אור ברסלב

מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן יב

סימן יא

ב"ה יום ב' י' שבט תרכ"ה לפ"ק לבוב אל כבוד אחי יקיר לבבי חמדת נפשי ואהובי הרב החריף ובקי המופלג בתורה ויראה המפורסם לתהלה מאד נעלה יקר הערך מוה' יעקב משה איטינגא נ"י.

מה נכבד היום בהגלות נגלות אלי יקרת אמריך מודיעים משלומך ושלו' כל אשר לך תוכו רצוף אהבה חדושים נחמדים המשמחים לב ונפש. אשר כתבת בדבר הלכה למעשה הפעם אודה את ד' כי רואה אנכי אותך הולך בדרך סלולה אשר דרכו בה אבותינו הקדושים נוחי עדן זכותם יגן עלינו להחיותינו ולקיימנו בחיים של תורה ויראת השם אמן. והנני בזה לסלסל ולפלפל בדבריך כאשר חפצת:

תורף השאלה היא באשה שנדרה לתת להבהמ"ד שם ש"ס דפוס זיטאמיר. ונדרה כן בפני ג' אנשים היינו החזן והמשמשים מהבהמ"ד. אמנם לאשר בשעת הנדר שהי' לפני שתי שנים לא הי' נגמר מהש"ס ההוא כי אם י"ד כרכים קבלה האשה מהמדפיסים את הכרכים הנגמרים להיות אצלה למשמרת עד אשר יגמר כל הש"ס למען תתן הכל בשלימות להבהמ"ד. והנה כעת אחרי אשר נגמר הש"ס הנ"ל שאלו אנשי הבהמ"ד את פיה לקיים את נדרה והשיבה כי לאשר זה כמשלש חדשים נדב איש אחד מפה ונתן ש"ס להבית המדרש על כן שוב אין בזה מצוה גדולה ולזאת רצונה ליתן הש"ס להקלויז שמה אשר אליהם יותר נחוץ הש"ס ושלשה אנשים התירו נדרה. ובזה האריך כבודו בפלפול עצום אם יכולה לשנות מוצא שפתיה וליתן הש"ס להקלויז או לא:

הנה מקור הדברים הוא במרדכי פרק אע"פ שכתב מעשה באחד שנדר להשיא יתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשים ופטרו רבינו חיים כהן משום דאיכא אומדנא שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והכי קיי"ל בחו"מ סי' רנ"ג סעי' ט"ז בהגה"ה וביור"ד סי' רנ"ג סעי' ז' וא"כ גם בנ"ד איכא אומדנא שלא נדבה הש"ס להבהמ"ד אלא מפני שסבורה הית' דליכא ש"ס אחר אבל כיון שנתן איש א' ש"ס להבהמ"ד ואין צורך כל כך בזה אדעתא דהכי לא נדרה. אמנם יש לומר דלא דמי להתם דהרי כלל גדול הוא בדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וגם גבי צדקה אמרינן הכי כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח וא"כ י"ל דדוקא התם שפיר פטרו הר"ח כהן מטעם אומדנא שהרי אפילו נתחייב בקנין גמור להדיוט בטל הקנין מטעם שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ואפי' כבר נתן המעות להחתן ומתה קודם החופה צריך להחזיר כמבואר באהע"ז סי' נ"א באורך ולא עדיפא אמירה לגבוה יותר ממסירה להדיוט ומש"ה אם מתה היתומה פטור מליתן. משא"כ בנ"ד דפשיטא שאם נתן אדם מתנה לעני ואח"כ העשיר דא"צ להחזיר ומתנתו קיימת כיון דבאותה שעה עני הי'. ועי' בחולין דף ק"ל ע"ב וביו"ד סי' רנ"ג ס"ד ובש"ך שם. וכיון דבשעה שנדרה לא הי' ש"ס אחר בהבהמ"ד ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כאילו מסרתו לבהמ"ד ופשיטא דבשביל שנתן אח"כ אדם אחר ש"ס לשם אינה יכולה לחזור ממתנתה כיון דהוי כאילו מסרתו כבר. ומצאתי להרב בעל מחנה אפרים בה' צדקה סי' ו' שנסתפק באחד שנדב מתנה לעני וקודם שהספיק ליתנה לו העשיר העני אם חייב עכשיו ליתנה לו מי אמרי' משעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני היה או דילמא זה לא נדר אלא כדי לעשות מצוה בממונו ועכשיו כיון דהעשיר העני אין כאן צדקה ע"ש. וזה דמי ממש לנ"ד לכאורה. (ובמה שכתבתי יש מקום ליישב קושי' הראבי"ה שהקשה על הר"ח כהן מהא דאמרי' מותר המת ליורשיו ואמאי לא אמרי' גם התם אומדנא שלא רצו ליתן כי אם כדי צורכו והמותר יחזרו לבעלים. ולפמ"ש ניחא דלא פטר הר"ח כהן משום אומדנא). איברא דעדיין יש לעיין שהרי בשעה שנדרה האשה לתת הש"ס להבהמ"ד עדיין לא נגמר הש"ס בשלימותו והנה כבר נודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמ' ערוכה היא שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה וכן אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם כמבואר בתוס' ב"ק ל"ו ע"ב. אלא שכתבו התוס' שם דאם אדם אמר לכשיהא דבר זה לעולם אקדשנו או אתננו לצדקה מחויב לקיים דבריו ולהקדישה אח"כ או ליתן אותה לצדקה משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ודוקא אם אמר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש לא מהני דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר שדה זו לכשאקחנה אקדישנה מחויב לקיים דבריו ולהקדיש השדה אח"כ. ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל הביא ראי' לזה מהא דאמר יעקב אבינו עה"ש וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הרי מבואר דחל הנדר אף שלא בא לעולם. עי' פ"ו מערכין ה' ל"א ופכ"ד מה' מכירה ובחו"מ סי' רי"ב סעיף ג' וס"ט. וא"כ כיון דבשעה שנדרה האשה הש"ס לבהמ"ד לא זכו בו אנשי הבהמ"ד משום דהי' דבר שלא בא לעולם אלא דאחר שנגמר הש"ס ובא לעולם מחויבת לקיים מוצא שפתיה וכנ"ל. ואף שהרבה כרכים נגמרו כבר בשעת הנדר מ"מ כבר נודע דעת המרדכי דבמקנה ביחד דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם אמרינן דלא קנה כלל דמתוך שלא קנה זה לא קנה זה ועי' בחו"מ סי' ר"ג וסי' ר"ט. ובדבר שלא בא לעולם לא מועיל קנין כלל. ואע"ג דקני את וחמור קנה מחצה כחן לא קנה כלל כיון דהוי בדבור אחד ועי' ברא"ש פ"ב דקדושין ובהה"מ פ"ט מאישות ובב"י אה"ע סי' מ"א ועי' בר"ן קדושין שם ודו"ק. ועי' בסמ"ע שם והדברים עתיקים. עכ"פ בנ"ד לא זכו בהש"ס אנשי הבהמ"ד אלא שהיא מחויבת לקיים מה שנדרה א"כ מלבד דהדבר מבואר במחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' דאף לדעת הרדב"ז דאם נדר מתנה לעני ידוע אינו יכול לשנותה וליתן לעני אחר היינו משום דבדיבורו זכה בו העני זכיה גמורה מטעם אמירה לגבוה אבל אם הי' באופן דלא זכה בו העני אלא דחיוב נדרא איכא גבי נותן יכול לחזור בו ולומר אתננה לעני אחר או למצוה אחרת ע"ש. וא"כ גם בנ"ד כיון דלא זכו בו אנשי בהמ"ד מטעם אמירה לגבוה משום דהוי דבר שלא בא לעולם אלא דחיוב נדר איכא עלי' יכול' לשנותה לצדקה אחרת. ועוד דהרי כל עיקר ספקו של המח"א שהבאתי לעיל בנדר מתנה לעני והעשיר משום כיון דבשעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני הי' וזה לא שייך כאן דבשעת אמירה לא זכו כלל משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואף דעכשיו מחויבת מטעם נדר מ"מ הרי עתה יש להם ש"ס אחר ואינם צריכי' כל כך לזה הש"ס וכמ"ש. באופן שלדעתי העני' נרא' ברור שיכול' האש' ליתן הש"ס להקלויז ואינה צריכה היתר כלל. ועי' במהרי"ט ח"א סי' ס"א דמדבריו שם ג"כ משמע דיכולין לשנותה ע"ש היטב:

ועתה אבוא על סדר דבריך. את אשר רצית לחדש כיון דצדק' הוא מטעם נדר והדבר מבואר בקדמונים דהמתנדב דבר לבהכנ"ס על דעת אנשי המקום מתנדב א"כ הוי כנדר ע"ד רבים ואין לו התרה. ולכאור' יש להביא ראי' לדבריך ממה שכתב הר"ן בתשוב' סי' א' בקהל שקבלו על עצמם שכל הנדרים שידרו בבהכנ"ס אצל הס"ת יהא מחצית הנדר שייך לבקור חולים ולאחר זמן נעשה בעיר חברת ת"ת ועמד אחד ונדר בבהכנ"ס סך מה לת"ת ובשעת הנדר שכח מתנאי הראשון. וכתב הר"ן שכיון שנדר לת"ת לחברת ת"ת ע"ד אנשי החבורה נדר ובני החבורה הן כבעלי דבר בזה ואינו יכול לבטל מה שנדר על דעתם מחמת מה שקיבל על עצמו מכבר. והביא ראי' לדבריו מדברי התוס' בפרק ג' דנדרים בהך דהרוצ' שלא יתקיימו נדריו ע"ש. מדברי הר"ן מבואר דאף אם נדר מעצמו לטובת חבירו ולא הדירו חבירו הוי כנודר לדעת חבירו וממילא בנ"ד כיון שהאש' נדרה בפני שלשה מאנשי הבהמ"ד והנדר הי' לטובתם הוי כנודר על דעתם. גם מה שכתבת דהא שאמרו הראשונים ז"ל דהמתנדב דבר לבהכנ"ס ע"ד אנשי העיר נדר היינו שנדר על דעתם שיוכלו לשנותו כשירצו אבל לא הוי כאילו נדר על דעתם לענין שלא יהי' לו התרה. מדברי הר"ן שהבאתי לא משמע כן שהרי כתב בפירוש שכיון שנדר לחברת ת"ת הוי כנודר ע"ד אנשי החבור' ולא מהני תנאו שהתנה מתחלה. וא"כ נראה דה"ה דלא מהני פתחו וחרטתו כיון שנדר על דעתם ובטל דעתו אצלם כמ"ש הקדמונים דהיינו טעמא דנדר שע"ד רבים אין לו הפרה. ולפמ"ש לעיל יש לומר כיון דבאמת בשעה שנדרה הי' דבר שלא בא לעולם ולא חל הנדר כלל אלא שמחויבת כעת לקיים נדרה ולהקדיש עכשיו ומה"ט כתבתי דיכולה לשנות לצדקה אחרת וכיון שכן שלא זכו בהנדר אנשי הבהמ"ד א"כ תו איפשר לומר דלא הוו אנשי בהמ"ד כבעלי דברים כלל. ולא כתב הר"ן דאנשי חבורת ת"ת הם בע"ד רק התם דזכו בשעת הנדר מטעם אמירה לגבוה משא"כ הכא. וכיון דלא הוו כבע"ד ממילא אינה נודרת כלל על דעתם ויכולין להתיר לה לגמרי. ומטעם זה י"ל ג"כ בסתירת דבריך מ"ש דמטעם אחר לא תועיל ההתרה כיון שנדרה בפני ג' אנשים וכבר אמרו הנודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. ולפמ"ש איפשר לומר כיון שיכולה לשנותו לצדקה אחרת א"כ לא הוי הנדר לתועלת חבירו כלל דאף בלא ההתר' יכולה לשנות הנדר ובכי החי גוונא שאין הנדר לתועלת חבירו וגם לא קבלה טובה מהם לכ"ע יכולין להתיר בלא דעתו ובלבד שיודיעוהו אח"כ דלא שייך חשדא. וגם בלא"ה אפי' הי' כאן תועלת חבירו הרי בדיעבד אם התירוהו מותר כל שלא קיב טובה ממנו. ומ"ש המחבר וי"א שאין חלוק בין עשה לו טוב' וכו' לא קאי רק על לכתחיל' ע"ש היטב. וכאן כיון שכבר התירו מותר בדיעבד לכ"ע אף אילו היה בזה תועלת חבירו:

ואת אשר הקשית לשיטת הרשב"א שהביא הר"ן בסוגי' דבר פדא דבאמר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דיכול לחזור בו וכן במקדיש דבר שלא בא לעולם דלכ"ע יכול לחזור בו. והקשית מהא דמבואר בשו"ע בכ"ד שהאומר חוב זה כשיגיע לידי אתננו להקדש חייב להשלים נדרו הרי דאף בהקדיש דשלב"ל נדרו קיים וכיון שבא לעולם רגע אחת חל הנדר ושוב אינו יכול לחזור והארכת בזה הרבה. ובאמת שבראשית השקפה הי' לי בזה פלפול ע"פ דברי הר"ן פ"ק דכתובות בסוגיא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד כיון שהגדיל שעה אחת וכו' ע"ש היטב אמנם באמת אין צורך לכל זה ואין כאן התחלת קושיא כלל. לא מיבעי' לשיטת הגאונים והרא"ש והכי קיי"ל בחו"מ סי' רי"ב דדוקא אם אמר כשיבא לעולם אתננו להקדש וכו' בזה דוקא חייב לקיים נדרו משום דקיבל על עצמו להקדישו כשיבא לעולם אבל אם אמר לכשיבא לעולם יהי' הקדש אינו כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אם כן פשיטא דלק"מ דהך דמקדיש דשלב"ל יכול לחזור בו היינו כגון שאמר יהי' הקדש וכדומה. אלא אפי' לשיטת הרמב"ם דגם באומר יהי' הקדש מחויב אח"כ לקיים נדרו הרי כתב הסמ"ע שם ס"ק כ"ב דלא כ"כ הרמב"ם רק במידי דעבידא דאתי יעו"ש. ובר מן דין אין ענין כלל זה לזה דהם לא אמרו רק גוף הדין כשאמר כשתלד פרתי זכר אקדישנו עולה דלא חל על הולד קדושת עולה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו קדוש ממילא. אבל על הנודר איכא חיוב לכשתלד פרתו להקדישו אח"כ לשם עולה ורמיא עלי' איסורא דבל יחל אם אינו מקדישו אח"כ. ולזה דימה אותו רבינו הרמב"ם ז"ל לאומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר דגם התם אינו נזיר ואם שתה יין אינו לוקה אלא דחיובא רמיא עלי' דהנודר לקבל עליו נזירות. ועי' במלמ"ל פ"ו מערכין ה' ל"ג. ולא ידעתי היאך קרבת את המרוחקין דאיכא נ"מ טובא דאם נימא שהולד קדוש מחמת דבורו הראשון א"כ אף אם מת הנודר קודם שילדה פרתו גם כן קדוש הולד אבל כיון דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם רק דחיובא איכא על הנודר להקדיש הולד כשיולד אם מת הנודר פקע חיובו והולד חולין. עוד איכא נ"מ כגון שהקדיש הולד אח"כ לשם שלמים דאם חלה עליו קדושת עולה מחמת דבורו הראשון אין ההקדש שני לשם שלמים כלום אבל כיון דבאמת אין בהקדש הראשון כלום אלא דחיובא רמיא אח"כ כשיולד להקדישו לעולה א"כ אם הקדישו לשם שלמים אח"כ איסורא הוא דעביד ועבר על ככל היוצא מפיו יעשה אבל ההקדש השני חל. ועוד איכא נ"מ טובא ואין להאריך. ואולי לא עמתי על כוונת דבריך יבואו נא דבריך שנית וכבדנום.

עוד באת בדבריך הנעימים לומר דבנ"ד לא חל ההקדש על הש"ס כיון דאיזה כרכים לא נגמרו עדיין והוי דבר שלא בא לעולם וא"כ לא חל גם על אותן שבאו לעולם משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. והבאת סיוע לדבריך מדברי הריטב"א שהביא השעה"מ פ"א מנדרים דאם הקדיש שתי בהמות למזבח ואחת מהן היתה טמאה או בע"מ דלא חל ההקדש כלל משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. הרי מבואר דאף אם על מקצת הנדר לא הי' חלות כלל ג"כ אמרינן דאם הותר מקצתו הותר כולו ולא דוקא בהותר ע"י פתח. יפה כתבת. איברא דלכאורה יש לדון על דבריך דהרי השעה"מ שם הקשה על הריטב"א מהא דכתב רש"י בריש המדיר אין הנאת תשמישו נאסר עליה משום דמשועבד לה ולשיטת הריטב"א קשה דגם שאר הנאות לא יאסרו דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ותירץ השעה"מ כיון דבאמת מדינא קונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דאשה ומש"ה ל"א נדר שה"מ הותר כולו ע"ש. מדבריו נראה דדוקא היכא שמקצת הנדר נתבטל לגמרי בה אמרי' דבטל כולו אבל אם גם על המקצת יש חלות קצת אע"ג דבאמת אלמוה רבנן לשיעבודא ואינו חל כיון דמדינא חל עכ"פ בזה אמרינן דגם המקצת השני חל לגמרי. וא"כ אפשר דגם בנ"ד כיון שחל הנדר גם על הכרכים שלא באו לעולם לענין זה שחייב מכח נדרו להקדישם אח"כ כשיבאו לעולם כמבואר למעלה א"כ חל גם על המקצת השני לגמרי. אמנם אין זה מוכרח ויש לחלק. גם בלא"ה נראה לפע"ד ליישב קושית השעה"מ על הריטב"א באופן אחר. דהנה הריב"ש בתשובה סי' רצ"א כתב באחד שנדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי ואח"כ נשאל לחכם על אחד מהם. והשיב הריב"ש שלא הותר השני ולא אמרינן בכה"ג נדר שה"מ הותר כולו דכיון דכל נדר ונדר צריך פתח לעצמו וכשם שחלוקין לפתחן שאין נדר זה ניתר בפתחו של האחר כך לא אמרי' מתוך שהותר זה הותר זה וחלוקין ג"כ להתרתן יעו"ש. וא"כ י"ל דה"ה הכא דהרי באמת איסור של הנאת תשמיש הוא דבר שאין בו ממש ואין בזה כי אם בל יחל מדרבנן וכמ"ש הר"ן בנדרי' דף ט"ו ע"ב והרי הב"י הביא ביו"ד סי' ר"ו בשם התשב"ץ דנדר שאינו חל רק מדרבנן סגי בחרטה ע"ש. וא"כ כיון דאיסור מזונות דחל מן התורה צריך פתח להתירו ואיסור תשמיש דאינו רק מדרבנן ניתר בחרטה וא"כ אין שניהם ניתרין בשוה דזה צריך פתח וזה חרטה א"כ ממילא כשם שאין הנדר של מזונות ניתר בהך חרטה שמתיר נדר התשמיש כן לא אמרי' נמי מתוך שהותר זה הותר זה דכשם שחלוקי' לפתחן כן חלוקין להתרתן ומיושב קושי' השעה"מ. וארוח לן בזה ליישב קושית התוס' בריש המדיר שם דמאי פריך הש"ס כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה דלוקי כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אזונך. דהנה כבר נודע מ"ש בתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' רנ"ה דכל נדר שהוא ע"ת ניתר בחרטה דכיון שהוא קלוש לא אלים לאצרוכי' פתח ע"ש. וא"כ אם מיירי מתניתין שתלה נדרו בתנאי א"כ אף איסור המזונות ניתר בחרטה וכיון דשניהם גם איסור המזונות גם איסור תשמיש ניתרין בחרטה א"כ לימא נדר שה"מ הותר כולו כיון שאינן חלוקין לפתחן. ובזה נפתח לנו שערי בינה להבין מה דמשני הש"ס שהדירה כשהיא ארוסה וכשהגיע הזמן ולא נישאו ופירש"י דמזונות ארוסה דרבנן והתוס' הקשו עליו דהרי גם מזונות נשואה הוא רק מדרבנן ע"ש ובשטמ"ק. ולפמ"ש י"ל דה"פ דכיון שהדירה כשהיא ארוסה ואז אינו חייב לשמש עמה ואין התשמיש בכלל מליהנות לו א"כ תו איכא לאוקמי כגון שתלאו לנדרו בתנאי וכקושית התוס' ולא קשי' דנימא נדר שה"מ הותר כולו דבארוסה לא הי' החשמיש לעולם בכלל הנדר. ודו"ק היטב כי חריף הוא. דברי אחיך ידידך אשר אהבך הדוש"ת.

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה