מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לז
ב"ה אור ליום ג' כ"ב שבט תרמ"ג לפ"ק לבוב. ד' עמו גבור החיל ידיד נפשי ולבי הרב החריף ובקי מחודד ומפולפל אמרותיו נכוחים עולות מחים יקר הערך מוה' יהושע פנחס באמבאך נ"י:
קונטריסו הנחמד הגיעני והאמת אגיד כי אילו לא לא ראיתי לא האמנתי על איש רך בשנים יהי אב בחכמה כמוהו דילידא אמי' כוותי' תילוד. ד' יאריך ימיו ויזכה לשבת על מי מנוחות ולהגות בתורתו בשקידה רבם. ומובטחני כי אנשי דורו יהנו ממנו עצה ותושי' להורות הלכה לרבים לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. וכאשר עברתי בין פנינו אמרותיו ראיתי שמביא ג"כ דברי הרמב"ם פ"ד משחיטה הל' י"א דשחיטת נכרי הוי נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ודבריו סותרין למה שכתב פ"ב משא"ה ה' ו' שכתב שם דשחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא וקרוב בעיני שזה מד"ס עכ"ל. והפר"ח רצה לתרץ דאף דלוקין משום נבלה מ"מ אינו מטמא ותמה ע"ז התב"ש סי' ב' ס"ק א' דאין שורש לזה. גם גוף דברי הרמב"ם בה' שחיטה שכתב דלוקה משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור אני תמה ושואל אזהרה שמענו עונש מנין דניהו דיש ללמוד מזה שזבחו אסור מ"מ לא נאמר לאו באכילתו ומנ"ל דלוקה. וגם מאחר שכתב דשחיטת נכרי נבלה יותר הי' לו להרמב"ם לומר שלוקה משום נבלה. ותו למה לי' קרא דוקרא לך וגו' ולענ"ד נראה בעז"ה בזה דבר נכון. דהנה כבר נודע דעת הבה"ג דעיקור סימנים לא הוי טרפה מחיים רק שאין שחיטה מועלת בו כמ"ש בסי' כ"ד סעי' ט"ו בהג"ה ורבים חולקים ע"ז וס"ל דעיקור הוי טרפה מחיים כמ"ש התב"ש שם ס"ק כ"ו. אמנם דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל נלענ"ד דסובר שאם אין הסימנים ראויין לשחיטה הוי נבלה מחיים דהא בסימן ל"ג סק"ד בש"ך הביא בשם הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבלה מחיים. והרמב"ם פ"ג מה"ש הי"ט סיים ע"ז ואין השחיטה מועלת בו. ונראה לע"ד דטעמא קיהיב למילתיה דמש"ה הוא נבלה מחיים הואיל ואין לו היתר בשחיטה. ולמדתי דבר זה מדברי אא"ז התב"ש ז"ל סי' ל"ג ס"ק ה' שכתב שדעת הרמב"ם דלאחר חזרה שהודה רע"ק לר' ישבב נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוו טרפות כלל ורק כיון דלא איפשר לשוחטן שהרי נפסלו הסימנים מש"ה היינו נבלותן והוי נבלה מחיים ע"ש היטב:
עוד נראה לענ"ד שכל מה שכתב הרמב"ם בענין שחיטת נכרי בין בהל' שחיטה בין בה' שא"ה מיירי בין ששחט נכרי שני הסימנים בין שהתחיל לשחוט בושט או ברוב קנה וגמר הישראל כמבואר בגמ' פ"ב ופ"ט דחולין. ומעתה י"ל דהכי כוונת הרמב"ם פ"ב מה"ש הנז' דשחיטת נכרי נבלה ולוקה על אכילתה מה"ת מדכתיב וקרא לך ואכל מזבחו. ומזה נלמד דזבחו אסור וא"כ מש"ה שחיטת נכרי לא מהני מידי וכמ"ש הראב"ד בפ"ב משא"ה הנ"ל כי הם דומי' לחמור והוי כשחיטת קוף וכ"כ הכס"מ שם וא"כ כששחט הנכרי מיעוט הושט או רוב הקנה נפסלו הסימנים ואינן ראוין עוד לשחיטה והוי כמו נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דעלמא דהוי נבלה מחיים לדעת הרמב"ם ומש"ה לוקה על אכילתה מה"ת והיינו משום לאו דנבלה ועי' ברש"י פ"ק דחולין דף כ' ע"ב שהקשה דבכל השחיטות וכי מתה עומד ושוחט דבתחילת השחיטה נפסלה מטעם נקובת הושט וע"כ צריך לומר דדרך שחיטה בכך ובהכי שרי רחמנא ולזה הביא הרמב"ם קרא דוקרא לך ואכלת מזבחו דמשם אנו למדין דזבחו אסור ואם כן אין דרך שחיטה בכך ומש"ה איכא עלה לאו דנבלה תיכף כשהתחיל הנכרי לעשות דבר שעושה טרפה כגון מיעוט ושט או רוב הקנה דהוי נבלה מחיים לדעתו בין שגמר אח"כ נכרי או ישראל.
שוב מצאתי ברמב"ם סוף פ"ט מה"ש דאם נתקפלו הסימנים אסורה שהרי אינן ראוין לשחיטה ודעת הכ"מ שם דנתקפלו הסי' אינה טרפה והוי נבלה וכן הכריע התב"ש סי' כ"ד ס"ק כ"ה ע"ש וכיון שהרמב"ם מסיים בטעם איסור דנתקפלו הסי' שהרי אינן ראוין לשחיטה הרי מפורש בדברי הרמב"ם כמ"ש שאם אין הסימנים ראוין לשחיטה הוי נבלה מחיים ומעתה אין דברי הרמב"ם סותרין כלל זא"ז דשפיר כתב דטומאת שחיטת נכרי הוי מד"ס וכמ"ש התב"ש בסי' ל"ג סק"ה דאף דהוי נבלה מחיים מ"מ אינו מטמא מחיים דבטומאה כתיב וכי ימות ע"ש וכשגמר הישראל אחר כך אינו מטמא מן התורה. כן נלענ"ד נכון בעז"ה
ודע שגוף מחלוקת הט"ז והש"ך אם נאסר במיעוט קמא דקנה בשוחט לע"ז אשר מעכ"ת האריך הרחיב לפלפל בזה בדברים נפלאים. לדעתי העני' תליא באשלי רברבי במחלוקת רש"י ותוס' בב"ק דף ע"א ע"ב בהא דפריך התם ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם דו"ה כיון דשחיט בה פורתא אסרה וכו' ופירש"י דקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים וכו' ע"ש. ולמדנו מדבריו דמש"ה בשוחט לע"ז נאסר מתחילת השחיטה משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולפ"ז במיעוט קנה דאין כאן התחלת שחיטה כלל אף למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכמו שהוכיח מעכ"ת מדברי הרמב"ם פ"ד מה"ש ה' י"ג א"כ ליכא שום איסור במיעוט קמא דקנה. אבל התוס' שם חולקים על רש"י וס"ל דגם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ בשוחט לע"ז נאסר בתחילה כשהתחיל לשחוט משום שהאיסור אינו תלוי בשחיטה רק במעשה ע"ש ד"ה כיון. וכיון דלא בעינן שחיטה בלל רק מעשה בעלמא א"כ אפשר דגם מיעוט קמא דקנה חשיב מעשה להיות נאסר בזה. כן נ"ל ברור:
אמנם בקושית הנקה"כ על הט"ז דלדבריו מאי פריך תלמודא בחולין דף מ' ע"ב מכדי וכו' ועולא מעשה כ"ד קאמר ולמה לי' לשנויי בחצי קנה פגום הא בלא"ה כיון דאינו נאסר במיעוט קמא דקנה וא"כ כולהו בהדדי קאתו. ובחדושי הארכתי בזה הרבה וכעת יצאתי לדון בדבר החדש דהנה הפני יהושיע בגיטין דף מ"ה כתב דהא דאמרי' כתבן מין ישרף משום שאינו בקשירה והרי בל"ז פסול משום שכותב לשם ע"א. וכתב הפ"י לתרץ דהאי תנא סובר דלא בעינן כתיבה לשמה וכל היכא דלא בעי' לשמה גם מחשבת ע"א אינו פוסל יעו"ש. ואנכי הבאתי סמוכין לדבריו מגמ' דע"ז דף כ"ז ע"א דר"י סובר דלא ימול ארמאי משום שמל לשם הר גריזים ופליג עלי' ר"י והיכן מצינו לשמה במילה ע"ש הרי להדיא דכ"ה דלא בעי' לשמה אינו מזיק אם עושה לשם ע"ז. ומיושב בזה הא דאמרי' בגיטין שם מעשה בנכרי בצידן והתיר רשב"ג ליקח ממנו ע"ש והרי בחולין די"ג ע"ב אמרי' אין רוב אומות מינין ופירש"י דלמיעוטא לא חיישינן וכיון דרשב"ג ס"ל חיישי' למיעוטא יעוי' בבכורות דף כ"ד ע"א והיאך התיר ליקח ספרים מן הנכרי שמא מין הוא ולדברי הפ"י א"ש דלפי הס"ד דרשב"ג ל"ב כתיבה לשמה גם כתיבת מין לע"ז אינו פוסל. וכן מיושב בזה קושי' התוס' שם ד"ה עיבוד דבכתיבה יש לומר סתמא לשמן קאי. ולפי מ"ש ניחא דניהו דבכתיבה אמרי' סתמא לשמה קאי מ"מ כיון דעכ"פ סובר רשב"ג דבעי כתיבה לשמה ממילא מזיק אם כותב לשם ע"ז וא"כ יש לחוש שמא מין הוא וכתב לשם ע"ז מאחר דרשב"ג ס"ל חיישינן למיעוטא וכמ"ש ודו"ק. ולפ"ז יש לעורר בהא שמבואר בסי' ב' סעי' ו' שאם התחיל נכרי במיעוט הקנה וגמר הכשר כשרה הרי כיון שעכ"פ מיעוט מינין באומות ואנן קי"ל סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא ואסור עכ"פ מדרבנן כמבואר בתוס' בכמה מקומות. וא"כ אית לן למיחש שמא מין הוא ולפ"ז שחיט. ובגמ' חולין פ"ק הנ"ל שם לא קאמר אלא משום שאין רוב אומות מינין אין לאסור בהנאה ומשום שלענין איסור הנאה ליכא חזקת איסור משא"כ לענין איסור אכילה דאיכא חז"א יש לאסור מטעם מיעוט וחזקה. ומזה יש ראי' לשיטת הט"ז שבמיעוט קמא דקנה אין לאסור בשוחט לע"ז. ומיושב בזה קושי' השיך ס"ק ל' בהא שאוסר המחבר אם ישראל ונכרי אוחזין בסכין ומדמי לה לשנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם דבר פסול וכתב הש"ך דלא דמי דהתם פסלה מחשבת השוחט משא"כ בעכו"ם דאוסר משום דלאו בר שחיטה הוא ואם יש אחר זולתו בר שחיטה דיו יעו"ש ולפמ"ש אם גמר העכו"ם השחיטה יש גם כן פסול מחשבה דלמא מין הוא ואיכא מיעוט וחזקה כמ"ש. ועי' בתוס' חולין דף י"ד ע"א סוף ד"ה השוחט דמבואר להדיא כדעת המחבר ע"ש ודו"ק:
הן אמת שלסברת הפ"י הנ"ל יקשה בהא דנאסר בשוחט חולין לע"א כיון דשחיטת חולין לא בעי כוונה וכל היכא דלא בעינן לשמה גם אם מחשב לע"ז אינו פוסל לדעת הפ"י. איברא הא בורכא דשוחט לע"ז אסור משום זבחי מתים ושחיטה היא מד' עבודות וכיון דנעשה עבודה לע"א אסור משום תקרובת ע"א. ואפשר שזהו סברת הט"ז דבמיעוט קמא דקנה אינו נאסר משום דעדיין לא מיקרי עבודה ולא זביחה ומש"ה שפיר י"ל כיון דל"ב לשמה לא מיגרע אי נמי שוחט לע"ז וכמ"ש הפ"י. וכ"ז בחולין אבל בקדשים דבעי' כונה מיפסל גם במיעוט קמא דקנה דניהו דמ"ק לא מיקרי עבודה ולא זביחה מ"מ הרי גם בס"ת פסול בכתב מין למ"ד דבעינן לשמה. ודו"ק היטב בכל זה. ויסלח נא כבודו היקר כי לא אוכל להאריך יותר כי מדי כתבתי דברי אלה באו אלי שאלות נחוצות למעשה ואין עתותי בידי. והנני ידידו אוהבו באמת: