מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן צז
ב"ה יום ה' ך' שבט תרל"ח לפ"ק לבוב יצו ד' את הברכה לכבוד ידיד נפשי ולבי הרב המאוה"ג וכו' מוה' משה יונה הלוי צווייג נ"י האבד"ק פאטיק יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני ולמען גודל המצוה אמרתי לשים עין על דבריו אולי יחנני ד' למצוא פתח היתר לעלובה הזאת. אשר בכל עת השתן מוצאת על עד הבדיקה אחר מ"ר טפין אדומים כדם ממש. ובעת שכואב לה הרבה גם השתן אדום. ובתחילה אמרה כי איננה מרגשת כאב בעת הטלת מ"ר ואח"כ שינתה לאמור כי מרגשת כאב לפעמים ופעמים לא. ועתה שוב שנתה את טעמה כי מרגשת תמיד צער בעת הטלת מ"ר. וגם בתוך המ"ר נמצאים טפין אלו או קרטין כמו שמוצאות על עד הבדיקה אחר הטלת מ"ר. והטפין הללו מתמרחין על העד. והאשה ההיא עדן רכה בשנים ולא קבעה לה וסת מעולם ורואה פעם לששה חדשים ופעם לח' חדשים ופעם לג' חדשים ובחדש אלול הי' לה הוסת כדרך שאר נשים ומן אז לא בא הוסת עד תחילת חדש שבט. והאשה הזאת כבר עשתה בדיקת הרמ"א המבואר בסי' קצ"א ועלתה כהוגן. וכבר ישבה האשה על שפת הספל ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל:
ויען כי הרמ"א ז"ל בסי' קצ"א הביא דעת יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת וכו' והכי נהוג יעו"ש לכן חובה עלינו לעיין אם אשה זו דינה כיש לה וסת או לא. והנה בסי' קפ"ו סעי' ג' מבואר דאשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע עד י"ד ימים דינה כדין אשה שיש לה וסת ע"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר בנ"ד מאחר שלעולם באשה זו בין וסת לוסת ליכא פחות משלשה חדשים א"כ השלשה חדשים הראשונים אחרי ראייתה דינה כדין אשה שיש לה וסת. ואפשר עוד להקל יותר שאם עכשיו יתאחרו ימי וסתה למשל חמשה חדשים ואח"כ תראה תהי' נידונית אח"כ כיש לה וסת משך ה' חדשים מאחר שלא קבעה ג' פעמים א"כ מה שראתה פעם אחת לג' חדשים נעקר בפעם אחת. אמנם קולא זו יש לדחות שאף שוסת שאינו קבוע נעקר בפ"א זהו דוקא לענין שאינה צריכה לחוש לאותה וסת משא"כ כאן אנו צריכין לומר שנתחזקה דבמשך אותו הזמן אינה רואה כמו באשה שיש לה וסת וא"כ ע"כ צריכה שיעברו עליה ג' ראיות שהפסיקה בהן בין ראיה לראי' חמשה חדשים וכדומה. שאז כבר נתחזקה שלעולם היא מפסקת בין ראי' לראיה כשיעור הזה. ומש"ה במשך ימים האלה דינה כיש לה וסת. אבל עכ"פ זה נראה ברור שיש לדמות נ"ד לסי' קפ"ז סעי' ג' ובמשך ג' חדשים נדונית כיש לה וסת:
אמנם כאשר עיינתי במקור הדבר בתרה"ד סי' רמ"ז ראיתי שהקשה ע"ז מהא דאמרי' בפ"ק דנדה עברו עליה ג' עונות ועוד עברו עלי' ג' עונות ועוד עברו עלי' ג' עונות מטמא מעל"ע ולא שכיונה אלא שפיחתה והותירה ופירש"י כגון שראתה פעם לצ"ג ופעם לצ"ב ופעם לצ"א ומשמע התם דבכה"ג דיינינן לה כאשה שאין לה וסת ומטמא מעל"ע משום דחיישינן דלמא ביום תשעים ראתה דם בבית החיצון והרי אשה זו לא ראתה כלל תוך צ' יום ותהוי כיש לה וסת לענין זה אלא ע"כ הואיל ואין האורח בא בזמנו אע"פ שיש לו זמן שאינו מקדים לבוא כלל לא חשבינן יש לה וסת. וכתב התה"ד לחלק שלענין מעל"ע מחמירינן טפי לדונה כאין לה וסת משא"כ לענין בדיק' לבעלה שהרבה גאונים מקילין לומר שאע"פ שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה ומש"ה יש סברא לומר שגם לאינך גאונים המחמירין בכה"ג שאין דרך האורח לבוא באותן י"ד יום יש לדונה כיש לה וסת לענין זה. זה תורף דברי התה"ד שם. ומזה מוכח שהתה"ד לא היקל רק לענין בדיקה לבעל' ומשום שרוב הפוסקים ס"ל דכל לבעלה ל"ב בדיקה אף באין לה וסת אבל לענין טומאת מעל"ע אף שבאותן י"ד יום אינה רואה לעולם מ"מ כל שלא קבע האורח לבוא ליום מיוחד הוי כאין לה וסת. וא"כ בנ"ד איפשר ג"כ שלענין זה דין אשה שאין לה וסת עליה. ואפשר שגם בנ"ד רוב הפוסקים מקילין במשתנת דם והמחבר הכריע כמותם ועי' בש"ך ס"ק ז' שגם דעת מהרי"ו להתיר גם באשה שאין לה וסת. וא"כ אף שמהרי"ו החמיר שלא להתיר רק אם יש לה וסת מ"מ יש לסמוך בזה לומר דאשה זו דין יש לה וסת עליה וכעין שהיקל בתרה"ד לענין בדיקה לבעלה מאחר שאינו רק חומרא בעלמא:
ובגוף קושית התרה"ד נראה לפי ענ"ד דבר נכון. דהנה אשה שיש לה וסת קבוע כדין משונה דינה מן אשה שאין לה וסת בשני ענינים. חדא שקודם שמגיע זמן הוסת היא בחזקת מסולקת דמים לכמה ענינים משא"כ באין לה וסת שיש לחוש בכל פעם שמא תראה. ועוד יש חלוק ביניהן. ביום מועד הוסת דאם יש לה וסת אזי אמרינן אורח בזמנו בא וחזקה שבודאי תראה באותן הימים משא"כ אין לה וסת דכיון שלא קבעה זמן ראייתה אין לנו שום עת מיוחד לומר שבודאי תראה אז. ומעתה באשה כמוה אשר איננה רואה לעולם תוך י"ד יום ואח"כ אין לה עוד עת קבוע לראות כנדון התה"ד. יש לנו לומר מצד הסברא שזאת האשה משותפת המשפט היא ודין אשה שיש לה וסת ושאין לה וסת עליה יחד דלענין זה שבתוך ימי הוסת היא בחזקת מסולקת דמים גם כאן יש סברא לומר שבאותן י"ד יום אחר טבילתה שאינה רואה בהם לעולם דין יש לה וסת עליה שמאחר שאינה רגילה לראות אז היא מסולקת מלראות באותן הי"ד יום. משא"כ לענין הסברא שאורח בזמנו בא לענין זה דין אין לה וסת עליה. שלפי שאין האורח בא ביום מיוחד ופעמים בא בארוכ' ופעמים בא בקצרה ואין לנו שום זמן מיוחד ומוגבל לומר שבודאי תראה היום א"כ היא דומה לענין זה לאין לה וסת. והנה בהא דאשה שיש לה וסת דדי' שעתה מבואר בריש נדה דף ע"ב וברמב"ם פ"ג ממשכב הל' ה' דדוקא אם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה אבל אם ראתה שלא בשעת וסתה מטמא מעל"ע ע"ש. מזה מבואר דסברא זאת מה שהיא בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה אינו מועיל לומר משום כן שדיה שעתה ורק אם ראתה בשעת וסתה דאיכא סברא דאורח בזמנו בא בזו דוקא אמרינן דיה שעתה ומש"ה אם ראתה בשעת וסתה לא חיישינן שמא נעקר הדם מקודם ונשתהה בביה"ח מחמת חזקה זו שאורח בזמנו בא והשתא היא דראתה ואמרי' די' שעתה. ואחרי שזכינו לזה דברי הגמר' נכונים מאוד ולא שכיונה אלא שפיחתה והותירה. דאם כיונה לעולם לראות ביום צ"א אז די' שעתה משום דיש לה וסת וראתה בשעת וסתה וכר' דוסא. משא"כ כשפיחתה דהיינו שראתה לצ"ג ואח"כ לצ"ב ואח"כ לצ"א דאז אף שבאותן הצ' יום לא ראתה לעולם ויש לה דין יש לה וסת כמ"ש התה"ד מ"מ לפ"מ שכתבתי דזהו דוקא לענין שהיא בחזקת מסולקת דמים באותן התשעים יום וכבר הוכחתי דסברא דמסולקת דמים לא מהני לומר משום כך דדיה שעתה ומש"ה כל אשה שיש לה וסת אם ראתה שלא בשעת וסתה מטמא' למפרע אף שהיא אז בחזקת מסולקת דמים. ורק עיקר הטעם דיש לה וסת דיה שעתה הוא משום שרואה בשעת וסתה ומחמת חזקה דאורח בזמנו בא. וכיון שאשה זו לא קבעה יום מיוחד לראייתה שרואה פעם לצ"ג ופעם לצ"ב ופעם לצ"א ומאחר שאין לה עת מיוחדת לומר שבודאי תראה היום לא שייך גבה אורח בזמנו בא ומש"ה ליכא למימר בה די' שעתה וכמ"ש לעיל דדוקא מכח סברא דא"ב בא אמרינן דיה שעתה. וכ"ז לענין טומאה דלמפרע אבל לענין בדיקה לבעלה דהא דאשה שיש
לה וסת לא בעיא בדיקה הוא מטעם שהיא בחזקת מסולקת דמים באותן הימים שפיר כתב התה"ד שגם אשה זו הואיל ולעולם אינה רואה באותן הי"ד ימים אחר טבילתה והיא בחזקת שאינה רואה אז לא בעיא בדיקה ודין יש לה וסת עליה לענין זה. ואין אנו צריכים לומר שבטומאת מעל"ע מחמרינן ובבדיקה לבעלה יש לסמוך על המקילין כמ"ש התה"ד רק דינא הוא וכמ"ש:
וא"כ בנ"ד דמ"ש הרמ"א בסי' קצ"א שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת הוא ג"כ מטעם שמסולקת דמים אז ותלינן בדם המכה ולענין זה גם אשה כזו שלעולם אינה רואית במשך אותו הזמן היא אז בחזקת מסולקת דמים ולענין זה דין יש לה וסת עליה וכמ"ש:
וע"פ האמור יש לעורר על מ"ש בנו"ב מהד"ק סי' מ"ו לפרש דברי הרמ"א בסי' קפ"ד סעי' ב' שאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו וביאר הנו"ב ע"פ דברי התה"ד הנז' שכמו שחידש התה"ד שמאחר שבאותן הי"ד יום אינה רואה לעולם מיקרי אז יש לה וסת ה"ה להיפך אם היא מוחזקת לראות באותן הג' ימים פעמים בזה ופעמים בזה א"כ כל הג' ימים הם וסת וצריך לפרוש בכולן ע"ש שחולק בזה על הש"ך. ולפי מ"ש דברי הש"ך נכונים. דהא שצריך לפרוש סמוך לוסת הוא משום דא"ב בא וכיון דאשה כזו לא קבעה יום מיוחד לראייתה ל"ש גבה א"ב בא וכמ"ש לעיל. ואין זה ענין כלל לדברי התה"ד שהוא לא חידש רק דבאותן הימים היא מסולקת דמים וכמ"ש. וכ"ז נראה ברור ואמת בס"ד:
אמנם גם בשנאמר שנ"ד הוי כיש לה וסת לא הועלנו כלום. דהרמ"א לא התיר רק במוצאת דם במ"ר לחוד. משא"כ בנ"ד שמוצאת גם בעד הבדיקה מבואר ברמ"א שם שני דעות וסיים ויש להחמיר. והש"ך בס"ק ח' כתב שאין זה מצד חומרא רק משורש הדין. ומה שכתב שם הרמ"א מקודם דאפילו אם מצאה דם אחר הטלת מ"ר כשמקנחת עצמה טהורה. התם עיקר ההיתר מחמת כאב וכמ"ש הרמ"א להדיא דמאחר שמרגשת כאב ואינה מוצאת דם רק אחר הטלת מ"ר ודאי דם מכה הוא. וא"כ עיקר ההיתר הוא שהכאב מוכיח עליה שיש לה מכה ובנ"ד כבר ראתה מתחילה בלא כאב. איברא שהגאון הנו"ב מהד"ק סי' מ"ח וסי' נו"ן כתב להתיר גם בלתי כאב. אבל התנה בזה שני תנאים האחד שתבדוק עצמה כפי שביאר שם בארוכה בסי' מ"ח ואם יהי' ראש המוך נקי ובעוד שהמוך שם בעומק תטיל מ"ר ותמצא דם על עד הבדיקה אז נתברר שהדם הוא מן הצדדין דאם מן המקור על ראש המוך איבעי לי' לאשתכוחי. ותנאי הב' שיהי' לה וסת כדי שיהא מוכיחה קיים ע"ש. וראיתי להגאון בעל חות דעת סי' קצ"א שחולק עליו דיש לחוש שהדם ירד לצדדין דרך חורין ולא נגע בהמוך ע"ש:
ומ"מ אפשר לומר שהם אמרו ברואה שלא בשעת הטלת מ"ר כלל רק על עד הבדיקה וכמ"ש להדיא בנו"ב סי' נ' ואין שום היתר לסמוך רק על הבדיקה לברר שיש לה מכה בצדדין ובזה חשש החו"ד וכתב שאין להתיר איסור כרת משום כן דשמא ירד הדם מן המקור דרך חור לצדדין. מה שא"כ בנ"ד שהיא רואה גם בתוך המ"ר ולפי דעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א שהכריע המחבר כמותם טהורה בכל גוונא. וגם לדעת הרא"ש והר"ן מ"מ בנמצא על שפת הספל וגם בתוך הספל טהורה. ומזה למד הב"י שה"ה אם נמצא בתוך הספל וגם על עד הבדיקה ג"כ טהורה. ורק דעת הגמ"יי והמרדכי להחמיר בזה. והש"ך כתב שלפ"מ שהכריע הוא כדעת הר"ח טמאה היא מדינא ע"ש. אבל עכ"פ אין כאן כ"א חשש כתם וכמבואר בקדמונים שהר"ח רק לכתחיל' אסר לה משום כתם. וא"כ עכ"פ אין לנו לחוש ולהרהר אחר בדיקה זו לחשש רחוק כזה שמא בא דרך חור לצדדים. וראי' לזה דבסי' קפ"ז סמכינן על בדיקת השפופרת ואם נמצא דם כו בצדדי השפופרת יצתה מחשש רואה מ"ת ומבואר בפוסקים שאפילו אם ראתה אח"כ כמה פעמים מ"ת מותרת לבעלה משום דע"י בדיקת השפופרת נתברר שיש לה מכה בצדדין. א"כ גם אם נאמר שמה שמתירין שם הוא לאחר ספירת ז"נ ומשום שאין מתירין איסור תורה על סמך בדיקה זו אבל כ"פ איסור דרבנן דרואה מ"ת מתירין וה"ה איסור כתמים דרבנן דמאי שנא דבנ"ד שעיקר החומרא משום דעת הר"ח כמ"ש הש"ך בס"ק ח' אין בזה רק איסור כתם וכמ"ש:
ולענין תנאי השני שהטיל בנו"ב שם דבעינן דוקא שיהא לה וסת אע"פ שלפי מ"ש לעיל י"ל שנ"ד חשיב כיש לה וסת מכל מקום וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ומ"ש הש"ך דיש לה וסת הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם רואה לפרקים שלא בשעת הטלת מ"ר חלקו ע"ז האחרונים עי' בס' תפארת ישראל שם ובנו"ב סי' נ"ט. ולכן קשה הדבר לסמוך ע"ז:
ומ"מ חפשתי ומצאתי איזה היתר. משום שעיקר טעמו של הנו"ב דבעי' דוקא יש לה וסת אף שהוא ז"ל סבור שאחרי בדיקה זו אין שום ספק ובודאי דם הצדדין הוא וא"כ מה נפ"מ אם יש לה וסת או לא כיון שידענו שדם הצדדין הוא פשיטא שטהורה היא. אולם הנו"ב שם בסי' מ"ו ביאר בארוכה דבעי' שיהי' מוכיחה קיים. שאף שהדם הנמצא אחר בדיקה זו שסידר הנו"ב הוא בודאי מן הצדדין ונתברר שיש לה מכה בצדדין מ"מ לא ימלט שלפעמים תראה דם מן המקור ואיזה זמן נגביל לה לטהרה או לטמאה ומש"ה בעינן שיהא לה וסת או כאב. בכדי שנדע אם תראה בשעת וסתה או אם תראה שלא מחמת כאב אז בודאי דם המקור הוא יעו"ש היטב. ומעתה אומר אני שבנ"ד שרואה כעין קרטין אף שזה דם גמור כיון שנימוח ביד מ"מ מאחר שבעת ראייתה היא רואה דם גמור הזב ממנה כדרך הנשים ובעת הטלת מ"ר וגם בשעת הקינוח היא רואה כעין הקרטין הנז'. וכיון שנתברר ע"י בדיקת הנו"ב שהקרטין הללו באים מן הצדדין שפיר אנו יכולין להתירה לבעלה ואין לחוש שלפעמים תראה דם המקור ונטהרנה שלא כדין מאחר שדם המקור בא דרך זיבה ולא דרך קרטין. וכאשר יזוב זוב דמה מגופה אז תהי' טמאה ובכל עת שתראה הקרטין עם מ"ר או בשעת הקינוח אח"כ אזי נאמר שהוא מן הצדדין. ובכי האי גוונא מיקרי מוכיחה קיים. ועי' בנו"ב מהד"ת סי' קי"ב:
וכאשר התבוננתי ראיתי שגם מגוף דברי הרמ"א סו"ס קצ"א יש להוכיח להתיר בנ"ד. שהרי כתב דאם אינה מוצאת דם כשבודקת עצמה רק קרטין כמין חול וחצץ אדום ונמצא כזה גם במ"ר ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש כשאר נשים ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מ"ר טהורה וכו' ע"ש ועי' בט"ז שם ס"ק ד' בשם הב"ח שהקרטין הללו הם דם גמור דכשממחין אותם בין האצבעות הם נמחין ונעשין דם עכ"ל. והיינו ממש כנ"ד. ומשטחת לשון הרמ"א שכתב ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש יראה שבזה מטהר רמ"א גם באין לה וסת וגם מיירי אף באין לה כאב. שהרי מקור ושורש דברי הרמ"א הוא מתשו' הר"ן שהביא הב"י סי' קצ"א ושם מיירי באין לה כאב כמ"ש אא"ז הח"צ ז"ל בתשו' סי' ע"ג שהר"ן מתיר גם באין לה כאב ועיקר טעם הר"ן דכיון שאשה זו בעת ראייתה היא רואה דם גמור אין סברא לומר דכי הדרי מ"ר למקור מביא דם כי האי ובשעה אחרת אין יוצא אותו דם כלל ובזה אפי' לר"מ טהורה ע"ש בר"ן וזה דמי ממש לנ"ד. וגם לפי מ"ש הט"ז דאפשר שהקרטין של האשה שלפנינו אינן דומין באיזה צד לקרטין דהר"ן עי' בתשובת הט"ז סוף סי' קצ"א ואם גם בנ"ד הי' מקום לומר כן. מ"מ לא דמי. דהט"ז שם אזיל לשיטתו דס"ל שהר"ן מתיר מצד עצמות הקרטין שאינן דם נדה כלל וכמ"ש בשו"ת שב יעקב. וכיון דבאמת תנן המפלת כמין עפר תטיל למים. ובע"כ צריך לעשות איזה חלוק בין עפר לקרטין לסברת הט"ז וכמ"ש בתשו' שב יעקב שם ולהכי שפיר כתב הט"ז דאפשר שהקרטין של האשה שלפנינו אינן דומין לקרטין שהביא הר"ן. והיינו משום שאולי נ"ד דמי טפי למין עפר המבואר במשנה שצריך בדיקה ואם נימוחו דם נדה הם. משא"כ לפ"מ שחלקו רוב האחרונים על הט"ז. דס"ל שאין שום ספק דעצמות הקרטין הם דם גמור ועיקר היתרו של הר"ן כיון שיוצא ביחד עם המ"ר וגם תיכף אחר כך ובשעת ראייתה היא רואה זיבת דם א"כ אין סברא לומר דהדרי מ"ר למקור ואייתי קרטין כיון שדרך המקור להוציא דם גמור וע"כ דם הקרטין בא מן מכה שבכליות שדרך מכה זו להוציא דם בשעת הטלת מ"ר ע"ש בר"ן ובתשו' הח"צ סי' ע"ג. וא"כ אין אנו צריכין כלל לחלק בין קרטין לקרטין דבאמת כל הקרטין הם מין דם ואף עפ"כ כשמוצאת אותם בשעת הטלת מ"ר טהורה היא מחת הוכחה הנ"ל שכתב הר"ן. וא"כ גם בנ"ד נוכל להתיר מהאי טעמא גופא:
ולכן נראה לענ"ד שגם באולי יש לפקפק על כל היתר שכתבתי בפני עצמו מ"מ בצירוף כל מה שכתבתי יש לסמוך להתיר. ובאופן שתעשה הבדיקה שכתב הנו"ב סי' מ"ח בכל דקדוקי' ופרטי' ובעוד שהמוך דחוק באותו מקום תטיל מ"ר ואח"כ תבדוק עצמה איזה פעמים בצדדין עד שתמצא כמין קרטין שדרכה לראות בשעת הטלת מ"ר ואחר כך תוציא המוך ואם תמצא אותו נקי אזי היא טהורה וא"צ עוד לבדוק. ואם אח"כ תראה עוד קרטין הללו בשעת בדיקתה תיכף אחר הטלת מ"ר וגם במ"ר תמצא כאלו הקרטין טהורה היא. אבל אם תמצא קרטין שלא בעת הטלת מ"ר בשעת בדיקתה או אף אם תמצא בשעת הטלת מ"ר רק שלא תמצא שום קרטין בתוך המ"ר רק אח"כ בשעת בדיקתה צריכה לספור ז"נ. וטוב יותר שתמעט בבדיקות. ותזהר מאוד בעת הפסק טהרתה שלא יהי' בעת הטלת מ"ר כדי שתהא הבדיקה אז נקי ויפה כדין. וגם ביום הא' והז' מן ימי הנקיים תזהר בזה. אמנם כל זה אם בעת שתעשה הבדיקה כמ"ש הנו"ב תמצא אחר הטלת מ"ר קרטין במ"ר או בשעת בדיקתה שאז נתברר שיש לה מכה בצדדין או בכליות. אבל אם תמצא נקי לגמרי אחר הטלת מ"ר איני רואה מקום להתיר. כן נלפענ"ד ומה טוב אם ישאל מעכ"ת עוד מרב אחד מובהק בהוראה ודן במתינות וישוב הדעת ואם גם הוא יתיר וגם מעכ"ת יסכים לזה אזי גם אנכי הצעיר אהי' נמנה עמכם בשריותא דהך איתתא וד' יצילנו משגיאות יראנו מתורתו נפלאות כעתירת אוהבו וידידו מוקירו ומכבדו: