מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קעד
ב"ה אור ליום ה' ד' דחנוכה תרמ"ד לפ"ק לבוב:
הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידיד נפשי ולבי. הרב הגאון החריף ובקי המפורסם לתהלה מאד נעלה. החסיד והעניו. חכמתו תאיר פניו כש"ת מוה' יחיאל מאיר הלוי נ"י ראבד"ק בוטשאטש יע"א:
מכתבו הגיעני אשר ביקש ממני לחוות דעתי העני' ע"פ דתה"ק בדבר אשר נשתדך עבור בנו ונגבל זמן הנשואין. וכבר עבר יותר משנה אחר הזמן. ומחו' נ"י מדחה אותו מדחי אל דחי ונודע למעכת"ה בבירור כי הכלה ממאנת בהחתן. ורצון מעכת"ה להתיר הקשר כי עד כמה לתעגן בנו. וגם אחרי אשר עמדו לד"ת לפני הרב אבד"ק סקאלא וגם אחרי כן לפני בוררים מראין הדברים כי עיקר כוונת מחו' בהשמטות למען יהי' נראה שהעיכוב מצד מעכ"ת ויהא פטור מהקנס ויתר הטענות של מעכ"ת עליו. זהו תורף דבריו:
הנה כבר נודע מחלוקת הט"ז והנקה"כ ביו"ד ס"ס רל"ו באיש ואשה שנשבעו לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין ואירע לאחד מהם אונס באותו זמן דדעת הט"ז דהשני מחויב לקיים שבועתו כיון דהשני לא העביר הזמן רק מחמת אונס אבל אם עיכב השני במזיד גם חבירו פטור מהשבועה. והנקה"כ שם סובר דגם אם נאנס אפ"ה פטור השני מהשבועה. וכעין זה כתב הש"ך בחו"מ סי' כ"א סק"ג. מיהו סיים שם בנקה"כ דכל זה אם הי' הדבר בדרך תנאי דהיינו שנשתדכו על מנת שיהיו הנשואין בזמן המוגבל אבל בתנאים שלנו דהשידוך נעשה בסתם ואח"כ מפרשין זמן הנשואין אם ארעו אונס צריך חבירו לקיים השידוך ע"ש. ומשמע מדבריו דדוקא בארעו אונס אבל אם מדחה הזמן במזיד פטור השני מהשבועה. והדבר מוכרח לומר כן דהרי הנה"כ שם ביאר דברי הרמ"א שנשתדכו בסתם ואח"כ קיבלו חר' לינשא לזמן קבוע דהיינו כעין תנאים שלנו ואפ"ה מבואר להדיא במחבר ורמ"א דאם העביר המועד בלא אונס פטור השני מהשבועה והיינו ממש נ"ד:
ובגוף הדבר המבואר בש"ע ס"ס רל"ו שם דשנים שנשבעו ועבר אחד על השבועה השני פטור לפיכך איש ואשה שנשתדכו וקיבלו חר' לינשא לזמן קבוע והעביר המועד פטור השני מהשבועה ע"ש. מדכתב לפיכך משמע דשני הדינים תלוים זה בזה. ולדעתי העני' אפשר דגם אם נאמר דבשנים שנשבעו זל"ז ועבר האחד מ"מ מחויב השני לקיים שבועתו אבל בשנים שנשתדכו אם עבר האחד לכ"ע השני פטור. וטעם הדבר דהרי אלו לא הי' כאן שבועה וח' רק נתקשרו יחד בשיעבודין וקנסות כמו שמבואר באהע"ז סי' נ' סעיף ו' בודאי הדבר פשוט דאם לא קיים אחד מהם פטור השני מהשיעבודין וגם אם עבר האחד מהם באונס ג"כ הוא פטור דהאיך נוכל לחייבו בקנס היכא שהמניעה הוא מצד השני. וגם החולקין על הש"ך בחו"מ סי' כ"א שם נראה דמודו בזה. וא"כ גם השבועה בזה אינה כלום דכל שפטור מצד הדין פטור גם מהשבוע' כמבואר בחו"מ סי' ע"ג סעי' ז' בהג"ה. מיהו באמת הא ליתא דדוקא בנשבע לשלם דעיקר השבועה הי' לשלם בזה אמרינן דהיכא דפטור מהחוב פטור גם מהשבוע'. משא"כ שם בסי' רל"ו דהשבועה אין לה שום שייכות עם חיובי ממון לעולם השבועה והח' בתוקף ולכן הוצרכו המחבר והרמ"א לומר דבשביל שעבר חברו על השבועה נפטר גם הוא. וממילא יש מקום לחלק בין אם עבר חבירו על השבוע' באונס או לא כמ"ש הרמ"א שם. ומעתה י"ל דבר חדש דבתנאים שלנו שכתבו המהרי"ו והט"ז ס"ס רל"ו לענין חרם הקדמונים דאם נותן את הקנס פטור מן הח'. וכ"כ הב"ח בחו"מ ס"ס ר"ז ע"ש. וגם לענין הח' הנאמר בפירוש בהתנאים דעת הסמ"ע סי' רמ"ה דאף שכתב והקנס לא יפטור וכו' אין הח' חל. וגם בלא"ה בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח שדא בי' נרגא בח' הנאמר בהתנאים מאחר שהוא ח' בכתב ע"ש שהאריך. ולענין ח' הקדמונים הכל מודים דאם נותן הקנס נפטר מהחרם וא"כ ע"כ דעיקר הח' הי' על נתינת הקנס. וכיון שחבירו עבר והעביר המועד גם אם נאמר שהי' באונס מ"מ לא יעלה על הדעת לומר לחייב אותו בקנס בשביל שנאנס חבירו. וכיון שפטור מהחיוב פטור גם מהשבועה כמבואר בחו"מ סי' ע"ג סעיף ז' בהג"ה וזה נכון מאד בס"ד. מיהו בנ"ד אין צריך לכל זה מאחר שמחו' העביר הזמן במזיד פשיטא שאין על מעכת"ה לא ח' ולא שבועה ורשות בידו לעשות שידוך אחר. וגם הט"ז ס"ס רל"ו שם שכתב דהגבלת זמן הנשואין אינו עיקר הזיווג היינו דוקא אם עבר הזמן מחמת אונס אבל אם העביר הזמן במזיד השני פטור לגמרי מהשבועה כמ"ש הט"ז שם להדיא. דברי ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת בלונ"ח: