אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן צח

סימן צז

ב"ה יום ד' ח' אלול תרל"ט לפ"ק. כפר בראטקאוויץ. שוכן שמים ביום יומים יכתוב ויחתום לחיים את כבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן המפורסי' לתהלה מאד נעלה המופלג בתורה ויראה מוה' ישראל נ"י:

מכתב שאלתו הגיעני בסכין שנבדק קודם שחיטה מהרבה אנשים ונמצא יפה ונשחטו בו עשרה עופות בלי בדיקה בנתיים ואחר השחיטה בדק השו"ב סכינו ואמר שהוא יפה אמנם נגיד אחד וגם שו"ב אחר אמרו שמצאו בו פגימה. וכאשר הכחישו זה את זה הביאו הסכין לפני מעכ"ת לברר הדבר והשגיחו עליו שלא יתקנו אותו בדרך ובבואם לפני מעכ"ת לא אמרו לו דבר רק בקשו לבדוק את הסכין ומעכת"ה עם עוד מופלג אחד בדקוהו כמה פעמים ולא הרגישו מאומה ומעכת"ה הכשיר את העופות. וביקש להודיעהו דעתי העני' אם יפה הורה:

הנה מ"ש מעכ"ת דכיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן אחזקה אם כן מהראוי לאוקומי הסכין בחזקת בדוק לא הבנתי הא איכא נמי חזקת איסור דבהמה בחזקת איסור עומדת. גם מ"ש מע"כ דגם בודאי פגום אינו אסור רק מדרבנן משום דאיכא ס"ס שמא במפרקת איפגם ושמא לא שחט כנגד הפגימה וס"ס הוי כרוב כמ"ש הרשב"א אלא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וזה אינו כ"א מדרבנן. אף שכתב כן בפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה מ"מ בחיבורו סי' י"ח בשפ"ד לא משמע הכי. ועי' בש"ך יו"ד סי' כ"ח ס"ק כ"ז משמע להדיא דהוי ספק תורה. וכן משמע מדברי הש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ד ובפרמ"ג סי' כ"ח ס"ק כ"ז בשפ"ד כתב מפורש דהוי ספק תורה. ועי' בפרמ"ג סי' ק"י במב"ז ס"ק ט"ו שהעתיק לשון או"ה בכלל כ"ו ד"ב וכן נמצא פגום ונתערב מאחר דספק אחד דבר תורה וכו' מזה מבואר שאם נמצא הסכין פגום אסור דבר תורה וכן מורה לשון הרמב"ם והטור והמחבר:

ומ"ש הפרמ"ג בפתיחה שם כיון דאיכא ס"ס דהוי כרוב ורובא וחזקה רובא עדיף והא דאמרינן סמוך מיעוטא הוא רק מדרבנן ע"ש. הנה לפ"ז יקשה לדעת הסוברים דס"ס מועיל במקום חזקה אמאי בשוחט בסכין ונמצאת פגומה הבהמה אסורה הא איכא ס"ס להיתר שמא במיעוט בתרא נפגם ושמא לא שחט נגד הפגימה. ובע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך בסי' ק"י שם דזה לא חשיב ס"ס משום דדרך להוליך ולהביא בכל הסכין. ומלבד זה נראה ברור שזה שנחלקו הפוסקים בס"ס במקום חזקה דמעיקרא היינו דוקא היכא דליכא חזקה דהשתא משא"כ בסכין שנמצאת פגומה כיון דהרי פגום לפניך הוי תרתי לריעותא דהוי כודאי ומש"ה כתב הטור דהוא ודאי נבלה. והרמב"ם שכתב דהוי ספק נבלה לטעמיה אזיל שגם בתרתי לריעותא כגון בבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ונמצא חומץ פסק ג"כ דהוי ספק. אבל מ"מ נראה ברור דהוי ספק תורה:

והנראה לפענ"ד בזה דהנה בחו"מ סי' כ"ט מבואר דבשני כיתי עדים המכחישים זא"ז יש לנו לתרץ דבריהם שיהיו מכוונים. וא"כ בנ"ד דאיכא הכחשת תרי ותרי אם הסכין היה פגום מהראוי לומר שכולם אומרים אמת רק שהיתה פגימה דקה מאוד שמקצת העדים לא הרגישו בה. וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד סי' ל"ט ס"ק כ' היכא דאיכא הכחשה אם יש נקב בחצר הכבד דאפשר שהי' שם איזה נקב קטן והראשון ראה מה שלא ראה השני ומאחר שכן א"כ נפלנו ברברבתא שזהו מחלוקת הקדמונים כמבואר בסי' י"ח בב"י אם בעי' בפגימה שתחגור בו צפורן או פגימה כ"ש ג"כ פוסלת:

הן אמת שצריך להבין לפי דעת הקדמונים דהא דאר"ח שפגימת סכין הוא כדי שתחגור בה צפורן אידחי לה מדהנך אמוראי בדקו לה בשמשא ובמיא ומוכח דס"ל דפגימה כ"ש פסולה. וא"כ קשיא בהא דאר"ל שלשה פגימות הן ור"ח אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי ע"ש ומה פריך הגמ' על ר"ל אמאי לא חשיב פגימת סכין דלמא סובר ככולהו אמוראי דבסכין פוסל פגימה כ"ש ור"ל לא קא חשיב רק הני פגימות דשיעורייהו כדי שתחגור בה צפורן. וגם מה דמשני הגמ' בחולין לא קא מיירי ג"כ אינו מובן דהא בקדשים נמי בעי שחיטה כהוגן בלי פגימת הסכין ושפיר מצי ר"ל למיחשב פגימת סכין בקדשים ומה מזיק לנו בזה דנוהג גם בחולין:

ולכן נ"ל בזה עפמ"ש התוס' שם דבדיקת בישרא הוא משום ושט ובדיקת עופרא הוא משום קנה. ועי' בתב"ש סי' י"ח ס"ק י"ד דפגימה קטנה היא עד שאין הצפורן מרגיש בה והבשר מרגיש יותר. ולפ"ז הי' מקום לומר שלענין שחיטת הקנה שהוא עצם לא מיפסל רק בחגירת צפורן דהיינו בדיקת טופרא שכמו שאין עצם הצפורן מרגיש פגימה כ"ש גם הקנה לא ירגיש בעת השחיטה משא"כ לענין שחיטת הושט שהוא עור בעלמא שמרגיש גם בפגימה כ"ש כמו שמרגיש הבשר גם בפגימה קטנה וכמ"ש התב"ש. ולפ"ז אפשר לומר דליכא בגמרא פלוגתא כלל דהנך אמוראי דבדקי במיא ובשמשא וכן מאי דתניא בברייתא אוגרת דמשמע אפי' אוגרת כ"ש ומזה הוכיחו הקדמונים דגם פגימה כ"ש פוסלת אינהו מיירי לענין שחיטת בהמה דבעי' שישחוט שני הסימנים ומש"ה פסול גם פגימה כ"ש משום שחיטת הושט דמרגיש גם בפגימה דקה. משא"כ ר"ח דיהיב שיעורא לפגימת סכין כחגירת צפורן מיירי בשחיטת עוף וכגון שלא שחט רק הקנה לבד דהעצם אינו מרגיש כ"ש כמו הצפורן כמו שכתב התב"ש ומש"ה לא מיפסל רק בפגימת חגירת צפורן. ופריך בגמ' על ר"ל דאמחי לא חשיב פגימת סכין כחגירת צפורן דהיינו בשחיטת עוף דבהא לכ"ע לא מיפסל בפגימה כ"ש וע"ז שפיר משנינן בחולין לא קא מיירי. והיינו דשחיטת עוף בקדשים ליכא לאשכוחי כלל דעולת עוף וחטאת העוף הם במליקה ולא בשחיטה ולא משכחת שחיטה בקדשים כ"א בבהמה ובזה גם פגימת כ"ש פסול משום שחיטת הושט. ולא משכחת דינא דר"ח דפגימת סכין כחגירת צפורן רק בעוף ובחולין ור"ל לא מיירי בחולין ומשום הכי לא חשיב פגימת סכין. וזה נכון מאוד בס"ד. ואם כן בנ"ד שלא נשחטו כי אם עופות אם לא הי' רק פגימה כ"ש שפיר יש ספק דלדעת הרמב"ם והרא"ש וסיעתם לא מיפסל רק בפגימה כחגירת צפורן. ועי' בתב"ש סוף ס"ק ה'. ואף דאנן לא קיי"ל הכי וכמו שכתב הש"ך סי' י"ח ס"ק ד' מ"מ מידי ספיקא לא נפקא:

ומעתה יש מקום להקל בנ"ד ע"פ מ"ש הט"ז והש"ך בביאור דברי הרא"ש והמחבר בסעיף י"ג בנאבד הסכין ואח"כ נמצא והוא פגום שמותר הואיל ויצא הדבר בהיתר ואילו בא אותו פעם לשאול בעת שהיה הסכין אבוד היינו מורים לו היתר מש"ה מוקמינן לי' בחזקת היתר. ועי' בתב"ש שם שהביא ראיה לזה מש"ס כתובות דף כ"ד ע"ב דאמר גדולה חזקה וכו' יעו"ש בדבריו הנעימים. ובחידושי אמרתי בזה ליישב קושית הט"ז על האגודה והרמ"א שאם בדקו השוחט ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה דאם נטל מקודם קבלה אמרינן השתא הוא דאיתרע וכל מה ששחט כשר והקשה הט"ז דהא בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אסרינן למפרע בלא שיבר בה עצמות ע"ש היטב. וע"פ האמור א"ש דבסכין כיון שמחויב לבדקו גם אחר שחיטה ולעולם לא יצא לחזקת היתר מש"ה אם נמצא פגום מוקמינן הבהמה בחזקת איסור. מה שא"כ בשוחט שנטל קבלה דאף שהשו"ב עומד לפנינו אין אנו צריכי' לבדוק אחריו אם יודע הל' שחיט' א"כ תיכף בשעה ששחט אילו בא אותו פעם לשאול היינו מורים שהבהמה כשרה וא"כ יש להבהמה חזקת היתר הואיל וכבר יצא הדבר בהיתר וכיון דאיכא חזקת היתר שפיר אמרינן השתא הוא דאיתרע ולכך כל מה ששחט כשר. וא"כ בנ"ד כיון שאחר השחיטה בדק השו"ב הסכין ונמצא יפה א"כ באותו פעם כבר יצאו הבהמה והסכין בהיתר. דמדינא השוחט נאמן לומר שסכינו יפה אחר השחיטה ואין אנחנו צריכים עוד לבדוק אחריו. ואילו הי' בא באותו פעם לשאול היינו מורין להיתר וכיון שיצא הדבר כבר בהיתר כל הספיקות שנפלו בזה אנו מורין להיתר כמו בנאבד הסכין ובשוחט שנטל קבלה:

עוד אפשר לומר בזה. דהנה בגמ' דיומא דף פ"ג אמרי' דהא דתרי כמאה ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן ע"ש. ומש"ה דעת הרבה פוסקים דאם שני רופאים אומרים צריך ושלשה רופאים אומרים לא צריך אזלינן בתר רוב דעות. ועי' ברש"י יומא דף פ"ד ע"ב ד"ה אבל. וכן בשומא אזלינן בתר רוב משום דדוקא בדבר התלוי בראיה או בידיעה אמרינן תרי כמאה אבל מה שתלוי בכוונת הלב ובשכל האדם כמו להבין בשכל אם החולה מסוכן או להבין שווי הקרקע וכדומה מה שתלוי באבנתא דלבא הולכין אחר רוב דעות ולכן גם בדיינים לא אמרי' תרי כמאה כ"א אזלינן בתר רובא כיון שהוא ענין התלוי בסברא ושקול הדעת. וא"כ לפי מ"ש הפוסקים בשם רבינו יונה שבדיקת הסכין צריכה כוונה גדולה ובחינת חוש המישוש הוא לפי כוונת הלב. א"כ איפשר דלא אמרינן בזה תרי כמאה. ובנ"ד כיון דאיכא שלשה שאמרו שלא מצאו שום פגימה ושנים אמרו שמצאו פגימה אזלינן בתר רוב דעות ולפ"ז יפה הורה מעכ"ת להכשיר העופות. ועדיין יש לעיין בזה ואין הזמן מסכים עמדי להאריך יותר:

דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה