מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קסא
ב"ה יום א' ג' אלול תרל"ד לפ"ק לבוב היושב בשמים יכתוב ויחתום לחיים את כבוד ש"ב ידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי משנתו קב ונקי יקר הערך המפורסים לתהלה כקש"ת מוה' יהודה ליבש לנדא נ"י האבד"ק סאדיגורע
מכתב יקרתו הגיעני. בדבר השאלה באשה אחת אשר נתנה בנה למינקת שלשה חדשים קודם שנתאלמנה (ובמכתב מעכת"ה כתוב ג"ח קודם החתונה ונראה שהוא ט"ס וצ"ל קודם שנתאלמנה) והיתרה מבואר בש"ע וע"פ זה עשתה שידוך וכעת הוא זמן החתונה ונזכרה האשה אשר נחסר עשרה ימים מן הג' חדשים שבמשך עשרה ימים אלו נתנה לפעמים להניק להולד אף שהי' לו מינקת. והנה הולד איננו כלל אצלה כי אבי אביו התחייב עצמו בכל החיובים להחזיק את הולד והוא איש גדול. וגם כבר עברו ט"ו חודש מיום שנולד. ומעכת"ה רצה לגבב קולות בזה וביקש ממני לחוות גם דעתי העני'. ויסוד ההיתר שלו הוא ע"פ דברי הב"ח בסי' י"ג שגורס בטור או שכרו לה מינקת וס"ל להב"ח דאם שכרו מינקת בחיי הבעל תו לא מקריא מינקת חברו בשעת מיתת הבעל ולא בעינן ג' חדשים. וראיתו ממ"ש הרא"ש פ' אע"פ דיש להתיר אשה שצמקו דדי' ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה. וס"ל להב"ח דמ"ש הרא"ש ושכרו לו מינקת בחיי בעלה פירש או שכרו לו מינקת בחיי בעלה וס"ל להרא"ש דבשכירת מינקת לחוד מותרת דאל"כ אלא דאדלעיל קאי על פסק חלבה ל"ל להרא"ש לכתוב שני פעמים בחיי בעלה. והנה מלבד הקושית שהקשו הט"ז והב"ש על הב"ח גוף דבריו לא זכיתי להבין. דהרי הרא"ש שם כתב דאם גמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו דכה"ג לא גזרינן דא"כ היכי שרא לדבי ר"ג וכו' דודאי מינכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה למניקה ובין גמלתו ולא גמלתו ע"ש. והנה מ"ש הרא"ש דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו הוא כפל לשון לכאורה דבקיצור הו"ל להרא"ש לכתוב דאם גמלתו בחיי בעלה מותרת ולא גזרינן אטו לא גמלתו דודאי מינכר בין גמלתו או לא וכו'. ול"ל להרא"ש לכתוב שני פעמים דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו. אמנם באמת דברי הרא"ש נכונים מאד. דהנה עיקר איסור מינקת הוא דילמא מיעברא ומיעכר חלכא ואיכא סכנת הולד. וכל מינקת שאנו רוצין להתיר צריך לראות בראשונה שלא יהי' סכנה לולד. אמנם עדיין איכא איסור משום לא פלוג אף היכא דליכא סכנה לולד כדאמרינן בגמ' ואתון לא תסברוה הרי שהיתה רדופה וכו'. ומעתה דברי הרא"ש ברורים מאד דהרי עיקר האיסור בגמלתו שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא ויסתכן הולד כמ"ש הרא"ש לעיל שם ולזה כתב דאם גמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי פירש דבזה ליכא חשש שמא תמהר לגמלו ויסתכן הולד כיון דבשעה שגמלתו הי' עדיין הבעל חי ותו ליכא גזירה שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא וכתב עוד הרא"ש ולא גזרינן אטו לא גמלתו וכו' פירש ניהו דבזה ליכא סכנה לולד מיהו עדיין יש מקום לאסור מטעם לא פלוג כמו דגזרינן בהבחנה אף בעקרה וזקנה. ולזה כתב דכאן לא שייך משום לא פלוג דודאי מינכר בין גמלתו וכו'. וזה ברור כשמש ככוונת הרא"ש. ומעתה בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה מה הועלנו במה דלא שייך בזה משום לא פלוג משום דמינכר בין נתנתו למניקה ללא נתנתו. מ"מ עיקר האיסור דמינקת דהוא משום סכנת הולד ואף נתנתו למינקת אסורה דחיישינן שמא תחזור בה המינקת כמ"ש הרא"ש שם והיינו שאם לא נתיר אותה להנשא אם תחזור בה המניקת תחזור אם הולד ותניקהו משא"כ אם תנשא לא תוכל אמו להניק דילמא מיעברא ותיעכר חלבה. וא"כ לזה אין שום חילוק אם נתנתו למניקה בחיי בעלה או אח"כ בשלמא אם נתנתו למניקה נ"ח קודם מיתת הבעל דאז מסתמא אחר ג"ח דהיינו בשעת מיתת הבעל כבר פסק חלבה כמ"ש הרא"ש והר"ן בתשובה. וא"כ סוף סוף לא תוכל להניקו אם תחזור המניקת א"כ ממילא לא חל עלי' בשעת מיתת הבעל שם מינקת. אבל אם לא עברו עלי' עדיין בשעת מיתת הבעל ג"ח משעה שנתנו למינקת א"כ איכא חששא שמא תחזור בה המינקת והאם לא תחפוץ להניק אף שעדיין לא פסק חלבה משום דילמא אח"כ תתעבר ותיעכר חלבה ואיכא סכנת הולד. ולא ידעתי לזה שום סברא לחלק בין נתנתו למינקת בחיי בעלה, או אח"כ דבשלמא אם לא הי' כאן איסור רק משום דשם מינקת עלי' וגם היא היתה בכלל הגזירה בזה הי' מקום לומר כסברת הב"ח דאם נתנתו למינקת בחיי בעלה אז אין עלי' שם מינקת בשעה שנתאלמנה. מה שא"כ לפמ"ש עיקר גזירת חז"ל דהוא משום סכנת הולד שייך גם בזה. גם מ"ש מעכת"ה דמהט"ז נראה דמסכים לשיטת הב"ח תמוה לי דהט"ז כתב להדיא דאם לא נודע שפסק חלבה מקודם בעי' ג"ח דוקא וכן הביא הב"ש ס"ק כ"ה בשם הט"ז ומאחר דהב"י ומהרש"ל ומהר"ם פדויא והט"ז והב"ש חולקין על הב"ח והרא"ש בתשובה כתב להדיא להיפך דבעי' ג"ח דוקא וכ"פ המחבר בסעי' י"א קשה בעיני לסמוך באיסור כזה על דעה יחידית:
ולכאורה אפשר לומר בזה דבר חדש דהנה בכל המלאכות שאשה עושה לבעלה נלפענ"ד דאם הבעל מחל לה אותה החיוב מועיל המחילה ואף דאם מחל לה פירות נכסי מלוג אחר הנשואין בעי' קנין דוקא שאני התם דיש לו חלק בגוף הקרקע דקיי"ל ידו עדיפא מידה ומש"ה צריך להקנות לה הפירות בקנין גמור משא"כ חיוב מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינו רק שיעבוד בעלמא שמשועבדת לעשות מלאכתו סגי לזה מחילה בעלמא והרי גם בעבד עברי אם לא הי' גופו קנוי הוי סגי שיאמר לו זיל ועי' בש"ס קדושין דף ט"ז ובתוס' שם ד"ה לימא ועי' בב"ש סי' צ"ב ס"ק ד'. וא"כ אם נולד הולד בחיי הבעל ושכר מינקת להניק הולד הרי מחל לה שיעבוד ההנקה במה ששכר מינקת אחרת וכיון דכבר כתבתי דבזה סגי מחילה א"כ אינה משועבדת עוד להניק כיון שמחל לה השיעבוד וכיון דאינה משועבדת להניק יש עמוד גדול לסמוך עליו דאין כאן איסור מינקת דדעת הר"ש הזקן וסייעתו דבגרושה ליכא איסור מינקת כיון דלא משתעבדא להניק. ובשו"ת אמונת שמואל כתב דגם באלמנה אם היא עשירה והכניסה שתי שפחות ליכא איסור מינקת משום דאינה מחויבת להניק. ואף דהב"ש ס"ס י"ג חולק עליו היינו משום דבזה אסור משום לא פלוג כיון דפעמים יש חיוב באלמנה להניק דהיינו אם היא עני' א"כ שם מינקת עלי'. משא"כ בנתנה למניקה בחיי הבעל לפמ"ש התוס' והרא"ש דבזה לא שייך לא פלוג משום דודאי מינכר בין נתנה בנה למניקה או לא. וא"כ הי' מקום להתיר בנ"ד דאיסור מינקת לא שייך לדעת הר"ש הזקן מאחר דאינה מחויבת להניק. וגם משום לא פלוג אין כאן כיון דיש היכר בדבר מאחר דנתנתו למינקת כמ"ש התוס' והרא"ש ואף דאנן לא קיי"ל כדעת הר"ש הזקן כמ"ש המחבר בסעי' י"א בין שהוא אלמנה בין שהוא גרושה מ"מ אם בשעת גרושין אין הולד מכירה פסק הרשב"א דמותרת לינשא והמחבר הביא דעת הרשב"א בסעי' י"ד וגם בב"י כתב שהמורה להתיר בגרושה אם אין הולד מכירה אין מוחין בידו. וכיון דהולד יונק מאשה אחרת בשעה שנתאלמנה בודאי דאינו מכיר את אמו. ובנ"ד מחמת מחילת השיעבוד דינה כגרושה כיון דאינה מחויבת להניק ובגרושה היכא דאינו מכיר את אמו רבו הפוסקים המתירים ומעתה אף אם נאמר בכוונת הרא"ש דמ"ש ושכרו לו מינקת קאי אדלעיל שפסק חלבה ושכרו מינקת. אבל ע"י שכירת מינקת בחיי הבעל לחוד אינו מועיל רק בג"ח קודם מיתת הבעל. וכמו שפירשו הב"י והב"ש דברי הרא"ש. היינו משום דהרא"ש לטעמי' אזיל שחולק על הר"ש הזקן וס"ל דגם גרושה אסורה אף אם אינו מכירה כמ"ש הב"ש ס"ק ל"ח בשם התוס' והרא"ש. וכיון דגרושה אסורה אף דלא משתעבדא להניק ה"ה בנתן הבעל למינקת אף דמחל לה שיעבוד ההנקה אינו מועיל לדיעה זו אבל לדעת הרשב"א דמתיר בגרושה באינה מכירה א"כ ה"ה בנתנה למניקת בחיי הבעל דזה דמי לגרושה דגם כאן אינה מחויבת להניק מחמת שמחל לה השיעבוד ואם אין הולד מכירה מותר:
ובזה נפתח לנו שערי בינה להבין מ"ש הסמ"ג בשם תשובת הגאונים שאינה נקראת מינקת חבירו אם פירשה מלהניקו ונתנתו למינקת ג"ח קודם מיתת הבעל והרא"ש והר"ן בתשובה עמדו בזה דהני ג"ח מה עבידתייהו דאם אינה נקראת מינקת חבירו מאחר שפסקה להניק בחיי הבעל א"כ גם קודם ג"ח יש להתירה וכתבו דמסתמא בג"ח פסק חלבה. וגם כתבו הרא"ש והר"ן שאין לזה שום שורש בגמרא. ולפמ"ש אפשר למצוא סעד ושורש לדברי הגאונים מהא דאמרינן בש"ס כתובות דף נ"ט ע"ב דבנתגרשה אינו כופה אותה להניק ואם הי' מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה עד כמה א"ר וכו' אמר רב ג' חדשים ושמואל אמר שלשים יום ר"י אמר ר' יוחנן חמשים יום כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' הכי אמר שמואל כל זמן שמכירה. וע"ש ברש"י דהני אמוראי פליגי באיזה שיעור מיקרי מכירה שהתינוק לא ירצה לינק מאחרת. והנה לפמ"ש התוס' והרא"ש הטעם לאסור בנתנה בנה למינקת משום דחיישינן שמא תחזור בה המינקת ואם תאסור אמו מלהנשא תחזור אמו ותניקנו משא"כ אם תנשא לאחר לא תניקנו עוד דלמא מיעברא ונעכר חלבה ואיכא סכנת הולד. ומעתה י"ל דהגאונים ס"ל כרב או דלחומר חשש סכנה חששו לשיעור היותר גדול דבגמרא שם דהיינו ג"ח ומש"ה התירו בנתנה למניקת בחיי בעלה ג"ח דכיון שינק הולד ג"ח מן מינקת אחרת בודאי לא יינק עוד הולד מאמו אם תחזור בה המניקת וכדס"ל לרב דבג"ח מיקרי מכירה. וכיון שהבעל מחל לה שיעבוד ההנקה במה ששכר מינקת אחרת ואין הולד מכיר את אמו דאדרבא לא ירצה הולד לינק מאמו ובגרושה באינה מכירה מותרת לינשא לדעת הרשב"א ורוב הפוסקים. והנה אם כי כתבתי פנים להיתר בכל זאת מיראי הוראה אנכי בדבר חמור כזה. וגם ביתר היתרים שכתב מעכת"ה אין דעתי נוחה בזה. ולא אוכל להסכים להיתר. ואם מעכת"ה כחו יפה להתיר יעשה כדעתו הרמה ואנכי מושך ידי מזה. דברי ידידו: