אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן י

סימן ט

ב"ה יום ו' ב' ניסן תרל"ז לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב החריף ובקי המפורסים. ערוגת הבושם. חכם וסופר. אשכול הכופר. כש"ת מהו' שלום ראבינשטיין נ"י מק' יאזלאויץ יע"א:

מכתב שאלתו הגיעני בראובן ושמעון שותפים שלוה א' מהם מעות על צד ה"ע לצורך השותפות והא' שלוה הוא הי' המתעסק והשטר וההלואה הי' על שמו ולא הרויחו כלום במעות הנזכר והמלוה תובע להם עיסקא והלוה טוען שלא הרויח כלום ותבע לו שישבע לא הרוחתי וזה המתעסק אינו רוצה לישבע אפילו באמת ומעולם לא נשבע ורוצה ליתן לו כל מה שתובע מאתו בעד השבועה. והשותף השני אינו מניח לו ואומר לו מה לי בזה שאתה חסיד ואינך רוצה לישבע אפילו באמת אתה יכול לוותר על שלך ולא על שלי השבע באמת ותפטר. ואם אתה מוותר למלוה כל העיסקא לא תנכה זה מחלקי. והביא מעכ"ת בשם ספר השיב משה דהדין עם השותף הטוען שחבירו מחויב לישבע ולא הביא הטעמים של השו"ת הלז. ומעכ"ת כתב להוכיח כן מש"ס מ"ק דף י"א ע"ב מריון ברי' דרבין וכו' ניהו דלפסידא דידי' לא חייש אדאחרים לא חייש והוא סבר אדם חשוב שאני. משמע מכאן דדבר שהוא מדת חסידות רשאי להחמיר על עצמו ולא על אחרים ואף דאמרינן התם אדם חשוב שאני וא"כ כשמשתתף עם אדם חשוב קיבל עליו דגם עבור מדת חסידות יפסיד הביא מעכ"ת בשם שו"ת גנת וורדים דהש"ס קאמר והוא סבור אדם חשוב שאני אבל האמת אינו כן זהו תורף דבריו ואינם מובנים לי דגוף הראי' מגמ' הנ"ל אינה מוכרחת כלל דהש"ס לא קאמר רק דמריון הו"ל לחוש לפסידא דאחרים ולא הי' לו לפסוק לגמלי' אבל מ"מ לא ידענו אם מריון מחויב לשלם ההפסד. ואדרבא מצד הסברא יש לומר דזה לא הוי רק גרמא בעלמא שאינו מניח את שורו לעבוד ובדידי' קא עביד ולא בשל חבירו. ועי' בתומים סי' כ"ה ס"ק ד'. גם מ"ש מעכ"ת דלפי תירוץ הגמ' דאדם חשוב שאני משמע דאם משתתף עם אדם חשוב קיבל עליו דאפי' בשביל מדת חסידות יפסיד. נראה מדברי מעכ"ת שמפרש דברי הגמ' אדם חשוב שאני היינו דרשאי להחמיר על עצמו. ובמחכ"ת אין הדבר כן דכוונת הגמ' הוא דחזינן דהקפידו חז"ל באבלות על הפרסום וכמו שמחלק שם לקמן בין תוך התחום לחוץ לתחום לשיטת התוס' שם וכן בכ"ד ומש"ה באדם חשוב שנקרא העסק על שמו אסור מדינא גם להשני לעשות מלאכה בזה העסק משום שיאמרו שזהו מלאכתו של האבל. וכן מבואר להדיא בש"ע סי' ש"פ סעי' כ"א. ועי' ברש"י במ"ק שם שפירש אדם חשוב שאני דהא והא אסור לדידי' ובשבת דף קמ"ב ע"ב וכן בכמה דוכתי פרש"י אדם חשוב שאני מחמיר על עצמו הי' משמע דהכא לא מטעם חומרא אסור באדם חשוב רק מדינא והיינו מטעם שכתבתי. וא"כ אין מכאן ראי' כלל למשתתף עם אדם חשוב אם רשאי האדם חשוב להחמיר ממדת חסידות ולהפסיד לחברו. גם מה שהביא מעכ"ת בשם שו"ת ג"וו מבואר בש"ע יו"ד סי' ש"פ שם להיפך. על כל פנים כבר כתבתי דמגמ' הנ"ל אין ראי' כלל אם מחויב השותף לשלם הרוחים עבור חבירו כשאינו רוצה לישבע רק דלכתחלה מהראוי לו לחוש לפסידא דאחרים ולישבע. וגם בזה יש לעורר דלפי סברת רב אשי דהביא ראי' מברייתא דאם היו מוחכרים ביד אחרים מותר א"כ הוי היתר גמור ואין כאן שום מקום להחמיר על עצמו ומש"ה שפיר קאמר ר"א ניהו דלפסידא דידי' לא חייש דאדם רשאי לגרום לעצמו היזק שלא להשכיר שורו לפסידא דאחרים הו"ל למיחש. משא"כ בנ"ד דהדין נותן ליזהר אפילו משבועת אמת כמבואר בכ"ד. ועי' בשו"ת חתם סופר ח' חו"מ סי' צ'. מאן לימא לן דאינו רשאי להחמיר על עצמו אפי' במקום פסידא דאחריני. אמנם מן מסקנת הגמ' יש קצת ראי' לזה דמשני אדם חשוב שאני ופרש"י דבאדם חשוב גם זה אסור וכן הוא בש"ע סי' ש"פ וכמ"ש ואמאי לא פירשו כפשוטו דמחמיר על עצמו הי' וכמו שפרש"י בכ"ד ומזה מוכח דאף דאדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו מ"מ אינו רשאי להחמיר ע"ע ולהפסיד בזה לאחרים. וגם ראי' זו יש לדחות אבל עכ"פ לענין שיתחייב לשלם לחברו ההפסד שגרם לו אין משם ראי' כלל וכמ"ש:

ומה שנלפענ"ד בנ"ד דהרי מבואר בש"ס ב"מ דף ע"א ע"ב דישראל שלוה מן הנכרי והלוה לישראל איהו הוא דקא שקיל רביתא ואסור ע"ש. וא"כ באח' מן השותפין שלוה בעיסקא ונותן המעות לשותפות הא דמותר ליקח הרוחים אחר כך מן השותפות וכן אם השותף שלוה נותן הרוחים מקופת השותפת עיקר ההיתר בזה הוא מטעם שכתב הט"ז ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ג' דבדרך שהוא מקבלו בעיסקא כך הוא נותנו לשותפות בעיסקא ע"ש. ואם כן בנ"ד איך אפשר לו להשותף שלוה ליקח חלק מהרוחים שנתן למלוה מכיס השותפות אף דאמת הוא שנתן המעות לשותפות בעיסקא כמ"ש הט"ז מ"מ כיון שיודע השותף בעצמו שלא הי' ריוח א"כ אם לוקח הרוחים מהשותפות רבית קציצה הוא נוטל. ואם נאמר דמה שנתן השותף הלוה רוחים לא הי' רבית כיון שבאמת פטור הי' מחמת שלא הרויח רק שנתן לו מתנה כדי לפוטרו משבועת לא הרוחתי. ג"כ השותף השני פטור מליתן חלק לזה כמ"ש הש"ך סי' ע"ז ס"ק י"ט. עוד נלפענ"ד לדמות דין זה להא דמבואר בחו"מ סי' ס"ו סעי' י"א במוכר שט"ח לחבירו וטוען הלוה פרעתי למוכר וטוען השבע לי ואין המוכר רוצה לישבע חייב לשלם ללוקח וכן אם הודה המוכר שפרעו ישלם ללוקח ע"ש. ומדכתב וכן אם הודה משמע דברישא מיירי שטוען המוכר שלא נפרע השטר ואעפ"כ אינו רוצה לישבע אפי' באמת ועי' בש"ך שם ס"ק ל"ב שכתב שצריך לשלם כל דמי השטר ולא סגי בדמים שקיבל כיון שבגרמתו נפסד השטר. הרי להדיא דאם חבירו מפסיד בשביל שאין זה רוצה לישבע באמת צריך לשלם ההיזק ומכ"ש בנ"ד דאינו יכול להוציא מחברו חלק הרוחים כיון שע"י גרמתו שאינו רוצה לישבע מזיק לחבירו. ואין לומר דהתם הטעם דכיון דאינו רוצה לישבע שלא נפרע הוי כהודה שפורעו דא"כ לא הי' צריך לשלם רק הדמים שקיבל כמ"ש בסעי' ל"ד וגם אם נאמר דזה הוי כמוחלו עכשיו דקיי"ל דצריך לשלם כל דמי השטר דא"כ גם בנ"ד נאמר כן דהוי כמוחל ממון לחברו דאין השותף השני מפסיד בכך כמ"ש הש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ט. ולכן נלפענ"ד דיפה דן מעכ"ת דהשותף דהשותף השני אינו מפסיד כלום בשביל שאין זה רוצה לישבע. דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה