אור ברסלב

מדרש תלפיות חלק א· רבי אליהו הכהן האיתמרי

ז

ו

אות זין

ענף זבולון

מדרש רבה פ׳ נשא [יג:ז] מאתים ראשי סנהדראות היו בשבטו של יששכר ותלה חשבון הגדול בזבולון לפי שגדול המעשה יותר מן העושה שלולי זבולון לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה שהוא היה (מאכילן) [מאכילו] ונותן לתוך פיו:

ד"א [מדרש רבה שם קערה כנגד לחם] שהיה מאכילו (לחם) [מדרש רבה שם: מזרק כנגד יין שהיה] משקהו (יין) [מדרש רבה שם: ולמה היה של כסף] שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צורכו [וכו' שניהם מלאים סלת וגו' זבולון ויששכר] שניהם נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסים ביחד [וכו']. ד"א [מדרש רבה שם: שזבולן ויששכר שניהם היו מקריבים ביחד וזבחי צדק היו הקרבנות ש]כשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון:

ילקוט [משלי] סי׳ תתקל״ה. כל מי שהוא יוצא למלחמה אם אינו מכוין [את] לבו סוף שהוא נופל בחרב אבל שבטו של זבולון בין מכוונים בין (אין) [אינם] מכוונים הם יוצאין למלחמה ונוצחין:

ענף זבובים

זבובים שנפלו למים ומתו אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהם חוזרים לחייות' אע"פ שכבר מתו.:

ענף זה לעומת זה

תקוני הזוהר (עמוד ל״ו ע״א) [תקונא שתין ותשע קה:ב] כגוונא דאיהו מלכות קדישא הכי איהו מלכות חייבא כגוונא דמילה איהי ערלה דתמן סמא"ל ערל ובת זווגיה ערלה נחש ואשת זנונים. לקבל תרי ירכי קשוט מסטרא דמסאבו תאומי״אל תומי״אל ולקבליהו אתמר [שמות טו:ב] תהומות יכסימו ירדו במצולות כמו אבן. לקבל עמודא דאמצעית׳ איהו עוגי"אל דמתמן עוג מלך הבשן. מסטרא דתרין דרועין אינון אגני״אל (איזי״אל) [תיקוני זוהר שם: עזיאל אגניאל] מתמן אגג וביה [שמות טו:א] כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים (עיזי״אל) [תיקוני זוהר שם" עוזיאל] מתמן (עוזי״אל) [תיקוני זוהר שם: עזאזל] ומתמן עז״א ועזא״ל ואיהו חזרי"אל יכרסמנה חזיר מיער ועלי׳ אתמר [בראשית כז:מ] ועל חרבך תחיה ואיהו שערי"אל (דתמן שערא בישא) [תיקוני זוהר שם: דמתמן רוח סערה] ואיהו עשו איש שעיר ומתמן שער באשה ערוה ועליה אתקף ההוא דאתמר ביה [שמות טו:ב] עזי וזמרת יה ויחי לי לישועה וכו׳ ה' איש מלחמה ה׳ שמו:

לקבל בינה דאתמר [בה] אלף בינה אלין אלופי עשו לקבל חכמה אדם בליעל איש און. לעילא כתרי״אל לקבל כתר עליון ומתמן כרת לכל אלין דעברין על אורייתא (ואינין) [ואינון] כתרין תתאין אינון קליפין לעשר ספירן ועשר ספירן מוחא בגוויהו ואילין קליפין [אינון] מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים באלין קליפין מתלבש קב״ה ושכינתיה [תיקוני זוהר שם: לקיימא בשכינת'] ומלכותו בכל משלה ולקיימא ביה [תהילים מז:ח] כי מלך (לשון הפסוק: על) כל הארץ אלהים אבל לעילא באתריה אתמר לא יגורך רע (אבל) [תיקוני זוהר שם: אלא] קליפין דיליה לעילא [תיקוני זוהר שם: אינון לבושין] מכמה גוונין שפירין דנהורא וכו׳:

ענף זהב

מדרש רבה פ' י"ב [פרשה ד'] נשא זהב מזוקק (בית) ריש לקיש אמר מחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק:

ענף זהירות

צפנת פענח דף שכ״א. בברייתא [שקלים ג:ג] רבי פנחס בן יאיר אומר (שקלים שם: זהירות מביאה לידי זריזות.) זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות (שקלים שם: מביאה לידי פרישות. פרישות) מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי (יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי ענוה. ענוה) [שקלים שם: ענוה. ענוה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא] מביאה לידי חסידות. חסידות מביאה לידי רוח הקודש. רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים [שקלים שם: תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב]:

הנה זכר עשר מעלות. והם זהי״רות זרי״זות נקיות פרישו״ת טהר"ה קדושה יראת חטא ענו״ה חסידו"ת. רוח הקו״דש תחיית המתים. הסתכל בהן היאך מכוונים כנגד עשר מאורות:

זהירות רמז לקיצו של יו״ד והוא שיזהר האדם שלא יהרהר בו לפי שיש לו עונש אפילו על הרהור במופלא ממך אל תדרוש:

זריזות כנגד אות ראשונה שבשם הנאחזת בחכמה העליונה ועל כן זכר בה זריזות שאם אפשר שיחשוב בה יהיה זריז ומהיר שלא יוציא המחשבה לפועל וזהו אומרו בספר יצירה ואם רץ לכך החזירהו למקומו:

נקיות כנגד עולם הבא ה"א ראשונה שבשם מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב:

פרישות כנגד מדתו של אברהם שנפרש לעבודת השי״ת מנעוריו בן שלש שנים הכיר אברהם לבוראו:

טהרה כנגד פחד יצחק שהיה עולה תמימה והיה טהור ועל כן לא יצא לחוצה לארץ שהם תחת ידי התמורות:

קדושה כנגד מדתו של יעקב שנקרא קדוש ה׳ וכנגדו אנו אומרים בתפלה האל הקדוש:

יראת חטא כנגד עמוד הימני מדתו של אהרן שהיה ירא חטא והיה נזהר אפילו מהדבור כמו שאמר וידום אהרן ומזאת המדה היה מתנבא שמואל הנביא וכו׳ וזהו שאמר נצח ישראל:

ענוה כנגד (מדת) [מדה] שמאלית מדת לוי מדתו של משה שנאמר בו והאיש משה עניו מאד ואע״פ שהוא נאחז במדת התפארת שם הוא ממשיך השפעתו:

חסידות כנגד מדתו של יוסף הצדיק שבאמת נראת בו מדת חסידות כנגד אחיו ובית אביו:

רוח הקדש כנגד מדתו של דוד שהיה מדבר ברוח הקדש כמו שהעיד על עצמו [שמואל ב כג:ב] רוח השם דבר ומלתו על (לשונו) [לשון הפסוק: לשוני]:

אמ״ה נראה לייסד עשרה מדות אלו כנגד עשרת הדברות שהנזהר בעשרה אלו כאלו מקיים כל התורה כולה והנה ז״הירות ו״זריזות הם כנגד שני הדברות להכירו לאלוה ואין זולתו וכמו שאמר אנכי ה׳ אלהיך. ולהרחיק ענין הע״ז בתכלית הריחוק כמו שאמר לא תעשה לך פסל וכו׳ ולאלו צריך זהירות וזריזות הרבה במאד מאד לבל יכשל כלל אפילו רגע א׳ יותר מכל המצות שבתורה:

נקיות כנגד דבור לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולכך כתיב בה לא ינקה לכן צריך אדם לעשות גדר בעצמו שלא ישבע אפילו באמת כדי שלא יבא לידי מכשול וכאחז״ל על אלף עיירות שהיו לינאי המלך וכלם נחרבו על השבועה אע״פ שהיו נשבעים ומקיימים ולכן לתכלית ריחוק השבועה הזהירו חז״ל מלישבע אדם בנפש או בחייו כי אם יאמר בלי נדר ובלי שבועה באופן שצריך להיות נקי מכל דבר של שבועה ומהדומה לה:

פרישות כנגד דבור שמירת שבת שצריך האדם לפרוש עצמו מכל מלאכה ומהדומה לה ולהיות פרוש אפילו בדבורו שלא יהיה כמו דבורו של חול ולהיות פרוש במלבושו ובמאכלו שלא יהיה כשל חול וכאחז״ל לקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה:

טהרה כנגד דבור כבוד אב ואם דצריך לשמשם בבגדים מיוחדים נקים וטהורים ק״ו מעשו הרשע שבבגדים שהיה יוצא לחוץ לא היה משמש בפני אביו ולכן נראה בדרך צחות על פסוק [בראשית לז:ג] וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ואיתא בפרקי רבי אליעזר שקרא ליוסף בן זקונים אע״פ שבנימן היה בן זקונים משום שבנימן עדיין היה מוטל בעריסה ויוסף היה משמש לפניו ע"כ. והנה נראה דכיון שראה יוסף שהיה משמש לאביו יחד לו בגדים לשמשו וזהו ועשה לו כתונת פסים עשה לעצמו כתונת להיות מוכן בטהרה כדי לשמש בפני אביו. או כפשוטו של מקרא שיעקב יחד לו כתונת שישמש בפניו בהם שלא יהיה גרוע מעשו שהיו לו בגדים מיוחדים לשמש בפני אביו כמדובר:

קדושה כנגד דבור לא תרצח שהרוצח מרבה הטומאה בעולם בחלל חרב ונמצא מבריח הקדושה לכן הנזהר עצמו בקדושה יתרחק עצמו מהרציחה המטמאו ולאחרים עמו:

יראת חטא כנגד דבור לא תנאף והוא פשוט שכיון שאדם ירא חטא מתרחק בתכלית הריחוק מהעריות שהם תכלית החטא ליכנס ברשות שאינו שלו ולהרבות ממזרים בישראל ח״ו שאין לו כפרה (עולמים) [עולמית] ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון:

ענוה כנגד דבור לא תגנוב דהנה המרגיל עצמו בענוה אין טבעו ממשיכו אל הגניבה דכדי לגנוב צריך לעמוד נגד הנגנב בעזות פנים להרוג או ליהרג והיא הפך הענוה:

חסידות כנגד דבור לא תענה ברעך עד שקר המרגיל בחסידות לא יבא להעיד אפי׳ באומדנא במקום שידים מוכיחות שכך הוא דאין החסידות מחייב כי אם להעיד מה שראה בבירור בעיניו וכדרז״ל [סנהדרין לז:ב] באחד שרץ אחר חברו וכו׳ עד אומרו מה אעשה שהתור׳ אמרה ע״פ שנים עדים אע״פ שידים מוכיחות שהוא הרגו בלי ספק:

רוח הקודש כנגד דבור לא תחמוד. כי החמדה היא בלב ומשם נובע הרוח הקודש ששם משכן הנשמה ובהיות נזהר לקנות מדרגת רוח הקודש מביאו להתרחק מהחמדה המנגדו ובפרט שהחמד׳ מביאו לידי דאגה בהיות דואג תמיד על בלי מושג לו מה שחומד ולהשגת רוח הקודש צריך שמחה על דרך [מלכים ב ג:טו] והיה כנגן המנגן וכו׳:

ובהיות האדם זהיר וזריז במעלות אלו האחוזות בעשרת הדברות זוכה לתחיית המתים כאליהו ואלישע שהחייו מתים:

ענף זוגות

וטעם איסור זוגות לפי שהכשפים והמורכבים שולטים על כל מי שאוכל ושותה זוגות:

טעם אחר להרחקת השניות כי הנפרדים מכח הא׳: והשניות מכח הזוגות וכדי לקבוע בלב ענין האחדות ולהתרחק מאמונת השניות וכענין שכתוב [משלי כד:כא] ועם שונים אל תתערב ופירשו חז״ל [במדבר רבה טו:יא] ואם אותם שאומרים ב' רשויות אל תתערב וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפי׳ בדברים הנאכלים והנשתים כי ראוים העניינים הטבעיים להיות אות וסימן על העניינים השכליים:

בשכבר ידעת כי הדעות השכליות האמתיים צריכים לפעולות ואתה רואה במעשה בראשית שלא אמר כי טוב ביום שני ואמרו חז״ל שבו נברא מחלוקת ומדנים ואין ספק כי כיון שנבראו בו עניינים כאלה הנה הוא יום מזיק עד שאסרו להתחיל בו שום מלאכה לכן אמרו אין מתחילין בשני כי מה שמוסיף על האחת אין (הטיב) [הטוב] נמצא בו ולכך נקרא יום שני מלשון שינוי כענין שכתוב אני ה׳ לא שניתי אך יום שני היה תחלת השינוי ומכאן ואילך שינוי הנבראים כלם. ובשאר הימים אחריו מצינו קטרוג שהרי בשלישי [בראשית א:יב] (עושה) [לשון הפסוק: ותוצא] הארץ דשא וכו' ו}עץ עושה פרי ולא עץ פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. וכן בחמישי הרג הזכר שביאורו גינז האור העליון. וכן בששי חטא אדם הראשון ושינה רצון האל יתברך והנה יום שני סבה לכלם כי כלם באים מכחו ונמשכים אחריו:

ומה שאמר [עמוס ד:יב] הכון לקראת אלהיך ישראל שהוא הא' והוסיף ישראל לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד עליון כענין שכתוב [דברי הימים א יז:כא] ומי כעמך ישראל גוי אחד. ואמר כיון שאתה ישראל גוי אחד ראוי אתה שתכין עצמך ותיכון לקראת האחד ולא תאכל ולא תשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך (שים){שום> שניות. ארבע שולחן:

ענף זוהמא

שערי אורה דף נ״ג קצת זוהמא אצל אברהם מכח ישמעאל ואצל יצחק מיד עשו היה צורך גדול כדי שיהיה מקום לשרי' העליונים לאחוז בו שאלמלא אברהם ויצחק מזוקקים לגמרי לא היה לשבעים שרים שום אחיזה ונמצאת המרכבה חסירה:

ענף זולל וסובא

כתיבת יד בענין זולל וסובא דהיכן מצינו זולל שהוא מיירי בבשר וסובא שהוא מיירי ביין. אלא מצינו ביין [ישיעהו א:כב] סובאך מהול במים כלומר יינך מעורב במים. זולל לשון צולל ואותיות ז״ש סר״ץ מתחלפים והכי פירשו (צלולה) [במהדורת ווארשא: וצולה] הבשר ואוכלו כי הבשר כשהוא צלוי הוא יותר מוטעם מן המבושל:

אמ״ה כתיב [משלי כג:כ] אל תהי בסובאי יין [לשון הפסוק: בזללי] בשר למו הרי סובא ביין וזולל בבשר כדחז״ל רמז לדבר אל תהי בסובאי יין וכו׳:

ענף זווג

תקונא שיבסר [לא:א] [בראשית] עלה אתמר ראשית מעשר דגנך ודא מלכות דאיהו מעשר ואיהי עשירית לעשר ספירות ובגינה מעשרין ומוץ ותבן דאינון לבושין דחטה בהאי עלמא פטורין ממעשר ומאן דבעי לאפקא מעשר מחטה [בעי ל]נקייה מן מוץ ותבן דאינון ח"ט ואשתארת איהי ה' נקיה בההוא זמנא [יהא] זריק בה טיפה דאיהי יו״ד וכגוונא דא בזווגא דבר נש צריך לנקי טפה מחט"א דאיהו יצר הרע למהוי זרעא נקיה בה׳ הה"ד הא לכם זרע:

נהר ס״ו עיין הקורא בסוד עונת מעוברת ומניקה הענין כי המוציא זרע לבטלה משפיע בחיצונים הנקרא בטלה והמזריע באשתו אפי׳ מעוברת ומניקה אינו (מזריע) [זרע] לבטלה מפני שמקיים מצות עונה כאשר צוו חז״ל ומה גם אל הת״ח מערב שבת לערב שבת היא מצות עונה של ת״ח והטעם שע״י הפעולה ההיא בהיותם בקדושה מתייחדים איש ואשתו בלתי ראויה להוליד בגשם יולידו הנשמה וזהו סוד ואת הנפש אשר עשו בחרן ולסבה זו אינו זרע לבטלה ומשפיע לחיצונים אלא להוריד ברוחני. חסד לאברהם:

ענין זווג ראשון ושני שאמרו בגמ׳. הענין כי סוד הגלגול הוא שדוקא זכרים מתגלגלים בחטאם אבל נקבות אינן מתגלגלים בחטאם רק מקבלי' עונשם בגיהנם. אך לפעמים כשהאשה מתגלגלת לא בסבתה הוא אלא הענין כי כשבעלה חטא עד שאחרי מותו מוכרח להתגלגל והוא מאותם שנאמר ויצאה אשתו עמו שמגלגלים פעם אחרת בת זוגו בעבורו ולזה כשהאדם בא בתחלה בעולם ובת זוגו באה גם כן מתחלה לעולם זהו זווג ראשון ואותו הזווג הוא נעשה בקל בשעה וברגע אחד בלא קטטה כלל אך כאשר יתגלגלו ואח"כ נושאים זה את זה שנית זהו זיווג ב' והוא בא על ידי קטטה גדולה כי יש מקטרגים למעלה על אשר בעוונו נתגלגל ורוצים למנוע הזווג ולפי זה זווג שני יכול להיו' אפילו בחור שנושא בתולה רק שהם מאותם הנשמות שנתגלגלו כנזכר. בספר הכוונות דף נ"ה ע"ב ומראה מקום ברעייא מהימנא פ' פנחס ובסבא פ' משטים ויצא לנו בזה ענין גדול בענין הגלגול שנקבה לעולם לא תבא בגלגול אלא לצורך זווג שני ואם כן לא תבא אשה בגלגול אלא לצורך זווג שני ואם כן לא תבא אשה בגלגול בהמה או שאר בריות רק (בנקיבת) [בנקבות] מן האדם. ס' הכוונות דף ל"ז ע"א:

אמ״ה אע״פ שאין מי יבא בסוד ה׳ מיהו הדרשה תדרש ונוכל לומר דכיון שהאשה כפופה לאיש לכל אשר יחפוץ יטה אותה א״כ אין כל בה כ״כ אשם על אשר עיוותה ולכן מתמרקים עונה בגיהנם שהוא בערך גלגול בהמה חיה ועוף שהוא קשה מאד כפלי כפלים מגיהנם וכן הדין נותן כיון שחטא ועל הרוב חטאה גם אשתו בשבילו כיון שכפופה לו ונמצא האיש חוטא ומחטיא ולכן עונשו בכפלים ובזה יובן גם כן מאמר המדרש רבה כשירדה אשתו של קרח לגיהנ׳ כיבתה גיהנם וכו׳ שהכונה לומר כיון שבענין זה היא החטיאה לקרח והכניסתו בתגר זה כדרז"ל לכן כשירדה לגיהנם הוכפלה שם עונשה שכבתה גיהנם כלומר היא לקחה בכפלים מהנור דליק באופן שכיבתה קצת מהאש מחלק בעלה כי אין בו הדליקה כל כך בערכה לפי שהיא גרמא בנזיקין:

בענין שהשביע אברהם לאליעזר באלהי השמים ואלהי הארץ על ענין נשואי יצחק. דקש׳ בענין הזווג אם הדבר מוכרח כמו שנגזר מן השמים בת פלוני לפלוני מה מועיל ההשתדלות וההשבעה הלא המז״ל יפעל מעצמו מה שנגזר. אמנם דע שהרב׳ פעמים יטעו בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות בבחירתו שהוא מוכרח עליהם בזווג פלונתא וזה בלתי אמת אבל באות לידו בבחירתו בהם ולכן הוצרך אברהם להשביע לעבדו:

ומאמר חז״ל [סוטה ב:א] קודם יצירת הולד ארבעים יום בת קול מכרזת ואומרת בת פלוני לפלוני נבאר השגתנו בו. ידוע כי שיעור ימי הולד ארבעים יום קודם יצירת הולד כאלו אמרם משעת ההריון ותנועות הולד הזה ומקריו בתנועת המזל המשמש אז ובהמצא ברגע ההוא אשה אחרת נתעברה נקבה באמת היא בת מזלו והוא אומרת בת פלוני לפלוני והוא זווג ראשון הנפעל בטבע. ובת קול המכרזת היא ידיעת משפטי הככבים בדבר זה וביד האדם תלוי הבחיר׳ בכל:

אבל זווג שני אם הטבע בזווג ראשון רשעה לצדי׳ לא תנוח עמו זמן רב שנאמר [תהילים קכה:ג] כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים אך ישנה הטבע כמופת ים סוף וירחיקנה ממנו ואם היתה בצל נבל יביאנה בצל דוד. (מסכ״י):

אמ״ה כפי זה מתישב ההגדה שמחק הרמב״ם ז״ל בפירוש פרקי אבות והביא דבריו בעל עין יעקב ז״ל בפרק ג׳ דמועד קטן. והיא מה שאמרו רז״ל מ׳ יום קודם יצירת הולד גוזרים בת פלוני לפלוני וכו׳ ואיך אפשר זה כיון שנשואי אשה מצות עשה מן התורה וקבלה בידינו שאין הקב״ה גוזר צדיק ורשע ומחמת הקושי הזה מחק הרמב״ם ז״ל (אגדת) [אגדה] זאת. דהנה כיון דהכרזת המלאך אינו אלא כי אם ידיעת משפטי הככבים בדבר זה וביד האדם תלוי הבחירה בכל א״כ יפה דברו שמכריזין בת פלוני וכו׳ כי אין ההכרזה גזרה רק ידיעת משפטי הככבים כמדובר:

גם מתיישב בזה אומרם חז״ל [תוספתא מועד קטן א:ו] שמא יקדמנה אחר ברחמים לפי שאין ההכרזה גזרה ויכול אחר להקדימה ברחמים שעל ידי תפלה יכול לבטל כח המזל:

באותה שעה דאפיק הקב״ה נשמתין לעלמא כל רוחין ונשמתין כלילין דכר ונוקבא ומוסרין אותם ליד הממונה על ההריון ששמו לילה ובשעה שבא לידו מתפרשין מהדדי לפעמים באים לעולם הזה (ימים) [במהדורת ווארשא: יחד ולפעמים] מקדים זה לזה וכשהגיע זמן הזווג הקב״ה מזווגם (במקודם) [במהדורת ווארשא: במקורם] ומכריז עליהם ואיתעבדו חד גופא חד נשמתא. זוהר בראשית:

הא דאמר שמא יקדמנה אחר ברחמים מאן הוא אחר או האי אחר מאי מתעבד בבת זוגו וכי לית ליה בת זווג מאחר שהוא אינו חוטא שהרי קאמר יקדמנו ברחמים דהיינו בתפלה אם כן למה לא יקדמנו בת זוגו המוכנת לו ומפרש כי אותו אחר הוא מי שבא בגלגול שכבר היה בעולם ומת גם היה לו אשה ומתה ואח״כ בא פעם שנית לעולם בגלגול אותו האיש על ידי תפלתו יכול לקחת את בת זוגו של זה האיש והיינו אחר זה הבא בגלגול ולכן לא אמר שמא יקדמנו איש או חברו רק אחר כי זהו האחר לא כשאר האנשים הוא שבא בגלגול ובפרט מי שמת בלא בנים ובא אחיו ויבם את אשתו והוליד בן אין לו (נשמת) [נשמה] רק מצד נשמת אותו המת שבאה בו ואם כן אמו היא בת זוגו ומהיכן ימצא אשה לכן יוכל להקדים (ולוקח) [ליקח] בת זוגו המוכנת לחבירו על ידי תפלתו אם כן זוגה המוכן לה הוא רשע וכו׳. ומקשה שם אהדדי דתנינן אין מזווגים לאדם אשה אלא לפי מעשיו אהא דקאמר כמו דפריך בגמרא דסוטה ומשני ודאי מזווגין למעלה אלא שאם חוטא אינו זוכה לבת זוגו המוכנת לו. שם:

הנה הקב״ה מזווג זווגים בת פלוני לפלוני וכשאדם חוטא נסתלקה ממנו בת זוגו ונזדווגה לאיש אחר וכשזה האיש יושב בתשובה זוכה לזווג הראשון ואדחי בעלה מקמי׳ זה שהיה בת זוגה בתחלה ודיליה נטל:

זוהר בראשׁית רבי אחא מקשה כתיב לא טוב היות האדם לבדו אעש' לו עזר כנגדו והא כתיב זכר ונקבה בראם ותנינן דו פרצופים אם כן לא היה לבדו אלא מתחלה היתה בצדו או מאחוריו ולא היה יכול לשעשע עמה והיה דומה כמו שהוא לבדו ואמר הקב״ה אעשה לו עזר (כנגדו) [במהדורת ווארשא: כנגד] פניו וזהו על ידי שהפרידה ממנו. שם:

תפלה לזווג יר״מ צור כל העולמים צדיק בכל הדורות למען שמך הגדול היוצא מפסוק ה' זכרנו יברך שתתן לי זרע חדש רצוי והגון טוב ויפ' מתוקן ומקובל (וראיי) [וראוי] לחיות ולהתקיים בלא עון ואשמה ותברכני בשמך ותברך את ביתי בזכרך ואדע כי שלום אהלי ותמשוך משך זרעי וכל מעיני ממקור ישראל וטהר גופי וטהר נפשי ומחשבותי ושכלי ודעתי ויתר הרגשתי ואתחזק ואתאמץ ואתלבש ברוח הטובה הזכה והנדיבה בכוונת תחינתי כדי שאשלים רצונו ותשלים זרעי ויבנה ויחיה ויצטייר ויעשה באמת וביושר וימשוך ויותך ויעמוד במקום הצלחתו ותכונן כל הנאותי כדי להשלימו ולקיימו ולהעמידו בטעם בחן בחסד בכח בבריאות באומץ ובחוזק ובתוקף בגבורה ותרחם עליו בהעשותו ובהתרקעו בהתמתחו בהתלבשו והשגתו על בוריו על מכונו בהוייתו ובבריאותו ביצירתו בעשיתו בנפשו ברוחו ובנשמתו בקרביו וביצוריו ולא יהא בו ולא באחד מאבריו לא נזק ולא חסרון לא פגע ולא מקרה ולא חולה ולא מדוה ולא כאב ולא ציר ולא נגע ולא מחלה ולא חולי ולא רפיון ולא יחסר לו כל טוב כל ימי חייו ותברכני אני וביתי וזרעי בכל דבר המשלים דעתנו ושכלנו והרגשתנו לעשו׳ כל המעשים כרצונך ותברכנו ברכות שמים מעל ברכו׳ תהום רובצת תחת ומברכותך יבורך בית עבדך לעולם אמן נצח סלה. ע״כ:

בספר חבור איש ואשתו להרמב"ן כתיבת יד בענין האכילה שיתנהג האדם בזמן הזווג כדי שיזדכך זרעו ויצאו בניו הגונים טובים ויפים וזכי הדעת. וז"ל בסוף פרק ששי:

בני ה׳ ישמרך ויחייך ויברכך וידריכך בדרך הישר הזה: המאכלים הראוים לזמן הזווג הם כל דבר בינוני שהוא ממוצע לח וקר כל דבר שאינו מעורר התאו׳ ביותר ולא מקרר ומבטל הכח אמנם הדברים ההגונים מן הבשר העופות שאינן שמנות לרוב ולא רזות לפי שאין בכל מיני בשר שיוליד דם בינוני וזרע זך כמו התרנגולת ואם לא יזדמנו לו תרנגולת הנה חלמון הביצ׳ מזוקקת במים טוב ונעים וכן בשר הכבשים הבחורים הוא טוב ונעים והיין הזך שלא יהיה חומץ ולא חריף כ״כ אלא יין ממושך ומיושב ובינוני ישתה מעט ממנו ולא הרבה הוא מועיל מאד ומזקק הזרע ויין לבן הוא מעולה מן האדום והשמר מכל מיני ירקות באותה סעודה והוי מרבה במיני (במהדורת ווארשא: בכח המוח ומרבה את הדעת וכן הקדר עלי סבלג״אנון) תבלין בינונים כגון אזנג״יפיל שהוא מזקק את הדם ומסיקו [במהדורת ווארשא: בכח המוח ומרבה את הדעת וכן הקדר עלי סבלג"אנון] ומוח העופות הוא ענין מועיל לזה ויזהר בכל מיני דג בין לח בין יבש כי אם מן הקטנים הנקראים בירמיג״אש שהם טובים ומועיל הזרע. והשמר מבשר תיש ובשר בקר ואווזין כי כלם עוכרים את הזרע ומולידין טיפה סרוחה וכן הקישואין והאבטיחים והחציר הבצלי׳ והשומי׳ שאע״פ שהם מרבים את הזרע כלם בעלי עכירות הם ע"כ ובענפים דלקמן כתב שאר פרקים שבחיבור הנזכר:

אמ"ה אולי בעבור זה אמרו חז״ל מובחר שבעופות התרנגול' וכו' לא מפני הטעם כי יש עופו' מועטמים מהתרונגלת אלא משום שמוליד דם בינוני וזרע זך כדברי הרב ז"ל:

(קידם) [קודם] הזווג צריך לדבר עם אשתו וצריך לפייסה ובשבת צריך לפייסה ביותר גם יזכירו הוא והיא תולדות הקדושים אשר בארץ ואבות הקדושים והשבטים ויאמרו אדם וחוה שת חנוך מתושלח נח אברהם ושרה וכו׳ כמו שהזכרתי בענפים דלעיל. ואם הוא משבט לוי יאמר פרשת בתי אבות הלוים בריש פרשת וארא מן פסוק ואלה שמות בני ישראל כל הפרש׳ עד אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם וצריך לומר זאת הפרשה בעל פה כי בלילה בשעת אמירה אין לו נר. טוב שיהיה הזווג בלילה שיהיה מתוספת הלבנה ולא מחסרונה טוב שיהיה הזווג משבת לשבת ואם יצרו מתגבר עליו אין להשגיח בכל הזמנים האלו:

מכל ביאה וביאה שהיא בקדושה יצא ממנ׳ פעול׳ טובה אף שאין אשתו מתעברת ועל כן יש היתר לשמש עם אשתו מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה כי אינו מוציא ש״ז לבטלה כי מתהווה ממנה נשמה קדושה:

אסור לשמש מטתו לאור הנר אפילו בלא עת עיבור ואפילו מאפיל בטליתו (ואפי׳) [הנהגת האדם שם: ואם] עשה מחיצה של סדין אם אור הנר אינו מאיר דרך סדין שרי ואם לאו אסור משום דיהיו לו בנים נכפים בבחרותם או בזקנותם וימותו ועל זה נענש האב בגלגול ואור הלבנ׳ אם האור בא עליהם להדיא אסור לשמש ואם נכנס אור הלבנה דרך חלון ומאיר לבית מותר. אבל אם עומד תחת אויר השמים דאין אור הלבנה ממש אלא יושב בצלה אפילו הכי אסור. הנהגת האדם [פרק יא]:

הרמב"ן ז"ל מס' כ"י הדרך הא׳ במהות בענין הזווג איש ואשתו שזהו ענין קדוש ונקיות כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונ׳ הראויה ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי שגנאי הוא וכיעור חלילה וחס שהחיבור הראוי נקרא דעה. ולא לחנם נקרא כך שנאמר [שמואל א א:יט] וידע אלקנה את חנה אשתו וזהו סוד כי טיפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הדעת והבינה שהוא המוח וידוע שאלו לא היה קדושה גדולה לא הוו קורין אותה דעה ואין הדבר כמו שחשב הרב במורה הנבוכי׳ בהיותו משבח לארסטו על מה שכתב כי חוש המשוש חרפה היא לנו חלילה אין הדבר כמאמר היוני הבליעל לפי שיש בזה שמץ מינות שאינו מורגש אם היה מאמין באמת שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך היוני הבליעל אבל אנו בני תורה מאמינים כי השם יתברך ברא כל כפי מה שגזרה חכמתו ולא ברא בו דבר שיש בו גנאי וכיעור שאם נאמר שהזווג הוא דבר של גנאי הנה כלי המשגל הם כלי הגנות והרי השם יתברך הוא בראם במאמרו שנאמר [דברים לב:ו] הוא עשך ויכוננך ואמרו חז״ל בחולין [נו:ב] מלמד שברא הקב״ה כונניות באדם ובמדרש קהלת אמרו את אשר כבר עשהו מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שכך הוא והשיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל הם כלי גנאי איך ברא הקב״ה דבר שיש בו מום או חסרון או גנות אם כן נמצא שאין פעולתו שלימה ח"ו והרי אדון הנביאים מכריז [דברים לב:ד] הצור תמים פעלו. ואומר [בראשית א:לא] וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד:

אבל הענין כמו שנאמר כי השם יתברך הוא טהור עינים מראות ברע אין לפניו ענין קלקול וגנאי והוא ברא איש ואשה וברא כל אבריהם והכינם על מתכונתם ולא ברא בהם דבר של גנאי וכיעור. והעדות הברור אומר במעשה בראשית [בראשית ב:כה] ויהיו שניהם ערומי׳ האדם ואשתו לא יתבוששו כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עוסקים במושכלות וכל כוונתם היתה לשם שמים ולא היו כלי המשגל בעיניהם רק כעינים וידים ושאר איברי הגוף אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים אמר עליהם וידעו כי ערומים הם. ופירוש כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה הם בטהרה נכבדות ומשובחות וכשגונבות או עושות נבלה אחת מן הנבלות הם מגונות כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו ולאחר שחטאו כמו שיש לכל אבר מן האברים מהלל ומשבח בעשותו הטוב וכיעור בעשותו הרע כן אירע לאדם הראשון בכלי המשגל אם כן נמצא לפי זה שהשם יתברך כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות ונמצא הכיעור כולו בא מצד פעולת האדם. ועל זה אמר שלמה [קהלת ז:כט] ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים וכו׳ כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן וטוב ונאה אבל האדם ממש בהיותו חוטא מביא כיעור בדברים שלא היה בהם כיעור מתחלה:

והבן זה עד מאד והוא סוד זווג ידיעה שאני רומז לך שהוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ובינה ודעת כי האדם הוא סוד החכ"מה והאשה סוד הבינ״ה ובחיבור הטהור הוא סוד הדעת וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית:

והנה החיבור הוא ענין עילוי כשהוא כפי הראוי והסוד הגדול על זה הוא סוד המרכבה שהיו מחוברות זו בזו כדמיון זכר ונקבה ואלו היה בדבר גנאי לא היה מצוה אדון העולם לעשותם ולשים אותו במקום קדוש וטהור שבכל המקומות שהוא על יסוד עמוק מאד ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לאדם כי מכאן תראה סוד עילוי חיבור הראוי. וזהו סוד שאמרו בענוה כבנות שלמה במער׳ איש בלויות באיש המערה בלויה שלו. ועל זה אמרו [תהילים סט:כא] חרפה שברה לבי ואנושה כשנכנסו עמונים להיכל ואמרו ראה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא חרפו וגדפו בענין הכרובים:

ואם תבין סוד הכרובים והקול שנשמע ביניהם תדע והסוד איש ואשה נתחממו שכינה (מסתלקין) [במהדורת ווארשא: מסתלקת] ונשאר אש ואש והבן שבכאן גלוי כל (הסיד) [הסוד] ונמצא כל הדברים שאמרנו מבוארים. ואל זה הסוד נתכוונו באומרם [נדה לא:א] ג' שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה ובמסכת קדושין [ל:ב] בזמן שאדם (מסכת קידושין שם: קורא ושונה ו)מכבד [את] אביו ואת אמו [אמר] הקב״ה (אומ') מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני וכו׳ ואם היה בדבר גנאי היאך היו כוללין בדבר השם יתברך שהוא כך:

והנה השם יתברך אמר אל אברהם בענין (הוליד) [בהמדורת ווארשא: הולדת] את יצחק [בראשית יז:טז] וברכתי (אותך) [לשון הפסוק: אותה] וגם נתתי ממנה לך בן וכו׳ ואמר בענין רבקה [בראשית כה:כא] ויעתר לו ה׳ ותהר רבקה אשתו ובענין רחל ולאה [בראשית כט:לא ל:כב] ויפתח את רחמה. ובענין חנה [שמואל א א:יט] וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה׳. ואמרו חז״ל (בחגיגה) [בתענית ב:א] ג׳ מפתחות יש שלא נמסרו ביד שליח ואחד מהן ההריון שנאמר [בראשית ל:כב] ויפתח את רחמה ואילו היה בדבר גנאי מה לו להקב״ה לעשותו על ידי עצמו בלי שליח: ובבראשית רבה [פה:ט] אמרו ויט אליה (את) [אל] הדרך וכו׳ ביקש יהודה לעבור (ורמז) [בראשית רבה שם: וזימן לו] הקב״ה מלאך [שהוא] ממונה על התאוה וכו' בא להודיע כי (כווות) [כוונת] הש״י וחפצו היה בחיבור זה ולפיכך היו שני תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים כדוגמת שמש וירח פרץ וזרח והבן כי בצורת (סיד) [סוד] עולם נולדו ואין בחיבור שלהם שום גנאי כאשר אין גנאי בסידור תיקונו של עולם בכללם ובפרטם. ובענין רות נאמר [רות ד:יג] ויתן ה' לה הריון ותלד בן ואילו היתה דבר גנאי הרי כבר נאמר הבט אל עמל לא יוכל טהור עינים מראות ברע אם כן נמצאו דברי אריסטו היוני הבליעל מצד (אחד) [אחר]. וכשהחיבור לשם שמים אין דבר נקי וקדוש כמוהו:

ועל זה נאמר בצדיקים [ירמיהו א:ה] בטרם אצרך בבטן ידעתיך הנה ייחס צורת הצדיק אליו יתברך כאלו הוא מצייר טיפת הזרע הנמשכת מן הצדיק ואמר בטרם אצרך (אכל) [אבל] ברשע הפריץ שאותה הטיפה כולה טמאה ואין לו חלק אמר עליה [תהילים נח:ד] זורו רשעים מרחם והבן שהם זרים ונכרים מחלקי הש״י והנה כל הדברים שאמרנו הם מעכבות סדרי עולם ובנינו דוגמת זכרים בנקבות בסוד מקבל ומשפיע:

והנה חיבור האדם לאשתו כראוי בדמיון בריאת שמים וארץ כאומר [ישעיהו נא:יג] כה אמר ה' נוטה שמים ויוסד ארץ וכו׳ ואמר [עמוס ט:ו] ואגודתו על ארץ יסדה שהוא והם אגודה א׳ לברוא אדם וזהו סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר אני שותף בבריאת אדם והשותפו' הזאת כי מן האב והאם נמשכים כל סדרי הגוף והשם יתברך זורק בו נשמת חיים: ואומר וישוב העפר אל הארץ כשהיה וכו׳ ואתם בעלי עינים ראו אם יש בדבר גנאי שהשם יתברך שותף בו. אם כן נמצא חיבור האדם לאשתו כשהוא כפי הראוי שהוא סוד בנין עולם וישובו ונעשה כי האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית:

והנה סוד שאמרו חז״ל בזמן שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם בסוד איש ואשה וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך. וסוד קדש לי כל בכור:

ומה שאמרו נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם בסוד אש ואש זהו סוד זורו רשעים והבן מאד ובזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים הנה אותו הזרע הנמשך ממנו היא טפה סרוחה אין להקב״ה חלק בה ונמצא משחית זרעו על הארץ והנה גופו כלה בבהלה וכנוטע אשרה ומפטה עגל לע״ז בהיות מזריע זרע ומקלקל טפה שלו נקראת סלון ממאיר זהו אין להשם חלק בו ועליו נאמר זורו רשעים מרחם כמו שאמרנו: והנה צוה האל יתברך בתורה [ויקרא יא:מד] והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש (אנו) [אני] וכו׳:

עוד להרמב"ן ז"ל בפרק שלישי מספרו וז"ל

הדרך השני בזמן בחיבור הנה הש״י אמר בתורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע ועונה זו האמורה בתורה סתם מפורשת בתלמוד כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת ת״ח הראוים שהיא בלילי שבת ועל זה אמרו אשרי פריו יתן בעתו היא עונת ת״ח. וידוע כי זרע האדם הוא חיי הנפש ומאור זוהרו כי הוא הדם המחוור והנקי שבגוף שאלו לא היה כן לא היתה צורת הגוף מתציירת. והנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש בו חלק מכל אבר ואבר כי בידוע שלא נולד עין מאזן ולא אזן מעין רק כל אבר נמשך מכח אבר אחר דומה לו כמו שלא יולד מזרע חטה פולין ועדשים ולא מזרע אדם חמור או שור או (שהיו) [במהדורת ווארשא: שה] א״כ כל אבר ואבר וכל צורה וצור׳ יש לו׳ טבע מיוחד ובה יודע שממנו הוא נולד ואין לחוש לסומא שהוליד פקח כי כח האבר מצוי בו בטבע הכללי לגוף. ואם כן שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי האדם אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגולי׳ כי אז יהיה כחו תשש מאד ומאור עיניו מתמעט וכל חלק אבריו הולכים וכלים. אבל בהיות החיבור לעונה האמורה שהוא מלילי שבת ללילי שבת שהוא סוד חזרת הגלגל פנים ואחור בז׳ ימי השבוע אז יוכל להשפיע כח גדולתו והוא לא יחסר דבר שיהא נחלש עליו חוש (הראית) [הראות] לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו ולפיכך אשר פריו יתן בעתו דהיינו מלילי שבת ללילי שבת וסמיך ליה ועלהו לא יבול כלומר לא תבא לו חולשה בזה וסמיך ליה וכל אשר יעשה יצליח כלומר יהיה חיבורו לשם שמים ויבא לידי גמר:

וטעם להיות מלילי שבת ללילי שבת לפי שהשבת סוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת וכיוונו בעונת תלמידי חכמים בלילי שבת להיות כוונת לנפש המשכלת דהיינו להוליד צורה ראוי׳ לעבודת הש״י בעלת נשמה שכלית עליונה באומרו וביום השביעי שבת וינפש והכוונה בזה לעונת ת״ח והבן זה מאד כי לא שמו עונתם בימי הגופניות דהם ששת ימי המעשה אלא ביום שכולו שבת והוא עולם הנפשות הואל נא ובין ויטיב לבך:

ואחר שעוררנוך על זה נחזור למה שהיתה כוונתינו לבארו ונאמר כי זמן החיבור נחלק לשלשה חלקים. הא׳ העונה בימים. החלק השני זמן העונה מצד המזון. החלק השלישי זמן העונה מצד השעות:

אמנם החלק הראשון כבר ביארנוהו בפרק זה. והחלק השני שהוא זמן העונה מצד המזון מה שתצטריך לדעת כי המזון שהאדם ניזון בו צריך שלש' מיני מטחן ולמדרגה הד׳ יהפך לזרע או לדם לכן מפרנס את הגוף. ואל ישמש אדם מטתו סמוך לאכילה הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול ואותה הטפה הנמשכת ממנו עכורה ומלוכלכת סרוחה מטונפת איננה צלולה ולא נקיה וטהורה וא״כ נמצא הולד הנוצר מאותה טפה מיוסד מיסוד הגוף ומטונף ועליו נאמר הרה עמל וילד שקר ועל זה נאמר זורו רשעים מרחם ולפי שטבע מזג הטפה מחוייב לה ירצה הנוצר ממנו מטונף ומשקץ ולפיכך צריך אדם בעת החיבור לכוין שעת החיבור שיהיה בעת שנפשו מיושבת עליו ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל ונזקק הדם וירדו השמרים למטה למקום הטבעי. ויסודות גוף האדם מסודרים בסדר נכון שזהו סמוך הלילה האחרון ועל זה אמרו בברכות [ה:ב] תניא אבא בנימין אומר על ב׳ דברים היתי מצטער כל ימי [מסכת ברכות שם: על תפילתי שתהא לפני מטתי ו]על מטתי שתהא [נתונה] בין צפון לדרום. [וכו' דא"ר חמא בר חנינא] אמר ר׳ יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרי׳ דכתיב וצפונך תמלא בטנם [מסכת ברכות שם: ישבעו בנים רב נחמן בר יצחק אמר אף אין אשתו מפלת נפלים כתיב הכא וצפונך תמלא בטנם] וכתיב התם וימלאו ימיה ללדת:

וצריך אני לעוררך על הגדה הזאת ידוע שאין פתי או סכל בעולם שיחשוב כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום יזכה להיות לו בנים זכרים ושלא תהיה אשתו מפלת נפלים כל שכן שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמי׳ ונבונים דברים הללו. אמנם הם ז״ל הסתירו הדברים ברמזים כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר ידוע כי הקור החזק לפאת צפון והחום הגדול לפאת דרום וחכמי האמת יודעים והרחקת הקצוות אינו מדין הטוב והישר (אכל) [אבל] המדות הבנוניות הם נבחרות ועל זה אמר שלמה הע״ה [קהלת ז:טז-יז] אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם וכו׳ אל תרשע הרבה ואל תהי סכל וכו' ולפי שצפון ודרום הם שני הפכיים לחום ולקור והם בב׳ תכליות הסתירו רבותינו דבריהם ורמזום בהם ואמרו כי המשמש מטתו בהיותו מזג גופו בנוני ממוצע בין הקור והחום אזי יוכל טבעיו לרוח ולא יזדווגו מהר אבל יוכל לבעול במתון ואז האשה מקדמת לזרוע תחלה ונמצא זרע האשה בדמיון החומר וכשיבא אח״כ האיש נמצא בדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר וזהו סוד [ויקרא יב:ב] אשה כי תזריע וסמיך ליה וילדה זכר:

וזהו סוד שאמרו חז״ל בשכר שמשהין עצמן על הבטן הויין להו בנים זכרים כאומר הנה נחלת ה׳ בנים שכר פרי הבטן וכו׳ וא״כ בהיותך מבין כל כך תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים כי נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל ונמצא הגוף זך ונקי עומד. ומה שאמר בין צפון לדרום בין החום והקור. ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי או סכל מהולל. ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל כעס וחימה בנקל אבל הנולד מהטפה הממוצעת בין החם לקר יהיה לעולם חכם מיושב בדעתו יקר רוח איש תבונה ויהיה במדותיו ובדעותיו מעורב עם הבריות ועל זה אמרו ונתת לאמתך זרע אנשי׳ ומה שדרשו במסכת ברכות לא אוכם ולא חיוור לא חכם ולא טפש לא ארוך ולא גוץ כי כל אלו המדות נתהוותו באדם בהיות מזגו בין החם לקר שזהו סוד בין צפון לדרום וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו:

אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים יש בדבר זה עיקר גמור והנני פותח לך שערי אורה כבר ידע' מה שאמרו חז״ל במס׳ יומא [פב:ב] בענין ההוא (עובדא) [עוברא] שהריחה וכו׳ לחשו לה באזנה ולחש שזהו סוד בין צפון לדרום קרא עליהם [ירמיה א:ה] בטרם אצרך בבטן ידעתיך וההיא (עובדא) [עוברא] שהריחה וליחשו לה ולא לחיש שזה הוא נוטה לצד צפון קרא עלי׳ זורו רשעים מרחם. ידוע כי סבת המפלת נפלים הוא בהתעורר הרחם אל אחד הקצוות או לרעבון או לתאוה מופלגת אם לחם אם לקר כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל (באש׳) [במהדורת ווארשא: האשה] בהיות הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחד הצדדין ואח"כ נמצא זה לחישו להו ולא לחיש נוטה מהקצה האמצעי והוא קרוב להיות נפל אם לא יאכילנה מדבר איסור שהריחה.:

וא"ת הנה גם אם הצדיק הריחה דע כי אף ע"פ שהריחה חזרה לפלס האמצעי אבל אם הרשע שהריחה אמנם נטתה לקצה הבהמות שבה ולא חזרה לפלס האמצעי ואם כן בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש מטתו ויהיה זוכה לבנים ראוים להוראה והנה כללו בפרק זה ג׳ זמנים לעונה מצד הימים ומצד המזון ומצד השעות ודי לך:

עוד להרמב״ן ז״ל מענין הזווג בפרק ד' מספרו:

הדרך השלישי בזמן הראוי לחיבור ידוע כי כפי מזון כל דבר כך יהיה הגוף הניזון ובדרך המחקר (יודע) [ידוע] כי החיה שתמות נמשך ממנה מאכל הסובלי והנה הש״י כי כל דרכיו משפט צוה לשחוט למאכלנו והלא טוב היותנו ניזונין במיני פירות ומגדים ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות לצערם צער גדול:

דע כי אלו מוסבות עולם שהשם יתברך מטיב לכל בריה והוא מרחם לכל בריותיו ועל זה אמר דוד הע״ה טוב ה׳ לכל הודיע בפסוק זה כי שחיטת בעל חי היא חמלה ורחמים עליהם והנני מבאר ידוע כל מזון שאדם אוכל ניזון באצטומכא ומן האצטומכא יורד למעיי׳ העליוני׳ למטה מן האצטומכא ומאותן המעיים לכבד והכבד טוחן הטוב והמבחר והשמן והדק והנקי שבאותו מזון והשאר דוחה למעיים התחתונים היוצא דרך הרעי ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו ומחזירו דם ומנקהו ומשלחו ללב והלב משלחו לכל האברים וכשמגיע הדם לכל האברים חוזר בכל אבר ואבר ממין אבר בבישול שלישו וחוזר בשר בבשר ובשומן שומן ובעצמות עצם ובעורקים עורקים ובגידים גידים כי ממנו הגוף ניזון ואח״כ נמצאת בהמה זו שנשחטה כי לטובתה נשחטה שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם וזהו דרך ארבע מרכבות עולם התחתון שהן מקורות נצמחים ובעל חי שאינן מדברים ובעל חי המדברים:

כי המקורות שואבים וניזונין מד' יסודות והצמחים מד׳ יסודות מן המקורות ומן החי המדבר משתנו בשאינן מדברים ובצמחי׳ ובמקורות וכן הדבר הולך מעילוי לעילוי עד שגלגל חוזר פנים ואחור ועל זה אמר טוב ה׳ לכל כי מן היסודות עולה למדרגה למעלה מהם והם הצמחים שצומחים. ומן הצמחים עולים למעלה מהם והם המקורות והמקורו׳ עולים למעלה גדול מהם והם בעל חי המדברים שיש בהם כח ודבור ותנועה וכח צמחה וכח הרכבה מארבע יסודות וא״כ נמצאו כל הדברים נעשים למזון זולתם כדי להעלותם לעילוי גדול ממדרגתם:

ואחר הקדמה זו כי בהיות דם ממזון הגוף שנעשה ממנו ראוי לך לדעת כי בהיות המזון עב וכעור יהיה הדם כמותו ואם המזון זך ונקי וטהור יהיה הדם כמותו ולפיכך הבדילנו האל יתברך בתורתו מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו קצתם שמטמטמים את הלב כחלב ודם וקצתם שמעזין את הפנים כחיות ובהמות ועופות הדורסין. וקצתם שסוגרין דרכי הדעה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן. ומקצת' שמולידין מיני חולאים רעים כשרצי הארץ והמים בכלל. סוף דבר על כלם אמר אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף. ואם כן הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסי׳ מולידי׳ דם רע מוכן לכמה פורעניות וא״כ כשאמרו שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש הנה גם המזון כלול בקדושה כי ראוי לאדם לאכול מאכלים הגונים ממוצעים בין החם והקר ויהיו מהדברים המולידים דם זך ונקי וטהור מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך לטפת זרע והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חיבור כי אלו יהיה המזון טוב ונקי ממוצע תהיה הטפה נקיה וממוצעת ואלו יהיה המזון רב ועכור ועב תהיה הטפה ג"כ עבה ומטונפת ועכורה אם כן נמצא המזון גורם להיות הולד כמו בן חכם או פתי צדיק או רשע:

והנני מוסר בידך מפתח גדול דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים סמך הקב"ה בתורתו פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות ואמר [ויקרא יא:מז] להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת וכו׳ וסמך לו [שם יב:ב] אשה כי תזריע וסמך מצד האחר פרשת נגעים [שם יג] ואלו השלש׳ פרשיות לסודות נפלאים ופרשת כי תזריע באמצע להודיע שאלו יבדיל האדם מהמאכלים הרעים הויין לו בנים זכרים הגונים קדושים וטהורים ואם לאו הרי נגעים גדולים וקשין מתחדשי׳ עליהם מצד טפת הזרע שהית׳ מאותם המאכלות המשוקצים והנה ג"כ סמך מאכלות אסורות לפרשת אשה כי תזריע להודיע צריך אדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש שיהיה הזרע נקי וטהור ובנוני בין צפון לדרום כאשר אמרנו:

והנה כבר הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד וכפי הדם יהיה הזרע וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו וכבר ידעת מה שאמרנו כי [כמו] שלא נולד מהסוס גמל ולא מן החטה עדשים וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע הכעור והרע כי אם אדם משוקץ ונתעב כאומר זורו רשעים מרחם. והנה הודענוך בפרק זה דרך המזון הראוי לנו. וראוי לנו לומר לך עוד כי המזג הראוי אין צריך לקחת כדי מילוי הגוף רק דבר בנוני שיוכל הטבע לטחון אותו ויתמהר להתהפך דם נקי וטהור כי בהיות המאכל מתרבה באצטומכא אע״פ שיהיה מהדברים ההגוני׳ הנה הרבוי גורם שלא יהיה נטחן ויפסד באצטומכא ויהיה חוזר דם רע מטונף יותר (מי) [ממה] שיהיה מהדברים עכורים והגסים הרעים ולפיכך ראוי ליזהר בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש אם כן שמור העיקר הגדול שהודענוך:

עוד להרמב״ן ז״ל מענין הזווג בפ׳ ה׳ מספרו:

הדרך הרביעי בכוונת החיבור צריך אתה לדעת סוד גדול שאמרו חז״ל הרהורי עביר׳ קשין מעבירה והנני (מאור) [מאיר] עיניך בדברים שהם בבזיונו של עולם והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים דע כי הש״י אל דעות התקין פעולתו בחכמה פנימה תמימה ונתן בכל טבע וטבע מטבעי העולם פועל מיוחד פעל הדבר שנתן לו במשמרתו מבלי שינוי רק בדרך נס:

והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד בדבר שהוא מדמה ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר עם אשתו דמיונו ומחשבתו עסוקים בדבר חכמה ובינה ומדות טובות והגונות הנה אותו הדמיון במחשבתו יש לו כח לצייר הצורה בטפת הזרע כפי מה שיהיה מדמה בשעת החיבור וזהו סוד ויקח לו יעקב מקל לבנה וכו׳ ותלדנה הצאן עקודים נקודים בדמיון הצייור הנרמז במקלות:

והנה רז"ל עוררנוהו על זה במסכת ברכות [כ:א] רבי יוחנן דהוה [קא] אזיל ויתיב אשערי טבילה [וכו'] אמר כי סלקן בנות ישראל (מנהרא ל)[מסכת ברכות שם: ואתיין מטבילה מ]סתכלן (כי היכי דלהוו זרען) [מסכת ברכות שם: בי ונהוי להו זרעא] דשפירי כוותי וכו׳ ואתבונן המראה הגדול הזה כי זה החסיד והקדוש הודיע כי זאת האשה מחשבת׳ ביופיו בעליתה מן הטבילה ומתחברת לבעלה אותה המחשבה אשר בדמיונה תצייר צורת הולד כפי הדמיון אשר היתה מדמה וא"כ נמצא הדמיון סוד גדול וההרהור והמעשה לצורת הולד ומדותיו כאשר אמרנו ואחר שהדבר כן כי ההרהור והמחשבה גורמים להיות צדיק או רשע כאשר המזון גורם ג"כ וא״כ צריך לקנות הרהורים ומחשבתם ולזכותם בשעת תשמיש שלא יהיה מחשבתו בדבר עבירה וזימה ואל יחשוב רק בדברים הקדושים והטהורי׳ ויפנה מחשבותיו מכל הרהור רע ויטהרם ויהיה מחשבתו בצדיקי׳ הקדושים והטהורי׳ אנשי מדע והשגה והחכמה כי אותם המחשבות יחולו על הזרע ויציירהו כצורתם בשעת התשמיש וכן ראוי לו שיהיה מחשב׳ דעת אשתו ומשמרה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מוסכמת למחשבות טהורות ושיהיו שניהם אחדים בדבר המצוה כי אז תתקשר מחשבותם כאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם ויוליד בן כפי הצורה הטהורה שיציירו ואל תתמה על זה כי טבע פשוט הוא אפילו לעיני חכמי המחקר כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בעת חבורם יהיה הולד מוכן ומצוייר אם טוב ואם רע וכבר הביאו ראיה מעשה מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור והיתה היא והמלך לבנים ויפים עד מאד וחשב המלך להורגה עד שבא חכם אחד ואמר שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור ובדקו ומצאו צורות שחורות מצויירות במשכיות באותו חדר ששמשה בו ואמרה כי היא מסתכלת באותם הצורות ומהרהרת בהן בשעת החיבור וזהו כענין מקלות ממש:

ואל תתמה גדול מזה נולד כפי הטבע כי אדם שנשכו כלב שוטה ונחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה הנה מתוך הדמיון שהוא מדמה ברעיונו לא יוכלו להקריב לפניו מים כי מיד ידמה לו שיראה בהם כלבים שוטים עד מאד מפני רוב ההרהור והתמהון אשר בלבו מצויירים בשתן צורות הרהוריו ותמהוניו והבן עד מאד וראה עד היכן יגיע ההרהור בשעת תשמיש:

סוף דבר אם מהרהר בדברים טובים נקיים וטהורי׳ הנה אותו ההרהור חל על טפת הזרע ויהיה הולד מצוייר באותו ההרהור להיות צדיק גמור ושכינה עמו ועליו נאמר טרם אצרך בבטן ידעתי׳ ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו ואז שכינה משתתפת עם המחשבה כאומרם ז״ל [קידושין מ:א] מחשבה טוב׳ הקב״ה (מחשבה) [מסכת קידושין שם: מצרפה] למעשה ואדם מחשב בדברי עבירה וכעור הנה הולד מיוסד רשע וכעור ועתיד להיות רשע מטונף ועליו נאמר זורו רשעים מרחם:

ואני צריך לעוררך על יסוד גדול בא בתורה ובדברי רז״ל באומרם [תהילים סח:ז] אלהים מושיב יחידים ביתה כלומר בהיות אדם ואשתו בכוונה טהורה ושניה׳ מתכוונים לדבר הש״י משתתף עמהם שנאמר אלהים מושיב יחידים וכו׳ ואמרו חז״ל [קידושין ע:א] כל הנושא אשה לשם יופי חדש נכנס וחדש יצא ואש אוכלתו שנאמר בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם:

והסוד הגדול הזה כי בהיות נושא אשה לשם יופי חבורו אינו לשם שמים אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך (הגופניית) [הגופניות] ואינו מחשב מחשבה טהורה עליונה והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא נכרי וזר ועל זה אמרו כי זרים ילדו ואין לשם חלק בה ונמצאו בוגדים בשם כלומר ששכינה מסתלק׳ מביניהם אחר שנתחממו שניהם נמצאו אש ואש ואין י״ה שרויה ביניהם וזהו סוד בה' בגדו כי בנים זרים ילדו:

וכדי להודיעך עיקר גדול דע לך כי לכך נסמכה פ׳ בן סורר ומורה ופ׳ תלוי לפרשת יפת תואר לקוחה בשביה כי לא יצא אדם צדיק וחסיד מאחר שאין הכוונה רק ליופי יצאו ממנו סוררים (ומוררים) [ומורדים] בה׳ ראויים לארבע מיתות בית דין. יוודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין אבשלום ותמר שניהם בני יפת תואר היו וכיון שבאו מאותו השורש יולדו כיוצא באותן הענפי׳ ומאותו אילן יצאו פירות כיוצא בהם כי כן זה ההרהור גורם להוליד כיוצא באותה צורה ואם כן בין במה שעוררנוך בפ' זה בענין כוונת ההרהור והמחשבה והחיבור:

ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקנה לה הנה רז״ל אמרו [יומא כט:א] הרהורי עבירה קשין מעבירה ובמקום אחר [קידושין לט:ב] מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה חוץ מעבודה זרה שנאמר [יחזקאל יד:ה] למען תפוש את בני ישראל בלבם והנני מאיר עיניך בדברים שבאו סתורים בתלמוד הנה אמרו חז״ל כי בן עזאי היה יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנות של משה רבינו ע״ה ותצטרך לדעת כי כל אלו הדבר כוונה אחרת והנני מבאר דע מעין המים בהיות נמשך ממקום (גכוה) [גבוה] למקום נמוך יש כח להעלות אותם המים אל מקום גבוה (אחד) [במהדורת ווארשא: אחר] כנגד גובה המקום שיוצאים ממנו וכן ידוע לבעלי הקבלה כי (מחשבית) [מחשבות] האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה ובהגיע אל המקום אז היא נדבקת באור העליון שמשם (נמשבה) [נמשכה] ונעשים היא דבר אחד וכשהמחשבה חוזרת להמשך מלמעלה למטה כדמיון קו אחד ואותו העליון נמשך למטה בכח המחשבה שנמשכת אותו למטה ונמצאת שכינ׳ למטה ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה היה יושב שם וכן היו החסידים הראשונים מתדבקים המחשב׳ העליונה למטה ומתוך כך היו הדברים מתוספים ומתברכים כפי כח המחשבה וזהו סור צפחת השמן של אלישע וכד הקמח כמו כן ואחר שהדבר כן הוצרכו רז״ל לומר כי בהתחבר אדם אל אשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים הרי אותה המחשבה מושכת אור העליונים למטה והיא שורה על כל אותה הטיפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה כענין צפחת השמן והמשכת אותה הטיפה נקשרת לעולם באור הבהיר וזהו סוד בטרם אצרך בבטן וכו׳ מפני שכבר נמשך אור הבהיר בטיפת אותו הצדיק בעת חבור לבם שהמחשבה נקשרה בעליונים נמשכה אור הבהיר למטה והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כי הוא סוד שלא היו מחשבות נפרדות אפילו שעה אחת מן האור העליון ונמצאו האבות כעבדים הנקנין לאדון קנין עולם ולפיכך אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ושם נאמר כי בשעה שהיו עסוקים במאכל ובמשתה ובמשגל ושאר עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים מחשבותם [במהדורת ווארשא: לא] נפרד׳ מן האור העליון אפילו שעה אחת ומתוך כך זכה יעקב להוליד י"ב שבטים כלם היו צדיקים תמימים אין בהם נפתל ועקש ראוים להיות בדמיון חסידי עולם נושאי כלי ה' לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מן האור העליון פירוש בעת החיבור והתשמיש והבן זה עד מאד ולכן אמר שלמה במשליו הנמצאים בכל דרכיך דעהו וכו׳ ואמרו בכל דרכיך דעהו אפילו צורכי הגוף קטן או גדול ומה שאמר דעהו כבר ידעת מהו לשון ידיעה שהוא חיבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון כאשר חיבור האדם באשתו נקרא ידיעה כן דבוק הנפש בעולם השכל נקרא ידיעה והבן זה עד מאד ואם כן אתבונן סוד אומרו בכל דרכיך דעהו ואמר בפסוק והוא יישר אורחותיך כי האור העליון יהיה נדבק במעשיו ויהיו כלם בסדר נכון וקיים וזהו שאמרו ז״ל וכל מעשיך יהיו לשם שמים:

ואחר שהודענוך זה אתבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטינוף מחשבתו נדבקת בעליונים והרי נפשו מחוייבת לשמים שהרי הוא טמא במגע אבל אם עשה עבירה למטה לא נגע אל השמים משפטה אז יקל מעליו יותר מן ההרהור הרע שהיא נדבקת בעליונים והרי הוא קרוב לקצץ כל הנטיעות ומכאן תדין סוד המהרהר בעביר׳ בשעת תשמיש כי אותה המחשבה המטונפת חלה על טיפת הזרע ומיסדות ממנו יסוד רשע ועול ומטנף ונקראת זרה והבן עד מאד:

ואם בעל נפש אתה הנה מן המפתח שמסרנו בידך תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשעת טבילה כדי (שתעיי׳) [במהדורת ווארשא: שתהיה עיון] מחשבותיהן נדבקות (בצירתו) [בצורתו] וצורתו נקשרת בעליונים ותתבונן עד היכן הגיע כח של אותו חסיד ומעלתו:

ואחר שאנו מתעסקים בענין המחשבה תדע לך לך ענין אחר ואע״פ שאינו מכוונת הספר עם כל זה מועיל לזה הספר ולזולתו והוא כי בהיות החסידים הראשונים הקדושי׳ מתדבקים מחשבותם בעליוני׳ כל דבר שהיו בו ומתכוונין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע וזהו שאמרו [שבת לד:א] נתן עיניו בו ונעש׳ גל של עצמות:

וענין שאמרו במסכת תעניות בענין ההיא איתתא תובי לעפרך וכו׳ וכן מה שאמר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומן הענין הזה בא יסוד התפלה והקרבנו׳ שהוא סוד הדבוק בעליונים ומן הענין הזה תבין כח אותו הארור של בלעם הרשע שהיה אומר עליו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עייון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשוך עליהם מחשבה רעה ולפיכך אמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ולפיכך הוצרך לדקדק לכה נא אקחך אל מקום אחר אשר תראהו משם אפס קצהו תראה וכולו לא תראה צריך לעיין במי שמחשבתו עליו אם טוב ואם לרע והיה מדביק מחשבתו למעלה והוא מושך כח עליון למי שהוא מתכוין ומעיין וזהו אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים כי גילוי עינים ממש היה צריך ולפיכך תקן הרשע על ענין המזבחות שבעה ופר ואיל בכל אחד כדי להסכים אליו כל הכחות ובהקריבם מחשבתו כדי לקיים חפצו הרע בכל אשר יאוה ולזה אמר אליו ויקחהו שדה צופים שהיה הרשע צופה כדי להמשיך עליו מחשבתו הרע אבל הש״י הוא היודע כל המחשבות ראה שיעור מחשבתו לקללה ולא הניחה לרצון בלעם אלא לרצונו יתברך ונטל הש״י רשותו וכחו ולא הניח דבר וכח לפי רשותו הרע אלא לרצונו והבן זה מאד ותראה עד היכן יגיע כח ההרהור והמחשבה אם לטוב ואם לרע ואע״פ שאין זו מכוונת הספר תועיל תועלת שלימה בהיותך יודע שיעור ההרהור עד היכן הוא מגיע ותדע סוד המחשבה מהו פועלת בשעת החיבור. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים והנעלמים עכשו לנו לעמוד בפרק זה ונתחיל להעירך סוד הפרק להסמיך לזה כפי הראוי בעזר העוזר האמיתי:

עוד להרמב"ן ז״ל מענין הזווג בפרק ששי מספרו:

הדרך החמישי באיכות החבור כבר הודענוך בפרקים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם וגם מה שנאמר בפ׳ זה ושימם כחותם על לבך. והנני מתחיל ואומר ידוע כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר אינו מדבר גדולות וכשהוא מהלך הוא מהלך בקומה כפופה וראשו נמוך ועיניו למטה וכן בכל שאר מנהגיו והרשע בכל דרכיו בהפך ואתה יש לך לעיין אם יש לך עינים לראות כי מאחר כי בדרכים שאין בהם גנות מעשה וענין רע כ״ש גנות מעשה ועל כן כל זמן שאתה מתחבר באשה אל תהי נוהג בקלות ראש ובדברי שוא ותעתוע ואל תקל את ראשך כנגד האשה ואל תדבר שיחה בטלה וכבר ידעת מה שאמרו חז״ל בפסוק ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש ואשתו בשעת תשמיש עתיד ליתן עליו את הדין ולפיכך יש לו להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומושיבים דעתה ומשמחים אותה כדי לקשור דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך ולומר לה דברים קצתם מכניסים אותה בחשק וחיבור ורצון ועגבים וקצתם מושכים אותה לשם שמים וחסידות ודרך צניעות ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצניעות היאך (יצאי) [יצאו] מהן בנים כשרים וטהורים הגוני׳ ראוים לכתר עליון בעלי תורה וצניעות ויראה והוראה כמעשה [יומא מז:א] קמחית שזכתה לבנים שבעה שכלם שמשו בכהונה גדולה וראו חכמים ושאלו ממנה במה זכית ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שערות ראשי וכו׳ ויכניס אותה בדברים מהם עגבים ומהם אהבים ומהם יראת שמים וצניעות וטהר מחשבה ויספר עמה באמצע הלילה או לסמוך שליש האחרון כענין שאמרו חז״ל בברכות [ג:א] משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה וכשהוא בועל אות׳ לא יבעלנה בעל כרחה ולא יאנוס אותה מפני שאותו החיבור אין השכינה שורה בו מפני שכל כוונתה בהפך כוונת׳ ואין דעת אשתך מסכמת עם דעתך ולא תריבנ' ולא תכה איתה על התשמיש. והנה אמרו חז״ל במסכת (יומא) [פסחים מט:ב] מה ארי (דורש) [דורס] ואוכל ואין לו בושת פנים אבל הוי מושך לה בדברי חן ופיתוי ושאר דברים הגונים ומיושבי' ולא תהיה בועל אות' והיא ישינה מפני שאין כוונת שתיהן אחדות ואין מחשבתה מסכמת למחשבתך אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים סוף דבר אחר שתהי׳ בודק את עצמך ותראה שאתה ראוי לשמש עשה בענין שתסכים דעת אשתך לדעתך וכשאתה מתחבר אל תמה׳ לעורר כח התאוה כדי שתתישב דעת האשה ותכנס דרך אהבה ותתחיל להזריע כדי שתהיה זרע שלא כעין חומר וזרע שלך כצורה וזהו שאמרו בענין אותו חסיד דומה כמי שתקפו שד כלומר שלא היה מתכוין להנאת החבור לבד אלא אמנם היה התשמיש בעיניו כמו שמתעסק בדבר שאינו ממלאכתו והיה חוב מוטל עליו לגמרו משום מצות עונה האמורה בתורה:

והתבונן המראה הגדול הזה ותראה היאך היה החסיד מתכוון כוונה עליונה והיה מעשהו כלו לשם שמים ולמצוה גמורה וא״כ מכל הדברים שהודענוך בפרקים הקודמים. ופרק זה יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו והוי כולל את הדברים כולם והנה מדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בשעת תשמיש יותר על כל צניעו׳ שאתה צנוע בשאר מדותיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ כי כפי הצניעות והמחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טיפת הזרע וזהו סוד יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק כלומר אחר שאמר לו הש"י שרה אשתך יולדת לך בן שיהיה ראוי למה שא"ל הש"י וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק כלומר אברהם נתכונן בשעת החיבור והדביק מחשבתו בעליוני׳ כדי להוליד את יצחק בן צדיק גמור כמוהו וזהו שאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם אז״ל צדיק בן צדיק והעיד הקב"ה על יצחק שאין בו מום לא מבפנים ולא מבחוץ וזהו סוד והעלהו שם לעולה וכבר ידעת שלא היה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה כי כבר ידעת העולה קדש קדשים היא והיא באה על הרהור הלב ועל חטאות המורגשת ולפיכך צריכה הפשט וניתוח וכליל ונקרא יצחק עולה תמימה. וכל זה גרם אותו אברהם אבינו ע״ה בשעת החיבור שנתכוון לשם שמים ממש וכן הדבר נוהג בכל שאר החסידים אנשי לבב בהתכוונם לשם מצוה ובהדבקם במחשבתם בעליונים בשעת החיבור אז יולידו בנים ראוים לקדושה ולטהרה ולחסידות ולפיכך הוצרכה פרשת רות לומר באחרונה אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון כאש׳ פרץ צדיק גמור נתכוון להוליד בן צדיק כמותו וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון וגם חצרון נתכוון להוליד ג״כ בן צדיק כמותו וחצרון הוליד את רם וכן עד ישי הוליד את דוד להודיע שלא לחנם בחר הש״י בדוד עבדו כי שלשלת צדיקים הם זה על זה זה למעלה מזה כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד שיעור קומה בסוד יוד שהכל כלולה בה ולפיכך נקרא דוד עשרה מעלות כלולות בו כי מפרץ ועד דוד עשרה מעלות צדיק בן צדיק וא״כ תתבונן סוד מה שכללנו בפרקים אלו ושתהיה נוהג במה שהודענוך בהם אני ערב אליך להוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים והש״י ברחמיו יפקח (עיניו) [במהדורת ווארשא: עיני] ועיניך במאור תורתו ויזכנו לדבוק השגתו להוליד זרע מוכן לעבודתו וליראתו אמן. והמאכלים הראויים לזמן החיבור כבר כתבתי לעיל:

מי שאינו יכול להזדקק היטב לא יאכל דברי׳ אסורי׳ כגון דג שיש לו שני אצבעות ושאר דברים האסורים אלא יאכל דברים המותרים כמו עדשי׳ מבושלי׳ בלא מלח ושומים צלויין שכל זה מרבה את הזרע וכן יעשה גלגל דק וישים בעדשים וביום יאכל ואם ירצה לשתות יכסכס בשיניו גלגל ויבלע וישתה ובלילה ישמש בלא אכילה ויזהר מהמלח ומשומין חיים ומדגים מלוחים הנקראים הרייכ״ש וכרישין חיין וגם קטנית פייזיל״ש שכל זה מבטל התאוה. (סי׳ שצ״ט) ס׳ החסידים:

המחשׁבה רעה גורמת עשיקת הילדים שנאמר עליהם דמעת העשוקים ואין להם מנחם ולכן הצדיקים הם הת״ח הם מזווגם עצמ׳[ם} מערב שבת לערב שבת ובשבת אין שום נפש נעשקת בשביל מחשבה רעה עמק המלך דף י״ט ע״א:

בהזדווג אדם עם אשתו אם מהרהר באשה אחר׳ או בבת אל נכר וגם האשה אם מהרהר׳ באחר או בגוי יש כח להחליף הנשמות ויצא ממנו איש כופר באלהי ישראל ח״ו והגויה אם מהרהרת בו בהזדווג׳ עם בעלה הערל יתגייר עם הזמן הבן הנולד ואלו נקראי׳ בני המורה עמק המלך ע״ג:

כשׁאבא ואימא מזווגים על ידי הנקודות אז נמשך הזווג הראשון להביא נשמות חדשות וזווג זה בעוונתינו הרבים נפסק בחרבן הבית אך כשהזווג הוא על ידי אותיות (לבר) [לבד] אז אין הזווג רק לבחינת (ס״א להחיות) העולמות וכשמזדווגים על ידי הנקודות אז נמצא שהזווג הוא חכמה דאבא עם אימא ונשבע הקב״ה וכו' וירושלים של מעלה הוא אימא וכשהזווג על ידי אותיותם אז הוא בינה דאבא עם אימא. נגיד ומצוה:

עם הארץ הותר להם הזווג בחול אבל צריך להמתין עד אחר חצות כי הוא זווג המלאכים כי אז מתלבש אור יותר. בליל ראש חדש ובליל יום טוב אחר חצות דינם כליל שבת ואע"פ שאין זווגם כליל שבת עכ"ז ת״ח מותר לשמש מטתו. נגיד מצוה:

ליל שביעי של פסח מותר הזווג והוא נרמז בפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. וליל שמחת תורה (אסיר) [אסור] הזווג והסוד שם נגיד מצוה:

זוהר (פ׳ וארא [כח:א] בתוספתא) מלכות להט החרב המתהפכת [זוהר שם: מרחמי לדינא] למידן בה לרשיעייא בעלמא דין אבל מעץ הדעת טוב ורע דאיהי כגוונא דמטה זמנין דמהפכין הנשים לשידות אנשים לשדים ובגין דא ויגד יעקב לרחל ובגין דא אקמוה רבנן דלית ליה לבר נש לשמשא עם אתתיה עד דמספר עמה שמא נתחלפה לו בשידה:

מדרשׁ הביאו הילקוט [רמז קט ד"ה ויאמר] (פ' חיי שרה) ויצא יצחק לשוח בשדה וכו׳ בשלשה שעות בא אליעזר לחברון לעת תפל׳ הערב ויצא יצחק להתפלל תפלת מנחת הערב אמר אברהם ליצחק העבד הזה חשוד על כל העבירות שבתורה ומרמה בידו שנאמר כנען בידו מאזני מרמה הבא הנערה האהלה והוצא בתולי׳ באצבע אם טהורה היא בבתוליה הרי היא ראויה לך וכן עשה והראה אותם לאברהם ואח״כ לקחה לאשה ובשביל שגמל אליעזר חסד ליצחק הוציאו לחירות ונתן לו הקב״ה שכרו בעולם הזה והעמידו למלך והוא עוג מלך הבשן:

אמ״ה משמע מכאן שיצחק מצא לרבק׳ בבתוליה ובמקום אחר אמרו הביאו הילקוט [שם ד"ה כיון] ותפול מעל הגמל ונעשה מוכת עץ ויצאו בתוליה וכשבא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים חשדה מאליעזר עד שסיפרה לו הענין והלכו אל המקום שנפלה ומצאו העץ צבוע מדם מיד ידע יצחק שהיא טהורה וכו׳ וי״ל דלא פליגי אלא דמאמר אמר אברהם ליצחק הבא הנערה האהלה והוצא בתוליה דבר בלשון קצרה כיון שמפורש הענין במקום אחר מענין שהיתה מוכת עץ וכו׳ ושיעור הלשון אמר אברהם הבא אותה האהלה וראה אם טהורה היא טהורה היא בבתוליה וכן עשה והראה אותם לאברהם כלומר וכך עשה שנכנס ובדקה ואירע מה שאירע שלא מצאה לה בתולים עד שהלכו למקום שנפלה ומצא העץ צבוע מדם בתוליה וזהו מה שהראה לאברהם:

ילקוט [שם] משם מדרש כיון שראו את הצמידי׳ (ביקש) [ילקוט שם: נתקבצו] להרוג לאליעזר וראו שהיה נוטל שני גמלים בשני ידיו ומעבירן את הנחל כיון שראו כך אמרו אין אנו יכולים עמו והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה והקב"ה בזכות אברהם החליף הקערה ואכל בתואל ממנה ומת ואין ויושם אלא סם המות ומפני מה מת בתואל מפני' שהוא היה מלך בארם נהרים וכל בתולה שתנשא בועל אותה לילה הראשונה ואח"כ חוזרת לבעלה נתקבצו כל השרים ואמרו אם הוא עושה לבתו כשם שעשה לבנותינו מוטב ואם לא אנו הורגים אותו ואת בתו לפיכך מת כדי (שתנצל) [שינצלו] אליעזר ורבקה. בשני שעות ביום יצאו מחרן וקפצה הארץ בפניהם. ויצא יצחק לשוח בשדה מהיכן יצא מג״ע. ותפול מעל הגמל לפי שראת׳ ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנה עשו הרשע (נזדמנה) [ילקוט שם: נזדעזעה] ונעשית מוכת עץ ויצא ממנה דם בתולים מיד אמר הקב״ה [ילקוט שם: לגבריאל] (לך) [ילקוט שם: רד] ושמור את הדם שלא יסריח ולא יהיה בו מום בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים חשדה מאליעזר [ילקוט שם: אמר לה בתולתיך היכן הן] א״ל כשנפלתי מן הגמל נעשיתי מוכת עץ א״ל שקר את מדברת אלא אליעזר פגע ביך ונשבעה לו שלא נגע [בה] הלכו ומצאו העץ צבוע דם [מיד] ידע יצחק שהיא טהורה. אמר הקב״ה מה אעשה לעבד הזה שהיה חשוד אמר למלאכי השרת הכניסוהו חי בג״ע הוא אליעזר בן נמרוד והוא תמיה גדולה יצחק יצא מג״ע ואליעזר נכנס לג״ע חי:

אמ"ה תמיה גדולה איך אנשי המקום היו מתרצי׳ שבתואל יבעול בנותיהם לילה ראשונה ואיך בעליהם מתרצים ואיך הבתולות מתרצות ולא היו קמים עליו להורגו. ונראה שזהו מדרכי ע״ז ולכך היו כלם מתרצים בדבר כיון שכלם עובדי ע״ז היו והוא מעין שכתב בשבט יאודה וזהו קצור דבריו שיש מקום בעולם שיש להם צלם של זהב מוטל ופניו למעלה ובכל שנה (מבקשי) [במהדורת ווארשא: מבקשה] נערה בתולה ונופלת עצמה על זכרותו של צלם ויוצאים בתוליה ומערבים אותו דם בעיסה ועושים עוגות ומחלקים אותם ואותה נערה משמרים אותה הגלחים בהיכל אחד ולוקחים ממון רב ממי שרוצה לשכב עמה ואומרים להם שעם זה נמחלים מעונותיהם ומקריבין לפני זה הצלם בכל יום שבעה עכברים ושבע׳ עטליפים וכו׳. והנה בארם נהרים היה מעין ע״ז זאת באופן זה שבתואל היה במקום הצלם וכל בתולה הנבעלת (ממנה) [ממנו] תחלה אחר כך כשחוזרת לבעלה ושוכב עמה נמחל מכל עונותיו וכיון שכן כלם היו מתרצים בדבר אביהם על שזוכי׳ בעליהם ובנותיה׳ שתבעלו מהע״ז היינו בתואל ובנותיהם על שעולות למדרג׳ זאת ובעליה׳ על שנמחלים וכל הבודים כל מיני ע״ז הוא כדי להתי׳ להם עריות בפרהסיא כאומרם ז״ל ידעו ישראל שלא היה בע״ז ממש ולא עבדוה אלא להתיר להם ע״ז בפרהסי׳. אך ראוי לשים לב שכיון שכל הדברים הם סיבה מאת המקום למה גילגל שרבקה הצדקת נעשית מוכת עץ ונצטערה כל כך ביצחק עד שהלכו למקום שנפלו בתוליה וכו׳ ואולי כיון שבתואל אביה היה מצער כל הבתולות על ידי שבועלם לילה הראשונה וחוזרות לבעליהן בלי בתולים גילגל הקב״ה לרבקה שתהיה מוכת עץ ותחזור לבעלה בלי בתוליה כדי לצער׳ ותתכפר קצת על אביה. גם ראוי לשים לב על אומרו ויצא יצחק לשוח בשדה מהיכן יצא מג״ע דלמה יצא בהיות במקום המנוחות והעידונין ואי משום לקיים מצות כבר הושלם מקודם שבודאי קודם העקידה השלים כל המצות ובפרט מה שנשלם עצמו וזיקק וטיהר עצמו במסור עצמו למיתה על אהבתו יתברך ועוד מפתחו של ג״ע של מטה שהיה שם עד ארץ ישראל כמה מהלך שנים יש ואיך קאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב כאילו באותו רגע יצא מג״ע ונמצא שם:

אמנם כיון שעדיין יצחק לא הוליד ליעקב זהו הטעם שהוצרך לצאת מג״ע כדי שיתקיים דבריו יתברך כי ביצחק יקרא לך זרע והיינו שיוליד ליעקב וממנו יתפשט הזרע. וכיון שכן בבואה רבקה מחרן שקפצה לה הדרך גם באותה שעה יצא מג״ע וקפצה לו הדרך ופגעו זה בזה ולעולם שאם ענין העקידה היה אחר שנשא יצחק אשה ומוליד ליעקב לא היה יוצא מג״ע. ומוכרחים אנו לומר מתוך מאמר זה כששלח אברהם לאליעזר לרבקה שאע״פ שיצחק היה בגן עדן ידע בנבואה שביום שתבא רבקה יבא גם הוא מג״ע ומוכרח להיות כן כדי לקיים הקב״ה מאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע:

ספר סדר היום דף ל"ו ע"א עונתן של תלמידי חכמים מלילי שבת שהם יודעים לכוין כראוי בחצות לילה בשעה שהקב״ה משתעש׳ עם הצדיקים בגן עדן והנשמה הנחצבת בזמן ההוא אין רע יורד עמה ואם כן היה ראוי שיהיו בניהם של ת״ח חכמים יראי שמים והרי ראינו כמה יוצאים לתרבות רעה וכמה (בנו) [בני] עם הארץ רובם תלמידי חכמים זהו שאמרו חז"ל [סנהדרין צו:א] (הזהרי) [הזהרו] בבני עם הארץ שמהם תורה יוצאת וא״כ מה תועלת בכונה ובשעה הראויה הקושיא נראה חזקה גדולה עד מאד התשובה כשיש איזה נשמה (שמה) [במהדורת ווארשא: ישנה] שהיתה רעה וחטאה ואותו ת״ח מכוין בדעתו להביא נפש לעבודת אלהיו הקב״ה שולח על ידו אותו נפש של אותו רשע להזדכך עם נשמתו הטהורה ויועיל לו להסיר ממנו כל החלודה אשר עליו וזוכה בזה אותו צדיק שמביא לקיים נפש אחד להשיבו אל אביו ומי יתן טהור מטמא וזאת סברת רז״ל ואע״פ שסוף סוף אינו משתלם אפילו הכי השלימות הוא בערכה בערך מה שהיתה. ואם הנפש הזו היתה משתלחת על ידי אחר ובמקום אחר שאינו הגון לא היתה לה רפואות תעלה למכותיה ותאבד הנפ' ההיא לגמרי:

עוד יתכן לפרש כדרז"ל שמבני ת״ח אין יוצאין ת״ח מפני שאין מברכי׳ בתורה תחלה והענין הוא שהת״ח שתורתו אומנותו צריך ליזהר בכבוד תורה בכל כלל ופרט לברך עליה קודם הלימוד בכל פעם שצריך לברך ולברך בכונה שלמה לשבח לאדון הכל יתברך ולפעמים הת״ח אינו מדקדק בה לאומרו ותולה שאינו צריך לאומרו באומרו שכבר ברך ואם היה מדקדק על זה היה מחויב לברך והרי נתרשל מלברך ולפעמי׳ אינו מדקדק בכוונת התיבה וגם כן מזה שאינו חושש לכבוד תורתו בדין וכשורה וא"כ מודדין לו מדה [במהדורת ווארשא: כנגד מדה] ואין מנחילין אותה לבנו אבל עם הארץ לא שייך ביה זה הטעם ולא זה העונש לכן ראוים הם שתצא תורה מהם:

עוד טעם אחד בשעת הזווג צריך לכוין כונה ראויה ולכן ת״ח שצריכים לכוין אם מפסידים כוונת׳ מדקדקים עמהם כחוט השערה והעדר יפה מיסוד רעוע אבל עם הארץ אינו יודע שום כוונה כסוס כפרד אין הבין ונוצר משם גולם ראוי לצייור אפשר שיעשו ממנו דבר חשוב ונחמד והוא טעם דק צריך למשמע בו (בשביל) [במהדורת ווארשא: בשכל] עכ״ל בקיצור נמרץ:

אמ״ה נראה לי שהטעם שרוב בני העמי ארצות הם תלמידי חכמים וכדרז״ל הזהרו בבני עמי ארצות שמהם תצא תורה לעולם. והדבר בהפכו בבני ת״ח הנני מודיעך דע שהטעם שיעקב אע״ה נקט שתי אחיות ויאודה עם כלתו ונעמי שלחה את רות למטתו של בעז דרך זנות אבל היה בחכמה נפלאה לבלבל דעת השטן שלא יקטרג באותו זווג לבלבל כוונתם הטובה כי בראות השטן איזה צדיק שמזדווג באשתו אומר בעצמו בודאי שכפי רוב כוונתם יבא מכאן צדיק ומשים כל מגמתו על אותו זווג לבלבל הכוונות ולהביא בלב הצדיק דברי כפירה וענינים פגמים לכן (נתחכם) [נתחכמו] השלמים הנזכרים להביא הזווג בדרך כיעור כמדובר שבראות השטן כך אומר אין שום דבר טוב יוצא מכאן ואין משים דעתו על הזווג לבלבלו כדפרישי׳ ובין כך וכך הזווג נעשה בקדושה רבה על ידי הכוונות והבן נוצר מוכן ומקודש ולכן יצאו מיעקב י״ב שבטי יה צדיקים גמורים ויאודה מלך המשיח וכן מבעז ולכן עמי ארצות בהיותם משוללים מדקדוקי מצות ומכוונות אין דעתו של שטן על זווגם לבלבלם באומרו די במה שהם בלתי הגונים ומה דבר טוב יכול לצאת מהם וכיון שכן איזה דבר טוב שחשב אותו עם הארץ באותו זווג נוצר הולד (כמי) [כפי] אותה מחשבה טובה ויוצא צדיק גמור ולכן רוב בני עמי הארץ צדיקים כי ישראל קדושי׳ הם ואע״פ שיש עמי ארצות מכוונים בקדוש׳ באותה שעה אך השטן כשהם צדיקים מיד מתעסק בעת זווגם מיראתו דמסתמא הצדיק מכוון כוונות ומבלבלם ומביא בדעתו מחשבות בלתי הגונות והולד נוצר כפי אותו פגם ולכן יוצא בלתי הגון וכשאירע שיש תלמידי חכמי׳ וצדיקים בני ח״ח הוא משני סבות חדא שהם צדיקים גמורים עד שמכח רוב צדקותם ומחשבותם הטובות בכוונותם גוברים על השטן ודוחים אותו החוצה או מסב׳ שרואה השטן בהם בעת הזווג איזה דבר שנרא׳ לו כיעור והולך לו כדפרישית. והבן שהוא טעם מספיק:

שפתי כהן אחותי בת אבי ר״ל וממקום עליון בתחילה הבריאה נבראת הנשמה של שרה ואברהם זהו שאמר אך לא בת אמי:

אמ״ה וזהו ותהי לי לישועה כלומר מאז היותנו נשמות ותהי לי לאשה כדאיתא במדרש הנעלם שקודם בואם הנשמות לעולם מתיחדים שם כל אחד ואחד בזווגו וזהו נקרא זווג ראשון ובבואם בחומר הגוף ומזדווגים נקרא זווג שני וכו׳:

דע כי הדברים התחתונים הם נגדיים לדברי׳ של מעלה מהם והכל תבין ממאמר רז״ל אמרו צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש. הקדושה הזאת אמרו חכמי הקבלה כי היא נחלקת לד׳ דרכים הדרך הראשון במהות החיבור והשני זמן החיבור: והשלישי לכוון החיבור. והרביעי באיכות החיבור. אמרו כי מהות החבו׳ דבר טהור ונקי כשהוא עשה כהלכתו כי הוא רמז לדבר הגבוה ממנו והרמז על זה שהכתוב קרא לדבר זה ידיעה שנאמר וידע אלקנה את חנה אשתו ורבים כאלה ואלו לא היה כן היה דבר גופני לא קראו ידיעה והידיעה הוא לכוין הדברים העצומות הטהורים והקדושים שהם מתקיימים על יד השפע הבא עליהם מן הסבה הראשונה והם דוגמא זכר ונקבה. זמן החיבור מלילי שבת ללילי שבת כדי להוליד צורה ראויה לעבודת הבורא. לכיון החיבור שיחשוב באנשים צדיקים וראיה מרבי יוחנן דהוה יתיב בשערי טבילה וכו׳ עוד ראיה מהמקלות ששם יעקב אע״ה ברהטים וכו׳ וק״ו הבהמה שאין לה דעת להכיר כך האדם עאכ״ו שנוצר הולד כפי המחשבה: איכות החיבור שהענין הוא דוגמת הקב״ה עם כנסת ישראל להשפיע לה שפע רצון ועיין שם ברקנטי ז״ל הענינים באורך וזהו קיצור מליו:

עמק המלך דף ק״ע ע"ב אם האיש המזדווג עם אשתו יחשוב במחשבה שאינה טהורה אז הנפש היורדת נעשק ביד הקליפת נוגה ואם הנפש הזאת תבא בישראלית יהיה הנולד רשע או מומר ח"ו ואם תבא בגויה ברוב הימים יתגייר וזהו סוד עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת כי אף אם יחשוב מחשבה זרה ח״ו לא נעשקת הנפש בשבת כי אז קליפת נוגה נכללת בקדושה:

אמ"ה כבר כתבתי בענפים דלעיל בעת הזווג יצייר האדם בפניו צורת הצדיקים שיכיר אז צורות האותיות של אלפא ביתא עיין שם באורך:

בענין הזווג עם האלמנה הנה חכמי הקבלה מקפידי׳ מאד כנראה בכמה מקומות בזוהר וכמו שהביא דבריהם באריכות הרב אלקבץ בספר שרש ישי ואילו הפוסקים לא הזכירו מזה דבר הגם שעל דרך עצה טובה אמרו חז"ל בפרק ערבי פסחים לא תבשל בקדיר׳ שבשל בה חביר' שאין לו לאדם לישא אלמנה שאין כל האצבעות ואין כל הכחות שוות. ואמר החכם בעל הנסיון כל זה נסיתי בחכמה טוב לפני האלהים ימלט מאלמנה ושומר נפשו ירחק הימנה. וכן מרגלא בפומייהו דחכימי קדמאי אם המדינות ואם דחקה. אם הדרכים ואם דחקה. אם הבתולות ואם צמקה. מצרף לחכמ׳ דכ״ז ע״ב:

אמ"ה קשה טובא כיון שלדברי המרחקים מלישא אלמנה טועה אדם מדרך השכל ליקח אלמנ׳ למה לכהנים משרתי עליון לא אסרה להם התורה ליקח אלמנה כשם שאסר להם אשה זונה וחללה ואשה גרושה מאישה ובפרט שלכהן גדול אסרה. ולפום ריהטא י״ל דבשלמא זונה וחללה שנפגמו בידי אדם אין כבוד לכהן לקחת׳ וכן הגרושה שגילה על רשעותה בבואה לכלל גירושין כאחז״ל [גיטין צ:ב] זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה אין ראוי לקחתה אבל אלמנה כיון שהאלמנות באה לה בידי שמים אינו ממדת בעל הרחמי׳ להאריך אפו עמה לאוסרה גם לכהונה. וגם מה יתרון תהיה לה מחללה זונה וגרושה שמעשיהן הרעים גרמו להן ובאלמנה לא שייך זה וכי תהיה כהנת כפונדקי׳ לכן לא אסרה תורה לכהן הדיוט לקחתה והניחו בבחירתו שירחק ממנה אם ירצה:

צפנת פענח כ״י דף ק״ו ע״א יש בקצת מקומות שאע״פ שנושאים אשה בשאר ימי השבוע אינן מתיחדים אלא במוצאי שבת ומנהג יפה הוא שאחר שנעשה היחוד למעלה יהיה למטה ודי:

ענף זיכוך

שׁפתי כהן ויהי שם מ' יום כדי להתיך אותו חומ' האדם הנצור למ' יום הנולד מאשה ויהא מלאך ויוכל לסבל האדם התורה כמותם שלומדים התורה בנסתר וזהו שאמר לחם לא אכל ומים ר"ל פשוטה רק נסתר:

תוכן העניינים

מדרש תלפיות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה