אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קסט

סימן קסח

ב"ה יום ב' כ"ג תמוז תרל"ט לפ"ק כפר בראטקאוויץ הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים. ערוגת הבושם. צח השכל ונקי הרעיון ירא ד' מרבים כש"ת מוה' יעקב סאקאל נ"י האבד"ק מראמפאליע יע"א:

מכתב שאלתו הגיעני. והאומנם אנכי יושב פה בכפר ואין בידי הספרים הנחוצים. למען כבודו ולמען גודל המצוה חשתי ולא התמהמהתי לשום עין ולב על דבריו ובחסדי ד' אבטח להביט נפלאות מתורתו ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ותורף השאלה הוא כי בחורף העבר נטבע אח' מאנשי עירו בנהר נעסטער ע"י שנהפך הדוגיא שישב שם והמים כיסו אותו ולא נרא' ממנו שום דבר והעד שראה הטביעה עמד בשפת הנהר חצי שעה ויותר ומשך אותו הזמן לא ראה שיצא. ואחר שני חדשים נשמע הקול אשר בק' אוסטישקר הועלה איש א' מהנעסטר ונקבר שם. וכל גופו ועור פניו הי' נתפח ונרקב והי' מהנמנע להכירו אך הבגדים הובאו לעירו. ואשת הנטבע הכירה את כל הבגדים בטב"ע. וגם עוד שני אנשים הכירו הבגדים העליונים בטב"ע. וגם טרם ראתה האשה את הבגדים אמרה סימנים על כל הבגדים. ומעכת"ה פתח בהתירא תחילה ויצא לדון אם ע"פ עדות הטביעה לחוד יצאה האשה מחזקת א"א מה"ת כדין משאל"ס דאם נשאת לא תצא מאחר דמבואר בסי' י"ז סעי' ל"ד בהג"ה דאם לא שהו עד שתצא נפשו אם נשאת תצא. והביא מחלוקת הפוסקים בזה כמה שיעור השהי' בזה. ואח"כ כתב דגם לדברי מהרי"ט ח"ב באהע"ז סי' כ"ו שהוא שיעור שעה מועטת שא"א לאדם לחיות במים זמן כזה. ועי' בשו"ת ח"ס ח' אהע"ז סי' צ"ב. מ"מ כאן לא העיד העד שהביט מארבע רוחותיו אך הוא רץ בדרך הילוך הנהר ונשאר עוד חשש אולי יצא מאחוריו. זה תורף דבריו. הנה בהגב"ע אשר נשלח לידי לא נמצא דבר זה שהעד שראה הטביעה רץ בדרך הילוך הנהר רק שעמד בשפת הנהר חצי שעה ויותר. ומבואר בפוסקים דאם אמר העד שעמד כשיעור שתצא נפשו סגי ולדעת הסוברים דסגי בשעה מועטת א"כ גם בנ"ד מהני עדותו לענין שאם ניסת ל"ת. אמנם גם לפמ"ש מעכ"ת שהעד רץ בדרך הילוך הנהר מ"מ נראה דלא חיישינן שמא יצא מאחוריו דעיקר הטעם דבמשאל"ס אסורה משום דאימור גלי אשפלי. וכן מוכח מהנהו עובדא דר"ע ור"מ דמייתי ביבמות דף קכ"א ע"א דאמר גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה וע"ז אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו וכו' משאל"ס אסורה ע"ש. הרי דעיקר החשש שמא הגלים הובילוהו למרחוק ויצא משם א"כ ליכא חשש רק דשמא יצא עם מרוצת המים ושטף הנהר. אבל לא חיישינן שמא שט נגד מהלך הנהר. ובגמ' שם דאמר ה"ד מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו היינו דוקא במים שיל"ס דהיינו מערה מלאה מים מכונסים דוקא דקוו וקיימי והאד' הוא שט בכוחו א"כ ליכא חילוק לאיזה רוח ישוט ומש"ה בעינן שיביט מארבע רוחותיו אבל בנהר הזוחל ליכא למיחש רק שמא המים הוליכוהו ושבולת שטפתהו אבל לא חוששין שמא שט נגד מרוצת המים. והרמב"ם פי"ג מגרושין הלכה ט"ז גבי מים מקובצים כגון בור או מערה כתב דוקא שעמד וראה כל סביביו אבל בהלכה ב' גבי מים שאל"ס כתב סתם ולא עלה דמזה הוכיח הכ"מ דבעי' שישהה כדי שתצא נפשו. וכן המחבר בסי' י"ז סעי' ל"ב לא כתב שעומד ורואה כל סביביו רק במים שיש להם סוף. ולא בסעיף ל"ד גבי משאל"ס. ומיהו יש לדחות דלענין חששא דרבנן דאף אם שהה עד שתצא נפשו מ"מ יש לחוש שמא יצא במקום רחוק ע"י גלי הים או דף של ספינה בזה ליכא למיחש רק שמא שט דרך מרוצת הנהר ושטף מימיו. משא"כ לענין החשש דאוריי' שמא יצא מיד דמש"ה בעי' שישהה העד עד שתצא נפשו חשש הזה שפיר יש לחוש שמא יצא מארבע רוחות. ואם לא ראה מאחריו לא יצאה עדיין מאיסור תורה ובזה נדחה ההוכחה מעובד' דר"ע ור"מ שכתבתי לעיל ודוק:

והנה הריב"ש סי' שע"ט כתב דגם בלא שהה עד שתצא נפשו רובו למיתה דלא גרע מספינה שאבדה בים. ומ"מ אסורה מה"ת משום חזקת א"א ואף דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ כאן יש שני חזקות חזקת א"א וחזקת חי. ובשו"ת נו"ב מהד"ק סי' מ"ג השיג עליו דכאן לא מיקרי שני חזקות דחזקת א"א וחזקת חי חדא חזקה מיקרי וחדא בחברתה תליא דמ"ט יש להאשה חזקת א"א משום דמוקמינן להבעל בחזקת חי. וגם מ"ש הריב"ש דהנהו שלשה דר"א בן פורטא רובן למיתה לא ידע מנ"ל להריב"ש כן ע"ש. ובמחכת"ה הוא גמ' ערוכה בב"ב דף קנ"ג ע"ב דספינה שאבדה בים רובן למיתה. ומעתה קושית הריב"ש קמה וגם נצבה דאמאי אסורה מה"ת בלא שהה עד שתצא נפשו כיון דרובו למיתה כמו ספינה שאבדה בים ורובא וחזקה רובא עדיף. והנלפענ"ד בזה דהנה בתוס' בכורות דף כ' ע"ב ובכ"ד כתבו דגם לרבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דל"ח למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט לכ"ע חיישינן. אמנם משמע מדבריהם שם דלרבנן הא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן ולא מה"ת ע"ש. והנ"ל בזה ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד ס"ס ק"י ובש"ך שם ס"ק ס"ד לענין ס"ס במקום חזקת איסור דאם החזקה והספיקות הם בענין אחד כגון בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת שהחזקה הוא בענין השחיטה והספיקות גם כן בענין השחיטה בזה לא מהני ס"ס מה"ת אבל אם החזקה הוא בענין אחר כמו בספק דרוסה או נשבר הגף בזה מועיל ס"ס במקום חזקת איסור ע"ש. ומעתה לפמ"ש הט"ז שם בשם הרשב"א דס"ס אלים יותר מרוב. כיון דס"ס אינו מועיל מה"ת היכא דהוא נגד החזקה אם החזקה והספיקות הם בענין אחד כ"ש דרוב הגרוע מן ס"ס אינו מועיל מה"ת אם הוא נגד החזקה אם החזקה והרוב הם בענין א' וע"כ לא כתבו התוס' בבכורות שם דסמוך מיעוט לחזק' הוא מדרבנן רק ברוב תינוקות מטפחין דהחזקה היא בעיסה והרוב הוא בתינוק (והתוס' אזלי לשיטתם שפירשו הא דרוב תינוקות מטפחין היינו שמטפחין בשרץ ע"ש בקדושין ובנדה דף י"ח ואם כן הרוב הוא בתינוק ולא בעיסה) וכן בהא דחלב אינו פוטר אף דהתם הרוב והחזקה הם בענין אחד מ"מ התם איכא גם כן חזקה בהדי רובא דהעמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה כמ"ש התוס' והרא"ש משא"כ בספינה שאבדה בים אף דרובן למיתה מ"מ כיון דהרוב הוא בענין אח' עם החזקה דחזקת חי הוא מתנגד ממש להרוב ובאותו ענין עצמו דהחזקה מעידה שהוא חי הרוב הוא למיתה וכיון דבכה"ג אינו מועיל ס"ס נגד החזקה כמ"ש הט"ז והש"ך כ"ש רוב דגרע מס"ס כמ"ש הרשב"א. ומש"ה בספינה שאבדה בים אסורה מה"ת ומיושב היטב קושית הריב"ש בס"ד. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה בשו"ת נו"ב שם סי' מ"ג אהא שכתבו התוס' בחולין דף י"א בשם רבינו חיים כהן דהא דרובא וחזקה רובא עדיף ילפינן מפרה אדומה דמטהר מטעם רוב אף דיש לו חזקת טומאה. והקשה בנו"ב דאמאי לא יליף משחיטה עצמה דאזלינן בתר רובא ול"ח שמא במקום נקב קא שחיט אף דאיכא חזקת שאינו זבוח. ולפמ"ש י"ל דבאמת בשחיטה ל"א כלל רובא וחזקה רובא עדיף. משום דהתם החזקה והרוב מתנגדים זה לזה והם בענין א' וע"כ דבשחיט' ליכא כלל חזקה לאיסור וכדמוכח מדברי התוס' בכורות שם. וכ"כ המהרש"א שם להדיא. ועי' בפרמ"ג יו"ד סי' ל"ג בשפ"ד סק"ה. ומש"ה לענין ספק דילמא במקום נקב קא שחיט ליכא חזקה כלל ומש"ה לא הוכיח ר"ח כהן רק מפרה אדומה דאיכא חזקת טמא. והתם שפיר אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף משום דהרוב אינו מתנגד להחזקה ואינם בענין אח' דהרוב הוא בהפרה שהוא כשרה והחזקה הוא בגברא. ובזה יש ליישב קושית התוס' חולין דף פ"ו ד"ה מאי ודוק היטב:

ולפ"ז נראה דבנ"ד לכ"ע יצאה מחשש איסור תורה. דהנה כבר נודע מ"ש הב"ש בס"ק פ"ד דבאיש אשר לא ידעינן לי' לא שייך לאוקמי בחזקת חי. דדוקא לענין האיש שאנו דנין עליו נוכל לומר דלא זה הוא משום דמוקמינן להבעל בחזקת חי אבל אם נאמר שזה המת הנמצא הוא איש אחר לא שייך לומר דמוקמינן להאחר בחזקת חי. והטעם בזה דכיון שאנו אומרים שזה הנמצא מת הוא מרובא דעלמא ואם כן הרי בברור הרבה אנשים מתים בכל יום. ודילמא זה הנמצא הוא מהם מה שא"כ בנ"ד דאיכא טב"ע בבגדים ורק דחיישינן לשאלה. וא"כ ליכא ספיקא על רובא דעלמא כיון דליכא לספוקי רק אם זה הנמצא הוא בעל האשה המשאיל הבגדים או מי ששאל ממנו מת. ומעתה אזדא לה חזקת חי של הבעל דמאי חזית להעמיד אותו בחזקת חי ולומר דהשואל מת. הא גם להשואל איכא חזקת חי. ואף דלא ידעינן לי' מ"מ יש לו חזקת חי כמ"ש בנו"ב שם סי' ל"א. וכאן אין הספק רק בין הבעל והשואל. מיהו עכ"פ נשאר חזקת א"א דגבי חזקת א"א ליכא למימר דגם לאשת השואל איכא חזקת א"א דאפשר השואל אין לו אשה כלל וכיון דבנ"ד ליכא חזקת חי רק חזקת א"א שפיר מהראוי לומר רובא וחזקה רובא עדיף כיון דהרוב והחזקה אינם בענין אחד דמאחר דנפל במים איכא רובא למיתה וכמ"ש לעיל והוי הרוב בבעל והחזקה בהאשה דהיינו חזקת א"א וליכא רק איסור דרבנן ודו"ק כי חריף הוא וגם גוף הדבר דאם לא שהה עד שתצא נפשו במשאל"ס אסורה מה"ת הוא מחלוקת הקדמוני' כמבואר בק"ע סי' רמ"ז בשם רבינו בצלאל אשכנזי. ולפענ"ד נראה להוכיח דגם דעת התוס' דגם בלא שהה אינו אסור רק מדרבנן מדכתבו ריש פ"ג דע"ז דהא דבמשאל"ס אשתו אסורה הוא מפני שהוא מיעוט המצוי ע"ש ודבריהם סותרים למ"ש בבכורות דף כ' ע"ב דהא דלא אמרינן במשאל"ס סמוך מיעוטא לחזקה ובדיעבד אשתו מותרת משום דהוא מיעוט שאינו מצוי. ועוד קשה לדברי התוס' בע"ז דהוי מיעוט המצוי אם כן אמאי אם ניסת ל"ת הרי בכל דוכתי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אף אם נאמר דאסור רק מדרבנן מ"מ אסור גם בדיעבד כמו בחלב אינו פוטר ובנפל תוך שמונה ימים. והרי התוס' כתבו בכ"ד דמש"ה החמירו במשאל"ס משום ערוה החמורה. והרי אדרבה קולא יש כאן ולא חומרא דכאן בדיעבד אם ניסת ל"ת משא"כ בשאר דוכתי דאסור גם בדיעבד. ולכן נלפענ"ד דדעת התוס' דבמשאל"ס אם שהו עד שתצא נפשו דאז א"א שיהי' ניצול רק ע"י מחילה של דגים וכיוצא בזה שעלה במקום רחוק. זה הוא מיעוט שאינו מצוי וכמ"ש התוס' בכורות. ובזה ל"א סמוך מיעוטא לחזקה והא דהחמירו דלא תנשא לכתחילה הוא מחמת חומר ערוה ובדיעבד ל"ת. אבל אם לא שהו עד שתצא נפשו דאז אפשר שיצא מיד באותו מקום זה הוא מיעוט המצוי ואסורה מדינא מטעם סמוך מיעוט' לחזקה וגם אם נשאת תצא כמו בחלב דאינו פוטר ובולד תוך שמונה ימים דאסור גם בדיעבד ובזה מיירי התוס' בע"ז שם. וא"כ מוכח מדברי התוס' בע"ז דגם בלא שהה עד שתצא נפשו ליכא רק איסור דרבנן כדמוכח מדבריהם שם מדמדמי לה לגוסס. ואפשר דגם הרמ"א בסעיף ל"ד סובר כן דאף שכ' שם דאם לא שהה עד שתצא נפשו אם נשאת תצא מ"מ ליכא רק איסור דרבנן משום דבלא שהה הוי מיעוט המצוי וכמ"ש לשיטת התוס':

ואם כנים אנחנו בזה דליכא כאן רק איסור דרבנן אם כן שפיר יש לסמוך על סימני בגדים דבאיסור דרבנן נראה דלא חיישינן לשאלה וכמ"ש הגאון בנו"ב שם סי' מ"ג. הן אמת דלכאורה דבריו תמוהים דהרי במשנה אמרו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. וע"ז אמרו בגמ' הטעם משום דחיישינן לשאלה והרי בש"ס בכורות דף מ"ו ע"ב אמרו דמש"ה בעי' פרצוף פנים עם החוטם משום דבעדות אשה אחמירו בה רבנן. ואם כן מוכח מזה דבדליכא פרצוף פנים עם החוטם רק פ"פ לחוד אינו מועיל אף דאיכא גם כן סי' בכליו ומבואר דגם באיסור דרבנן חיישי' לשאלה. ונראה דודאי להך שינוייא בגמ' דחיישינן לשאלה והוא חששא דאוריית' כדמוכח מדפריך חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן. וכיון דהוי חשש גמור גם באיסור דרבנן יש לחוש לשאלה. משא"כ לדידן כיון דאיכא תרי שינויי בגמ' והרבה מהקדמונים הכריעו דלא חיישינן לשאלה. ועי' בש"ך חו"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו. אם כן באיסור דרבנן שפיר נוכל לסמוך על דעת הסוברים דל"ח לשאלה וכמ"ש בנו"ב שם. ועוד דהרי בתה"ד סי' קס"א הביא בשם ספר מתי"ת דהיכא דאיכא עוד אומדנות מצרפינן סי' דכלים ע"ש ואין לך אומדנא יותר מזה היכא דמותרת לינשא מה"ת וא"כ בנ"ד לא חיישינן לשאלה. ואף דבתה"ד שם השיג על זה מהא דפריך בגמ' מגט דמהדרינן לשליח שאבד הגט דילמא שאני התם דאיכא אומדנא שזה הגט של זה השליח כיון שזה יודע שאבד הגט וכו' ע"ש. ולפמ"ש לעיל ניחא דגם במתניתין איכא אומדנא גדולה שזהו בעל האשה כיון דמכירין אותו בטב"ע ע"י פ"פ דמותרת מה"ת לשוק ואפ"ה חיישינן לשאלה ושפיר פריך הגמ' מגט כיון דלהך שינויא הוא חששא גמורה מה"ת וא"כ גם צירוף סימני כלים לאומדנא אחרת אינו מועיל ומיושב היטב קושית התה"ד. משא"כ לדידן דחשש שאלה הוא רק מחמת חומרא ומספיקא צדקו דברי ספר הנ"ל לומר דמצרפינן סי' כלים לשאר אומדנות וממילא דהיכא דמותרת ע"י הטביעה מה"ת ל"ח לשאלה:

עוד אפשר לסמוך בנ"ד מאחר דהאשה הכירה כל הבגדים בטב"ע. ובכה"ג ל"ח לשאלה דאין הדבר מצוי להשאיל כל הבגדים וגם בבגד ציצית ל"ח לשאלה. אלא שמעכת"ה עורר בזה דמאחר דהאשה ידעה מהטביעה איכא חשש בדדמי לדעת הרא"ש. וכמו דלא מהני טב"ע בגופו ה"ה דטב"ע בבגדים ג"כ אינו מועיל. ולפענ"ד נראה דמאחר דהאשה אמרה גם כן סי' בהבגדים אף דאינם רק סי' אמצעים מ"מ מועילים סימני הבגדים לצרפם להטב"ע לענין שלא נחוש לבבדמי וכמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי. וכ"כ הב"ש בס"ק פ"ז. אמנם מ"ש מעכ"ת עוד דלדעת הרמב"ם דבמלחמה גם בקברתיו אינה נאמנת וע"כ משום דחשבינן לה למשקרת. וכיון דמים כמלחמה דמי יש חששא דמשקרת וא"כ הטב"ע שלה אינו כלום. לכאורה יפה כתב. אבל לאחר העיון יש לדחות. דהנה הדרישה ולבוש כתבו בטעמו של הרמב"ם דמתוך שהוא בהולה להמלט ומחמת אהבתה היא רוצה לקברו ולהמלט אח"כ יכול להיות שמתוך הבהלה קברה איש אחר לפיכך אפילו מה שאמרה קברתיו בדדמי אמרה ע"ש. וכיון דלדבריהם ליכא חשש משקרא רק חשש דבדדמי שוב מועילים הסימני בגדים לצרף לענין שלא נחוש לבדדמי וכמ"ש בשם הב"ש. וכן לפי הטעם שכתב הב"ש בס"ק קמ"ו משום דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו מש"ה חיישינן דמשקרא ע"ש. וטעם זה לא שייך כאן בנ"ד דעל מה שאומרת שמכרת הבגדים בטב"ע ליכא שום הוכחה שמשקרת. עוד אפשר לומר אחרי שנשים לב להבין דלפי טעם זה דאין דרך להמתין לקוברו והוי כמו אנן סהדי שהיא משקרת קשה א"כ בע"א שאומר קברתיו אמאי מותרת להנשא לכתחילה אף במלחמה הא גם לגבי העד יש לומר דבודאי משקר דאין דרך להמתין לקוברו. וצ"ל דשאני גבי עד דגם אם לא אמר קברתיו הוא בעיא דלא אפשיטא בגמ' לדעת הרמב"ם ומש"ה אם ניסת ל"ת כדקיי"ל בסעי' נ'. ומה שאנו מצריכין לומר קברתיו בע"א במלחמה הוא רק לטפוי מילתא לענין שתהי' מותרת לינשא לכתחילה מש"ה לא חיישינן שמא העד הי' ירא להמתין ומשקר במה שאמר קברתיו. משא"כ באשה שאם לא אמרה קברתיו מבואר במשנה להדיא שאינה נאמנת ועיקר ההיתר הוא רק מחמת שאמרה קברתיו מש"ה ס"ל להרמב"ם דיש לחוש שמשקרת במה שאמרה קברתיו משום דבודאי היא יראה לעמוד שם ולקוברו מחמת חוזק המלחמה. וא"כ בנ"ד דבאמת יש סימני הבגדים רק דהוי סימנים אמצעים והרי כתב הב"ש בס"ק ע' בשם רי"ו דאם נשאת ע"י סי' אמצעי לא תצא. ומה שאנו מצריכין גם הטב"ע הוא לענין שתהי' מותרת לינשא לכתחילה ובכה"ג תו אין לחוש שמא היא משקרת וכמו דלא חיישינן בע"א במלחמה אם אומר קברתיו. ובזה יש ליישב קושית מהר"א מזרחי שהביא הכ"מ ריש פי"ג מגרושין שהרמב"ם מפרש הבעיא בגמ' דע"א במלחמה בלא אמר קברתיו והרי"ף מפרש הבעיא באמר קברתיו ע"ש. ולפמ"ש י"ל דלפי הס"ד דבע"א במלחמה אינו מועיל בלא קברתיו שפיר כתב הרי"ף דגם בקברתיו אינו מועיל דודאי משקר משום דירא להמתין לקוברו. ורק לפי מה דקיי"ל דגם בלא קברתיו אם ניסת ל"ת ס"ל להרי"ף והרמב"ם דבקברתיו מותרת לכתחילה ודו"ק:

וגם להטעם שכתב הב"ש ס"ק קמ"ו לדעת הרמב"ם דבאשה במלחמה אינה נאמנת גם בקברתיו משום שחזק בלבה שמת משקרת ואומרת קברתיו. עכ"פ עיקר הדבר הוא מחמת בדדמי שסבורה שבודאי מת והיכא דמסייע לה הסימנים ליכא למיחש לבדדמי כמ"ש הב"ש ס"ק פ"ז. ומעתה לענין דינא לפמ"ש בשו"ת ר"ב אשכנזי לדעת הרמב"ם ור"ח גם בלא שהה שתצא נפשו ליכא רק איסור דרבנן. וגם לשיטת הרמב"ן דאסורה מה"ת מ"מ אם נמצא אח"כ נטבע א' לכ"ע ליכא רק איסור דרבנן כמ"ש בתשו' שם להדיא וכ"כ בשו"ת נו"ב סי' מ"ג ושו"ת חתם סופר סי' ס"ה. ובאיסור דרבנן דעת הרבה פוסקים דמועיל סי' דרבנן וגם לא חיישי' לשאלה, וגם בלא"ה סמכו כל האחרונים על סברת מהרי"ט דבכל הבגדים ובפרט בבגד ציצית ל"ח לשאלה. ולא נשאר לנו לחוש רק לדעת הב"י דלדידן דקיי"ל סי' דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה משום דעכ"פ לא הוי ס"מ ביותר וגם יש לסמוך במה שנמצא בבגדיו טיכל שמסר בידו איש אחר להוליך לסטאניסלאב. וכ"כ בתשו' צמח צדק דל"ח שהשאיל הפקדון שבידו דבודאי לא עבר על מה שאמרו אין השואל רשאי להשאיל. ולכן מכל הלין טעמי יש מקום להתיר העגונה ע"פ ב"ד של שלשה אמנם לאשר אנכי יושב בכפר ואין בידי הספרים הנחוצים לזה מיראי הוראה אנכי להורות בדבר חמור כזה עד אשר יסכים בשריותא דהך איתתא רב גדול אחד ואם גם מעכת"ה יסכים להתיר גם אנכי הצעיר דרינא בהדייכו להיות מן המתירים. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח:.

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה