מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן נד
ב"ה יום ג' י"ב כסלו תרל"ז לפ"ק לבוב. חדו סגי ייתי לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי ותיק וחסיד החכם השלם ידין ויורה כדת של תורה כש"ת מוה' אהרן לאנדא נ"י אבד"ק יאבלינאב יע"א.
יקרת מכתבו הגיעני בדבר השאלה כי יש בעיר יאבלינאב נהר אחד המהלך אחורי העיר והסיבו ממנו ע"י חפירה לתוך העיר חלק מהנהר לצורך רחיים. וזה החלק הקטן הוסב במהלכו קרוב לבית הטבילה ומשם חפרו חריץ בקרקע המרחץ וע"י החריץ ממלאים מי המקואות ובעת שמנקים המקוה ומריקים מימיו נפתח החריץ ונמשכו המים להמקוה עד מלאת שיעורה ואחרי כן נסתם פתח החריץ ע"י בנין אבנים. ועתה בא חכם א' ומדד מי המקוה אחרי המלאה יום או יומים ומצאו שנחסרו מימיו מעט ואמר שהמקוה פסולה מטעם זוחלין. ולכן צוה לפתוח את הצנור למען שיהו מימי המקוה מחוברים תמיד למימי הנהר הקטן ובזה אף שהמה זוחלין ממש אינו מזיק מאחר שמחוברים לנהר. ומעכת"ה עורר בזה לחוש לדעת הר"ש פ"א ופ"ה דמקואות שאין המעין מטהר בזוחלין אלא במקום שמהלך וזוחל מעצמו ע"פ מהלכו בטבעו בידי שמים אבל כל שהרחיב לו מקום ע"י פעולת אדם שמה אינו מטהר בזוחלין. ויפה העיר בזה. וכדברי הר"ש כתב ג"כ הרב ברטנורה פ"ה דמקואות מ"ג בפירוש השני. אמנם דברים הללו מרפסן איגרי שהרי משנה שלימה שנינו מחט שהיא נתונה על מעלות המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה. ע"ש סוף פ"ז. וגם אם נאמר דמשנתינו מיירי במעין כמ"ש הש"ך סי' ר"א ס"ק קכ"ג דאם לא כן אינו מטהר בזוחלין מ"מ יקשה לדעת הר"ש והרע"ב הנז' דגם מעין אינו מטהר בזחילה במקום שלא היה מהלך בטבעו והרי הכא המחט נתונה בצדי המערה והמים באו לשם ע"י פעולת אדם. וכן קשה מהא דאמרי' בש"ס חולין דף ל"א ע"ב מטבילין בראשין ואין מטבילין בכפין ופירש"י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים ע"ש באריכות שמבואר להדיא שמותר להטביל במעין אפילו במקום שאין עיקר מהלכו בטבעו. ועי' בב"י ריש סי' ר"א שהקשה על מ"ש הר"ש להוכיח דמה שהעיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרים דאיצטריך לאשמועינן אף במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא א"כ נוטפין משלימין להם דאם לא כן מאי אשמועינן פשיטא. והקשה ע"ז הב"י דלמא לעולם בשיש מ' סאה בזוחלין עסקינן ואפ"ה איצטריך לאשמועי' דכשרים לומר שאפילו במקום שלא היו מהלכין מתחלה מטהרין ע"ש. ואם איתא הרי לדעת הר"ש גם זוחלין לחודיהו בלי עירוב נוטפין אינן מטהרין רק במקום עיקר זחילתן. והיותר תימה שהרי בהא דתנן פ"ה דמקואות מ"א מעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול הקשה הר"ש במ"ב שם אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעין שמטהר בכ"ש ואפי' בתוך השוקת עצמו שרי לטבול כדמשמע ר"פ חומר בקודש יעו"ש בר"ש. וא"כ דברי הר"ש סותרין זא"ז דבמשנה ג' פ"ה שם כתב שאפילו בלי כלי נפסל המעין אם העבירו למקום שלא הי' עיקר זחילתו מתחילה:
ולכאורה יש מקום לומר עפ"מ שהקשה הראבי"ה היאך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתו אינו חיבור. וראיתי להב"י בסי' ר"א שהביא בשם המרדכי בשבועות שכתב בשם תוס' גיטין דהא דניצוק וקטפרס אינו חיבור היינו מי גשמים שעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חיבור טופח ע"מ להטפיח מיהו צריך שיהא הנקב כשפופה"נ ע"ש. ועי' בספר פני יהושע גיטין דף ט"ז. ואף שהב"י מסיים שם וכבר נתבאר שאין כאן דעת הפוסקים. זה לא קאי רק על מה שמחלק המרדכי בין שיעור הנקב לשיעור רוחב המים דשיעור הנקב בעי' כשפופה"נ ורוחב המים סגי בטופח ע"מ להטפיח ע"ז כתב הב"י שאין כן דעת הפוסקים וכמו שהכריע הב"י שם לעיל שלא כדעת הר"ת שמחלק כן. אבל מה שמחלק המרדכי בשם תוס' גיטין לענין קטפרס בין מי גשמים למי נהר בזה לא מצאתי להפוסקים שיחלקו ע"ז. ועי' היטב בב"י שם ותמצא כדברי. ואנכי זכיתי בעז"ה להבין בזה כוונת משנתינו פ"א דמקואות מ"ז. מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש. והר"ן בשבת פ' במה אשה ובפ"ד דנדרים הקשה ע"ז שממנ"פ אם עדיין תורת מעין עליו למה לא יטהר גם בזחילה ואם נאמר שע"י שרבו עליו מים שאובין פקע ממנו דין מעין א"כ אמאי מטהר בכ"ש. ולזה הוצרך הר"ן לתרץ דמקומות מקומות יש דהא דתנן שוה למקוה לטהר באשבורן היינו במקום שלא היה מהלך מתחילתו ומש"ה בעי' אשבורן וה"ה שאינו מטהר בכ"ש. והא דתנן בסיפא ולמעיין להטביל בו בכ"ש מיירי במקום שהיה מהלך מתחילתו ששם דין מעין עליו ומש"ה מטהר בזחילה ובכ"ש ע"ש. ואם כי חלילה לי להרהר אחרי דברי הר"ן הקדושים בכל זאת קשה הדבר מאוד לאוקמי רישא וסיפא בתרי גווני. ועוד קשה לשיטת הר"ן דאמאי ברישא שוה למקוה לענין אשבורן ובסיפא שוה למעין לענין כ"ש ואמאי לא קאמר ברישא וסיפא לענין דבר אחד שוה למקוה לענין אשבורן ולמעין לענין זוחלין או דליתני ברישא וסיפא לענין ארבעים סאה שוה למקוה שצריך מ"ס ושוה למעין שמטהר בכ"ש והוי מתרצינן כמ"ש הר"ן דרישא מיירי במקום שלא הי' מהלך מתחילתו וסיפא במקום שהי' מהלך מתחילתו ומפשטא דמתני' משמע שיש חלוק בין אשבורן לדין כ"ש. אמנם ע"פ דברי המרדכי בשם תוס' גיטין הנ"ל אפשר לפרש משנתינו כפשטה דרישא וסיפא מיירי במקום שלא הי' מהלך מתחילתו ואפ"ה לא פקע ממנו תורת מעין מאחר שמחובר למעין מיהו על כ"פ פסול לטבילה דהא קטפרס אינו חיבור. דהרי גם במקום המעין והנהר עצמו הקשה הראבי' היאך טובלין בו הא הוי קטפרס ומתרץ המרדכי דזהו דוקא במי גשמים שעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי קטפרס חיבור וזה שייך דוקא במקום עיקר מהלך המעין והנהר דשם אינו עתיד לפסוק מה שא"כ כאן שאינו עיקר מהלכו של המעין רק ע"י שרבו עליו מים שאובין גברו המים ושטפו חוץ ממקום מהלכו ואחרי שילכו ויעברו השאובין יחזור המעין להיות קטן כמו שהי' וכיון שעתיד לפסוק לא הוי קטפרס חיבור ומש"ה תנן שוה למקוה לטהר באשבורן אמנם אם נעשה אשבורן מאחר דאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה כדתנן בטהרות סוף פ"א והוי מחובר למעין ע"י האשבורן א"כ ממילא תורת מעין גם על המקומות שנתרחבו ומש"ה מטהר בכ"ש כדין מעין שבאמת דין מעין עליו אלא שלכך אינו מטהר רק באשבורן משום דקטפרס אינו חיבור דשם עומד לפסוק. וזה כפתור ופרח:
ומעתה י"ל שזה ג"כ טעם של הר"ש והרע"ב דבמקום שלא הי' המעין מהלך מתחילתו אינו מטהר בזוחלין משום דשם לא הוי קטפרס חיבור דדוקא במקום שמהלך בטבעו בידי שמים שמה אינו עומד לפסוק והוי קטפרס חיבור כמ"ש המרדכי הנ"ל מה שאין כן במקום שהומשך ע"י פעולת אדם. ואם כן יש לחלק בזה בין טבילת אדם לטבילת כלים דדוקא לטבילת אדם דבעי' מ"ס גם במעיין לדעת הרבה מהראשונים והכי קי"ל בסי' ר"א ס"א וכיון שבמקום שלא הי' המעין מהלך מתחילתו לא הוי קטפרס חיבור וליכא מ"ס במקום אחד מש"ה אסור לטבול בו בזוחלין משא"כ בטבילת כלים דסגי במעין בכ"ש ולא בעינן כלל חיבור המים רק שיתכסה כל הכלי במים ממילא כשר לטבול אף במקום שלא הי' מהלך מתחילה גם בזוחלין. ומיושב בזה מה שהקשיתי לעיל ממחט שנתונה על מעלות המערה וכן מהא דמטבילין בראשין דשם מיירי בכלים כמו שפירש"י שם וכן מתני' דמעין שהעבירו ע"ג השוקת מיירי ג"כ בכלים כמ"ש הר"ש פ"ה מ"ב ובכלים מודו הר"ש והרע"ב שמטהר המעין בזוחלין אף במקום שלא הי' מהלך מתחילתו כיון דמעין מטהר בכלים בכ"ש לא איכפת לן מה שקטפרס לא הוי חיבור ודוקא באדם דבעי' גם במעין מ"ס מש"ה אינו מטהר במקום שלא הי' מהלך מתחילתו כיון דקטפרס לא הוי חיבור ליכא מ"ס במקום א'. מיהו עדיין לא הונח לי דאכתי קשה לשיטת הר"ש מהא דתנן פ"ה מ"ו דמקואות גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים. הרי שגם לאדם מטהר המעין בזוחלין אף במקום שלא הי' מהלך בטבעו. ולא מסתברא לי כלל לחלק בין הוסב למקום אחר ע"י פעולת אדם או שנתלש הגל מאליו:
אשר על כן נראה לפענ"ד ליישב דברי הר"ש באופן אחר. אחרי שנדקדק בלשון הר"ש שכתב בפ"א מ"ו ובפ"ה מ"ג דריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהי' מוליך ונתמלאה כל אחת מים ע"ש שכותב כן שלשה פעמים שהבריכה נתמלאה מים ולכאורה ללא צורך הוא דמה נפ"מ בזה אם נתמלאו הבריכות או לא והו"ל להר"ש לומר בקצרה שאם המשיך מים מן מעין לבריכות אינו מטהר בזוחלין מאחר שאין עיקר מהלך המים שם בטבעו. והנ"ל בזה דהנה בתוס' יומא דף ל"א ע"ב בהא דאמר שם דעין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות הקשו שם דא"כ הי' עין עיטם גבוה יותר מכ"ג אמות שאם לא הי' אלא כ"ג אמות א"כ היו המים יוצאין לחוץ שע"י ירידת האדם הטובל יגבהו המים ויוצאין לחוץ ע"ש. ומפשטות לשון התוס' משמע דקשיא להו דכיון שע"י טבילת האדם יוצאין המים לחוץ א"כ נחסרו המים מהמקוה משיעור ארבעים סאה. אמנם הגאון בעל שו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט האריך בקושיות רבות ועצומות להוכיח שאין כוונת התוס' להקשות שנחסרו משיעור מ"ס דדילמא היתה המקוה רחבה הרבה שגם אחר שיצאו המים מחמת ירידת הכה"ג נשארו עדיין מ"ס. ועוד הוכחות רבות עש"ה. ולכן כתב בכוונת התוס' דכיון שעלו המים ויצאו לחוץ ע"י ירידת אדם הטובל א"כ נעשו זוחלין ואע"פ שהמים באים מעין עיטם ומעין מטהר בזוחלין זהו דוקא בשעה שהמעין זוחל המים אבל כאן שהמקוה ע"כ היתה גבוה ג' אמות משום טירחא דכה"ג כמ"ש התוס' שם בד"ה עין עיטם ואם נאמר שהמעין הי' ג"כ גבוה כ"ג אמות בצמצום אם כן כשירד הכה"ג וטבל ועלו המים מן המקוה ע"כ פסק זחילת המעין להמקוה דמי המקוה שעלו למעלה מנעו את זחילת המעין להגיע ולבא שם ובכי ה"ג אינו מטהר בזוחלין כיון שפסק זחילת המעין. יעו"ש בתשו' מע"צ שהאריך הרבה בזה. ומעתה אתיין דברי הר"ש כפשטן שאם עשה בריכות בצדי המעין ונתמלאו הבריכות מים א"כ כשיטבול שם אדם או כלים יגבהו המים ויפסק זחילת המעין לשם כי המים הנגבהים עצרו בעד זחילת המעין ובכה"ג אינו מטהר בזוחלין מאחר שפסק כח זחילת המעין לשם. והמעיין היטב בדברי הר"ש שם יראה שכיוון למה שכתבתי ומיושבין כל הקושיות שכתבתי למעלה דשם לא נפסק זחילת המעין כלל:
ומעתה אין מקום לפסול המקוה בנ"ד אם נפתח הצנור מחמת שיטת הר"ש דמסתמא מחיצת המקוה גבוה משטח המים ולא יצאו המים לחוץ בשעת טבילת האדם וגם המים יורדין מהנהר להמקוה בעומק שאף כשיעלו המים ויגבהו עדיין לא נפסק כח זחילת המעין ובכה"ג שפיר מטהר בזוחלין. כנלפענ"ד ברור ואמת בעז"ה. וזה רבות בשנים אשר יגעתי לבוא על כוונת הר"ש וכעת אקוה שמצאתי ובאתי על הכוונה האמיתית בס"ד:
אמנם נראה לפענ"ד שבנ"ד המקוה פסולה מטעם אחר בעת שנפתח החריץ. שכבר נודע מחלוקת הראשונים אם מותר לטבול בנהרות בזוחלין אם חיישינן דמחמת גשמים והפשרת שלגים שמא רבו נוטפין על הזוחלין והרמ"א בסעיף ב' הכריע להקל לטבול בנהרות במקום שאין מקוה וסמך על דעת הר"ת וסיעתו שפסק כשמואל דנהרא מכיפיה מיברך ולעולם יש רוב זוחלין דהנהר מתברך ממקורו. והנה הב"י ר"ס ר"א הביא דעת רבינו ירוחם ומהרי"ק שאף אם רבו זוחלין אינן מטהרין רק במקום שהי' מהלך מתחילתו ואף שהב"י הכריע שלא כדעתם מ"מ הד"מ שם והש"ך בס"ק י"א הכריעו כדעת מהרי"ק. וא"כ בנ"ד שאין הטבילה בגוף הנהר רק היסבו מהלכו דרך חריץ למי המקוה א"כ פשיטא שגם לדעת הר"ת פסול שאף דנהרא מכיפי' מיברך ואיכא רוב זוחלין מ"מ הרי גם ברוב זוחלין פסול במקום שלא הי' מהלך מתחילתו לדעת מהרי"ק ומהרי"ו. ומאחר שהכריעו כן הד"מ והש"ך הכי קיי"ל דאנן נגררין תמיד אחר הכרעת הרמ"א. מיהו עדיין יש לעורר בזה. כי הנה הב"י שם כתב שמדברי הר"ש והרא"ש והמרדכי מוכח דלא כמהרי"ק שכתבו אהא דהעיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין דאיצטריך לאשמועינן אפיל במקום שאין בו כדי טבילה בזוחלין אלא א"כ נוטפין משלימין להם דאל"כ מה אשמועי' פשיטא שא"כ יפסלו כל הנהרות אפילו למאי דאמר שמואל נהרא מכיפי' מיברך ואי הוי ס"ל כדעת מהרי"ק מנ"ל לאוקמי בכה"ג דילמא לעולם בשיש מ' סאה בזוחלין עסקינן ואפ"ה איצטריך לאשמועי' שכשרים אפילו במקום שלא היו מהלכין מתחילתן. אבל אי כהר"ן ס"ל שאפי' במקום שלא הי' מהלך מתחילה הוא מטהר א"ש דא"כ חשיב כאילו אין כאן נוטפין כלל שנתבטלו בזוחלין שרבו עליהן וא"כ דין הוא שישלימו לשיעור מ' סאה דמכיון שרבו זוחלין עליהן הו"ל כזוחלין. עכ"ל הב"י. והש"ך שם ס"ק י"א הקשה ע"ז שאדרבה מדברי הר"ש ורא"ש ומרדכי מוכיח להיפך שס"ל כמהרי"ק ולכך לא מצי לתרוצי דר"צ אשמועינן דזוחלין שרבו על הנוטפין כשרים במקום שלא הי' מהלך מתחילה משום שבאמת אפי' ברוב זוחלין אינו מטהר כ"א במקום שהי' מהלך מתחילתו. אבל אם נאמר דס"ל להר"ש והרא"ש ומרדכי כהר"ן שברוב זוחלין מותר אף במקום של"ה מהלך מתחילתו א"כ קשה דלמא הא גופא אתי ר"צ לאשמועינן שמטהר ברוב זוחלין אף במקום של"ה מהלך מתחלה ומנא להו לומר שאף אם אין שיעור טבילה בזוחלין נוטפין משלימין להם. ובאמת היא תמיה גדולה על הב"י. וכנראה שגם הדרכי משה הרגיש בקושיא זו:
ולדעתי העני' נראה ליישב דברי מאור עינינו הב"י שלא יהיו דבריו הקדושים מוקשין ותמוהין כל כך. דהנה הראשונים נחלקו בהא דקי"ל בכל איסורין שבתורה חד בתרי בטיל אם נאמר שנהפך האיסור להיות היתר וממילא מותר לבשל ולאכול כולם ביחד כיון שע"י שנתבטל אין כאן איסור כלל או אם נאמר שעיקר טעם בטול ברוב הוא משום שכל כל חתיכה שאוכל תלינן שזו היא מן הרוב דכל דפריש מרובא קא פריש אבל האיסור נשאר באיסורו בכל מקום שהוא ואסור לאכלן ביחד. עי' בהרא"ש ס"פ גה"נ ובב"י סי' ק"ט והך ספיקא יש להסתפק ג"כ בהא שהעיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרים. דאפשר לומר שע"י בטול ברוב נהפכו הנוטפין ושבו להיות כאילו הכל זוחלין. ואפשר ג"כ לומר שלעולם לא נתהפכו הנוטפין להיות זוחלין ומה דאיכא רוב זוחלין אינו מועיל להכשיר הנוטפין ובכל מקום שהם נוטפין הם ואינן מטהרין בזחילה אלא שלכך מותר לטבול בהתערובת בזוחלין משום דתלינן שטובל בהרוב דהיינו מי המעין ואף דאיכא נמי נוטפין הא קי"ל מין במינו אינו חוצץ. והנה אם נאמר כסברא הראשונה שע"י הרוב זוחלין נהפכו הנוטפין להיות כזוחלין פשיטא שמצטרפין הנוטפין גם כן לשיעור מ"ס כיון שנתהפך האיסור להיות היתר והוי כאילו כולו זוחלין וג"כ מטהרין אף במקום שלא היו מהלכין מתחילה מאחר דחשיבי כאילו אין כאן נוטפין כלל אבל אם נאמר שהנוטפין נשארו בכ"מ שהן באיסורן ומה שנתבטלו ברוב זוחלין אינו מועיל רק שמותר לטבול בהתערובת משום דתלינן שטובל ברוב זוחלין הדבר ברור שאינו מצטרף לשיעור מ' סאה דכיון דבזה אנו צריכין לצירוף הנוטפין והרי הנוטפין אינם מטהרין בזחילה ואיך יצטרפו להשלים השיעור ולטהר בזוחלין. ועי' ברש"י מנחות דף כ"ג ע"ב ד"ה לימא. אמנם אם מטהרין במקום שלא הי' המעין מתחילתו בזה יש לעיין. דאפשר לומר דאף שלא נהפכו הנוטפין להיות כזוחלין ובכל מקום שהם דין נוטפין עליהם מ"מ אפשר שמותר לטבול אף במקום של"ה מהלך מתחילתו דניהו דיש כאן תערובת נוטפין וזוחלין מ"מ מטהר בזחילה התערובת דתלינן שטובל בהרוב בזוחלין או משום דמב"מ אינו חוצץ וכמ"ש. והנה לכאורה יש להוכיח בפשיטות מדברי הר"ש והרא"ש ומרדכי דלא כמהרי"ק שהרי כתבו דר' צדוק אתי לאשמועינן דבזוחלין שרבו על הנוטפין כשר אפי' אם אין שיעור מ"ס אא"כ הנוטפין משלימין להם. וכבר כתבתי שא"א לומר דהנוטפין ישלימו לשיעור מקוה רק לסברא הראשונה שע"י התערובת ברוב זוחלין נהפכו הנוטפין להיות כזוחלין וכיון דהוי כאילו כולו זוחלין מש"ה משלימין הנוטפין לשיעור מ"ס. וא"כ ממילא נמי שמטהר במקום שלא הי' מהלך מתחילה כיון שע"י הביטול ברוב הוי כאילו אין כאן נוטפין כלל ומוכח דלא כמהרי"ק. אמנם באמת הא ליתא שהרי הר"ש וסיעתו לא כתבו רק דר"צ ס"ל הכי שהנוטפין משלימין לשיעור מקוה דאל"כ מאי אשמעינן אבל עדיין אפשר דאנן לא קי"ל כר"צ בהא שהרי המהרי"ק הביא ראי' נכונה לדבריו מאבוה דשמואל דעביד מקואות ביומי ניסן מחמת חשש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין ואמאי לא הטבילן במקום שהיה הנהר מהלך מתחילתו. ומוכח דברוב נוטפין פסול אף במקום שהי' מהלך מתחילה וממילא ברוב זוחלין אינו כשר בזחילה רק במקום שהי' מהלך מתחילה. ומעתה יש לפרש ראית הב"י הכי. דלדברי הר"ש והרא"ש והמרדכי דס"ל לר' צדוק שהנוטפין משלימין לשיעור מקוה וממילא דמטהר גם כן במקום של"ה מהלך מתחילה כמ"ש מאחר שנהפכו הנוטפין להיות זחלין. אלא דלמהרי"ק צ"ל דר"צ אתיא דלא כהלכתא וכמ"ש. אבל על כל פנים מי הכריחם לומר דר"צ ס"ל דהנוטפין משלימין לשיעור מ"ס שלזה אנו צריכין לומר דנהפכו הנוטפין להיות כזוחלין ואמאי לא קאמרו דר"צ אתא לאשמועינן שמטהר במקום שלא הי' מהלך מתחלה והך דינא אפשר לומר גם לסברא השני' שנז"ל שלא נהפכו הנוטפין להיות כזוחלין דאף על גב שבכ"מ שהם נוטפין הם מ"מ מותר לטבול בהתערובת במקום שלא הי' מהלך מתחילה ומנא להו להר"ש וסייעתו דר"צ אתי לאשמועי' רבותא גדולה כל כך שהנוטפין משלימין השיעור דאין אנו צריכין לומר ע"כ דנהפכו הנוטפין להיות כזוחלין. כיון שלפי האמת לית הלכתא הכי לשיטת מהרי"ק דלא נהפכו הנוטפין להיות כזוחלין ולכן ס"ל למהרי"ק שאינו מטהר במקום של"ה מהלך מתחילה. בשלמא לשיטת הר"ן שברוב זוחלין מטהר אף במקום של"ה מהלך מתחילה אפשר דס"ל גם לפי האמת דנהפכו הנוטפין להיות זוחלין והוי כאילו אין כאן נוטפין כלל ומש"ה מטהר גם במקום שלא הי' מהלך מתחיל' וממילא שמשלימין הנוטפין גם כן לשיעור המקוה דהא בהא תליא. וזה שדייק הב"י בלשונו הטהור וכתב דלשיטת הר"ן חשיב כאילו אין כאן נוטפין כלל שנתבטלו בזוחלין שרבו עליהם וא"כ דין הוא שישלימו לשיעור מ"ס עכ"ל הב"י. אבל לשיטת המהרי"ק דל"א נהפכו הנוטפין להיות זוחלין א"כ ניהו דר"צ אתי' לדידיה דלא כהלכתא הא סגי לן לומר דר"צ אתי לאשמעינן שמטהר במקום שלא הי' מהלך מתחיל'. אע"ג שג"כ הדין הוא שלא כהלכתא לדעת המהרי"ק מ"מ זה הדין הוא עכ"פ באפשר אפי' בשנאמר שלא נהפכו הנוטפין להיות זוחלין שהיא הסברא האמתית לשיטת מהרי"ק אבל לומר שמצטרפין הנוטפין להשלים השיעור וע"כ שנהפכו הנוטפין להיות זוחלין. וזהו רבותא יותר גדולה. ומנ"ל להר"ש דר"צ ס"ל הכין:
ומיושב קושית הש"ך בס"ק י"א דלמא מש"ה לא כתב הר"ש דר"צ אשמעינן שמטהר במקום של"ה מהלך מתחילה משום דס"ל להר"ש כמהרי"ק. ולפי האמור ליתא דמאחר שלשיטת הר"ש ס"ל לר"צ דהנוטפין משלימין השיעור וע"כ דנהפכו הנוטפין להיות זוחלין א"כ ממילא ה"ה שמטהר במקום של"ה מהלך מתחיל' כיון דחשיב כאילו אין כאן נוטפין כלל ושפיר הקשה הב"י דלמא אשמעינן ר"צ הך רבותא שמטהר במקום של"ה מהלך מתחיל'. ודו"ק היטב:
והנה אם נאמר שע"י ביטול הנוטפין ברוב זוחלין לא נהפכו הנוטפין להיות זוחלין ולא אמרינן שנהפך איסור להיות היתר ורק עיקר הטעם שמטהר בזחילה הוא משום כיון שעכ"פ גם הזוחלין לא נתבטלו מותר לטבול שם מחמת דתלינן שטובל בהזוחלין ומין במינו אינו חוצץ. א"כ אפשר לומר שלאו דוקא ברוב זוחלין דה"ה במחצה על מחצה גם כן מטהר בזחילה דכיון דאיכא מחצה זוחלין ולא נתבטלו הזוחלין בהנוטפין מותר לטבול שם משום דתלינן שטובל בהזוחלין אבל אם נאמר כסברא הראשונה הנז"ל דעיקר ההיתר הוא משום שנתבטלו הנוטפין ברוב ונהפכו הנוטפין להיות כזוחלין, זה לא שייך רק ברוב זוחלין דוקא דאז נגרר המיעוט אחר הרוב ושבו הנוטפין להיות זוחלין שנהפך ההיתר להיות איסור משא"כ במחצה ע"מ אז א"א לומר כלל שנהפכו הנוטפין להיות זוחלין ובכל מקום שהם עדיין שם נוטפין עליהם. וזה פשוט:
וארווח לן בהא ליישב קושית הראב"ד בספרו בעל הנפש אהא דבגמרא אמרי' דאבוה דשמואל עביד לבנתיה מקואות ביומי ניסן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין משמע הא במחצה על מחצה לא בעי אשבורן ובמתניתין תנן העיד ר"צ על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים משמע דוקא ברוב זוחלין הוא דכשר לטהר בזחילה הא מחצה ע"מ בעי אשבורן. ולפמ"ש הדבר נכון מאוד דבש"ס מיירי לענין טבילה בנהרות שבודאי איכא שיעור טבילה בגוף הנהר בלאו הנוטפין ומש"ה במחצה על מחצה כשר לטהר בזחילה דמאחר שיש מחצה זוחלין ולא נתבטלו הזוחלין בהנוטפין שפיר מטהר בזחילה משום דתלינן שטובל בהזוחלין שלא נתבטלו ומה בכך שגם הנוטפין לא נתבטלו ועדיין שם נוטפין עליהם מ"מ נטהר האדם מחמת הזוחלין דמב"מ אינו חוצץ. משא"כ בהא דר"צ דמיירי שאין שיעור טבילה בזוחלין אלא א"כ נוטפין משלימים להם כמ"ש הר"ש והרא"ש והמרדכי וכיון שאנו צריכין לצירוף הנוטפין והנוטפין אינם מטהרין בזחילה א"כ א"א להתיר רק בשנאמר דנהפכו הנוטפין להיות זוחלין והוי כאילו אין כאן נוטפין כלל ולהכי בעינן שירבו הזוחלין על הנוטפין דאז אמרי' שפיר נהפך האיסור להיות היתר אבל במע"מ כיון דעכ"פ הנוטפין לא נתבטלו א"א לצרפן לשיעור מקוה וכמ"ש. וז"ב ואמת בס"ד:
ומעתה יש מקום לומר שמ"ש המהרי"ק ומהרי"ו דאף ברוב זוחלין אינו מטהר במקום שלא הי' מהלך מתחילה היינו דוקא בנהר שע"י שנתוספו עליו נוטפין שטף הנהר ועבר על גדותיו בזה דוקא ס"ל שאינו מטהר בזחילה במקום שנתוסף הנהר ומשום שאף דבכל התערובת איכא רוב זוחלין מ"מ במקום שנתוסף הנהר יש סברא לומר דשמא יש רוב נוטפין דמי מקור של הנהר נשארו במקומם והנוטפין שנתוספו שטפו ועברו למקום שנתרחב הנהר. וכן משמע בר"ן פ"ד דנדרים. מה שא"כ בנ"ד שעשו מהנהר חריץ לתוך המקוה א"כ מימי הנהר הולכין לתוך החריץ גם בלתי הנוטפין ואח"כ כשנתוספו נוטפין גם המה נתוספו שוה בשוה לתוך הנהר כמו לתוך החריץ. וא"כ לשיטת הר"ת דנהרא מכיפי' מיברך ואיכא רוב זוחלין אפשר לומר שאין שום חילוק בין עיקר הנהר לבין מקום החריץ ומטהר בזחילה. ועדיין צ"ע בזה:
אמנם באמת לא ידעתי מה לנו ליכנס בפרצה דחוקה לסמוך על דעת ר"ת שרוב הפוסקים חולקין עליו וגם הרמ"א לא פסק להקל רק במקום שאין מקוה. ומאחר שבנ"ד אפשר לסתום פתח החריץ ע"י בנין אבנים ולעשות אשבורן פשיטא שגם הרמ"א מודה שטוב לעשות המקוה באופן שתהי' המקוה כשרה לדברי הכל. ומה שנתברר להם שאחרי שנתמלא שיעור מקוה נחסר אח"כ משיעורה פשיטא דאין בזה משום חשש זוחלין כמבואר בש"ע סעי' נ"א. ויפה כתב מעכת"ה שדברי הרשב"א שהביא הש"ע בלי חולק אין צריכין חיזוק. ומ"מ ליתר שאת נראה להביא ראיה לדברי הרשב"א מהא דאמרי' בגמ' חגיגה דף כ"ב ע"א מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא ובעינן עד דאיכא מ' סאה במקום אחד ע"ש. והנה לדעת הרמב"ם והראב"ד דמעין מטהר בכ"ש אף לאדם ע"כ סוגיא זו מיירי במקוה. דבמעין לא בעינן מ' סאה וא"כ כיון דחלחולי מחלחלא והמים הולכין ובאין ממקום למקום כפרש"י שם א"כ הוי זוחלין ואף דאיכא מ"ס אינו מטהר משום דמקוה אינו מטהר בזחילה. וע"כ כסברת הרשב"א הנ"ל דהיכא שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין. וגם לדעת ר"י והרא"ש שגם במעין בעי מ"ס לאדם והביאו ראי' מסוגיא זו משום דלשון חלחולי מחלחלא משמע במעין ואמאי לא הוכיחו בפשיטות דע"כ מיירי במעין דאם לא כן אינו מטהר בזוחלין וע"כ דהיכא שאין ניכרת הזחילה לא מיקרי זוחלין. עוד יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בכ"ד מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ופירש"י שנשתמשו הטהרות בכלים שטבלו בו. וע"כ במקוה מיירי דמעין מטהר בכ"ש לכלים לדברי הכל ולא איכפת לן מה שחסרו מן מ"ס וא"כ מה פריך בגמ' ריש נדה אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והרי כשאנו רואין עכשיו שנחסר לא היתה להמקוה חזקת כשרות מעולם דאף בשעה שהי' שם שיעור מקוה היתה פסולה מטעם זוחלין. וע"כ דאם אין הזחילה ניכרת ל"מ זוחלין וליכא פסול רק אחר שנחסר משיעור מקוה. ושפיר פריך בגמ' שהי' להמקוה חזקת כשרות קודם שנחסרה משיעורה. ועי' בתשו' הר"ן שהביא הב"י ס"ס ר"א שכתב במקוה שהוחזק להיות מימיו פעמים עולים ופעמים מתמעטים אם לא הוחזק להיות מתמעט על פחות מן מ' סאה המקוה כשרה ומה בכך שפעמים מימיו עולים ופעמים מתמעטים ומ"מ כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו מ"ס. עכ"ל הר"ן. וזה מבואר כדעת הרשב"א. וגם בנ"ד נכון לעשות סימן בדופני המקוה שבעת שיגיעו המים לאותו הסי' יש מ"ס ולעיין קודם הטביל' אם הגיעו המים לזה הסימן. כן נראה לפענ"ד ולהלכה למעשה לסתום פתח החריץ ע"י בנין אבנים כמו שהי' עד עכשיו וח"ו חלילה מלפתוח הצנור בשעת הטבילה. ומובטחני שגם החכם החולק עליו ישוב מדבריו ויודה על האמת ולא יעמוד על דעתו באיסור חמור כזה. וה' הטוב ישפות לנו שלום וכל טוב ויאיר עינינו בתורתו כעתירת ידידו הנאמן בברית אהבתו: