מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן עג
ב"ה מוש"ק ג' טבת תרל"ח לפ"ק לבוב. באפוקי שבתא ברכתא טבתא וחיי אריכתא לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי הרב הגדול החריף ובקי משנתו קב ונקי צח השכל ונקי הרעיון יקר הערך כקש"ת מוה' צבי הירש תאומים נ"י האבד"ק חראסקוב יע"א:
מכתב יקרתו הגיעני. צר לי מאוד לראות אשר הדרת כבודו אינו בקו הבריאות. ד' יחלימהו ויחזקהו לימי עלומיו ישיבהו ישלח דברו וירפאהו. ובדבר שאלתו איש שהי' לו פרה ואשתו נתנה אותה לערל להחזיקה כל ימות החורף ובעד הטיפול והמזונות הבטיחה ליתן לו שני רייניש והולד הראשון אשר תלד. ובעת הבטחון היתה הפרה ברשות הערל ובימות הקיץ נלקחה הפרה מהנכרי ונתעברה הפרה בבית הישראל. וכשהוכר העובר בא הערל ואמר לאשת הישראל ידוע תדע שהולד הראשון לי הוא כפי הפיסוק בעד הטיפול והמזונות ואח"כ ילדה זכר. ונסתפק מעכת"ה אם יש עליו קדושת בכורה. וכתב שאף שמבואר ביו"ד ס"ס ש"כ בהג"ה בשם מהרי"א דעכו"ם שקבל בהמה מישראל לגדלה והי' חפץ חלק בולדות פטורה מבכורה והש"ך שם ס"ק ט' סיים בשם מהרי"א שזה לא מיקרי דשלב"ל משום דנעשה כמקנה הבהמה לולדותי'. מ"מ בדגמ"ר שם חולק ע"ז וכתב שהמהרי"א לא התיר רק בצרוף היתר דחולבת כמבואר שם להדיא ס"ס ק"ל. ועי' בט"ז שם ס"ק ח'. וכן כתב בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קצ"א וסי' קצ"ב ובאמת שהדבר יפלא על הרמ"א והש"ך שהביאו דברי מהרי"א בסתם שהרי המהרי"א גופי' לא סמך טל סברתו להיתר כי אם בצרוף התירא דחולבת:
ולכאורה רציתי לומר בזה דכיון שיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה בין אם יש עכו"ם חלק בולד א' באם א"כ אם העכו"ם מטפל בהפרה ושהתה אצלו עד שנתגדלה ועבור זה הבטיחו ליתן לו הולד, א"כ כל זמן שלא נתנו לו הולד יש לו חלק בגוף הפרה למ"ד אומן קונה בשבח כלי שהרי הוא השביח את הפרה. ואין זה דומה למה שמבואר ביו"ד סי' רכ"א סעי' ח' שמי שנתן טבלא לאומן לציירה והאומן אסרה על בעלה קודם שפרעו מותרת וכתבו הט"ז והש"ך שם בשם שו"ת הרא"ש שאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות בשבח כגון עצים ועשאן כלים אבל ציור בסממנים לחוד אין בו ממש ע"ש. דכאן כיון שנתפטמה הפרה ונתגדלה אצלו הרי יש ממש בהשבח. וגם בציור בעלמ' כתב הקצ"ח בסי' ש"ו דאמרי' אומן קונה בש"כ כדמוכח בש"ס ב"ק דף צ"ט ולא כתב הרא"ש אלא שאפילו למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ אינו יכול לאסור על הבעלים משום שלא קנה רק השבח דהיינו הציור ואינו יכול לאוסרו משום דחזותא לאו מילתא הוא ע"ש. אבל מאחר דעכ"פ יש לו קנין במקצת מהפרה פטור מבכורה. ומעתה י"ל שהתה"ד אזיל בשיטת רוב הפוסקים דלא אמרינן אומן קונה בש"כ ולכן הוצרך לעשות סניף לסברתו מחמת היתר דחולבת מה שא"כ הרמ"א שביו"ד סי' ק"ך סעי' י' ובאהע"ז סי' כ"ח סעי' ט"ו נראה דספוקי מספקא לי' אם אומן קונה בשבח כלי או לא. ופי' בש"ך בחו"מ סי' ש"ו ס"ק ג' שכ"כ דהוי ספקא דדינא ע"ש וא"כ מש"ה כתבו הרמ"א והש"ך לסמוך על סברת התה"ד דהוי כמקנה האם לולדה ושפיר הוי סניף עוד להתיר ע"פ סברת הפוסקים דקי"ל אומן קונה בש"כ:
ומיושב בזה קושית הדגול מרבבה על מה שסתם הרמ"א בסי' ש"ך סעי' ו' כדברי המחבר שאם מקנה חלק בעובר אינו מועיל משום דהוי דבר שלא בא לעולם ובסעי' ז' שם כתב דברי התה"ד דמועיל כשהקנה לנכרי העובר משום דהוי כמקנה בהמה לולדותי'. ולפמ"ש א"ש שלפי שראה הרמ"א שהתה"ד עצמו לא סמך על סברתו להתיר כ"א בצרוף היתרא דחולבת ומש"ה בסעיף ז' דמיירי שהעכו"ם קיבל בהמה מישראל לגדלה שיש מקום עוד לסמוך על הפוסקים שאומן קונה בש"כ סתם כדברי תה"ד דהוי כמקנה האם לולדה משא"כ בסעי' ו' דמיירי שמקנה לנכרי כדי לפוטרה מבכורה ולא נתגדלה כלום בבית הנכרי דלא שייך בזה אומן קונה בשבח כלי שפיר לא סמכינן על סברת התה"ד דהוי כמקנה בהמה לולדה ומשום שהתה"ד גופי' לא סמך על סברתו זאת לחוד ומש"ה סתם הרמ"א כדברי המחבר דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו מועיל להפקיע מבכורה:
הן אמת שגוף סברת התה"ד שחידש שבמקנה העובר לחוד ג"כ מועיל ולא הוי דשלב"ל דמכיון שרוצה להפקיע מבכורה נעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותי'. אנכי בעניי לא ידעתי שהרי בהא דאמרינן ריש בכורות דף ג' ע"ב בעובדא דרב מרי בר רחל דאיהו ידע לאקנויי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא וכו' ופירשו התוס' והרא"ש דאיהו ידע שאם מקנה העובר הוי דבר שלא בא לעולם והי' מקנה האם לאזני העובר והוי כמו דקל לפירותיו וטעי אינשי ואמרי אזני העובר הי' מקנה כמו פירות דקל ואתו לידי תקלה ע"ש. ומזה נראה להדיא שבמקנה אוזן העובר לא מהני מידי ולא אמרינן דהוי כמקנה האם לעוברה. והנ"ל בזה דהנה צריך להבין מנין לו להתה"ד סברא זו דמסתמא הוי כמקנה האם לולדה. ונראה שהוציא כן מהא דאמרינן בגמ' בכורות דף י"ח ע"ב דאקני' קא מקני לי' מקום בחצרו וניחא לי' דליתעביד מצוה בממונו ופירש"י דמשום הכי הקנה לו מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות כדי שיקיים מצות נתינה לכהן. ועי' במהריט"א שם שהאריך בזה ואע"ג דרע"ק פליג על ר"ט וקיי"ל כרע"ק היינו משום דאית לי' לבעה"ב פסידא במה שיקנה הכהן מקום בחצרו היכא דאיכא ספיקא וכמו שפירש"י שם. ולכך ס"ל להתה"ד דכיון שבזמן הזה מצוה להקנות לנכרי חלק בהאם כדי לפוטרה מבכורה כמו שמבואר בסי' ש"ך סעי' ו' ולהכי אמרינן דכיון דמצוה היא מסתמא אקנויי מקנה לי' חלק בהאם וכמו דאמרי' בגמ' אליבא דר"ט וכאן אפי' רע"ק מודה מאחר דלית לי' פסידא במה שמקנה חלק בהאם ומש"ה הוי כמקנה האם לעוברה. וא"כ לדינא דגמרא שהיו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וממילא אסור למכור לנכרי האם כדי שלא להפקיע מקדושת כהן כמ"ש התוס' והרא"ש וכיון דאיכא איסורא אמרי' דמסתמא לא הקנה חלק בהאם והוי דבר שלא בא לעולם כמ"ש התוס' והרא"ש משא"כ בזה"ז שאין אנו בקיאין להטיל מום ואיכא מצוה להקנות האם כמ"ש הטור וב"י סי' ש"ך שפיר כתב התה"ד שמסתמא הקנה חלק בהאם וכדאמרו בבכורות דף י"ח הנז"ל. וזה נכון בס"ד. ובזה מיושב מה שהקשה מעכת"ה על המהרי"א מתוספתא שהביאה הרא"ש פ"ד דב"ב המוכר ולד בהמתו לא עשה ולא כלום. ולפמ"ש גם המהרי"א לא קאמר רק היכא דאיכא מצוה בהקנאת האם כדי להפקיע מבכורה בשביל שלא יבא לידי תקלה ומש"ה אקנויי אקני לי' לנכרי חלק בהאם. אבל בהך דתוספתא דליכא שום מצוה גם מהרי"א מודה דלא מהני. אמנם מ"ש מעכת"ה דהמהרי"א לא קאמר רק בשהקנה לנכרי אחר שכבר נתעברה משא"כ בנ"ד שבשעה שהבטיחה ליתן לנכרי הולד לא נתעברה גם לדעת מהרי"א הוי דבר שלא בא לעולם. מדברי המהרי"א שם לא משמע הכי שכתב וכ"ש נ"ד שכבר ראו האם מעוברת מזה משמע שגם באינה מעוברת ג"כ מועיל. מיהו בנ"ד שלאחר שהוכר העובר בא הערל ואמר שהעובר הוא שלו עבור הטיפול ולא חזר הישראל מן המקח. וא"כ בזה גם הדגמ"ר מודה דמהני כמ"ש הוא ז"ל בנו"ב מהד"ת סי' קצ"א קצ"ב שיש לסמוך בזה על דעת הרמב"ם שבהוכר עוברה חשיב דבר שבא לעולם. ואף שאז לא היה קנין מעות ולא משיכה מ"מ כיון שמגיע להערל שכר עבור הטיפול והמזונות א"כ לא מבעי' לדעת הרמב"ם שהביא המחבר בסי' ר"ד סעי' ו' דמלו' קונה במכר וחשיב כמו נתינת מעות אלא אפילו לדעת הראב"ד מ"מ בחוב הבא מחמת מכר גם לדעתו קונה כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ט"ו. וכן משמע מדברי המחבר בסי' קצ"ט דאל"כ יקשה על המחבר שכתב שם סעיף ב' שבמלוה הבא מחמת מכר קנה ומשמע אפילו אם לא אמר בהנאת מחילת מלוה ובסי' ר"ד שם הגיא שני דעות בזה. אלא ע"כ שבחוב הבא מחמת מכר גם לדעה השני' בסי' ר"ד חשיב כמו נתינת מעות. ומ"ש הרמ"א בסי' קצ"ט שלא קנה רק בהנאת מחילת מלוה היא דעה שלישית. וכיון שלדעת רוב הפוסקים חשיב חוב הבא מחמת מכר כמו מעות בעין א"כ בנ"ד שמגיע להערל חוב עבור הטיפול חשיב כחוב הבא מחמת מכר ולדעת הפוסקים דבנכרי מעות קונות קנה הנכרי הולד לאחר שהוכר העובר דהוי כבא לעולם לדעת הרמב"ם. ואף שכתב הש"ך בסי' ש"ך ס"ק ח' בשם הב"ח שאם ישראל היה חייב לעכו"ם ואמר לו העכו"ם פרתך קנויה לי במעות שאתה חייב לי דאין זה קנין מעות שם מיירי בחוב מחמת מלוה וכדעת רוב הפוסקים שלא כהרמב"ם בסי' ר"ד סעי' י' משא"כ בנ"ד שמגיע להנכרי עבור הטיפול דהוי כחוב הבא מחמת מכר שבזה דעת רוב הפוסקים דקונה וכמו שהוכחתי מדברי המחבר בסי' קצ"ט סעי' ב' וכיון דהוי קנין מעות לאחר שהוכר עוברה שפיר איכא סניף להתיר ולסמוך על דברי מהרי"א שגם הקנין הראשון מועיל דהוי כקונה הבהמה לעוברה.
מיהו עדיין יש לעורר בזה לפי מ"ש הרה"מ בפ"ז מה' מכירה הל' ד' בטעם הדבר שחוב הבא מחמת מכר קונה וז"ל וא"ת במה יקנה והא הנך מעות ליתנייהו בעולם איכא למימר כיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור ע"ש. ואם כן לדעת הש"ך בחו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל' שאינו מועיל חליפין בעכו"ם וגם לדעת החולקין דעכו"ם קונה בחליפין מ"מ בנ"ד לא משך הישראל מעולם ודוקא בחוב הבא מחמת מכר שמגיע לו דמים עבור מכירת הפרה וקנה בדמים הללו מטלטלין בזה י"ל כסברת הה"מ שע"י משיכת הפרה נקנו המטלטלין בקנין חליפין משא"כ בנ"ד הנכרי מעצמו נתן המזונות להפרה בלא משיכת הישראל ואין מקום כלל לומר שיקנה הנכרי הולד מחמת קנין חליפין מאחר שלא משך הישראל מעולם. ולא נשאר לנו שום סניף לדעת המהרי"א כי אם לסמוך ע"ד הרמב"ם שמלוה קונה במכר מדין מעות וגם שבהוכר העובר חשוב כדבר שבא לעולם וגם לסמוך על דעת הסוברין דעכו"ם קונה במעות:
עוד נראה לפענ"ד בזה. כי הנה בתה"ד סי' ע"ר כתב בהא שכתבו התוס' והרא"ש שהרוצה להפקיע מבכורה צריך לעשות שני קנינים דוקא כפף ומשיכה ואי לא הוי ספק בכור דמספקא לן אם הלכה כר"י או כר"ל והאו"ז כתב שמועיל קנין כסף לחוד. וכתב בתה"ד בטעם מחלקותם דהתוס' והרא"ש ס"ל דלא סגי אם ימכור העובר לחוד משום דהוי דשלב"ל וצריך למכור האם לעוברה ובהאם יכולין לעשות קנין מעות וגם משיכה וכיון דמספקא לן איזה קנין מועיל צריך לעשות שני הקנינים אבל האו"ז סובר דמהני מכירת העובר לבד לכשתלד ולא הוי דבר שלא בא לעולם ובעובר א"א לעשות משיכה דמשיכת האם אינו מועיל לקנות העובר והיכא שא"א לעשות משיכה לכ"ע קונה במעות לחוד. זה תורף דברי התה"ד שם. ומעתה אנן השתא דקיימינן בשיטת הרמב"ם שבהוכר עוברה הוי דבר שבא לעולם וסגי במכירת העובר לחוד וא"כ לכ"ע מועיל קנין מעות לבדו להפקיע מדין בכורה כיון דא"א במשיכה. וא"כ בנ"ד ממ"נ מועיל קנין הנכרי שאם נאמר כדברי מהרי"א דמסתמא הוי כמכר האם לעוברה שפיר מועיל קנין הראשון שהי' קודם שנתעברה שאז הי' קנין משיכה שמשכה הנכרי לביתו וגם מעות דמה שמאכיל הפרה עבור העגל הוי כנתינת מעות כמ"ש הט"ז ס"ס ש"ך. ואם נאמר שהקנין הראשון אינו מועיל משום דלא הוי כמוכר פרה לולדותי' והוי דבר שלא בא לעולם שלא כדברי מהרי"א משום שלא מכר רק העובר לחוד א"כ שוב מועיל מה שבא הערל אחר שהוכר עוברה ואמר שהעובר הוא שלו חלף דמי טיפולו והמזונות והישראלית שתקה לדבריו דהוי כהודאה. דכיון שלא נמכר רק העובר לחוד א"כ א"א במשיכה כמ"ש התה"ד דמשיכת האם אינו מועיל להעובר וא"כ לכ"ע מעות לחודא קונה בנכרי. וא"כ לדעת הרמב"ם דמלוה לחוד קונה במכר וגם שהוכר עוברה הוי דבר שבא לעולם שפיר מהני הקנין. כן נלפענ"ד נכון.
אמנם כל זה אינו שוה לי שהרי הערל לא נתכוין כלל לקנות וגם האשה לא נתכוונה למכור בעת שבא הערל כשהוכר עוברה כי הם היו סבורים שהקנין הראשון הוא כדין. וזה תלוי במחלוקת הקדמונים שהביא המחנה אפרים בה' קנין משיכה סי' ד'. ולכן קשה הדבר בעיני לסמוך על היתר זה.
וראיתי למעכת"ה שפלפל בחכמה בכל פרטי השאלה בחריפות ובקיאות גדול והנני להשתעשע מעט בדבריו כי נעמו. את אשר כתב להתיר בנ"ד ע"פ דברי הרב מחא"פ ה' דשלב"ל סי' ג' במי שמכר חפץ לחברו כדי שיתן לו כור חטין ומשך החפץ שנתחייב לתת לו החטין אע"פ שלא היו ברשותו ולא בא לעולם כלל וא"כ בנ"ד כיון שהבטיחה ליתן להערל הולד הראשון עבור שכר הטיפול חל החיוב אף בדבר שלא כא לעולם בדין שכירות. ואף שכתב המחא"פ שדוקא במתחייב בדשל"בל עבור נתינת חפץ חל החיוב מה שא"כ עבור שכר פעולה היינו דוקא בישראל ומטעם דשכר פעולה חשיב כמו מעות ומעות לא קניא משא"כ בנ"ד שהקונה הוא נכרי שפיר יש לסמוך על דעת רש"י וסיעתו דנכרי קונה במעות. זה תורף דבריו וראויים הם למי שאמרן ובכל זאת יש להשיב עליהם. שזה ודאי שדבר שלא בא לעולם א"א להקנות כלל אף ע"י שכירות או ע"י נתינת חפץ. וכוונת המחא"פ שם הוא שאף שלא נקנה הדשלב"ל מ"מ הבעלים נתחייבו ליתן אותו הדבר כשיבא לעולם ואקרקפתא דגברא מוטל החיוב והב"ד כופין אותו על זה. וזהו שכתב המחא"פ שם דנהי שאין אדם מקנה דשלב"ל אבל אדם מחייב עצמו בדבר שלא ב"ל ע"ש. מזה מוכח להדיא שאין לו להקונה קנין בגוף הדבר רק גוף המוכר מחויב ליתן משום דאדם יכול להתחייב בדשלב"ל וא"כ לענין בכורה הא שיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה זהו דוקא כשיש לו לנכרי קנין בגוף האם או בולד משא"כ במקנה העובר עבור הטיפול שאין לו לנכרי שום קנין בהולד כיון שהוא דבר שלב"ל אף שהישראל מחויב ליתן לו הולד הראשון לכשיולד מטעם שכר פעולה מ"מ מאחר שהוא רק מטעם חיוב לא נפטר מהבכורה כיון שאין לו קנין בגוף הולד וכמ"ש. ובזה נדחה ג"כ מ"ש מעכ"ת ליישב קושית הקצה"ח לדעת הסוברים שגם בהוכר עוברה חשיב דבר של"ב לעולם מאותה שאמרו בנדה דף מ"א ע"א דאתנן חל על עובר קדשים וכמ"ד ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים והיכא זכתה בהולד והא הוי דשלב"ל. וליכא לאוקמי שנתן לה פרה לעוברה כיון דהאם היא קדשים ואינו יכול להקנות לה האם. וע"ז מתרץ מעכ"ת דאתנן הוי שכר פעולה וקונה אף בדשלב"ל. ולפי מ"ש לא יתכנו דבריו. דאיסור אתנן לא הוי רק היכא שיש לה קנין בגוף הטלה ואם הקנה לה עובר אין לה שום קנין בגוף העובר לדעת הפוסקים שזה הוי דבר שלב"ל רק חיוב עליו מטעם שכירות ומש"ה ליכא על הטלה איסור אתנן:
ובזה מיושב מה שקשה לכאורה בהא דפרכינן בריש פ"ה בע"ז גבי בא עליה ואח"כ נתן לה והא מיחסרא משיכה וכתבו התוס' שם דאף לר"י שמה"ת מעות קונות מ"מ כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות תו לא הוי אתנן. וקשיא מהא דאמרי' בכ"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ופירש"י דאע"ג דקים לי' בדרבה מיני' כיון שחייב לצאת י"ש חל אתנן. וא"כ כיון שיש לה בהטלה קנין מעות אף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ פשיטא שחייב ליתן לה הטלה לצי"ש ומילט לייטינן ליה במי שפרע אי לא יהיב לה וכיון שחייב לצי"ש חל איסור אתנן. וכנראה שהגאון בתומים בסי' כ"ח ס"ק ד' הרגיש בזה. ולפמ"ש א"ש דגבי בא על אמו הי' הקנין כדינא כגון דקאי בחצרה וכדומה רק דמשום קלב"מ לא מחייבינן לי' ליתן. אבל לצי"ש לא נפקע הקנין וכיון שיש לה קנין בגוף הדבר לענין לצי"ש חל אתנן. משא"כ בקנין מעות שמחמת תקנת חז"ל נפקע הקנין לגמרי ואין לה חלק בגוף הוולד אף לצי"ש. אלא שהוא מחויב לעמוד בדבורו. וכדאמרינן דברים ומעות יש בהם משום מחוסרי אמנה ומש"ה לייטינן לי' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. משמע שרק על המוכר מוטל לקיים דבריו וכיון שאין לה שום קנין בגוף הדבר לא חל איסור אתנן ושפיר מקשי והא מיחסרא משיכה כן נלפענ"ד נכון בס"ד. ולרב הטרדה לא אוכל להאריך יותר. ולענין דינא נראה לפענ"ד לעשות מום בהולד על ידי גרמת נכרי וכדאי הוא סברת מהרי"א לסמוך באיסור דרבנן אמנם באופן אם גם מעכת"ה יסכים לזה.
דברי ידידו: