מדרש תלפיות חלק א· רבי אליהו הכהן האיתמרי
י
ענף יאשיהו
עמק המלך דף קמ"ח ע"ד. ביאשיהו נאמר לא היה מלך אשר שב אל ה' לפי שהיה הגלגול של אחז ולכן אמר לו ישעיה (שמעי) [שמעו] נא בית דוד על שם שנאמר הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו:
אמ"ה המלכים שחטאו לא היה כוונתם חלילה למרוד בקונם אך היה כוונתם לירד בעמקי הקליפות להושיע משם נצוצי הקדושה הטבועים בתוך הקליפות אך כיון שלא הגיע עדיין הזמן למתק הקליפות היו יורדין ולא היה בהם כח לצאת והיו נטבעין שם כמו שכתב שם בעמק המלך דף ק"ח ע"ב גבי שלמה דמטעם זה היה לוקח נשים נכריות והן החטיאו אותו משום כי לא הגיע עדיין הזמן למתק הקליפות באופן שכוונתם לשמים וכיון שכן מיד הקב"ה היה מתקנם כאחז שבא ביאשיהו ששב אל ה' בכל לבו:
ענף יבום
עשרה מאמרות פרק ג' סימן י"ב דף ס"ב ע"א תלמידי חכמים צדיקים שנזקקים לנשותיהם בקדושה ובטהרה ואין ולד נוצר מאותה טיפה כגון שהן זקנות או ילדות או עקרות או אילונית ואפילו שניהם טומטומים כמו שהיו אברהם ושרה קודם שינוי השם הנה מלבד היות במצות נחת רוח מהקב"ה לכנסת ישראל הנה מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וזיווגם שמור לאחר זמן למי שצריך ואין לו תקנה דהיינו מי שמת בלא בנים שצריך לגואל ואין לו אח שיגאלנו או יש לו אח ואינו מיבם אלא חולץ הקב"ה מזמין לו גואל אפילו זקן ומוליד בן לגואלו כמו בעז שהיה בן פ' שנים ולקח את רות ומיד שקיים המצוה מת למחרתו:
עוד שם אם המת היה כמו בן עזאי שידע בנשמתו שכבר השלימה חוקה והעמידה בנים ולא נברא' עתה אלא להגדיל תורה כמו שאמר נפשי חשקה בתור' אם כן לא היה אחיו צריך ליבם אשתו ולהקים לו זרע שהרי נשמתו כבר העמידה בנים. אז כשאחיו מיבם אשתו הקב"ה מצרף מחשבתם הטובה למעשה ומתקנים למי שמת ולא הניח אח ליבם את אשתו או שאין אחיו רוצים ליבם:
והא דמית בלא בנים דהוא פגים ושמא קדישא לא שריה עליה ולא עאלין ליה בפרגודא ודמי לפגימת המזיקין: זוהר בראשית:
ובזוהר בראשית רבי חייא שאיל האי מאי דאיהו תלמיד חכם ונשא אשה ומת בלא בנים מהו לעולם הבא והשיב ר' יוסי תורתו וקדושתו מגינין עליו שהוא בן העולם הבא ואם הוא כגון רבי יוחנן דהוו ליה ומתו וכגון רבי חזקיה דהוה עקר עלייהו כתיב כה אמר ה' לסריסים וכו' טוב מבנים ובנות וכו' אמר ליה רבי יוסי ודאי שפיר הוא שתלמיד חכם שמת בלא בנים מכל מקום נוטל חלקו בעולם הבא אלא שיש לשאול אם אשתו צריכה יבום ואי תימ' דצריכה הרי הוא בחנם שהרי בלא זה יש להם מנוחה בעולם הבא. והתשובה שם לעולם צריכה יבום כי לפעמים מת אחד בלא בנים ואין לו אח ליבם אשתו יש לו תקנה ביבום זה שמייבמי' אשת התלמיד חכם זה.
מדרש רות אמר רבי זירא מצות יבום משובח והמקיים מצות יבום לשמה גדול הוא כיחזקאל הנביא. עוד אמרו שם גדולה מצות יבום שהמקיי' אותה לשמה נעשה שותף להקב"ה דכתיב לא יכרת שם המת וכתיב לא יכרת כל בשר:
ציוני אמר רבי חנינא המקיים מצות יבום לשמה גדול מיחזקאל הנביא ואמר ר' חידקה נעשה שותף להקב"ה. ובתיקונים תיקון מ"ז נעשה אדם וכו' אם מקיים מצות יבום וחליצה איהו בצלמנו כדמותינו ואם לאו לא:
טעם מצות היבום נורא מאד ומפלא מאד ירמוז לסוד העיבור וסוד העיבור אסור לכותבו בבאורו פן יכשלו בו בני אדם: הרב ריקנאטי ז"ל:
חזקוני קודם מתן תורה כל הקרובים מיבמין ואפי' אביו של מת:
אמ"ה טעם היבום באחים. משום שנפש המת משמח' לבא בתוך קרוביו יותר מלבא באחרים ולכן צוה הקב"ה לאח ליבם אשת אחיו כדי לעשו' נחת רוח לנפש המת שיבא תוך קרוביו ואם אין אחיו מיבמה לא מפני זה נמנעת נפש המת לחזור לבא בזה העולם אלא שיש לה צער שלא באה בתוך קרוביו כמו שפירש רבינו בחיי ז"ל: ובזה נראה דמזה הטעם כתב רחמנא במצוה זאת ואם לא יחפוץ וכו' דקשה דלמה אינו מכריחו שיקחנה ותלה המצוה בבחירתו אם יחפוץ או לא יחפוץ אלא הוא אשר דברנו שכיון שאין תלוי ביאת נשמת אחיו בעולם בלקיחתו שאע"פ שלא יקחנה באה באחרי' כמדובר אלא דקאמר רחמנא שיקחנה אחיו משום שיש לה נחת רוח יותר בבואה בקרוביו לכן אמר הקב"ה ואם לא יחפוץ שיחלצנה אבל אם היה תלוי ביאת הנשמה אם יקחנה אחיו דוקא בודאי שהיה מכריחו שיקחנה ולכן כתב במצוה זו דוקא ואם לא יחפוץ ודוק. וכיון שטעם היבום באחיו משום שיש נחת רוח יותר לנשמת המת לא' בקרוביו לכן לא היו מקפידין קודם מתן תורה היות היבום דוקא באחיו וכל הקרובים היו מיבמין ואפילו אביו של מת כדברי החזקוני ז"ל כי היו הולכים אחר טעמו של דבר ובזה כיון שהיה קרוב מאיזה צד היה מיבם אך גזרה חכמתו יתברך שיותר משמחת על ידי אחיו מבאחרים ולכן אמר שאחיו דוקא יהיה היבם ואם לא יחפוץ יצא לחוץ:
צפנת פענח כתיבת יד דף ע"ב ע"א: בענין היבום דע שיותר יש לו זכות לאח המיבם או לקרוב יותר מן המת עצמו ואם לא רצה האח ליב' בודאי עונו ישא והאח ממקום אחר ישלח שלומיו. ועל כן צותה התורה בחליצה שכמו שיש מנוחה למת ביבום גם יש לו מנוחה בחליצה שאז חוזר ומוליך בעצמו: וזהו סוד הצדיקים במיתתם הם מולידים ואותו האח שאינו רוצה ליבם הקב"ה מזמין לו בן רשע במקומו של מת וזהו סוד והוליד בן פריץ אבל אחיו אם הוא צדיק הוא מוליד פרי בעולם העליון וזהו סוד על הגאולה ועל התמורה אם קיים אחיו מצות היבום זו היא הגאולה ואם לאו התמורה שיתחלף ויוליד ממקום אחר וזהו שלף איש נעלו ונתן לרעהו כלומר שלף ממנו המצוה ונתן אותה לחבירו והוה ליה כאילו קצץ הענף ונטע אותו במקום אחר ועל כן אמרו חז"ל מצות חליצה קודמת למצות יבום כלומר יש לו קדימת ממעלה שהקב"ה חס עליו ויטע נפשו במקום אחר יותר מעולה אמנם בודאי קלון גדול הגיע לאחיו וזהו סוד וירקה בפניו ואחז"ל רוק הנראה לענים. ועוד גדולה מזו שהקב"ה מודד לו מדה כנגד מדה שיכרת זרעו וזהו וחלצה נעלו כמו שהוא הניח אחיו יחף בלי מנעל והוא רמז לנפש גם כן הוא ישאר יחף בלי מנעל:
אמ"ה כיון שיש מנוחה למת גם בחליצת כמדובר זהו הטעם שתלה הקב"ה מצוה זאת בבחירת האדם כדכתיב ואם לא יחפוץ וכו' שכיון שאינו מאבד המת בחליצה כמדובר שהקב"ה שולח שלימות ממקום אחר לכן צוה שתתיבם שיש שמחה למת יותר לבא בתוך קרוביו אך אם לא יחפוץ יחלוץ אמנם אם היה מגיע למת חסרון שלימות בחליצה לא היה כותב ואם לא יחפוץ כי אם היה מכריחו ליבם. ובזה נחה שקטה קושית המפרשים ז"ל למה דוקא מצוה זאת תלה אותה ברשות האדם באומרו אם לא יחפוץ וכו':
מקובלים ענין מצות יבום כי בעלה הראשון הניח בה רוחו ובעל השני גם כן הניח רוח באשה זו ממילא ב' רוחות אלו מריבות תמיד ומקשקשין במעי האשה זו ולכך או גרושין או מיתה אבל כשהוא אחיו אז באו השני רוחות מאילן אחד ויקרא שני המת מזרע הב' אז שלום ביניהם:
עשרה שאלות נכבדות בענין היבום בספר נשמ' חיים דף קנ"ו:
שאלה האחד אם אשת האח אסורה לו בכרת למה היה התיקין הזה. מהייבם בדחיית איסור הכרת אם היה אפשר באחד משאר הקרובים שאין אשתו אסורה עליו:
השאלה הב' אם נפש המת תשוב לימי עלומיו על שבטל מצות פריה ורביה קשה כי למה יביאו אותו לידי נסיון בגוף א' אשר בשגם הוא בשר יוכל לעבור על כריתות ומיתות בית דין ולחייב יותר את נפשו:
השאלה הג' כי מה טעם לחרדה הזאת ולהשיא את יבמתו הלא יותר בקלות להביא את אחיו באשתו ממש ולא באשת אחיו:
השאלה הד' אם לא קיים מצות פריה ורביה כי אם מי שיש לו זכר ונקבה אם כן למה לא צותה התורה כי מי שלא יהיה לו בן כי אם בת תתיב' אשתו:
השאלה הה' אם אירע שאשת האח מן היבם ילדה בת מה תהא על נפש המת אם יתגלגל באש' או לא:
השאלה הו' אם כונת היבום להקים שם המת נשאל נא אם היבמה לא ילדה כלל מה תהיה מנפש המת:
השאלה הז' אם הניח אשתו מעוברת וילדה והולד חי שעה אחת ומת למה אין אשתו מתיבמת:
השאלה הח' למה מצות היבום היא בבכור כדכתיב והיה הבכור וחז"ל אמרו לא בכור אלא גדול:
השאלה הט' כבר (גזרה) [גזרו] חז"ל סריס לא חולץ ולא חולצים לאשתו וקשיא דבשלמא אינו מיבם לפי שאינו בר הקמת זרע וכיון שאינו מיבם אינו חולץ אלא אמאי אין מיבמין את אשתו ולמה אמרה תורה ולא ימחה שמו בישראל פרט למי ששמו מחוי:
השאלה הי' אם לא הוליד היבם אלא בן א' כפי הנחתינו אינו לו אלא לאחיו ואם כן נמצא שהוא מת בלא זרע ולמה לא תתיבם אשתו. אלו הם השאלות הנופלו' בענין היבום ואני אפרש הדברים האלו באופן יותרו הספקות כלם כפי מה ששמעתי וקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים:
אשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואומר לשאלה הראשונה מדוע היה התיקון באח בדחית אסור כרת אומר אני שהטעם הוא לפי שהאח הוא היותר קרוב ואח לצרה יולד ונשמות שני אחים חשובו' כא' וכן איתא במדרש הנעלם שנפשות נדב ואביהו חלו שתיהם בפנחס בשעה שהרג את זמרי ועונש הכרת אינו אלא באשת אח שיש לו זרע וכפי זה הם ב' נושאים מתחלפים:
לשאלה השנית דמה תועלת להביא הנשמה פעם אחר' בנסיון אומר שכבר הגדתי לך (שמצוה) [שמצות] פריה ורביה הוא עמוד שכל העולם עומד עליו ובזוהר תנינן מאן דאפיק גרמיה בהאי עלמא מכללא דאדם (פירוש שלא נשא אשה שאין נקרא אדם אלא זכר ונקבה) לבתר כד נפיק מהאי עלמא לא עייל לכללא דעלמא דאתי דאיקרי גופא קדישא אלא באינון דלא אקרו אדם כי בלי ספק האיש הנכר' בלי בנים עונותיו חדשים או ישנים גרמו לו ולמען לא תאבד נפש (צוח) [צוה] לאחיו הגדול שהוא גואלו הקרו' אליו ליבם כדי שתשוב נקיה מכל סיג ותשוב [אל] האלהים אשר נתנה:
לשאלה השלישית דמה טעם באשת אחיו ולא באשתו ממש אומר שטעם חזרת האח באשת האח הוא לפי שהמת רגיל באשת חקו ובאהבת' ישגא תמיד ואהבת' קשורה בנפשו ותמיד מחשבתה בו ולכן בהיות' בת זוגו היא כלי יותר מוכן לקבל את נשמתו:
לשאלה הד' אומר שהסבה שלא צותה התורה שתתיב' אשתו כשהניח בת היא היותו מתוקן כשיש לו זרע או זרע הזרע כי אז חוזר ונדבק ונקשר בזרעו אפילו שלא תהיה אשתו ולכן לא היה מן הצורך להתי' כענין ערו':
לשאלה הה' דאם ילדה היבמה בת מן היבם מה תהא על נפש המת. אומר האם הוא צדי' הבת תחזירהו על ידי זרעה ואם יש לו עון שיחייבו להתגלגל באשה הא קבל עונשו:
לשאלה הו' אומר שאפילו לא ילדה היבמה כלל יתתקנו על ידי הקרובים כי נוכל לחשוד שלא היתה שם בשעת הזיווג הכונה צריכה להמשיך נפש האח ואם היתה שם כונה רצויה נוכל לשפוט שעקרה היא או הוא עקר או חולי נולד בהם ומי יודע אם ימסר לגלגולים אחרים יותר קשים מהן אם בהמה אם איש:
לשאלה הז' אומר שזה הענין דומה למי שקיים פריה ורביה ומתו בניו אחריו שכיון שזכה ונכלל בצרור החיים את ה' אלהיו שוב אין מורידין אותו ומוציאין אותו ממחיצתו. וכן הכא כיון שזכה שעה אחת לזרע שוב אין מחזירין אותו בשביל עון זה ובגלל הדבר הזה אין אשתו מתיבמת:
לשאלה הח' השיב שכבר ידוע הוא שענין הגלגול הוא מצד החסר וכמו שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ועל ידי החסד נמשך הנשמה אצל אשתו ואחיו וכן הגדול רומז למדת הגבורה ולכן המצוה הוא בגדול וקרי ליה בכו' שכן המד' הוא בכור לבני' שהראשון לבנין הוא:
לשאלה הט' מענין הסריס אומר שאפשר שיתוקן על ידי קרובים אחרים כי היא אינה כאשתו ממש כי אינה אשת חקו והוא לא ידע' ולכן אין ראוי להתיר בעבורה אשת האח שהיא כענין ערוה:
לשאלה הי' אומר שבזה היה טועה אונן בהיותו חושב כי הזרע היה לאחיו כמו שכתוב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע: אבל זה אינו אמת יען לא נקרא הבן זרע אחיו אלא הוא בעצמו ובכבודו הוא שחזר בעול' וא"כ הרי הוא בנו ואחיו וככר יש לו זרע ואם היבם עצמו צריך לחזור בגלגול זה שהוא בנו ואחיו יחזירנו ועם זה ייותרו בקיצור המבוקש ממני כל השאלות כלם עכ"ל:
אמ"ה עיין בספר הקנה בענין היבום ותמצא מרגוע לנפשך בקצת השאלות האלו:
מדרש רות שלף איש נעלו וכו' אמר רבי חנינא המקיים מצות יבום לשמה גדול מיחזקאל הנביא. ואמר רבי חידקא נעשה שותף לו להקב"ה:
אין דורשים בעריות בשלשה כי אם באנו לומר טעמי תורה לפעמים יבא לידי היתר כגון אדם לאחר מיתת אשתו יכול ליקח אחות אשתו אע"פ שיש לו בנים מאשתו הראשונה אבל האשה לא תוכל להנשא לאחי בעלה כשיש לה בנים מבעלה אבל כשאין לה בנים מבעלה הראשון אז תתיבם:
כי הטעם אם היית אומר בשיש לה מבעלה בנים תתייבם אם כן היה קלקול לאחי המת. כיצד כשאדם לוקח אשה שיש לה בנים מנכרי אם יעשה שום דבר רע לבנים יעמור זקנם או אחי אביהם ויהי' (אפטרופיס) [אפטרופוס] של יתומים. אבל אם היה אדם מותר לקחת אשת אחיו כשיש לאחיו בנים לא יהא זקנם מערער כי בנו אהוב לו יותר מבן בנו וכן אחיו אוהבים לאחיו מבני אחיו לכך אסרה תורה אשת אחיו כשיש להן בנים ממנו: ולכך אמרו רבותינו אין מורידים קרוב לנכסי קטן ואם היה כתוב בתורה שאסורה לו בשביל טעם זה היה אומ' האב המייבם אקח אשת אחי שיש לה בנים מאחי על מנת שלא ארד לנחלתו ולבסוף ירד ועוד אחים מן האם גזרה אטו אחים מן האב והיה בא לידי היתר. ס' החסידים סימן תקי"א:
אמ"ה קשה אי משום טעם זה אסור ליקח אשת האח כשיש לה בנים מאחיו משום שלא יהיה מרחם על היתומים לפי שהאב אוהב את בנו יותר מבן בניו הלא אביה של אשה ואחיה יעמדו לתבוע על היתומים אם יעשה עמהם רעה וי"ל שלעולם מצד האיש גבורים עוד:
ענף יבוסי
מדרש יבום מזרע אבימלך היה בנה חומות ירושלי' ועשה בה מבצר חזק שאח״כ נקרא ציון וכל זה כי נפל פחד היהודים עליהם ואפילו שישראל כבשו עירו ירושלים לא יכלו לכבוש המגדול עד שבא דוד:
ענף יגון ודאגה
אורחות חיים שער התשוב׳ דף קל"ג ע"ב החילוק שיש בין היגון לדאגה כי היגון על מה שעבר כבר והדאגה על העתיד:
אמ"ה עם זה נתבאר כוונת פסוק מבליגתי עלי יגון עלי לבי דוי ידוע שישראל אין מצערין על גלות עצמם כי אם על חרבן המקדש משכן השכינה כנודע וכיון שכן כל עוד שבית המקדש חרב אין לו נחמה וחוזק לזה אמר מבליגתי עלי יגון כלומר החוזק שהיו נותנין לי אומות העולם היה באומרם הנה מה שעבר עבר שהוא החרבן ואדרבא על זה היגון שעבר שיגון על מה שעבר כבר כמדובר עלי לבי דוי ולא על גלותי:
ענף יד
מכילתא דף ל' אין בידו בכל מקום אלא רשותו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויקח כל ארצו מידו ואומר ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו הא אין בידו בכל מקום אלא רשות:
ששה בידים וברגלים ואלו הן. (א) הפסח. (ב) מי שנשמטה ירכו עד שהיא ארוכה מחברתה והוא שרוע האמור בתורה. (ג) מי שאחת מירכותיו גבוה מחברתה. (ד) מי שנשבר עצם ידו והוא שיהיה ניכר. (ה) מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהיה ניכר ואע"פ שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשיהל' הרי זה מום. (ו) מי שרגליו מבולמות מחמת עצמם ובריית' אבל אם היו מבולמות מחמת הרוח אינו מום:
ששה בידים ואלו הן (א) מי שיש לו אצבע יתירה באצבעות ידיו אפילו הם שש ושש ואם חתך היתירה כשר ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול. (ב) מי שחסר אצבע אחד מידו. (ג) מי ששתי אצבעו' ידיו קולטות עד למעלה מן הפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד (ד) מי שאצבעותיו מורכבות זו על זו. (ה) מי שפיקה יוצא' מגודלו. (ו) מי שהיא אטר יד ימינו ואם היה שולט בשתי ידיו כשר:
אבות דרבי נתן כשנברא האדם בא בידים קמוצו' לומר כל העולם שלי הוא והולך כשמת בידים פשוטות לומר הא לכם כל מה שקניתי:
ענף ידיעה
אבות ר' נתן פ' ל"ח אין ספק לאדם לידע מהדמו' למעלה ואלמלא כן היו מוסרין לו מפתחות ויודע במה נבראו שמים וארץ ע"כ:
אמ"ה מה דמות למעלה ר"ל שיעור קומה כנודע ליודעי חן וכדרז"ל מדרש משלי דשואל הקב"ה לאדם ביום הדין ידעת שיעור קומה שלי:
ספר כתיבת יד אנשי שקול הדעת אמרו כי הדעות שנים דעת העיקר בטרם היותו: והשני דעת היש הנמצא. וזהו פירוש הרצון בזה שאע"פ שכל הדברי' המתחדשים אצלנו השם ידעם מאז הידיעה ההיא היא ידיעת האפשר וכשיצא לפועל מחלק האפשר תהיה בו ידיעה על הנמצא וראוי לפועלו גמול טוב כפי בחירתו ובענין זה בוחר הקב"ה את הצדיק ומנסהו ויודעו במה שנמצא וידינהו כפי הצטרף המעשה למחשבה הכונה בזה שאע"פ שהשם יתברך ידע זה הנסיון בדעת העתיד רצה להוציאו לפועל כדי שיקבל עליו הצדיק שכר:
מצוה לדעת האל יתברך שנאמר וידעת היום וכו' והידיעה עצמה היא שורש ועיקר לכל דבר והרי הוא כאילו קונה פלטרין של מעלה ושל מטה ואמרו רז"ל כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו. עוד אמרו גדולה דעה שנתנה בין שני שמות ומה היא כי אל דעות ה'. רקנטי:
הרב ן' עזרא ז"ל בס' תהלות כתב על פסוק כי יודע ה' דרך צדיקים וז"ל אין ספק כי השם הנכבד יודע הכללים והפרטים דכללים הם נפש כל חי לכל הברואים. והפרטים הם כל מין ומין בפני עצמו או אפילו כל בריה בפני עצמה כי מעשה ידיו כלם רק דעת הפרט לכל אחד בדרך כלל הן לצדיק הן לרשע ידענו ולעולם ידע אומנות הנודעות ובעבור שתעמדנה נפשות הצדיקים ותהיינה קיימות לעולם על כן ידע אותם גם ידע כי נפשות הרשעים תאבדנה ע"כ:
ענף ידעוני
וידעני הרלב"ג ז"ל הוסיף ע"פ רש"י שיפול כמו נכפה וידבר כפיו כפי מחשבתו דברים העתידי' והוא היה ענין המשוגע הידוע בינינו (ויש פירושים אחרים על כל זה) מנחה בלולה פרשה שופטים:
ספר החינוך ז"ל סי' תכ"ב שלא לשאול בידעוני הענין הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו וזאת החיה ששמה ידוע ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף וידים ורגלים ומטבורו מחובר לחבל ואין כל בריה יכולה ליקרב כמלא החבל לפי שהוא רועה סביבותיה כמלא החבל וטורפת כל מה שיכולה להשיג וכשבאים לצודה מורים בחצים אל החבל עד שנפסק והיא מתה מיד ע"כ:
ענף יהודה
תנחומא בשעה שצוח יהודה בקול גדול נפלו כל שרים שבמצרים והפילו כל חיות שבמצרים ונפל יוסף מכסאו וירד פרעה מכסאו ונפלו שיניו וגבורים שהיו לפני יוסף נהפכו פניהם ולא החזירו עד יום מותם שנאמר שאגת אריה וקול שחל ושיני כפרים נתעו לפיכך הוא אומר והקול נשמע בית פרעה ואין קול זה אלא קול יהודה שנאמר שמע ה' קול יאודה:
אמ"ה ניתן הקול ליהודה לפי שבשם יהודה יש אותיות שם הויה וכיון שכתוב בהקב"ה קול ה' שובר ארזים קול ה' יחיל מדבר וכו' וכתיב גם אריה שאג מי לא ירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא לכן בשם יהודה שיש בו אותיות הויה ראוי (שיתנן) [שינתן] לו כח הקול שיכירו וידעו פעולת שם הויה שבשמו:
ובענין המאמר אמר גבי יוסף נפילה וגבי פרעה ירידה לומר שיוסף נפל נפילה בעלמא לא כך פרעה אלא שנפל דרך ירידה שהוא בכח ועל כן נשתברו שיניו מה שלא אירע ליוסף. והגבורים שהיו עומדים בפני יוסף נהפכו פניהם ולא החזירו עד יום מותם עשה הקב"ה כך כדי שיהיה זכר לנפלאותיו שכל זמן שרואי' להם זוכרים מגבורת הקב"ה שנתן ליראיו וכיון שעמדו זמן רב בהפיכת פנים נשתרש הענין בעיני כל העולם ואף שמתו הגבורים אחר זמן לא נשכח הענין כיון שנשתרש הפלא בלב' זמן רב:
כתיבת יד וירד יהודה מאת אחיו וכו' ויקח בת איש כנעני ושמו שוע פי' מהר"ר שמואל קלונימוס ז"ל שהוא עשו ובשביל שהיה רשע הפך האותיות וקראו שוע עכ"ל:
אמ"ה אם קבלה נקבל שיהודה לקח בתו של עשו אף שהדבר קשה עד מאד איך לקחבת של מי שהיה מחזיק עצמו ע"ז כדאיתא בזוהר על פסוק והוא עבר לפניהם אבל אם מכח דרשה אמרו לא מן השם לומר שיהודה לקח בתו של עשו שהיה ע"ז ויהודה עמד ושרף עגלות של פרעה על שהיה ע"ז חקוקה בהן. ואולי כוונת הרב לומר דאיש הכנעני הזה הוה שמו עשו כשם עשו אחיו של יעקב ולכבוד יהודה שלקח בתו הפך שמו שוע דהיינו אותיות עשו וטעם הפיכת שמו משום שעשו רשע הוה וגנאי להיות עליו שם רשע ואף שמלשונו אינו משמע כל כך מה דפרישית מיהו טוב לסבול הפירוש הזה מלסבול שיאוד' לקח בתו של עשו שהיה ע"ז. אך אם איתא שהוא קבלה שמוכרחים אנו לקבלה שיאודה לקח בתו של עשו אינו מהתמי' כל כך איך ער ואונן בני יהודה צדיק גמור שמשו שלא כדרכם כאומרם חז"ל שבא להם זה מצד האם על היותה בת עשו הרשע. ולתת טעם ליאודה איך לקחה אפשר שכיון אולי יוכל להחזירו למוטב. ובזה מתיישב למאן דאמר דיאודה הרג את עשו כשבא לעורר במערת המכפלה עיין בילקוט וכו' משום דכיון דטרח יאודה להחזירו בתשובה ולא חזר לו נוגע להורגו דאיך לקח בת רשע אולי יכול להחזירו ועלה
חרס בידו:
כתיבת יד ותקרא את שמו שלה וכו' פירש"י ז"ל ובבראשית רבה ראיתי ותקרא שמו שלה וכו' פסקת: תימא מה חדוש בא להשמיענו ופירש רבינו יעקב ז"ל דפירוש פסקת מלכות כמו ונירם אבד חשבון ומתרגמינן פסקת מלכות ועוד מצינו ונירם שהוא לשון מלכות כמו למען היות ניר לדוד עבדי ופירש הרש"י עצמו ניר לשון מלכות וממשלה ונקראת המלכות בלשון הזה על שם שהמלך פוסק הדינים ואין אחד מעבדיו מבטל הדינין שלו:
אמ"ה מה שנראה לי לומר אם היתה תמר ממתנ' לשלה ונישאת לו היה מלך המשיח יוצא ממנו כלומר היו יוצאים ממנו פרץ וזרח שמפרץ יצא מלך המשיח שנקרא שילה כדכתיב עד כי יבא שילה ושלה אותיות שילה חסר יוד וכמו שאפרש בס"ד למה חסר יוד באופן שבעבור שלא המתינה אמר לשלה פסק יציאת שילה ממנו לכן שם הקב"ה בפי אמו שותקרא שמו שלה על שם מה שעתיד להיות כלומר שלה פסקת דשילה שהוא מלך המשיח פסקת ממנו וכיון דעשרה דברים עתידין לחזור על ידו של משיח חיסר משלה היוד כלומר שילה חסר יו"ד שנפסק מלצאת ממנו מי שעתיד להחזיר עשרה דברים מנין יוד ואלו הם שני אותיות של שם המיוחד שהם אותיות ו"ה וא' שבכסא כי יד על כס יה הכסא חסר א' והשם חסר ו"ה וי' של ירושלים אדם הראשון זיו וחייו וקומתו ופירות הארץ ופירות האילן ומאורות כדאיתא במדרש רבה על פסוק אלה תולדות פרץ תולדת חסר ואו בתראה לרמוז על ו' דברים אלו עיין שם ובילקוט רותסימן תר"ט הרי עשרה דברים שעתיד מלך המשיח להחזיר ולרמוז דנחסר ונפסק מלצאת משלה מלך המשיח הנקרא שילה העתיד להחזירם חיסר ממנו יו"ד וזה דאמרינן בבראשית רבה ותקרא שמו שלה פסקת ונכון: והמפרשים ז"ל פירשו כי שלה היא לשון שילהי פירקין ורוצה לומר שהייתה פסקה מלילד עיין בספר דבק טוב פ' ויצא:
כתיבת יד ויחשבה לזונה כי כסתה פניה תימא בשביל שכסתה פניה ויחשבה לזונה ודברי רבותינו ז"ל ידועים. וי"ל (שמתנהג) [שהמנהג] היה באותו מקום שכל זונה תכסה פניה לסימן להכירה שהיא זונה על דרך שראיתי שיש סימן היום בעיר בולונייא שכל זונה דוקא לובשת פשתן וכשעוברות בשדה או במבואות מקשקשות הפעמון וכל מי ששומע יודע שהיא זונה:
אמ"ה לדעתי לעולם כסוי הפנים מורה על הצניעו' וראיה מתמר עצמה דדרשו ז"ל שלא הכיר' יאודה בעבור דכיסתה פניה בהיותה בבית והוא מסיבת צניעות שלה וכו' לכן נראה שתמר ישבה בפתח עינים וכסתה פניה וכיון שכיסה פניה היה ראוי שאל יחשב' לזונה כי הכסוי עדות אל הצניעות אך כיון שמה' יצא הדבר שיאודה ישכב עמה כדחז"ל מלאך על התאו' בא ודחפו ועוד לחז"ל יצאת בת קול ואמר ממני יצאו כבושים שם בלב יאודה שכיון שישבה בפתח עינים פתח שכל העינים פונים שם כאחז"ל שיחשבה לזונה אע"פ דכיסתה פניה ולא היה מקום לחשוב עליה שהיא זונה כיון שכיסתה פניה:
כתיבת יד ותאמר חותמך ופתילך ומטך וכו' תימא מה צורך בשלשה דברים שהיה די באחת או בשנים. אלא רמז רמז' לו שאם ישכב עמה עתיד לצאת מזרעו בן שיושיע את ישראל בשלשה דברים דהיינו דוד הע"ה שהרג את הפלשתי בשלשה דברים בכלי הרועים ובילקוט הרי אחד כי הכל נקרא כלי הרועים. (וקילטו) [וקלעו] בידו הרי שנים. ומקלו בידו הרי שלשה חותמך כנגד ילקוט כי כאשר החותם כל מה שאדם חותם בו הוא חתום ושמור גם כן כל מה שאדם מניח בילקוט הוא שמור דלכך נקרא ילקוט שקולט כל מה שאדם מניח בתוכו. ופתילך כנגד הקלע כי כאשר הפתילין עשויים בחוטים מעשה קלעים ומטך כנגד המטה שלקח דוד בידו והלך אצל הפלשתי עכ"ל:
אמ"ה כפי דברי המפרש ז"ל דרש פתילך שהוא ציצית ונכון שהוא מלשון פתיל תכלת ומה גם שהצצית הם פתילין. ולא ידעתי מנין בא בפי כל העולם דפתילך הם התפילין בקשתי ולא מצאתי ואולי משום דאותיות פתילך הם אותיות תפילך:
אמנם בגוף הענין נראה לומר דרמזה לו בשלשה דברים אלו אל תעלה על דעתך שכשם ששכבתי עמך כן אשכב באיש אחר הריני כאילו אני חתומה בחותמך שאין זר יכול ליקרב אצלי וזהו חותמך: ולענין מה שנוגע לך שזנית אל תעלה על דעתך כן משום שיש עליך ציצית והציצית מרחיק לאדם מלזנות וכדחז"ל גבי ההוא שהלך אצל הזונה וכיון שנתנו הצציו' על פניו פירש וכו' זהו רמז של פתילך. וא"ת וכל הגלגולי' הללו שגלגל הקב"ה לישכב אני עמך למה דע שהוא כדי שיצא מלך המשיח דצריך שיבא בדרכים מקולקלים כדי שלא יעכב הקיטרוג כנודע מחז"ל באורך. וזהו רמז ומטך כדי שיבא אותו שכתוב בו ויצא חוטר מגזע ישי לא יסור שבט מיאודה וכשיתגלה במהרה בימינו אמן ומטה האלהים בידו:
סנהדרין פרק חלק רבי יאודה בן בתירא היה מזרע המתים שהחייה יחזקאל:
אמ"ה יש ויכוח גדול בין הראשונים ז"ל אם המתים בתחיית המתים זוכרים ממה שעבר עליהם כשהיו בזה העולם או יהיו כנפשות המגולגלו' שהיו בזה העולם ובחוזרם בגלגול אינם זוכרים כלל.
ולע"ד נראה דזוכרים כל מה שעברו בזה העולם משום שאמרו חז"ל שעומדים במומיהם כדי שיכירו' וכו' ומכאן נלמד שיזכרו כל מה שעברו בין אדם לחברו כדי שיתמ' עוד הדברים בזוכר' זה לזה מה עבר ביניהם כשהיו בעולם:
ענף י"י מלך
כוונת שלמה דף ס"ה ע"ד בכל יום מלאך עומד שחרית באמצע הרקיע ופותח ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד וכל צבא מרום עונין אחריו ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם עכ"ל:
אמ"ה בזה ניחא ששבח זה נוהגין אנו עדת ישראל שאחד אומר ה' מלך וכל הקהל עונין אחריו וכו' שהוא דוגמה של מעלה והוא לתת רשות למעלה לאומרו לפי שישראל נותנין רשות בהתחיל הם כאומר' חז"ל על פסוק ברון יחד ככבי בקר תחלה שהם ישראל ואח"כ ויריעו כל בני אלהים שהם המלאכים. וכן ה' הוא האלהים אחד מהקהל אומרו וכל הקהל עונים אחריו בחדש אלול וביום הכפורים דוגמת בימי אליהו שהודיע להם שה' דוקא הוא האלהים וכל אלהי העמים האלילים והם הודו אחריו ה' הוא האלהים בכפל לחוזק הדבר וכשם שבזמן אליהו אמרו כך על היותם מודים בהקב"ה וכופרים בע"ז גם בחדש אלול ויום הכפורים שהם ימי כפרה על מה שעבדו ע"ז בעשיית העגל וחזרו להקב"ה אומרים כך:
ענף יהויכין
סודי רזי יהויכין היה ל"ו שנים בבי' הסהר כנגד ל"ו שני' שהיה שלמה עם בת פרעה וזהו אבותינו חטאו ואינם וכו':
ענף יהלום
הוא הדיאמנטי ויקרא יהלום על שהוא חזק מאד והולם כל מיני מתכות חוץ מן העופרת. והוא אבן החן גם תשמור ההרה הנושאתה מהפיל והיא קרובה במראיתה אל הלובן. מסכ"י
ענף יהונתן
ילקוט שמואל דף ל"ב ע"ב ויפדו העם את יהונתן ר' אלעזר אומר נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו:
אמ"ה ראוי לחקור למה לא פדאוהו בערך האדם האמור בפ' אם בחקתי. וי"ל דשאני הכא שפדאוהו מן המיתה שאז חוזר משקלו של אדם לעפר הארץ וידוע שהצדיק במותו כלו חוזר אל הקודש נשמתו בצרור החיים חוזרת וגופו נגנז כספר תורה שנתבלה לכן תמורה זאת ישוב משקל גופו אל הקדש לכן פדאוהו במשקלו זהב שהקדישו משקלו זהב למקדש במקו' שבמותו ישוב כלו אל הקדש כמדובר. ואמו של דואג בן יוסף כיוונה לכוונה זאת להציל בנה מן המיתה לבל ישלוט בו האויב כאחז"ל במס' גטין מעשה בדואג בן יוסף שהיתה אמו מודדתו בטפחים בכל יום לתת זהב לבית המקדש לפי מה שהיה גדל וכו'. ולבסוף אכלתו דשמו גרמא לו שהיה דואג ואין מסיקין בשמייהו וכו' דאלולי זה היה פודה אותו לבל ימות בנותנה משקלו זהב בפדיונו כאשר נפדה יהונתן מן המיתה במשקלו זהב אל הקדש:
ענף יהורם
סדר עולם פרק י"ז בן ל"ב שנים יהורם במלכו ושמונ' שנים מלך בירושלים ובאחזיהו בנו אומר בן כ"ב שנים אחזיה במלכו ובמקום אחר הוא אומר בן מ"ב שנים אחזיהו במלכו ושנה אחת מלך בירושלים אמר ר' יוסי וכי אפשר לבן שיהא גדול מאביו בשתי שנים אלא כיון שהשיא אסא את בנו לבתו של עמרי נגזרה גזרה של מלכות בית דוד שתכלה עם בית אחאב וכן הוא אומר ומאלהים היתה תבוסת אחזיהו וכו' ונפלו שניהם בו ביום זה עם זה:
*אמ"ה עיין בהרד"ק ז"ל בזה:
ענף יהושע
בראשית רבה סי' פ"ו אמר רבי שמעון בן יוחאי ספר משנה תורה שגנזם יהושע בשעה שנגלה עליו הקב"ה מצאו יושב וספר משנה תורה בידו א"ל חזק יהושע אמץ יהושע לא ימוש התורה הזה ע"כ:
וכתב בעל מתנות כהונה שרש"י ז"ל פירש שגנזם חותם ע"כ והערוך פירש רגל עוד כתב הרב יפה אשכנזי בפי' זה ר"ל שהיה רגיל לעסוק בו תמיד טפי משאר ספרי הקודש משום דכייל לכל דיני התורה בקצרה ובו כתובים משפטי המלך והמלחמות:
מסכת ערכין דף ל"ב הקב"ה כעס על יהושע שלא התפלל על יצר הרע של ע"ז כמו שעשה עזרא וכנסת הגדולה בבית שני שקראו בקול גדול בייא בייא ולכן כתיב בעזרא לא ישבו בני ישראל בסוכות מימות יהושע בן נון שמלת סוכות קאי על הקב"ה שפורס סוכת שלום עליהם והקב"ה כעס על יהושע שלא העביר היצה"ר מן העולם לכן החסיר אות אחת משמו שהיא הה"א וכתיב ישוע בן נון ומקשה שם בגמרא למה לא כעס על משה שלא העביר ע"ז מן העולם ותירץ משה לא היה לו זכות של ארץ ישראל להעבירו מן העולם אבל יהושע שהיה לו זכות של ארץ ישראל והיה יכול להעביר יצה"ר של ע"ז לכן כעס עליו:
מגלה עמוקות או' י"א לכן נקרא יהושע בן נון ר"ל שגילה לו הקב"ה חמישים שערי בינה מנין ן' לקיים קרא כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ובמלת אהיה רמז לו גם כן על סוד ע' פנים של תורה שנרמזין במלת ותחסרהו מעט מאלהים עין תלויה קרי ביה מ"ט שלא גילה הקב"ה למשה כל ימיו רק מ'ט פנים משבעים פנים של תורה ונשתיירו סוד אהיה שהוא כ"א לתשלום חשבון שבעים פנים נמצא ששם של אהיה הוא סוד שער הפנימי סגו' וגילה הקב"ה למשה קודם מותו ע"כ תוכן דבריו ע'ש באורך:
בעל הטורים ז"ל בפרשה פנחס בפסוק קח לך את יהושע יש בפסוק זה כ"ח תיבות כנגד כ"ח שנים שפירנס יהושע את ישראל ובהן תיקן והעביר כ"ח קוסמים ששלח בלק לבלעם כדאיתא בזוהר על פסוק וישלח בלק לבלעם מלאכים יש בזה הפסוק כ"ח תיבין כנגד כ"ח קוסמים ששלח בלק לבלעם:
כנפי יונה יהושע היה בשעת מלחמות עמלק מנין (א"ל יהוה) שהוא נ"ז שנים ואח"כ בשעת כניסתו לארץ היה בן צ"ו שנים מנין (א"ל אדני):
מעלת יהושע נער לא ימיש מתוך אהלו שהיתה פעולתו כפעולת הכרובי' שבמשכן יונת אלם:
יונת אלם פרק ל"ז תוספת י' ליהושע כי הי' שלוחו של משה משבט לוי כדאיתא בס' כוונות ולוי היה המעשר בשבטים כדאיתא בפרקי רבי אליעזר:
ילקוט שיר השירים כשאמר יהושע שמש בגבעון דום א"ל השמש כלום יש קטן שאומר לגדול ממנו דום שהרי אני נבראתי ביום ד' ואתה ביום ששי א"ל בן חורין קטן שיש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק לא קנה אברהם שמים וכל אשר בהם שנא' ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ועוד וכי לא השתחוית כעבד לפני יוסף אבי שנאמר והנה השמש והירח וכו' א"ל אם אשתוק מי יאמר קילוסו של הקב"ה א"ל שתוק ואני אומר אז ידבר יהושע וכו': ילקוט חדש בערך יהושע סימן ח'. ולפי זה אפשר שאמר אז ידבר ולא דיבר ר"ל הבטיח את השמש שידבר הוא שירה במקומו:
ילקוט משלי דף רי"ח אוצר נחמד ושמן בנוה חכם זה משה וכסיל אדם יבלענו זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו שהיה מכבדו ופורש הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו לפיכך אמר הקב"ה איני מקפח שכרך ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה:
אמ"ה קשה שהרי משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. ואיך קאמר שלא היה בן תורה ועוד למה היו קורין אותו כסיל. עוד קשה אומרו ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו דמשמע אע"פ שלא היה בן תורה בעבור ששימש למשה נכנס במקומו וכמו זר נחשב היות מנהיגם של ישראל מי שאינר בן תורה והיה לו להקב"ה לתת לו שכר אחר והיותר קשה שכל מאמרי חכמים ז"ל מורין באצבע שהיה בן תורה ובספר מנחת אליהו אשר לי הארכתי במאמר זה. ומה שנראה עוד בדרז"ל כל מי שדבר לשון הרע אין לו רפואה שכבר כרתו דוד שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקו' וכו' רבי פלוני אומר דבר לשון הרע יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים:
והנה כוונת המאמר שיהושע בתחלה בבחרותו לא היה בן תורה וכיון דיהושע אתייא מיוסף דכתיב ביה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם על שם זה היו קוראין אותו כסיל דכתיב ומוציא דבה הוא כסיל כי לא היה בן תורה שרפואת הלשון הרע הוא התורה כמדובר ובהיות בן כסיל יתקרי ועל זה היו קורין אותו כסיל רמז דאתייא מיוסף שהוציא דיבה וכתיב ומוציא דיבה הוא כסיל כדפרישית אמנם אחר שנתחבר עם משה רבע"ה לשמשו זכה לירושתו שהיא התורה כלומר זכה להיות תלמיד חכם דירושת משה היא התור' דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב והקב"ה לא קפח שכרו ממה ששימשו והניחו במקומו דאע"פ שהיו גדולים ממנו בזקנה וחכמים כמותו לא נכנס אלא הוא בזכות השירו' שהיה פורש הסדינין על הספסלים ויוש' תחת רגליו אך בתחל' בחרותו לא היה בן תורה ואז באותו זמן היו קורין אותו כסיל מטעם האמור כדפרישית:
נמצא במדרש כי אחר כבישת יהושע ארץ ישראל והריגת ל"א מלכים קרה שמלך אחד מהם היה לו בן מלך על ארמינייה הקטנה ושמו שובך ועמד וקבץ מלכי פרס ומדי מ"ה מלכים ולקחו עמהם יפת הגבור אשר היה עורר חניתו על כמה אנשים וקבצו חיל כחול אשר על שפת הים וישלח מכתב ליהושע וזה נוסח האיגרת:
מהקבוץ הנבחר המאושר מלכי פרס ומדי אליך יהושע שלום אתה זאב ערבות ידענו מה שעשית בקרובינו החרבת טירותינו טבחת ולא חמלת מנער ועד זקן הרגת בחרב וכל עריהם השמות. ולכן שמענו ואתה דע לך כי מהיום ועד ל' ימים אנחנו נגיע אליך ונשיג עדיך בגבול נחלתך בהר אפרים אנחנו מ"ה מלכים עצומים ולכל אחד ואחד ס' אלף גבורים מחזיקם בחצים ובקשת כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה ובעזרתנו יפת הגבור אשר זכרנו ולזה הכון והכן לך כלי מלחמתך ולא תאמר אח"כ כי באנו עליך בפתע פתאום. ומסרו הכתב ביד שליח אחד נכון וחכם. ובא השליח ומצא ליהושע יושב על כסא מלכותו וכל העם נצב עליו ויצו יהושע להביאו לפניו ולא הביט יהושע אליו עד השלימו לשפוט את בני ישראל ואח"כ לקח המכתב מידו ויקראהו בית ה' בצום ובכי ובמספד וישמור אותה בביתו עד עבור חג השבועות כי קרוב הוא ולא רצה להעציב את העם אבל הוא שמר את הדבר. ואחר עבור חג השבועות הקהיל את כל העם ויקרא את הכתב באזניהם ויאמר אליהם הנה כמה מלחמות נלחמתי וכמה מלכי' נצחתי ולא הבהילוני ועל זה המקרה פחד קראני ורעדה: ובשומעם ויתעצבו האנשי' ויתפקקו חוליותיה' וארכובותיהם דא לדא נקשן הורידו לארץ ראשם ויאמרו אל יהושע כאשר שמענו למשה כן נשמע אליך השר. קח לך גליון שלח אצבע וכתוב עליו בחרט אנוש והשב לשכיננו הפושעים והמורדים דברים קשים כגדים:
ויאמר להם יהושע עמדו ואשמעה אופן הכתב אשר סדרתי ואם יכשר בעיניכם אשלחה אליהם. ויאמרו כל העם פתח פיך ויאירו דבריך:
ויקרא ויאמר בשם ה' אלהי ישראל אשר הוא מחלי' הגבורים הזדים וממית הרשעים המורדים ומפריד חיבורי החטאים השודדים: ומחבר פרודי הצדיקי' והחסידים הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי אברהם יצחק ויעקב ה' איש מלחמה ממני יהושע עבד האל. ומהקהלה הקדושה הנבחרת והעדה המאושרת קהל עדת ישראל בני אברהם יצחק ויעקב. אל האומה המרשעת והקהלה המנוגעת עוכרי פסילים ומשתחוים אל האלילים אין שלום אמר אלהי:
דעו לכם כי הרעותם אשר עשיתם להקיץ הארי הנרדם ולהעיר הלביא כי יתאדם לתת חרב בידם. אנכי העירותי בצרק להשיב גמולכם בראשיכם ומה לכם לבא במקום קדוש ותבאו ותטמאו את ארצי. הכינו עצמכם ואל תצאו ממקומיכם כי לשבעת הימים אנכי אבא אליכם ואהרוג גבוריכם ואבד מנוס מכם. הנה אתם תתפארו כי אתם מ"ה מלכים ועם כל אחד ס' אלף גבורים ואנכי לא אתפאר כי עמנו מלכי האדמה רק מלאכי מרום אשר אחד מהם הפך סדום ועמורה: ואחד הביא המבול ואחד הפליג הארץ לשבעים אומות: ועמי אשר אתי ת"ר אלף גבורי חיל עברו בים וביבשה וה' הולך לפניהם לילה בעמוד אש ויומם בעמוד ענן: והמובחרים שבהם י"ב אלף הרגו חמשה מלכי מדין ואת בלעם בן בעור ויהרגו כל זכר ולא נפקד מהם איש: וכהן אחד שמו פנחס וחצוצרות התרועה בידו כאשר יריע אף יצריח כל אויבנו נופלים לפנינו:
הלא שמעת' פרעה וכל המונו טבעו בים ואנחנו עוברים ביבשה. הלא הוגד לכם מה שעשינו לעמלק ולכל עמו. הלא ראיתם מה שעשינו לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי ואם עמכם יפת הגבור עמנו גבור הגבורים גבוה מעל גבוה:
וכשמוע בני ישראל הדברים אלה עמדו על עומדם: ושלח יהושע השליח לארצו וילך אליהם ויספר להם מה שראה מסידור העם ושיעור קומת יהושע שהיתה ה' אמות. ולבושיו תכלת וארגמן וכתר מלכות בראשו ושם ה' כתוב עליו וכשומעם נפלו ארצה ויאמרו מה זאת עשינו אנחנו הסיבונו עלינו את כל הרעה. אח"כ קם יהושע עם י"ב אלף גבורי חיל וילך בתוך ז' ימים אליהם וכראות שובך הדור החיל תמה עד מאד. ואמו המרשעת היתה מכשפה ותאמר אליהם אל תיראו כי אני אסגרם בתוך ז' חומות:
וכראות יהושע זה צעק לבו אל ה' ויתיעץ בנפשו ויכתוב כתב ליניח ממשפחת ראובן אשר היה מלך על שני השבטים וחצי אשר בעבר הירדן שיבא הוא עם חייליו ויביא את פנחס וחצוצרות התרועה בידו. ותבא אל יהושע יונה א' לעת ערב ויקשור יהושע את הכתב בכנפיה ותקם היונה ותלך אל יניח וכראותה ממששת בכנפיה ויקח הכתב ויקראהו ויקם על עמדו ויצעק צעקה וירכב על סוסו ויכריז בכל מחנהו חרב לה' ויאספו אליו מכל צד. וישלח ויקרא אל פנחס וילכו שניהם וכראות אמו של שובך החיל הזה אמרה לבנה ראיתי כוכב עולה ממזרח ואין חכמה ואין עצה בחכמתי כי נבונותי לעצור כח כנגדו. וכשמוע בנה שובך היטב חרה לו ויצו להפילה מעל החומה ויבא יניח ויערוך מלחמה עם שובך ויהרגהו. ויבא פנחס לתקוע בחצוצרו' ובכל תרועה היתה נפתח' חומה אחד עד שנפתחו כלם ויצאו ויהרגו בשונאיהם עד בלי השאיר להם שריד ופליט תם: כן יאבדו כל אויבי השם אנס"ו:
אמ"ה נלמד מתוך המעשה הזה שבח גדולת המלך הוא להקדי' לצאת ולבא אצל אויביו במקומות' קודם שהם יצאו ממקומם לבא בארצו להלחם בו שכן אמר יהושע לשובך ולמ"ה מלכים אשר עמו אל תצאו ממקומכם כי לז' ימים אנכי אבא אליכם:
ונראה עם זה דזהו כוונת הפסוק כי תצא למלחמ' על אויביך וכו' דקשה דהול"ל כי תלחם עם אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך מאי כי תצא אמנם אם יאמר כי תלחם יש במשמע שהאויבים באו אצלו בארצו וזו אינו מהגדולה לזה אמר כי תצא דמשמעותו אתה תצא אליהם לילך להלחם בארצם קודם שהם יקדימו לבא אצלך:
כלי יקר על הנביאים. הקב"ה נתן ליהושע קרני הוד של משה כדי שיקרע הירדן לפניו כמו שנקרע הים לפני משה:
אמ"ה משה ויהושע הם בחינת חמה ולבנה וכשם שהלבנה מקבלת אור מהחמה כדי לפעול להאיר בלילה ואורה מעט גם אינה נרגשת כל כך כך יהושע שקבל קרני הוד של משה כדי להאיר בקריעת הירדן לא נרגש כל כך כקריעת ים סוף דכתיב שמעו עמים ירגזון כדוגמת האור שמקבלת הלבנה מהחמה שאינה מאיר' כל כך ואינה נרגשת כמדובר:
טעם למה ניתנו בגלגול השנים עשר אבנים שהקימו מן הירדן ולא ניתנו לפנים במשכן ובמקדש כמו מטה משה וצנצנת המן לפי שאין דרך ליתן אות של יהושע במקום שיש אות של משה דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב לקט יוסף ערך ישראל:
אמ"ה כיון שמעלת יהושע לא היתה כמעלת משה רבע"ה צריך להשים האות שלו יותר בגילוי במקום יותר מפורסם לעין כל כדי שיראו ויכירו תמיד באות שלו כדי שיתגדל מה שאין כן משה רבינו ע"ה שמעלתו מפורסמת מסוף העולם ועד סופו לכן אות של יהושע דהיינו האבנים ניתנו בגילגול מקום יותר מפורס' ואותות משה ניתנו במשכן ובמקדש שמורי' בבית:
כלי יקר טעם שיהושע העמיד השמש להורות שא"י אינה ביד שרים של מעלה וביד מזלות אלא ביד הקב"ה ואין מזל לישראל לכך שינה יהושע את המזלות והעמיד השמש במעלות: עוד לפי שראה יהושע שנענש משה במי מריבה על שלא קידש השם לכן קידש הוא השם לעיני כל ישראל בעמידת חמה ולבנה:
אמ"ה נראה לי שכיון יהושע בעמדת חמה ולבנה כדי להפיל לבותם של ל"א מלכים שבאו להלחם עמו כי הם באו בהבטחת חמה ולבנה כוכבי' ומזלות העובדים אותם לכן העמיד לאלוהות שלהם כעבדים לפניו כדי שיראו כי הבל המה ואין בם מועיל לעזור ובזה נפלו לבם ויכום ישראל ובפרט בראותם האבנים היורדים עליהם מן השמים כאילו אלהיהם מרגמים אותם כאילו אומרים קחו גמולכם ממה שהייתם עובדים אותנו ולא להקב"ה אדון הכל:
כ"י ויהושע בן נון מלא רוח חכמ' יהושע מלא בשני ווין עול' בגימ' בן משה מכאן שתלמידו של אדם כבנו:
אמ"ה נראה לי רמז אחד בנקדי' דברי בעל עמודיה שבעה ז"ל ושם הענין בארוכה והיוצא מדבריו שחייו של משה היה ראוי להיות ק"ן שנים למ"ד שהתרומ' תרי וחצי ממאה ומשה תרומתו של עולם מששה אלף שתא דהוי עלמא תרי וחצי ממאה נוגע למשה ק"ן שנים וכיצד נתקיים שחי ק"ן שנים עם יהושוע שחי אחר משה ל' שנים והמניח תלמיד הגון נחשב כאלו הוא חי זהו כוללות דבריו השייך לעניינינו. הנה ידוע שמשה הוא במדת התפארת שהיא הוי"ו כנודע לכן כדי שלא יקשה איך נתקצרו ממשה ל' שנה למ"ד שהיה נוגע לו לחיות ק"ן שנים כמדובר הטיל וי"ו יתירה ביהושע שרומז למשה לומר על ידי יהושע נשלמו וכאלו משה קיים דמי: עוד נוכל לומר שהטיל כאן וי"ו יתירה ביהושוע שעולה עם הוי"ו שורשית י"ב כלומר ויהושוע בן נון מלא רוח חכמה באופן יוכל לסבול רוח של כל אחד ואחד מהע' הכוללים בי"ב שבטים וכדחז"ל שהתפלל משה להקב"ה למנו' עליהם איש שיוכל לסבול רוח של כל אחד ואחד. עי"ל רומז שהקב"ה אמר וסמכת את ידך עליו ידו א' ומשה הוסיף פישוט שתי זרועותיו עליו להשפיע בריבוי ששני ווין הם צורת ב' זרועות פשוטים וכיון שכן היה מלא רוח חכמה מלא בכל מה שאפשר לכן הוסיף וי"ו על הוי"ו השורשית לעשות צורת ב' זרועות פשוטים עליו לרמוז על מה שפירשנו משום דמהמפורש בכתוב אינו אלא כי אם סמיכת ב' ידיו עליו אך רמז הוי"ו רומז שגם זרועותיו סמך עליו כאדם שנותן בעין יפה כל מה שביכולתו לתת עי"ל ידוע שמשה ויהושע הם בחינת ת"ת ומלכות כדאז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה ולרמוז על היחוד הגמור בת"ת ומלכות הטיל הוי"י שרומז לת"ת ביהושע שהוא בחינת מלכות:
עי"ל ראה משה רבע"ה שאע"פ שהוא מת אלהיהם לא מת על דרך שדרשו במדרש כך במדרש על וימות יוסף וכל אחיו אע"פ שמת יוסף אלהיהם לא מת לכן לרמוז על זה הטיל וי"ו יתירה ביהושע שהוי"ו רומז להקב"ה:
עי"ל בראות משה רבע"ה שיתעוררו במחלוק' לישראל עם יהושע אחר מותו כדחז"ל איתא בילקוט שאחר מיתת משה היו קוראין ליהושע כסיל ועם הארץ לכן נתיירא שלא יתחלק מלכותו לכך הטיל וי"ו יתירה בשמו שעולה עם הוי"ו השורשית י"ב להשרות עליו שפע ברכת מלכות שיהיה מולך על י"ב שבטים כמותו. עי"ל שם אהי"ה הוא מסוגל לאדם שלא יכעוס עיין בלוחות הברית בארוכה ושם אהי"ה עולה כ"א מה שעול' מאלף ועד וי"ו שעולה כ"א לכן הוסיף וי"ו בשמו של יהושוע שוי"ו רומז על מספר שם אהי"ה כמדובר לרמוז שיסיר כעס מלבו ואל יכעוס על ישראל שבעבור שכעס משה
על ישראל בענין הסלע וקראן המורים והכה בסלע בכעסו נענש מליכנס לארץ :
עי"ל ראיתי בספר כתיבת יד על מאמר חז"ל ראה משה רבע"ה לר' עקיבא דורש על כתרי אותיות ואמר כיון שיש אדם גדול מה ראוי שתנתן התורה על ידו כששמע אומרו כך הוא הלכ' למשה מסיני נתקרר' דעתו וכו' כוונת דורש בכתרי אותיות הם שבעה אותיות שעטג"ז ג"ז יש לכל אחד ג' תגין שהם כלם כ"א תגין בז' אותיות שהם כנגד אהי"ה ועל צירוף זה הוא מה שהיה דורש רבי עקיבא והם סודות נפלאים ועל זה תמה משה ע"כ:
ונראה בזה דכיון שמאלף ועד וי"ו עולה שם אהיה שהוא מספר ג"כ הכ"א תגין שהיה דורש רבי עקיבא ועכ"ז לא היה ראוי לכשינתן תורה לישראל כ"א ע"י משה לכן הוסיף וי"ו בשם יהושע שמאלף ועד וי"ו עולה אהיה לרמוז הביטו וראו שאחר משה לא יבא שום אחר לתת תורה לישראל וכדאמרינן במדרש אמר משה לישראל (על) [אל] תעלה על דעתכם שמשה אחר יבא ויביא לכם תורה וכו' שהרי אין גדול בכל הדורות הבאים כרבי עקיבא עד שמשה תמה עליו שינתן תורה על ידו ועכ"ז לא ניתנה תורה כי אם ע"י דוקא ואע"פ שרבי עקיבא היה דורש בכ"א תגין שעולים אהיה הרמוז מספרו מאלף ועד וי"ו כמדובר באופן שבראות הוי"ו בשם יהושוע יעלה על זכרונם כל זה וישתרשו בלבם שאחר משה אין שום אחר שיוכל לתת תורה:
ילקוט יהושע דף י"א ע"ג ספר משנה תורה היה בדגלו של יהושע נטלו והראהו לגלגל חמה אמר ליה כשם שלא דממתי מזה אף אתה דום מלפני:
אמ"ה ראוי לדקדק שאינו ענין כל כן לומר אני לא דממתי אתה דום דבשלמא לומר כשאני לא דממתי גם אתה אל תדום או כשם שאני דממתי גם אתה דום ניחא:
אמנם הענין כך הוא ידוע שנציחת ישראל במלחמה היה ע"י עסק התורה כי לה' המלחמה שיהושע באותה שעה שנלחמי' היה בהתבודדות במושכלו' ולא פסיק פומיה מגירסא ואם ח"ו היו נוצחים אומות העולם היה יהושע שותק מלמודו מתוך הצעקה והבהלה לזה אמר לשמש כשם שלא דממתי מזה אף אתה דום מלפני וע"י זה איני דומם שאינו מן הדין שכיון שלא דממתי שתדום עכשיו על שאין אתה דום אלא דום כדי שמי שלא דמם לא ידום:
ענף יהונתן בן גרשום
ירושלמי דברכות פ"ט הביאו ילקוט שופטי' דף כ"ב ע"ב יהונתן בן גרשום בן מנשה אמר ר' שמואל בר נחמני נון תלויה אם זכה משה אם לאו בן מנשה וכו' כוללת המאמר מצאו דוד שהיה עובד ע"ז והחזירו והשיבו על האוצרות כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף הממונים ששם אביו וחזר יהונתן לקלקולו הראשון הה"ד ויהי בבא איש זקן יושב בבית אל. אמרין הוא היה שהחזיק עצמו לע"ז ואותו היום חזר בתשובה ושרתה עליו רוח הקדש הה"ד ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו ע"כ:
אמ"ה מי יתן וידע למה תלה חזרתו בתשובה או לאו לרומזה באות נו"ן לתלותה לומר אם חוזר בן משה ואם לאו בן מנשה שיש מציאות נו"ן. ונראה שבהיות יהונתן בן גרשום בן בנו של משה רבינו ע"ה אשר עשה נקמות בפרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו שהיה מחזיק עצמו ע"ז ואומר לי יאורי ואני עשיתי וכו' ומשה רבע"ה גילה חרפתו בקהל ופרסם כי הבל הוא לכן הנו"ן הרומז לפרעה שנקרא תנין שהחזיק עצמו לע"ז היא תלויה לרמוז אם חוזר בתשובה הוא בן משה דמודה דמשה השפיל הנו"ן ואין ממש בע"ז ואם אינו חוזר הוא בן מנשה במציאות הנו"ן כאילו מכחיש במעשיו של משה ושיש ממש בע"ז ח"ו: והבט וראה הבא משורש טוב חוזר לשורשו סוף סוף דזרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי וחזר בתשובה ושרתה עליו נבואה לפרסם שלימות תשובתו ששב בכל לבו דעדות יש שחזר לשורשו של נבואה שהרי משה רבע"ה ראש כל הנביאים הוא. נלמד מכאן לבחור אדם אשה משורש נביאים וצדיקים שאם ח"ו יחמיצו בניו קרובים הם לשוב לזרוק חוטרא וכו':
ענף יואל
מדרש פרשה נשא: יואל הנביא היה בן שמואל הנביא ונקרא כן פדואל לפי שפדה את ישראל בתפלתו:
ענף יובל
המקובלים כתבו על פסוק מלכות כל עולמי' כ"ל גמטריא נ' שהם נ' אלף סוד יובל הגדול כשם שהשמיטה משמטת לז' שנים כך העול' משמט לשבעה שמיטות שהוא סוד היובל הגדול כמבוא' ברקנטי ז"ל פרשה בהר וז' שמיטית יהיו בעולם ואח"כ יובל הגדול סוד נ' אלף דור ומשה הוא כלול נ' אלף דור כמ"ש דבר צוה לאלף דור חסר ו' בגמטריא משה עליו אתמר אדם א' מאלף מצאתי שהיה משה: מ' אופן ס"ה:
הא דכתיב להנחיל אוהבי יש אמר רבי שמעון (דאע) [דא] יוב"ל שמיט"ה שהנחיל הקב"ה יובלות ושמטות לישראל ולא לאומות העולם ובשעה שישראל שומרים שנת השמיטה כראוי אזי נשמותיהם של צדיקי' משתעשעי' בגן עדן ומתחדשים ומוסיפין כח ועל זה נאמר וקווי ה' יחליפו כח. זוהר חדש:
ובילקוט חדש פירש במאמר זה וז"ל ונראה דלפי זה שפיר סיים ואוצרותיהם אמלא שלא יאמר היאך נשמור שמיטה להפקיר נכסינו ולהוציא הכל לחירות וכן ביובל והלא יהיה חסרון גדול בממון שלנו על זה אמר אל ידאגו לזאת כי אם יקיימו מצותי עלי למלא אוצרותיהם כענין ובחנוני נא בזאת:
בספר טעמי המצות לכמוהר"ר מנחם מרקנטי ז"ל דף מ"ב ע"ב מה חילוק יש בין השמטה והיובל אלא נראה לי שאנו יכולין להבין אותו מדברי רז"ל שאמרו שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ותדקדק מאד היאך אמר וחד חרוב ולא אמר ובתר כן גלה לנו שעדיין יחזור עולם ויתחדש לקדמותו כמתחלה עד היובל ואחר היובל הוא עולם אחר כמו שמצינו שנקרא יובל עולם שנאמר ועבדו לעולם ודרשו חז"ל לעולמו של יובל וכו' אם כן נדע כי אחר אותו האלף החרוב יתחדש ויחזור לקדמותו כמתחלה עד שבע שמטות יהיה שנת היובל ועליו נאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנאו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ וזהו ההבדל בין השמיטה והיובל. וכן מה שאמרו חז"ל וחד חרוב כמתחלה אלא רוצה לומר שתפסק ההמשכה בבעלי חיים ובדברים המורכבים אבל השמים והארץ לבדם יהיו קיימים כל אותם שבע השמטות עד שנת היובל הגדול ולא יתבטלו כשאר הדברים בעבור כי היובל הוא כנגד השמים והארץ העליונים אבל יובל קטן יתבטלו שאר הדברים כמתחלה וענין יובל גדול יתבאר בספר הזוהר:
הרב רקנטי ז"ל דבר צוה לאלף דור זה הזמן הוא בשוב עליונים ותחתונים ליסודם וזהו זמן חמשים אלף שנים והוא סוד היובל הגדול שנאמר בשנת היובל הזאת ישוב השדה לאשר קנהו כלומר ישוב הכל לתשובה והוא אחר השמטות וזהו מלכותך מלכות כל עולמים כל גימטריא חמשים עיין שם בפירוש הודו:
רבינו בחיי דף קפ"א ע"א בשנת היובל הזאת וכו' יובל היא מלשון ועל יובל ישלח שרשיו וירמוז כל הדורות יובלו אל הסיבה הראשונה ולכך נקרא היובל בשם דרור כי הוא היובל אשר שם שורשי הדורות והנבראים כלם כי משם נאצלו בבריאת העולם שנאמר בראשית ברא אלהים ושמה תשובתן והבן זה כי כל אחד מהשבע פועלת פעולת שבעה אלפים והנה הם מ"ט וכשיושלמו לעולם מ"ט יהיה תהו ובהו וישוב הכל ליובל כמו שנאצל משם והבן זה וזהו לשון הכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו בשנת היובל ישוב. וחכמי המחקר הזכירו בלשונם הכל היה מהסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה ואם תזכה להבין סוד השמטה והיובל לא יתעלם ממך מה שהזכיר בשמטה שדך כרמך ספיח קצירך ענבי נזירך בלשון לנוכח כי לאחר שתעבור שנת השמטה שקראה הכתוב שבת לה' שהוא שבת ומנוחה לחי העולמים יהיו שלך כקדם וכו': אבל ביובל לא הזכיר אלא ספחיה נזיריה לפי שהם שלה ואין לך בהם כלום וכו' ועיין שם ברמזי הפסוקים שהביא. גם עיין בספר מפעלות אלהים לכמו"הרי אברבנאל זצ"ל ענין מעין זה:
אמ"ה נראה בטעם למה נקרא יובל משום ששבת וראש חדש ומועדים ושביעית אין המשכת זמנם בין זה לזה זמן רב כי משבעה ימים לז' ימים שבת ומשלשי' לשלשים ר"ח ובזה המועדים ואפילו שביעית שהוא לשנים רחוקות כי אם משבעה שנים לז' שנים מה שאין כן היובל שהמשכתו בין זה לזה הוא חמשים שנה שהוא זמן רב כיובל זה שנמשך למרחוק ולזה נקרא יובל מלשון ועל יובל ישלח שרשיו וכו' כלומר הרי הוא כנחל שמושך והולך למרחקים כך היובל מושך והולך עד זמן רב עד בא שנת החמשים:
ענף יולדת
דע כי היולדת בין כל חבלי לידה שלה צועקת ע' קולות לפחות כאמור בזוהר פ' ויצא שלזה לחשין באזניה כשמקשה לילד מזמור יענך ה' ביום צרה שהם ע' תיבות ויולדת (עמק המלך דף קע"ה ע"ב):
פועה שהיתה פועה את הילד פירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אנו עכשו באזני האשה (תוס' מס' סוטה דף י"א ע"ב):
ענף יום הדין
ענין יום הדין הגדול שהוא אחר התחיה כפי דעת הרמב"ן ז"ל שכתב בספר הגמול שלו יש לו להקב"ה ג' מיני דינין בעולמו הדין הראשון בכל שנה ושנה ביום ראש השנה אשר בו נידונין בני אדם איזו לחרב איזו לשלום. השני לנשמה אחר פרידתה מן הגוף (שאז) [שאם] זכתה יורדת לגן עדן ואם לא יורדת לגיהנם והעו"הז נקרא על דעת הרמב"ם עו"הב ועל דעת הרמב"ן עולם הנשמות השלישי יום הדין הגדול אחר שיחיו המתים שבו כל האדם נדון כפי מעשיו וכו' עליו אמרו בפרקא קמא דראש השנה ג' כתות ליום הדין וכו' ופירש רש"י ז"ל ג' כתות ליום הדין יום מועד הוא לדון והכל הוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא וכו'. וכן קיימו וקבלו הגאון רבי סעדיה ור' חסדאי ושאר החכמים כלם שתכלית הפלא העצום מהתחיה יהיה לעמוד בדין ולקבל כל אחד ואחד גמול מעשיו הטובים או ליענש על חטאיו וזה שבהיות העובד הגוף והנפש יחד בחכור אחד לא תסבול צורת הדין שהנשמה לבדה תקבל שכר עבודת' מבלי הגוף ולכן נאמר הנשמות ישובו להתקשר בתחיית המתים עם גופותיהם אז יבאו ויראו את פני האדון ה' צבאות ויעמדו לדין לתת לאיש חסיד כמפעלו ליתן לרשערע כרשעתו:
ויום הדין הגדול הזה מורגל בפי החכמים בתרגום יונתן על פסוק שופך דם האדם מרי עלמא עתיד לאתפרעא מיניה ליום דינא רבה. גם על פסוק כי לא ינקה ה'. וכן על פסוק ונקה לא ינקה ובקהלת על פסוק מה שהיה כבר היה ועל פסוק כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט. ובתהלים על פסוק על כן לא יקומו רשעים במשפט וכן רבו מלספור המקומות אשר מזכיר בהם ענין יום הדין הגדול והנורא הזה:
גם במדרש רבותינו ז"ל מפורש היטב ענין האמונה הזאת במס' חגיגה על פסוק ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני וכו' ובמדרש שוחר טוב על פסוק על כן לא יקומו רשעים במשפט ובמזמור ל"א על פסוק יבושו ויבהלו מאד כל אויבי וכן במזמור קי"ט ע' פ' מה אהבתי תורתך ובמזמור קמ"ג מי יאמר זכיתי לבי:
גם במדרש משלי אר' ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין שהקב"ה עתיד לדון את כל העולם כלו בעמק יהושפט וכן דעת הרמב"ן ז"ל שמזה הדין הגדול אמרו במשנה דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין ובמכילתא אמרו אם תזכו לשמור את השבת תנצלו מגזרת פורעניות ומיומו של גוג ומחבלו של משיח ומיום הדין הגדול:
וכן קיימו כל המפרשים ז"ל שהדין הראשון הוא לגוף בלבד בעולם הזה והשני לנפש בלבד בעולם הנשמות והשלישי לנפש ולגוף יחד והוא תכלית התחיה. וכמו שאמרו בפרקי אבות והחיים לדון ועל הדין הזה פירשו חז"ל משל החיגר והסומא:
אמנם מהר"י אברבנאל ז"ל בספר מעייני הישועה מעין ח' תמר ז' סתר דבריהם בראיו' חזקות וברורות שאין יום הדין אחר התחייה ומה שנקרא יום הדין ר"ל יום המשפט והנקמה והוא ז"ל מפרש כפי דעתו כל המקומות הנז'. והאר"י זצ"ל כתב כי יום הדין הגדול יהיה לעכו"ם בלבד ולא לישראל כי בני ישראל על ידי יסורין וגלגולים מתמרקין ולכן לא ידון רוחם עוד לעולם וכו' והמתים קרוב לתחייה יקבלו עונש עצום ומופלג בזמן קצר שיהיה איכות העונש תחת כמות הזמן כדי שיזכו לחיי העולם הבא. ועיין בתוספות מס' ראש השנה בענין הדין הגדול והנורא וכו' והדעות שהביא בעל ספר נשמת חיים פרק שבעה עשר מאמר ראשון דף מ"ד באריכות המאמרים והראיות:
ענף יום וימים
רד"ק ז"ל ביחזקאל סי' י"ב מה הפרש בין יומם ליום בהיות השמש על הארץ יקרא יומם אבל יום כולל פעמים היום והלילה ורש"י ז"ל כתב ששמע משמו של רבי מנחם כל יומם שבמקרא לשון יום ליום והוא הדבר הנוהג ימים רבים:
דע כל יום ויום מזהירין את האדם שלא יחטא כדרז"ל אמר רבי אחא רמ"ח מ"ע בתורה כנגד רמ"ח אברים שבאדם ובכל יום ויום צווחין על האדם עשה אותנו כדי שתחיה בזכותנו ותאריך ימים ושס"ה גידים באדם כנגד שס"ה מצות לא תעשה והם כנגד ימות החמה ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת גוזר אני עליך במי שהגיע ימיך ליום זה אל תעבור בי עבירה ע"כ ומאלו הימים שעשה בהם מצות עושה הקב"ה מלבוש כי בראות הנפש הגוף בקבר בלי לבוש נפשו עגומה כאשר היתה באמנה אתו לובש לו הקב"ה אותו לבוש והנפש נחה שקטה ובזה הלבוש עושים שליחותו של הקב"ה כנזכר לעיל ספר סוד המלבוש:
וזהו ויקרבו ימי ישראל למות שהימים ממש קרבו שנעשה מהם לבוש כנזכר וכן ויקרבו ימי דוד נעשה לבוש מימיהם ונקרב להלבישו וזהו ואברהם זקן בא בימים כלומר נכנס בתוך הימים שנעשו לבוש:
בזוהר פ' ויחי כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא אי הוא זכאי כד בר נש נפיק מעלמא סליק ואעל באינון יומין ואינון לבושי יקר מתלבש' ביה נשמותיה ואינון יומין דלא חב בהון:
ג"ע נקרא קץ הימין. וגיהנם קץ הימים. זוהר בראשית דף קצ"ד: