מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן טז
ב"ה יום ה' י"ב טבת תרל"ד לפ"ק לבוב הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם ירא ד' מרבים כש"ת מוה' אפרים זלמן מרגליות נ"י אבד"ק בריילוב יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני באשה אחת שבעלה הרחיק נדוד ממנה שלשה שנים ויותר ובאו שני עדים כשרים והעידו שמת בעלה ונשאת לאחר ואחר הנשואין של האשה באו ב' עדים אחרים והעידו שאז הי' חי רק שאחר זמן מת והיינו אחר הנשואין שלה. ונסתפק מעכ"ת אם מותרת היא לבעלה והאריך להתיר וביקש ממני לחוות דעתי בזה. והנה אם נתברר הדבר בברור גמור שהאמת כדברי כת השני' שהי' בעלה חי בשעת הנשואין השניים הדבר ברור דאסורה לבעלה השני וע"כ לא נחלקו בש"ע סי' י"ז סעי' נ"ז רק אם הולד מהשני שנתעברה אחר מיתת בעלה הראשון הוא ממזר או לא. משמע דלכ"ע עכ"פ אסורה לו ועי' בב"ש שם ס"ק קס"ט שכתב ול"ד למ"ש ס"ס ט"ו במתה אחותה דאין הולד ממזר ממזר דשם אחר מיתת אחותה ליכא איסור כלל ע"ש הרי מבואר דהכא איכא איסורא גם לאחר מיתת בעלה הראשון. והטעם בזה כיון דמסקינן בש"ס יבמות דף צ"א ע"ב דלא עבדינן עובדא במאי הו"ל למיעבד וגם בנשאת ע"פ שני עדים ובא בעלה אסור' לו והכי קיי"ל בסי' י"ז סעי' נ"ו וכיון דאסור' לראשון אסורה גם כן לשני דכשם שאסור' לבעל כך אסורה לבועל. וראיתי למעכ"ת שכתב דהא דאיפלגו הפוסקים בש"ע סעי' נ"ז אם הולד מהשני ממזר היינו דוקא כשנולד קודם שנודע לנו שמת בעלה באמת אף דבאמת כבר הי' מת כיון דעכ"פ לא הי' ידוע לנו שמת והעדים הראשונים שקרנים הי' לכך ס"ל דהוי ממזר מדרבנן אבל אחר שנודע לנו שמת מודים דאינו ממזר כלל. וזה דבר תפל בלי מלח. ויש לי ראי' גדולה שלא כדברי מעכ"ת. דהנה בש"ס יבמות דף צ"ב מוקמינן למתניתין דתנן שאם אמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בנך וניסת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר וקאמר בש"ס דמתניתין ר"ע הוא דס"ל יש ממזר מח"ל אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה והקשו התוס' והרא"ש דבש"ס גיטין משמע דגם לרבנן יש ממזר מיבמה ותירצו דהתם היינו ממזר מדרבנן אבל מתני' משמע לי' דהוי ממזר מדאורייתא מדקתני סיפא אמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים הי' ומת תצא והולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל ה"נ קנסו לה לגבי בועל דאפילו אחר שמת בעלה או גרשה אסור בה והולד ממזר ממנו עכ"ל התוס' והרא"ש ואם אית' כדברי מעכ"ת דהולד שנולד אחר שנודע לנו בברור שמת לד"ה אינו ממזר כלל אף מדרבנן אכתי קשה קושית התוס' והרא"ש לוקמי רישא כחכמים דמודו דעכ"פ מדרבנן יש ממזר מיבמה והא דקתני סיפא והאחרון אינו ממזר היינו הולד שנולד אחר שנתברר שמת בעלה דבזה אף מדרבנן לא הוי ממזר. ועוד דהרי התוס' בדף צ"ב שם ד"ה ואמרו פירשו דראשון ואחרון דתנן במתניתין היינו לפני שמועה ואחרון היינו לאחר שמועה אם כן הא דתנן בסיפא בהעידו לה שמת בעלה דהאחרון אינו ממזר היינו הולד שנולד לאחר שמועה וע"ז כתבו התוס' והרא"ש דהיינו דוקא מה"ת אבל מדרבנן הוא ממזר. א"כ מבואר להדיא דאף הולד שנולד לאחר שמועה דהיינו לאחר שנתברר שמת אחר כך גם כן הוא ממזר מדרבנן. והראי' שהביא מעכ"ת מדלא אמרו בש"ע שם דתצא ומזה הוכיח דלאחר שנתברר שמת ליכא איסורא כלל וע"כ הא דהוי ממזר מדרבנן היינו שנולד אחר שמת קודם הברור. במחכת"ה אשתמיטתי' משנה שלימה ביבמות דף צ"ב שם דאם אמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים הי' ומת תצא וכו'. גם בדברי התוס' והרא"ש שהבאתי לעיל כתבו בפירוש דאפילו לאחר שמת בעלה או גרשה אסור בה וכ"כ בב"ש ס"ק קס"ט וכמ"ש. וע"כ צ"ל דהא דלא אמרו בש"ע סעי' נ"ז תצא הוא משום שסמך על מ"ש בסעי' נ"ו שם דגם בשני עדים תצא מזה ומזה וכיון דאסורה לבעל אסורה גם כן לבועל. גם מה שהביא מתשו' ריב"ש סי' שע"ט אין ענין כלל לנ"ד. והדבר פשוט ומבואר דאם נודע בברור שבעלה הי' קיים בשעת הנשואין ואח"כ מת תצא ומשנתינו הוא זו וכמ"ש. אמנם אמת הדבר שאיסור זה הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס' והרא"ש הנ"ל ועי' במשנה למלך פ"י מגרושין הלכה ד':
אמנם בנ"ד שהדבר ספק אם הי' קיים בשעת הנשואין או לא דהרי שני כתי עדים מכחישים זה את זה. בזה יש לעיין טובא אם מותרת לבעלה השני. דלפי מה דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת הוי לן לאוקמי אחזקה גם בתרי ותרי ורק דחכמים החמירו שלא לאוקמי אחזקה בתרי ותרי כגון שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דמה"ת מוקמינן אותה בחזקת פנוי' ומותרת לשוק וחז"ל החמירו לומר דהוי ספיקא והיא ספק א"א. מה שאין כן בנ"ד הוא להיפך דמחמת החזקה היא אסורה דיש לבעלה הראשון חזקת חי וגם איכא חזקת א"א וכיון דמה"ת מוקמינן גם בתרי ותרי אחזקה ובודאי הי' קיים בשעת הנשואין ותצא מבעלה השני:
והנה כבר נודע מחלוקת רבותינו גדולי האחרונים באם שמע שמת לו קרוב וא"י אם קודם שלשים או תוך ל' אם חייב להתאבל עליו. והט"ז האריך בסי' שצ"ז להוכיח דאינו חייב להתאבל ותלינן שמת קודם ל' וכתב דלא שייך לאוקמי בחזקת חי דהרי מת לפנינו ואע"ג דבכל דוכתי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא. שאני במיתה דכל חי עומד למות והוא מיועד לכך בלא ספק ע"כ אמרינן דודאי כל זמן שאינו מבורר שמת אמרינן עדיין חי הוא. אבל כשמבורר שמת אזלא החזקה לענין שנאמר דהשתא הוא שמת דאדרבא אמרינן שמעיקרא מת כיון שעומד לכך ע"ש בט"ז. ורבים קמים עליו וחלקו ע"ז ואנכי בעניי הבאתי ראי' גדולה ועצומה לדברי הט"ז מהא דתנן בס"פ מי שאחזו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח וכו' כתבו לאחר יב"ח ונתנו לאחר יב"ח ומת אם הגט קודם למיתה הר"ז גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט ואם אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. וכתב שם הר"ן ע"ז דלא מוקמינן לי' בחזקת חי ונימא דלאחר יב"ח מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן לי' דלמא בתוך יב"ח מת ע"ש הרי מפורש יוצא דהיכא דבודאי עכשיו מת לא מוקמינן לי' בחזקת חי ויש להסתפק שמא מת מכבר וממילא באבלות אזלינן בספיקו להקל וכדעת הט"ז וזו ראי' שאין עלי' תשובה לפענ"ד. ומעתה בנ"ד לדעת הט"ז אין כאן חזקת חי כיון דהשתא בודאי מת ושפיר הוי סד"ר ולהקל אלא אף לדעת הנקה"כ וסייעתו החולקים על הט"ז מ"מ הרי הנקה"כ כתב שם לדחות ראיית הט"ז מן מפקח את הגל דשאני התם דאם אמרינן למפרע משעת נפילת הגל מת יש זמן ידוע אבל הכא אין כאן זמן ידוע שנאמר למפרע מיום זה מת הילכך עד השתא מוקמינן לי' בחזקת חי עכ"ל. וא"כ בנ"ד הרי יש זמן ידוע לתלות שמת באותו זמן דהיינו בשעה שהעידו עליו שני עדים הראשונים ושפיר תלינן שמת מקודם וזה דמי ממש למפקח את הגל. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' ל"א:
ומצאתי להתוס' בערובין דף ל"ו ד"ה הכא שכתבו דאף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן אחזקה דמעיקרא. זה דוקא היכא דליכא חזקה דהשתא כנגדה אבל היכא דחזק' דהשתא מתנגד' לחזק' דמעיקרא בכה"ג לכ"ע לא מוקמינן אחזקה והוי ספיקא. וכ"כ עוד התוס' בכתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן. ואף דהתוס' שם אזלי אליבא דר"מ דס"ל בספ' עירוב הר"ז חמר גמל דהיינו בתרי ותרי ולא מוקמינן התרומה בחזקת טהורה משום דהרי טמאה לפניך וממילא לדידן דקיי"ל כר' יוסי דספ' עירוב כשר מוכח להיפך דמוקמינן התרומ' על חזקה דמעיקרא אף בתרי ותרי ואף דאיכא חזקה דהשתא כנגדה וכ"כ רש"י בעירובין שם ד"ה אחת. מ"מ י"ל דר"מ ור' יוסי לא פליגי בהך סברא ולכ"ע היכא דחזק' דהשתא מתנגדת לחזק' דמעיקרא לא מוקמינן על שום חזקה והוי ספיקא. ור"מ ור"י לא פליגי רק אי ספ' עירוב כשר או לא וממילא בנ"ד כיון דהשתא בודאי מת הבעל הראשון ואיכא חזק' דהשתא ואף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן בכה"ג דאיכא חזק' דהשתא לכ"ע לא מוקמינן אחזק' דמעיקרא כמ"ש התוס' וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן הוי ספיקא דרבנן לקולא ומותרת לבעל'. וגם לפי מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ו בשם ר"י בר ברוך דהיכא דהעדים המתירים באו תחיל' לא שייך לאוקמי אחזקה דמיד כשהעידו יצא מחזקתו ע"י עדותן. ג"כ מותרת לבעלה ע"י עדותן בנ"ד דשנים שאמרו שמת בעלה הראשון קודם נשואין השניים באו תחיל' וכבר נפקע חזקת א"א וחזקת חי. וראיתי למעכ"ת שכתב דמש"ס יבמות דף דף פ"ח ע"ב מוכח דבתרי ותרי אם לא נשאת לאחד מעדי' תצא אף דהשנים שאמרו לא מת מודים שעכשיו מת ומחולקים על הזמן אפילו בישראל. עיינתי שם בסוגיא ולא ראיתי שום הוכחה לזה דמילתא דרב מיירי התם להדיא דהשנים המכחישים אומרים שעדיין בעלה קיים כמבואר שם להדיא שאומרים העדים שזה הוא בעלה ואתון הוא דלא ידעיתו לי' והברייתא דדפנו אף דהתם מיירי שעכשיו בודאי מת בעלה מ"מ כיון דשם מיירי בכהן אם כן אם נשאת קודם שמת בעלה אסור' עליו עולמית משום זונה אף אחרי מיתת בעלה הראשון דבכהן אין חילוק בין אונס לרצון ואסורה מה"ת. ובאמת אין הטעם שם דתצא משום חזקת א"א דכבר ביארתי בשם התוס' דבכה"ג בתרי ותרי לכ"ע לא מוקמינן אחזקה או משום דאיכא חזקה דהשתא דעכשיו ודאי מת או משום דהיכא דהעדים מתירין באו תחילה כבר נפקע חזקת א"א כדעת ר"י בר ברוך רק משום הכי תצא משום דהוי ספיקא דאורייתא דזונה לכהן אסור' מה"ת. ובלא שום חזקה אסורה לו דספק תורה להחמיר מה שא"כ בנ"ד דמיירי בישראל דאף אם הי' בעלה חי בשעת נשואין אין כאן רק איסור דרבנן משום קנסא כמ"ש לעיל בשם התוס' והרא"ש ואם כן בספ' בכה"ג הוי ספיקא דרבנן לקולא ומשום חזקת א"א וחזקת חי ליכא בזה מטעם שכתבתי וזה פשוט ודברי מעכ"ת שגבו ממני:
וגם לפמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ח שם ובכתובות דף כ"ב ודף כ"ו דחזקת אשה דייקא ומינסבא מרעא לה לחזקת א"א ג"כ מותרת לבעלה בנ"ד דהוי ספיקא דרבנן דאנוס הוא ואין לאוקמי אחזקת א"א כיון דדייקא ומינסבא אזלא לה חזקת א"א דאף בשני עדים תצא מזה ומזה כמ"ש לעיל ואיכא חומר בסופה וממילא דייקא. הן אמת שדברי התוס' שם ביבמות אינם מובנים שהקשו בהא דפריך הש"ס הבא עלי' באשם תלוי קאי ואמאי לא קאמר בחטאת קאי ותירצו דחזקת אשה דייקא ומינסבא מרעא לה לחזקת א"א והוא תמוה מאד דהא כאן אזלינן אליבא דרב דס"ל דנשאת ע"פ שני עדים מותרת לחזור לו וליכא חומר בסופה ולא דייקא כלל וכאן לא שייך לומר כמ"ש התוס' הכתובות דף כ"ו דבתרי ותרי לא הויא אנוסה ואסורה לבעל' וממילא דייקא דהא לפי הס"ד מיירי מלתא דרב בניסת ואח"כ באו עדים ושפיר הויא אנוסה ומותרת לבעל' הראשון ולא דייקא. ואפשר שזה כוונת המהרש"א שם ביבמות. ובחנם נדחק שם הגאון בעל קרני ראם ע"ש ואכמ"ל. והנה כל האריכות בזה לא הוצרכנו רק לדעת הש"ך וסייעתו דבספיקא דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור אזלינן לחומרא. אבל לדעת הפר"ח והמשלמ"ל שחלקו על הש"ך בזה א"כ בנ"ד בלא"ה מותרת לבעלה משום ספיקא דרבנן לקולא אף דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן אחזקה מ"מ מותרת דבסד"ר אינו מועיל חזקת איסור לדעתם. מכל הלין טעמי נלפענ"ד דמותרת היא לבעלה וכן פסק אאמו"ר הגאון המובהק זצ"ל בחיבורו הגדול מאמר מרדכי סי' י"ח ע"ש באמצע התשובה דאם הי' בעלה הראשון ישראל פשיטא לי' דמותרת לבעלה השני. וכן נכון. דברי ידידו הדוש"ת באהבה: