אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן יד

סימן יג

ב"ה יום ד' כ"ה טבת תרל"א לפ"ק לבוב. ברכת שמים מעל לכבוד רב רחימאי חביב עלי כנופאי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים וותיק וחסיד ירא ד' מרבים כש"ת מוה' יחיאל נ"י מו"צ בק' בעלזא יע"א.

מכתבו הגיעני ואת אשר כתב מעכ"ת בעניני חנוכה לא עייתני בהם כל הצורך כי זה כמה הרביתי מלין בעז"ה באלה הענינים וקשה עתיקא. אמנם במה שנסתפק מעכ"ת למ"ד אין אדם אוסר דבר שא"ש אי מצי לאסור דבר המופקר. נראה לפענ"ד לפשוט ספקו מהא דתנן בפ"ה דנדרים דשניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר והטעם דדבר של אותה העיר בני העיר הם כמו שותפין באותו דבר ושותף יכול לאסור חלקו על חבירו משא"כ בדבר של עולי בבל דשייך לכל העולם הוי כדבר הפקר. ועי' בפי' הרא"ש שם. ומזה מוכח דדבר הפקר אינו יכול לאסור על חבירו. וסבור הייתי לומר דלעולם באוסר על חברו דבר המופקר בפירוש אסור והתם היינו טעמא דמיירי באוסר נכסיו סתם ומסתמא אין דעתו על מה שהפקיר וכדאמרינן סוף פ"ד דנדרים. ואף דהך סברא דאין דעתו על מה שהפקיר לא קיימא התם במסקנא. דוקא התם שעדיין אינו הפקר גמור עד דאתי לרשות זוכה אבל בהפקר גמור שפיר יש מקום לומר דאף שיכול לאוסרו מ"מ מסתמא אין דעתו לאסור דבר המופקר. וכעין זו כתב הר"ן שם דף מ"ו ע"ב:

אמנם באמת א"א לומר כן דבש"ס שלהי ביצה פריך תלמודא למ"ד בירא דשותפי נינהו דא"כ אמאי מותרין בבור שבאמצע הדרך והתנן השותפין שנדרו הנאה וכו' ואם הטעם שמותר בדבר של עולי בבל משום אומדין דעת הנודר שלא היה בדעתו לאסור אותם א"כ מה לו להנודר בפלוגתא דאמוראי אי בירא דשותפי או בירא דהפקירא מ"מ לא הי' דעתו לאסור דברים הללו. אלא ע"כ משום דאמרי' דאף דרוצה לאוסרם מ"מ לא יכול לאסור דבר המופקר משום שאינו שלו ומש"ה שפיר פריך הש"ס למ"ד דהוי בירא דשותפי תו מצי לאוסרם. ודברי הר"ן שם דף מ"ח ע"א ד"ה ואסורין הם תמוהים מאוד מגמ' ביצה הנ"ל והארכתי בזה במקום אחר. עוד נ"ל להביא ראי' לזה מדברי הר"ן שם דף ל"ד ע"ב שפירש הא דהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש דמיירי שהיתה ככר של הפקר בתוך ד' אמותיו דמתוך שיכול לזכות בו מצי נמי לאקדושה דהוי כמו המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשיה משמע להדיא דאם הי' חוץ לד' אמות אינו יכול להקדישו אף דהיא הפקר ע"ש.

ודע שלדברי הר"ן צריך להבין הא דמקשי תלמודא בחולין דף קל"ט בהא דשלוח הקן אינו נוהג במוקדשין ה"ד אי דהוי לי' קן בתוך ביתו כו' אלא דחזי קן בעלמא ואקדשי' ומי קדיש איש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל וכו'. ולדברי הר"ן אמאי לא מוקי לי' בפשיטות דחזי קן בתוך ד' אמותיו דאז שפיר מצי לאקדושיה מטעם מיגו דזכי לנפשי' ואפ"ה לא זכה בו עדיין ולא מיקרי מזומן משום דגלי אדעתיה דלהקדש ניחא לי' דליקני ולא לי' כמ"ש הר"ן בנדרים שם דמש"ה מעל ולא מיקרי גזבר משום דלא זכה בה עדיין. ולכאורה רציתי לומר לפום מאי דאמרי' בש"ס בב"מ דף ק"ב ע"א דכיון דאסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהם וכיון דאיהו ל"מ זכי חצרו נמי לא זכי' ליה. וא"כ לפי מ"ש הקדמונים דקנין ד' אמות הוא מטעם חצר ומאחר שאסור לזכות בהם גם בד"א לא קני ולא שייך בזה מיגו דזכי לנפשי'. ועי' במחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ד' שהביא בשם הרמב"ם דאין זה רק איסור דרבנן וא"כ מה"ת מותר לזכות בבצים וממילא תו קני' לי' חצרו. אמנם י"ל דהרי גוף קנין ד"א הוא רק דרבנן וא"כ שפיר פריך הש"ס בחולין דלא משכחת שלוח הקן במוקדשין דמה"ת לא קניא לי' ד"א ולא שייך מיגו דזכי לנפשי' וממילא אינו יכול להקדישו וכדפריך איש כי יקדיש את ביתו א"ר מה ביתו ברשותו. וגם מדרבנן לא משכחת שלוח הקן במוקדשין דאע"ג דמדרבנן קונה מחמת ד"א מ"מ הרי מדרבנן שוב אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהן ולא קני לי' חצרו מילתא דאיסורא ולכך גם ד"א לא קנו בכה"ג ומטעם שכתבתי. וזה נכון.

ובזה אמרתי לפשוט ספקו של הריטב"א בב"מ דף ק"ד בהא דאמרו דחצרו לא מצי קני' ליה מילתא דאיסורא אי דוקא מסתמא שלא מדעתו אמרי' דאיסורא לא ניחא לי' למקני' אבל אם אמר בפירוש שרוצה לקנות קני' לי' חצרו אפי' מילתא דאיסורא או דלמא אף שיגלה דעתו בפירוש שרצונו לקנות לא קני' לי' חצרו יעו"ש בשטמ"ק ובמח"אפ שם. ולפי מ"ש אם נאמר דבגילה דעתו קונה ע"י חצרו מילתא דאיסורא א"כ תו משכחת לה שלוח הקן במוקדשין כגון שראה האם על הבצים בחצרו דעד השתא לא קנה לו חצרו דשלא מדעתו ל"ק לי' חצרו מילתא דאיסורא וממילא לא מיקרי מזומן ואחר שראה הקן הקדישו ושפיר מצי להקדיש את הקן אע"פ שלא זכה בו עדיין מ"מ כיון שאם הי' רוצה לקנות קונה אף שהוא מילתא דאיסורא א"כ אמרי' מיגו דזכי לנפשי' יכול להקדישו וכמ"ש הר"ן בנדרים הנ"ל. וע"כ כסברא השניה של הריטב"א דאפילו שרוצה לקנות בפירוש נמי ל"מ לקנות ע"י חצרו מילתא דאיסורא ולא שייך מיגו דזכי לנפשי' ואינו יכול להקדישו ושפיר פריך הש"ס וזו ראי' נפלאה בעיני. איברא דלפי מ"ש במחא"פ בשם הרמב"ם דהא שאסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהן הוא רק מדרבנן א"כ י"ל דמש"ה לא קא משני הש"ס דמשכחת שלו"הק במוקדשין כמ"ש משום דהש"ס שם יליף הא דאין שלוח הקן נוהג במוקדשין מקראי וכיון דמה"ת מותר לזכות בבצים שהאם רובצת עליהן (ועי' בכ"מ פ"ג ממכירה) א"כ קני' לי' חצרו אף שלא מדעתו והוי מזומן. ויש מזה סמוכין לדעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דאין זה רק איסור דרבנן ודו"ק.

עוד יש להביא ראיה דאין יכול לאסור דבר המופקר מהא דאמרי' בש"ס ע"ז דף נ"ג ע"ב ישראל שזקף לבינה וכו' מנ"ל דאסרה דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש כו' אלא מדפלחו וכו' ע"ש ואי נימא דדבר שהוא הפקר לא מיקרי דבר שא"ש היכי מוכח מאשירה הא ניהו דא"י ירושה היא לנו אבל עכ"פ הנכרים היו מושלים שמה בעת שהיו ישראל במדבר ובודאי נתייאשו והרי אמרו במרגלים נתנה ראש ונשובה מצרימה ואף דלא מהני יאוש בקרקע מ"מ הא אשרה היא מחובר ואינו נאסר ומיירי בע"כ באילן שנטעו מתחילה לכך או בנטעו ולבסוף עבדו ועי' ברש"י שם ובתוס' דף מ"ה ע"ב וא"כ הוי תלוש ולבסוף חברו ובכה"ג אמרי' קרקע נגזלת כדמוכח מתוס' סוכה דף ל"א ע"א ד"ה אבל לפי גירסא הישנה דראובן בנה מדעתו של שמעון ועי' במג"א סי' תרל"ז ס"ק ז'. וכיון דקרקע נגזלת א"כ מועיל יאוש בכה"ג כדמוכח להדיא ר"פ לולב הגזול ומכיון דהוי הפקר מאי מקשי הש"ס דא"א אוסר דשא"ש. ובע"כ דגם בהפקר לא מצי לאסור דאף שלא נתייאשו ישראל מגוף הקרקע מ"מ מן הנטיעות והזרעים נתייאשו כיון דבודאי הנכרים עושים שמה כרצונם ובתלוש ולבסוף חברו מועיל יאוש. ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' בפ"ק דר"ה דף י"ג ע"א בהא דאמרי' התם דלא יכלו להקריב עומר מן מה דעייל ביד נכרי דקצירכם ולא קציר נכרי והקשו בתוס' כיון דא"י ירושה היא לנו א"כ ממילא נחשב כשל ישראל כדמוכח בש"ס דע"ז הנז"ל דמש"ה מיקרי לגבי נכרי דבר שא"ש. ולפי מ"ש מיושב היטב דמה שנטעו הנכרים ניהו דהוי של ישראל מכח ירושת א"י אבל עכ"פ הוי הפקר ולא מצי הנכרי' לאסור דהוה דבר שא"ש דגם הפקר אינו יכול לאסור וכמש"ל ואף דבשעת נטיעה עשה חזק' מ"מ לא קנה הנכרי את הדבר המופקר כיון שהוא סבור לעשות בתוך שלו והוי כעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו. משא"כ לענין עומר אע"ג דהוא הפקר מ"מ פסול לעומר דכמו דאמעיט קציר נכרי ה"נ נמעט קציר הפקר כמ"ש הגאון בטורי אבן בר"ה שם. ודו"ק כי חריף הוא ויש להאריך הרבה בזה בבאור הסוגי' שם. דברי ידידו ואוהבו באמת ובתמים:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה