אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קנו

סימן קנה

ב"ה יום ו' עש"ק כ"ד שבט תרכ"ו לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכ"ט אל כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי ושנון. זית רענן. החכם השלם. אוצר בלום. המפורסם לתהלה כש"ת מוה' יוסף יצחק נ"י:

מכתב יקרתו הגיעני והתענגתי מאד להתבשר משלומו כי טוב. ואת אשר בא על דברי תורה בדבר השאלה אשר נשאלה מאת מע"כ חשתי ולא התמהמהתי להשיב על אתר למען כבודו ולמען לימודו. והנה תורף השאלה באיש ואשה שהיו דרים יחד כמה שנים ומעולם לא נשמע עלי' שמץ דופי והולידו יחד בן ובת. ובשנת תרכ"ד נסעו יחד למרחצאות החמין לכפר אחד הנקרא קוואסי' ושכר הבעל שמה חדר אחד עבור אשתו ובתו ומשרתת עכו"ם. ובתם היתה אז כבת שמונה שנים. והוא פנה לילך לדרכו ולביתו. ויהי כבואו דרך עיר סיגוט בא לנגדו אדון אחד ואמר לו הוי יודע שאשתך איננה טהורה ולא האמין לדבריו כי ידע דרך צניעותה מאז. ולימים אחדים השיג מכתב מאשתו כי יבא אלי' עם סממני רפואות מהדאקטר אשר גלוי לו מאז חולשתה ומילא דבריה ונסע אל מקומה עם רפואות ובא שמה בחצי הלילה. וכבואו אל הדלת וקרא אותה כי תפתח הדלת ואין עונה. וכאשר סמך עצמו אל הדלת והנה נפתחה וירא והנה אשתו עומדת באמצע החדר ובתה שוכבת במטתה ומשרתת ישנה לפני בית החורף והאדון שוכב על מטה מיוחדת אשר הי' שם ושאל הבעל את האשה מה האדון עושה פה וענתה בלשון אשכנז מסתמא האבין מיר דא קיין תפילין געשריבען. ויהי בבוקר אמר לה בעלה כי לא יעזוב אותה הנה כי אם תסע עמו לבית מרחץ אחר הנקרא פאלין. והאדון לא רצה לעזוב אותה. גם האשה לא רצתה ליסע עם בעלה כי אמרה אשר היא יראה מכעס בעלה גם היא יראה מהאדון. ע"כ הסכימו ביחד שיסעו כולם ונסעו כולם הבעל והאשה והמשרתת והאדון. ונסעו עד סמוך לעיתותי ערב בעש"ק אז אמר הבעל לשבות כאן כי אם יסעו עוד הלאה יחללו שבת. וענתה האשה כי היא מוכרחת עוד ליסע עד כפר פאלין. ואם בעלה רוצה ישאר כאן והיא ובתה והמשרתת והאדון יסעו שמה. וכן הי' אשר הבעל נשאר על ש"ק בכפר ביטשקוב והמה כולם נסעו לכפר פאלין ובאו שמה אחר צאת הכוככבי' וקבלו לעצמם חדר מיוחד והאדון נסע אל הווירטסהוין והאשה אמרה אל גברת הבית אשר גם היא תישן בחדרה עמה ועם בתה והמשרתת כי היא יראה מהאדון אולי יבא בלילה. וכמו השחר עלה ויקיצו גברת הבית והמשרתת והנה האשה איננה בהחדר. ושלחו שליח לביטשקוב אל מקום הבעל ותיכף במוצאי ש"ק נסע אחריה והשיגה עם האדון בישוב באהני' והלך אל הגעריכט לקבול על הדברים האלה. וכאשר הלך ובא בדבר הזה ודפק פעם אחת על פתחה כי תצא החוצה וענתה כי כבר החליפה דתה והבעל שאל אותה איה הטאפצעטיל. ובתוך שאלתו בא האדון עם כלי מלחמתו אשר בידו אמנם לאשר היו עם הבעל שאנדארין אנשי מלחמה אשר נתנו שרי הגעריכט לעזרתו לקחו השאנדארין מהאדון את הכלי מלחמה. ותיכף אמרה האשה לבעלה בבכי' בעלי בעלי קח אותי מודים האלו עדיין אני טהורה ונקי' אנכי מחטא והבעל פעל בתחבולות ולקחה לביתו ועדיין היא צנועה כמקדם. וכאשר באו הבעל ואשתו לביתם קמו איזה אנשים שוטני נפשו לעורר עליו מדנים והבעל ענה כי שאל לכמה לומדים ואמרו כי אין כאן בית מיחוש ודר עמה ביחד עד פרשת תולדות תרכ"ו והיא צנועה במעשי'. והנה בא איזה רב לישוב הלז ואיים על הבעל כי כל העונשין של גיהנם אינם מספיקין לו אם לא יגרשנה בג"פ. והאיש הלז נפל עליו פחד הרב וענה להרב מה נעשה אם לא תרצה לקבל ג"פ ושלחו לביתה שני אנשים לאמר לה כי תקבל ג"פ וענתה האשה כי היא תסדר דברי' לפני הרב ואם ע"פ דתה"ק היא מחויבת לקבל ג"פ לא תסרב. וחזרו השלוחים אלי' בשם הרב ואמרו אף אם האמת כי טהורה היא דעתו כי תקבל ג"פ ואיים עלי' מאד. וביום א' פ' ויצא נסעו אל עיר חוסט ונתגרשו ותיכף אחר הגט הבעל והאשה ושני בני' צועקים ובוכים בקול גדול כי הם חוששים ללעז הבנים כי ע"י הגירושין יתחזק הרינון כי נטמאה ולאשר באמת טהורה היא רצונם לחזור זה תורף השאלה. ומעכ"ת פתח בכחא דהתירא וביקש ממני אשר אחוה דעי אף אני:

הנה לפי ענין השאלה נראין הדברים דזה האדון הפחידה מאד שלא יהרגנה וכדומה. דהרי בכל עת שהיתה יכולה היתה מבקשת תחבולות להנצל מידו. בראשונה כתבה להבעל שיבא אלי' עם הרפואות. וגם אחרי כן בקשה מאת בעלת הבית שתלין אצלה כי יראה פן יבא האדון. ובפרטות באחרונה בעת שראתה כי הבעל בא אלי' בחבורת אנשי מלחמה אשר באו לעזרתו וסר פחד האדון מעלי' כי אז תיכף בבכי ובתחנונים חזרה לבעלה ולדרכי צניעותה. מכל זה נראה אשר רק בפני האדון בעת הי' פחדו עלי' נסעה ונתייחדה עמו. וא"כ נראה שאין כאן חשש רצון כלל ומותרת לבעלה ישראל. ומה שחשש מעכ"ת לדברי הסוברים דאשה שנחבשה על ידי נפשות אסורה אף לישראל. יפה כתב כבודו להתיר ע"פ דברי התה"ד דכל שנחבשה שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה אמנם יפלא בעיני מה שלא הביא מעכ"ת דברי הב"ש סי' ז' ס"ק כ"ב שכתב דרוב הפוסקים לא ס"ל כהתה"ד. והביא ראי' מדברי הרא"ש והסמ"ק שכתבו דאותן שנתפסו על קדושת השם בשעת הגזירה מותרות לבעליהן משום דקודם שהמירו לא יועיל ריצוי שלהן וכו' משום דכיון שמסרו נפשן על קדושת השם בודאי לא נתרצו. ותיפוק לי' דהרי נחבשו שלא כדין וע"כ דלא ס"ל כהתה"ד ולעולם כל היכא דאיכא חשש נפשות חיישינן שמא נתרצה. ע"ש בב"ש שהוכיח כן ג"כ מדברי הרמ"א. וע"ש בב"ש ס"ק כ"ז שגם מדברי הב"ח מוכח כן. ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דברי הב"ש דודאי מה שכ' התה"ד דאם נחבשה שלא כדין לא חיישינן שמא נתרצה היינו אם נחבשה שלא כדין הממשלה אבל פשיטא שלא בא התה"ד לומר דבעינן דוקא שתהא חייבת מיתה ע"פ דינינו. וכן מבואר להדיא בתה"ד שם שכתב דאף שהיו שם נשים ג"כ שאחר שהמירו חזרו לדת ישראל והמה חייבים מיתה ע"פ דינם וא"כ הרי נחבשו כדין מ"מ כיון שנחבשו יחד עם עוד נשי' הרבה וגם אותם הנשים לא נחבשו בשביל זה חשיב כנחבשו שלא כדין ע"ש סי' רמ"א. א"כ מדבריו מבואר דרק היכא שנתפשו ע"פ עלילות שקר שלא ע"פ חוק הממשלה חשוב נחבשו שלא כדין דלא חיישינן שמא נתרצו. משא"כ בהך דתשובת הרא"ש והסמ"ק שהי' בשעת הגזירה אשר ניתן הדת לייסר את כל בני המדינה אנשים ונשים להחליף דתן זה שפיר מיקרי נחבשו כדין כיון שעיקר החבישה הי' ע"פ חק הממשלה וכעין שהבאתי בשם התה"ד באותן נשים שחזרו לדת ישראל אחר שהמירו דאם חזרו ונחבשו חשוב נחבשו כדין כיון שע"פ דין הממשלה הם חייבים מיתה. רק דשם בעובדא דהתה"ד לא היתה הגזרה על כל הנשים לכופן להמיר דתן כמבואר שם בתה"ד שהעלילו עליהם עלילות אחרות ומש"ה הוי נחבשה שלא כדין. משא"כ בעובדא דהרא"ש וסמ"ק וכן בהך דרמ"א שהי' בשעת הזעם והרג רב שיצא הקצף בכל המדינה מחק הממשלה זה מיקרי נחבשה כדין ושפיר חיישינן שמא נתרצו. ומש"ה הוצרכו הרא"ש והסמ"ק וסייעתם להתיר מטעמים אחרים. ולא פליג כלל על התה"ד. וא"כ בנ"ד פשיטא דהוי נחבשה שלא כדין ולא חיישינן שמא נתרצית וכמ"ש מעכ"ת:

ולאשר כי לפענ"ד דברי התה"ד מוכרחים המה בש"ס וא"א כלל לחלוק על דבריו לזאת אנכי מוכרח להאריך. כבר נודע מחלוקת הקדמונים בפירושא דמתניתין דע"י נפשות אסורה לבעלה דדעת הרמב"ם וסייעתו דאסורה לבעלה כהן. והתוס' הקשו כמה קושיות על פירוש זה והעלו דאסורה לבעלה ישראל קאמר דחיישינן שמא מחמת פחד מיתה נבעלה ברצון למען תנצל מידו. ובאמת כי מלבד מה שהקשו הקדמונים על פירוש הרמב"ם יש לי תמיה רבה על פירושו דבש"ס כתובות דף כ"ז אמרינן ע"י נפשות אסורה אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי תו איפלגו התם אי בעינן נגמר דינן להריגה או לא ע"ש. ובשטמ"ק הביא גרסא ישינה ה"ד ע"י נפשות אמר רב כגון נשי גנבי וכו' ולא ידעתי היאך יפרנס רבינו הרמב"ם ז"ל סוגיא זו דבשלמא לדעת ר"ת וסייעתו דמחמת פחד מיתה חיישינן שמא נתרצית שפיר בא הש"ס לפרש כמה יהיה גודל הסכנה עד שמחמת זה נחוש לרצון ומפרשי האמוראים כל חד וחד כדאית ליה. משא"כ לשיטת הרמב"ם דגם ע"י נפשות ג"כ אינה אסורה רק לכהונה. א"כ במה נחלקו האמוראים מה נקרא ע"י נפשות הרי באמת כל שבויה אסורה לכהונה ולא יחלוק שום אדם ע"ז לומר דבשבוי' בעינן דוקא שיהי' לה חשש מיתה או נגמר דינה להריגה רק דכל שנשבית אסורה לכהונה ורק ע"י ממון מותרת דיראים לאונסה משום הפסד ממונם וביד ישראל תקיפה אבל כל היכא דלא שייך הפסד ממון ממילא הוי כשאר שבוי' דאסורה לכהונה. וא"כ למה הוצרך הש"ס לפרש מה נקרא ע"י נפשות ומה נ"מ בזה כיון דעכ"פ הוי שלא ע"י ממון ממילא אסורה לכהונה. וגם גוף דברי המשנה קשה לפי פירוש הרמב"ם דלמה לו להזכיר ע"י נפשות כלל רק הו"ל לחלק בין נחבשה ע"י ממון או שלא ע"י ממון. ומצאתי בספר בית מאיר שנתעורר קצת בזה ונדחק מאד. ולפענ"ד נראה בזה דבר נכון מאד אחרי שנעתיק לשון הרמב"ם סוף פי"ח מא"ב שכתב וז"ל האשה שנחבשה ביד עכו"ם ע"י ממון מותרת ע"י נפשות אסורה לכהונה ולפיכך אם הי' בעלה כהן נאסרה עליו בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם והם יראין מהם אבל בזמן שיד העכו"ם תקיפה אפי' ע"י ממון כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרה אא"כ העיד לה ע"א כשבוי' כמו שביארנו עכ"ל הזהב. ובאמת כי סוף דבריו במ"ש דאם אחד מעיד שהיא טהורה נאמן הוא לכאורה שפת יתר וכבר ביאר דבר זה למעלה בהלכה י"ז י"ח. והנ"ל בזה דהנה בטעמו של ר"ת וסייעתו דס"ל דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל כתב הר"ן דחיישי' שמא כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומיפה עצמה לפניו. ולדעת הרמב"ם נראה דס"ל דאף אם באמת עשתה כן מ"מ כיון שעשתה מחמת יראה עדיין מיקרי אנוסה וכדאמרינן בש"ס כתובות דף נ"א ע"ב דאף דממטיאן להו גירי ונהמי מחמת יראה הוא דעבדן ע"ש הרי דאף דגם זה הוא עניני חיבה מ"מ כיון דעבדה מחמת יראה אנוסה מיקרי ומותרת לבעלה ישראל וה"ה אם מכינה ומיפה עצמה לפניו להשתדל למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה מ"מ עדיין הוי אנוסה כיון דעבדה מחמת יראה. ובאמת היה מקום קצת לומר דאף אם נבעלה ברצון גמור אם עשתה כן רק מחמת פחד מיתה לא נאסרה לבעלה ישראל דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת בכתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולידרוש ואף ביאת נכרית בכלל ג"ע הוא ואמרי' בי' יהרג ואל יעבור מ"מ אם עברה על זה ולא רצתה למסור עצמה למיתה אף דעשתה שלא כדין מ"מ אנוסה הויא ולא נאסרה לבעלה ישראל עי' בש"ע יו"ד סי' קנ"ד ס"א בהג"ה. ויש לי להאריך בזה בראיות אמנם מדברי שו"ת מהרי"ק ס"ס קס"ז לא משמע כן. אבל אם עכ"פ גוף הבעילה לא היתה ברצון רק שהיתה מיפה עצמה ומשתדלת למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. אף שע"י כן שנשאה חן בעיניו בא עלי' שפיר ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה אונס מיקרי ומותרת לבעלה ישראל. ומעתה נלפענ"ד דבר חדש דהרי הא דהאמינו בשבוי' ע"א ואפי' עבד ושפחה הטעם משום דבשבוי' הקילו והיינו כיון שלא ראינו שנבעלה רק חששא בעלמא. ואע"ג דבכל דוכתא אמרינן אש בנעורת ואינו שורפה וחזקה לא מוקי אינש אנפשי' וכדומה. מ"מ בשבוי' הקילו משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי. וא"כ בנחבשה מחמת נפשות דלא מנוולה עצמה ואדרבה היא מכינה ומיפה עצמה לפניו כמ"ש הר"ן א"כ החשש שמא בא הנכרי עלי' הוא ספק גמור מה"ת ואין פסול לעדות נאמן עלי' לטהרה ועי' בש"ך יו"ד ר"ס צ"ח בשם הריב"ש כיון שקרוב לודאי שבא עלי' הנכרי ומיושב בזה קושית הב"ש סי' ז' ס"ק כ"ג לשיטת ר"ת דחיישינן שמא נתרצית והא אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ע"ש משום די"ל דשאני היכא דנחבשה מחמת נפשות דמיפה עצמה לפניו ומשתדלת למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה בזה שייך לומר אש בנעורת וכו'. ובזה יש מקום אתי ליישב קושית הקדמונים על שיטת הרמב"ם דע"י נפשות אסורה לכהונה דוקא. דא"כ אמאי תנן במתני' ע"י נפשות אסורה לבעלה דאי מיירי בבעלה כהן א"כ הרי נאסרו לכל הכהנים ואמאי תנן אסורה לבעלה ע"ש שמחמת קושיא זו דחו פירוש הרמב"ם מהלכה. ולפמ"ש י"ל דבכל דוכתא דקתני גבי שבוי' אסורה לכהונה היינו משום מעלות יוחסין דאע"ג דמדינא לא הי' לנו לחוש שמא נבעלה משום דמנוולא נפשה מ"מ החמירו לאסרה לכהן משום מעלות יוחסין. וא"כ אי הוי קתני במתני' ע"י נפשות אסורה לכהונה היינו טועים לומר דגם כאן הוא משום מעלות כהונה וחומרא בעלמא וא"כ אם ע"א פסול מעיד עלי' לטהרה הי' נאמן ובאמת בנחבשה ע"י נפשות אסורה לכהונה מדינא הואיל ולא מנוולא נפשה וכמ"ש ומש"ה תנן אסורה לבעלה דלא משום מעלות כהונה בעלמא הוא רק איסור גמור ולא שייך בזה לומר בשבוי' הקילו. ובזה יבוארו לנכון דברי הש"ס שם שבאו לפרש מה נקרא ע"י נפשות עד שנחוש שמחמת פחד זה מכינה ומיפה עצמה לפניו ולא מנוולא נפשה ואסורה לכהונה מה"ת ואין עד פסול נאמן להתירה ומפרשי האמוראים כל חד וחד כדאית לי'. ומעתה מיושבים היטב דברי הרמב"ם הנ"ל דבריש דבריו בנחבשה ע"י נפשות לא כתב שנאמן אחד להתירה כמו שביארנו משום דבאמת בעי' בזה עדות גמור' להתירה כיון שהוא ספק גמור מה"ת משא"כ בסוף דבריו בנחבשה ע"י ממון ויד או"ה תקיפה דתו ליכא פחד מיתה ורק דכיון דליכא הפסד ממון חיישינן שבא עלי' באונס. וא"כ תו שייך לומר בזה בשבוי' הקילו ומשום דמנוולא נפשה ושפיר סיים ע"ז הרמב"ם ז"ל דאחד נאמן להתירה כמו שביארנו דהיינו בהלכה י"ז שביאר דאפילו פסול נאמן ודוק היטב. ולדעתי זהו כוונה נכונה מאד בדברי הרמב"ם. אמנם לשיטת ר"ת וסייעתו דבנחבשה מחמת נפשות חיישינן שמא נתרצית על גוף הבעילה ואסורה אף לבעלה ישראל א"כ אתיין דברי הש"ס כפשטן שבא לפרש מה זה נקרא ע"י נפשות עד שנחוש שמחמת זה נבעלה ברצון. וא"כ בעובדא דתה"ד וגם בנ"ד דמיירי באשת ישראל א"כ לשיטת הרמב"ם בלא"ה מותרת ורק דאנו חוששין לדעת ר"ת ולשיטתו א"כ מבואר להדיא בש"ס דלא נקרא ע"י נפשות רק בדאיכא עלי' או על בעלה דין מיתה גמור ולדעת רוב הפוסקים והכי קיימ"ל בסעיף י"א בהג"ה בעינן דוקא נגמר דינן להריגה. ומש"ה יפה כתב התה"ד דבנחבשה שלא כדין לכ"ע לא חיישינן שמא נתרצית דבעינן דוקא שיהי' עליה שום חיוב מיתה מדינא דמלכותא. ובאמת בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דהרי באמת לא ידעינן כלל שהאדון הפחידה להורגה רק שמראין הדברים שמה שהלכה עמו ונתייחדה הי' מחמת פחד ואולי הפחידה באיומים וגזומים אחרים. ומאן לימא לן דגם בפחדים אחרים חייש ר"ת שמא נתרצית. ועוד יש להתיר בנ"ד מחמת טעמי' אחרים. וכל המחמיר בזה מחמת שיטת ר"ת אינו אלא מן המתמיהים כנלפענ"ד:

עתה נבא לעיין במה שאמרה לבעלה כשדפק על פתחה כי כבר החליפה דתה. והנה בש"ע סי' ז' סי"א בהג"ה מבואר דאם האשה המירה אסורה אף לבעלה ישראל. והב"ש שם הביא בשם מהרי"ק דהוי כאילו יש עדים שזינתה משום דמומר לע"א הוי מומר לכל התורה כולה. ודברי היש מקילין שהביא הרמ"א שם כבר דחו הח"מ והב"ש שם דלא נמצא כלל מי שמיקל בזה ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' כ"ד וסי' קמ"ב. אבל אם לא המירה עדיין רק נדרה להמיר מותרת לבעלה כמבואר בש"ע שם. וא"כ בנ"ד נראה דמה שאמרה שכבר החליפה דתה בזה הדיבור בעצמו יצאה מכלל ישראל והוי מומרת גמורה. ואינו דומה כלל למה שהביא מעכ"ת מש"ס סנהדרין דף ס"א דהתם מיירי לענין חיוב סקילה ואינו חייב סקילה עד שיעבוד עבודה לע"ז או מקבלו באלוה משא"כ כאן דאנו דנין אם היא מומרת. והגע עצמך מי שהוא כופר במציאת הבורא ר"ל והוא אפיקורס פשיטא דהוי מומר לכל התורה אף שאינו חייב סקילה. וא"כ הכא נמי כיון שאמרה שהחליפה דתה א"כ הרי עזבה דת ישראל והוי מומרת והוי כאילו יש עדים שזינתה כיון שחשודה על כל התורה כולה. והמהרי"ק בשורש ק"ס שרצה ללמוד מש"ס סנהדרין הנ"ל היינו לענין נדון דידי' שלא המירה עדיין רק שנדרה להמיר אי אמרינן דמימלך עדיין ולא יעבוד זה דמי שפיר להך דסנהדרין ואדרבא דעתו שמה דאף במקום שחייב סקילה לא מיקרי מומר בדיבור בעלמא שנדר לעבוד ע"ז משא"כ בנ"ד שאמרה שכבר המירה בזה י"ל איפכא דאף אם אינו חייב סקילה מ"מ הוי מומר בהודאת פיו. גם מה שהביא מעכ"ת מהא דנדרים דשרי לי' לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא. לא דמי כלל דהתם הוי לשון דמשתמע לתרי אסי. ובהדיא מבואר בש"ך יו"ד סי' קנ"ז בשם מהרי"ל שלומר להחליף הדת אסור אפילו במקום סכנת נפשות ע"ש. גם מ"ש המהרי"ק שם לסמוך על חד תירוצא בתוספת דבפעם אחת לא נעשה מומר. קשה הדבר מאד דבש"ע יו"ד סי' כ' מבואר ברמ"א וש"ך ס"ק ב' ובתב"ש דלא קיימ"ל כהך תירוצא וגם בפעם הראשונה נעשה מומר. אשר על כן נלפענ"ד לחפש לה היתר בדרך אחרת. דהנה הש"ך יו"ד סי' א' סק"ח הביא בשם התוספתא שאם שחט או ניקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר משום דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ואמרינן השתא הוא דאיתרע ע"ש. וא"כ בנ"ד אף שאמרה שכבר החליפה דתה מ"מ על זמן המוקדם אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ורק דעכ"פ בדיבור זה היא נעשית עכשיו מומרת וכמ"ש לעיל אבל עכ"פ אינה נעשית מומרת רק מכאן ולהבא וא"כ כיון דבאמת מחמת גוף ההמרה אינה נאסרת על בעלה רק דאם המירה אמרינן מסתמא זינתה דחשודה היא על כל העבירות כמ"ש הב"ש בשם מהרי"ק וא"כ בנ"ד שתיכף אחרי כן שאמרה שהחליפה דתה בא האדון אליו להרוג את הבעל ותיכף כאשר ראתה האשה את הבעל בעזרת אנשי מלחמה חזרה אליו בבכי' א"כ אחרי כן בודאי לא זינתה. וגם אין לחוש שמא מקודם זינתה שהרי מחזיקין אותה בחזקת כשרות ואינה נפסלת למפרע כמ"ש הש"ך בשם התוספתא. ואף לפמ"ש אא"ז התב"ש ז"ל בסי' ב' ס"ק ל"ב לחלוק על הש"ך היינו דוקא בשחיטה משום דנגד חזקת כשרות של האדם איכא חזקת שאינו זבוח. משא"כ בשאר דברים מודה התב"ש כמבואר בדבריו שם וזה ברור מאד. עוד יש מקום לומר דבנ"ד לא נעשית מומרת דאפשר שגם מה שאמרה שהחליפה דתה היה מחמת פחד האדון ואנן קיימ"ל כרבא לגבי אביי דהעובד מאהבה ומיראה פטור כיון דלא קבלו בלבו באלוה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים:

באופן שאם היינו דנין על נדון זה קודם הגרושין אז היתה מותרת לבעלה וכמ"ש אמנם עתה שכבר נתגרשה וניתוסף לנו עוד איסורא דהמוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר ולא מיבעיא לדיעה האחרונה בש"ע סי' י' ס"ג דפסק כלישנא דמשום פריצותא ואפילו לא אמר בשעת הגרושין משום ש"ר אני מוציאך לא יחזיר דפשיטא דגם בנ"ד אסורה לחזור לו אלא דאפשר לומר דגם לדיעה הראשונה ולדיעה כולהו מודו בנ"ד דאסורה לחזור לבעלה משום דהרי הקדמונים כתבו בהא דהרואה דם מחמת תשמיש וגרשה לא יחזיר עולמית ואף דלא אמר לה כלום בשעת הגרושין וכתבו הטעם משום דכיון דאסורה היא לו סתמו כפירושו והוי כאלו אמר לה דמגרשה משום זה ע"ש ובח"מ וב"ש סי' י' ס"ד. וא"כ אפשר דבנ"ד דהגרושין היו ע"פ דעת הרב שצוה להם לגרש אף אם נימא דע"פ הדין לא היתה צריכה להתגרש מ"מ הרי ידענו בברור שגרשה בשביל חשש הזנות והוי סתמא כפירושו וכעין סברא זו מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' י"א. אשר על כן לא אומר בה לא איסור ולא היתר ויש לי להאריך עוד בזה ומחמת רוב טרדותי אנכי מוכרח לקצר. דברי ידידו נצח:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה