אור ברסלב

מדרש תלפיות חלק א· רבי אליהו הכהן האיתמרי

ח

ז

אות חית

ענף חברון

שפתי כהן ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מאי בעית בחברון אלא איתא במדרש כשבא השטן ואמר לשרה שנשחט יצחק לא האמינה והלכה לחברון לאחימן ששי ותלמי שהם גדולים ומעניקין החמה בקומתן לראות מרחוק בעלה אברהם ובנה יצחק ואמרו לה אנו רואים זקן אחד עוקד בחור אחד מיד מתה:

ענף חבר

יהיה לאדם חבר שידבר עמו אם עובר על תקנות התשובה להוכיח זה את זה ולענין איך ינצל מן החטא ויתחבר תמיד עם תלמידי חכמים ויתאבק בעפר רגליהם:

ענף חדושים

הדברים יקראו מחודשים על שלשה פנים אם שנתחדשו עתה לאדם זה והם ישנים אצל אחר. ואם שהם מחודשים אצל העולם ואם שהיו ונאבדו וחזרו ונתחדשו: ה״ר ן׳ עזרא בס׳ תהילות:

[ענף] חדושׁים לקוטים מס׳ צמח דוד

עקידת יצחק יש אומרים שהיה בשנת ע״ד לאלף השלישי כאשר היה יצחק בן כ״ו שנים ואז נתבשר בלדת רבקה. ויש אומרים שעקידת יצחק היה בשנת פ״ה סמוך למיתת שרה. נח היה חכם גדול בחכמת התכונה מגיד לדורו עתידות. בשנת אלף תרנ״ו שהיא שנת המבול היה מזל דגים במערכה רעה ונראו אותות השמים וכוכב אחד היה מתחדש וסיבב כל גלגל המזלות תוך חדש ימים וזה היה מורה על כליון ואבוד העולם בכלל: אברהם אבינו ע״ה היה הראשון בחכמת המספר ואצטגנינות כנמצא בדברי רז"ל. בימי שמשון היו בין האומות שלשה גבורים גדולים אשר עשו נפלאות בגבורתם: דברים שאירעו בתוך אלף החמישי:

תשס"ו אלף וששה לנוצרים המטיר אלהים דם מן השמים והשמש היה נראה אדומ׳ כדם והיה אחר זה רעב של כליה כמעט בכל הארצות ומתו ברעב הזו עם רב גם דבר כבד היה בימים ההם כמעט בכל העולם וברוב המדינות לא נשאר חצי העם וערי רבים נעשו שממה מיושביה:

בשנת תש״פ אלף ועשרים היה חורף צינה שלג וקור גדול ויהי כאשר נמס רוב השלג גברו הנהרות אשר משטף המים הזדונים נאבדו ערים וכפרי׳ ובהמות ונפש אדם לאין מספר אחר זה היה רעב של כליה ומתו עם רב ואחר הרעב מגפה גדולה בכל הארצות ולא נשאר חצי העם והמתים במגפה יצאו מגופם כדמות נחשים ותולעים גדולים אשר העם נסו וברחו מפניהם אשר לסיבה זו רבים ורבים לא נתנו לקבורה וקודם כל זה נראה בשמים אותות גדולים ונוראים:

בשנת תת״ן אלף ותשעים. לנוצרים נראו אותות השמים חדושים גדולים ונוראים כל כדור השמים היה נראה אדום כאש בוער. חמה ולבנה לא האירו כמנהגם גם היה לקוי המאורות בחמה ולבנה לקויי׳ נוראים גם שאר כוכבי שמים נשתנו אורם. כוכבי׳ רבים נראו כאלו נפלו משמים לארץ. ונראה באויר הרקיע דמות לפידי אש ודמות חרב אדום כדם. גם דמות חצים צנונין אדומים כאש. והיו רעמים חזיזים גדולים ונוראים עם ברד ואש מתלקחת. רוחות גדולות וחזקות שלא נודע דוגמתם (וחוברי) [במהדורת ווארשא: והוברי] שמים שפטו מזה צרות רעות ורבות לשנים הבאים אחריה וכאשר פתרו כן היה:

בשׁנת תתצ"ה בימים ההם היה חמימות גדול ושרב כל ימי הקיץ עד שנהרות ויאורים רבים יבשו. ונראה אצל השמש בשני צדדיה כדמות שני שמשים גם ברקים רעמים חזיזים וקולות ברד ואש מתלקחת היה במקומות רבות באשכנז וירדה אש מן השמים ותאכל בית עבודתם עם שאר הבנינים הגדולים והגבוהים אשר שם ועיר (אחר) [אחת] נשרפה עד היסוד גם חלק אחד מעיר אחרת ושאר מקומות זולתם וכל אלו השרפו' היו כלם בשבוע אחד וכו׳:

בשׁנת תתקנ״א אלף קצ"א לנוצרים. היה קדרות גדול לחמה והיו באשכנז רעמים ברקיע מטר ואש מתלקחת ויפלו אבנים גדולות (כביצה) [כביצת] תרנגולת וימותו עם רב אשר בשדה גם בבהמות בגפן בדגן ובכל העץ אשר בשדה שהיה הברד לאין מספר ושיעור. גם שרפות רבות היו בשנה ההיא לא נודע מי המבעיר והעידו אנשים רבים ונאמנים שראו עורבים פורחים באויר הרקיע וגחלים בוערות בפיהם:

בשנת תתקס״ב אלף ור״ג לנוצרים הסכימו הנוצרים לעלות על ירושלים וילכו עד וינציאה וימותו עם רב בדרך והנשארים שבו לארצם גם בשנה ההיא היה עת צרה ליעקב בימים ההם היה רעש גדול (באדץ) [בארץ] המזרח אשר לא נהיה כמוהו מימי עוזיה וכמה ערים גדולים נפלו עד התהום ואחריו רעש גדול ואחריו דבר כבד מאד באופן שיתר החרב אכל הרעש ויתר הרעש אכל הרעב ויתר הרעב אכל המגפה ולא היה עוד לנוצרים תקומה באופן שמן השמים נלחמו למען הדיחם מעל אדמת ישראל: בכפר אצל קראקא היה לאיש אחד מאשה אחת ששה ושלשים בנים חיים כולם בזמן אחד:

דברים שאירעו בעולם משנכנס האלף הששי עיין באות הד׳:

ענף חדשים

לעולם ה' (ימים) [במהדורת ווארשא: חדשים] אלו יום א' ת"שרי ש״בט נ"יסן וסי"ון א"ב וסימנם תשנס״א וחמשה חדשים אלו לעולם שני ימים אי״יר תמו״ז אלו״ל מרחשו״ן אד״ר וסימנם את״א מ״א. תשרי שבט ניסן סיון אב שלמים. אייר תמוז אלול מרחשון אדר חסירים. והטעם בזמן שר"ח יום אחד החדש משתלם באחריתו ונקרא שלם ובזמן שראש חדש שני ימים החדש נחסר באחריתו וזה סימנם לעולם:

רעיא מהימנא דף רנ״ט ע״א ימי חדש טבת הם ימים קשים דכתיב במבול [בראשית ח:ה] והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי דא טבת ע״ש באורך.:

מקובלים ז״ל כמו שבראש חדש צריך להקריב שעיר לתת חלק לסטרא אחרא כשתרבה הירח לדבק בבעלה כן יתן האשה חלק לסטרא אחרא דא הצפרנים כשתרצה לדבק בבעלה דלא יעול ההיא סטרא אחרא לאבאשה לה וזה דאיתא במדרש נתן הקב״ה שכר לנשים דלא עבדו לעגל דא זוהמא של נחש ראשי חדשים דוגמ׳ שעיר דר"ח לגרש סטרא אחרא ואפשר זה הענין סתם וסת לאשה ל׳ ימים דוגמת חידוש לבנה הכל ע״פ הסוד:

ענף חובר חבר

וחובר חבר הם העושים פעולות לעשות אהבה בין איש לאשה ולחברם יחד כך פירש חכם אחד מחכמי או"ה מנחה בלולה פ' שופטים:

ענף חוה

מתחלה ברא הקב״ה לאדם וחוה ולא היתה בשר רק זוהמא דארעא ושמרים שלה והיתה רוח מזקת ולכך לקחה הקב"ה מאדם ונתן אחרת תחתיה וזהו [בראשית ב:כא] ויקח אחת מצלעותיו היינו חוה ראשונה שלקחה ממנה ויסגור בשר תחתינה היינו חוה שניה שהיתה בשר דאלו הראשונה לא היתה בשר: (זוהר חדש דף ל"א ע"א):

הא דנקראת חוה על שם אם כל חי וחיה ראוי לקרותה אלא רמז שעתידה (לההפתות) [להתפתות] לנחש דאקרי חויא לשון נופל על הלשון. זוהר חדש ד׳ ל״ו ע״א:

כשנסר הקב"ה חיה מאדם קשטה בשבעים קשוטים כנגד ע' פנים לתורה ותיקנה בשלש עשרה תיקונים כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ולבשה בששת לבושין כנגד ששה סדרי משנה ואח״כ ויביאה אל אדם שהיה אז במקום בית המקדש ואח"כ הכניסם לג״ע. זוהר חדש דף צ"ט ע"ג:

פליאה אמרה חוה לאדם אני ראיתי בחלום שהדבר כן אם נאכל מעץ הדעת נהיה כאלהים ואכלתי מן הפרי ולא מן העץ ובא אלי חימוד ונפקחו עיני כ״ש אתה אם תאכל מן העץ והאמין בה כי הראתה לו דם נדות:

פליאה כשעלה משה לרקיע שמע להקב״ה דקא קארי חוה א"ל (רבוני׳) [רבונו] דעלמא האי חוה מאי היא א״ל אם כל חי א״ל רבש״ע אם כן תקראנה חיה א״ל חוה במספר קטן אם כל חי:

פליאה אדם וחוה ראיתי דבר גדול באלו השמו׳ נתחברו שניהם ונולד אדוני כשתתחבר חוה עם אדם א״ל תוצא אלף שהא חסר נשאר דנ״י א"ל רבי ולמה לא נקרא אחוה להשלים אדוני א״ל א״כ הביאו את העולם בדין וא"כ נחסר אלף שלא להיו׳ אלף בראש בסוף ובאמצע דן אבל עתה שהוא דני צריכה לדון כל העולם ולהיות ראש הסנהדרין:

ספר אמרי נועם פ׳ בראשית וז״ל כתב רבינו יחיאל משם אביו זצ"ל למה קרא אדם לאשתו חוה ולא חיה משום דחוה ונחש ידעו כל הלשונות ואדם לא וכשהיו הבהמות והחיות צועקים לאכול לא הבין אדם ושאל לחוה. והגידה לו מכל לכך נקראת חוה עכ״ל:

אמ"ה זהו שאמר [בראשית ג:כ] כי היא היתה אם כל חי וכו׳ כלומר אפילו מבהמות חיות ועופות דכיון שהיתה מבינה להם היתה מאכילן אך קשה דלמה עשה אלהים ככה לתת בינה יתירה לחוה ולנחש שידעו כל הלשונות ולא לאדם יציר כפיו:

ונראה דכיון שכוונתו יתברך שיהיה מיתה בעולם מסבת המשכת הבחירה כנודע מרז״ל כמו שהארכתי בכמה בענפים דלעיל עשה שלא יבין אדם בדבר הנחש עם חוה יחד כדי שלא ימחה בידם כי בודאי שהנחש דבר עם חוה באחד מהלשונות שלא היה אדם מבין. וברז״ל שאדם היה ישן באותה שעה וכו׳ מזה בא להם ז״ל מכח הקושי שהרגישו דאיך לא מיחה בחוה שלא יאכל וכו׳ וכפי מאמר הנז׳ מתיישב על נכון ושבעי׳ פנים לתורה:

ילקוט משלי [רמז תתקס"א] א״ר הונא היכן מצינו שנקראת חוה אדם שכן מצינו [ישעיהו מד:יג] כתפארת אדם לשבת בית:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל במה ראתה אמר רבי יצחק ההוא [זוהר שם: אילנא] (שדה) סליק ריחין [זוהר שם: כמה דאת אמר בראשית כז:כז] (ברא) כריח שדה אשר ברכו ה׳ ובגין ההוא ריח דהוה סליק חמדת ליה למיכל מניה זוהר בראשית דף ל"ו ע״א:

ילקוט משלי משם מדרש סתם דף רי"ח ע״ב [רמז תתקנ"ט] נר ה' נשמת אדם [משלי כ:כז] אמר הקב״ה חוה באת וכבתה אותו הנר תנתן לה מצות הנר כדי שתכפר על אותו הנר שכבתה לכך נצטותה על הדלקת הנר בשבת היא שפכה דמו של אדם תנתן לה דם נדה שיכפר על אותו הדם ששפכה. אדם חלתו של עולם תנתן לה מצות חלה שיכפר לה על חלה שטמאה:

אמ״ה חל עלינו חובת ביאור במאמר הלזה איך צודקות החלוקות כל אחת על תיקונה באר היטב. ונראה שנתן נר שבת לכפר עליה על שכבתה לאדם כלומר שגרמה לו מיתה משום דשבת הוא נשמתו של עולם כמו שפירש מוהר״ם אלשיך ז״ל על פסוק שבת וינפש ע״ש וכיון שהיא כבתה נשמתו של אדם תהי דולקת בשבת דהיינו (שמאיר) [במהדורת ווארשא: שתאיר] לנשמת העולם שהוא שבת והארה שנותן לנשמת העולם תכפר עליה על מה שכבתה (במהדורת ווארשא: כענין) הנשמה (במהדורת ווארשא: וזהו נר ה׳ נשמת אדם הנשמה נקראת נר) שנקראת (נשמה) [במהדורת ווארשא: נר כענין שנאמר נר ה' נשמת אדם] ותאיר לנשמת העולם שהוא שבת ותכפר על נשמת אדם שכבתה. היא שפכה דמו של אדם שגרם לו מיתה תנתן לה דם נידה לכפר על זאת ויובן כדרז״ל [מסכת שבת לא:ב] דרש ההוא גלילא[ה עליה דרב חסדא] אמר הקב״ה (מסכת שבת שם: לישראל) רביעית דם נתתי (לכם) [מסכת שבת שם: בכם] על עסקי דם הזהרתי אתכם [וכו'] אם אתם (משמרים דם נידה גם אני משמר נשמותיכם וכו׳) [מסכת שבת שם: אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם] באופן שעל ידי שהאשה מפרישה לאדם מדם נידות גורם חיים והוא תיקון על מה (שגרם) [שגרמה] מיתה לאדם ששפך דמו. היא טמאה לאדם שהוא חלתו של אדם תינתן לה מצות חלה ידוע שהטומאה היא מצד סמאל הרשע והמטמא עצמו נותן כח לסמאל כנודע לכן תינתן לה מצות חלה שהמפריש חלה מורה שיש אדון פטרון בעולם ובזה מחליש כחו של סמאל הרשע:

לוחות הברית דף שנ״ח ע״א חטא חוה היה בעת מנחה וכו׳:

אמ״ה היינו דאמרינן בפ״ד דסנהדרין [לח:ב] שעה ראשונה הוצבר עפרו (וכו') שניה נעשה גולם וכו׳ עשירית סרח וכו׳ (דשעות) [דשעה] עשירית הוא שעת המנחה ונראה דלזה אמרו חז״ל [מסכת ברכות ו:ב] לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה. דכיון (דשעת) [דשעה] עשירית מוכנת לרעה שבה חטאה חוה יתגבר פיתוי היצר (בשעת) [בשעה] זו ביותר ועכ״ז אדם כופה אותו ומכניעו לעבוד ליוצרו ראוי שיהיה נענה בתפלתו לתת את בקשתו. גם נוכל לומר רמז על ג׳ תפלות שאבות תיקנום אברהם תיקן תפלת שחרית כנגד שעה ראשונה שהוצבר עפרו של אדם הראשון ואברהם אמר [בראשית יח:כז] ואנכי עפר ואפר. יצחק תיקן תפלת המנחה שהיא שעה עשרית שבה חטאה חוה ואדם וחל עליהם מדת הדין ויצחק הוא דין כנודע יעקב תיקן תפלת ערבית שהוא בלילה אחר תשלום הי״ג שעות שביום שבאותה שעה נפרד מג״ע וניתן הרשות בידו לבחור באחד משני דרכים לטוב או לרע שנעשה בעל בחירה ורצון ולכן תפלות ערבית רשות כי לבעל בחירה הרשות בידו:

בספר אמרי נועם פרשה בראשית מרבינו חננאל משם אביו למה קרא אדם לחוה (חיה) [במהדורת ווארשא: חוה] ולא חיה משום שחוה ונחש ידעו כל הלשונות ואדם לא ידע וכשהיו הבהמות והחיות צועקים לאכול לא הבין אדם ושאל לחוה והגיד לו הכל לכך נקראת חוה עכ״ל:

אמ״ה זו שאמר אדם כי היא היתה אם כל חי אפילו מבהמות וחיות כיון דכששואלין לאכול היתה מבינה להן ומאכיל: שאם חוזר אם כל חי דוקא למין האדם זהו פשיטא ובספר מעיל צדקה הארכתי בזה. ובזה מתיישב כשהסית הנחש לחוה שלא מיחה אדם לפי שדבר עמה בלשון שלא הבין אדם:

ענף חוטם

רבינו בחיי ז״ל פרשת בראשית דף י"א ע"ב על פסוק ויפח באפיו נשמת חיים דע כי החוטם כלי הנשמה (רבינו בחיי שם: שמשם היא נכנסת) ומשם היא יוצאת ועל כן הצריכו בו רז"ל על מי שנפל(ה עליו)[בו] מפולת לבדוק (איתו) [אותו] עד חוטמו שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפו. ומנפלאות היצירה באדם כי תמצא אות ש רשומה בכלי זה (רבינו בחיי שם: דהיינו החוטם מהם) [משם] של שדי החקוק בצורת הגוף וזהו שכתוב [איוב לב:ח] ונשמת שדי תבינם ידוע כי הוא כלי הריח כי הנשמה נהנית מן הריח ועל כל אסרו רז"ל ריח ע״ז כי אין ראוי שתהנה הנשמה מזכרון ע״ז כי ריח כל דבר הוא (הדבר) [רבינו בחיי שם: הזכרון] (ובענין) [וכענין] שכתוב בקרבנות [ויקרא ו:ח] (לשון הפסוק: הזכרת) ריח ניחוח [אזכרתה] לה' והבן זה:

ענף חול

פליאה [בראשית רבה יט:ט] בזמן שאכלה חוה מעץ הדעת האכילה לכל חי (מאותה) [מאותו] עץ חוץ מעוף ששמו חול שנאמר [איוב כט:יח] וכחול ארבה ימים החול נאחז ממיכאל אשר הוא נאחז מחסד עולם הנקרא ה׳ והא ראיה חו"ל בגימטרי' מ״ד הוא חשבון הוי״ה יו"ד ה"א ו"ו ה"א ועל כן חי לעולם כי לא נגזרה בו מיתה:

ענף חולאים

כתיבת יד שבעים ושתים חולאים הם המתרגשות ובאות בעולם וכן ראיתי בקמיע מומחה ותציל אותו משבעים [במהדורת ווארשא: ושתים] חולאים המתרגשות לבא בעולם וכו׳:

אמ"ה הא אמרינן במס׳ בבא מציעא פ׳ המקבל [קז:ב] ובבא (בתרא) [קמא] פ׳ החובל [צב:ב] מחלה (זז) [זו] מרה ולמה נקרא שמה מחלה ששמונים ושלשה חולאים תלוי׳ במרה וכו׳ נראה שהם פ״ג חולאים בעולם וכלם נמשכים מהמרה ואיך קאמר כאן ע״ב חולאים בעולם ואולי י״ל שחולאים של מרה לבד והם פ״ג וחולאים ע״ב הם לבד שאינן נמשכים מהמרה וכיון שאין ביד האדם לשמור מהם לכן מתפלל בעל הקמיע שתציל לפלוני מע״ב חולאים המתרגשות לבא בעולם מה שאין שייך להתפלל בחולאים הנמשכים מהמרה כיון שביד האדם לבטלה והוא בפת לחם וקיתון של מים שחרית כנזכר בגמרא:

כשמתפללין בעד החולה המנהג שכל אחד מהמתפללין נותן צדק' בעבורו וצדקה זו נחלקת לשבעה צדקות. וזהו נוסח התפלה כשמחלקין הצדקה. לשם יחוד קב״ה ושכינתיה ובשם כל ישראל אנחנו נתנו זה לצדקה בשביל פלוני בר פלוני וצדקה זו תהא נחלקת לשבעה צדקות ובצדקה זו ינצל משבעה פורענות הכתובים בתורה ומשבעה מדורי גיהנם ויקויים הפסוק וצדקה תציל ממות כן צדקה לחיים ו[משלי יא:ח] צדיק מצרה (נחלק) [לשון הפסוק: נחלץ] ויבא רשע תחתיו על כן מלך מלכי המלכי' הקב״ה תהא צדקה זו מקובלת לפניך ויהיה לו בזה פדיון נפשו כמו שכתוב פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם. אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף להגיד לאדם יושרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר אמן סלה א"ס א"ס:

אמ"ה קבלתי לידע על החולה אם יחיה ואם ימות יקח פרוטות כמספר שם החולה ויוסיף עליהם עוד כ״ו פרוטות כנגד שם הויה ויצא לחוץ לחלק הפרוטות לענים הגונים כפי ראות עיניו ולעני שנתן לו תחלה מאותם הפרוטות ישאל ממנו מה שמו דרך משל אם אומר ששמו יאודה אחר שמחלק כל הפרוטות ילך אצל חכם שירצה וישאל ממנו שיאמר לו איזה פסוק שיזדמן בפיו על ענין של יאודה אם אומר לו פסוק יאודה אתה יודוך אחיך וכו׳ ידע שיחיה החולה ואם אומר פסוק ויחי יאודה וכדומה שמורה על הרעה ח״ו ימות וכן בדרך זה יבדוק כפי שם העני שנתן לו תחלה שישאל לחכם פסוק צודק על אותו שם וכפי הפסוק אם טוב ואם רע משם ידע וישכיל כמדובר:

ושמעתי מכתיבת יד לידע על חולה אם יחיה ואם ימות יקח ביצה וישקול אותו וישימהו תחת מראשותיו של חולה כ״ד שעות ויחזור לשוקלו אם מצאו במשקלו הראשון יאריך החולה בחוליו ואם חיסר ממשקלו ימות ואם שוקל יותר ממשקלו הראשון יחיה:

מנחה בלולה (פ׳ עקב) [דברים ז:טו] והסיר ה׳ ממך כל חולי וכל מדוה מצרים הרעים אשר ידעת:

אשר בגימטריא דצ"ך עד"ש באח"ב: לא ישימם בך אמר כי החלאים הנהוגים שכמעט לא ינצל אדם מהם יסיר ה׳ מהם אמנם מדוה מצרים שאינן רגילים לבא רק מפעל אלהים להעניש הרשעים אמר לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך לפי שהמיתו׳ הכרחות לעולם שאלמלא המגפה והמלחמה ודומיהם לא תוכל האדמה נשא מספר הנולדים לזה אמר ונתנם בכל שונאיך באופן שההכרחיות יושלם בהם:

אמ״ה רמז מספר המכות דצ״ך עד״ש באח״ב בתיבת אש"ר שהוא מלשון [מלאכי ג:יב] ואשרו אתכם כל (העמים) [לשון הפסוק: הגוים] לרמוז דמעשר מכות ואילך עלו ונתעלו ישראל בעולם ואשרו אותם בקרב עמים רבים בראותם במופת חתוך דישראל דוקא עם ה׳ המה ובו בחר מכל ע׳ אומות שהרי היו במצרים ע׳ אומות כאחז״ל ובכלם נגעו המכות לבד ישראל דלא נגע ולא פגע בהם שום נזק:

כוונת שלמה דף פ״ג ע"ב. פסוק [תהילים קלט:טז] גלמי ראו עיניך עיניך מסוגל להתפלל לפני שכיב מרע הנכנס לבקרו לידע ולהכיר מה יהיה בסוף חליו או טוב או מוטב כי בהפוך לטובה פניו כלפי העם ודאי יחיה בעזר אל חי ודאי בכך. ור"ת של גלמ״י הן הן י״י מ״לך ג"אות ל"בש בצירוף ומבשרינו נחזה אלוה כביכו״ל: וסודו כך בסופו תיבות האלה י״שמח"ו ה״שמי"ם ו״תג"ל ה״אר"ץ ר"ת הוי״ה וס"ת צלמ"ו כטעם הפסוק [בראשית ט:ו] כי בצלם אלהים עשה את האדם בכח שם הויה המהווה הכל הנרמז בד״ת כמדובר:

ענף חולה

כשאדם חולה אל יבטיח עצמו לומר שיבריא ויתרפא וימנע לצוות אלא בעוד שיכולת בידו יתן ויצוה וידבר מה שצריך לצוות שמא ימות פתאום. ס׳ החסידים סי׳ (תש״כ) [תשי"ט]:

אמ"ה ולכך יש מקומות שנוהגים שאחר יום שנופל אדם על מטתו הולכים בני אדם המזומנין לכך אצלו כדי שיצוה מה שרוצה לצוות וכיון שהמנהג כן איך החולה מתפחד ומנהג יפה הוא:

מסכת נדרים פ"ד דף (כ׳ ע״ב.) [מ' ע"א] כתב (רש״י) [ר"ן] ז"ל דפעמים שמצוה להתפלל על החולה שימות דהיינו כשהחולי מתגבר עליו שאי אפשר לו לחיות ומצטער הרבה בחוליו ואינו מת אז טובה היא לחולה שיתפללו עליו שימות כמו שמצינו באמתיה דרבי במס' כתובות וכו׳:

ספר הכוונות דף מ״ט ע״ב. כל משכבו הפכת בחליו הענין סוד החולי הוא מצד היפוך רחמים לדין והנה יו״ד היא רחמים והוא עשר ועתה נהפך עשר ונעשה ערש ויו״ד נהפך ונעשה דיו והוא הפכת:

[ענף] חולי המחשבה

ספר אוצר החיים לכמוהו"ר יעקב צהלון מדבר ברפואות דף (ע"א ע״ד) [ע"ו ע"ב]. שאלה איך יתנהג החולי [אוצר החיים שם: הנ"ל] בענין מחשבות וטרדות הלב שמחה דאגה כעס:

תשובה נאמר [משלי טו:יג] לב שמח. ייטיב פנים [ובעצבת] לב [רוח נכאה]: לב שמח ייטיב גהה. [משלי יז:כב] ונאמר [משלי יב:כה] דאגה בלב איש ישחנה לכן לקיים הבריאות יתרחק מדאגה וישמח לבו כפי יכולתו ונאמר [קהלת יא:י] והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך והנה דרך (החולי הוא) [אוצר החיים שם: החולה הנ"ל] להיות תדיר בפחד ויראה מאיזה דבר מועט ויצטער תדיר והוא בלתי תקוה וכועס: ותקותם היא נגד היראה ישים הבטחון ויאמין לרופא חוליו וכן לשמוע לאוהביו וישים לבו לחשוב (בדברים) [לדברים] אחרים הרצויים אצלו וכן בצערו ישליט בשכל על מחשבות לבו כי יתן לבו למועיל ולנזק הנמשך מטרדות הלב וצרות לבו כי הצער מכלה הרוחות ומבלבל הדם מונע השינה מעכב העיכול ועושה האדם [אוצר החיים שם: עצל] במעשיו ועושה עצמו (שינוי במעשיו) [אוצר החיים שם: שנוי] מאחרים ולכן בדעתו יטה לצד שכנגדו וידבר בדברים המשמחים אותו אם יטה לבו להתבודדות יפזר עצמו לחבורה אם ישנה דברי רעיו יסבול וישמע דבריהם ברצון טוב כמו שדרך בני אדם לקח רפואות מרים מפני הרפואה הבטוחה כן יכריח לדברים שאמרתי כי גם שבתחלה יקשה בעיניו אחר כן יקבלם ברצון טוב וישר:

וכן לא יפסיד הבטחון לפי שרבים מתרפאים בלי רפואה בחולי זה אלא (שהטבע) [אוצר חיים שם: מהטבע] ורבים החולים בו חיים שנים רבות והעתידין אותו לזכות או מרבים נרפאו מחולי זה שהיו יותר חולים ממנו ועניים ממנו ואם יצטערו פעם (בשמות) [אוצר החיים שם: בשמוע] משל אחרים לא יזכרם עוד כי יאמרו מה יועיל לי רע אחרים או יאמרו כי רעתם יותר קשה:

ויש מאמין לכל פתי ובער שיאמר לו איזו רפואה מיד רוצים לעשותה לזה צריך להוכיח ולומר שאין פלוני רופא ואינו יודע מה עושה ויזיק לו דברו וציויו אלא יבטח בשם ה׳ יתברך שמו וישמע דברי הרופא חכם ובקי שאם דבר הנאמר לו מאשה הוא טוב היה זה יועץ אותו לעשותו וכן בכעס וחרון יחשוב כי הכעס מרבה חום נכרי וזר ומביא קדחת ומכלה רוחות הלב ומוליד דאגה ומעשים רעים לכן ינוח מכעסו מעט מעט ולא יעשה מיד מה שאמר לבו באותה שעה ונאמר [ישעיהו כו:כ] חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויועיל לו מאד ואשריו כי אח"כ ישמח בלבו שלא עשה מה שעלה במחשבתו עכ״ל:

ענף חוני המעגל

שלשלת הקבלה דף ל"ג ע"א שמעתי מחכם אחד שחוני המעגל הוא ר׳ פינחס בן יאיר שכן ראה בזוהר: ואני בקשתיו ולא מצאתיו:

אמ"ה ואני ראיתי בספר (אחר) [אחד] נקרא ילקוט דוד הזכרתיהו בענפים דלעיל שכתב משם הזוהר דבתיה וצפורה נולדו עם משה ופרעה לקח לביתו לבתיה ויתרו לקח לצפורה עיין לעיל באורך יותר וכו׳ ואני בקשתיהו ולא מצאתיהו בזוהר כי אם בספר שפתי כהן ועל אופן אחר:

ענף חוקים

מדרשׁ ילמדנו פ׳ משפטים. [אות ז'] ואת חקותי תשמרו ללכת בהם דברים שיצר הרע (משיג) [משיב] עליהן ואומות העולם משיבים עליהן תשובה אלו הן לבישת שעטנז ואכילת (בשר) חזיר רוק היבמה והרבעת כלאים ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח: ושמא תאמר מעשה תהו הם ת״ל אני ה׳ חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן:

אמ"ה קשה טובא אומרו ושמא תאמר מעשה תהו הם דאיך היה עולה על דעת כך חלילה. ואולי י״ל שבהיות שכל המצות שורשם למעלה כנודע ואלו המצות כיון שאין בהם טעם כלל הייתי סובר שאין להן למעלה לא שורש ולא ענף ולא באו רק לצרף לישראל לצוות להם בתוך המצות כמה מצות נגד הדעת ואע״פ שאין בהן ממש לראות אע״פ שאין דעתם סובלתם עושים אותם כדי לקיים מצות בוראם שעם זה יבחן הדבר איך דבוקים בבוראם ולעולם שאין למצות אלו שורש למעלה וזהו אומרו ושמא תאמר מעשה תהו הם כלומר כיון שאין להם שורש למעל׳ כשאר מצות מעשה תהו הם ולא באו אלא לנקות לישראל על דבקותם עם הקב״ה שמקיימים גם במה שאין דעתם סובלתם ועל דרך שאמרו חז״ל [תנחומא ויקרא אות ז'] מה איכפת לו להקב״ה שישחטו מן הצואר או מהעורף רק שיקיימו דבריו וכו׳ ג״כ הייתי דורש במצות אלו והייתי סובר מעשה תהו הם כי לא באו רק לקיים דברו ואין להם שורש למעלה ח״ו ת״ל [אני] ה׳ אני חקקתים וכו׳ כלומר כיון שאני ה׳ חקקתים בודאי הגמור ששורשם למעלה וקיום עולמות תלויים בקייומם שכפי גדולתי ויכולתי כי גדולת תועלת מצותי אשר צויתי אתכם ונכון. אך לא ידעתי למה לא (ענה) [במהדורת ווארשא: מנה] גם חק פרה אדומה:

ספר לב אריה משם זרע ברך ישן ז״ל ההפרש בין חוקים למשפטים חוקים תורה שבכתב ומשפטים הוא תורה שבע"פ:

אמ"ה טעם שתורה שבכתב נקראת חוקים משום שהמצות שם סתומים וחתומים כחקים שהרי כתב טוטפות ומי יודע מהו טוטפות וכן ציצית אינו מפורש שם כמה חוטים וכמה קשרים וכו׳ וכן סוכה לא פירש כמה דפנות וכן שאר המצות אך תורה שבע״פ מפרשת כל המצות כמה שיעורה וכיצד עשייתה כמשפטים האלו שהם מפורשים (כטעמם) [בטעמם] לכן חקים תורה שבכתב ומשפטים תורה שבע״פ:

שפתי ישנים דף ס״ה ע״א אין אדם מקבל שכר על שמירת המשפטים כי אם כשמקיים גם החוקים שאין ערבים לאדם על היותם מלתא בלי טעמא שבהיות כן מורה ששמירת המשפטים ששומר אינו משום שדעתו נוטה כי אם בעבור צוויו יתברך וחוקים יוכיחו שמקיים אותם אע״פ שאין דעתו נוחה מהם אין זאת כי אם שכוונתו לקיים צוויו יתברך. ע״ש מה שפרש בזה על פסוק [דברים ז:יא] ושמרת את המצוה את החקים ואת המשפטים וסמיך והיה עקב וכו׳:

אמ"ה וכן בזה פסוק בפ׳ (עקב) [ואתחנן דברים ד:ד-ה] ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום ראה למדתי [אתכם] חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. הכונה אמר משה לישראל ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם לקיים מצותיו ובמה יוודע ויתפרסם דבקותכם בו שראה שלמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי לעשות וכו׳ ובהיותכם מקיימים שניהם כאחד דהיינו המשפט והחק זהו מודעא רבה על דבקותכם עמו ושאין קיום המשפטים בעבור שיש בהם טעם כי אם בעבור צוויו ועדות יש שהרי אתם מקיימים גם החקים שאין בהם טעם ונכון:

ההפרש שיש בין חק לחקה כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור כענין שכתוב בפסח מצרים [שמות יב:כד] לחק לך ולבניך כי חק הוא מכריע וכן הוא בספר יצירה ולשון חק מכריע בנתים וברכת מילה חק בשארו שם ובתפלת יום הזכרון כי חק לישראל הוא והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור וזהו [ויקרא יט:יט] את חקותי תשמרו הנאמר בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה וכן [שמות יג:י] ושמרת את החקה הזאת למועדה: (רבינו בחיי ז"א מ"חקת):

אמ״ה המצות הם בחינת דכר ונוקבא דמצות עשה הם בחינת זכר ומצות לא תעשה בחינת נקבה ולכן מצות עשה בחינת רחמים בבחינת הזכר ומ״לת בחינת דין כנקבה. וכן הבחינות בחק וחקה בחינת דכר ונוקבא חק אל הזכר וחקה בחינת נקבה ובשתיהם קיום כל התורה שכיון (ששמורים הק) [ששומרים חק] וחקה שהם נסתרים כ״ש מצות הנגלים:

בהקדמת ס׳ יצירה ע״ב אם ידע אדם חקת שמים וארץ מי ממונה מן ההויות על המים ומי ממונה מן ההויות על האש וכן כיוצא בזה בכל חקת השמים אז יוכל להוריד הכח ההוא על הארץ שנא׳ [איוב לח:לג] הידעת חקת שמים אם תשים משטרו בארץ:

שׁם דף י"א יש ד׳ תקופות בכל יום ויום במהלך היומי וכשם שמגיע השמש לאחד מארבע קצוות שהם יו"ד ה״א וא״ו ה״א בכל אחת מהן היא (התקומה) [במהדורת ווארשא: התקופה] כך הדין במהלך היומי כשתגיע לאחת מאלו ד׳ קצוות היא תקופה וזמני אל ד׳ קצוות הן בין השמשות של הלילה ובין השמשות שביום ובחצי הלילה ובחצי היום והנה באלו ד׳ זמנים ישולחו כל אחד וא׳ מפמליא של מעלה איש איש למלאכתו אשר המה עושים ולפיכך כאשר יגיע אחד מאלו ד׳ זמנים אזי התרנגול הבר אשר שרשו מיד (מגיע) [במהדורת לעמבערג: מניע] כנפיו דוגמת שורשו ונותן ליוצר הכל שבח והוא סימן שבעת ההיא מקבלים הממשלה כל אחד ואחד (של) [במהדורת לעמבערג: על] מלאכתו. ולכן בעלי התלמוד כשהיו רוצים להעניש אדם היו פועלים בו בעתים ידועים כמו שמבואר במסכת ברכות:

שם דף י"ב ע״ב כל דומם צומח וחי מדבר כלם עוברין בדין בני חלוף לעליה ולירידה והכל במשפט אמת על פי ה' יחנו וע״פ ה׳ יסעו ולפיכך אפשר שיתהוה מן השרץ עוף טהור כיצד אם יאכל השרץ העוף יולד ממנה ביצה ואותה הביצה תחזור להיות עוף טהור או שיאכל לאדם אז יחלק לשני חלקים האחד מהם הוא שתהפך הביצה ההיא לאדם ותבלע בכל רמ"ח אברים ובכל שס"ה גידים הנה חזר להיות השרץ לצורת אדם. הנה ילדיו של שרץ אל ישועו בהיותו פני אדם ומתי יהי׳ זה כאשר יהיה להן מי שאוכל אותם אוכל מעולה מן הנאכל אבל אם יהיה האוכל פחות מן הנאכל אזי יכרתו לסיבת הנאכל:

שם דף י״ג ע״א כל הכותב קמיע למקשה לילד ומולידה קודם זמן עתה פעמים שהורג ב׳ נפשות ופעמים שגורם לנולד ימים רעים וצרות משונות זו מזו והאלהים דמו יבקש וביאור זה על דרך משל נאמר כי עובר זה ראוי להולד ביום פלוני (במלאוי) [במלואי] הלבנה (עטרה) ובנשיאותה בשם יו"ד ה״א וא"ו ה"א ובנשיאות שם חדשו בא המשביע והולידו טרם שנתמלאת הלבנה ובהיות מביט אליה משונאיה וממבטלי כחה הנה הולד ההוא שנולד בזמן בטול כח חיותו ימות בימים מועטים ודמו מיד זה הפושע יבקש האלהים כי בטל גזירת יוצרו והמית את הנפש הזאת והולידו בלא זמנו וגורם לו ליקח ממון שאינו שלו ולישא אשה שאינה שלו כללו של דבר שינה עליו כל סדרי בראשית:

אמ"ה ותמה אני על גאוני עולם שכתבו קמעין למקשה לילד וכמו שכתבתי מהן בחיבור הזה ואולי האיסור הוא לעשותם למקשה לילד כלומר שמתאחרת לילד אע״פ שמצטערת אמנם אם היא מסוכנת מאד שקרוב למיתה היא מסבת צער הולד אז יש לולד דין רודף וצריך לעשות כל דבר כדי שתלד ותציל ועל הצורך הזה כתבו גאוני עולם קמעין למקשה לילד:

שם ד' י״ג ע"א דע כי אין האשה יולדת אלא למספר הר"יון או למספר עבו"ר והם רע"א ורפ"ז ימים ורכ"א ימים וסימן חסר לי"דה מה"ריון ישאר רכ"א ולפיכך בעת שתצטער האשה ללדת ותשב על המשבר תמנה מאותו העת רכ"א ימים למפרע ותראה אם היה השעה המיוחסת לבינה תדע ממנו זמן הלידה אם היא חדש שביעי. ואם לא טבלה בזמן ההוא אלא חדש או חדשים קודם תמנה למספר רע"א ימים ואם בעת ההיא גם כן לא טבלה ולא שמשה מטתה תמנה למספר רפ"ז. והטעם בזה לפי שכח הבינה היא לעצור ולהקרוש ולפיכך כל המתעברות צריכות לממשלת הבינה כדי לעצור הטיפה ברחם עד שלא תפלוטנה והכח הזה יקרא כה"ת פירוש כ״ל ה״נשמה ת״הלל והוא שם א׳ משם ע"ב משם שמנית והוא ישר. והפוך וישר. ויסע. ויבא. ויט. לפי שהוא מקמט ועוצר ומיבש מלשון ולא כהתה עינו פירוש לא נתקמטו עיניו הנה בכח כה״ת שהיא לבינה יעצור הזרע ברחם עד ל' יום: ואח״כ ישמש כח החס״ד והגדו״לה ומפליט ממנו דברים שאינן ראוים להויה ומנקה אותו ומצייר בו ציורים רמ"ח אברים ושס"ה גידים:

ואחר ל׳ ימים ישמש כח גבורה ובו החמימות והתנועה הנפשיית ובו יתפשט החום הטבעי בכל רמ"ח אברים ויבשל את הראוי לבשר עד שיחזור לבשר והראוי לגידים לגידים ולעצבים לעצבים ולעצמות לעצמו׳ וכן לכל אבר ואבר ואח״כ ישולח אליו כח התפאר״ת שממנו כח החייונית ותיפה ותכונן כל אברי האדם על מכונן עד תום ל׳ יום ואח״כ ימשול בו כח הנפש ותיפה האברים עד תום ל׳ יום ואח"כ כח ההו״ד תחברם ותאמצם בקשר חזק ואמיץ ותסדרם. ואחר כן ימשול בו יסוד אשר בו כח הלבנה לפיכך אם נולד בו חיה יחיה כי יסוד הוא אל חי המשלח חיותו אל העטרה והסוד צדיק יסוד באמונתו עטרת יחיה אלו הם הנולדים לז׳ חדשים. ולפי (שהכינה) [שהבינה] משתמשת בעולם העליון ואינה חפצה בעולם התחתון אך להדבק (בבור׳) [במהדורת ווארשא: בבואם] ולהפרד השכל הנפש השכלית מעל הגשם העכור לפיכך אם תלד האשה בחדש השמיני אין מי שיתן נפש לחומר העכור הזה ולפיכך משמונה חדשים מתים ואם תלד בחדש הט׳ המיוחסת לחסד יחיה שנאמר [איוב י:יב] חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי ועל דרך זה יתפרשו העיבור של כל מין ומין כי ימי עיבורם יתחלק על ז' ולפיכך אמר אם תדע יום הלידה תדע יום העיבור ואם תדע יום העיבור תדע יום הלידה וזהו שאמר הכתוב [איוב לט:ב] תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לידתנה ע״כ:

אמ״ה יובן עם זה שכתוב ברות [ד:יג] (וימן) [לשון הפסוק: ויתן] ה׳ לה הריון וכו' כלומר נתן לה שילדה למספר הר״יון רע״א ימים מליל שנתיחדה עם בעז כדי שידעו העולם שממנו נתעברה ולא יחשדוה שנתעברה (דאחר) [במהדורת ווארשא: מאחד] הרקים כשהית׳ הולכת ללקוט בשדות:

שם דף י״ד ע״ב [איוב לט:יג] כנף רננים נעלסה וכו׳ כנף רננים יש בה כל מיני צבעים עליונים ותחתונים כי היא כוללת כל המעלות העליונות כאשר תעזוב בציה לארץ ועל עפר תקבץ הבצים ותחממם מן האויר בלתי שתיגע בהם אך בראייתם אותם יתחממו וילדו מהם אפרוחים:

שם דף ט״ו ע״ב הנץ אחד מהעופות הטמאים ויש לו צד גלגול טהרה ע״י בינה ע״ש באורך:

שם דף י״ח ע״א החילזון אי אפשר לעמוד עליו אם הוא מכלל הדגים או מכלל הצומח כי הוא חי ומתנועע אינו מחליף מקומו כי הוא נעוץ ותקוע בארץ וכל הבא לידע אמיתת הנתיב מה צריך שיחקור עליו מחדרי הגדולה (תפארת) הנאצל ממנו:

אמ"ה ובפרקים אחרי' כתבתי מבעל עשרה מאמרות ראיתי שהחילזון הוא צורת אדם ועולה מן הארץ מקרקעית הים כעץ ע״ש: ואני המאסף כתבתי בחיבור אחר מספר הזוהר שיובן מלשון אחר שגם הלויתן הוא צורת אדם:

שם דף כ״ג ע״ב ל״ב שינים בפה של האדם כנגד ל״ב נתיבות למוצא האותיות. וכן ל״ב פרקים באצבעות הידים וכן באצבעות הרגלים. וכן ל״א מלכי כנען שהרג יהושע וכנגדם ל״ב מלכי בית דוד ומלכות המשיח ומלכות השם יתברך וכל אלו נרמזים בלב כן כל חי מתנהג בל״ב נתיבות ואלו הן. המסס. והדקין. והקנה. ובית הכוסות. והלב. ומזרקי הלב. ותרבץ הושט. והושט. והקיבה. (והברס) [והכרס]. והמרה. והכבד. והטחול. וטרפש הכבד. והריאה. וקרום של מוח. ובני מעיים. והמעי התחתון. והזפת. והאמה של שתן והטיבור. ובית הרעי וסנפון של כבד. ושני עורות יש לוושט רומז לשני וילונין המבדילים בין הקדש ובין קדש הקדשים למחיצה המבדלת בין נתיב ראשון לנתיב אחרון הרי ל״ב נתיבות יש מהם עצבים ומהם עורקים וגידים דופקים וגידים שאינן דופקים ויש מהם אברים ויש מהם נתיבות לדחות מהן המותרות כמו שאמרו בעלי הטבע הטוב שבמאכל יחזור שומן והטוב שבשומן יחזור דם והטוב שבדם יחזור שכבת זרע והשאר נידח בכח הדוחה אל בית הרעי ע״כ ע״ש באורך:

ענף חומש

לא יכסה אדם חומש בעור שכתוב בו לעוזים של דברי הבאי וכו' ס' החסידים סי' (קמ"ג) [קמ"א]:

ענף חרבות

שׁפתי ישנים (דף ס״ו ע״ב) במקומות החרבים כשם שלמטה אין ישוב גם למעלה אין ישוב וכח המזל השולט שם חלוש:

אמ״ה אפשר לומר בזה דעל זה כיון בלעם הרשע [במדבר כד:א] וישם אל המדבר פניו שהמדבר מקום חרב בלי ישוב וכח מזלו חלוש ורצה לשוחדו בקרבנותיו ובכשופיו להיות לו לעזר ולהועיל לבא נגד ישראל היושבים במדבר שינגד כנגדם בהיות שאין לו תועלת מהם כי אין ישראל מקריבים לשום מזל ובהיות הוא מחזיקו ראוי שיהיה בעזרו וגם מטעם זה המזיקין נמצאים בחרבות בהיות מזל מקומות אלו חלוש רוצים הם להתגבר שם כאילו השליטה שלהם:

ענף חורבן

[אמר] רבי יהושע בן לוי (א׳) אמר הקב״ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי (ולהתגלות) [ולהגלות] את בניי היו שואלים (בשלומם) [בשלומה] ואני מוחל לכם מה טעם [תהילים קכב:ו] שאלו שלום ירושלם ואומר [ירמיהו כט:ז] ודרשו את שלום העיר ואומר [תהילים קכב:ז] יהי שלום בחילך ואומר [שם:ח] למען אחי ורעי ומי בחילך ואומר למען אחי ורעי. מס׳ דרך ארץ זוטא פ״ז:

בספר הנצחון מכתיבת יד ובעמק המלך ובספר מעשה נסים אלו הם כלים המוקדשים והגנוזים כשחרב בית המקדש המשכן והכפורת ומנורת הקודש וארון העדות וציץ הזהב ונזר הקדש לאהרן הכהן וחשן המשפט חצוצרות הכסף והכרובים ומזבח העולה והפרוכת ואהל מועד והמזלגות והקשות והשולחן ומסך השער ומזבח הנחשת והבגדים הקדושים לאהרן שהיה מלביש כ״ג ביום הכפורים הפעמונים והרמונים שהיו על שולי המעיל תמיד וכלי הקדש שעשה משה רבע"ה בהר סיני במצות הקב״ה והמטה וצנצנת המן אלו כלי הקודש וכלי המקדש הקדושים שעשה שלמה בן דוד ע״ה ובמקום שימור הלוי היו עמו חזקיה וצדקיה חגי הנביא וזכריה בן עדו הנביא. ואלו לקחה הארץ הבריחים ויתדות הקדושי׳ והטבעות ועמודי החצר וכלי מזרקי כסף מאה ועשרים רבוא מזרקי זהב טוב חמשת רבוא ועוד כוסות של זהב טוב ששים רבוא ושל כסף מאה ועשרים רבוא (במהדורת ווארשא: מזרקי זהב טוב חמשת רבוא ועוד כוסות של זהב טוב ששים רבוא ושל כסף מאה ועשרים רבוא) ארבע אלו כתבו זה בבבל ושאר הנביאים שהיו עמהם ועזרא הכהן הסופר.:

מאה ושלשים מן הלוים נהרגו ומאה נמלטו עם שמור הלוי וחבריו קערות של זהב טוב חמשי׳ רבוא ושל כסף מאה רבוא קשוות של זהב טוב שתים ועשרים רבוא של כסף מאה ועשרים רבוא על כל קשווה וקשווה מרגליות חמש אבנים טובות ב׳ ואבן טוב' שווי מאה ככרי זהב כל דמי המרגליות מאתים אלפים ככרי זהב חצוצרות של זהב שלשה וששה וכל אלו הכלים הביאום וגנזום במגדל בארץ בבל בכרך שממה (בגדר) [במהדורת ווארשא: בגדד]: מנורת של זהב טוב עשר רבוא ושבעה נרות על כל אחד ואחד ועשרים אבנים טובות לכל מנורה ומנורה שמרגלי׳ אחד מהם לא נודע דמיה ובין כל אבן ואבן מאתים אבנים גם הם לא נודעו דמיהן:

שׁולחנות של זהב שבעים ושבעה וזהבם מקירות גן עדן שנתגלה לשלמה ומזהירין כשמש ולבנה שמזהירין ברום עולם וכל כסף וזהב שהיה בעולם מששת ימי בראשית עד יום שמלך צדקיהו לא היה שווין (הזהב) [במהדורת ווארשא: לזהב] שהיה מחופה על ההיכל מבית ומחוץ ואין חקר ואין שיעור ואין קצבה ואין משקל לאותו הזהב שהיה מחופה על ההיכל ועל פני ההיכל:

ועוד משקל שבעת אלפי' ככרי זהב כל אלו הביאו' וגנזום במגדל הכרך. ואבנים טובות שהיה ההיכל בנוי בהם ונדבכים שלשה אבנים ונדבך (אחר) [במהדורת ווארשא: אחד] של עצי אלמוגים והנדבכין שלשה הן מאבנים טובות וכל אבן טובה שבעה באמה כל אלו תיקן דוד הע״ה לבית הגדול ומסר לשלמה בנו ע"ה מנין של אבנים טובות ל״ו אלפים מנין המרגליות כך כל אילו היה ההיכל בנוי מהם שלשה נדבכין ונדבך של עצי אלמוגים שנתגלו לשלמה ע״ה והיו מחופים זהב טוב ונתונים בבנין כל אלו ההביאום כשדיים מפני נבוכדנצר ואלמוגין מזהירין כזוהר הרקיע:

אבנים טובות ומרגליות שהקדיש דוד הע"ה לבית הגדול אלף אלפים ככרי זהב ומאת אלף ככרי זהב פרוים שהיה עושה פירות שש מאות וששים ושש רבוא ככרים מזהב טוב שהיה תחת עץ החיים בין הקדש כל אלו נגלו לחלקי הלוי ומסר לשמשי״אל המלאך שישמרהו עד שיקום המלך דוד ע״ה ויתן לו הכסף והזהב. הנדבה שהתנדב שלמה הע״ה ועמהם ככרי זהב ואבנים טובות שאין דמים להם כל אלו גנזום וחבאום ושמרום מפני חיל כשדים במקום כורסיף:

פרוכת של זהב ז׳ שנכנס בהם שנים אלפים ככרי זהב. לבושי הלוים ואבנטים שלהם שנים עשר אלפים (מרכושים ואפורי) [במהדורת ווארשא: מלבושים ואפודי] של כהן גדול ע״ה שהיה משרת בהם ומעיל לבד מלבושי כהנים שבעה אלף מלבושים ואבנטיהם ומצנפיהן ומכנסיהן כל אלה שעשה דוד הע"ה לרצון על ישראל. כנורות שעשה דוד הע״ה אלף כינורות ונבלים שבעה אלפים עשאם לרצון על ישראל צלצלים לשיר ולתושבחות להודות להלל לאלהי ישראל שנתנו לו למשה מסיני וכתוב בהם מתחת רגלי כסא הכבוד אבן ספיר דמות כסא והכינורות מעצי אלמוגים היו מצופים זהב טוב ואבנים טובות חמשה על כל כינור וכינור שהיו מביאים אותם העננים והשעירים והרוחות שהיו משועבדים לשלמה הע״ה:

ועל כל כינור וכינור היו בו פעמון של נחושת קלל מלפני כסא הכבוד ואבן אחת יקרה טובה ומעולה שחצב משה רבע״ה בהר סיני מתחת רגלי הכבוד שעל אבן ספיר הכל צפונים וגנוזים (בעין צדקי) [במהדורת ווארשא: על ידי ברוך וצדקיה] שהיו יודעים כשדים בסוד שגלה להם (שהוא) [במהדורת ווארשא: שהיה] צר שונא לישראל שכלים הללו אין משתמשים בהם אלא ברצון ישראל והיו יודעים ברוך וצדקיהו שהכשדים משתמשים בהם לקחום והטמינום עד היום הזה שישובו ישראל (לקדמותו) [לקדמותן] ויקחו כבוד ויקרת עולם כשימצא להם איש דוד בן דוד שמו ויגלה לו הכסף והזהב כשיתקבצו כל ישראל ויעלו בשלום לירושלי׳:

ואלו הן משקלי הכסף הצפונים בעין על ידי ברוך וצדקיה ככרי כסף מאה ועשרים רבוא ככרי זהב חמש עשרה רבוא. של כסף טוב מאה וששים רבוא. כלים של נחשת סירים של נחשת טוב מאתים רבוא. של ברזל מאה ועשר רבוא. ושפתים שאין להם מוצקים ומוצקים של נחשת סביבות מתחת שער הנחשת ככרים שאין להם מספר ומשקל. כיורים של נחשת שאין להם מספר (מחמת) [במהדורת ווארשא: מתחת] של זהב טוב שלשת אלפים שולחנות של זהב מתחת עץ החיים העומד בגן הקדש שבעים שהי׳ עליהם לחם הפנים שאין קץ לדמיהם. שקמין של זהב שכל מעדנים תלוים עליהם שהם של זהב מזוקק שזיקק דוד מלך ישראל ע״ה כל אלו גנזו צדקיה ואוצרות כסף וזהב שהיו מימי דוד מלך ישראל עד צדקיהו ועד שגלו ישראל לבבל:

מגינים של זהב ריבי רבבות ושל כסף שאין להם מנין. כפות של זהב ריבי רבבות ושל כסף שאין להם מדה. מרגליות טובות אלף אלפים ושלש מאות אלף ושבעים אלף כל אלה צפונים וגנוזים בחומת בבל ובתל בדוק לתחת הערבה הגדולה שבבבל שתלו עליה כנורותיהם ומבית יער הלבנון לקחו זהב מדות כורים אלף אלפים ושבע מאות ושבעים וכל הנביאים וחכמי׳ וסופרים לא יוכלו לחשב העושר והכבוד שהיה בירושלים:

ועוד שתים עשרה אבנים ביד חילק בן שימור הלוי נמסרו בידו להצניעם להחזירם לשבטים שהי׳ שמות השבטים חקוקים עליהם שהיו (מאורת) [מאירות] על ראשי השבטים מעולות ויקרות בדמים זו מזו ומלאך ונביא ואיש לא ידע מהן אלא חילק בן שימור הלוי. ושאר העושר והכבוד שהיה בירושלים לקחו אותו שמשיא״ל המלאך (וחזרה) [וחזרו] והראו אותו שימור וחלקיא וחבריהם הלוים למיכא״ל ולגבריא״ל וכל ישראל (הביאו) [במהדורת ווארשא: החביאו] את הכלים עד שיקום מלך צדיק לישראל עוד אלו נשבעו שבועה חמורה וגדולה אלו לאלו שלא יגלו הכלי' האלה עד שיקום דוד בן דוד וימסר בידו כל כסף וזהב בשעה שיתקבצו גליותיהם של ישראל מארבע רוחות העולם ויעלו בגדולה (וגדולה על) [במהדורת ווארשא: כל] ישראל בע"ה בעת ההיא יצא נהר גדול מבית הקדש ששמו גיחון וישטף עד המדבר הגדול והנורא ויתעכב בנהר פרת מיד יעלו ויתגלו כל הכלים בב״א עכ״ל ספר הנצחון כתיבת יד שהעתקתי ממנו.:

אם ראית בית של צדיק או בית הכנסת חרב או (ספר חסידים שם: גוים או) רשעים דרים בו דע שישראל (ספר חסידים שם: שהיו דרי׳ שם) היו דרים (שם) [בו] דרך בזיון. וכן בית המדרש שנוהגים בו קלות ראש סופו (נופל ביד ערלים) [ספר חסידים שם: להחרב] דיו לעבד שהיא כרבו. (ודע כי אין נוהגים הגוים) [ספר חסידים ש: כי לא נהגו כשדים] קלות ראש (או) [ו]בזיון בבי׳ ה' עד שנהגו בו ישראל שנאמר המערת פריצים היה הבית הזה ואח"כ וארוה כל עוברי דרך לעולם (אין עושי׳ הגוים) [ספר חסידים שם: לא יעשה לישראל] רעה אלא א״כ יעשו ישראל תחלה רעה ביניהם זה לזה. ולא יתבזו תלמידי חכמים אלא א״כ יבוזו זה לזה תחילה או שמבזין את התורה ואין מוחה בידם. ס' החסידים סי׳ (ר״ו) [ר"ט]:

ילקוט [איכה רמז תתר"י] אמר ר׳ אלעזר הקב״ה אמר לנבוכדנצר עלה לירושלים והיה מתירא עד (שכבת) [ילקוט שם: שכפת לו] ידי מיכאל (לאחור) [ילקוט שם: שנאמר [איכה ב:ג] השיב אחור ימינו מפני אויב]:

הרמב"ן [בראשית כו:כ] ז״ל שם הבאר עשק כי התעשקו עמו זה חרבן בית ראשון שנתחלק מלכות בית דוד על ידי מחלוקת. שטנה זה בית שני שנאמר [עזרא ד:ו] [לשון הפסוק: ובמלכות אחשורוש] בתחלת מלכותו כתבו שטנה [על ישבי יהודה וירושלים] רחובות זה בנין לעתיד שיאמרו כי עתה הרחיב ה' לנו:

עמק המלך דף מ״ו ע״ד בבית ראשון אע״פ שעבדו ע״ז הכל היה במדרגות תחתוניות של שדי׳ ודבקו עצמם בשמות הטומאה כדי למלאות תאותם ולא רצו להשתמש בשמות הקדושים והטוב מונח במקומו משאין כן בבית שני שעשו ע״ז על ידי שם המפורש ובשמות הקדושים עד שעלה השטן וכל חילותיו מן נוקבא דתהומא רבה לשאול שלל ולבוז בה. והוכרחו לתועל׳ הענין הזה עשרה הרוגי מלוכה ונצוצתיהם המתפשטים בכל דור ודור למסור נפשם על קדושת השם העולה עד המחשבה הגנוזה בקודש קדשים ומהרסים כל בנין האדם הבליעל והפכין מדת הדין למה"ר:

לב אריה בפרוש איכות דף ז׳ ע״ד משם מקובל כיון שהקב״ה הטיל חמתו בעצים ואבנים למה הגלה את ישראל אח״כ אלא מה שחטאו היה במרד ובמעל וכיון שהיו מזידים נתחייבו הריגה למקום ועל ידי הגלות נסתלק מהם חלק המזיד ונשאר בהם חלק השוגג:

אמ״ה ארבע גליות נגזר על ישראל כמו שרמזם הקב״ה לאברהם אע״ה באותה מראה ולמשה רבע״ה בענין פרה אדומה [ילקוט שמעוני במדבר רמז תשנ"ט] וכו׳ אדומה זו אדום תמימה זו מדי עיין במדרש רבה וטעם הגליות כדי שיצאו חוץ לארצם ליכנס בתוך ע׳ אומות להוציא משם נצוצי הקדושה שנפלו בשבירת הכלים כנודע ולכן בחרבן הבית אפילו שהטיל כעסו בעצים ובאבנים ניכו זכיותיה׳ (ושלשם) [במהדורת וווארשא: ושלחם] בגלות לזכותם בקיבוץ הניצוצות וכדרז״ל במסכת פסחים [פז:ב] לא הגלה הקב״ה לישראל בין האומות אלא כדי שיתקבצו עמהם גרים:

שׁם דף ח׳ ע״א שמעתי מספר צפנת פענח על פסוק [דברים כח:סא] גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר זה חרבן הבית והטעם שחרבן הבית נזכר בקללות שבתורה כהנים שנאמר [ויקרא כו:לא] והשמותי את מקדשכם וכו׳ אבל בקללות אלו שבפרשת כי תבא לא נזכר חרבן הבית אנו למדים מן הפסוק הזה גם כל חולי [וכל מכה] אשר לא כתוב וכו' יעלם ה':

אמ״ה נראה לי שכונת הרב באומרו אשר לא כתוב בספר זה חרבן הבית יובן עם מה שהביא הילקוט דכשבא האויב ליכנס החכמים שבאותו דור על ידי שם הגביהו המקדש למרום ודחופוהו משם שנאמר [איכה א:טו] גת דרך ה׳ וכו׳ עיין שם באורך ונמצא דחרבן הבית על אופן זה לא כתוב בספר דמה שכתוב הוא והשימותי את מקדשכם דרך טבע ליכנס האויב ולהחריב הנמצא בידם אבל אחר עלות המקדש למעלה להשליך אותו משמים לארץ ולהמציאו בידם (החולה) [החולי] והמכה הזאת לא כתוב בספר. עי״ל חורבן הבית על אופן שהיה במיתות משונות אשר לא נשמעו ובגזרות קשות אשר לא נודעו עיין בספר בן׳ גוריון מהמשפטים הגדולי׳ שעשו בישראל זה לא היה כתוב בספר שהכתוב בספר הוא והשימותי את מקדשכם חרבן מקדש בלבד על ידי מלחמה כדרך כל הארץ לא בשפטים גדולים אשר לא נשמע שנעשה תחת השמש:

ענף חושׁים

דע ממה שאמרו חז״ל [ברכות לה:א] אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה בכלל כל ההנאות אמרו כן בין במה שהוא טועם בין במה שהוא מריח בין במה שהוא רואה ושומע שהרי על ארבעה חושים (כלו) [כולם] תקנו ברכה. חוש הטעם ממה שכתוב [ויקרא יט:כד] קודש הילולים לה׳ בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כקדש עד שיהלל כלומר עד שיברך להקב״ה לפניו ולאחריו על אותו דבר וזהו לשון הלולים ולא אמר הלול (חיש) [חוש] הריח [יש] לו לברך עליו ג"כ ויש בזה אסמכתא מן הפסוק [בראשית כז:כז] ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ מכאן שמברכים על חוש הריח:

ועוד דכתיב כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש ברכות הרבה כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשי׳ וכן ברכת הלבנה בכל חדש וכן הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וככבים במשמרותם ומזלות בעתם אומ׳ ברוך עושה בראשית וכן הרואה בימי ניסן אילנות שמלבלבות אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בו בני אדם וכן שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. חוש השמע כדאיתא בפרק הרואה על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב ועל הרעות ברוך דיין האמת:

אבל לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית ממנו וכתיב כי קולך ערב:

והטעם מפני שהקול אין לו ממש וא״ת הריח גם כן אין לו ממש הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. וא״ת אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי כי ריח הפרי או הבושם הוא מגופו וקול האדם וקול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו. ולא תקנו ברכה בחוש המישוש כי הוא בכלל חוש הטעם.:

ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים הוא שכתוב [דברים ד:כח] אשר לא (ישמעון ולא יראון) [לשון הפסוק: יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון] ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם וכו׳ ומחמשה חושים אלו השנים גופניים והשלשה רוחניים מצאנום בהקב״ה וירא ה׳ וישמע (וירא) [במהדורת ווארשא: וירח] ה׳ לא כן השנים. ומה שהיו החושים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד ה׳ אורות שבבראשית. וכנגד חמש שמות שיש לנשמה והנה הם שלימות הגוף שהוא היכל הנפש והנפש מראה פעולותיהם על ידיהן:

ובעלי הטבע החוקרים אמרו כי מחכמת היצירה באדם נבראו בו חמשה אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו הגודל לקנח הפה. האצבע לנחירים. ואמה לחוש המשוש לשמש בכל חלקי הגוף בהיות ארוך מכלם: קמיצא לקנח העין זרת והוא קטן שבכלם והוא לקנח האזן. ומחכמת הטבע שכל אצבע ואצבע הולך לחוש שלו בכוונה. ובסדר האצבעות אמרו חז״ל זו זרת. זו קמיצ׳ זו אמה. זו אצבע זו גודל. וכבר ביארו שם בריש כתובות שחמש אצבעות הללו כל אחד ואחד למצוה. זרת למדידת החשן. קמיצה למנחת כהן. אמה לבנין וכלים. אצבע להזאה והזה באצבעו: גודל והוא העבה מכולם לבהן ידו של אהרן לטהר המצורע נמצאת למד חמשה אצבעות שבאדם שבהם צורך הדיוט וצורך גבוה:

ועוד תמצא בנפלאות היצירה באדם כי כח המשוש יתפשט בכל הגוף. וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף. וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו לאדם יותר וחוש הראות מתפשט יותר מן השמע כי האדם יצטרך לו יותר וזה ענין גדול לכל מסתכל בו ויורה על שלימות האדם בה׳ חושיו כי מעשה אלהים המה. (שולחן ארבע {שער א):

ענף חותם

פתח האהל דף מ״ד ע״ב טעם דהקב״ה חתם עצמו בראש התורה כדאיתא במדרש אנא נפשי כתבית יהבית וכו׳ אלא כדי שיהיה לו דין לוה והדין הוא החותם בראש השטר פסול השטר משום שמא יזייף המלוה למטה אבל אם כל הכתב יד של לוה אז השטר כשר ודו״ק:

כתיבת יד אלו הן חותמו״ת של חומש שד"י אל. אמ"ת. אהי״ה. יהו"ה. צו״ר. חסי"ד. תמי״ם. רחו״ם. אכתריא״ל הי״מן. עזריה אלהי"ם. מיכא״ל גבריאל. רפא״ל. חסדיא״ל. אוריא״ל ענא״ל עזריא״ל. גבו"ר. נור״א. עיזו״ז. אמי״ץ. אהיה אשר אהיה אסיא״ל אוזי"אל. אריא"ל. ברקיא״ל. אויא״ל. קדו״ש. עליו"ן. אנקת״ם. פסת״ם. פספסת״ם. ודיונסי״ם. כינורי״ה. בינ״ה. קנקנתי"ה. שלומיא״ל. חסי״ן יה. אל אחר רזיא"ל. גליצו״ר זגננזא״ל. נשג״ב. נער"ץ. פל״א. יועץ. נפטיאל. אבי ע״ד. ש״ר. שלו״ם:

ענף חזיר

כנפי יונה סוד החזיר שהוא מפריס פרסה על שם ענין גדול שזהו סוד שנקרא עשו בזוי אתה מאוד על הצינור שבוושט החזיר שהיא בקילפת הצינור העליון שבקדושה אשר עליו אומר שר שלנו שהוא מיכאל אין כאל לדעתי זהו סוד [בראשית כה:לד] ויבז עשו את הבכורה ומתרגמינן ושט כי הבזיון של עשו הוא שנמשל לחזיר ושם בושט צינור העליון שלו הוא סוד הבזיון הגדול ולכן אמרינן בתעניות כשחזירים מתים מתריעין על הדבר לפי שבני מעיים שלו דומין לבני מעיו של אדם כי באמת הוא אדם רע בליעל כחו של עשו הרשע ולפי שעל שר של עשו איתא בדניאל על חיה רביעא ואלו עיינין כעיננין אנשא וא״ר יוחנן זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם כי הוא רשעין מטעם זה שר של עשו שהוא מלאך המות מלא עינים. לכן הרוצה להמית חזיר (לכי יהן) [במהדורת ווארשא: לכייהן] לעיניו כי חייו של חזיר תלוים בעינים והוא הקליפה היותר קשה ולכן ע׳ של חזיר מיער תלויה וימנע מרשעים אורם והיא ע׳ של עשו שתחלת שמו ע' ע״ש בארוכה. מ״ע אופן ק״מ:

רבינו בחיי ז״ל [ויקרא יא:ד ז] ואת החזיר במדרש עתיד חזיר לטהר ולהחזיר עטרה ליושנה כי ב׳ מקדשות נבנו ע״י ישראל כי [רבינו בחיי שם: בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה] מקדש שני ע״י זרובבל [רבינו בחיי שם: שהוא גם כן מזרע יהודה] השלישי יהי׳ נבנה ע״י עשו ויחזיר עטרה ליושנה (ע״י שהכח שלו מצד יצחק מעורב עם שאר הכחות יזה) [רבינו בחיי שם: ויש נוסחאות שכתוב עתיד הקב"ה להחזירו לנו. וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמך בישראל כי ירבה שלום בעולם שנאמר] [ישעיהו יא:ו]וגר זאב עם כבש ויהיה שלום זהו עטרה ליושנה כמו שהיה בימי שלמה עטרת שלמה שהשלום שלו:

ענף חזנים

שׁמעתי רמז גדול על מעלת שכר החזנים לשם שמים ואם ח״ו אין כונתם לשם שמים עונשם הרבה כתיב [תהילים צב:יג] צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה צדי״ק כתמ״ר יפר״ח ס״ת קר״ח יפר״ח כאר״ז בלבנו״ן ס"ת חז״ן אם כונתו לשם שמים יפרח כארז בלבנון כלומר יעלה למעלה כארז בלבנון וידוע שסוד לבנון בגימטרי׳ חק״ל רמז לחקל תפוחים כידוע למארי קבלה שיזכו לראות פני שכינה:

וגם חקל אותיות חלק (שהיא) [במהדורת ווארשא: שיהא] לו חלק לעולם הבא ואם לאו יהיה כקרח ח״ו ועליהם נאמר [ירמיהו יב:ח] (נתנו) [לשון הפסוק: נתנה] עלי בקולה על כן שנאתיה על כן ראוי לכל חזן להתפלל תפלה זו שלא ישלוט בו היצר הרע המסיתו למצוא חן בעיני הבריות לבד ולבו בל עמו לשם שמים ויתפלל התפלה זו קודם התפלה ויכלול תפלתו עם כל חזני ישראל כדי שיהא תפלתו תפלת רבים שמקובלת ביותר:

יהי רצון מלפניך יאו״א היה נא עמי ועם כל חזני ושלוחי עמך בית ישראל הורם מה שיאמרו הבינם מה שידברו ידעם מה שישאלו שלא יכשלו בלשונם ושלא יכלמו בם שאונם ואל יאמרו לפניך דבר שאינו הגון שלא כרצונך ושלא יהרהרו בתפלה מחשבת חוץ ואל (יחד) [במהדורת ווארשא: יחר] גרונם ותן להם אמיץ כח ובר לבב וכח להפליא על עבודתם עבודת הקדש מלאכת שמים שלא יכשל כח השכל ואל יהי להם רפיון ידים וישלוט (להם) [במהדורת ווארשא: בהם] יצר טוב ואל ישלוט (כהם) [בהם] יצה״ר ותן בלבם אהבתך ויראתך לעמוד לפניך ולשרתך ולשורר ולברך בשמך ויהיו עבודתם לשם שמים בלב שלם יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי אמן וכן י״ר בס׳ לוחות הברית דמ״א:

מדרש [קהלת רבה ה:ג] על פסוק [קהלת ה:ה] אל תתן את פיך וכו׳ ואל תאמר לפני המלאך זה החזן וכו׳. מ׳ קהלת:

אמ"ה כיון שהחזן היום במקום כהן גדול להתפלל בעד ישראל לכן נקרא מלאך לפי שכהן גדול נקרא מלאך דכתיב [מלאכי ב:ז] כי מלאך השם צבאו׳ הוא:

תשׁבי באות ח׳ דף ל״ב ע״א החזן נקרא כן מלשון ראייה שהוא צריך לראות היאך קרא והיאך קורא אדם לספר תורה כך פירש הערוך אבל מצאתי ברז״ל שמש הכנסת נקרא חזן כאומרם החזן היה מניף בסודר וכן אצל בני שמואל אמרו (שיהיו) [שהיו] מרבים שכר לחזניהם ולסופריהם ונקרא חזן לפי שהוא צריך לראות מה הם צורכי צבור שיעשה המוטל עליו:

אמ"ה נוכל לומר דשליח ציבור נקרא חזן מלשון חיזון על שם שצריך להיות בקי בחיזונו להתפלל בנעימות ולערב קולו בחיזונו כדי להכניע ולקרב לב השומעים אל התפלה. ושמש הכנסת נקרא גם כן חזן על שמו של שליח ציבור כיון שעושה כל צורכי הצבור להכין ספריהם וטלתותיהם ומנהיג לתינוקות הבאים להכניסם ולהוציאם אם בוכים כדי שלא יבלבלו דעת הציבור ויתנו לב למה שאומר השליח ציבור ובהיות השמש גורם שיתנו לב העם לחיזונו של שליח ציבור נקרא גם הוא חזן:

ענף חזקיה

ילקוט מלכים דף ל״ה ע״ב [רמז רמ"ד] בשביל שאכל חזקיה עם הנכרי ניתן לו מנשה שעבד ע״ז:

אמ״ה בשביל דחזקיה מלך הוה ובידו שלא לאכול עמהם אבל ישראל בגלותם שהגוי בא בחזקה בביתו לאכול עמו או אפילו שישראל הזמינו מעצמו בביתו אינו בכלל הגזרה זה משום דאנוס הוא וזה משום מחנפים מפני דרכי שלום. ולבטל איבה:

מדרשׁ קהלת [רבה ה:ד] כי ברוב חלומות והבלים וכו׳ [ירמיהו ד:יט] מעי מעי אוחילה [לשון הפסוק: קירות לבי המה לי] אמר חזקיהו להקב״ה רבש״ע חזרתי על רמ״ח איברים שיצרת בי ולא מצאתי שהכעסתיך באחד מהם וכו׳:

אמ"ה מוכרח דחזקיהו המלך אפילו בשוגג בלי דעתו לא פגם בשום אחד מאבריו משום שהוא מאחד מארבעה שהכירו את בוראם מעצמם שהם

אברהם ואיוב וחזקיה ומלך המשיח ועל אברהם ואיוב מעיד הקב״ה על צדקותם דכתיב [בראשית כב:יב] עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגם קראו אוהבי דכתיב [ישעיהו מא:ח] זרע אברהם אוהבי ובאיוב כתיב [איוב א:ח] איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע. ועדות זה עליהם מספיק על שאין שום חטא בא עליהם אפילו שוגג בבלי דעת וחזקיהו שהכיר את בוראו כמותם כמדובר גם הוא כמותם שלא הכעיס באחד מאבריו אפילו בשוגג:

ענף חטא

פרדס רמונים ז"ל וז"ל האדם קודם שחטא היה משיג כל טבע וענייני המציאות והשתלשלתו והתקשרו זה בזה כל העולמות ואחר שנטה אחר תאות הגשמים הפסיד קצת חכמתו ונשאר לו קצת יוכל להשיג בתחתונים לבד לכך נטרד ונגרש מג״ע זאת היתה המעשה וההשפלה בהשגותיו ועיוניו עכ״ל:

שׁלשה חטאים היו באדם הראשון ע״ז ג״ע וש"ד ע״ז היינו כשבאו כל הברואים להשתחוות לו ואע״פ שלא קבל מכל מקום היה נחשב לע״ז וזה תיקן אברהם ועון ש״ד תיקן יצחק וג״ע תיקן יעקב וזכות היה לו לאדם שלא קיבל להיות אלוה שלא היתה ע״ז בימיו ולא טעה אנוש בימיו. עשרה מאמרות חלק ג׳ פרק י״ז:

כד בר נש חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי [זוהר שם: לון לעילא ומפרסמי] (להון) [לון] לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכריזי אסתליקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא דמאריה (קכ״ה) [קב"ה] גלי חוביה לעילא הה״ד [איוב כ:כז] יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו: וכד בר נש אזיל באורחא דמריה ואשתדל (דפולחניה) [בפולחניה] ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלויה עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה: דף ק״א ע״א רעיא מהימנא פ׳ (קדושים) [אמור]:

מי שמחטיא את הרבים אין מתפללים עליו שיתרפא או מי שמונע את הרבים לעשות מצות ואף מי שהחטיא את הרבים ומתו מקצתן וחלה אין מתפללים עליו שיעשה תשובה כי לא יועיל אבל מי שמונע לעשות זכיות יוכלו להתפלל שלא יעשה יותר כי גם מי שמחטיא בשוגג כגון שאין צדיק וחכם ביראת שמים ממנו אצלו להזהירו אבל אם יש אצלו (והיא) [והוא] מזהירו כבר מזיד הוא: סי׳ (תר"צ) [תרפ"ח] ספר החסידים:

אמרי נועם בפסוק [ויקרא י:יט] (ואכלת) [לשון הפסוק: ואכלתי] חטאת היום הייטב בעיני ה׳ ומקשה נהי דאסיר ביום משום דאנינות יום דאורייתא בלילה יהא מותר משום דאנינות לילה דרבנן ואין שבות במקדש ותירץ דקדשים הואיל ואדחי אע״ג דהדר אתחזי אדחי:

ומקשׁה בעל פתח האהל וז״ל ולפי פירוש זה קשה (דמאי) [דאמאי] לא אכלו בני אהרן בלילה דחטאת הנאכלת ליום ולילה אחריו ואנינות לילה דרבנן וי״ל דהואיל דאדחי ביום מדחי גם בלילה דאיכא למ״ד בעלי חיים נדחיים וכן פירש רש״י ז״ל בפרק כיסוי הדם למ״ד אין דיחוי אצל מצות גבי קרבן הוי פסול והטעם שאין דיחוי לפי שמצות לאו להנות נתנו פי׳ לשם (הנאהן) [הנאתן] אלא גזירת המלך הוא לכך אם נדחו כגון דם עוף שנתבטל ברוב מים ונפטר מן הכיסוי וחזר ונראה דנתרבה הדם חייב לכסות אבל קרבן דדורון והנאה להקב״ה ודאי אם נדחה שוב אינו חוזר ונראה לדורון להקב״ה כי מה שאוכלים הכהנים החטאת ואשם הוא משולחן גבוה קא זכו ואם כן לפי פירוש זה מוכח דכהני שלוחי דרחמנא:

מנחה בלולה פ׳ תשא דף צ״ז ע״ב בענין העגל וביום פקדי וכו׳ יום הפקודה היא לעולם הבא מדה כנגד מדה כי עכו״ם חטא בנפש לכן יענשו ג״כ בנפש ע״כ:

אמ״ה למה חטא ע״ז חטא בנפש יותר משאר עבירות דכל עבירות שאדם עובר הם בגופו ובנפשו דזה בלא זה אינן פועלים אמנם דע שכל העובד ע״ז הוא שמקבל עליו לאלוה לסמאל הרשע אל אחר דעליו בא הצווי בתורה [שמות לד:יד] לא תשתחוה לאל אחר ואיתא בזוהר דא סמאל ונמצא שהעובד ע״ז משעבד לחלק אלוה שבקרבו דהיינו נשמתו חלק אלוה ממעל כביכול לע״ז ואע״פ דבעת שקבל עליו לסמאל לאלוה מסתלקת ממנו כנודע ונשאר בקרבו נפש בהמית כאומ״ה אך העובד ע״ז אינו יודע בזה וחושב שבנשמתו שהיה בו שהיא חלק אלוה עובד לאל אחר ואינו חושש שמשעבד הקודש אל הטומאה שישתחוה לאל אחר והדברים מובנים מעצמם כי אין ראוי לפרסם כל כך משום כבוד אלהים הבט וראה מחשבתו של עובד ע״ז עד כמה הגיע ונמצא חטא בנפש ממש לא כן בשאר עבירות שאינו מכוין שנשמתו ישתעבד אל העבירה ודוק:

ענף חי וחיים

אבות ר' נתן פ׳ (ל״ג) [ל"ד:ו]. עשרה נקראו חיים הקב״ה [אבות דרבי נתן שם: [ירמיהו י:י] וה'] אלהים [אמת הוא אלהים] חיים. תורה [נקראת חיים שנאמר] [משלי ג:יח] עץ חיים היא [למחזיקים בה ותומכיה מאושר]. ישראל [נקראו] חיים [שנאמר [דברים ד:ד] ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים] כלכם היום. צדיק [נקרא חיים שנאמר] [משלי יא:ל] פרי צדיק עץ חיים. גן עדן [נקרא חיים שנאמר [תהילים קטז:ט] אתהלך לפני ה' בארצות החיים. עץ נקרא חיים שנאמר] [בראשית ב:ט] ועץ החיים בתוך הגן. ארץ ישראל [נקראת חיים שנאמר] [יחזקאל כו:כ] ונתתי צבי בארץ החיים. ירושלים [נקראת חיים שנאמר] [תהלים קטז:ז] אתהלך לפני ה' בארצות החיים. (נמילות) [גמילות] חסדים [נקרא חיים שנאמר] [תהלים סג:ד] כי טוב חסדיך מחיים [שפתי ישבחונך] חכם [נקרא חיים שנאמר] [משלי יג:יד] תורת חכם מקור חיים. מים [נקרא חיים] שנאמר [זכריה יד:ח] ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים עכ״ל:

פרק (ל"ה) [לו:ה] שבעה אין להם חלק לעולם הבא ואלו הם לבלר וסופר. וטוב שברופאים ודיין לעיר וקוסם חזן וטבח עכ״ל:

אבות ר׳ נתן פ׳ (ל״ה) [לו:ה]. רבי מאיר אומר כל שיש [לו] בית המדרש בעירו ואינו הולך לשם אין לו חלק לעו״הב ורבי עקיבא אומר אף כל מי שאינו משמש לתלמידי חכמים אין לו חלק לעו״הב עכ״ל:

כל המצות נחלקים על חי חלקים וסימנו אשר יעשה אותם האדם וח״י בהם וכו׳ אופן עון מ״ע:

רצה משה לחיות ששה חדשים ובאותם ששה חדשים יזכה לכל המצות הנהוגות בארץ ישראל אופן קמ״א מ"ע:

ספר החיים הודיעני נא את דרכיך [שמות לג:יג] בקשת משה רבע"ה היתה על דרך זה שיקחנו בחייו דוגמת חנוך ואליהו וכן היה בקשת המשורר דוד הע״ה שנא{תהלים כה:ד דרכיך [ה'] הודיעני וכו׳. ציוני פ׳ תצא:

בספר התניא סי׳ י״ז על מאמר מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת שהוא מנוחה לחיי העולמים וכו' מצאתי בשם רבינו שלמה האומר לחיי העולמים אינו אלא טועה אלא זה עיקר הלשון שהוא מנוחה לחי העולמים שהוא מנוחה להקב״ה לשתי [במהדורת לעמבערג: עולמים] לשבות באותו יום ויום האמור כאן מזמור שיר ליום השבת הוא אלף שנים שנאמר [תהלים צ:ד] כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וזה יום שביעי שהוא מנוחה לחי העולמים ועל אותו יום אמר דוד שירה ולכך אנו אומרים אותו בשבת על שם שהקב״ה עתיד לשבות באותו עולם ולנוח בו כשבת עכ״ל:

תוכן העניינים

מדרש תלפיות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה