אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קסז

סימן קסו

ב"ה יום ג' י' תמוז תרל"ה לפ"ק לבוב.

החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי. הרב הגדול בתורה וביראת ד' טהורה. המפורסים לתהלה. בנן של קדושים. אראלים ותרשישים. החסיד והעניו. כקש"ת מוה' מאטיל נ"י מק' הרנאסטאפאל יע"א:

היום אשלמה נדרי לעיין בדברי חידושיו אשר מסר לידי בהיותו פה עמדי. בדבר השאלה ששלח בעה"ב את המשרתת שלו לנער אחד שהי' ג"כ משרת שלו ללות ממנו חצי רו"כ לצורך הבע"ב ונתן לה ג' זהובים כסף ובעת שנתן לה העשרה ג"פ הנותרים אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. כן אמר המקדש שאמר לה כנ"ל ובשעת מעשה היו שני נערים. האחד מהם יצחק בן אלעזר העיד. דכשפתח הדלת להחדר שהיו שמה הבחור והבתולה אמר לו הבחור הוי עד. ושמע שאמר לה הבחור הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל ובאמצע אמר עוד תיבה אחת שלא שמע העד. והבתולה חטפה מידו העשרה ג"פ. והעד השני בנימן בן אלי' העיד ששכב על הספסל בחדר שהיו שם הבחור והבתולה. ואמר לו הבחור הוי עד אבל הוא לא שמע מאומה שום דיבור של קדושין בעת שנתן לה העשרה ג"פ רק נתינת המעות מידו לידה ראה. ואחר שהלכה הבתולה לדרכה אמר להם המקדש להעדים. האט איהר פר שטאנין מה שאמרתי לה. אמרתי לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ואחרי כן אמר המקדש להעדים אויף מיין ווארט איך האב זו גיט מקדש גוועזין. והבתולה אומרת שלא הבינה שום דבר מקדושין. וגם הבחור אומר כעת שלא כוון רק להשטות והראי' שאמר בטבעת זו ולא נתן לה טבעת. ומה שאמר אח"כ להעדים הי' ג"כ כוונתו להשטות. ומעכת"ה פלפל בזה הרבה ויבואר לפנינו אי"ה. והנה הדבר פשוט שאין לנו לחוש בכאן רק מתורת קדושין בע"א מאחר שהעד השני אומר שלא שמע מהקדושין. וכבר נודע מחלוקת הפוסקים בזה ולדעת המחבר סי' מ"ב שפסק דאין חוששין לקדושין בע"א א"צ גט ואף לגבי המקדש דאף שאמר שקדשה היטב מ"מ אינו אסור בקרובותי' מטעם שויא אנפשי' חד"א דלא שייך שויא אנפשי' חד"א רק היכא שאם האמת הוא כדבריו חל האיסור משא"כ כאן אף לפי דבריו שקדשה בפני שני עדים כיון שלא שמע מהקדושין רק ע"א אינו כלום דילפינן דבר דבר מממון. ואף שהדבר פשוט דלא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. אביא ג"כ ראי' לזה מהא דפרכינן בש"ס קדושין דף ס"ה למ"ד המקדש בע"א א"ח לקדושין ואפי' שניהם מודים. מהא דתנן האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותי' וכו' אלא לאו בע"א. ומזה מוכח בש"ס דהמקדש בע"א זה שמודה לדברי העד נאסר על פיו אלמא דלמאן דס"ל דהמקדש בע"א א"ח לקדושין אף שמודה לדברי העד גם כן אינו נאסר והרי התם הא דאסור בקרובותי' הוא מטעם שויא אנפשי' חד"א כמבואר ברש"י במשנה שם. אלמא דלמ"ד דא"ח לקדושין בע"א לא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. ועי' ברש"י שם ד"ה וא"י ועי' בט"ז סי' מ"ב סק"ד. אלא דהרמ"א בסי' מ"ב שם חשש לדברי הסמ"ג שפסק כר"פ דהמקדש בע"א חוששין לקדושין אם שניהם מודים. ולפ"ז יש לעיין בנ"ד שהבתולה אומרת שלא הבינה שום דבר מהקדושין אם זה חשיב הכחשה או לא. ולכאורה יש לומר דבר חדש דבנ"ד גם לשיטת הסמ"ג אין לחוש לקדושין דהנה בש"ס סנהדרין דף מ"א ע"ב איכא תרי לישני בגמ' בשנים אומרים ידענו בחקירות ואחד אומר א"י אם נתבטל כל העדות או לא. ובין לפירש"י שם ובין לפירוש התוס' שם לדידן דקיי"ל כר"ע בכה"ג בטל כל העדות. וכבר תמה הלח"מ פ"ב מעדות על הרמב"ם שפסק דתתקיים העדות בשאר ונדחק מאד לומר דהרמב"ם מפרש כפירש"י ע"ש עכ"פ לדעת התוס' שם הדבר מוכרח לומר דלדידן דקיימ"ל כר"ע בטל כל העדות והוי כנמצא אחד מהם קאו"פ ואם כן בנ"ד כיון שאחד מן העדים לא שמע הדבור של הקדושין. והוי כאומר א"י בדרישות דהיינו דבר שגוף העדות תלוי בו דהוי כחקירות לדעת הרמב"ם דקיי"ל כוותי' בחו"מ סי' לי וכ"ש הוא דמה כשאומר א"י אם חבית של יין או של שמן מיקרי דבר שגוף העדות תלוי בו ואם הכחישו זה את זה אם הי' של יין או של שמן דינו כהכחשה בחקירות ופטור משניהם. מכ"ש אם א"י כלל אם אמר לה לשון קדושין פשיטא דהוי כאומר א"י בגוף העדות. ובכה"ג בטלה כל העדות לדעת התוס' הנ"ל וא"כ גם עדות העד השני בטל ואין כאן אף ע"א בקדושין. ואף לדעת הסוברין דעידי קדושין א"צ דו"ח היינו דלכתחילה א"צ לחקור בשבע חקירות משום דעידי נשים כד"מ דמי כמבואר בסוף יבמות אבל אם אירע שדרשו וחקרו ואמר העד א"י בכה"ג גם בד"מ בטל כל העדות. ועי' בש"ך סי' ל' סק"ה וסי' ל"ג סקט"ז. איברא די"ל דהרי כל עיקר הטעם דאם אמר אחד א"י בחקירות בטל כל העדות הוא משום דהוי כנמצא אחד מהם קאו"פ כמבואר בתוס' סנהדרין שם. והנה הא דנמצא אחד מהם קאו"פ פסול ילפינן מדכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה יקים דבר מקיש שלשה לשנים וכו' עי' בש"ס מכות דף ו' וא"כ י"ל כיון דמוכח בש"ס קדושין דף ס"ה שם דמאן דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין הוא משום דס"ל דלא ילפינן דבר דבר מממון. ואף דבממון בעי' שני עדים בקדושין סגי בע"א. וא"כ כמו דלא ילפינן קדושין מן ממון בג"ש דבר דבר לענין רישא דקרא מה דכתיב ע"פ שנים עדים וסגי בקדושין בע"א. כמו כן לא ילפינן קדושין מן ממון לענין ההיקש דמקיש שלשה לשנים כיון דמחד קרא ילפינן תרויי' וממילא דל"א כלל בקדושין נמצא אחד מהם קאו"פ עדותן בטילה. וה"ה באומר אחד א"י בחקירות ג"כ לא נתבטל כל העדות דזה דמי לנמצא אחד מהם קאו"פ כמ"ש. ובזה הי' מקום להבין דברי הרמ"א סי' מ"ב ס"ב שכתב קידשה לפני שנים והאח' מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א. ומלבד מה שתמהו ע"ז הח"מ והב"ש דהא נמצא אח' מהם קאו"פ בטל כל העדות ואף קדושין בע"א אין כאן. גם יש לדקדק בעיקר דינו של הרמ"א אמאי השמיענו הך דינא בקידש בפני שנים ואח' מהם קרוב דהוי כמקדש לפני ע"א. דדין זה לא יתכן רק לדעת הסמ"ג דהוא דיעה נדחית מרוב הפוסקים. ואמאי לא אשמעינן לדברי הכל בקידשה בפני שלשה ואח' מהם קרוב דהוי כמקדש בפני שנים. אמנם לפמ"ש נכון מאד דלדעת הסוברים דל"ח לקדושין בע"א וע"כ משום דילפינן דבר דבר מממון ולדידהו ג"כ אמרינן בקדושין נמצא אח' מהם קאו"פ בטל כל העדות. וא"כ לדעת הפוסקים הנ"ל אם קידשה בפני שלשה ואח' מהם קרוב אין כאן עדות כלל. ולהכי לא כתב הרמ"א דין זה רק לשיטת הסמ"ג דס"ל דחוששין לקדושין בע"א וע"כ דלא יליף דבר דבר מממון וכמו כן לא ילפינן מן ממון דנמצא אח' מהם קאו"פ בטל כל העדות ומש"ה נשאר עכפ קדושין בע"א וזה מדויק מאד בלשון הרמ"א. אבל מה אעשה שמדברי הח"מ וב"ש שם מבואר שלא כדברי דאפי' למ"ד דחוששין לקדושין בע"א מ"מ אמרינן נמצא אחד קאו"פ נתבטל כל העדות וה"ה אם אמר אח' מהם א"י בחקירות לשיטת התוס' הנ"ל. וא"כ בנ"ד ליכא אף קדושין בע"א:

והנה הב"ש שם ס"ק ח' יצא לדון בדבר החדש דלדעת הפוסקים דתרתי בעינן ולא נפסל עדות הכשר רק אם נצטרף עם הפסול בשעת ראיית המעשה ובשעת הגדה בב"ד. א"כ לגבי קדושין בעת שראו ביחד המעשה עדיין לא נתבטל עדותן עד שיגידו ביחד בב"ד וא"כ כבר חלו הקדושין בשעת ראי' ובשביל שהעידו ביחד בב"ד לא נתבטלו הקדושין למפרע ולדבריו אפשר לומר דבנ"ד גם לדעת הפוסקים דע"י ראי' בלבד עם הפסול נתבטל העדות מ"מ אין לבטל הקדושין דדוקא בנמצא אח' קאו"פ אפשר לומר דתיכף בשעת ראי' נתבטל העדות משא"כ באומר אח' מהעדים א"י בחקירות דענין ז' חקירות לא שייך רק בשעת הגדה בב"ד ולא בשעת ראית המעשה וכ"כ התומים בסי' ל' סק"א וא"כ בשעת ראית המעשה עדיין לא נתבטלו הקדושין וכיון דכבר חלו הקדושין בע"א לדעת הסמ"ג שוב לא נתבטלו אח"כ ע"י זה שאמר אחד מהם אח"כ בב"ד א"י בחקירות. מיהו עדיין יש לעורר בזה ע"פ דברי הפני יהושע בקדושין שם שכתב דמאן דחייש לקדושין בע"א הוא מטעם פלגינן דיבורא דכיון שהמקדש ועוד ע"א אומרים שנתקדשה אף שאין המקדש נאמן לגבי עצמו דהוא בע"ד אמרינן פלגינן דיבורא שנתקדשה לאחר ולא לו. אם כן בשעת מעשה הקדושין לא שייך פלגינן דיבורא דאז לא דבר המקדש כלל רק עשה מעשה הקדושין ולא הי' רק ע"א מלבד המקדש ואינו כלום ולא שייך פלגינן דיבורא רק בשעה שהגיד המקדש בב"ד שקידשה. ובשעת הגדה שוב אמר אח' מהעדים א"י בדרישות ובטל כל העדות. מיהו לפי האמת אין דעתי נוחה בזה דשאני התם בא"י בחקירות שגם האומר א"י בא לסייע את העדים האחרים שחייב לו מנה או שהרג את הנפש רק שאינו יודע באיזה יום וכן בא"י איזה מאכל אכל ביוה"כ או איזה מלאכה עשה בשבת שכתב הרמב"ם בפ"ד מעדות שגם האומר א"י בא לחייבו ומש"ה זה שאומר א"י נצטרף עם העדים האחרים וכיון שאמר אח' מהם א"י בטלה כל העדות משא"כ בנ"ד כיון שהעד השני לא שמע דבור הקדושין מעולם אין עליו שם עד כלל ולא שייך בזה לומר דבטל כל העדות מחמת אותו העד שאמר א"י. וגם בנמצא אח' מהם קאו"פ אם אותו הקאו"פ אומר שלא ראה המעשה לא נתבטל עדות האחרים וכדדרשינן יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר ומש"ה אם הפסול מעיד גם כן על אמתת הדברים נתבטל עדות הכשרים. מה שא"כ אם הפסול לא ראה גוף המעשה אין זה בכלל מקיימי דבר כנלפענ"ד. ועי' בתוס' סנהדרין דף ל"א ע"א ד"ה שב"ש וממילא גם כאן עדיין הוי קדושין בע"א ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א קי' קל"ח שנראה שנסתפק בסברא זו:

וענין מה שהבתולה אומרת שלא הבינה שום דבר מקדושין דבר זה במחלוקת שנוי' דלדעת הב"י בסי' כ"ז אינה נאמנת לומר שלא הבינה כיון שלשון האמ"ל הוא לשון הנהוג לומר בכל קדושין מסתמא ידעה והבינה וקיבלה לשם קדושין וכ"נ מדברי הט"ז שם. אמנם הב"ח והב"ש שם ס"ל דגם באומר הרי את מקודשת לי אם אומרת שלא הבינה הוי ספק קדושין ע"ש. אבל זה ברור דאלו ידענו בברור שלא הבינה מה שאמר לה דאינה מקודשת וכ"כ הט"ז שם להדיא. וא"כ בנ"ד גם לדעת הב"י נאמנת לומר שלא הבינה במיגו שהיתה מכחשת אותו כיון דליכא אלא ע"א ששמע דבור הקדושין ואלו היתה אומרת שלא דיבר כלל לשון קדושין בודאי דהיתה נאמנת להכחיש את העד כמבואר ברמ"א סי' מ"ב ס"כ דאם א' מכחיש את העד אין לחוש. וה"ה אם אומרת שלא הבינה נאמנת במיגו שהיתה מכחשת אותו וכעין שכתבו הב"ח והח"מ בסי' מ"ב דנאמן לומ' דלהשטות נתכוין במיגו שהי' מכחיש להעד. ואף לפי מה שצידד בח"מ שם לומר דטענת השטאה כמו דלא מהני בשני עדים ה"ה בע"א דאף אם אמת הדבר שכוון להשטות מ"מ הוי דברים שבלב ומה בכך שיש לו מיגו דאף שמאמינין לו מ"מ הוי דברים שבלב. דבר זה לא שייך בנ"ד שאומרת שלא הבינה דבריו. דאם הי' האמת כדברי' שלא הבינה אין כאן התחלת קדושין כלל. וממילא דנאמנת במיגו שהיתה מכחשת אותו. ומ"ש הב"ש שם דאינו נאמן במיגו משום דזה דמי לנסכא דר"א דבריו תמוהים דשאני התם דהי' צריך לישבע להכחיש את העד. וכבר תמה בזה אא"ז הח"ץ ז"ל בתשו' סי' קט"ו על הב"ש ודחה דבריו. וגם לסברת הב"ש דזה דמי לנסכא דר"א היינו דוקא בטוען שכוון להשטות דזה טענה גרוע מאד ואינו נאמן רק במיגו שהי' מכחיש להעד א"כ זה דמי לנסכא דר"א דגם שם טענת אין חטפתי ודידי חטפתי הוא טענה גרוע וא"נ רק משום מיגו ול"א מיגו להכחיש את העד משא"כ אם טוענת שלא הבינה לשון הקדושין דלסברת הב"ח והב"ש בסי' כ"ז הוא טענה טובה בעצמותה בלא שום מיגו ואף דאיכא שני עדים נאמנת. והנה הח"מ והב"ש בסי' מ"ב הביאו בשם הב"ח דאם אח' מכחיש את העד ואומר שלא היו קדושין מעולם אז השני חושש לקדושין. אבל אם האח' מכחיש ואומר שכוון להשטות גם השני א"צ לחוש וא"כ בנ"ד שהיא אומרת שלא הבינה מהקדושין גם המקדש א"צ לחוש כיון שהמקדש א"י להכחישה בזה שהרי אינו יודע אם הבינה היא או לא ולא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. ומה שהקשה אא"ז הח"ץ ז"ל שם בתשו' דאיך אפשר דבטענת השטאה גם השני אינו חושש והא קיי"ל בכל מיגו דלא מהני הטענה שטוען עכשיו יותר מאילו הי' טוען טענת המיגו. והרי אילו היתה מכחשת את העד הי' השני חושש ואמאי בטענת השטאה שא"נ רק במיגו גם השני אינו חושש. דבריו יתכנו בטענת השטאה משא"כ באומרת שלא הבינה מהקדושין דלדעת הב"ח והב"ש הוא טענה טובה בעצמותה אף בלא מיגו אם כן שפיר י"ל דנאמנת גם לגבי השני דא"צ לחוש לקדושין. גם העיקר מה שהחמיר הח"ץ שם הוא מפני שחשש ג"כ לסברת הח"מ דאף אם כיון להשטות הוי דברים שבלב כמו שנראה למעיין היטב בדבריו. וזה לא שייך בנ"ד דאם לא הבינה מה שאמר לה אין שום חשש קדושין כלל. וגם בלא"ה יש לחלק בין נדון דהח"ץ ז"ל לנ"ד דשם הוי עובדא דהאשה הודית בהקדושין והמקדש אומר שכוון להשטות ומש"ה חשש א"ז הח"ץ ז"ל דכיון שהיא מודה א"כ לגבי דידה איכא חשש קדושין אף דהבעל אומר שכוון להשטות ובכה"ג לדעת הח"מ והב"ש בשם הב"ח גם השני אינו חושש להקדושין. מ"מ בערוה החמורה חשש לומר דבכל גוונא מי שמודה להעד חושש להקדושין וזה דוקא אם היא מודית דלגבי דידה איכא איסור ערוה משא"כ בנ"ד דהיא להיפך דהאשה אומרת שלא הבינה מהקדושין א"כ לגבי דידה פשיטא דליכא חשש קדושין כיון שהיא מכחשת ואין אנו דנין רק לגבי המקדש שהוא הודה בפני עדים שקידשה היטב ולגבי דידי' ליכא חומר ערוה רק חדר"ג שוב שפיר יכולין לסמוך על דברי הח"מ והב"ש דדוקא במכחיש לגמרי את העד שלא היו קדושין כלל בזה השני דמודה חושש לקדושין כדמוכח בש"ס קדושין דף ס"ה בהאומר לאשה קדשתיך אלא לאו בע"א. אבל באומר משטה הייתי גם השני אינו חושש כיון שאינו יודע להכחיש בברי לומר שלא הי' כוונתו להשטות. וה"ה באומרת שלא הבינה דברי הקדושין דג"כ אין המקדש מכחיש דברי' וכמ"ש בשו"ת ב"ח סי' צ"ז וא"כ בנ"ד אין לחוש לקדושין לא מחמת האשה ולא מחמת הבעל. ועי' בשו"ת ח"ץ שם מבואר להדיא דרק משום חומר ערוה חושש לזה. וזה לא שייך בנ"ד דלגבי הבעל אין כאן חומר ערוה:

וראיתי להגאון בעל נו"ב מהד"ת באהע"ז סי' ע"ה. שכתב לפרש דברי רש"י דהא דס"ד דהש"ס דבשניהם מודים לדברי העד חוששין לע"א בקדושין משום דהא דבעינן ב' עדים בקדושין הוא משום דע"א לא מהימן והא הימנוהו. ודברי רש"י אין להם ביאור דאימת הימנוהו. וגם מה שייך נאמנות היכא דאינו מוכחש ושניהם מודים לדברי העד. וכתב הנו"ב לפרש משום דהא דע"א בקדושין לא מהני הוא משום דילפינן דבר דבר מממון ואם כן בהאי גוונא דמועיל ע"א להוציא ממון מהראוי שיועיל גם גבי קדושין. וכיון דבממון אם אמר נאמן עלי חד כבי תרי חייב לשלם אח"כ על פיו שהרי המני' גם בקדושין דינא הכי שאם ייחדו אותו האיש והאשה שיהי' עד בהקדושין הרי קבלו אותו עליו והימנוהו ושפיר ילפינן דבר דבר מממון (ואפ"ה) [ומש"ה] מועיל ע"א בקדושין וזה טעם המ"ד דחוששין לע"א בקדושין ע"ש היטב. וא"כ י"ל דבנ"ד שהזמין המקדש בפירוש שני עדים ואמר לכל אח' מהם הוי עד. א"כ אדרבה הרי אנו רואין שלא הימנוהו כלל לע"א. בכה"ג לדברי הכל אין חוששין לקדושין בע"א כיון דכה"ג אינו מועיל בממון דהרי לא הימנוהו לע"א כלל דהמקדש הי' סבור שגם השני ישמע דברי הקדושין. וכיון שהוא לא שמע ולא נשאר רק ע"א ליכא מאן דפליג לומר דבכה"ג חוששין לע"א בקדושין:

וכאשר התבוננתי בדברי מעכת"ה מתוך דבריו נתעוררתי על דבר חדש בהא דאמרינן בש"ס קדושין דף ט' כל הבה מיהבה לאו כלום הוא. וכתב הר"ן דהיכא דאמרה איהו מעיקרא הב אם חזר ואמר התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב מקודשת. ולפי מה שפירש דבריו המשל"מ פ"ד מאישות הל"ה מ"ש הר"ן ואיהי אמרה הב היינו דמעיקרא אמרה הב אבל בשעת נתינה שתקה. והרי זה ממש נ"ד דמעיקרא אמרה הב שלא לשם קדושין רק בתורת שאלה ובשעה שקידשה שתקה וא"כ לפי מסקנת הר"ן שם דבכל הני גווני הוי ספק קדושין וא"כ גם בנ"ד לא הוי רק ספק קדושין משום דאיכא למימר דאדיבורא דידה דמעיקרא סמכה דאמרה הב שלא לשם קדושין ומעתה יש מקום להקל דבקדושין בע"א דרוב הפוסקים ס"ל דאין חוששין כלל. וגם הרמ"א שחושש לדעת הסמ"ג התיר במקום עיגון וא"כ בספיקא בכה"ג כגון בנ"ד דהיא אמרה מעיקרא הב שלא לשם קדושין יש להקל וכעין זה כתב הנו"ב שם סי' ע"ה. אלא שראיתי להרמ"א בסי' כ"ט סעיף י' שסתם וכתב ואם אמר לה בשעה שנתן לה האמ"ל וקיבלה מקודשת. ולפ"ז בנ"ד אין לספק כלל בהקדושין במה שאמרה מעיקרא הב שלא לשם קדושין מאחר דבשעת נתינה כשקידשה קיבלה בשתיקה. ובאמת שיש לדקדק הרבה בדברי הש"ע שם. דמלבד מה שהקשה שם בח"מ ס"ק כ"ב דלמה לי' להרמ"א לכתוב הך דינא שכתבו המחבר בעצמו בסוף הסעיף. אלא דגוף דברי המחבר תמוהים מאד דהב"י ס"ס כ"ט שם תמה על הטור שכתב דאם אמר לה אם אתן לך מהם התקדשי לי ואמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת ותמה הב"י דלמה הוצרך הטור שתאמר הן דאפילו שתקה וקיבלה מקודשת כמ"ש הטור בשם הרא"ש. וכתב הב"י דהרמב"ם דס"ל דוקא באמרה הן מקודשת ס"ל כדעת הרשב"א דאם אמר לה הרי את מקודשת לי וקבלה בשתיקה לא מהני ולא מידי ומש"ה הוצרך הרמב"ם שתאמר הן ע"ש בב"י ובד"מ ובב"ח. עכ"פ מוכח מדברי הב"י דאיהו לא ס"ל לחלק בין אם אמר לה דרך שאלה או אמר לשון הגוזר ומש"ה כתב דהרמב"ם והרשב"א דמצרכי שתאמר הן חולקין על הרא"ש דס"ל דאף אם קיבלה בשתיקה מהני וא"כ תימה גדול' על המחבר דמזכה שטרא לבי תרי דמאחר שהעתיק בתחילת הסעיף לשון הרמב"ם דאם אמר לה אם אתן לך תהי' מקודשת לי ואמרה הן ונתן הר"ז מקודשת משמע דאם לא אמרה הן וקיבלה בשתיקה אינה מקודשת וא"כ היאך העתיק בסוף הסעיף לשון הרא"ש דאם אמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלה מקודשת והא לדעת הב"י דלא חילק בין לשון שאלה או לשון הגוזר ע"כ דהרמב"ם והרא"ש פליגי אהדדי והיאך העתיק המחבר שני הדעות מבלי חולק. וזו קושיא עצומה לא ראיתי לאח' מן האחרונים שנתעורר בזה. והנראה לפענ"ד בזה אחרי אשר נשים לב מדוע הכניס הרמ"א דינו של הרא"ש דאם אמר לה האמ"ל וקיבלה מקודשת באמצע הסעיף בין היו לו מיני כלים ובין וכן אם הי' שותה יין. אשר על כן נראה לי דודאי בין לסברת הר"ן דהריעותא הוא בהקדושין משום שאמרה מעיקרא הב שלא לשם קדושין איכא למימר דאדיבורא קמא סמכא ובין לטעם הרשב"א דהריעותא הוא משום דבשעה ששאל אותה אי יהיבנא לך מקדשת לי לא השיבה הן מקדישנא לך זה דוקא אם אח"כ בשעה שקודשה נתן לה אותו דבר בעצמו שאמרה לו מעיקרא הב והוא שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת דכיון שקידשה באותו דבר שאמרה לו מעיקרא הב שלא לשם קדושין וגם לא השיבה על מה ששאל לה אם רצונה להתקדש בדבר זה מש"ה אינה מקודשת. אבל פשיטא דאם אמרה הבה לי חפץ פלוני ואח"כ קידשה בחפץ אחר ואמר לה האמ"ל וקיבלה בשתיקה הר"ז מקודשת ודאי. ומעתה דברי רבינו המחבר מבוארים יפה יפה דברישא אם היו לו כלים או מיני מאכל וכיוצא ואמרה הב אם חזר ואמר לה האמ"ל בעינן דוקא שתאמר הן כפי הבנת הב"י בדעת הרמב"ם דאף אם אמר לה בלשון הגוזר ולא בלשון שאלה בעינן דוקא שתאמר הן וכדעת הרשב"א ודלא כהרא"ש וכמ"ש בב"י דהרמב"ם והרשב"א חולקים על הרא"ש. משא"כ בסיפא אם הי' שותה יין ואמרה השקיני אם אמר בשעה שנתנה לה האמ"ל וקיבלה בשתיקה בזה מקודשת גם לדעת הרמב"ם והרשב"א דכיון דהמחבר בסי' כ"ט ס"ט פסק דהמקדש בכוס יין הרי זה מקודשת בכוס ולא במה שבתוכו כנודע דהמחבר ס"ל כדיעה הראשונה תמיד א"כ הרי קידשה בחפץ אחר שלא בדבר שאמרה לו הב שהרי היא אמרה לו השקיני אם כן הי' כוונתה על היין והוא קידש אותה בהכוס ובכה"ג לדברי הכל מקודשת ולא קשה מידי דהמחבר סותר דברי עצמו דלפמ"ש אין כאן סתירה כלל דלגמרי פסק כהרמב"ם וכמ"ש דבכוס יין גם הרמב"ם מודה כיון דקידשה בדבר אחר שלא במה שביקשה ממנו מקודם. אבל הרמ"א דעתו להכריע כהרא"ש דלעולם אם חזר ואמר לה האמ"ל וקיבלה בשתיקה מקודשת ומש"ה כתב דינו של הרא"ש באמצע דברי המחבר קודם בבא דכוס יין להורות דגם אם קידשה באותו דבר בעצמו שאמרה לו מעיקרא הב גם כן מקודשת. ולק"מ מה שהקשה הח"מ דלמה לו להרמ"א לכתוב אותו הדין שכתב המחבר בעצמו ולפמ"ש חידוש גדול השמיענו הרמ"א דאזיל לשיטתו שמחלק בין לשון שאלה דבזה דוקא ס"ל להרמב"ם דבעינן שתאמר הן אבל בלשון הגוזר גם אם קיבלה בשתיקה מקודשת וכמ"ש בד"מ אף בשאר כלים או דבר מאכל דקידשה באותו דבר עצמו שאמרה לו הב. וזה דבר נכון מאד בס"ד. עכ"פ זכינו לדין דלדעת הב"י בשיטת הרמב"ם אף בלשון הגוזר אם קיבלה בשתיקה לא מהני וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ד לדעת הרשב"א. וא"כ בנ"ד לא הוי רק ספק קידושין ואם כן גם קדושין בע"א בכה"ג יש להקל. מכל הלין טעמי נלפענ"ד דהבתולה הזאת מותרת לעלמא בלא גט. באופן אם יסכים עמנו גדול אחד מפורסים בהוראה. וד' יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה