מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן עב
ב"ה י"ט תמוז תרכ"ה לפ"ק. לידידי הרב וכו' כש"ת מוה' פנחס שפירא נ"י:
הנני בזה למלאות חפצו הטהור ולהשיב על ספקותיו כיד ד' הטובה עלי. את אשר נסתפק כ"ת אם ראתה שני פעמים בהרגשה ופעם ג' שלא בהרגשה אם נקבע לה וסת כיון דשלא בהרגשה הוא טהורה מה"ת א"כ אין לה וסת או דלמא דדוקא לענין טומאה וטהרה הוא גזה"כ טהורה היא שלא בהרגשה אבל מ"מ כיון שלמודה לראות בזמנים הללו שפיר נקבע לה וסת. הנה לדבריו גם אם ראתה שלשה פעמים שלא בהרגשה איכא לספוקי כה"ג שאף שטהורה היא מ"מ מאחר שלמודה לראות בזמנים הללו קבעה וסת והרי הדבר מבואר להדיא בש"ע ס"ס ק"צ שאין בכתמים משום וסת ע"ש. ומבואר שם בטו"ז שלענין וסת תליא בטומאה דאורייתא ע"ש. ועי' בסי' קפ"ט סעי' כ' שאם ראתה שני פעמים בר"ח ע"י פיהוק ובפעם ג' ראתה בר"ח בלא פיהוק איגלאי מילתא שאין הפיהוק גורם אלא ר"ח. א"כ גם בנדון שלנו הי' לנו לומר מאחר שבפעם ג' ראתה בר"ח בלא הרגשה איגלאי מילתא שאין ההרגשה גורמת אלא ר"ח. וא"כ כמו דהתם אמרינן שע"י שראתה בפעם שלישי בר"ח בלא פיהוק הוי כאילו ראתה כל הג' פעמים בלא פיהוק כן נמי בנ"ד מהראוי לומר כיון שבפעם הג' ראתה בלא הרגשה הוי כאילו ראתה כל הג' פעמים בלא הרגשה. וא"כ היינו הך דינא ממש המבואר בס"ס ק"צ שאין בכתמים משום וסת:
ולכאורה רציתי לומר כיון שמבואר בסי' קפ"ט סעי' כ' שם שאם פיהקה בערב ר"ח אמרינן שפיהוק השלישי של ער"ח גרם לה שתראה בר"ח וא"כ לפי מה דאיתא בש"ס ריש נדה דף ג' דאיכא חששא שמא הרגישה כשהטילה מי רגלים או כשהיתה ישנה הה"נ בנ"ד הי' לנו לחוש לחומרא דכיון שראתה שני פעמים בהרגשה לכך אף שראתה בפעם ג' שלא בהרגשה מ"מ איכא למיחש לחומרא שמא בפעם ג' הרגישה מקודם בשעת הטלת מ"ר או כשהיתה ישנה. ואף שההרגשה לא היתה בשעת הראי' תלינן הראי' בהרגשה שהי' מקודם וכמו דהתם תלינן הראי' הג' בפיהוק שהי' בער"ח. אמנם באמת הא ליתא דדוקא בפיהוק שבאמת הראי' והפיהוק שני ענינים הם אלא שהפיהוק הוא גורם הראי' מש"ה אמרינן שגם הפיהוק של ער"ח הוא גורם שתראה ביום שלאחריו. משא"כ בהרגשה כמו דמחזיקינן לה לרואה בהרגשה א"כ בעי' הראיה בשעת הרגשה דוקא. וזה דבר שאין הדעת סובל כלל לומר שע"י פתיחת המקור של אתמול ראתה היום שודאי הראיית דם הוא תמיד בעת פתיחת המקור. וגם בריש נדה בגמ' הנז"ל הפי' הוא דחיישינן שמא הרגישה בשעת הטלת מ"ר או בשעת שינה וראתה אז ומש"ה מטמאי ב"ה למפרע אבל א"א לומר כלל דע"י הרגשה שמקודם ראתה עכשיו וז"פ ומבואר. ואין לומר שאם ראתה בפעם ג' בר"ח בלא הרגשה אם כן ניחוש שמא הי' הדם בבית החיצון בשעת הטלת מ"ר שהטילה היום בר"ח והרגישה אז וא"כ שפיר ראתה ג"פ בר"ח בהרגשה והוי וסת גמור דגם ז"א שמבואר הדבר בש"ס פ"ק דנדה שאף דמטמאין אותה למפרע מ"מ לענין ז' נקיים ולענין קביעת וסת הולכין אחר שעת הראי' וא"כ כיון שהראיה היא שלא בהרגשה לא קבעה וסת. וזה ברור מאוד.
ובמה שכתבתי אמרתי ליישב קושית הגאון בעל חוות דעת בהא דקיי"ל בש"ע סי' קפ"ד סעי' ו' שאם וסתה נמשך שני ימים או ג' אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת. והקשה הגאון הנז' שהרי אין אנו בקיאין להפריש בין מיני דמים א"כ הי' לנו לחוש שמא מה שראתה ביום הראשון הי' דם טהור בכל הג' פעמים ועיקר הראיית דם טמא הי' ביום השני וכפ"ז הי' לנו לחוש לקביעת וסת לראיית יום השני שהוא עיקר הראי' ע"ש. אמנם לפמ"ש י"ל עפ"מ שמבואר בש"ס נדה דף ס"ג אלו הן הווסתות מפהקת וכו' ושופעת ואמרי' בגמ' עלה ה"ד שופעת כגון ששופעת דם טמא מתוך דם טהור יעו"ש. ומדברי הגמרא הזאת זכינו ללמוד דאם אשה רגילה לראות דם טהור ואח"כ דם טמא בכל פעם שתרא' דם טהור צריכ' לחוש שמא תרא' אח"כ דם טמא. כמו בפיהקה וראתה שכל פעם שתפהק צריכה לחוש שמא תראה. וא"כ כמו בפיהקה ג"פ בר"ח וראתה. בכל ר"ח שתפהק צריכה לחוש שמא תראה ואם לא פיהקה אינה חוששת. כן נמי אם ראתה בר"ח דם טהור ואח"כ דם טמא בכל פעם שתראה דם טהור בר"ח צריכה לחוש שמא תראה אח"כ דם טמא ואמנם אם לא ראתה דם טהור בר"ח אינה חוששת. וא"כ מיושב היטב קושי' החו"ד הנז"ל שאם ראתה בניסן אייר סיון בכל פעם כ"א כ"ב כ"ג לחודש דקיי"ל בש"ע שאינה חוששת רק לעונה הראשונה ואם עברה עונתה ולא ראתה מותרת מאי אמרת שמא ראיית עונה הראשונה בכל פעם הי' דם טהור ועיקר הראיי' היא אח"כ וכקושי' החו"ד הרי אם תאמר כן א"כ קבעה לה וסת לראות דם טמא אחר ראיית דם טהור א"כ מאחר שבר"ח תמוז עברה העונה הראשונה ולא ראתה א"כ כיון שלא ראתה הדם הטהור גם דם טמא לא תראה עוד שכמו בפיהקה ג"פ בר"ח וראתה אה לא פיהקה בר"ח הרביעי אינה חוששת ה"ה גם כאן אם לא ראתה דם טהור בר"ח הרביעי א"ח שמא תשוב תראה עוד ומש"ה טהורה היא מכאן ולהבא. ודו"ק היטב. ויש ליישב בזה דברי הרמ"א בסי' קפ"ט סעי' י"ג. ומחמת חולשת גופי לא אוכל להאריך:
ואת אשר נסתפק כ"ת עוד בהא שאין עושין סחורה בדברים האסורים אם עבר וקנה או מכר אי הוי זביני' זבינא. ורצה לדמות להך דאמרי' בש"ס כתובות דף פ"א ב' כיון דאמרי רבנן לא ליזבון לא הוי זבינא. הדבר פשוט שלא דמי כלל דהתם אמרו רבנן לא ליזבן כדי שלא יצאו הנכסים לגמרי מרשות האשה ומש"ה אף בדיעבד אין המכירה מועלת משא"כ הכא דאיסורא מבחוץ רכיב עלי' ואיסורא דעביד עביד והמקח קיים. איברא דהסמ"ע והב"ח והש"ך בחו"מ סי' ר"ח רצו לדמות מקח הנעשה באיסור להך גמר' דכתובות הנז"ל. אמנם בש"ע שם לא קיי"ל כן ובכל מקח הנעשה באיסור המקח קיים. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרי' בקדושין דף נ"ו ע"א אין לוקחין בהמה כו' ואם לקח וכו' יעו"ש היטב שמשמע שם שמקח הנעשה באיסור מדינא המקח קיים ואף דהתם קנסינן ע"ש בסוף הסוגיא מקנסא לא ילפינן אבל עכ"פ מוכח דמדינא המקח קיים. ובע"כ צריך לחלק בין הך דקדושין להך דכתובות מטעם שכתבתי. ועי' ביו"ד סי' ר"ל בהג"ה. ולאשר אין בידי כעת שום ספר לעיין בו ואני כותב כפי העולה על זכרוני לזאת אנכי מוכרח לקצר
ועד השלשה אני בא מ"ש מעכ"ת להקשות לשיטת הרא"ש שאם גבה ההקדש רבית קצוצה אין צריך להחזיר א"כ משכחת אף שבדיניהם מוציאין מלוה בדינינו אין מוציאין ממלוה. הנה הדבר פשוט דסוגי' הש"ס לא מיירי רק בהדיוט ולא בהקדש ותדע שהרי גם בקרקעות משכחת לה דאין רבית בקרקע וע"כ דהש"ס מיירי דוקא במטלטלין וכה"ג. גם מ"ש כבודו שבזה מיושב הא דקאמר בש"ס ולוקמא ברבית והקשו בתוס' דהא בריבית אין לוקין משום שניתן להשבון וע"ז מתרץ מעכ"ת דמשכחת לה ברבית הקדש דל"נ להשבון לשיטת הרא"ש. ולא הבנתי כלל דמי ילקה בהקדש והלא הגזבר לא לקח הרבית לעצמו. ועי' ביו"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז וגם הטו"ז החולק שם מודה בזה ע"ש היטב ודו"ק. ולרב טרדותי לא יכולתי להאריך. דברי ידידו הדו"ש באהבה: