מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן צא
לכבוד ידיד נפשי ולבי הרב הגאון הגדול המפורסי' מוה' אליהו נ"י האבד"ק דראהאביטש.
מכתב יקרתו הגיעני וענותי תרבני להוועץ אתי בדבר הלכה ואנכי יודע מעוט ערכי כי איני כדאי לזה ובכל זאת לעשות רצון צדיק כי"ב חפצתי ואשיב על דבריו כיד ד' הטובה עלי:
בדבר אשר שוכרי האקציז בעירו לחצו את הזובחים בכל מיני עלילות ותרמית ליתן להם יותר מהמגיע ע"פ דינא דמלכותא ולכן עשו הזובחים כתב וקבלו על עצמם בנדר ע"ד רבים ובשבועה מבלי ליתן יותר מהקצוב ע"פ חוקי הממשלה. ועתה צועקים הזובחים לאמור כי אי אפשר להם לקיים הנדר והשבועה שקבלו על עצמם כי שוכרי האקציז לא יניחו אותם לזבוח ולכן נתמעטה פרנסתם וטפלי תלו בהו. והרבה מהקצבים כבר עברו על הכתב ונתנו יותר מכפי המגיע כדי שיניחו להם לשחוט. ולכן רצון הזובחים לשאול על הנדר והשבועה. ומעכת"ה פלפל בחכמה ורצונו אשר גם אנכי אחוה דעי העני':
הנה בענין שבועה בכתב נודע המחלוקת אשר לרבותינו גדולי האחרונים אם מועיל או לא. ובשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח כתב שאף אם נאמר דשבועה ונדר בכתב הוי קבלה זהו דוקא אם הנשבע והנודר כתב בכת"י שבזה יש מקום לומר שמה שכתב אני נודר או נשבע הוי כאמירה דכתב הוי כדבור אבל בכתב הסופר וחתם הבע"ד לכ"ע לא מהני. וממילא בנ"ד שגוף הכתב לא כתבו הזובחים רק חתמו על הכתב שכתב איש אחר אין כאן לא נדר ולא שבועה. אמנם ראיתי בתשו' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ד שדעתו שגם בכת"י הסופר והוא חותם ג"כ מהני. אף כי ראיתו שהביא מגט אינה מובנת לי. שהרי לדידן דקיי"ל עדי מסירה כרתי גם ח"י הבעל לא בעינן וע"כ דהתם גזירת הכתוב הוא שהאשה מתגרשת בשטר שנכתב בו עניני כריתות וגירושין ואין הטעם משום דחתימה הוי כדבור. ומ"ש רש"י בגיטין דף פ"ו שכתב יד הבעל הוי כמאה עדים היינו דהוי כאילו חתומים עליו עדים ומועיל לר"מ דע"ח כרתי. ולא אדעה מה ענין זה לכאן. וזה כמה שנים אשר אנכי מצטער להבין דברי הח"ס בזה. ומ"מ ראוי לחוש לדבריו וכבר הורה זקן:
ובכל זאת איפשר שבנ"ד גם הח"ס מודה שאין כאן שבועה ונדר וכמו שאבאר. דהנה בגמ' שבועות דף כ' ע"ב אמרינן יום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם איצטריך לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור הוי מתפיס בדבר האסור קמ"ל וכתבו בתוס' שם ד"ה דכי דדוקא בצום גדלי' שאינו אסור רק מדרבנן בזה אמרי' שאם נדר שלא לאכול בו ואח"כ התפיס בו יום אחר הוי מתפיס בדבר הנדור אבל אם הוא אסור מן התורה ונדר עליו אם התפיס אח"כ הוי מתפיס בדבר אסור. וכן משמע מדברי הר"ן בנדרים דף י"ב ד"ה ומשני ע"ש ועי' ביו"ד ס"ס רט"ו. ומדבריהם למדנו שהמתפיס בדבר האסור ובדבר הנדור לא מהני והוי כמתפיס בדבר האסור לחודי'. והנה בנוסח הכתב הנשלח לידי אות ג' כתוב שאוסרים הבשר כהקדש ויש להבשר דין נבלה וטרפה ונבלה וטרפה הוו דברים האסורים ולא מצו לאתפוסי בהו. ומ"מ נראה דבכה"ג שפיר חל הנדר דניהו דמה שהתפיס בנבלה וטרפה לא מהני משום דהוי מתפיס בדבר האסור לא נתבטל בזה האיסור שהתפיס כהקדש דהוי דבר הנדור. ולא דמי למה שהבאתי בשם התוס' והר"ן דהתם מיירי שהתפיס בדבר אחד לבד ואותו דבר הוא דבר הנדור וגם דבר האסור בזה לא מהני משא"כ בנ"ד שהיו שני דבורים האחד בדבר הנדור והשני הוא דבר האסור מהראוי לומר שאין דבור אחד מגרע כח דבור השני וניהו דמה שהתפיס בדבר האסור לא מהני מ"מ מועיל ההתפסה שהתפיס בדבר הנדור. ואמנם זהו דוקא באם היה אומר לשון הנדר בפה או כותב בכתב ידו אם נאמר דכתב הוי כדבור משא"כ בנ"ד שהכתב הוא כ"י הסופר רק שנחוש לדברי הח"ס שמי שחותם על הכתב הוי כעין קבלה ובמה שחתם עצמו חל עליו לקיים כל מ"ש למעלה. אבל כיון דלא הוי רק דבור אחד דלא עדיפא החתימה מאם אמר אותו בפיו ובדבור אחד שפיר י"ל דהוי כמתפיס בדבר האסור ודבר הנדור ביחד דל"מ כמ"ש התוס' והר"ן:
ומ"מ עדיין יש לעורר קצת בזה לדעת הריב"ש בש"ע סי' ר"ה סעיף ב' שאם אוסר דרך קנס חל ג"כ במתפיס בדבר האסור ובנדון שלנו הוי האיסור דרך קנס שאם יוסיפו על דמי האקציז יאסר הבשר כנבלה. אמנם נראה דהתם מיירי דוקא באוסר על עצמו ומטעם שכתב הריב"ש שם דלגבי עצמו הוי כב"ד הגדול אבל לא חל האיסור על אחרים אם לא שהתפיס בדבר הנדור. ועי' בב"י וטו"ז ובש"ך ס"ס ר"ה ואכמ"ל:
ועוד נראה לפענ"ד לומר בנ"ד שמאחר שמה שאסרו הזובחים הבשר כהקדש איסור זה לא הי' ע"ד רבים ושפיר מועיל שאלה ע"ז א"כ גם מה שקבלו על עצמם בנדר ע"ד רבים שלא יוסיפו על האקציז ג"כ בטל מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכן לפי מ"ש הרב בשער המלך פ"ג מנדרים הל' ו' דשוחט שאסר בשר שחיטתו לא חל משום שהוא דבר שלא בא לעולם א"כ ממילא בטל כל הנדר גם מה שאסרו ע"ע להוסיף על דמי האקציז משום נדר שבטל מקצתו בטל כולו. וגם לסברת החולקים שם זהו דוקא בשוחט שאסר ידיו דהיינו השחיטה וידים הא איתנייהו בעולם משא"כ בנ"ד שהזובחים אסרו הבשר זהו דמי ממש כמו שאסרו פירות דקל והבהמות שקנו אח"כ דלא מצי למיסר לד"ה וא"כ בטל כל הנדר וכמ"ש:
ומעתה גם אם נאמר שגם איסור הבשר שאסרו הזובחים מיקרי ע"ד רבים ע"פ מ"ש הרמ"א בסי' רכ"ח סעיף כ"א כיון שנשבעו כולם ודמיא לארבעה שנשבעו ביחד יעו"ש מ"מ לא חל הנדר כלל מטעם דבר שלא בא לעולם. וגם בלא"ה הרמ"א בסעיף ל' שם מביא שני דעות בזה דבכה"ג לא מיקרי עד"ר ע"ש. ואף שבנ"ד כל איסור בפני עצמו נאמר בפונקט מיוחד שמתחילה קבלו ע"ע בנדר ובשבועה שלא להוסיף על דמי האקציז וחזרו ואסרו הבשר כהקדש ובכי ה"ג הוי כל אחד נדר בפ"ע ולא אמרינן נד שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בש"ע סי' רכ"ט ס"א. מ"מ לפי מ"ש לעיל שבנ"ד לא הוציאו הנדר בפה וגם לא כתבו בכת"י שנוכל לומר דהכתיבה הוי כדיבור ורק שהזובחים חתמו א"ע על הכתב ואין כאן רק לחוש לחומרת הח"ס שהחתימה הוי כקבלת הדברים שנאמרו למעלה. ועי' בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תקפ"א שכתב שזה דומה למי שהשביעוהו אחרים וענה אמן ע"ש. עכ"פ מאחר שאין כאן איסור רק משום קבלה ועניית אמן א"כ הרי חלו עליו כל האיסורין שנאמרו בהכתב בדבור אחד ושפיר אמרי' בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וז"ב מאוד:
מיהו הך תליא במחלוקת שהובא בשעה"מ פי"ב מה' נדרים הל' יו"ד אם מקצת הנדר לא חל כלל אם אומרין גם בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו שי"ל דדוקא אם מתחילה חל הנדר כולו ואחר כך הותר מקצתו ע"י חכם בזה אמרי' הותר כולו אבל אם מקצת הנדר לא התחיל לחול כלום בזה אפשר דלא אמרינן הותר כולו ע"ש שכתב שזהו מחלוקת הקדמונים. אבל על כ"פ הדבר ברור שאיסור הבשר שאסרו הזובחים כהקדש אין בו כלום משום שהוא דבר שלא בא לעולם וכמ"ש. ואם הקצבים עברו ומכרו הבשר לא עשו אנשי העיר באכילתם שום איסור כלל:
ועוד שגוף האיסור שקבלו הזובחים ע"ע בנדר, עד"ר ובשבועה חמורה ששום אחד מהם לא יבא לידי פשר עם האקציז פעכטערס להוסיף להם אפילו פרוטה א' איסור נדר זה אינו רק מדרבנן משום שהוא דבר שאין בו ממש. ועיין בר"ן נדרים דף ט"ז ע"ב בקונם ישיבת סוכה עלי שהקשה הא הוי דבר שאין בו ממש ותירץ דלישנא לא דייקא ומיירי באומר קונם סוכה לישיבתה עלי ע"ש. הרי שאם אמר שאוסר הסוכה מיקרי דבר שיש בו ממש וחל הנדר מן התורה אבל אם אוסר על עצמו ישיבת הסוכה זה הוי דבר שאין בו ממש. וגם לפ"מ שהביא הר"ן שם בשם התוס' שאף באומר קונם ישיבת סוכה עלי מיקרי דבר שיש בו ממש כיון שהזכיר החפץ דהיינו הסוכה. מ"מ בנ"ד הרי לא הזכירו שום חפץ רק אמרו שלא יתפשרו עם מחזיקי האקציז. והיינו שאסרו ע"ע דבור בפשר ודיבור הוא אין בו ממש כדאמרי' סוף פ"ק דנדרים. ועי' ברא"ש ריש פ"ג דשבועות שאם אמר הרי עלי שלא אוכל בשר הוי דבר שאין בו ממש. ואע"פ שיש בנ"ד גם איסור שבועה שחלה גם על דבר שאין בו ממש וכדאמרי' בגמ' נדרים שם מ"מ הרי השבועה לא היתה עד"ר ומועיל בזו שאלה לחכם ורק מכח איסור הנדר אתינן עלה שהי' ע"ד רבים וא"כ אין כאן אלא איסור מדרבנן שמן התורה אין הנדר חל ע"ד שאין בו ממש וכמ"ש. ועי' בבדק הבית בב"י סי' ר"מ בשם תשו' הרמב"ן ז"ל שהקיל מאוד בנדר ע"ד שאין בו ממש אפילו אם היה ע"ד רבים שתועיל לו התרה עי' בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ה:
וגם הוי בנ"ד נדר שאמר בלשון שבועה כיון שאסרו על עצמם שלא להוסיף על דמי אקציז והוי איסור גברא ולדעת רוב הפוסקים ביו"ד סי' ר"ו סעי' ה' נדר כזה לא מהני משום שצריך להתפיס על החפץ ולא על האדם. ובר מן כל דין נראה לפענ"ד בנ"ד דלא מבעי' דאיכא מצוה בהתרת הנדר וכמ"ש מעכת"ה מכמה טעמים אלא דאיכא נמי עבירה אם לא יתירו הנדר מאחר שנתרבו עי"ז קטטות ומחלוקת בין אנשי העיר ואין לך קשה מהמחלוקת. וכן כתב בשיורי כנה"ג בהגהות ב"י סי' רכ"ח אות קל"ג דאם יש עבירה בקיומה מתירין בע"ד רבים אפילו אם הרבים מוחים וכן מבואר עוד שם באות קל"ד שאם קיום השבועה גורם קטטה יש להתיר אפי' אם הרבים מוחים. ולכן מכל הלין טעמי ברור שיכולין שלשה להתיר הכתב איסור. דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה: