מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן ק
ב"ה יום ג' י"ב מנ"א צדק ומשפט לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי וכו' מוה' אברהם אמוגיא רב ומו"צ בק' בארדזען יע"א.
מכתבו הגיעני ואת אשר שאל מעכ"ת בדבר אשר אנשי העיר כשני מאות מפורעי המס נתנו לו כתב התמנות (קאנסיס) וקצבו לו פרס מן השוחטים ואסרו על השוחטים בלשון תקנת הקהל ובח"ח ובשד"א אשר לא ישחטו בלתי נתינת הפרס הקצוב למעכ"ת ולא נשארו כי אם שנים עשר אנשים שלא רצו לחתום. לא ידעתי מה זו שאלה והדבר מבואר בסי' רכ"ח סעיף ל"ד דאם מקצת הקהל מוחה בהסכמ' כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאתן. ועי' בתשו' הריב"ש שהביא הב"י ס"ס רכ"ח. ומה"ט הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי' שבועת שוא וחל עליו בע"כ תקנת הקהל משום שהמיעוט נגררין אחר הרוב. וממילא חל על כל הקהל גם על אותן שלא רצו לחתום מ"מ חל עליהם האיסור. גם אם יעברו השוחטים וישחטו בלי נתינת הפרס הקצוב למעכ"ת שחיטתן אסורה כמבואר בתשובת הרא"ש ובשו"ע יו"ד סי' א' וזה פשוט:
ואת אשר שאל מעכ"ת שנשחטו עשרה אווזות ונפשטו העורות לעשות מהן שומן לפסח ונמצא באחת האווזות נקב בקורקבן בעור הפנימי ובתוך הנקב כיס קטן מלא מוגלא ועור החיצון היינו בשר הקורקבן היה שלם ויפה ולא נראה בו שום מכה. ולאשר שהרב לא הי' אז בביתו שלחו בחור אחד לשאול את השו"ב ר' יעקב. והשיב השו"ב כי לאשר לא ניקב מעבר לעבר לכן כשר. ולזאת נמלחו כל האווזות ביחד ועשו מן העורות שומן לפסח ומן בשר האווזות נמכר לאחרים ונאכלין בכל העיר. ושלשה אווזות נשארו עדיין ועשו מהם בשר יבש. אחרי כן בא שמה רב אחד ושמו ר' יוסף ונסע דרך שם לכפר א' על לינת לילה ושלח משם מכתב לאנשי העיר כי בחור אחד אמר לפניו ולפני עדים שהי' קוץ בעור הפנימי ובחוץ הי' פיפיקל לכן הוא ודאי טרפה וכל האווזות וגם השומן אסור והוא הפסד גדול מאוד. ומעכ"ת שאל את ר' יעקב שו"ב ואמר בתו"ע שלא הי' רק נקב בעור הפנימי ובעור החיצון לא הי' לא שביל ולא שום ריעותא. וגם את הבחור הנ"ל שאל והכחיש את הרב ר' יוסף כי לא אמר לו מעולם שהי' קוץ בעור הפנימי כי לא הי' קוץ בתוכו וזו שאמר שהי' פיפיקל מבחוץ הי' כוונתו על העבר השני מהעור הפנימי דהיינו שהי' שם כיס מלא מוגלא אבל עור השני הי' נקי לגמרי. זה תורף השאלה. ומעכ"ת. פתח בהיתרא תחיל' כי אפילו לדברי הרב מ' יוסף שהי' שם קוץ וגם פיפיקל מעבר השני מ"מ אינו רק ספק טרפה כי אולי הפיפיקל הוא בשר הקורקבן עצמו שדחה הקוץ שמעבר הפנימי את בשר הקורקבן לחוץ ונראה כמין גבשושית ומעולם לא ניקב עבר השני וכיון דלא הוי רק ספק טרפה וספק טרפה כשר בתערובת במקום הפסד מרובה כמו שכתב הש"ך בכללי ס"ס. ואם לדין יש תשובה דכיון דבשעה שנפתח האווזא ראו תיכף הנקב בעור הפנימי א"כ נודע ספק הראשון קודם שנתערב ובנודע אסור לדברי הכל דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת והש"ך לא התיר רק בלא נודע שבאו שני הספקות ביחד. וזה דוחק לומר דמאחר שהתיר השו"ב ר' יעקב את הספק הראשון תו חשיב כלא נודע. שמלבד דאין השו"ב ראוי להורות בעניני איסור והיתר גם לא התיר כלל רק אמר שזה שאלה פשוטה. וגם בחכם גדול שהתיר ואח"כ נודע כי הוא ספק טרפה נראה לפענ"ד דחשיב כנודע וגם בלא נודע רבו החולקים על הש"ך והבו דלא לוסיף עלה. והדבר פשוט לפענ"ד שזה חשיב כנודע. ולכן נסתר גם מ"ש מעכ"ת להתיר מאחר שנאכלו איזה מן האווזות ובנאכל אחד מהם מותר. שלפי מ"ש דכאן הוי נודע התערובת ובנודע אסור אם נפל אח"כ לים כמבואר בסי' ק"י. ובאמת בלאו הכי אין להתיר בנ"ד מטעם נאכל א' מהם. דע"כ לא תלינן לומר שהאיסור נאכל להתיר הנשארים רק בנאכל כולו ואין אנו צריכין לדון על מה שאינו לפנינו כמו שהאריך הרשב"א בתורת הבית. משא"כ בנ"ד שעשו מכל עורות האווזות שומן והשומן לא נאכל עדיין ואם כן צריכין אנו לדון על השומן:
אמנם מ"ש מעכ"ת להתיר השומן משום דהוי תערובת מב"מ בלח בלח דמה"ת ברובא בטל ורק מדרבנן צריך ששים וכיון שאין כאן רק ספק טרפה הוי ספקא דרבנן. יפה כתב. ויש לעורר קצת ע"ז מהא שהביא הש"ך בכללי ס"ס בשם מהריב"ל דכלים שנתבשל בהם ספק טרפה אינו מועיל להשהותן מעל"ע שלא יהיו בני יומן ויהי' ספק דרבנן כיון שנולד הספק בדאוריית' וע"י גלגול נעשה דרבנן לא אמרינן בכה"ג ספקא דרבנן לקולא. וא"כ הרי בנ"ד גם כן נולד הספק בדאורייתא דהיינו בגוף האווזא ואח"כ נתערב השומן ונעשה ספק דרבנן ע"י גלגול:
איברא שגוף דברי מהריב"ל צ"ע דהנה בהא שנחלקו בפ' כל שעה מ' ע"א שמואל אמר נתבקעו ממש ומר עוקבא אמר קרובים להתבקע כתב הרי"ף וכיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא עבדינן לחומרא כמר עוקבא דהוי ספקא דאורייתא והני מילי למיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי מישתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן לא אסרינן להאי בישולא אלא א"כ נתבקעו ממש דהו"ל ספקא דרבנן. הרי בהדיא שאע"פ שנולד הספק בדאורייתא דהיינו לאכול גוף השעורים ואזלינן לחומרא לאסור מספק דהוי ספקא דאורייתא מ"מ אם נתערב אח"כ בתבשיל התבשיל מותר משום דבטל מן התורה. א"כ נמי בנ"ד אף שגוף האווזא אסורה משום דהך ספק שמא ניקב גם עור החיצון הוא ספקא דאורייתא מ"מ השומן שנתערב דבטל ברוב מה"ת משום דהוא מין במינו ומדרבנן צריך ששים לח בלח א"כ השתא שנתערב ברוב הוי ספקא דרבנן ואזלינן לקולא. ונ"ד דמי ממש להך דמר עוקבא. ויפלא לפ"ז על מהריב"ל שהחמיר לומר דלא מהני מה שהכלים אינן ב"י מאחר שנולד הספק בדאורייתא שהרי גם בשערי דהרי"ף נולד הספק בדאורייתא דלענין גוף השעורין הוי ספקא דאורייתא כמ"ש הרי"ף להדיא:
והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' חו"מ הביא דברי הרי"ף הנ"ל דקרובות להתבקע אינו אוסר התבשיל וכתב הטעם שאין החמץ שקרוב להתבקע חמץ גמור אלא מדברי סופרים ע"ש. מדבריו הקדושים למדנו שהסב סברת הרי"ף לומר שלכך התערובת מותר משום דבאמת לדברי הכל לא הוי השעורים חמץ גמור אלא א"כ נתבקעו ממש רק דמר עוקבא ס"ל דכמו שחמץ נוקשה אסור מדרבנן דהיינו בהכסיפו פניו משום שקרוב להיות חמץ גמור אם יהי' בו כקרני חגבים ה"ה אם השעורים קרובים להתבקע אסור מדרבנן משום שקרוב להיות חמץ גמור אם יהיו נתבקעו ממש. וכמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל שאין השעורים הקרובות להתבקע חמץ גמור אלא מד"ס והיינו שהוא כמו חמץ נוקשה שבטל בששים. ויעוין בהרב המגיד שם שהעמיס כוונה זו גם בדברי הרי"ף. ואפשר שהרמב"ם סובר כסברת מהריב"ל דכל היכא שנולד הספק בדאורייתא אף שבהתגלגל נעשה ספק דרבנן ל"א סד"ר לקולא בכה"ג ומש"ה כתב הטעם בדינו של הרי"ף שלכן התבשיל מותר מחמת דקרוב להתבקע הוא כמו נוקשה וחמץ נוקשה בטל בששים. וצ"ע על המג"א בסי' תמ"ז שפלפל הרבה בזה אם נוקשה בטל בששים והדבר מבואר להדיא בדברי הרמב"ם הנ"ל, ובזה זכיתי לעמוד על כוונת המרדכי שהביא הב"י בסי' תס"ז אחרי שהביא דעת הסוברין שקרובים להתבקע אינו אוסר התבשיל במשהו כתב המרדכי ויש שרוצין להחמיר משום דהוי דבר שי"ל מתירין. ודבריו אין מובנים כלל מה שנתן טעם לאסור משום דבר שיל"מ דוקא. והלא הרבה טעמים באיסור חמץ במשהו. ולפי מ"ש הדברים מתוקים מדבש דהנה המג"א שם כתב דהך דינא אם נוקשה בטל בס' אי לא תליא אם הטעם דחמץ אוסר במשהו הוא משום חומרא דחמץ דאיכא כרת א"כ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן בטל בס' אבל אם הטעם הוא משום דבר שי"ל מתירין אם כן נוקשה נמי אוסר במשהו מה"ט גופי' דהוי דשיל"מ ע"ש. א"כ לפי מה שהבאתי בשם הרמב"ם שלכך אינו אוסר בקרובות להתבקע משום שאינו אסור רק מדרבנן והוי כמו חמץ נוקשה ולזה יפה כתב המרדכי ויש שרוצין להחמיר משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והיינו דלהאי טעמא גם בחמץ שאינו אסור כ"א מדרבנן כמו חמץ נוקשה אוסר במשהו. וזה נכון מאוד ודו"ק:
עד כה היו דברי לפלפולא אמנם לענין גוף הדין הדבר פשוט שהאווזות שנשארו וגם השומן הכל מותר שאף אם הי' הכחשה עד כנגד עד מלבד שכאן בא עד המתיר תחיל' שלפי דעת הרבה פוסקים שנאמן הוא כשנים. ואפילו אם היו באים בבת אחת אמרינן נשחטה הותרה. וגם אם הי' ספק בעלמא הרי בספק ע"י מחט ספק ע"י קוץ מותר מטעם ס"ס כמבואר בסי' מ"ט והכא לא שייך סברת המחמירין דהוי ספק חסרון ידיעה שזה דוקא אם הנקב לפנינו ואין אנו יודעים אם הנקב מחמת מחט או מחמת חולי זה לא מיקרי ספק שאפשר דחכם הי' מכיר ויודע סיבת הנקב והוי ספק חסרון ידיעה. מה שא"כ אם הספק מחמת הכחשה שפיר הוי ספק גמור. והוי ס"ס ספק אם האמת כדברי השו"ב ר' יעקב שלא ניקב רק מצד הפנימי מחמת חולי ואף אם כדברי ר' יוסף שהי' שם קוץ שמא לא ניקב מעבר השני והפיפיקל הי' מחמת דחיקת הקוץ מעבר הפנימי את בשר הקורקבן לחוץ וכמ"ש מעכ"ת. וגם לא שייך לומר כאן ספק אונס חד הוא וכמ"ש הט"ז דיש נפ"מ בין הספיקות דאם הי' הנקב מחמת חולי ובלא קוץ א"כ העיד ר' יוסף שקר. ובר מן דין בנ"ד מוכחש ר' יוסף משני עדים דהיינו השו"ב ר' יעקב והבחור ואין דבריו של אחד במקום שנים ובודאי ניקב מחמת חולי וכשר. וגם כבר נודע מה שכתבו הרא"ש והר"ן בכתובות פ' המדיר בשם הרמב"ן בעד מפי עד ובא עד הראשון שנאמר מפיו והכחיש את השני הראשון נאמן. ואפי' אם שנים העידו מפיו נאמן העד הראשון להכחישם וכמ"ש הח"מ והב"ש בסי' י"ז בשם קצת פוסקים. ואם כן בנ"ד שלא ראה ר' יוסף את גוף השאלה רק אמר שבחור אחד אמר לו שהי' קוץ ואחרי שמעכ"ת שאל את הבחור והכחיש שלא אמר כן מעולם פשיטא שהעד הראשון נאמן וכמ"ש הרמב"ן. ואפילו אם הי' האווזא לפנינו בלי תערובת הי' כשר ומכש"כ בנ"ד שנתערב. וגם לאחר שהפשיטו האווזות דעת הרבה פוסקים דלא מיקרי ראוי להתכבד. עוד יש הרבה טעמים להכשיר האווזות והשומן ואין כאן המקום להאריך יותר. באופן שמעכ"ת יפה דן ויפה הורה:
ובדבר הס"ת שנמצא בתבת ד' אלקיך שהי' קוצו של י' מתבת אלקיך הקוץ השמאלי הי' נוגע בהכ"ף ונעשה צד"י פשוטה אבל לא היתה נגיעה גמורה כי אם בקו דק מן הדק ונראה לעין כי היא י' וכ"ף אמנם בכל זאת היא נגיעה ממש:
הנה הכ"ף פשיטא שמותר למחוק כיון דאיסור מחיקת הנטפלין לשם אינו כ"א מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה וא"כ כיון דבאמת מוחק ע"מ לתקן מותר אלא שהר"י אסכנדרני חושש בכה"ג למראית עין כיון שנראה לעין כל שנעשה בהכשר דמי למוחק השם. והראי' שבנגיע' גמורה מודה הר"י אסכנדרני שמותר למחוק. וכיון דלית כאן איסור רק משום מראית העין א"כ באיסור מחיקת נטפלין לשם שהוא מדרבנן כנז"ל לא שייך איסורא דמראית עין וכמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ז דבאיסור דרבנן לא חיישינן למראית העין. אבל בענין מחיקת היו"ד יש לחוש לדעת הט"ז סי' רע"ו שהיו"ד הוא מן השם ולא מן הנטפלין ויש בזה איסור תורה אם ימחוק את היו"ד:
אמנם נראה לפענ"ד ברור לפמ"ש הר"י אסכנדרני שם באם הי' נגיעה גמורה ברגל ה' השמאלית לגגו מותר למחוק הרגל וישאר הדלי"ת ויתקן אח"כ. מבואר מדבריו שגוף הדלי"ת שנכתבה בהכשר לא נפסלה וא"צ למחוק כל הה' כי אם רגל השמאלי לחודי'. וא"כ בנ"ד שנכתבה היו"ד בהכשר שהרי קודם שכתב הך' לא הי' נגיעה כלל א"כ אם רוצין לתקן א"צ למחוק כל היו"ד שכבר נכתבה בהכשר כמו דהתם בהך דר"י אסכנדרני א"צ למחוק כל הח' רק הרגל השמאלי ולא אמרינן שמחמת הנגיעה נפסל כל האות ואנו מכשירין הד' ע"י גרירת רגל והוי חק תוכות כי אם רגל השמאלי שיש בו נגיעה צריך למחוק ולתקן. כמו כן הכא נמי א"צ למחוק רק הקוץ שיש בו נגיעה ולא כל היו"ד. וא"כ שפיר יכולין למחוק ולגרור מעט מן קוץ היו"ד במקום שנוגע אל הכ"ף ואין כאן איסור מחיקה כלל כמ"ש הר"י אסכנדרני שם שדוקא אם ע"י המחיקה נשתנה האות לאות אחר יש איסור מחיקה אבל אם גורר מעט ולא נשתנה ע"י הגרירה לאות אחר ליכא איסור מחיקה כלל ע"ש היטב. א"כ שפיר דמי בנ"ד למחוק הכ"ף ולגרור מעט מן הקוץ של י' במקום שנוגע אל הך'. ומה שכתב הר"י אסכנדרני שם שאם יגרור הדבק מן רגל השמאלי של ה' הוי חק תוכות ואם יגרור כל הרגל איכא איסור מחיקה. היינו דוקא התם שכל הרגל השמאלי נכתב בפסול דתיכף בתחילת כתיבת הרגל הי' נגיעה להדלי"ת ונעשה חי"ת א"כ צריך למחוק כל הרגל שנכתב בפסול וכיון שע"י מחיקת כל הרגל נשתנה האות מש"ה איכא איסור מחיקה. משא"כ בנ"ד שכל היו"ד נכתבה בהכשר ורק בסוף הקוץ איכא נגיעה א"כ א"צ למחוק רק הקוץ לבדו ומאחר שע"י מחיקת הקוץ לא נשתנה לאות אחר ליכא איסור מחיקה כלל. כן נלפע"ד ברור ואמת בעזה"ש לולא כי אין בידי ספרים לעיין לאשר אנכי יושב מחוץ לעיר לשאוף רוח צח ע"פ פקודת הרופאים ואני כותב כפי מה שעולה על זכרוני:
ועד השלשה אני בא. ששלחו אחר מעכ"ת לתקן מקוה בעיר הסמוך לקהלתו ומצא שמה תבה אחת גדולה עשויה ע"פ הדין וניקבה בשוליה כשיעור לבטלה מתורת כלי וחפרו מקוה אחת גדולה מחזקת עשרה שעורי מקוה וחלקו אותה לשלשה מקואות ויש ביניהן שיעור חבור מקואות. אמנם המים הולכים הלוך וחסור כפי נפילת המים אשר בהנהר. כי לא רחוק מהם הולך הנהר הגדול וכאשר יפלו מי הנהר יפלו גם המים מהמקואות האלו ובעת היובש יתייבשו גם מקואות הללו ולזאת תיקן מעכ"ת את התבה שבאם תתמלא פעם א' בעת גדלות המים תהא התבה מחזקת את המים שלא יחסר לעת היובש. והניח התבה העשוי' בהכשר בטול כלי לתוך מקוה אחת מהשלשה מקואות ועשה סתימה להנקב בצרורות וסיד דרך בנין. וחוץ לזה עשו עוד נקב עם ברזא כדי שאם יחסר לפעמים מהשיעור יהא מחובר ליתר המקואות ע"י שיפתחו הברזא. וצוה מעכ"ת להבלן באם שיחסר מהשיעור וירצה לשפוך מים חמין או קרים להשלים המקוה אז יפתח הברזא ויהי' מחובר להשני מקואות ואז יהא להתבה דין מעין שאין השאובין פוסלין בו בשעת הדחק ואח"כ יסתום הברזא ויהי' כשר לטבילה. אמנם יש חששא בהתבה שהאומן שעשה את התבה לא בנאה יפה ונוטפת מעט ויש בזה חשש זוחלין. ומעכ"ת בדק ונסה וראה כי אחר שמלאו את המקוה ולאחר רבע שעה ראה שחסרה מעט מכפי שהי' מקודם ואמר מעכ"ת שמאחר שאין הזחילה ניכר להדיא לא מיקרי זוחלין. וליתר שאת צוה מעכ"ת את הבלן שבאותה רגע שילכו הנשים לתוך המקוה תסיר הבלנית הברזא ואז יהי' חבור מקואות עם השני מקואות האחרות ויש גם למקוה הזאת דין מעין שמטהר בזוחלין. זה תורף דברי כ"ת:
ולדעתי העני' יש להשיב. דמאי דפשיטא לי' למעכ"ת כי השני מקואות האחרות דין מעין עליהן לטהר בזחילה ולזה צוה להסיר הברזא בכדי שאותה מקוה תהי' מחוברת להם ויהא גם עליה דין מעין. ואנכי לא ידעתי שהרי מאחר שמי המקואות באים מן הנהר והרי דעת רוב הפוסקים שאין הנהרות מטהרין רק באשבורן דחיישי' שמא ירבו נוטפין על הזוחלין וא"כ איך אפשר לומר שהמקואות יטהרו בזוחלין כיון שגוף הנהרות שהמקואות באין מהם אין מטהרין בזוחלין. ואף לדעת הר"ת וסייעתו דס"ל נהרא מכיפיה מיברך והרמ"א ז"ל סמך על שיטה זו בשעת הדחק במקום שאין מקוה. מ"מ הרי דעת המהרי"ק ורי"ו דאפי' ברוב זוחלין מ"מ אינו מטהר רק במקום שהי' מהלך מתחילתו קודם שנשפכו הנוטפין לתוכו. ועי' בב"י סי' ר"א. ובנ"ד כיון שבעת היובש יתייבשו גם המקואות הנ"ל ובעת שיתרבו מימי הנהר שטף ועבר גם למקואות האלו לכן חשיבו המקואות מקום שלא הי' מהלך מתחילה ופסול אף ברוב זוחלין לדעת מהרי"ק ורי"ו הנז"ל. א"כ אף לדעת ר"ת מה מועיל מה דנהרא מכיפי' מיברך הא גם ברוב זוחלין פסול במקום שלא הי' מהלך מתחילתו. וכן כתב הש"ך בסי' ר"א ס"ק י"א. ועוד כי לפי הנראה מדברי מעכ"ת בעת יובש גדול גם הנהר יחרב ויבש א"כ הנהר הזה הוא מנהרות המכזבין ובנהרות המכזבין לא אמרינן נהרא מכיפי' מיברך כמ"ש הר"ן בנדרים והביאו הב"י ריש סי' ר"א. א"כ איפוא גם בעת שנפתח הברזא לחבר כל המקואות ביחד מ"מ אין עליהם דין מעין ואינן מטהרין בזוחלין וכמו שכתבתי:
אמנם מה שכתב מעכ"ת שזה לא מיקרי זוחלין כיון שאין זחילתן ניכרת. יפה כתב וכן מבואר כש"ע סי' ר"א סעיף נ"א. ואנכי הבאתי ראי' לזה מתשובת הר"ן שכתב במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין אם לא הוחזק שיתמעט כל כך עד שיהי' פחות מארבעים סאה אע"פ שמימיו פעמים עולין ופעמים מתמעטין אינה צריכה לחזור ולטבול ומ"מ כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו מ' סאה ע"ש ועי' בש"ע סעי' ס"ה. והרי הר"ן הוא מכת הסוברין שמעין מטהר בכ"ש אף לאדם א"כ ע"כ דמיירי כגון במקוה ממי גשמים וא"כ מה מועיל שיש בו מ"ס הא כיון שהוחזק להיות מימיו מתמעטין אם כן הו"ל זוחלין. וע"כ דבכי האי גוונא שאין הזחילה ניכרת להדיא. לא מיקרי זוחלין וא"כ לענין חשש זחילה יפה התיר מעכ"ת אבל מה שהתיר לשפוך מים חמין שאובין לאחר שנחסר שיעור המקוה על סמך חבור מקואות שיש עליהם דין מעין וסמך ע"ד הסוברין שמעון כ"ש אינו נפסל בשאובין. ליתא מטעם שכתבתי שאין על המקואות האלה דין מעין רק דין נוטפין:
אמנם בגוף הדבר שעשה מעכ"ת סתימה להנקב שבתוכו בסיד וצרורות דרך בנין הוא תמוה שהרי נעשה כלי גמור וניהו שזה מיקרי קבעו ולבסוף חקקו כיון שלא הי' על התבה שם כלי בתלוש מאחר שהי' מנוקב ולא נעשה כלי רק אחר שקבעו בקרקע וסתם הנקב. ומ"מ כבר כתבו האחרונים דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני כי אם לענין פסול שאובין דרבנן ולא לענין טבילה בכלים שהוא איסור תורה. ועי' בתשו' נ"ב מהד"ת סי' קמ"ב. לכן הדבר מוטל חובה על מעכ"ת לתקן הדבר הזה כי הוא איסור תורה ח"ו ולמעה"ש לתקן הדבר חיש מהר שלא תבא תקלה על ידו. ולאשר שאין בידי כעת שום ספר כאמור מוכרח אני לקצר. דברי ידידו הדוש"ת