מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קעב
ב"ה יום ו' עש"ק ב' דר"ח אדר שני תרכ"ז לפ"ק לבוב. הטיבה ד' לטובים ולישרים בלבותם. כבוד ידידי נפשי הרבנים המופלגים בתורה וביראה חסידים ואנשי מעשה יקרי רוח אנשי אמונה. מ' יעקב כ"ץ נ"י ומ' יהודה הלוי נ"י:
הגיעני מכתבם הארוך הערוך אלי. ולאשר לא אדע טענות הצד השני אכתוב רק ראשי דברים למען אהבתם להלכה ולא למעשה. והנה בענין נשיאת המת בכתף דוקא מה שהבאתם ראי' לזה מדברי הרמב"ם פי"ד מאבל אין בזה שום משמעות כלל כאשר הערותם בצדק. וכדמות ראי' יש להביא מדברי הש"ס סוטה דף י"ג דאמרינן כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר הי' שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה אצל זה וכו' וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה. משם נראה קצת שצריך לנהוג כבוד בארון המת כמו בארון השכינה. וא"כ ממילא צריך לישא בכתף. כמו שכתוב בארון בכתף ישאו. ודוד המלך נענש על שנתן ארון השכינה בעגלה כמפורש במקרא בשמואל ובדה"י ועי' במדרש רבה פר' במדבר. ולכאורה הי' מקום לומר לפמ"ש התוס' בעירובין דף ס"ג דשני ארונות היו אחד שעשה בצלאל שהיו הלוחות מונחות בו והיתה קדושתו חמורה מאד ואחד שעשה משה כדכתיב בפ' עקב ואעש הארון ואותו היו שברי לוחות מונחות בו. ואם כן הי' מקום לומר דמ"ש בתורה בכתף ישאו הוא דוקא על הארון שעשה בצלאל כדמוכח בקרא בהדיא דמיירי בארון שהי' עומד לפני ולפנים. דקאי שם להדיא על כלי המקדש שעשה בצלאל ונתחלקו להלוים לשרתם ולבני קהת צוה לשאת את הארון בכתף. וכן גבי דוד מיירי ג"כ באותו ארון כמ"ש התוס' שם שלא הי' רגילין להוליכו במלחמה מחמת גודל קדושתו רק בימי פלשתים ואז הוליכו את הארון שעשה בצלאל ונענשו ושבו אותו פלשתים. ואח"כ החזירוהו לבית שמש ומשם לבית אבינדב בקרית יערים ומשם לקחו דוד מבית אבינדב כמפורש בקרא וא"כ מבואר שהוא אותו הארון שעשה בצלאל. ומש"ה נענש דוד על שהוליכוהו בעגלה. ועי' בתוס' תמורה דף ט"ו. אבל מה שאמרו בסוטה דשני ארונות הי' מהלכין במדבר זה אצל זה אפשר דהיינו ארון שעשה משה והיו שברי לוחות מונחות בו ובהאי ארון לא הזהירה כלל לנשאו בכתף. וממילא אין מזה ראי' כלל על ארון המת לנשאו בכתף דוקא. אבל באמת אי אפשר לומר כן דהרי בש"ס סוטה דף כ' ע"ב אמרינן דמת מותר להכניסו במחנה לויה. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. ופרש"י דהלוים חנו סביב למשכן העדות ושם הי' מחנה לוי' א"כ הרי מבואר דארונו של יוסף הי' במחנה לוי' סמוך לארון הקודש שהי' במחנה שכינה והיינו ארון הקודש שעשה בצלאל שאותו היו בני קהת נושאים באמצע הדגלים כמבואר בקרא. וא"כ שפיר יש להביא מכאן ראי' וסמך לישא ארון המת ג"כ בכתף דוקא מדקאמר הש"ס מהלכין זה אצל זה דהואיל וקיים זה מה שכתוב בזה א"כ הוקש כבודו לארון הקודש וזכור אני מה שראיתי בילדותי ספר אחד אשר מחברו הי' מתלמידי הרשב"א ונקרא ן' שועיב חיבור על התורה וכתב שם בפ' ויחי כי בזיון גדול הוא להמת לשאת אותו בסוסים והביא ראי' מדכתיב במלכים ובדה"י גבי אמצי' מלך יהודה אחרי שסר מן ד' ומת כתיב וישאהו על הסוסים וכתב הרד"ק דהיינו מרכבה של סוסים משמע שהי' מתכונין לבזותו עבור רשעו ולזאת לא נשאוהו בכתף רק בסוסים ע"ש. גם מה שכתבתם אשר בהחבורה הישנה מחמת שהי' לוקחין דמי הקבורה הוצרכו לילך ולקבץ מעות עבור המת ומחמת זה היו מלינין אותו לפעמים. הנה גוף הדבר לקבל מעות עבור המת הוא בזיון למת כמבואר בש"ס סנהדרין דף מ"ח ועי' ברש"י שם ד"ה לאו מלתא הוא ומכ"ש כשמלינין אותו שהוא איסור תורה כמבואר בסנהדרין דף מ"ו ע"ב ובזוהר הקדוש האריך מאד בחומר האיסור הזה ר"ל. ואין זה הלנת המת לכבודו. כיון שמלינין אותו כדי לקבץ מעות עבורו לתת להחברה וזה הוי לבזותו וכמ"ש. ומעתה נבא לענין דינא הנה מקור הדברים היא בש"ע או"ח סי' קנ"ג דמי שהי' בביתו בהכ"נ ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו לבית אחר והוא מדברי מהרי"ק שורש קי"ג והביא ראי' לזה. מהא דאמרינן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. ומזה למד המג"א שם ס"ק מ"א דהיכא שיש חבורות ממונות לקבור מתים צריך ליתן להם כמנהגם. ועי' בא"ר שם שהביא מעשה שבשעה שנפטר רבינו בעל עוללת אפרים ורצו תלמידיו להתעסק בו ואנשי החבורה מיחו בידם כי הוא זכותם ושלחו לשאול את רבינו בעל השל"ה ואמר שהדין עם אנשי החבורה ע"ש אמנם בכל זה כבר כתב המג"א שם ס"ק מ"ט והא"ר בשם הראב"ח דאם יש טעם גדול מותר ליקח מאתם המצוה וכאן לפי דבריכם יש בזה בזיון המת וכמ"ש. אמנם לפענ"ד נראה בזה דבר חדש. כיון דיסוד הדבר שאסור ליקח המצוה ממי שזכה בה מקורו הטהור נובע מהא דאמרו בש"ס גיטין מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום וכמ"ש המהרי"ק שם והרי בהא דאמרו בגיטין דף ס"א שם גבי מציאת חש"ו דיש בהן גזל מפני דרכי שלום ר"י אומר גזל גמור ואמר ר"ח שם דנ"מ להוציאו בדיינים דהיינו דלת"ק דאין כאן רק מפני דרכי שלום דוקא לכתחלה אסור לנוטלה מהם אבל אם בא אחד ונטלה אין מוציאין ממנו ע"ש והכי קיי"ל.. וא"כ אני אומר שכל פלפולו של מהרי"ק והבאים אחריו הוא דוקא באחד שזכה מכבר במצוה וחבירו רוצה ליקחה ממנו ובאין לדון בזה י"ל דמפני דרכי שלום יש בזה גזל מדבריהם ואסור ליקח ממנו המצוה. ומשא"כ בנידן דידן שכבר זכו החבורה חדשה ועוסקים בזה כמה חדשים אף אם נימא שלכתחילה שלא כדין עשו בזה מ"מ אם כבר זכו בזה אין מוציאין מאתם. וכמ"ש דכל היכא דליכא רק מפני דרכי שלום אין מוציאין בדיינין וזה נכון מאד. ואפשר שזה טעמו של הכנה"ג שהביא המג"א סי' שס"ו ס"ק ח' שאם כבר נתנוהו העירוב בבית אחר אין מוציאין ממנו ע"ש ודו"ק. וגם בלא"ה כתב המג"א שם להדיא דאם הראשון לוקח המעות עבור המצוה והשני עושה בחנם מותר ליקח מאתו המצוה. וגם יש כאן טעם גדול כי החבורה החדשה ישאוהו בכתף ולא בעגלות והמה נזהרין מבלי להלינו ולזאת אין כח ביד החבורה הישנה למחות בידם אמנם כאשר ירצו להסתפח להחבורה החדשה חובה עליכם מפני דרכי שלום לקחת אותם וכבר כתבתי כי לאשר לא לא שמעתי טענות הצד השני לזאת דברי הם להלכה ולא למעשה. דברי ידידם הדוש"ת באהבה רבה ואהבת עולם: