אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן ג

סימן ב

ב"ה יום ו' ב' כסלו שנת ברכה וישועה לפ"ק לבוב. עתרת שלום וכל טוב אל כבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף השנון וותיק וחסיד ירא ושלם מוה' יחיאל מנחם נ"י מ"ץ בק' בעלזא יע"א:

מכתבו נמסר לידי גם העתק מתשו' אאמו"ר הגאון המובהק הכ"מ ות"ח לו על טרחתו בזה. והנה מעכ"ת ביקש אותי לעיין בדבריו היקרים ולהשיב עליהם כיד ד' הטובה עלו. ואבוא על סדר דבריו את אשר נסתפק מעכ"ת לשיטת הר"י הלוי וסייעתו דבשנים שנשתתפו לדעת לא שייך דינא דגוד או אגוד אם מכר האח' חלקו לאחר מהו דהשותף הראשון בודאי יכול לומר גוד או אגוד דהרי לא נשתתף עם זה הלוקח לדעת. אמנם הלוקח מהראוי דלא יוכל לומר גוד או אגוד משום דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי' דלא הי' יכול לומר גוד וכו' משום שקנהו ביחד לשיטת הר"י הלוי וסייעתו. והנה לכאורה הדבר מבואר בשו"ת הרשב"א שהביא הב"י ס"ס קע"א שכתב בשני יורשין שמכר הא' חלקו לא' מן השוק דהואיל והיורש יכול לומר גוד או אגוד דבשביל שמכר האחר לא נשתנה דינו וממילא אף הלוקח יכול לומר גוד שלא תלקה מדת הדין שתהא יד האח' עדיפא מהשני וא"כ גם כאן לפמ"ש מעכ"ת דהשותף הראשון בודאי יכול לומר גוד או אגוד א"כ מהראוי אשר גם הלוקח יוכל לומר גוד או אגוד שלא תלקה מדת הדין וכסברת הרשב"א. ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשו האחרונים בהא דמקשה הש"ס אהא דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין דלימא העבד גוד או אגוד והקשו דמרישא הי' יכול להקשות דקאמרי ב"ה עובד את רבו יום אח' ואמאי לימא העבד גוד או אגוד ועי' בשטמ"ק. וע"פ דברי הרשב"א הנ"ל א"ש דבאמת לפי הס"ד דהעבד יכול לומר שניהם גוד וגם אגוד, א"כ קשה מה פריך הש"ס דילמא מתניתין אתיא כר"מ דאמר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחרות וסתם מתני' ר"מ כנודע וא"כ אין האדון יכול לומר להעבד גוד או אגוד דפשיטא דבכה"ג דחוב הוא לו אינו יכול לכופו ולומר גוד. וגדולה מזו אמרו דאם אין בחצר אלא ג' אמות אין הא' יכול לומר גוד או אגוד משום שאין רצונו ליקח דבר שאין בו כדי תשמישו עי' בטור מחודש י"ז. ומכ"ש שיכול העבד לומר שאין רצונו ליקח דבר שהוא חובה אליו וכיון שאין הרב יכול לומר גוד או אגוד מהטעם שכתבתי ממילא גם העבד אינו יכול לומר גוד או אגוד וכסברת הרשב"א הנ"ל ומה פריך הש"ס. אמנם י"ל דהרי הטעם של ר"מ דחוב הוא לעבד שיצא לחרות הוא מפני שמפסידו שמפסידו משפחה ובהפקירא ניחא לי' עי' גיטין דף י"ג וכיון דכאן א"י לישא לא שפחה ולא בת חורין בודאי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין ושפיר פריך הש"ס דלימא העבד גוד או אגוד וגם האדון יכול לומר כן כיון דזכות הוא לעבד. אבל בלא דברי ב"ש דעדיין לא ידעינן הא דלישא שפחה אינו יכול שפיר י"ל דחוב הוא לעבד וכמ"ש ולק"מ קושית הש"ס ודו"ק:

באופן שאם נאמר שהשותף הראשון יכול לומר להלוקח גוד או אגוד הואיל ולא נשתתף עמו לדעת א"כ גם הלוקח יכול לומר כן וכמ"ש הרשב"א. אלא שעל גוף הדבר יש להסתפק שגם השותף הראשון אינו יכול לומר גוד או אגוד וכמ"ש אאמו"ר הגאון הכ"מ בתשובה כיון שהשותף יודע שחברו יוכל למכור חלקו לאחר נשתעבד לו ולכל באי כחו להיות שותף עמהם לשיטת הר"י הלוי וסייעתו ואינו יכול לומר גוד או אגוד לא לשותף השני ולא לבאי כחו ומכ"ש שהלוקח משותף השני א"י לומר גוד או אגוד דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי' דלא הי' יכול לומר גוד או אגוד הואיל ונשתתפו לדעת. אלא דמעכ"ת הקשה על זה דא"כ מה פריך הש"ס דלימא העבד גוד או אגוד דילמא מיירי מתני' דשניהם קנו העבד בשותפות וכדאוקימנא בש"ס גיטין להך מתניתין וא"כ לא היו השותפים יכולים לומר זל"ז גוד או אגוד לשיטת הר"י הלוי וא"כ גם העבד אינו יכול לומר גוד וכו' דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי'. וכבר קדמו בקושיא זו בשו"ת פרח מ"א סי' מ"ט כאשר העיר ע"ז אאמו"ר הגאון הכ"מ. ולפענ"ד נראה בזה דבר יקר מאד דהנה האדון יש לו זכות בעבדו שנקנה לו גופו לעבוד עבודתו בכל עת. עוד יש לו זכות בעבדו שאוסרו בבת חורין והנה אם העבד רוצה לצאת לחרות (צריך] שיתן לו כסף דמי שוויו. או אם אח' לוקח עבד כנעני מחבירו הוא שם דמי עבודתו לפי ערך העבד כמה הוא שוה. אבל פשיטא שלא יתן העבד דמים עבור זה להתירו בבת חורין דהרי אדרבא עבדא בהפקירא ניחא לי' ואף לפי מה דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא לחירות היינו שזכות הוא לו מפני שיוצא מרשות אחרים אבל מ"מ הוא ג"כ קצת חובה מה שנאסר בשפחה אלא שהזכות הוא גדול יותר מן החוב כמ"ש התוס' גיטין דף י"ג ד"ה עבדא. וא"כ פשיטא שאין העבד נותן דמים עבור זה מה שמתירו בבת חורין דאדרבא חובה הוא לו שנאסר בשפחה אלא שהעבד נותן דמי גופו שיוצא מרשות אחרים ומעשה ידיו יהיו מעתה שלו. והנה המהרי"ט בתשובה חלק שני בחו"מ סי' כ"ד נשאל על שנים ששכרו חנות מנכרי אח' בשותפות ואחרי שישבו בה כמה שנים בשותפות אומר אח' לחברו גוד או אגוד. והשיב דלכאורה לשיטת הר"י הלוי והראב"ד לא שייך בזה גוד או אגוד כיון שנשתתפו לדעת. אמנם כתב כיון דבשעה ששכרו החנות מהעכו"ם לא נתנו כי אם דמי שווי' ולא הי' שוה יותר כי אם דמי השכירות מה שנתנו עבור החנות אלא שאח"כ כשנמשך זמן השכירות נעשה מזה חזקה כפי התקנה אם כן אותה חזקה דין ירושה יש לה ולא מצינן [לומר] על דעת כן שכרוה שיהי' שותפין לעולם כיון דבשעת השכירות לא הי' עדיין שיווי זה בעולם אלא שנולד אח"כ בהמשך הזמן אם כן הוי כירושה ומתנה ושייך בה גוד או אגוד אף לשיטת הר"י הלוי ע"ש היטב. ומעתה אומר אני לפמ"ש דעיקר שיווי העבד הוא עבודתו ומעשה ידיו וע"ד כן נשתתפו שני השותפין. אבל כעת ששחרר אח' חציו כיון שנאסר העבד כעת בשפחה וגם בבת חורין א"כ יש להאדון יותר זכות לגבי העבד שיתן לו יותר מדמיו למען להתירו בבת חורין ואותו העילוי דמים לא הי' בשעת הלקיחה ולא שייך לומר ע"ד כן נשתתפו כיון דבשעה שנשתתפו לא הי' להם זה היתרון כלל. גם לא שייך לומר מה"ט דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי' כיון דזה היתרון נולד עכשיו וזה היתרון שנולד, אח"כ דמי לירושה ומתנה ושייך לומר גוד או אגוד אף לשיטת הר"י הלוי וסייעתו כמ"ש (ח"נ) בית המהרי"ט ושפיר פריך הש"ס. ומעתה ל"ק קושית השטמ"ק דאמאי לא פריך הש"ס מרישא מדברי ב"ה. דלפי הנ"ל א"ש דלפי הס"ד דלא הוי ידעינן הך דלישא שפחה אינו יכול וכו' א"כ אם יאמר העבד גוד או אגוד לא יתן כי אם דמי שיווי עבודתו שפיר מצינן לאוקמי בשותפין שנשתתפו לדעת וכיון דאדעתא דהכי נשתתפו לא שייך גוד או אגוד דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי' כיון דאין להאדון שום שיווי יותר בהעבד כי אם כמו שהי' בעת הקנין ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה מאד:.

והנה מעכ"ת הביא דברי הקצוה"ח סי' קע"א שביאר דברי הרשב"א פ"א דשבת שהקשה דהאיך כופין את רבו לעשותו ב"ח הא המשחרר עבדו עובר בעשה ואין אומרין חטא כדי שיזכה חבירך. וכתב הרשב"א ולי נראה כיון דחציו בן חורין הוא לא שייך בזה לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ע"ש. וביאר הקצה"ח דבריו דהא דעובד לרבו יום אח' ולעצמו יום אח' אינה חלוקה עצמיית דהא הגוף א"א לחלוק וגם הא אין ברירה רק הוא חלוקת ממון לבד אבל גם ביום שעובד לרבו הוא חצי משוחרר א"כ אסור לעבוד בו עבודת עבד וכיון דהך עשה דלעולם בהם תעבודו קאי על עבודת פרך וכאן דבלא"ה אסור לעבוד בו עבודת פרך מחמת חצי' המשוחרר שוב לא שייך בו העשה דלעולם בהם תעבודו עכת"ד הקצה"ח ומכח זה רצה מעכ"ת לדחות דברי אאמו"ר הגאון המובהק הכ"מ. והנה קודם כל דבר אומר אשר דברי הקצה"ח אינם מובנין לי. ולדבריו מה ס"ד דהש"ס בגיטין דף מ"ב יום של רבו ישא שפחה וכו' הרי גם ביום של רבו הוא חצי ב"ח. גם דברי הרשב"א אין סובלין כלל פירושו ולסברתו יש מקום לבאר דברי הרשב"א בפשיטות כיון דגם ביום של רבו הוא חצי ב"ח אלא דהוי כאילו חלקו והתנו ביניהם שחצי צד חרות ישתמש ביום של רבו לרבו ועבור זה ישתמש חצי צד עבדות ביום של עצמו לעצמו. והנה זה דבר ברור דלא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו רק אם גופו קנוי לו וכאן כיון שבחצי העבד א"א לו להשתמש זולת בצירוף צד חירות שהקנה לו העבד וא"כ אם האדון יסלק את עצמו מן צד חירות ממילא לא יוכל לעבוד בו ושפיר כתב הרשב"א דלא שייך כאן עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חרות פירוש כיון דיכול לסלק עצמו מן החצי של צד חירות וממילא לא יוכל אח"כ לעבוד בו דאינו יכול לשמש בחציו. וכיון דבלא"ה אינו יכול לעבוד בו שוב מותר לשחרר גם חצי של צד עבדות וזה נכון. ומעתה י"ל לפמ"ש הר"ן ריש פרק השותפין דכל שותף יש לו במחצה שלו קנין הגוף וקנין פירות בחלק של חבירו ומש"ה יכול להשתמש בכולו אף בחלק חברו משום שיש לו בחלק חבירו קנין פירות ע"ש. ואף לראב"י דקיי"ל כוותי' דלא סבירא לי' הכי מכל מקום בעבד גם ראב"י מודה וכמ"ש הקצה"ח שם ע"ש. ואם כן גם בעבד של שני שותפין יכול לשחררו היינו כיון שמסלק עצמו מהקנין פירות שיש לו בחלקו של חבירו דעל הקנין פירות לא קאי העשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש דהכתוב מיירי בעבד של אדון א' שמחויב לעבוד בו עבודת עבד אבל לא לענין זה שמסלק עצמו מקנין פירות שיש לו במחצה של חלק חבירו. וכיון שסילק עצמו מהקנין פירות ממילא אינו יכול להשתמש בו שא"א להשתמש בחציו וכיון דבלא"ה אינו יכול לעבוד בו ממילא שוב מותר לשחרר גם המחצה שלו כיון דאינו יכול לעבוד בו ולא שייך לעולם בהם תעבודו וא"כ יפה כתב אאמו"ר הגאון הכ"מ דלדברי הרשב"א גם הראשון מותר לשחרר מחצה שלו. ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה