מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קסח
ב"ה יום ו' עש"ק ר"ח טבת תרמ"א לפ"ק לבוב:
שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי ותיק וחסיד וירא ד'. כש"ת מוה' מרדכי יעקב נ"י האבד"ק בעלז במדינת בעסאראביען:
מכתב שאלתו הגיעני. שזה ששה שנים שנאבד איש א' אברהם שהי' נקרא אווראמיש אשר ישב לבטח עם אשתו נעסא בק' ניזגירוציע והוא מילידי בעלז ונסע במוש"ק ליריד בעלז בסוף תמוז. וביום ג' נסע משם ואמר לאחותו הדרה בבעלז כי הוא נוסע לכפר סטריזאווקע. ובערב או ביום מחר יחזור לבעלז. ולא הי' עמו כי אם העגלה והסוס והפעלץ וסך ט"ו רו"כ במזומן וגם ריפסינע קאפאטע הי' לבוש כן אומרת אשה נעסע אשת אברהם הנ"ל. ואמר לאשתו וגם לאחותו שיסע לכפר סטריזאווקפ לגבות החוב מערל אנאפריי. ומאז ועד עתה לא חזר אברהם הנ"ל לביתו ונאבד זכרו. ועתה העיד שמעון בן ישראל שזה ערך שני שנים נשמע קול שנמצא איש א' סמוך לקאמינקע. ונתן העד שמעון ב' רו"ח לשלוח דעפפשע להודיע לו מי הוא האיש הנמצא אולי הוא האיש אווראמיש שנאבד זכרו והי' שם באותו מעמד אלטר בן אלי' נתן ואמר לו כי בחנם הוא נותן כ' רו"כ כי האיש אברהם כבר נהרג איך וייס געוויס נאר איך קאן ניט זאגען. ושאלו הב"ד את האיש אלטר בן אלי' נתן. ואמר כי הי' לו ולאברהם הנ"ל וופקסלין בשותפות. והי' להם חוב על ערל אנאסריי מסך שמונים רו"ח ופרע להם שלשים רו"ח. ואברהם תבע מהערל כל הסך שמונים רו"ח והי' הערל בכעס עליו ויותר מזה אינו יודע ושאלוהו הב"ד מדוע אמרת לפני שמעון בר ישראל כי אתה יודע מהריגתו ומכחיש שלא אמר כן מעולם. עוד העידה הערלית אשת אנאפריי שהיתה מתקוטטת עם בעלה יותר משנה והלכה להשופט מכפר סטריזאווקע לקבול על בעלה שאינו רוצה להחזיר לה הכרים וכסתות שלה. וכאשר לא רצה להחזיר לה החפצים הנ"ל אז אמרה להשופטים כי בעלה אנאפריי ואחיו וואסיל הרגו את היהודי אווראמיש זה ערך ד' או ה' שנים כאשר בא בקיץ ביום חג פלוני (והחג הזה הוא ביום שהיריד בבעלז) ביום ד' לשבוע כאשר בא לתבוע החוב מבעלה והמתין על האדאיע הלכו בעלה ואחיו שמה ולקחו אתם מקל עב מהבית. ובעלה צוה לה שגם היא תבא לשם וביום מחר ילכו כלם לבעלז למשפט עם אווראמש. וכאשר באה לשם הלכו לישן וכחצי שעה אח"כ העיר וואסיל אחי בעלה את בעלה והלכו להקאליבע. ושמעה קול הכאה במקל והלכה אחריהם לראות וראתה כי הוציא את העברי אזוראמש בכתנתו והדם שותת ממנו וישליכו אותו הבורה אשר חפרו והכינו לזה מקודם והניחו עליו תבן ושרפו אותו וגם שרפו את הכתבים שלו וגם הקאפאטי. וסך ט"ו רו"ח מצאו בכיסו ויחלקו ביניהם ואת הפעלץ והמנעלים נתנו לאמם והיא הלכה בהם זמן רב. אח"כ נתנו על ההרוג אדמה ויכסוהו בעפר ואחי בעלה אמר לבעלה יישר חילך כי נצלת מן הדין עם אוואראמיש. וכן אמרה עוד הערלית אחר כך להסליעדאוואטיל בזה הלשון זה ערך ד' או ה' שנים בא יהודי מבעלז שמו אווראמיש היושב בניזגיריציע לתבוע את בעלי חוב וירמה אותו ללון על ההאדאיע שלו ולמחר ישלם את המעות. ובלילה הרגו בעלה עם אחיו את היהודי ושרפוהו וקברוהו בבור על ההאדאיע סמוך לקאליבע והערלית צמצמה המקום היכן קבורין והלכו השופטים לשם וחפרו שמה ומצאו עצמות מאדם שלם ומקצת מבגד ריפס קאפאטי בלוי והשופטים שאלו אותה אם הכירה את אווראמיש ואם ראתה אותה בפניו והשיבה שראתה אותו לאור האש שהי' בוער והכירה אותו והוא בעל האשה נעסיא. גם הדאקטר שהי' שם אמר שלא עברו יותר מששה או שבע שנים מיום שמונח בקרקע גם הכיר שהוא נהרג כי עצם הגולגולת הי' שבור. והשופטים דנו את הרוצחים כדין הורגי נפש. ועתה האשה נעסיא עני' גדולה עם יתומים קטנים מבקשת לעיין בשריותה אם מותרת לינשא לאיש:
הנה בעדות שמעון בן ישראל יש עקולי ופשורי הרבה כי לא העיד רק על שמו אברהם ולא הזכיר שם אביו ושם עירו. ועוד שהרי הוא העיד בשם אלטר בן אלי' והוא מכחישו וכבר נודע שיטת הרמב"ן וסייעתו בכל עד מפי עד אם הראשון מכחישו שלא אמר לו הראשון נאמן. וגם לדעת הרא"ש החולק עליו הרי כתב הב"ש בסי' מ"ב סק"ז דאם העיד שבפניו ובפני עוד אחד נתקדשה וחבירו מכחישו גם לדעת הרא"ש מותרת דעכ"פ ספיקא הוי ומוקמינן לה בחזקת פנוי' א"כ ה"ה בנ"ד גם לדעת הרא"ש הראשון נאמן להכחישו דמוקמינן בחזקת א"א. ומ"ש מעכ"ת דמאחר שהעד שמעון אמר בתחלה שמת כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ותו לא מהימן השני להכחישו. דברים תמוהים הם חדא דלא אמרינן כן רק בהתירוה לינשא אבל אם בא השני קודם שהתירוה ע"פ ראשון גם אם נשאת תצא ובנ"ד עדיין לא התירוה ע"פ העד שמעון בן ישראל. ועוד דהרי מבואר בסעי' ל"ה דעת הרמב"ם דאם העד הראשון היא אשה אומרת מת ועד כשר מכחישה גם אם נשאת תצא אפי' בא העד אחר שהתירוה ועי' בב"ש שם ס"ק ק"כ. וה"ה בנ"ד דהעד הראשון הוא עד מפי עד דהיינו עד פסול אם אחר כשר מכחישו השני נאמן אף אם התירוה לינשא. ועי' בח"מ ס"ק י"ז. גם מ"ש מעכ"ת דבעדות אשה דהוי דבר שבערוה וע"א נאמן כשנים מודה הרמב"ן דאין העד שאמר בשמו יכול להכחישו במחכ"ת אישתמיטתי' דברי הרא"ש בשבועות דף ל"ב ע"ב שהביא דברי הרמב"ן לענין עד מיתה. ולכן אין לסמוך כלל על העד שמעון בן ישראל:
ובדבר עדות הערלית שאמרה דבר ברור שהרי אמרה שמו ושם עירו שהוא מעיר בעלז ויושב בניזגריציע וגם הגידה שם אשתו נעסיא וזה הוי כשם אביו וכמ"ש הפוסקים דחתן פלוני הוי כשם אביו וה"ה בעל פלוני ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' מ"ו שכתב דאתי פלוני הוי כשם אביו. ואף לפי מה שפקפק שם לומר דאחי פלוני לא מהני מאחר דאפשר שיש לאדם א' הרבה אחים אין זה סי' מ"מ בבעל פלונית מודה מאחר דאין נושאין בזה"ז רק אשה אחת. וגם לדעת הרמב"ם דבעדות עכו"ם מסל"ת בעי' דוקא שיאמר קברתיו. הרי כתב הרמ"א סעי' י"ז דלאו דוקא קברתיו רק שיאמר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמרה בדדמי. ובנ"ד הרי אמרה ששרפוהו וקברוהו. ועי' בקונטרס עגונות סי' קט"ו בשם הב"י דאם אומר שהרוצחים השליכו אותו להבור הוי כמו קברתיו ע"ש וכ"ש בנ"ד שאומרת שכיסו אותו בעפר. וגם הוי בנ"ד קישור דברים שהרי אמרה שבא לתבוע חוב מבעלה והבעל רימה אותו לילך ללון על ההאדאיע. ועי' בסעי' י"ד בהג"ה. ולכאורה יש לחוש בנ"ד לדעת ר"ש ור"נ שהביא בח"מ ס"ק מ"ה ובב"ש ס"ק ע"ו דאין עכו"ם מסל"ת נאמן רק אם הי' בשעת מיתה או הריגה אבל אם אומר מצאתי פלוני הרוג והכרתיו בטב"ע לא מהני כי טב"ע צריך עיון ומסל"ת מאחר דאין דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז. ובנ"ד לא היתה הערלית בשעה שנהרג רק שאמרה שראתה שהוציאו אותו בכתנתו והדם שותת ממנו והשליכו אותו הבורה הכירה אותו לאור האש וכו' וכיון שלא היתה בשעת מיתתו אינו מועיל טב"ע לדיעה הנ"ל. הן אמת דיש להביא ראי' להיפך דבהא שכתבו הרי"ף והרמב"ם דבגוי מסל"ת בעי' שיאמר קברתיו תמהו כולם מהא דמאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבי' רב יוסף לדביתהו ומוכח מזה דלא בעי' קברתיו. וכתב הב"י בשם הר"י מיג"ש לחלק דדוקא אם הי' בשעת מיתתו חיישי' שיאמר בדדמי ומש"ה בעי' שיאמר קברתיו אבל אם לא הי' בשעת מעשה לא בעי' שיאמר קברתיו. ועי' בט"ז ס"ק י"ט ובב"ש ס"ק נ"ד. עכ"פ מוכח מדבריהם דעכו"ם מסל"ת נאמן גם אם לא הי' בשעת מיתה רק הכירו בטב"ע. ודלא כדעת ר"ש ור"ן הנ"ל. וגם בלא"ה כתב מהר"א מזרחי בתשו' שהוא בקונטרס עגונות סי' צ"ה דגם ר"ש ור"נ היו מקילין למעשה. וכ"כ בב"ש ס"ק ע"ו בשם רוב הפוסקים ושכן פשטה הוראה בישראל להתיר בגוי מסלפ"ת ע"י טב"ע:
עוד יש לעורר בזה ע"פ דברי מהריב"ל ח"ג סי' נ"א הובא בק"ע סי' פ' במלח א' שנתקוטט עם בעל הספינה והוציאו מהספינה ואח"ז תוך ב' או ג' ימים סיפר במל"ת שיהודי א' הי' בספינה ושחטו בעל הספינה והשליכו לים יש להסתפק אם זה מיקרי מל"ת דאולי אומר זה לשנאת בעל הספינה כדי שיעלילו עליו ע"ש. וה"ה בנ"ד שהערלית היתה מתקוטטת עם בעלה יותר משנה והלכה אל השופט לקבול לפניו שיחזור לה הכרים וכסתות. וכאשר לא רצה להחזיר ספרה להשופט כי בעלה ואחיו הרגו את היהודי אווראמיש א"כ יש להסתפק שמא מחמת שנאה אומרת כן לפי סברת מהריב"ל. ובאמת דנ"ד גרע טפי מעובדא דמהריב"ל דשם סיפר המלח במל"ת אלא שיש לחוש שמא אמר כן מחמת שנאה משא"כ בנ"ד שאמרה כן להשופט והרי בגמ' יבמות דף קכ"א ע"ב מסקינן דבין אם העכו"ם מתכוין להתיר בין במתכוין להעיד אין עדותו עדות וכן פסקו כל הפוסקים. ומה"ט כתבו הפוסקים דאם בא לב"ד לא הוי מל"ת ומשום דכיון שבא לב"ד ודאי היתה כוונת הגוי להתיר או להעיד. וא"כ בשלמא לענין מתכוין להתיר יש מקום לחלק בין אם הגיד לפני ב"ד ישראל דאז ודאי כוונתו להתיר אשת המת משא"כ בערכאות של עכו"ם לא שייך לומר כן. אבל לענין מתכוין להעיד לא ידענא מקום לחלק בזה. וכיון שאמרה עדותה לפני השופט ודאי כוונתה להעיד ולא מיקרי מל"ת. מיהו עדיין יש לעיין בזה דבהא דאמרינן בש"ס סוף יבמות והא אי' חברינו קאמרי לה מזה הוכיחו הפוסקים דאם הגיד הנכרי ע"י שאלה לא מיקרי מל"ת. ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ק"י וסי' ק"ל ביאר הדברים בשם המהרי"ק דכל שהנכרי מגיד ע"י שאלה מרגיש הנכרי שיש להשואל נפקותא בדבר וא"כ הוא מתכוין להעיד ע"ש. ומאחר דהכריע הרמ"א בסעי' ט"ו כדעת התה"ד דאם כותי שואל לכותי מיקרי מל"ת. אם כן מוכח מזה דלא מיקרי מכוין להעיד רק אם מגיד הנכרי לפני ישראל דאי איתא דאם מתכוין להעיד לפני עכו"ם גם כן לא הוי מל"ת א"כ אמאי מועיל בהגיד ע"פ שאלת גוי הא כיון שהגיד ע"פ שאלה הוי מתכוין להעיד כמ"ש מהרי"ק ומהרמ"ל ועי' בשו"ת גאוני בתראי סי' ב'. וזה ראי' נכונה בס"ד מיהו וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה באיסור א"א החמור וכבר כתבו הפוסקים דבספק מל"ת אזלינן להחמיר וגם עדיין נשאר החשש שמא מחמת שנאה אמרה כן וכמ"ש המהריב"ל:
ולכן אמרתי לחפש דרך אחר בשריותא דהך איתתא דהנה כבר נודע מ"ש המבי"ט בתשובה להתיר בעגונה מטעם היינו הך שאבד היינו הך שנמצא וכדאמרינן בש"ס פסחים דף י' ע"א. ועי' בנו"ב מהד"ק סי' מ"ו. אמנם באמת נחלקו הפוסקים אם הלכה כרבי או כר' שב"ג. מיהו נראה דבנ"ד יש להתיר מטעם הנ"ל לכ"ע. דהנה בש"ס ב"ב דף כ"ד ע"א אמרינן ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדסא דערלה שריא רבינא. לימא משום דסבר כר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב שאני התם דאי מיגנב מינה אצניעי בגווה לא מצנעי וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי. והנה הרמב"ם ובש"ע סי' רצ"ד סעי' י"א פסקו דבענבי אסור וכפשטת לשון הגמ'. ותמהו כולם דבגמ' לא אמרינן הכי רק למידחי דרבינא לא יסבור כר"ח. אבל לפי מה דקיי"ל כר"ח גם בענבים מותר משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ועי' בלח"מ פ"י ממ"א הל"יג. אמנם בנמוקי יוסף שם בשם הרמב"ן כתב דמודה ר"ח בענבים דאסור משום דאמרינן כאן נמצא כאן הי'. ור"ח לא אמר רק דרוב עדיף מקורבא. אבל לא במקומו ממש ע"ש ועי' בט"ז סי' רצ"ד שם שכתב גם כן כעין סברא זו. וכ"כ הסמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ו'. ומעתה אפשר לומר דע"כ לא נחלקו רבי ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר. וכן מה שנחלקו בזה השב יעקב והנו"ב לענין עגונה רק באופן שידענו שהקבר הי' באותה שדה. וכן אם בעל האשה הלך באותו הדרך שנמצא ההרוג. אבל לא הי' צמצום מקום ממש. משא"כ בנ"ד שהערלית אמרה כי רימו את היהודי ללכת ללון על ההאדאיע ובזה אין לומר שאמרה כן מחמת שנאה או שהיתה מתכוונת להעיד מאחר שהם דברים של מה בכך ואין בהם תועלת וכיון שעכ"פ ידענו שהלך בעל האשה לאותו מקום. ואח"כ צמצמה את המקום להשופטים ומצאו את ההרוג באותו מקום ממש בזה לכ"ע אמרינן היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא. ומשום דבמקומו ממש אמרינן כ"נ וכ"ה וכמ"ש הרמב"ן והנימוקי יוסף והסמ"ע והט"ז:
עוד אפשר לומר בזה לפמ"ש המבי"ט ח"א סי' קל"ח דמה"ת בודאי אמרינן היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא. ואין כאן רק איסור דרבנן כמו משאל"ס. ובאיסור דרבנן יש מקום לסמוך על עדות הערלית אף אי לא הוי מסל"ת כמ"ש המבי"ט בתשו' ח"ב והובא בקונטרס עגונות סי' רכ"ט ע"ש. ולדעת מהריב"ל ח"א סי' ב' דאם נודע שמחפשין אחר בעל האשה ואמר עכו"ם שמת תו לא הוי מסל"ת א"כ מוכח בהדיא דבדרבנן לא בעי' מסל"ת [וראי'] מש"ס ב"ק דף קי"ד ע"ב גבי נחיל של דבורים דהתם מיירי כשהבעלים מחפשין אחריו ואפ"ה מועיל בדרבנן. מיהו אף שהראיתי פנים להתיר חלילה לו לסמוך עלי בזה. עד אשר יסכימו עוד שני רבנים מפורסמים להתיר. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: