אור ברסלב

מדרש תלפיות חלק א· רבי אליהו הכהן האיתמרי

ה

ד

אות ה"א

ענף ה"א רבתי

רבינו בחיי פ׳ האזינו. [דברים לב:ו] הלה׳ תגמלו זאת על דרך הקבלה יתכן לומר כי ה׳ הלה׳ תרמוז לה״א ראשונה שבשם ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבע״ה ה״א זעירא בתחלת התורה וה״א רבתי בסוף התורה לרמוז בזה כי ה״א זעירא (בדא) [רבינו בחיי שם: ברא] בכח ה״א רבתי ששם תשובת הנשמות ועל זה רמז משה כן ביום מותו: וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאים הם מוסיפין כח ושפע בשכינה וכשהם חייבים ח"ו הכח ההוא נפסק ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי איננו השפע ההוא ולכך יאמר הלה׳ תגמלו זאת התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה״א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת וזהו יבינו לאחריתם ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה:

אמ״ה ה״א זו הנכתבת לבדה היא רבתי מכ״ב אותיות גדולות שיש במקרא פרשתי בכלם בפירוש על השיר השירים אשר לי. ונראה עוד לומר בה״א רבתי זו על היותה רבתי שהנה כל אות היוצא' ממרכז כל שאר האותיות שבצדה הוא דמיון האדם הזוקף עצמו ומראה קומתו כאילו עומד לתבוע דין ובהיות שכשישראל חוטאים ח״ו השכינה מצטערת כי היא קבלה עליה עונותיהם של ישראל לצאת בעבורם בגלות כדכתיב [ישעיהו נ:א] ובפשעיכם שולחה אמכם כדאיתא בזוהר ובהיות ה״א רמז לשכינה היא רבתי כאילו קמה וגם ניצבה לומר לישראל הלה׳ תגמלו זאת היותכם עם נבל כי נבל הוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חבירו כמו שכתב הרמב״ן ז״ל על פסוק זה וכו׳ ואין אתם יודעים שלי נוגע הצער היותכם עם נבל ולא חכם עם ה׳ אלהיכם ודין אני תובע מכם איך גורמי׳ לצאת בגלות עמכם בעבורכם הריני קמתי ומוכנת לצאת בגלות על היותכם עם נבל:

שם ברבינו בחיי פ' האזינו [דברים לב:טו] על פסוק הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים משם רבותינו ז״ל וז״ל גוי שנקרא ומי גוי גדול שיהיה חוטא עם שנקרא כי עם קדוש אתה שיהיה כבד עון. זרע שכתוב בהם זרע ברך ה׳ שיהיו מרעים בנים שנקרא בנים אתם לה׳ אלהיכם שיהיו משחיתים ע״כ:

אמ"ה כבר פרשתי בפירוש על ההפטרות אשר לי פנים מפנים שונים ונראה עוד דשיעור הכתוב כך שאמר הקב״ה לישראל הוי גוי חוטא אמרו ישראל יש עם כבד עון הם שאר האומות ובערכם ישראל צדיקים נחשבים ולמה תלונתו עלינו לקרותו גוי חוטא מה שאין כן על עם הם האומות שהם כבד עון. והשיב הקב״ה אין תמיהתי על האומות אע"פ שהם כבד עון כדי שיהיה תלונתי עליהם כמו עליכם משום שהם מעולם היו זרע מרעים באים מזרע מרעים שאבותיהם כפרו בי ולכן הם בנים משחיתים כי אבותיהם דמעיקרא עזבו את ה׳ נאצו את אלהי ישראל נזורו אחור שהחזיר הקב״ה התורה עליהם ולא קבלוה ובעטו בו ובתורתו אבל עליכם יש לתמוה ולעמוד עמכם בדין היותכם גוי חוטא כי לא יאה ולא נאה לכם אי מצד אבותיכם הקדושים אי מצד עצמכם שקיבלתם אותי עליכם לאלוה והוא נכון:

ענף הבדלה

תקונא נ״ט [צג:א] בראשית [ישעיהו סו:טז] כי באש ה' נשפט דאינון כתנות עור דצריך בהון הבדלה כד אמרי ישראל בורא מאורי האש ואמרין המבדיל בין אור לחשך חשך (אותם) [תיקוני הזוהר שם: אוכם] כתנות עור דיליה אוכמין וכו':

סוד ההבדלה של מ״ש ומסוגלת לשמירה ולהצלחה ולפרנסה ולכל דבר שבעולם:

קודם כל יאמר הפיוטים כאשר חפץ ואח״כ אליהו הנביא שכתוב בסידור של ספרדים ואחר כך אלהינו ואלהי אבותינו עד מבשר אתן. ואחר כך תחזור ותאמר אליהו הנביא ק״ל פעמים בזה הסדר שעולה כמנין אליה״ו הנבי״א עם עשרה אותיות:

א׳ פעם אחד:

ל׳ שלשים פעמים:

י' עשרה פעמים:

ה׳ חמשה פעמים:

ו' ששה פעמים:

ה׳ חמשה פעמים:

נ׳ חמישים פעמים:

ב׳ שני פעמים:

י׳ עשרה פעמים:

א' פעם אחד:

עוד עשרה פעמים כנגד עשרה אותיות של אליהו הנביא שעולה בין הכל כמנין ק״ל בסוד והקו״ל ק״ל יעקב שיגבור על הקליפות אשר הם בסוד הנה ה׳ רוכב על עב ק״ל וכו׳. ואחר כך יבדיל כהלכתו ויאמר אחריו ויתן לך אלהים וכו׳ עד ה׳ עוז לעמו יתן וכו׳ שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וכו׳ המבדיל וכו׳. ואחר כך יאמר הפרשה של השבוע עם ההפטרה שיבא בעזר׳ האל ויקשור מעתה נפשו בשבת שיבא וכו'. ופרשת וישלח יעקב עד מאה קשיטה. מסוגלת לשמירה ולחן ולחסד רבינו הקדוש יוכיח:

ופרשת המן כולה (מסיגלת) [מסוגלת] להצלחה ולעושר: ופיטום הקטרת שמבואר במשנה סודו: ופרשת העקידה להכניע הקליפות שלא יקטרגו עליו כל ימי השבוע לפי שבמוצאי שבת הם יוצאים. ו׳ פעמים לישועתך (קייתי) [קויתי] ה׳. ששה פעמים ויעקב הלך לדרכו עד מחנים: עשרה פעמים יברכך ה׳ וישמרך. ה' פעמים המלאך הגואל. מכ״י:

אסור (לשתית) [לשתות] מים קודם הבדלה ואם שותה ימות באסכרא והוא הדין בין השמשות של מוצאי שבת. ואם היה אוכל על שולחנו בסעודה ג׳ ונמשכה סעודתו עד הזמן הראוי לומר הבדלה אזי יכול לשתות: אסור למזוג כוס של הבדלה: הנהגת אדם [פרק כג']:

יאמר קודם הליכתו מבית הכנסת במוצאי שבת ומשמע ודומה ומשא. בראשית ברא אלהי׳ ולכל היד החזקה אשר נדפסו במעמדות בסידור עד אמר ר' חנינא וכו׳:

לוחות הברית ז"ל [צט:א] כתב יתחיל לערות בכוס של הבדלה כשמתחילין הנה אל ישועתי והולך עד שמגיע למעיני הישועה אזי שופך על כל גדותיו עד שיזול היין (עד) [לוחות הברית שם: על] שפת הכוס:

כשמריח האדם בהדס במוצאי שבת אם הריח ובא לו תכף הריח מיד בהריחו אז כידוע שנפשו קרוב לחוטמו יושבת ואם מתאחר להריח אזי הנפש רחוק מחוטמו כי לפעמים יורד נפשו למטה ברגליו יבדיל ההבדלה מעומד ובניגון טיב ויפה: הנהגת האדם [פרק כד']: אמ״ה המקובלים כתבו שצריך מיושב:

במוצאי שבת מיד אחר יציאתו מבית הכנסת קודם שיבדיל יקפל הטלית כי היא סכנה גדולה משום כי אם אינו (מקלפו) [מקפלו] מיד במוצאי שבת אחר יציאתו מבית הכנסת אזי הקליפות מתדבקים בטלית אכן אם שכח בדיעבד ולא קיפל מיד במוצאי שבת אזי למחר בבקר כשמניח הטלית יקח הטלית וינער אותו מכל צד לארץ:

ומה שתיקנו חז"ל לומר ארבעה הבדלות שהם [בין] קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה כנגד ד' קליפות הרמוזי׳ בפסוק [יחזקאל א:ד] והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב:

מברך על הנר במוצאי שבת וסוד הענין כי כל הקליפות וכל הקטרוגים כלם נחבאו במערו' צורים ובמצולות ים ותשאר הממשלה לכנסת ישראל ולזה ישבות אש של גיהנם ביום השבת וביציאת השב' כשישראל משלמים סדריהן יצאו כל מקטריגים כל אחד לממשלתו וכדי שלא יחריבו העולם בצאתם צריכים אנן להראות להם שאע״פ שיצא השבת עדיין הם תחת ממשל׳ האדון היחוד יתברך וכפופים וכפותים למאמרו ולעשות רצונו וזה טעם שאומרים שיר פגעים כי הוא יועיל לכוף כל המקטרגים ואומר אחריו סדר הקדושה לתת כח וקדושה לשכינה למשול על הכל וטעם (ומלכיתו) [ומלכותו] בכל משל' ואחר שעשינו זאת הכונה בדבור עושין ג"כ בפועל וזה כי הנר רומז לשכינה כי היא נר מערבי ונכוף אצבעותינו לפני הנר לרמוז כי כל הכחות כלם כפופים תחת השכינ׳ וממנה יהיה להם אור ואין להם ממשלה אלא ממנה וכבר ידעת כי האצבעות עומדים ברום עולם פני האצבעות רומזים למדות העליונות שעליהם אמר הכתוב [שמות לג:כג] ופני לא יראו ואחורי האצבעות רומזים למה שאחרי השכינה שהם מרכבת השכינה סוד ארגמ״ן והצפרנים רומזים לקליפו׳ ולזה אין מראין לפני הנר אלא אחורי האצבעות שהם סוג המרכבה בסוד וראית את אחורי ופני לא יראו ונכוף אחורי האצבעות גם הצפרנים שהם סוד הקליפו׳ לפני (איר) [אור] השכינה ומברכין בורא מאורי האש ר"ל בשעה הזאת במוצאי שבת שיצאו מנוקבא דתהומא רבה שהיו מתחבאים שם כאילו באותה שעה נבראו אמנם עדיין הם תחת ממשלת השכינה ואינם אלא מאורי האש לא שיש להם (איר) [אור] מעצמן לעשות רצונם וכל זה מבואר בס׳ הזוהר פ׳ ויקהל:

טעם בשם רבי יעקב בן יקר ז״ל מה טעם מריחין הבשמים במוצאי שבת מפני שבשבת שובת אש של גיהנם ואינו מסריח ובמ"ש חוזר גיהנם ושורף ומסריח לפיכך מריחין בשמים להפיג ריח רע אבל ליום הכפורים וביום טוב לא מצינו שביתת גיהנם ע״כ ומה שמריחי׳ ההדס יותר מכל מיני בשמים לפי שההדס רומז לצדיק סוד נשמה יתירה: והבן זה. שם דמ״ו:

רבינו בחיי פ׳ ויקהל [שמות לה:ב] דף קכ"ז ע"ב תקנו לנו רז״ל במצות ההבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת התר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי (איר) [אור] והנה ארבע ברכות ההבדל׳ רשומות שם לכל משכיל. ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן והגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית:

ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא (שאמר) [רבינו בחיי שם: האויר] שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו והוא ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח. מאורי האש נאמר יהי אור. המבדיל בין קודש לחול נאמר ויבדל אלהים בין האור ובין חחשך והבן זה עכ״ל:

אמ"ה בזה מתישב למה מקדשין בפת כשאין יין ואין מבדילין בפת כשאין יין ועיין בב״י בהלכות שבת סימן רצ״ו. אמנם כיון דיין להבדלה בא לרמוז על יין המשומר כדברי הרב ז״ל א״כ א״א הרמז כי אם ביין דוקא ולא בפת ואף ע״פ דכשאין יין מבדילין בשכר או במשקין אחרים חוץ ממים אם הם חמר מדינה מיהו כיון שהם חמר מדינה יש קצת מהרמז ליין המשומר מה שאין כן הפת ובשאלות ותשובות אשר לי הארכתי על זה עי״ש. והמבדיל על היין במוצאי שבת הרי הוא מנוחלי עולם הבא כדאמרינן במסכת פסחים וכו׳ שהנה כיון שיין הבדלה רומז על יין המשומר לכן המשייר מקדוש להבדלה לרמוז על יין המשומר נוחל עולם הבא כדי שיזכה ליין המשומר ולמדנו מזה כשם שהיין היא רפואה ראשית לחולאי הגוף כדאמרי׳ בבתרא כך יין של מצוה הוא רפואת הנפש כמדובר:

אין מברכים במוצאי יום הכפורים על נר ששבת והטעם הוא מפני שמלת השטן עולה שס״ד וימות השנה הם שס״ה מפני שאין לשטן שום שולטנות ביום הכפורי׳ ואנו מברכים בורא מאורי האש בכל מוצאי שבת מפני שנכנסים אז ימי החול לשלוט וכולם נאחזי׳ מן הגבורה דהיינו האש ולכן אנו מברכים אל הבורא שבראם כי הוא אלהינו ואין לנו חלק בהם ולכן עכשיו ביו״הכ שלא היה שום שולטנות אין ראוי לברך על האש מחדש שהוא גופא דע״ז כדי שלא יתגבר על אור ששבת שכבר נכנע אל הקדושה: נגיד ומצוה.

פרקי ר"א פרק עשרים אם אין לאדם אש להבדיל פושט ידו לאור הכוכבים שהוא של אש ויסתכל בצפרניו שהן לבנות מן הגוף ואומר ברוך מאורי האש ואם נתקדרו השמים תולה אבן מן הארץ ומבדיל ואומר ברוך המבדיל בין קדש לחול. רבי אליעזר אומר לאחר ששותה אדם כוס של הבדלה מצוה להטיל מעט מים בכוס של הבדלה ושותה:

[השמטות מאות הה"א: תוספת_שנמצאת_בהשמטות]

כתיבת יד בסוף ההבדלה תעשה צורת שדי על ראשך ביד ימינך ותכניס אצבעות ימינך החמשה בנקב הנחיר החיצון השמאלי באומרך הנני נותן לו את בריתי שלום ולא יחסר לך לחם ומזון לא בגד ושמלה וזה הסוד תעשה לבדך ואנו עושים כן והם נצבים (נקומתם) [במהדורת ווארשא: בקומתם] וככה תעשה לבנך ולבני בניך ואם ככה תעשה אתה בבית בע"ה (הרא') [תראה] נפלאות עכ"ל:

ענף הבטחה

ילקוט תהלים דף פ״ז ע״ב משם מדרש אבכיר [שמות יד:ב] וישבו ויחנו לפני פי החירות כאן נתקיים [בראשית טו:יד] ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אמר הקב"ה זו היא הבטחה שהבטחתי לו יחזרו לאחוריהם שכל כסף וזהב שכינס יוסף היה נתון בבעל צפון וכשחזרו נטלוהו שנא' [תהלים סח:יד] כנפי יונה נחפה בכסף:

ובספר חובת הלבבות כתב שאדם אחד אמר לאומן שילמד לו מעשה האלקימיא א״ל חסיד אחד שהיה שם בטח בה׳ כי (היא) [הוא] האלהים (היא) האמיתי׳ כי מי שיבטח בשם לא יגנוב וירויח נפשו וכן ירויח גופו שלא יסכן גופו בים ולא ביבשה ולא יכהו שרב ושמש ובלבד שישתדל במלאכתו:

רבינו בחיי פ׳ עקב מדת הבטחון הוא עיקר המצות כלם:

אמ״ה כיון שיש באדם חוזק הבטחה בהקב״ה אינו מצטער מהיסורין הבאים עליו וזה מביאו שאינו בועט ביסוריו ומזה הטעם אמר אליהו לרב ברוקא על אותם בדחנים שהיו בני עולם הבא כדאמרינן במס׳ (תעניות) [תענית] [כב:א] לפי שכיון שהיו משמחי׳ לעצבים נמצא היו מדריכים אותם בדרכי ההבטחה שהוא עיקר המצות כלן כמדובר:

אורחות חיים דף מ"ח ע״ב משל נאה לענין ההבטחה מאה עורים ההולכים זה אחר זה וכל אחד שם ידו על כתף חבירו ובראש כלם יש איש הרואה והוא מנהיג כלם אחריו הנה כל אחד יודע שאע״פ ששם ידו על חבירו והוא מנהיגו שאין זאת ההנהגה באה מכחו אך כלם נמשכים אחר איש הרואה הראשון ואם יהיה נשמט מהם יכשלו כלם ויפלו. זה ישים האדם בלבו ויחשוב שהקב"ה הוא דמנהיג כלנו כעורים וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חבירו אך אין כח בחבירו לולי המנהיג העליון:

אמ"ה נראה המשל זה נרמז בפסוק [ירמיהו יז:ה] ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו (ומה׳) [לשון הפסוק: ומן ה'] יסור לבו שהוא כמשל העור כשאין לו דעת להבין שהכל מהמנהיג העליון ובוטח באדם חבירו אשר שם זרועו על בשר כתפו להיות נסמך עליו וסובר שהוא מנהיגו ואינו כן כי כלם נמשכים אחר הראשון שהוא מנהיגם לכן ארור הוא והנמשל מהבוטח באדם העוזרו ואינו משים נגד עיניו כי העוזרו תלוי בהקב״ה וק״ל:

[השמטות מאות הה"א: תוספת_שנמצאת_בהשמטות]

אל תאמר אחטף (נראה שטעו' הוא ור"ל (אחלף) [דרך ארץ זוטא שם: אחנוף]) לזה שאיכלני ולזה שישקני ולזה שילבישני ולזה שיכסני מוט' שתתבייש מעצמ' ואל תתבייש מאחרים. ואל יביישך ואל יבזך פיך ואל יקללך ואל יכלמוך (שיניך) [דרך ארץ זוטא שם: שפתיך] ואל תשתחוה לדבריך. מספר דרך ארץ זוטא [פרק ב']:

ענף הבטה

כשהולד ברחם אמו הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה דרך (תשמישה) [ספר חסידים שם: תשמישם] האיש מביט לעפר שמשם (ליקח) [לוקח] והאשה מבטת למעלה אצל האדם שנלקחה מן הצלע שלו:

וכן כשהאדם טובע במים פניו למטה ששט על כריסו כדרך שעומד (בבטן) [ספר חסידים שם: ברחם] אמו על שנאמר במעותיו ים וכתיב [איוב לח:ח] ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא. והאשה הטובעת (בדם) [ספר חסידים שם: בים] פניה למעלה כמו שעומד׳ ברחם אמה ס׳ החסידים סי׳ (תתשמ"ח) [תתשמ"א]:

רקנטי ז"ל אד״ה היה מביט מסוף העולם ועד סופו מאי נפקא מיניה מהבטה אלא ר״ל שהיה משיג כל החכמות וכל (הסידות) [הסודות] של תורה שהם מתפשטי' מסוף העולם ועד סופו וכל בני ישראל הנימולין נתגלה להם אור שנתגלה לאדם ויכולין להשיג הסודות:

ענף הבל

שפתי כהן (פ׳ (נח) [בראשית] דף ו׳ ע"ב) כוללות דבריו שקין לקח שתי תאומות (שנולדה) [שנולדו] עם הבל והתאומ' המיותר׳ שנולד׳ עם הבל שעל זה הרגו קין זו דוקא נטמאה עם קין והתאומה שנטמאה באה בבתיה בת פרעה והתאומה הפשוטה שלא נטמאה באה בצפורה בת יתרו: ופרעה היה קין ולכן אמר הקב״ה למשה אין זולתך לגאול זאת הגאולה מיד פרעה לפי שאתה הבל ופרעה שהוא קין הוא הרגך ולקח שני זוגתיך ולקחת דמיך מידו. והנה תאומתך האחת היא בתו שהיא הצילתך וחמלה עליך [שמות ב:ו] ותאמר מילדי העברי׳ זה בגימט׳ זהו הבל שקם עליו קין והרגו עם ד׳ מלות ואע״פ שרחצה מגלולי אביה עם כל זה ולא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ולא נשאת לשום אדם ונכנסה בחיים לגן עדן: ולקח תאומתו השנית שהיא צפורה שהיא בת חבר הקני נפרד מקין וצפורה שמה מעיד עליה צרופה צפרה תרגום בוקר צפרה גם כן צפרה בגימט' שמי כה כמו שאמרו חז״ל [ויקרא רבה כג:י] על יעל אשת חבר הקני [שופטים ד:יח] ותכסהו בשמיכה ר״ל שמי כה מעיד עליה שלא נגע בה סיסרא כל שכן צפורה שלא נגע בה קין:

אמ"ה יובן בזה מאמר שהזכרתי בענפים דלעיל משם ילקוט דוד דצפורה ובתיה היו אחות משה שנולדו עמו מאם אחת ע״כ הכונה כיון שמשה הוא הבל ובתיה וצפורה הם ב׳ תאומות שנולדו עמו ומה גם שיוכבד היינו חוה כמו שכתב בעל חסד לאברהם נמצא שבתיה וצפורה נולדו עם משה שהוא הבל מחוה וכו׳:

כוונות האר״י ז"ל אותם הנהרגים על קידוש השם הוא על ידי חטא הבל שהציץ בשכינה ושכרם יהיה שיראו בשכינה לעתיד לבא ויאמרו זה אלי ואנוהו ולכך הרג קין להבל ואבנר שנהרג היה מטעם זה עכ״ל:

יש דברים הרבה מרבים הבל זה המגדל עופות לנוי (ולקולם) [ספר חסידים שם: ולקילוס] ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים ס׳ החסידים סי׳ (תתרמ"ג) [תתרל"ח]:

אמ"ה כמה פעמים קראתי תגר עם אנשים הבונים חורבות למו בתים ועליות במשכיות ברבוי הוצאות ועל דבר שאינו של קיימא שנה או שנתי׳ שאחר כך עולה עשן ועפר במשכיות ומשחירם ונמצאו כל אותם הוצאות שהוציא להבל וריק והיה קונה עולמו אם אפי׳ חצי ההוצאה היה מחלק לעניים או למצוה אחרת על שחננו השם לבנות לו בית מושב ובפרט אותם הטפשי׳ הבונים בית הכנסת ומרבים בהוצאות המשכיות כמה חורבא נפיק חדא שהמתפללים שם מאבדים הכונה ועוד שמקצרים מלוקחי פרס מהקהל כדי לעשות כך ועוד שהוצאות המשכיות היה ראוי לחלקם לעניי הקהל או לעשות לת״ח ולעניים על שזיכם השם לבנות בית הכנסת או בית המדרש כמה פעמים עשיתי תגר על זה ולא עלתה בידי השם ימחול להם כיון שלשם שמים מתכונים:

תקוני הזוהר ס״ט דף (ק"ו) [ק"ג] ע״א מעשה גדול ונורא ולמען ירוץ הקורא בו הנני מעתיקו קצת בלשון הקודש. פתח כדלקדמין ואמר [קהלת ח:יד] יש הבל אשר נעשה (תחת השמש) [לשון הפסוק: אשר נעשה על הארץ] ת"ח שמענא דעובדא הוה באיש אחד פיסח בעלי קבין שהיה הולך בדרך פגע בשני חכמים ראשי הדור מארי דחכמתא באורייתא אמר להם שלום עליכם רבנן שמעתי עליכם שאתם חכמי הדור לאיזה מקום אתם הולכים אמרו ליה לדוך פלן וערב שבת היה א"ל לשם אני הולך אלך והתקן לכם מקום אם אתם רוצים אמרו ליה והלא אנו רוכבים בסוסים ואתה הולך ברגליך איך יתכן להיות זה א״ל אעפ״כ אע״ג שאתם רוכבין על סוסים ואני חגר בלא רגלים אם אתם רוצים אני מקדים לתקן לכם מקום שביתה תמהו הדהכי חזרו ראשם לגבי׳ וחזו ליה שהיה רץ כשרביט׳ דככבא עבד לון החגר קפיצת הדרך ואשכחו עצמן לפום מערה כהרף עין (ס״א אמר להם שם (ע״ב) [תיקוני זוהר שם: דמ"ב אתוון] דליג להון חמש מאה פרסי ברגע א׳) אמר להם רבנן העלו אחרי העלו אחריו מערה תוך מערה עד דעלו לחד פרדס והיה שם ההוא בעל קבין מתפשט מההוא גוף והיה מתלבש בגוף אחר ופניו היו נהירין כשמש והיה יושב על כסא דמלכות ושלש מאות תלמידים תחת פרסות רגליו והיו קורין פסוק [קהלת א:ב] הבל הבלים אמר קהלת והיו קורין זה הפסוק פעמים בלא חשבון א״ל אותם חכמים ראשי הדור מאי האי וכי לית פסוק אחר בספר קהלת קם ההוא בעל קבין שהיה יושב על הכסא ואחז בידיהם ונכנס להם לשבעה היכלות ובכל היכל והיכל היה כתוב הבל הבלים ובהיכל שביעי נשר ועטרה בפיו ודמות יונה באותה עטרה והיה כתוב בעטרה כל מי שלא ידע באלו הבלי׳ ובסוד שלהם עליו אתמר [במדבר א:נא>] והזר הקרב יומת מיד חזרו לאחוריהם אמר להם הבעל קבין אתם חכמי׳ ראשי הדור שהלכתי אחריכם ללמד מחכמתכם בודאי אין אתם חכמים דודאי בזה הפסוק עשיתי כל (הכנין) [הבנין] הזה ובו אני טס בעולם בטיסא חדא ופעם בשנים ופעם בשלש ופעם בארבע ופעם בחמש ופעם בשש ופעם בשבע ואנו בזה הארץ כולנו הולכים בעלי קבין וזה הפסוק נחלה מאבי ואבי מאבי עד סוף כל הדורות נתן להם ממון הרבה והשיב להם במקומם כהרף עין וכו' עיין שם הסודות שדרש לחכמים בעל הקבין על פסוק הבל הבלים:

ענף הבלעת השם

אמרו חכמי המרכבה ז״ל אין שמותיו של הקב״ה נקראים בקדושה אלא מתוך מורשי לבו של אדם והכונה להם לומר שאילו יוצאים בשפתיו הנה הם מתפשטים באויר והאויר בא לידי טומאה ונמצא שם שמים מתחלל לפיכך היה הכהן גדול מבליע השם היה מתחיל להזכירו בהוצאת שפתים ואח״כ משלימו בבליעתו ושמעתי כי ההבלעה היתה בתיבות (האחרות) [רבינו בחיי שם: האחדות] שהיו אותיו׳ ההויה נזכרים בהם עם נקודם כגון אליהו הנביא ישעי׳ הנביא וכיוצא בו וזהו היתה ההבלעה וזהו פירוש מבליעין שאמרו חז״ל בפ׳ עשרה יוחסין [קדושין עא:א] שם בן י"ב אין מוסרים אותו אלא לצנועים וצנועים שבכהונה מבליעין אותו בנעימו׳ אחיהם הכהנים. והיה שם של מ״ב מזכירו בהוצא׳ שפתיו בנקודיו בתיבותיו המקובל. ולדעת האומר שהשם המיוחד היה מזכיר היה מזכירו גם כן בהוצאת שפתיו באותיותיו ובנקודו המקובל אע"פ שאין עיקר הקדושה בהזכרת שם ההויה אלא [רבינו בחיי: בנקודו] ומוסרת ביד חכמי האמת שאין מוסרין את השם אלא על המים שנאמר [תהילים כט:ג] קול ה׳ על המים. רבינו בחיי פ׳ אחרי מות [ויקרא טז:ל]:

ענף הגדות

ילקוט תהלים סי׳ תרע"ב ובקצה תבל אלו ההגדות שמקדשין שמו של הקב״ה בהם כו׳:

אמ״ה איך עם ההגדות מתקדש שמו של הקב״ה ונראה שכיון שההגדות מגידות ומספרות מנפלאותיו ומעשה ה׳ כי נורא ממעשה בראשי׳ ומרבוי הנסים הפרטיים אשר הרבה לעשות וענינים כאלה רבות במפורסמות א״צ אריכות וע״י זה שמו מתקדש. עי״ל בדחז״ל כשישראל מתייאשים מן הגאולה מרוב הצרות ונכנסים בבתי כנסיות ושומעים ההגדה מפי הדרשן מדברי נחמות חוזרים ומתחזקי׳ וכו׳ וזהו שההגדו׳ מקדשין שמו של הקב״ה שבעבור שומען ישראל ההגדו׳ מפי הדרשן מתחדשים אל הדבקות עמו יתברך ועומדים תמיד לקדש שמו:

ענף הגונים

[השמטות מאות הה"א: תוספת_שנמצאת_בהשמטות]

ובלתי הגונים תמצא בני אדם שאינן מהוגנים שנתחתנו עמהם מבני הגדולים וגם תמצא שהם שליטים בעיר הטעם הוא מפני שהיו אבותיהם משפלים עצמם לפיכך נהפך הגלגל שבניהם עשׁירים וראשים ומתחני' בהם הגדולים אע"פ שהם אינן ראוים:

ופעמים תמצא שליטים ועשירים לא בשביל מעשיהם הטובים אלא בעבור שהיו בני דורם משפילים אותם או את אבותיהם או את משפחתם ומתביישים מפניהם מפני דופי אחד שביניהם והקב"ה אינו רוצה (בכושת) [בבושת] בני אדם שהרי היו קוברים את האבן שנסקל בה ואת העץ שנתל' בה ולא יתביישו קרוביו ופן יתגאו שאר משפחות על זאת וא"ת והרי סתמו טבעתה של בליגא מפני מרים בת בליגא בית דין רשאים לעשות גדרים לשם שמים שיהיה כך אדם מוכיח את בניו ואת בנותיו:

וכן תראה משפחות מבני טובים דלים ונרדפים ושפלים מפני שהיו אבותיהם מתגאים ומדברים גבוהות:

ופעמים תראה שרשעים ועזי פנים עשירים ושליטים ולא זכו לא הם ולא אבותיהם ועושים רע לבני (במהדורת ווארשא: בני) עירם ואין לאל ידם והם שליטים מפני שהיו לבני העיר תחלה רחמנים ומדה כמדה לא בטל' שנאמר [הושע יג:יא] אתן לך מלך באפי:

ופעמים תמצא שנעשים נסים לרשעים כמו לצדיקים הטעם הוא מפני שזכו אבותיה' ויש שנעשה לו נס על שם העתיד כשיהיה בני הצדיק בלתי הגונים שבני הרשע הזה שיהיו לשטן לבני הצדיק ולכך נעשה נס לרשע כדי שיוליד בנים לייסר עמהם לבני הצדיק אם הם בלתי הגונים. ועיין באורך בסימן תק"ן ס' החסידים:

ענף הגר

ספר משיבת נפש לרבינו צמח ז״ל משם האר"י זלה״ה בענין שרה עם הגר שלקחה שרה להגר ונתנה לאברהם בידה שיבא עליה למה עשת' שרה כזאת אלא הגר היתה חלק הרע של שרה ושרה היתה כולה מצד הטוב ואברהם עודנו היה מעורב בטוב ורע כשאר כל אדם ולפיכך לקחה את שפחתה בידה שיבא אברהם אליה ויפלוט חלק הרע שבו בשפחתה ויצא על ידי ישמעאל מצד הרע וישאר גם חלק אברהם כולו טוב ויצא יצחק טהור בלי סיג וע״ש הענין באורך הביא ג״כ בעל עמודיה שבעה:

ולע"ד יובן בזה מאמר טפל היה אברהם לשרה בנביאות שנאמר [בראשית כא:יב] כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ע״כ הטעם דכיון דשרה השיגה למדרגה שהפסיק מעליה חלק הרע קודם אברהם וגם התפשטות חלק הרע מאברהם היה על ידה שמסרה לו להגר כדי שיפלוט בה חלק הרע שבו באופן שאברהם הי׳טפל לה וכו׳:

ל"ה ז"ל גרש האמה הזאת מלמד שהכניסה שרה עין הרע בהגר והפילה עוברה וכו׳ הטעם כדי שלא יהא אותו ולד בכור לאברהם:

אמ"ה ולא שנתנה שרה ח"ו עיניה בממון ירושה אלא שהיתה מצרית ואמרה שרה אלולי בן זה משאר אומות היה מותר להיות פה ולבא בקהל יצחק כדאיתא ביפה תואר:

ענף הדור

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן [ויקרא יט:לב] ואפילו זקנה ואף הנשים תקומנה לזקנה אבל כבודם של נשים ונערים להחבא שנא׳ [איוב כט:ח] ראוני נערים ונחבאו וכתיב [תהילים מה:יד] כל כבודה בת מלך פנימה. ס׳ החסידים סי׳ (תקע"ט) [תקע"ח]:

ענף הדלקה

מעשה בא׳ שהאריך ימים ולא מצאו לו שום זכות אלא שלא

היה מדליק בחלב בשבת אלא בשמן זית ס׳ החסידים סי' (קע״ג) [רע"ב]:

בספר קריאה נאמנה דף ד׳ ע״ג חייבת האשה להתפלל בהדלקת נר שבת ויום טוב ויום הכפורים על חיי בעלה ועל (בנים) [במהדורת ווארשא: בניה] שיזכו לתורה:

ענף הודאה

פרק (ך׳) [כ"א] מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה שעשה בילדותו אמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת׳ חלקי מיושבי קרנות בשוק: אבות דר׳ נתן:

ארבעה אנשים נתנו הודאה בעולם להקב"ה כדאיתא בילקוט פ׳ יתרו [רמז רס"ט] הנה יתרו נתן ממש בע"ז כמ״ש [שמות יח:יא] עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים נעמן הודה במקצת כמ"ש (עתה ידעתי כי יש אלהים בישראל) [ילקוט שם: שנאמר [מלכים ב ה:טו] כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל] רחב המליכתו להקב״ה בשמים ובארץ משה המליכו אף בחללו של עולם שנאמר [דברים ד:לט] ועל הארץ מתחת אין עוד וכו׳ ולכן גבי׳ נעמן כתיב והיה בבוא אדני אל בית רימ"ן סימן של ד׳ אנשים אלו ר״חב י״תרו מ״שה נ״עמן ומזה הטעם צולין את הפסח בשפוד של רימון שהוא רמז על ביטול ע״ז שנרמז בו במלת רימון הנה התקדש שמו יתברך באותו פרק ע"י אלישע כשצוה לנעמן לרחוץ בירדן ולית לך מלה בעולם דלא רמיזא באורייתא מ״ע אופן רט״ו:

ענף הולדת זכר ונקבה

ספר התולדות שבעה נקבים יש באשה שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע אם נכנס הזרע באותן של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותן של ימין ותלד זכר. וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה והמשהה עצמו על הבטן מלהזריע כדי שתזריע אשתו תחלה יהיו בנים זכרים ומי שיבעול וישנה מחמת תאות בעילה ראשונ׳ תהא מזרעת תחלה יהיו בניו זכרים:

ובחזקוני ז"ל פ׳ תזריע [ויקרא יב:ב] (כההיא) [כשהיא] שוכבת סמוך אחר הבעילה על צלע ימין הזרע נכנס באותן נקבים של ימין וילדה זכר וממהרת הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה אלא שבעה ימים וטהורה ל״ג ימים וכשהיא שוכבת סמוך אחר הבעילה על צלע שמאל הזרע נכנס בנקבים של שמאל (וילדה) [ויולדת] נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת לפיכך טומאה שבועיים וזהו [שיר השירים ב:ו] שמאלו תחת לראשי (וימיני) [וימינו] תחבקני כדי להוליד זכרים: ג"כ בס׳ פענח סדר תזריע:

ענף הוצאות

אמר החכם בענין סדר ההוצאה אל תשמשו בה יותר מדאי והאמצעי שלם והוא משובח והחסר והיתר (תחרימו) [יש נוחלין שם: תרחיקו] כי הממון פקדון הוא אצלנו כדרז״ל תן לו משלו ואין לנו רשות להשתמש בו אלא ההכרחיות בלבד ומי שמוציא ממון יותר מכדי הצורך הרי הוא כמי (ששלוח) [ששולח] יד בפקדון ועתיד ליתן עליו את הדין (יש נוחלין שם: חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים וראש חדש ו)הוצאות בניו לת״ת שאם מוסיף מוסיפים לו:

והכלל שתתנהגו בענין הפיזור בדרך (תהי') [שיהיה] תפארת לכם ותפארת מן האדם ג״כ והיינו שתעמדו בזה על המיצוע על דרך שפירשו חז״ל במשנת ר׳ אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם ע״ש וכן תעשה:

ועל כל פנים אל תאכלו לחם העצבים ר״ל אל תהיו עצבים וחרדים על הוצאות אכילה ושתיה רק תהיו תמיד שמחים בחלקכם אשר חלק ה׳ לכם ותבטחו בהשם יתברך שיזמין לכם פרנסתכם ואל תצמצמו בדקדוקי עניות וכו׳ אמרו במדרש כל ימי עני רעים ר״ל מי שהוא עני באמונתו ויקוץ בהוצאה ואם יקנה פרנסה לנפשו יראה לו שירד מנכסיו ויצטרך לבריות נמצא כל ימיו בעצב ובדאגה אבל מי שהוא שמח בחלקו ומאמין בהקב״ה שהוא יזמין לו פרנסה בכל עת שיצטרך לה הרי זה לעולם שמח וטוב לב וכאלו שולחן ערוך ומשתה תמיד לפניו ועל זה אמר שלמה הע״ה [קהלת ח:טו] ושבחתי אני את השמחה ר״ל מי שישמח בחלקו [וכו']:

גם כל מה שיקנה אדם הן בשר הן שאר דברי׳ צורכי הבית לא (יאכל) [תאכלו] ממנו קודם התשלומי׳ כי הוא בעיני כמו אבק גזל מי שאכל דבר הנקנה קודם התשלומי׳ ונכלל במאמר חז״ל שאמרו קשה גזל הנאכל. כ״ז בס׳ יש נוחלין [אזהרת אכילה]:

אמ״ה ביכול הכתוב מדבר:

האר״י זלה״ה לא היה מקפיד במלבושיו שיהיו כל כך נכבדים ביותר וגם באכילה היה אוכל מעט ובענין הוצאות כל צורכי אשתו היה מוציא כרצונה:

ענף הוראה

בשביל שאמר יהושע לפני משה עשרה דברים שנאמר [במדבר יא:כח] ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם וכו׳ לפיכך פחתו לו עשר שנים מחייו מכאן אתה למד שאין תלמיד רשאי לומר דבר לפני רבו שכל המורה דבר לפני רבו או אפי׳ אינו מורה אלא אומר לאחרים הלכה במקום שרבו מצוי שנותיו מתקצרות מדרש ילמדנו פ׳ תצוה:

אמ"ה בפסוק ויען יהושע בן נון יש עשרה תיבות כשתחשוב בן נון תיבה אחת וזהו אומרו עשרה דברים כלומר דבר עשרה דבורים:

ענף הושענא רבה

בליל הושענא רבה עד חצי הלילה יקרא ס' משנה תורה עד וזאת הברכה ואם סיים אותו קודם חצות יעסוק בתורה ובסתרי הקבלה אם ירצה ולא בדבר אחר וכו' נגיד ומצוה:

ויקח חמשה בדי ערבה ויעשה הושענא חוץ מאותם בדים שבלולב ויזהר שלא יחבר ההושענא עם הלולב כלל ולא יקח בידו ההושענ' עד אחר קדיש תתקבל אחר שכבר הונח הלולב מידו כן כתב האר"י זלה״ה:

ובלוחות הברית כתב שלא (יגע) [הנהגת האדם שם: יניע] ולא יקח ההושענא לידו עד שיגיע לתענה אמוני׳ שופכים:

בכל הקפה יאמר פסוק אחד. בהקפה ראשונה יאמר פסוק אמרתי עולם חסד יבנה: ובהקפה ב׳ יאמר לך זרוע עם גבורה: בהקפה ג׳ יאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם: בהקפה ד׳ יאמר נעימות בימינך נצח: בהקפה ה׳ יאמר ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ: בהקפה ו׳ יאמר צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו: בהקפה ז׳ יאמר כל הפסוק לך ה׳ הגדולה והגבורה והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ: לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש: והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. [הנהגת האדם שם: ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.] ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: יכה ההושענא על הקרקע ה׳ פעמים: הנהגת האדם [פרק לז]

ענף הזהרה

תזהר האשה בימי עיבורה מכל טינוף טמא ושלא תלך במקום

מטונף כי העובר שבמעיה צופה ומביט ויודע הרבה. הנולד בלא חבלי יולדה כל כך סימן יפה הוא לו:

ענף הבחנה

קבלה ישנה אם חפץ אדם לעשות איזה מעשה שיראה לו שיהיה

רוח מקצת הבריות נוחה מזה ומקצת אינן נוחים מזה רק חפצים שלא יעשה המעשה ההוא מכדי שקולים הם דעות בני אדם בזה. רוצה ואינו רוצה טוב לו לאדם להיות בשב ואל תעשה כי שב ואל תעשה בכל מקום עדיף יש נוחלין:

ענף היא

{תוספת מאות הה"א: תוספת_שנמצאת_בהשמטות>

פרק (ל"ג) [ל"ה] עשרה היא בתורה הראשון הוא [בראשית יד:ב] מלך בלע הי"א צוער. [שם כ:ה] הלא הוא אמר לי אחותי היא והי"א גם היא אמר האחי הוא. [שם לח:כה] הוא מוצאת והי"א שלחה את חמיה. [ויקרא יא:לט] וכי ימות מן הבהמ' אשר היא לכם לאוכלה. [שם יג:י] והי"א הפכה שער לבן. [שם יג:כא] [ואם יראנה הכהן וכו'] והי"א כהה. [שם כ:יז] והי"א תראה את ערותו. [שם כא:ט] את אביה היא מחללת (בקנאות) ונסתרה. והי"א נטמא' [במדבר ה:יג] [והיא נטמאה וכו'] והי"א לא נתפשה. [שם ה:יד] ועבר עליו רוח קינאה וקנא את אשתו והי"א נטמאה עכ"ל אבות ר' נתן:

ענף הידור

{השמטות מאות הה"א: תוספת_שנמצאת_בהשמטות>

הדר אלהים בני. הדר בני אדם כסותן. הדר תורה חכמה. הדר זקנה שיבה. הדר בחורים יראת חטא. הדר עם הארץ מארה וכו'. מס' דרף ארץ זוטה פ"ו:

ענף היינו דאמרי אינשי

אמ״ה בראותי ספר כתיבת יד של מוסר נחמד מיוסד כל המוסר על כל היינו דאמרי אינשי שבתלמוד להודיענו שאפילו משיחה בטלה של ת״ח יש בהם סוד המוסר וענייני׳ עמוקים על כן ראיתי לכותבם פה על דרך אלפא ביתא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וידרוש בהם מוסרים ותוכחות ולמען ירוץ הקורא בהם כתבתים עם פירושם ע״פ פירוש רש״י ז״ל וע״פ פירוש משאר המפרשים. ז״ל: ויש גם לשונות המורגלים בדברי רז״ל בתלמוד ומדרש:

[שער] אות אלף

אבב חנותא נפישי אחי (ונפישי) [ומ]רחמי. פירוש בפתח החנות שמחלקין שם מזונות ויש שם עושר הרבה אחים והרבה אוהבים נמצאו שם. שבת פ׳ במה מדליקין [לב:א]:

אבב בזיונא לא אחי ולא מרחמי. פירוש בפתח החנות שיש שם בזיון והפסד ועוני לא נמצאו שם לא אחים ולא אוהבים:

אבב חוטרא מילי. פירוש בפתח המטה דברים כלומר כשהרועה בא לפתוח גדרות הצאן שם מדבר עמה להלקותה: שם:

אבי דרי חושבנא. פירוש לבית הדיר של צאן באים בחשבון: שם:

אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמנה אברהם חוץ לסירה ואני בתוך הסירה פירוש סירה סוגר ר״ל האפסר והוא נקרא (קאברישטרו בלעז שקושרים בו הבהמות.) (ב״ב) [בראשית] רבה בפ׳ כי עצר עצר [מא:ב]:

אגרא דכלה דוחקה. פירוש שכר הדרוש וכו׳ או שכר הכלה הדוחק ר"ל שכר ישיבת החבורה שיושבים החברים לכבד הכלה [במהדורת ווארשא: בעת] הכנסתה לחופה השכר שיעלה להם בעבור הצער שדוחקים זה את זה: בפ״ק דברכות:

אגרא דבי אבלותא שתיקותא. פירוש שכר (האכל) [האבל] שתיקות׳ לקבל מאהבה:

אגרא דהספדא דלויי. פירוש דלויי שמגביה קולו בהספד כמו [בראשית כז:לח] וישא (את) [לשון הפסוק: עשו] קולו ויבך שם:

אבוב לחארי זמר לגרדיאי. פירוש אבוב חליל שהיה לשרים הגדולים וזמרו בו אנשים פעוטים ר״ל הפחותי׳ אינו ערב אליהם אלא מחזירים עליו:

אדחלא אכרעך זיבונך זבין. פירוש בעוד שהעפר על רגליך קודם שתרחצם סחורתך מכור מיד כשתבא מן הדרך. ערבי פסחים:

אדכפנת אכול. פירוש כשהרעבת אכול (היינו דהרמב״ם ז״ל לא יאכל עד שירעבו.) בפ׳ הרואה [ברכות סב:ב]:

אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פירושו פשוט:

אדלא אבדינא בחישנא. פירוש מה שלא אבדת אני מבקש. שבת פרק כ״ד [קנד:ב]:

אוכמא בחיורא לקיא חיורא באוכמא לקיא. פי׳ שחור שנמצא בין לבנים גרוע ופחות וכן לבן שנמצא בין שחור גם כן פחות ומגונה:

אחנא תגרי אזבזגי מבדקי. פירוש אחינו סוחרים שעל קיניהם נבדקים כלומר במקו׳ סחורתם נבדקים הנאמנים אם הם נאמנים או לאו:

איהו בקרי ואתתיה בבוציני. כלומר האיש כשלא ימצא אשה לזנותה נקוב בדלעת לזנות בו וכן האשה כשלא תמצא זכר לזנות בו תעשה מהקשות זכרות לזנות בו. פ״ק דסוטה. [י:א] ועיין ברש״י ז״ל:

אי קצרתא לא אחשכת. פירוש אילו יגעת בשחר לא יגעת בערב:

אימת יתוש על הפיל. פירוש יתוש הוא רחש (הגדול ממים הקובצים) [במהדורת ווארשא: הגדל במים מקובצים] ונכנס באוזן הפיל או בטיבורו ומפחידו. שבת פ׳ המוציא יין:

איסתירא בלגינא קיש קיש קריא. פירוש המטבע תוך המזרק לעולם מקשקש אות אלף וישמיע קולו כמנהגו: בב״מ פרק המוכר [את] הספינה:

אייתי זוזא מביתיה וקא שקיל במזייה: פירוש זוזא הוא שם חכם מביתו לקח זוג של ספרים:

אי בטלי יהירי בטלי אימגושי. פירוש כאשר יבטלו גסי הרוח יאבדו ויבטלו המכשפים. פ׳ חלק [צח:א]:

אי דלית דלינא ואי לא דלית לא דלינא. פירוש אם תשאב מן הבאר אשאב עמך ואם לאו לא אשאב לבדי: פרק החובל:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. פירוש אינו דומה מי שהוא שבע למי שהוא רעב:

אם בקשת ליחנק תתלה באילן גדול. בזה יש פירושי׳ רבים ומתחלפים הכוונות ואלו הם אם בקשת וכו׳ אם ראית לשאול על דבר אסור חמור או התר גדול או לדון בדיני נפשות או דיני ממונות גדולים תלך אצל מי שהוא חכם גדול ואם יתירוך או יענישוך אז תשקוט נפשך בהם כי הם דנו דין אמת לאמיתו. ויש שפירשו אם בקשת לעשות שום דבר בלתי הגון אל תקח משל מההדיוט רק מהאנשים גדולים כי כל מה שיעשו יעשו בחכמה ואז יתלו הסירחון בהם ולא בך: ויש שפירשו אם בקשת לחלוק עם בר פלוגתך תתלה עצמך על האמת שהוא אילן גדול ולעולם תמצא טענתך ודברך מלא וגדול:

אכול תוחלתא ושדי קשיתא לבר: פירוש אכול תמרים וזרוק הגרעין לחוץ. מס׳ חגיגה פ׳ אין דורשין:

אכל עכברי ומית: פירוש השונרא שאכל עכברי׳ הרבה ומלא בטנו מהם ומת:

אל תדור במתא דלא צניף בה סוסיא פי׳ אל תשב במקום שלא יצהיל בו הסוס. פ׳ ערבי פסחים:

אלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזריה פלחו לצלמ׳ פי' אם הכו להם היו משתחוים לצלם (וח"ו שאם היה ע״ז (היה) [היו] משתחוים שעל ע״ז יהרג ואל יעבור רק בהיות הצלם הנדרטי של מלכים כדמפריש ר[בינו] תם ולכך אלמלא נגדוה היו משתחוים) כתובות אלו נערות [לג:ב]:

אמאי פשט' ליה מהאי דמחיוה מאה עוכלי בעוכל' פירוש כשהיו מקשים קושיא אחת שהיו מתרצים אותה בתירוצים הרבה וזה היה רצונו והיה שואל אמאי היו מתרצין היו משיבין מאה עוכלי בעוכל׳ עוכלי מדות ועוכל מדה אמר בעבור מדה אחת מדו מדות הרבה: או כמה מדות מדדו כאן כלומר תמו ותירצו אותה תירוצין הרבה כלומר על שאלה וקושיא א' תשו׳ הרבה. ב״ב פ׳ הא״ה:

אתר דמפזרין כנס אתר דמכנסין בדר. פירוש במקום שמפזרין קבץ ובמקום שמקבצי׳ פזר:

אתא גדא דביתא אתא גדא דעלמא פירוש בא מזל טוב בבית בא מזל טוב לעולם:

[שער] אות הבית

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כבר ידעת ענין הפרושים שהיו אנשים חסידים שהיו מפרישי׳ עצמם מכל תענוגי העולם והיו עומדים יחידים בקדושה ובטהרה היו מתנהגים מאד והיו מרחיקים גופם לבלתי הדבק עם שום אדם רק עם קצת יחידי סגולה ובכל יום הם עובדים השם מאהבה ומיראה ומדקדקים מאד במצו׳ ועל זה אמר בגדי עם הארץ מדרס להם כלומר הם היו חושבים היותם הם וכל מלבושם וכל ממונם טמא ואינן רוצים להשתמש ולהנות מהם כלל. חגיגה פ׳ אין דורשין:

בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו פירושו פשוט בג׳ דברים אלו אדם [במהדורת ווארשא: ניכר] במדותיו אם טובות או אם רעות. (מ׳ טהרות) [עירובין] פ׳ הדר[סה:ב]:

(בדיל היצא) [בהדי הוצא] לקי כרבא: פירוש בעבור קוץ אחד ילקה שדה חרושה קמא פ׳ החובל [צב:א]:

בוצינא טב לאדם הנהנת הקישות שאוכל לאוכלם עתה מהנאת הדלעת (שהצטריך) [שיצטרך] להמתין למחר עד זמן (בישולים) [בישולם]. והכונה כי טוב לאדם הדבר המועט ומשיג אותו מהדבר הגדול ומקוה אותו לזמן ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה [משלי יג:יב] תוחלת ממושכה מחלת לב וכו׳ סוכה פ׳ החליל:

בוצין בוצין מקטפייהו ידיע. פירוש הקשואי׳ הקטנים מקטנותם הם ניכרים:

בין ווי לוה נמלט רבן יוחנן בן זכאי. פירוש ווי

לשון צער וה לשון שמחה פי׳ בימי הרומים אמר רבי יוחנן ווי על היותם הצרים ראש לישראל שמעו ליצני הדור והלשינוהו לקיסר והביאו הקיסר לפניו ואמ׳ לו מפני מה צעקת ווי כשידעת שאנחנו מולכים עליכם והשיב לא אמרתי ווי אלא וה אדרבא שמחתי ונמלט.:

בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא: פירוש הבור ששתית ממנו מים אין ראוי להשליך בו אבן או צרורות:

בבא בר חמרא מוך שקיך וגני. פירוש החמר שהולך אחר החמור נקרא בר חמרא ואומ׳ לו פשוט וערוך שקך והצע בקרקע ושכב:

במתאי שמאי שלא במתאי תותבאי. פירוש במקומי שמי שלא במקומי מלבושי:

ביקש להולמו ולא הלמתו. פירוש כתר מלוכה מבית דוד לא תתישב בכל ראש רק באות' שהם מזרע בית דוד שהיה כמו חריץ בראשם שהיה מתישבת שם העטרה ועל זה אמרו ביקש להולמו שאדוני' בן חגית שרצה למלוך ביקש להולמו ביקש (שיתישב) [שתתישב] העטרה בראשו ולא נתישבה כי לא היה לו חריץ וכו׳ סנה׳ פ׳ כ״ג ע״ז פ' כ״ה:

תוכן העניינים

מדרש תלפיות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה