מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן ח
ב"ה יום ד' כ"ז סיון תרל"ב לפ"ק לבוב הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי חכם וסופר אשכול הכופר ירא ד' מרבים כש"ת מוה' יוסף שמואל נ"י האבד"ק קיטוב יע"א:
אני טרם אכלה לדבר אבקש סליחתו על אשר אחרתי עד עתה מלהשיבו כי טרדות רבות סבבוני. וביותר הייתי מוטרד להשיב בדבר נחוץ לק' יאס. עתה באתי לשום עיני (ח"ב) גימל ולבי על דברי שאלתו. באח' שבא עם חתנו לעירו לגרש את בתו ע"י שליח והתפשרו עצמם בממון שביניהם. ולאשר הי' ת"י חותנו כל הטראטין מהנדוניא משני הצדדים וגם החפצים והמלבושים לזאת החזיר חותנו כל החפצים והמלבושים לחתנו והטראטין השלישו ביד שליש עד אחר הגט ואז יחזיר השליש לכל אח' את שלו והמגרש תבע עוד איזה חפצים קטנים ואמר לו אחי המגרש שימחול וכן עשה ומחל בפה מלא. ומעכ"ת שאל את המגרש אם הוא מגרש מרצון טוב והשיב שהוא רצון גמור. גם שלח מעכ"ת למקום האשה לדרוש ממנה אם היא מתגרשת מרצונה גם להודיע להאשה אופני הפשר ותקנה לו בהודאה גמורה את הטראטין שלו. וכתבו הב"ד דשם למעכ"ת שכן עשו וכי היא מתגרשת מרצונה ואח"כ סידר מעכ"ת את הגט ושלח לידה ומחמת שהי' איזה ספק בשמות באה האשה בעצמה עם המגרש למעכ"ת ומסר לידה עוד גט כדי לצאת ידי כל הספיקות ואחר הגרושין לקח כל אח' את הטראטין שלו ואחר כל זה הוציא המגרש במקומו לעז וקול רעש גדול על הגיטין שנתן ואמר שמסר מודעא עליהם בין כתיבה לנתינה שאין מתירה להנשא רק אחר שלשים שנה ואומר שיש לו עדים על מסירת מודעא ויביאם לכשירצה ואמר שהי' אנוס על הגיטין מחמת שלא רצו להחזיר לו הטראטין שלו עד אחר הגט. ואחי המגרש וגם ע"א מעידי החתימה העידו בתו"ע שלא דיבר המגרש כלום בגט השני מן תחלת הכתיבה עד אחר הנתינה והסופר והעדים לא שמעו כלום. גם שאל מעכ"ת בשעת הגרושין את המגרש אולי אתה אונס בשביל הטראטין שלך אתן לך כתב להשליש שיחזיר לך את הטראטין והשיב המגרש שאינו מגרשה מפני זה רק מרצונו הטוב זה תורף השאלה בדבר הגט. גם יש עוד סכסוכים ביניהם בדיני ממונות ויבואר להלן בס"ד. ובראשונה נחקור אם הי' האמת כדברי המגרש שמסר מודעא על הגט בין כתיבה לנתינה אם יש בזה ממש. והנה כבר כתב הרמ"א בסי' קל"ד סעיף ג' דנהגו לבטל המודעות קודם הנתינה אלא שכתב שם דאין זה מועיל לדעת הרמב"ם וסייעתו דגיטא גופא בטל ולא השליחות בלבד כמבואר בסי' קמ"א א"כ עדיין יש לחוש שמא ביטל גוף הגט אחר הכתיבה אבל לענין מה שמסר מודעא אחר הכתיבה לזה שפיר מועיל מה שביטל שנית המודעות בשעת נתינה וא"כ בנ"ד דלפי דברי המגרש בעצמו לא ביטל את גוף הגט רק מסר מודעא ואמר שהוא אנוס. ואף אם האמת כדבריו מ"מ מהני לזה מה שביטל אח"כ בשעת נתינה כל המודעות:
והנה הב"י בסי' קל"ד הביא בשם הרמב"ן שהקשה בהא דאמרינן אי דגיטא ומתנתא גלוי מלתא בעלמא היא ול"ל בגיטא טעמא דאונס והרי קודם שהגיע הגט ליד האשה בלא"ה יכול לבטלו כדאמרינן בהשולח. ותירץ שקודם כתיבה אינו יכול לבטל הגט וכשחזר אח"כ וצוה לכתוב חזר ועשאן שלוחים והגט כשר ולא מיפסל רק אם הי' אנוס ומש"ה הוצרך הש"ס לומר גלוי מלתא בעלמא הוא. עוד תירץ הרמב"ן דודאי אם מבטלו בפירוש בטל הגט אף בלא אונס אבל אם אומר שהוא אנוס אלמלא שהוא מטעם גלוי מלתא הי' הגט כשר שהרי לא ביטלו בפיו הלכך אין פסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו ע"ש. ולכאורה נראה דנ"ד תלוי בהנך שני תירוצים של הרמב"ן דלתירוץ הראשון כל מסירת מודעא הוא ממילא ג"כ ביטול הגט ורק דקודם כתיבת הגט אין יכולין לבטלו ולא מיפסל רק מטעם אונס ומש"ה הוצרך הש"ס לומר גלוי מלתא בעלמא היא מה שאין כן בנ"ד דהמסירת מודעא הי' בין כתיבה לנתינה דאז שפיר יכולין לבטל גוף הגט לדעת הרמב"ם וסייעתו דקיי"ל כוותי' וכיון דבכלל מסירת מודעא יש ג"כ בכלל ביטול הגט ולזה אינו מועיל מה שמבטל אח"כ בשעת נתינה כל המודעות. דלענין ביטול' דגיטא אינו מועיל זה כמ"ש הרמ"א בס"ג משא"כ משא"כ לתירוץ השני של הרמב"ן דלא מיבטל גוף הגט רק כשביטלו בפירוש אבל אם אמר שהוא אנוס אין בכלל זה ביטול הגט ואינו פסול רק בשביל שהוא נאמן באונסו מטעם גלוי מלתא. וא"כ בנ"ד שמסר מודעא בשביל אונס ממון וכיון שאין בכלל זה ביטול גוף הגט. א"כ שפיר מועיל לזה מה שביטל אח"כ בשעת נתינה כל המודעות. ובזה יש מקום לפרש דברי הב"ש שם סי' קל"ד סק"ה דעל מה שכתב הרמ"א דנהגו לבטל מודעות בשעת נתינה אע"פ שי"א דאם ביטל הגט בין כתיבה לנתינה לא הי' מועיל אח"כ ביטול מודעי לגרש באותו גט ולכן אין מניחין אותו לילך עד שיתן הגט אפ"ה מחמירין ג"כ לבטל מודעא בשעת נתינה. וכתב הב"ש דלקמן ס"ס קמ"א מבואר דקיי"ל כדיעה זו דכן דעת הרמב"ם וכו' אלא לענין ביטול מודעא מחמירים לבטל עוד קודם הנתינה ע"ש. ודברי הב"ש אינם מובנים כלל דמ"ש דלענין ביטול מודעא מחמירים לבטל קודם הנתינה לא ידעתי מה חומרא הוא זו הא תקנה טובה היא ולא חומרא דאם אירע שמסר מודעא בין כתיבה לנתינה מועיל הביטול מודעא אשר בשעת נתינה. ולפמ"ש י"ל דקשיא לי' להב"ש עמ"ש הרמ"א די"א שאם ביטל הגט בין כתיבה לנתינה אינו מועיל אחר כך ביטול מודעא. ואם היתה כוונת הרמ"א בזה לדעת הרמב"ם וסייעתו דיכולין לבטל גוף הגט אמאי הביא הרמ"א דיעה זו בשם יש אומרים הא קיי"ל הכי בס"ס קמ"א. לזה כתב הב"ש דאין כוונת הרמ"א לדעת הרמב"ם הנ"ל ולענין חשש ביטול גוף הגט רק כוונת הרמ"א לענין חשש מסירת מודעא בין כתיבה לנתינה דגם לזה אינו מועיל הביטול שבשעת נתינה משום דיש לחוש לתירוץ ראשון של הרמב"ן דבמסירת מודעא יש בכלל זה ביטול גוף הגט וממילא לא מועיל ביטול המודעות שבשעת נתינה כיון שכבר נתבטל גוף הגט אלא דמ"מ מחמירין לבטל בשעת נתינה דאולי העיקר כתירוץ שני של הרמב"ן דאין בכלל מסירת מודעא ביטול הגט וממילא מועיל אח"כ הביטול מודעא שבשעת נתינה ובאמת אין הביטול שבשעת נתינה תקנה טובה משום דעדיין יש לחוש לתירוץ ראשון של הרמב"ן ואין הביטול מועיל כלל אף לענין מסירת מודעא שבין כתיבה לנתינה ולהכי הביא רמ"א דיעה זו בשם יש אומרים משום דלא הכריע הרמ"א בין שני התירוצים של הרמב"ן כנלפענ"ד:
אמנם אם אומר להכריע בין שני התירוצים של הרמב"ן ידעתי בעצמי כי לא הגעתי למדה זו לזאת שמתי אל לבי לעיין בדבריו היטב אולי אמצא מקום בנ"ד להתיר גם לתירוץ הראשון. ואען ואומר כי לכאורה תירוצו הראשון תמוה מאד דאם נאמר דיש בכלל מסירת מודעא ביטול הגט. א"כ מה זה דאמרינן דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא הא תרוויי' חד נינהו דכל המוסר מודעא ממילא הוא מבטל הגט. וגם הא דאמרינן בפשיטות מודעא בפני שנים וגבי ביטול הגט ס"ל לר"ל ולר"ש דגם קודם תקנת ר"ג הי' מבטלו בפני שלשה דוקא ואם לאו אינו מבוטל אף לרבי דס"ל בטלו מבוטל דוקא בפני שלשה ועי' בתוס' גיטין דף ל"ב ע"ב ד"ה ור"נ וא"כ אמאי סגי במודעא בפני שנים הא ניהו דלענין מסירת מודעא סגי בתרי מ"מ בעינן שלשה לר"ש מחמת דיש בכלל זה ביטול הגט. ובאמת דקושית אלו יש לדחות דהא דאמרינן רב מנגיד מאן דמסר מודעא וכן הא דאמרינן מודעא בפני שנים היינו במסירת מודעא קודם כתיבה דאז אינו יכול לבטל הגט כמ"ש הרמב"ן בתירוץ הראשון דכשאומר אח"כ לסופר ולעדים לכתוב ולחתום חזר ועשאן שלוחים. וא"כ אין בכלל מודעא דקודם כתיבה ביטול הגט ומש"ה סגי בשנים לדברי הכל. מיהו עדיין קשה דהא לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דיכולין לבטל גוף הגט א"כ הא דאמרינן בר"פ השולח והלכתא חוזר ומגרש בו הוא משום דמסתמא לא ביטל רק לשליחותי' דשליח ולא לגוף הגט. ודוקא כשהגט הוא ביד הבעל דאין שייך לומר שביטל השליחות דכשלקח הגט מיד הסופר והעדים ממילא פסק השליחות וכן אם אמר כפירוש בשעת הביטול גט ששלחתי יהא בטל מלהיות גט דזה הוי ביטולו של גוף הגט ועי' בסי' קמ"א סעי' ס"ו אבל בסתמא אמרינן דלא ביטל רק השליחות ולא גוף הגט. א"כ הדברים ק"ו השתא כשאמר גט זה בטל הוא או יהא חרס אמרינן דלא ביטל רק השליחות ולא גוף הגט. מכש"כ אם מסר מודעא ואמר דעו שאני אנוס בגט זה מחמת ממון וכדומה דפשיטא דאין בכלל מסירת מודעא ביטול גוף הגט והא לישנא דיהא חרס משמע יותר ביטול הגט מביטול השליחות כמ"ש הר"ן ר"פ השולח ואפ"ה אמרינן דלא ביטל רק השליחות מכש"כ היכא שלא אמר לשון ביטול כלל מהכ"ת נימא שביטל הגט. ואפשר לומר קצת דזה תלוי במחלוקת אביי ורבא דלמ"ד גילוי דעתא בגיטא מלתא הוא ומש"ה אם אמר ברוך הטוב והמטיב כיון דחזינן דאין רצונו לגרש בטל הגט א"כ ה"ה אם מסר מודעא כיון דעכ"פ חזינן דאינו מגרש ברצון ממילא בטל הגט ומש"ה בב"ב דף מ' ע"ב דהתם פרכינן אליבא דרבא כמבואר שם להדיא וכיון דרבא ס"ל גלוי דעתא בגיטא מלתא הוא שפיר קשיא לי' להרמב"ן ל"ל להקשות גלוי מלתא בעלמא הוא הא בלא"ה יש גלוי דעתא דאין רצונו בגט ובטל גיטא אף בלא אונס ותירץ דקודם כתיבה אינו יכול לבטלו. משא"כ לדידן דקיי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא ולא מיבטל גיטא עד שיבטלנו בפירוש מש"ה ס"ל להרמב"ם וסייעתו דאם אמר גט זה בטל הוא כיון דעכ"פ אפשר לפרש לשון זה דביטל השליחות ממילא לא הוי לשון זה לענין ביטולו של גוף הגט רק גילוי מלתא בעלמא דקיי"ל דלאו מילתא הוא ומש"ה חוזר ומגרש בו. ומשום דכל דלא ביטל בפירוש גופו של גט מלגרש בו עוד לא הוי רק גילוי מלתא. וא"כ כ"ש כשמסר מודעא דלא מיבטל גוף הגט בהכי ומועיל אח"כ ביטול מודעות. עוד אפשר לומר דהרמב"ן בתירוץ הראשון שם כתב בפירוש דס"ל כדעת הסוברים דגופו של גט אינו בטל לעולם וכדעת הרא"ש והר"ן אלא דהוי ס"ל דדוקא אחר כתיבה אינו יכול לבטל גוף הגט משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה כמ"ש הקדמונים שם להדיא. משא"כ קודם כתיבה דעדיין לא נעשה מעשה כלל הוי ס"ד דהרמב"ן דיכולין לבטל גוף הגט ומש"ה הוי קשיא לי' ל"ל לבטולי גיטא מטעם אונס הא בלא"ה קודם כתיבה מיבטל גוף הגט וע"ז תירץ דקודם כתיבה בלא"ה אינו יכול לבטל גופו של גט) משעת) [מחמת] דבשעה שצוה לכתוב וכו' וכיון דס"ל להרמב"ן דאחר כתיבה אינו יכול לבטל גיטא גופא משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה ממילא נדחית קושיתי מהא דחוזר ומגרש בו אלמא דבסתמא לא אמרינן דביטל את הגט דהרי לשיטה זו א"י כלל לבטל את הגט. ומעתה בנ"ד אינו מועיל המסורת מודעא שבין כתיבה לנתינה לכל הדיעות דלדעת הרמב"ן והר"ן וסייעתו אינו יכול כלל לבטל גוף הגט ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דיכול לבטל גוף הגט. הרי לשיטתם מוכרח לומר דבסתמא לא ביטל את הגט וכמו שהוכחתי מהא דחוזר ומגרש בו דאף אם אמר יהא בטל לא כוון רק על השליחות וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"ו מגרושין וכיון דאין כאן רק מסירת מודעא לבד שוב מועיל מה שביטל אחר כך את המודעות. כל זה כתבתי אם הי' מביא עדים על המסורת מודעא משא"כ בנ"ד שאין כאן עדים כלל רק שהמגרש אומר שמסר מודעא אין אנו צריכין לכל זה כמבואר להדיא בב"י ס"ס קל"ד בשם תשו' הר"ן ואף אם יצא קול דאיכא עדים על המסירת מודעא אין לחוש כלל כמבואר שם להדיא:
אבל מה שיש לעורר בנ"ד הוא ע"פ מ"ש המהרי"ק בשורש ס"ג דאם השליש ממון ביד שליש לכך ואין השליש רוצה ליתן לו המעות עד שיגרש לא מיקרי אונס. דלא מיקרי אונס רק הבא לאדם מחמת אחרים ולא כשהביא הוא האונס עליו ע"ש ובב"י שם. מדבריו למדנו דמש"ה לא הוי אונס אונס כיון שמדעתו השליש הממון לכך ובעצמו הביא האונס עליו ואזל בשיטת הר"מ נואר דבכה"ג לא הוי אונס כמבואר בב"י שם מכמה ראיות. ואם כן בנ"ד שהיו כל הטראטין ת"י חותנו והוא השליש הטראטין ולא המגרש שפיר הוי אונס ע"י אחרים ואף אם לא מסר מודעא כלל בכה"ג שידענו שהי' אונס פסול הגט ועי' בחו"מ סי' ר"ה סעיף י"א בהג"ה דאף במתנה כל דידעינן באונסי' לא מהני ביטול מודעא ומכ"ש בגט דחמיר ממתנה כמבואר בפוסקים וכיון דזה חשיב אונס מה שלא רצו ליתן לו הממון עד שיגרש כמבואר במהרי"ק אלא דשם בא האונס מעצמו כיון שהמגרש השליש לכך ובכה"ג שהביא האונס עליו לא חשיב אונס משא"כ בנ"ד בא האונס ע"י אחרים שחותנו השליש הטראטין וכמ"ש א"כ הרי ידעינן באונסי' ולא מועיל הביטול מודעא ואף שאמר לו מעכ"ת להמגרש שאם ירצה יתן לו כתב להשליש שיחזור לו הטראטין שלו מ"מ יש לדון בזה. דהנה המהרי"ט בתשו' ח"ב בחו"מ סי' מ"ב כתב דאף לדעת הסוברים דאם הפחידו בדברים לא חשיב אונס זה דוקא בזביני דאגב זוזי גמר ומקנה ולא מיבטל המכר רק אם האונס הוא ברי והיכא שהפחידו בדברים הרי האונס מסופק שאפשר שיעשה כמו שהפחידו ואפשר דגזים ולא עביד ומש"ה לא חשיב אונס משום דאין זה אונס ברור אבל במתנה דבגלוי מלתא בעלמא סגי לבטלה הכי נמי אע"ג דלא ברי היזקא מבטלינן לה ע"ש. וא"כ י"ל דה"ה להיפך אף שהבטיח לו מעכ"ת להחזיר לו הטראטין שלו אף אם לא יגרש מ"מ לא סמכא דעתי' דהמגרש ע"ז ואדרבא ידע בטח שלא יחזירו לו עד שיגרש כיון שעיקר השלישות הי' לשם כך ואף דאין האונס ברור מ"מ בטלה המתנה וכמ"ש המהרי"ט וה"ה בגט דדמי בהא למתנה דדי בגילוי מלתא. אבל באמת זה ליתא דהמהרי"ט שם מיירי בלא ביטל המודעא דבזה סגי במתנה בגלוי מלתא לבטלה וה"ה באונס שאינו ברור. משא"כ בנ"ד דביטל כל המודעות וליכא חששא רק כיון שידענו באונסי'. אבל היכא דלא ידענו באונסי' מועיל ביטול מודעא אף במתנה כמבואר ברמ"א שם סי' ר"ה וכיון דאם ביטל המודעות בעי' ידענו באונסי' א"כ תו דמי מתנה למכר דגם במכר פסול בידענו באונסי' דוקא וממילא דבעינן אונס ברור וכיון שהבטיח לו מעכ"ת להחזיר לו אף אם לא יגרש תו אין זה אונס ברור עכ"פ. ובאמת שהדבר מוכרח לומר כן דהרי לפי פירוש הרשב"ם בב"ב שם אי דגיטא ומתנתא גלוי מלתא בעלמא הוא דהיינו דאם לא ניחא לי' ליתן או לגרש למה לו לעשות כן ואם איתא דניחא לי' למה לי' למסור מודעא אלא ודאי נאנס בגט ומתנה זו וכו' ומש"ה תיקנו בגיטין שיבטל הבעל כל המודעות ע"ש. וקשה טובא דהרי כיון שמסר מודעא במתנה ובגט הוא ודאי אנוס דאם לא כן מי הכריחו לעשות כן כמ"ש הרשב"ם וא"כ מה מועיל ביטול מודעא דכיון שהוא אנוס על הגט אף אם לא מסר מודעא כלל הגט פסול. וע"כ כמ"ש דדוקא באונס ידוע לא מהני ביטול מודעא משא"כ מה שאנו מוכיחין דמדמסר מודעא במתנה בודאי אנוס הוא דאל"כ מי הכריחו לזה כמ"ש הרשב"ם זה אינו רק אומדנא בעלמא ולא הוי אונס ידוע ורק דבמתנה גם אונס שאינו ברור מבטל המתנה כמ"ש המהרי"ט ומש"ה שפיר פריך הש"ס גילוי מלתא בעלמא הוא. מה שא"כ אם ביטל מודעא דאז גם גבי מתנה בעי' ידענו באונסי' כמ"ש הרמ"א סי' ר"ה סי"א המתנה קיימת דאף דמסתמא אנוס הי' מדמסר מודעא כמ"ש הרשב"ם מ"מ לא מיקרי זה ידענו באונסי' וכמ"ש והיכא שביטל מודעות לא מיפסל אלא בידענו באונסי' אפי' בגט ומתנה. וא"כ בנ"ד דלא ידענו באונסי' כיון שהבטיח מעכ"ת להחזיר לו הטראטי שלו שפיר מועיל הביטול מודעא. וזה ברור כשמש בצהרים. וגם בלא"ה מדברי התשב"ץ שהביא הב"י באהע"ז סי' קל"ד נראה שחולק על המהרי"ק הנ"ל. גם אפשר דבנ"ד לא כפו אותו על הגרושין כלל רק מחמת שלא רצו להחזיר לו ממונו ממילא הי' מוכרח לגרש ובכה"ג לא חשיב אונס ואין להאריך עוד בזה דהדבר ברור לפענ"ד דהגט כשר בלי שום ספק כלל: