מהריא הלוי חלק א· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן טז
ב"ה יום ה' י"א שבט תרכ"ז לפ"ק לבוב. שלום וכ"ט אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי המופלג בתורה וביראת ה' טהורה החכם השלם כש"ת מוה' פלוני נ"י מק"ק פלונית יע"א.
תמול בלילה מסר לי מעכ"ת מכתב שאלתו בדבר תבערת המחלוקת אשר ללהב יצאה וגם לחלק את העם לחצי הללו אוסרין והללו מתירין ועל כן תפוג תורה ומכשלה גדולה תחת ידם לבטל את בית החולים שמה. והנה כבודו יודע אשר אנכי מעולם נחבא אל הכלים לא אלכה בגדולות ובנפלאות ממני לא לבי הולך לעשות לי שם בארץ לחות דעי ע"פ תבל. לאמור איכה יעשו גדולי הדור אעשה כן גם אני. וידעתי גם ידעתי כי דלותי מאוד וגם בעוה"ר אין דורנו עולה יפה ומעט המה בעלי מחלוקת אשר כוונתם לשם שמים. כי אם הקנאה והתאוה והכבוד המה יוציאו את האדם מגדרו לעמוד על דעתו אף אם יתברר לו טעותו לעיני השמש בכל זאת יען כי אנכי הרואה כי ח"ו חלול ש"ש יש בדבר וגם איכא משום אפרושי מאיסורא. אמרתי יהי מה אשנה פרק זה ואת אשר ישים ה' בפי אדברה קבל עם השומע ישמע והחדל יחדל:
והנה תורף השאלה היא כי מקצת אנשי עירו לקחו להם לשו"ב. בלתי ידיעת הרב האב"ד ויתר אנשי העיר. איש אחד אשר זה כמה שנים לא עסק במלאכת השחיטה כלל. גם הראה לי מעכ"ת גב"ע אשר הוא קל שבקלי הדעת משחק בקארטין עם נשים ומדבר נבול פה גם הוא משתכר לפעמים ועוד יתר תועבות אשר יבוארו מתוך דברי תשובתי. והנה מטעם משחק בקארטין אין מקום לפוסלו. דנהי דודאי אין זה מדרכי ישראל הכשרים לאבד הזמן היקר בדבר הבל וליצנות וכבר צווחו ע"ז גדולי האחרוני' בספרי מוסר. אבל לא מצינו שיהי' בזה איסורא מבורר לא מדאורייתא ולא מדרבנן גם לא משמע לאינשי איסורא בהכי. מיהו לפי המבואר בגב"ע שהיה משחק בלילה עם נשים וא"כ עבר על איסור יחוד שלדעת הרבה פוסקים הוא מדאוריית' ולא מבעי' אם היא אשת איש אלא אפי' בפנוי' איכא איסור נדה עכ"פ דודאי בושה היא מלטבול כמ"ש הרא"ש בתשובה ועי' בטור וש"ע אהע"ז סי' כ"ו. ולפי ענ"ד נראה פשוט שלדעת הסוברים דיחוד דעריות אסור מה"ת גם יחוד דנדה הוא כך כיון שהיא בכרת וגם היא ערוה ועי' בתוס' יבמות דף ב' ע"א ד"ה ואחות אשתו. וכן משמע להדיא מדברי התוס' בסנהדרין דף ל"ז ע"א. ואף לפ"מ שרצו שם התוס' לומר דבנדה שסופה ליטהר ליכא איסור יחוד היינו דוקא באשתו נדה דיש לה היתר לאחר זמן. ואפשר דגם בלא בעל שאסור' להתיחד עמו כמבואר בריש כתובות מ"מ כיון שיש לה היתר אח"כ אין אסור רק מדרבנן משא"כ באשה אחרת והיא נדה פשיטא דאסור להתיחד עמה מה"ת כדין כל העריות. ומ"ש התוס' בסוטה דף ז' ע"א דיחוד דנדה שרי' היינו יחוד דאשתו נדה וכדאמר בש"ס שם שבעלה נאמן עליה. ועי' בתוס' שבת דף י"ג ע"א ד"ה מה. וגם שם כוונת התוס' לאשתו נדה דוקא וכדקאמר התם בגמ' אף אשתו נדה הוא בבגדו וכו' וז"ב למעיין.
ודע שמצאתי בתוס' ביומא די"ח ע"ב בד"ה יחודי דברים שלא זכיתי להבינם שהקשו איך הוי שרי לרבנן להתיחד כיון דאסור לבא עליה בלא ז' נקיים. וכתבו דהא דאסור בלא בעל היינו דוקא בלא בעל מעולם דיצרו תקפו טפי אבל אם כבר נשא אשה ובעלה תו שרי' להתיחד והנך רבנן כיון שהיו להם נשים תו ליכא משום איסור יחוד ע"ש. והרי מאי דמכרזי מאן הויא ליומא לא היו כלל נשותיהם של הרבנן ואח"כ מניחין אותן והלכו להם כמבואר בש"ס שם ולא שייך בזה לומר כיון שיש היתר לאחר זמן וא"כ איך אפשר לומר דגם בזה אף שלא בא עליה מעולם ליכא איסור יחוד כיון שכבר בעל פעם אחת והרי הדבר פשוט דאיסור יחוד שייך אף שכבר בעל. ועי' בש"ס דסנהדרין דף כ"ב ע"א גבי דוד שהתירו לו ליחד מבואר דאיכא איסור יחוד אף שכבר בעל שהרי דוד כבר הי"ל י"ח נשים. וכן בהא דאמרו מתייחד אדם עם בתו מבואר להדיא אבל עם ערוה אחרת אסור להתייחד אע"ג דהתם בכבר בעל מיירי שהרי כבר הוליד. ובע"כ צ"ל דכוונת התוס' דלרבנן הוו מיחדו לי' והויין סופר' ז"נ אלא שבתוך ז"נ היו מתייחדין בחדר אחד ואהא הקשו התוס' איך מותרין להתייחד כיון שלא בעל וע"ז תירצו כיון שבעל פ"א לאשה דעלמא לא תקיף יצרי' כ"כ ומש"ה כיון שמותרת לו לאחר ז' נקיים מותר כעת להתייחד מאחר שיש לו היתר לאחר זמן. ועי' בש"ס סוטה הנז"ל. אבל אם אינה מיוחדת לבא עליה לאח"ז פשיטא מילתא דאיכא איסור יחוד אף אם כבר בעל. ובאמת אף אם מיוחדת לו לאח"ז קי"ל דאסור כיון שלא בא עלי' מעולם ושלא כדברי התוס' יומא הנ"ל. ועי' ביו"ד סי' קצ"ב בהג"ה ס"ד ובש"ך שם ס"ק י"ב מבואר שם להדיא שלא כדברי התוס' הנ"ל. ובגוף הדבר מה דס"ל להרמב"ם דאיסור יחוד א"א אינו רק מדברי קבלה. כבר תמהו עליו דבש"ס דע"ז פ' א"מ אמרי' להדיא יחוד דאורייתא הוא וכן הוא בסנהדרין דכ"א ע"ב. ומ"ש הב"י שטעמו של הרמב"ם מדאמרי' רמז ליחוד מן התורה מנין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא הוא דקדוק קלוש. ועי' ספר המצות להרמב"ם שרש ג' שכתב הרמב"ם דלאו לגונב את הקסוה הוא אסמכתא בעלמא מדאמרו רמז לגונב את הקסוה מנין שנא' ולא יבאו לראות וכו' והרמב"ן בהשגותיו חולק עליו והביא כמה ראיות דמצינו הלשון רמז אף על דבר שהוא דרשה גמורה. ובתוך דבריו הביא הרמב"ן מהא דאמרי' רמז ליחוד מה"ת מנין אף דודאי הוא מה"ת כדאמרי' יחוד דאורייתא הוא ע"ש. עכ"פ אנו למדין מדבריו דפשיטא לי' דיחוד א"א הוא מה"ת. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' תקפ"ז שמדבריו נראה שגם הא דתנן לא יתייחד איש עם שתי נשים גם זה אסור מן התורה. וכן דעת רש"י ותוס' בשבת פ"ק די"ג הנ"ל והטור אה"ע סי' כ"ב ופשיטא דהכי קי"ל. ומכ"ש בנ"ד שהועד עליו שעוסק עמהן בדברי קלות ומשחק עמהן בקארטין. וגם היש מתירין שהביא הרמ"א בסי' כ"ב דהיינו רש"י וסייעתו ע"ש. אבל בעסקו עם הנשים מודו דגם עם הרבה נשים אסור וז"פ ומבואר ובזה אין אנו צריכין לדון במה שנחלקו הבית הלל והפר"ח בק"א אם נעשה מומר ע"י איסור דרבנן שכבר ביארתי דדעת רש"י והתוס' והרמב"ן ורשב"א והטור דיחוד עם עריות אסור מן התורה והרמב"ם הוא יחיד לגבייהו ואף אם הוא פנויה מ"מ מסתמא לא טבלה לנדתה וכמ"ש הטור אהע"ז סי' כ"ו בשם הרא"ש וכמ"ש לעיל:
והנה כבר נודע דעת הרמב"ם דאף במומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת הסכין אבל אם לא עבר רק פעם אחת א"צ לבדוק לו סכין. ואם הוא פסול לעדות משום אותו דבר כגון שאכל נבלות וכדומה דינו כמומר לכך וצריך בדיקת הסכין. כן העלה הב"י בסי' ב' לדעת הרמב"ם. והש"ך שם ס"ק כ' כתב שסותר דברי עצמו שמדבריו בכס"מ פ"ד מה' שחיטה הט"ו מבואר להיפך שכתב מדאמר רבא ישראל מומר לאכול נבלות בודק סכין ונותן לו משמע דוקא מומר שרגיל בכך אבל לא פסול לעדות הרי להדיא דאף באותו דבר בעי דוקא מומר אבל פסול לעדות לא בעי בדיקת סכין. ותירץ הש"ך שם דיש חלוק בין של עצמו לשל אחרים. ובכ"מ מיירי בשוחט לאחרים דאז נאמן להעיד אף אם הוא חשוד על הדבר כמבואר בסי' קי"ט. ובב"י מיירי בשל עצמו דאז החשוד על הדבר אינו נאמן ע"ש. והנה לפי ענ"ד נראה פשוט וברור דשוחט הממונה עבור הקהל אף בשוחט לאחרים דינו כשל עצמו. דהא דנאמן בשל אחרים הוא משום דאין לו הנאה מזה כלום דמאי איכפת לי' אם הוא מותר או אסור משא"כ בשל עצמו דיש לו הנאה במה שמאמינין אותו שהוא מותר שע"י כך יקנו ממנו ולכך אינו נאמן. וא"כ אם אמרו כך אף במוכר באקראי אפ"ה אינו נאמן בשל עצמו משום האי פורתא שיקנו ממנו מכ"ש בשוחט הממונה לשחוט עבור הקהל שכל מחייתו ופרנסתו מזה. והרי בשל עצמו אמרו סתם אינו נאמן ואפי' במוכר כשרות וטרפות ואומר על חתיכה אחת שהיא כשרה אינו נאמן מכ"ש בשוחט לרבים שאם לא נאמין לו אזדא לי' פרנסתו ומחייתו פשיטא שיש לו הנאה גדולה מאוד בזה שמאמיני' אותו שזה כשר וגרע טפי ממוכר של עצמו ומש"ה אינו נאמן. שוב מצאתי כעין זה בפר"ח יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח ע"ש שהאריך. ובהכי ארווח לן ליישב דברי הרמ"א ביו"ד סי' ב' סעי' ב' שמי ששחט והוציא פ"א טרפה מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול משחיטתו והש"ך שם ס"ק י"א תמה עליו מהא דמבואר בסי' ס"ד דטבח שנמצא אחריו חלב אפי' בפ"א מעבירין אותו ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהתם מיירי בטבח דהיינו שאומנתו בכך ומחייתו ופרנסתו מזה דאז אפילו בשל אחרים נדון כשל עצמו כמש"ל מש"ה אפי' בפ"א מעבירין אותו וכמו שהבאתי בשם הש"ך ס"ב ס"ק כ' דבשל עצמו אף בפסול לעדות דהיינו שעבר רק פ"א אבד נאמנותו ומעבירין אותו. אבל הרמ"א מיירי בשוחט באקראי ואינו שוחט ממונה על הקהל וכדמשמע לשונו הטהור מי ששחט דמיירי ששחט במקרה בעלמא ומש"ה בשל אחרים שפיר נאמן אם לא במומר ורגיל בכך אבל בפ"א דלא הוי רק פסול לעדות נאמן בשל אחרים וכמ"ש הש"ך הנ"ל:
ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית הפר"ח ס"ס א' על דברי מהרי"ק בע"א שהעיד על השוחט שהוציא פ"א טרפה מתחת ידו וכתב המהרי"ק דע"א בהכחשה לאו כלום הוא. ואשר שאלת אם אותו העד מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או אם נדמהו לנתנסך יינך ונטמאו טהרותיך. לענ"ד נראה דלא דמי דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין חל עליו שם איסור ושוב אין לו תקנה ושייך לומר שוי' אנפשי' חד"א אבל הכא ל"ש למימר הכי דאפי' יהא אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מ"מ אינו מוחזק לפסול עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר לכשרותו נמצא דלא שוי' אנפשי' חד"א בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן ולהבא אם להרע או להטיב. והפר"ח דחה דבריו כיון דלפי דבריו של העד אותו השוחט רשע הוא א"כ הרי מעתה שוי' אנפשי' חד"א כל מה שישחוט וכו'. ולפי מ"ש יש להצדיק את המהרי"ק דהרי באמת מיירי שם בשוחט שממונה על הקהל ובכה"ג דינו כשוחט בשל עצמו דאפי' בפעם א' מעבירין אותו וכמ"ש לעיל משום שיש לו הנאה גדולה במה שמאמינין לו דע"י זה ירויח פרנסתו. אבל כיון שכתב שם דע"א בהכחשה לאו כלום וממילא השוחט כשר הוא לכל העולם ורק שאנו דנין אם העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו וא"כ כיון שבאמת השוחט הוא כשר לכל העולם והוא שוחט לאחרים וא"כ בפ"א כשר הוא דנאמן על של אחרים כמ"ש הש"ך בס"ק כ' מאחר שאין אנו דנין על פרנסתו דבלא"ה הוא כשר לאחרים דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא"כ ממילא דיני כשוחט בשל אחרים דנאמן. ולזה שפיר כתב מהרי"ק כיון שאם יעשה תשובה וילבש שחורים כשר הוא והדבר תלוי במחשבת השוחט להרע או להטיב א"כ תו נאמן השוחט להעיד ששחט בהכשר אף לגבי אותו העד דכאן הוי כשוחט בשל אחרים דפרנסתו ירויח בלא"ה כיון שהוא כשר לכל העולם מטעם דע"א בהכחשה כו' א"כ שוב נאמן אף לגבי העד כיון שעבר רק פעם א' אפי' לדברי העד דכשר בשל אחרים ול"ש לומר שוי' אחד"א דאף אלו היו שני עדים ג"כ כשר בשל אחרים רק מכיון שהוא שוחט לרבים דינו כשוחט בשל עצמו וכמש"ל וזה ל"ש בע"א וכמו שכתבתי. ובזה נפתחו לי שערי בינה ליישב קושית הש"ך בסי' ב' ס"ק י"א על הרמ"א הנז"ל שהוציא מדברי מהרי"ק הנז' דבעבר פ"א אין מעבירין אותו ותמה הש"ך ואחריו הפר"ח דהלא במהרי"ק מבואר להיפך דאם הי' האמת כדברי העד הי' נפסל אף בפ"א יעו"ש. ולמ"ש ניחא דמהרי"ק בתשובה מיירי בשוחט קבוע לרבים דדינו כשוחט בשל עצמו ומש"ה אפי' בפ"א נפסל כמבואר שם להדיא דמיירי בשוחט קבוע. אבל הרמ"א מיירי להדיא במי ששחט באקראי וכמש"ל מש"ה כל שאינו מומר ורגיל בכך רק עבר בפ"א כשר הוא בשל אחרים כמ"ש הש"ך בס"ק כ'. ומ"מ שפיר הוכיח הרמ"א דינו מתשו' מהרי"ק דמשם עכ"פ מוכח דפ"א נאמן הוא בשל אחרים. דאם נאמר דאם יצא פ"א טרפה מת"י מעבירין אותו ואף בשל אחרים אינו נאמן תיקום קושי' הפר"ח אדוכתא אמאי אותו העד מותר לאכול משחיטתו הא לפי דבריו שוי' אנפשי' חד"א. ובע"כ כמ"ש לעיל דלגבי אותו העד דינו כשל אחרים דנאמן הוא דתו אין לו הנאה במה שירויח פרנסתו כיון דבלא"ה הוא כשר לכל העולם מטעם ע"א בהכחשה. א"כ מוכרח דמהרי"ק סובר דאם לא עבר רק פ"א כשר הוא בשל אחרים וכדפסק הרמ"א ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה מאוד בס"ד:
אמנם באמת אין כל זה ענין לנ"ד דגם לפמ"ש דשוחט הממונה על הצבור אף אם לא עבר רק פ"א מעבירין אותו כמו בשוחט בשל עצמו מ"מ זה דוקא בפסול לעדות מחמת אותו דבר שאכל נבלות או הוציא טריפה מת"י אבל בפסול לעדות מחמת עבירה אחרת נאמן הוא על השחיטה אף בשוחט בשל עצמו כמבואר בסי' ב' סעיף ו' והתם מיירי בשל עצמו כמש"ש הש"ך ס"ק כ':
אבל לפי ענ"ד בנ"ד השוחט הזה פסול הוא לדברי הכל. דהנה איתא בש"ס דע"ז פא"מ דף ל"ט ע"ב אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה פירש"י שהחנונים שבסוריא חשידי על לפני עור וכו', ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מה' מאכלו' אסורות בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו. בחוץ לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזה"ז אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שמוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג כמו שביארנו. וכתב הכ"מ שם בשם הרשב"א שהרמב"ם הוציא זה מש"ס הנ"ל דאין לוקחין אלא מן המומחה בסוריא וכל חו"ל דינו כסוריא וכ"ש הוא ובז"הז אף ארץ ישראל דינו כחו"ל לדבר הזה וכ"כ הה"מ בפ"ג ממ"א הל' כ"א והכי קיי"ל ביו"ד ס"ס ס"ה מבלי חולק. אלא שהש"ך בסי' קי"ט ס"ק א' הקשה ע"ז אמאי סתם בסי' ס"ה כדעת הרמב"ם הנ"ל ובסי' קי"ט כתב המחבר החשוד לאכול דברים האסורים אין לסמוך עליו בהם אבל בסתם ישראל סמכינן עליו וזה כדעת הראב"ד בפי"א ממ"א. וכתב הש"ך שם לחלק דדוקא בשאר איסורים סובר הראב"ד דסמכינן על סתם בני אדם אבל לא בשוחט דדיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהיי' או דרסה או שאר פסולים אם לא הוחזק בכשרות ע"ש. ולענ"ד היה מקום לומר שטעמו של המחבר הוא ע"פ מ"ש המרדכי והג"א בפ"ק דשוחט נאמן ששחט אע"ג דאיתחזק איסורא דשאינה זבוח ובאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן וכתבו דהא שאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא היינו דוקא בסתם בני אדם אבל האדם שמוחזק בכשרות סמכינן עליו יעו"ש. ומש"ה אף לדעת הטור והמחבר דבשאר איסורין מותר ליקח מסתם ב"א אבל ליקח בשר שהוא בחזקת שאינו זבוח לד"ה בעינן דוקא אדם המוחזק בכשרות ומש"ה סתמו בסי' ס"ה לענין ליקח בשר כדעת הרמב"ם דאסור ליקח מסתם ב"א כי אם שידענו שמוחזק בכשרות. ועי' בש"ך סי' א' סק"ב. עכ"פ הדבר מבואר שלענין שוחט אף הראב"ד וסיעתו מודים דאסור לסמוך על סתם ב"א אם לא שידענו בבירור שהוא אדם המוחזק בכשרות שהרי המחבר שפוסק בסי' קי"ט כדעת הראב"ד ואפ"ה לענין ליקח בשר סתם בסי' ס"ה דאסור ליקח כ"א מאיש המוחזק בכשרות. ומעתה לפמ"ש לעיל בשם תשו' הרא"ש והוכחתי כן מצד הסברא דשוחט הממונה על הצבור כיון דיש לו הנאה גדולה במה שמאמינין אותו דזהו עיקר פרנסתו ומש"ה דינו כמי ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים וא"כ בעי' דוקא שנדע בבירור שהוא מוחזק בכשרות לדברי כל הקדמונים וכמש"ל. וא"כ בגברא דסנו שומעני' ומשחק בקארטען עם נשים ומדבר נבול פה ר"ל וכדומה הדבר פשוט מאוד דזה גרע טובא מסתם בני אדם שאין סומכין עליהם לענין שוחט לעצמו ומוכר לאחרים. וכעין זו אמרי' בש"ס קדושין דף ע"ג ע"ב דאף דאמר ר"י אין ערעור פחות משנים ה"מ היכא דאית לי' חזקה דכשרות אבל היכא דלית לי' חזקה דכשרות אפי' ערעור חד פוסל ע"ש ומשם מבואר דהא דאין אדם נפסל לעדות ולשבועה וכדומה כ"א כשהעידו עליו שני עדים וע"א בהכחשה לאו כלום הוא הוא דוקא משום שהי"ל חזקה דכשרות דכל אדם הוא בחזקת כשר ואין אנחנו יכולים להוציאו מחזקת כשרותו כי אם ע"פ שנים עדים. אבל לענין שוחט לעצמו ומוכר לאחרים שלענין זה לא הי' לו חזקת כשרות מעולם אדרבה עד עכשיו הי' בחזקת סתם ב"א שאינם נאמנין על השחיטה א"כ אפי' חד נמי פוסל והא דכתב מהרי"ק שרש ל"ג דאם ע"א העיד על השוחט שהוציא טרפה מת"י והשוחט מכחישו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא והשוחט כשר. התם שאני שהי' כבר שוחט ומסתמא בעת שמינוהו להיות שוחט בדקו אחריו ונתברר שהוא אדם המוחזק בכשרות כדינו וכבר הי"ל חזקה דכשרות גם לזאת להיות שוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכיון שכבר הי"ל חזקת כשרות גם לענין השחיטה שוב אמרי' אין ערעור פחות משנים כדאמר בש"ס קדושין הנז' ע"כ שפיר כתב המהרי"ק דע"א בהכחשה לאו כלום הוא משא"כ בנ"ד שעיקר המחלוקת בעיר אם לקבל אותו לשו"ב וא"כ עדיין הוא עומד בחזקת סתם ב"א שאין נאמנין על השחיטה לדעת הרמב"ם והראב"ד ורשב"א והטור והמחבר והרמ"א כמ"ש והיכי דל"ל חזקה מועיל אף ערעור חד וכדאמר בש"ס קדושין הנז'. ובזה אמינא מילתא חדתא שאף דנתקבל העדות שלא בפני בע"ד מהני בכה"ג דהרי מבואר בחו"מ סי' כ"ח דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הרי שלהעמיד דבר על חזקתו מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והכא הרי אנו מעמידין אותו בחזקת סתם ב"א כמו שהי' עד עכשיו דנאמן הוא לכל דבר חוץ מן השחיטה שאינו נאמן ולענין השחיטה גם עד עתה לא הי' נאמן כ"ז שלא בדקנו אחריו ומצאנוהו שהוא אדם המוחזק בכשרות ומאחר שאין אנו מוציאין אותו לענין שום דבר מחזקתו הוי כמו לפטור שמקבלין עדות שלא בפני בע"ד וז"נ מאוד. ועי' באס"ז ב"ק בפ' הגוזל שהביא בשם המאירי שהסכימו חכמי הנשיאים שבברצלונה שבענין איסור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד יעו"ש. ועי' בתשו' נו"ב מהד"ק חאהע"ז סי' ע"ב שכתב שלענין לאסור אשה על בעלה דמהני אף שלא בפני בע"ד דמאחר שכתב הב"י בסי' כ"ח דקבלת עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ איך נתיר עי"ז סוטה דאורייתא ע"ש. א"כ גם אנו נאמר בנ"ד כיון דמדינא מועיל העדות שנתקבל שלא בפניו ולא אמרו חז"ל להתיר את האיסור אם לא קבלו העדות בפני בע"ד. אמנם גם בלא"ה הדבר מבואר בחו"מ סי' כ"ח סעי' ט"ו שאם נתקבל שלא בפני בע"ד כשר בדיעבד ע"ש. ועי' בתב"ש סי' ב' סעי' כ"א שכתב שאם כבר יצא עליו שם רע אז גם ע"א מועיל להעבירו ע"ש.
והנה אאמו"ר הגאון המובהק זצ"ל בספרו מאמר מרדכי סי' כ' חידש דאם שוחט בא לגבול חבירו לשחוט שמה ולהשיג גבולו שחיטתו אסורה דאם העובר על תקנת הקהל שלא ישחוט שוחט אחר כתב הרא"ש בתשובה דכיון שעבר בענין השחיטה הוי כחשוד לאותו דבר ושחיטתו אסורה והכי קיי"ל ולא תהא תורה שלמה שלנו כתקנת הקהל וכיון שמדינא אסור לשחוט כאן מחמת השגת גבול הוא כחשוד לאו"ד ושחיטתו אסורה. והנה דבר גדול דיבר האדון והוא מילתא דמסתבר. וא"כ בנ"ד שבא זה השוחט להשיג גבול השוחטים האחרים בלא ידיעת הרב האב"ד וראשי הקהל ורוב ת"ח אשר בעיר הוי כחשוד לאותו דבר ושחיטתו אסורה. ועי' בתוס' קדושין דף נ"ט ע"א שכתבו שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר בביתו מאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד למקום אחר להשתכר שם. ולפי ענ"ד זה דמי ממש לנ"ד. וכן מצאתי עוד בפסקי מהרא"י סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח והמעיין שם היטב ימצא מבואר שאם כבר היה אחד ממונה בשום עבודת הקהל אסור לשום אדם להשיג גבולו.
אמנם עדיין יש מקום לדון בזה שהרי עיקר דינו של התוס' שהבאתי למעלה שאסור למלמד להשכיר א"ע לבעה"ב שיש לו מלמד אחר והכי קיי"ל בח"מ סי' רל"ז סעי' ג' הוא מהא דאמרי' בקדושין דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע והנה הדבר פשוט דגם בעני המהפך בחררה וכדומה שנקרא רשע היינו דבשעה שנטל החררה או שלקח השדה אשר חבירו רצה לקנותו עבר עבירה אבל פשיטא דלא אמרינן שבכל עת שיכנס לשדה זו הוא עושה עבירה רק איסורא דעבד עביד וכעת הוא בהיתר בידו. וראי' לזה מהא דאמרי' בקדושין שם דר"א לא רצה למכור השדה משום דלא מסמנא מילתא ואם נאמר שאסור לו ליהנות מן השדה ופירותיו ואין לו בזה הנאה של כלום א"כ מאי שייך בזה לא מסמנא מילתא הא בלא"ה ג"כ אין השדה שלו שאסור לכנוס בתוכו ואמאי לא יקח דמי המקח מידו. אלא ע"כ שעכשיו השדה היא של לוקח בהיתר גמור ולכך לא רצה למכור השדה שלו משום דלא מסמנא מילתא ורק כיון שנעשה איסור בזה המכירה מתחילה בשוגג וכדאמר ר"א התם לא הוי ידענא מש"ה לא רצה ליכנס בתוכו משום מדת חסידות. ועוד ראיה שהרי כתב הנ"י פ' חז"ה והריטב"א בקדושין פ' האומר דאף שנקרא רשע מ"מ אין כופין אותו להחזיר. ועי' בחו"מ סי' קצ"ד סעי' ב' גבי נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר ואם בא אחר והחזיק בו זכה אחרון וכתב הרמ"א שם והשני נקרא רשע והיינו משום עני המהפך בחררה וא"כ מבואר להדיא דאף דנקרא רשע מ"מ אינו מחוייב להחזיר וזכה האחרון. וא"כ מוכח דלא עביד איסורא רק בפעם הראשון בשעה שזכה בה דאם איתא שבכל רגע ורגע קעביד איסורא אמאי אין כופין אותו להחזיר השדה ומי שבקינן לי' לעבור עבירה בכל יום:
ומעתה יש לדון הרבה שאין זה דומה לתשו' הרא"ש במי שעבר על תקנת הקהל דבאמת צריך להבין דברי הרא"ש דהרי מי שחשוד על הגניבה וכדומה מבואר להדיא שאינו חשוד על השחיטה ובעובר על תקנת הקהל שחיטתו אסורה. אמנם פשוט דכוונת הרא"ש דבעובר על שאר איסורין שאינן מענין השחיטה שחיטתו מותרת אבל כשהקהל תקנו שלא ישחוט שוחט אחר א"כ עובר על תקנת הקהל בשעת השחיטה וגוף השחיטה נעשה באיסור. ועי' בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' א'. ומעתה לפ"מ שביארתי לעיל דלא אמרי' שבכל פעם עובר עבירה רק מתחילה בשעה שזכה בהחררה וכדומה א"כ ה"נ השוחט בשעה שהשכיר עצמו קעביד איסורא ולא בשעת השחיטה ששוחט אח"כ וגוף השחיטה לא נעשית באיסור ול"ד כלל לתשו' הרא"ש. אמנם באמת יש לחלק בין עני המהפך בחררה ובין פיסוק חיותא וכן מבואר בתשו' מהרש"ל סי' ל"ו דפיסוק חיותא הוא גזל גמור אף לדידן דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י ומ"מ הא אמרי' בפ' לא יחפור שאני דגים דיהבו סיירא אלמא היכא דסמיך עליו ומזומן בידו מודה ר"ה ברי' דר"י. א"כ נראה לומר שביורד לאומנתו של חבירו עובר בכל פעם שמפסיד פרנסתו ויורד עמו עד לחייו וממילא האיסור הוא בשעת השחיטה ודמי ממש לתשוב' הרא"ש גבי תקנת הקהל. דברי ידידו הדוש"ת.