מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לו
ב"ה יום ד' כ"ה טבת תרמ"ד לפ"ק. לבוב. ברכה ושלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן מופלג בתורה וביראת ד'
טהורה מוה' שמואל דוד הכהן נ"י. מכתבו הגיעני. את אשר נתקשה מע"כ בדברי הט"ז ס"ס צ"א והש"ך בסי' ע' ס"ק ל"ח דלא מקילינן תרי קולי בשביל הפסד מרובה מהא דאמרי' בביצה דף כ"ה דבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול ממנה כזית והר"ן פ"ק דחולין כתב שמותר לאכול בלא בדיקת הריאה משום הפסד ממונו והרי התב"ש ר"ס כ"ז כתב דמש"ה מותר לר"ע לאכול מבית טביחתה קודם שתצא נפשה הוא משום הפסד ממונו ע"ש ומוכח מזה דמשום הפסד שרינן תרי איסורי זהו תו"ד ועי' בגמ' פסחים דף מ"ו ע"ב דלמ"ד דאמרי' הואיל גוף השחיטה דשרי במסוכנת הוא דמשום הפסד ממונו שרינן איסורא דרבנן ע"ש היטב. ועי' במג"א ר"ס תקכ"ז. והנראה לענ"ד בזה עפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' שאפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד י"ל טעם בפ"ע מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו והש"ך שם ס"ק י"ט פקפק בזה ובעניי הבאתי ראיה לדעת רמ"א מאותה שאמרו בחולין דל"ו ע"ב הו"ל רב חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. אע"ג דר"ש מתיר משום דדם אינו מכשיר ור"ח מתיר דס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף ודם מכה הוא. ומוכח להדיא שגם באיסור תורה סמכינן על רבים אף שאינו מטעם אחד ודלא כהש"ך. ומדברי רש"י ב"ק דף קט"ז ע"א ד"ה אין משמע קצת להיפך. ועי' בש"ך יו"ד סי' נ"ד ס"ק ט' דמש"ה כשר בחוליא יתרה משום דמצרפין דעת הרמב"ם דחסר אינו כניטל ודעת הרשב"א דיתר כנטול דמי היינו אותו היתר בלבד עייש"ה. על כל פנים מבואר דמצרפין דעת הרבים אף שאינן מטעם אחד. ובזה זכיתי להבין דעת קדושים דתרי קולי לא מקילינן בהפ"מ. דהרי בצלי הנאכל מחמת מלחו שנפל לחלב משום שלדעת הרא"ש וסייעתו דבצלי אסור גם בצונן פשיטא דאסור לדעת זו לחוד וכן לדעת הארוך דמליחת צלי הוי כאינו נאכל מחמת מלחו גם כן אסור מטעם זה לחוד ואם נרצה להתיר בזה נצטרך לומר קולי שני הדעות דבצלי מותר בצונן וגם לומר דמליחה כה"ג אינו כרותח בזה סובר הט"ז שיש לצרף דעת הסוברין דמליחת צלי הוי כרותח לדעת הסוברים דצלי אסור גם בצונן. ואפשר דהוי בזה דעת רוב הפוסקים לאיסורא ואף שאינן מט"א. וכ"ה ממש בש"ך סי' ע' ס"ק ל"ח שלהסוברים דאחר יב"ש אינו פולט ציר פשיטא דאסור וכן לדעת הסוברים דלא אמרי' איידי דיפליט ציר דידי' יפליט ציר דאחרינא גם כן אסור וא"א להתיר כ"א בצירוף שני קולות לכן כתב הש"ך דאינו מועיל הפ"מ בכה"ג דמצרפין דעת הסוברין לאיסור אף שאינן מט"א וכמש"ל:
ומעתה זה דוקא במקום דאיכא מחלוקת הפוסקים דיש לצרף דעת המחמירים והוי דעת רוה"פ לאיסור וכדהוכחתי מגמ' חולין הנ"ל ומש"ה אסור גם בהפ"מ אבל במקום דליכא שום מחלוקת שפיר יש להתיר הרבה איסורין משום הפסד מרובה וכמו שהוכיח מע"כ מגמ' ביצה. ועי' בש"ך יו"ד סי' מ"ח ס"ק מ' דבהודח או נמלח דינו כניקב מצד א' ומשמע דלדינא קאמר הכי גם לדידן וכן משמע מדברי הפרמ"ג שם ואף דהוי תרי קולי בהפ"מ חדא לסמוך ע"ד הרשב"א לתלות שהמחט בא מבפנים וגם לסמוך ע"ד המקילין בס"ח שם דבהודח או נמלח שרי אם ניקב מצד א' ע"ש. ויש לחלק. עכ"פ לדינא ודאי אין לזוז אף זיז כ"ש מדברי הט"ז והש"ך דלא מקילינן תרי קולי בהפס"מ.
ובדבר האשה שרגילה לבדוק בכל יום מלבושי' מכתמים ומצאה כתם בחלוקה באמצע היום ויש לה לתלות מחמת שנתעסקה אתמול בדמים ונסתפקה אם בדקה חלוקה באותו יום בבוקר ואז א"א לה לתלות בעסק דמים של אתמול. ומעכ"ת עורר בזה מדברי הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו דמסתמא סירכא נקיט ואתי וכדאמרי' בפתח למען ירבו ימיכם ואח"כ כתב מע"כ דלא דמי להתם דשם כשבשלה בשר אמרי' שעשתה כדרך הנהוג למלוח ולהדיח קודם הבישול וכן בפתח למען ירבו ימיכם אמרי' שפיר דרגיל לומר כן אחר גמר פרשה שנייה של ק"ש משא"כ בנ"ד שאין מעשה הבדיקה של המלבושים נמשך לא לפניו ולא לאחריו. ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר שבשעה שבודקה עצמה בבוקר לספירת ז"נ אזי בודקת גם כן מלבושיה. אפס מע"כ לא ביאר כל הצורך אם אירע שאלה הזאת בימי ספירתה או בימי טהרתה ואם הוא בימי טהרתה אז עולה החילוק שכתב מעכ"ת כהוגן. עוד נראה לחלק דדוקא בדבר שצריך לעשות כן מצד הדין כגון למלוח ולהדיח קודם הבישול או לקרות פרשיות של ק"ש כסדר קודם למען ירבו ימיכם בזה אמרי' סירכא נקט ואתי ובודאי עשה כדין משא"כ בנ"ד לפי המבואר בש"ע סי' קצ"ו צריכה לבדוק עצמה דהיינו שתבדוק באו"מ בעד הבדוק לה אבל שתבדוק מלבושי' בכ"י זו לא שמענו. ועי' בס"ט ס"ק ט"ו בשם הרא"ש וכמדומה דלא נהיגי הכי. ומכל שכן בימי טהרתה דא"צ לבדוק כלל ומה שהנהיגה עצמה בכך לא מצינו לומר בכה"ג סירכא נקט ואתי. שוב ראיתי שגם מע"כ כתב כעין זה. ומ"ש מע"כ ע"פ דברי הט"ז סי' ק"צ ס"ק ל"ו יפה כתב והוא דבר חכמה. ולענין דינא לענ"ד אפשר להביא ראי' מדברי הש"ך סי' ק"צ ס"ק ס"א דבנתכבס ע"י ישראלית אם הכתם מקדיר טהורה ועי' בס"ט שם שהאריך בזה והכריע להלכה כהש"ך ומעתה רואה אני הדברים ק"ו שהרי התם אמרי' בגמ' בהדיא חזקה בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוס וסי' דמקדיר אינו דבר ברור כל כך ואיפלגו בזה תנאי בגמ' והרמב"ם השמיט לגמרי החלוק בין מקדיר למגליד ואפ"ה סמכינן אהא דמקדיר ותלינן דהכתם הוא מימי נדתה קודם הכבוס ודחינן החזקה הנאמר בגמ' חזקה שבדקתו בשעת כבוס. כש"כ בנ"ד מאי דאמרי' סירכא נקט ואתי ודאי שאין זה חזקה גמורה ומה שנתעסקה בכתמים אתמול הוי כמו לקחה עד ממקום שדמים מצוין שם דמבואר ברמ"א סל"ו שחזקתו שהי' בו כבר כתמים. והדבר ברור לענ"ד שיכולה לתלות במה שנתעסקה וטהורה היא. ועי' ברש"י נדה דף נ"ח ע"ב ד"ה שתיהן ודו"ק:
מה שנסתפק מע"כ בהא דמבואר בסי' ק"צ סעי' ל"ו דאם תולה בכתמים א"צ להקיף לדבר שתולין עליו היאך הדין אם הקיף ולא אידמי. יעוי' בסי' קפ"ח שדרך הדם להשתנות לאחר שנעקר מן הגוף ואא"ז הח"צ ז"ל בתשובה סי' מ"ו כתב דשנוי האויר והתחברו עם הפשתן מולידים צבע חדש. ויש לה"ר לזה ממה דאיתא בסי' קפ"ז ס"ה שאם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה במכתה ורמ"א שם האריך בכל הפרטים שבדינים אלו ולבסוף סיים וכתמים תולה בה בכל ענין ע"ש ומשמע דקאי על כל מה שמבואר למעלה דגם אם דם מכתה משונה אפ"ה תולה בכתמים. וכעין שכתב הש"ך בסי' ל"ו לענין נקב בריאה דתלינן בזאב אפילו מקיפו ולא אידמי כשר. ואפילו להחולקים שם על הש"ך נראה דמודים כאן דהוא מילתא דרבנן וכמ"ש גם מע"כ וגם דרכן להשתנות כמ"ש. ועי' בס"ט סי' ק"צ ס"ק מ"ה שהאריך בזה.
מה שתמה מע"כ על הכו"פ והח"ס שהביאו ראיות דגה"נ נוהג בנקבות והרי משנה שלמה שנינו ר"פ גה"נ נוהג בחולין ובמוקדשין ובזבחים דף ל"ה ע"א כתב רש"י דכל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות. במחכ"ת ל"ק מידי דדוקא התם דברישא תנן זבח ובסיפא מוקדשין פי' רש"י משום דסיפא מיירי בנקבות דוקא אבל היכא דתאני מוקדשין לגבי חולין כל הקדשים בכלל מוקדשין הן. וראי' לזה דבחולין ד"צ ע"א פליגי אמוראי אי מיירי מתני' בקדשים הנאכלין או בקדשי' שאינן נאכלין דהיינו עולה והרי מוקדשין הוי נקבות דוקא ועולה הוא זכר וע"כ כמ"ש. ועי' פסחים דף פ"ה ע"ב. והנני להודיעהו כי דבריו הוטבו מאוד בעיני. ד' יחזקהו ויאמצהו לשבת ולהגות בתורתו הקדושה כעתירת ידידו הדו"ש בלונ"ח.