מדרש תלפיות חלק א· רבי אליהו הכהן האיתמרי
ב
אות בית
ענף באר
זוהר (פ׳ חקת דקפ״ג ע"ב) הוא הבאר היא הבא׳ קרינן מ״ש בקדמיתא בארה והשתא באר אלא בקדמיתא נוקבא בלחודהא והשתא דקאמר הוא כללא דכר ונוקבא אקרי באר ובאתר דאשתכח דכר אפילו מאה נוקביה דכר קרינן לכלא:
זוהר פ׳ שמות דף י"ב ע״ב הבאר שרא' יעקב ומשה היה הבאר שנברא בששת ימי בראשית בין השמשות:
אמ"ה [מעשה] האבות סימן לבנים ומי הבאר ההוא עלו ליעקב ומשה על שם שעתידין המים לעלות לישראל במדבר. זוהר פ׳ שמות:
ילקוט חדש ערך דוד ס״י נ״ה מהזוהר למה לא פגע הבאר בדוד ובאליהו כשברחו כשם שפגע הבאר ליעקב ולמשה כשברחו ומשני שם על פי הסוד:
אמ"ה נ״ל על דרך הפשט דשאני יעקב ומשה שברחו לנפשם יעקב מפני עשו ומשה מפני פרעה וגרם הליכתם להביא נשמות בעולם יעקב להביא י״ב שבטים ומשה לגרש׳ ואליעזר ועוד שמשה הציל נפשות הן בנות יתרו שהשיבום הרועים בתוך המים להמיתן ונזדמן משה והושיען כאחז״ל על פסוק וגם דלה דלה לנו מה שאין כן בבריחת אליהו ודוד שהי׳ להפך דכשברח אליהו מאיזבל נתבשר על איבוד נפשות דמשם שלחו ה׳ למשוח ליהוא בן נמשי למלך על ישראל וכו׳ [מלכים א' יט' יז'-יח'] והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (וכו׳) והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל [וכו'] ודוד בבריחתו נמשך משם מיתת שמעי בן גרה וכו׳ וכיון שכן לא פגע בהם הבאר שהבאר מורה על החיות וסימן לדבר באר מים חיים וכו׳ ומבריחת׳ נמשך ההפך:
עי"ל דשאני יעקב ומשה שיציא׳ בריחתם היה להלוך לקיים מצוה יעקב לשאת אשה וגם משה ליקח בת יתרו שהיה תאומתו בהיותו הבל שהרגו קין על התאומה ויתרו היה שורש קין וצפורה היא התאומה שעליה נהרג הבל לכן בא הבל במשה והלך ולקח תאומתו מיד קין שהוא יתרו כנודע ולכן כיון שהלכו כשלוחי מצוה פגע בהם הבאר. לא כן באליהו שברח לתועלתו שלא יגיע לו נזק מאיזבל וכן דוד שלא יגיע לו נזק מאבשלום:
עי״ל ידוע מחכמי הקבלה ז״ל דבאר היא המלכות לבדה אחר שנסתלק ממנה הזכר המשפיע עיין בפרדס בערכי הכנויים וכו׳ והנה ידוע דיעקב ומשה הם בתפארת לכן ביוצאם יצא הבאר לקראתם ככלה המקבלת לחתן:
עי״ל דשאני יעקב ומשה דיעקב טרחו אבותיו על המי׳ בענין הבארות כנודע וא״כ אינו מהדין שיצטער על המים לכן פגע בבאר המים וכן משה נצטער במים שהשליכוהו ליאור לכן פגע בבאר מים כדי שלא יצטער על המים ושימשכו בקשתם ע״י המים יעקב עם רחל שהשקה את צאנם ומשה בבנות יתרו שלא היו הרועים מניחים להשקות את צאנם כדכתיב ויבא הרועי׳ ויגרשום וכו' לא כן בדוד שברח מארץ ישראל דכתיב בה למטר השמים תשתה מים והמים שם על ידו של הקב״ה ולא ע״י שליח כאחז״ל: ואליהו שנמשך בריחתו ממה שעצר את המים דכתיב חי השם אם יהיה טל ומטר וכו' לכן לא פגעו בבאר מים:
ענף בבואה
ספר סודי רזי בליל הושענא רבה כשתשים מי מעיין בכלי מצוחצח וזך ותעיין בו אם יש לחיות אותה שנה אפילו פיו סתום ועיניו סתומות יראה בבואה שלו שהם פתוחים ואם יהיה פיו ועיניו סגורות ימות זה דבר ברור:
עוד יש מי שמדליקים נרות ביום הכפורים בשמן זית ומביטים בשמן בבואה שלהם אם רואים עיניהם ופיהם סגורים לא יוציאו שנתם: ויש רואים בליל הושענא רבה בצל הלבנה וטעם קלילא אית ביה אנו דמנינן שנתינו לשנות הלבנה. שמעתי מהמקובלים דאומרים כי זה צריך בשעת שכוכב לבנה שולטת באות׳ הלילה ובשעת ההיא הנסיון אמיתי (ציוני פ׳ שלח לך):
ענף בבל
ששך בבל בא"ת ב"ש: טבאל באלב"ם רמלא: (פירוש שש״ך פסוק הוא
בירמיה נ״א [מ"א] איך נלכדה שש"ך ופירש רש״י ורד״ק ז"ל ששך בא״ת ב״ש בבל טבאל פסוק הוא בישעיה סי׳ (ו') [ז' ו'] ועולה רמלא באלב״ם ורמלא הוא רמליהו מדרש רבה:
ענף בגדי אד"הר
ציוני פרשת תולדות כתנות עור שעשה הקב״ה לאדם היה מעורו של לויתן:
אמ"ה נלמד מכאן דסתם לבוש יהיה מהמין שיהי׳ מתכסה בשם בגד שהרי בגדי עשו החמודו׳ היו לבושו של אדם הראשון כאחז״ל וכתיב ותקח רבק׳ את בגדי עשו וכתיב וירח את ריח בגדיו כריח שדה היה שהיו מעורו של לויתן וקראם בגד:
ובספר קריאה נאמנה דף ל"ו ע״ב לבוש אדם וחוה נעשו בשם מלא ונתקיימו גם כן בשם מלא ונתקברו עמהם ולא באו לידי נמרוד:
ענף בגדים
ציוני פ׳ תצוה ואלה הבגדים אשר יעשו בגדי כהונ׳ לא היה בו תפירה אחת שלא היה רמוז בה תילי תלים של הלכות וסודות נפלאים הכמוסים בסתרי התורה לכן היו צריכים כוונה גדולה והוא מה שאמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמ' כדי שיבינו מה יעשו ולא (יפלגו) [יפגלו] במחשבותם ואם יבא הכהן להטעות יחשוב בבגדיו שהם לכבוד ולתפארת וכו':
אמר הקב״ה דמות דיוקנו של יעקב מנצח לפני בבית מלחמתי וכו' והנה זה מבואר באגדה:
בגדי שש שש בלשון ערבי עשור הגד הוגד לנו כי הוא גדל בארץ מואב כאילן עושה פרי כמו אגסים ואינן ראויים לאכילה רק יגדלו צמר עליהם ולא ילבשוהו רק המלכים ושרי המדינות והצמר ההוא יקרא עשור:
זוהר והבגד השתי וכו' נגעי בגדים באים על שלא הזכיר שם שמים בעבודת אלו הבגדים כי על כל דבר עבודה בעי לאדכורי שם שמים:
סדר לבישת בגדי כהונה גדולה כסדר שבעה רקיעי׳ מכנסי׳ שהיו לכסות בשר ערוה כנגד הרקיע הראשון שבו לבנה שהוא מכסה לאהל העולם השפל בשגם הוא בשר: כתונת כנגד הרקיע שבו כוכב: אבנט כנגד הרקיע שבו נגה: מעיל כנגד הרקיע שבו חמה: אפוד כנגד (אחרת) [רבינו בחיי: אפודת] הרקיע שבו מאדים. חשן כנגד הרקיע שבו צדק: ולכך היו בכפלו אורים ותומים שהיו מצודקים בדבריה׳: מצנפת שהיה עליון בראש כנגד הרקיע שבו שבתאי שהוא עליון על כל השבעה והכתוב קראו (רבינו בחיי: ראש) ראש כוכבים הוא שכתוב וראה [איוב כב' יב'] ראש כוכבים כי (רבו) [לשון הפסוק: רמו]: ציץ שכתוב קודש לה׳ כנגד כסא הכבוד שהוא למעלה משבע׳ ר׳ בחיי ז״ל פ׳ (שמיני) [צו ח' ז']:
אמ״ה מכאן מודעא רבא שהצדיק המקדש עצמו ככהן גדול שהוא קדוש בכל מיני קדושות ומנוקה מכל חטא הוא קיום שמים וארץ שהרי ז׳ רקיעין רמוזים בבגדיו והוא מלובש ומעוטף בהם כאלו הוא המקיימם כנשמה זו שהיא בתוך הגוף להחיותו ולקיימו ולאו דוקא כהן גדול גם העוסק בתורה דמזה הטעם נראה לי למה תלמידי חכמים נקראו כהנים כדרז״ל על פסוק ובני דוד כהנים היו לרמוז שיש להם מעלת כהן גדול המקיים שמים וארץ כמדובר שכיון בהלכות בגדי כהונה נחשב כאלו הם לובשים אותם על דרך אומרם חז״ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ונמצא (שבהיותה) [שבהיותם] עוסקים בהלכות בגדי כהונה נחשב כאלו הם מלובשים בהם דהיינו שמלובשים בז׳ רקיעים והם כנשמה להם לקיימ׳ ולהחיותם בכח צדקותם ונראה דעל זה הצדיקים נקראים שותפים של הקב״ה דכשם שהקב״ה אדון הכל והוא המקיים ומחיה לכלם כך הצדיקי׳ כמדובר ונמצא שהם כשותפים המתעסקים בפעולה אחת להשביח׳ והוא על דרך אומרם חז״ל מה הקב״ה מוריד גשמים כך הצדיקים הרי שמואל מה הקב״ה עוצר גשמים כך הצדיקים הרי אליהו מה הקב״ה מחיה מתים כך הצדיקי׳ שהרי אליהו ואלישע החיו מתים וכו׳ כביכול כשני שותפים שמה שעושה זה עושה זה:
ונראה שמנחיל הקב״ה זאת המעלה לעושים רצונו לפרסם גדולתו על ידם שנותן להם מכחו לעשות כפעולותיו והכח הזה ניתן להם מכח הנשמה הקדושה שבקרבם שהיא חלק אלוה ממעל וצד החלק ככל החלק ונמצא שהקב״ה שוכן בתוכם ועל זה יש כח בידם לעשות פלאים:
וזהו הטעם שבהיותם קוראים להקב״ה על שאלת איזה דבר מיד נענין כמו שרבו המעשיות בתלמוד בכמה מקומות כרב יאודה בשאלת המטר וכן חוני המעגל וכאלו רבים ורבי חייא בעובדא דאנטונינוס ששאל מהקב״ה והחייה לעבדו של אנטונינוס שהיה הרוג בפתח המערה וכן רבה ששחט לרבי זירא בסעודתא דפורי׳ והתפלל עליו והחייה אותו באופן שבפתיחת פיהם היו נענין אין זאת כי אם שהשכינה שורה ביניהם וכל מה שהיו רוצים לעשות היו עושים ברשות שלה:
[ענף] בגדי כהונה לכפר עון אד״הר
והנה אופן הכפרה יבא על דרך זה: חשן מכפר על הדין כי חשן הם אותיות נחש ואדם הראשון טעה בדין זה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים והוא הניח דברי הקב״ה ושמע לנחש לכן יבא כהן גדול שהוא דוגמתו וישרת בקדש בחשן הקודש ויכפר על הדין. וכנגדו מי שטעה בדין יסתכל בענין החשן ומקבל מוסר ושב ורפא לו נמצא ענין החשן הבא לכפר על אדם הראשון מעורר גם למי שקלקל בדין כמדובר ועל דרך זה שאר הבגדים:
אפוד מכפר על ע״ז כי אדם הראשון חטא בזה כדרז״ל אדם הראשון כופר בעיקר היה לכן יבא כהן גדול וישרת בקודש באפוד ויכפר על עון זה: וכנגדו מי שחטא בע״ז בראות האפוד על כהן גדול מתעורר לשוב בראות הרעות שגרם [אדם] הראשון במה שחטא בזה:
מעיל מכפר על לשון הרע שחטא במה ששמע דברי הנחש המסית שדבר לשון הרע על בוראו כמו שאמרו חז״ל וגם אדם תפס אומנותו ואמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי ואוכל דבר על חוה לשון הרע וכדרז"ל במדרש אמר לו הקב"ה בשפחה שבראתי לשמשך אתה בא לדבר עליה:
כתונת על שפיכות דמים. דאדם הראשון חטא בש״ד כמו שדרשו חז״ל על פסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה לכל העולם ונמצא באכילתו גרם בש״ד של כל הבאים אחריו לכן יבא כהן גדול שהוא דוגמתו וישרת בקודש בכתונת ויכפר עליו וכנגדו האדם אשר חטא בש"ד יראה ויקבל מוסר וישוב:
מצנפת מכפר על גסות הרוח: שאדם הראשון פגם בזה כי אין אדם חוטא אלא אם כן (קודם) [קדם] לו הגאוה ורוחו (גם) [גס] עליו על דרך שוטה רשע (וגם) [וגס] רוח וכדרז״ל במדרש דור המבול לא חטאו אלא עד שנתגאו וכו'. ונמצא שכיון שאדם חטא גרם לו הגאוה. לכן יבא כהן גדול שהוא דוגמתו וישרת בקודש בכתונת ויכפר עליו: וכנגדו מי שחטא בגאות רואה ומקבל מוסר ושב:
אבנט על הרהור הלב: דהיינו מינות דההרהור הוא בלב וכתיב אמר נבל בלבו אין אלהים ודרשו חז״ל אדם הראשון מין היה. לכן יבא כהן גדול שהוא דוגמתו וישרת בקודש עם אבנט לכפר על המינות שבלב: וכנגדו מי שחטא במינות רואה ומקבל מוסר:
מכנסים מכפרים על גילוי עריות: ואדם הראש׳ פגם בזה כדרז״ל אדם הראשון מושך בערלתו היה לכן יבא כ״ג שהוא דוגמתו וישרת בקודש בהם ויכפר עליו וכנגדו מי שחטא בג״ע רואה ומקבל מוסר ושב אל הקב״ה:
ציץ מכפר על עזות פנים: שאדם הראשון חטא בזה בהיות שהעיז פניו לחטוא בהיכל המלך וביום הראשון חטא ובצווי ראשון שנצטווה אין עזות גדול מזה וכאומרם ז"ל אינו דומה מי שחוטא לפני המלך לחוטא בחוץ לכן יבא הכהן גדול שהוא דוגמתו וישרת בקודש בציץ ויכפר עליו: וכנגדו כל אדם שחטא בזה רואה ומקבל מוסר. הרי כשם שהקרבן מכפר בראות האדם ומקבל מוסר כך דומה בדומה בגדי כהונה מכפרי׳ שרואה ומקבל מוסר כדפרשית:
אמ״ה ובהקדמה זאת נתבאר אצלי מאמר בתורת כהנים [פסקא ג'] וז״ל [ויקרא ט' ב'] ויאמר (לשון הפסוק: ה׳) אל אהרן קח לך עגל מלמד שאמר משה לאהרן [תורת כהנים שם: אהרן אחי] אעפ״י שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך (בבואך) [בביאתך] למקדש ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא [תורת כהנים שם: אני והלא] אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר קחו שעיר עזים לחטאת וכו׳:
קשה איך קאמר אעפ״י שנתרצה והלא עדיין לא נתרצה כי אם על ידי הקרבן ששרתה שכינה על ידו כדאיתא במדרש: קשה עוד והלא ביד אהרן לא היה אלא עון אחד והוא עון העגל ואיך קאמר לכפר על עונותיך שהם רבים: עוד לדקדק אומרו שלח דורון לפניך מאי לפניך. עוד להבין אומרו ושמא תאמר ישראל אינם צריכים כפרה אדרבא הם צריכים כפרה יותר ממנו שלא מיחו ביד הערב רב בעשיית העגל:
אמנם יובן עם האמור כי אהרן הוא כנגד אדם הראשון ושמונה בגדים באים לרצות על העבר כמדובר שטעה בח׳ דברים כדפרשית: לכן אמר לו משה אעפ״י שהקב״ה נתרצה על עונותיך שהם השמונה עבירות הנזכרות שמשעת עשיית ח׳ הבגדים ולבישתם אתחיל הרצוי עם כל זה צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן היינו סמאל שהחטיאך בהיותך אדם כדי שלא יקטרג עליך לאמר למה הוא שהניח דברי הרב ושמע דברי העבד יתכפר והוא אינו מתכפר כי הן אמת דטענה זאת נסתם ונעלם אז מהנחש היינו סמאל שאם היה נותנה אז היה נוצח כדרז״ל והקב״ה לא טען בעבורו מכאן שאין טוענין למסית וכו׳:
אמנם עכשיו כבר טענה זאת גלויה ויכול עכשיו לבא בטענה זאת לקטרג עליך ולעכב הרצוי והכפרה. לכן שלח דורון לפניך ולפניך מלשון וזאת לפנים בישראל כלומר שלח דורון על מה שעבר (מלפני׳) [במהדורת לעמבערג: מלפנים] דהיינו בהיותך בחינת אדם הראשון. ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני בהיותי אב לכלם וכלם תלוים בי ובהיותי מתכפר כלם מתכפרים דע שגם הם צריכי׳ כפרה משום שאחזו במעשיך (וחטאן) [וחטאו] בע״ז ונמצא שהיו שונים בחטא כי כבר חטאו בע״ז כשחטא אדם הראש׳ בע״ז שאז היו כלם כלולים בו לכן גם הם צריכים כפרה ויביאו שעיר עזים על שחטאו בשעיר עזים במכירת יוסף ובעגל עשו להם עגל מסכה כנזכר שם בסוף המאמר הזה: ובמכירת יוסף יש גזל שגזלו ליוסף ומכרוהו וש״ד וג״ע וע״ז שבגלות כלהו ביה אך יוסף נזהר מעצמו:
ובהקדמה זאת יובן גם כן מאמר במדרש [ויקרא רבה פרשה יב' סימן ד'] אמר רבי יודן כל אותם שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהם יין כיון שבנאו ונשא בת פרעה אותה הלילה שתה יין והיו (לפניו) [ויקרא רבה שם: שם] שתי (שמחות) [ויקרא רבה שם: בלוזמאות] (אחד שמחת) [אחת שמחה לבנין] בית המקדש (ואחד שמחת) [ואחת שמחה ל]בת פרעה אמר הקב״ה של מי אקבל של אלו או של אלו באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים הה״ד [ירמיה לב' לא'] כי על אפי ועל חמתי היתה [לשון הפסוק: לי] העיר הזאת עכ״ל:
ראוי לשים לב דלא על חנם בנה שלמה המקדש בז׳ שנים לא פחות ולא יותר דמה כיוון בזה שבודאי לא נפלו הדברים על מקרי עוד קשה מה כיוון שלא לשתות יין ואם משום שלא ישתכר ולעמוד בדעתו זה שייך לרקים ולפוחזים ששותים ומשתכרים ולא לחכ׳ שבחכמי׳ כשלמה דאדרבא חמרא ורחני פקחין: תו קשה מה ראה שלמה אחר המעשה הגדול שעשה מבנין המקדש כי נורא הוא לטעות וליקח לבת פרעה. תו קשה אומרו שהיו לפניו שתי שמחות שמחת שבנה המקד׳ ושמחת שנשא בת פרעה כמו זר נחשב להשוות שמחת המקדש לשמחת בת פרעה שהיא נשיאת של איסור. עוד קשה אומרו שבאותה שעה עלה על דעתו של הקב״ה להחריב את ירושלים דצריך לידע ולמה לא החריבו:
אמנם הוא אשר דברנו שהמשכן והמקדש הוא דוגמת העולם ונבנה לבסם העולם כמדובר בהקדמה ובהיות שלמה חכם שבחכמים ידע סוד הדבר ובנהו לשבעה שנים דוגמת העולם שנבנה לששה ימים והשביעי קודש: ובהיות שקלקול העולם היה על ידי היין שהנחש סחט ענבים ונתן לאדם כדרז״ל לכן לתקן זה לא שתה יין באותם ז׳ שנים שבנהו אך אחר שבנהו נתחכם שלמה יותר שבהיות הבנין על ידי שלם בלי חטא אם ישראל חוטאים לא יטיל כעסו על מעשה ידיו דמזה הטעם לא נכנס משה רבע״ה בארץ ישראל ובנה המקדש כדחז״ל וגם מטעם זו לא שלט האויב בשערים שהיו מעשה ידיו של דוד ונמצא שהקב״ה יהיה מטיל כעסו על ישראל ח״ו לכן מה עשה נשא לבת פרעה כדי לקלקל ושיטיל כעסו במעשה ידיו:
ולכן השווה שמחת בית המקדש לנשיאת בת פרע׳ כי נשיאתה גורם הצלת ישראל שהוא גדול מבנין המקדש וכראות הקב״ה טוב כוונתו של שלמה
הסכי׳ דעתו להחריב את ירושלים כלומר להטיל כעסו בו ולא בישראל ונכון:
ובזה יובן מאמר חז״ל כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה וכו׳ אעפ״י שחטאו מפורש בקרא נשיו הטו את לבבו משום שכוונתו לטובה כמדובר ומה שאמרו חז״ל [שמות רבה פרשה ה' סימן א'] [ארשב"י] (טוב היה) [נוח לו] לשלמה (שיגרר) [שמות רבה שם: שיהא גורף] ביבין (ולא יכתוב עליו נשיו הטו וכו׳) [שמות רבה שם: שלא נכתב עליו המקרא הזה] משום דבהדי כבשי רחמנא למה לו ואין ראוי לחטוא בקום עשה אעפ״י שכיון לטובה. ומיהו כל האומר שחטא מצד יצרו טועה ונכון:
ובהקדמה זאת יובן ברייתא מתורת כהנים [פרשה א'] ויהי ביום השמיני באותו היום נטל עשרת עטרות ראשון4 למעשה בראשית: ראשון לנשיאים ראשון לראשי חדשים: ראשון לשכון [תורת כהנים שם: שכינה] בישראל: ראשון לכהונה: ראשון לעבודה: ראשון לירידת אש: ראשון לאכילת קדשים: ראשון לאסור הבמות: ראשון לברך את ישראל ע״כ דקשה מאי ראשון למעשה בראשי׳ ולמה עשר עטרות: אמנם הוא אשר דברנו כי המשכן נבנה דוגמת העולם כדי לבסמו וזהו אומרו ראשון למעשה בראשית כי כיון שעל ידי המשכן נתקן העולם נחשב כאילו עתה נבנה ולכן נטל עשרה עטרות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם:
וזהו כוונת מאמר חז״ל ילקוט ויהי ביום השמיני מלמד שהיה שמחה לפניו במרום כיון שנברא בו העולם במעשה בראשית אומר ויהי ערב וכאן הוא אומר ויהי ביום השמיני ע״כ: שבזה כיון שעל ידי המשכן שהיה דוגמתו של עולם נתבסם העולם לכן היה שמח׳ לפניו במרום כיום שנברא בו העולם: ודקדק לומר שהיה שמחה לפניו במרום דהו״לל שהיה שמחה לפניו מאי במרום אלא לרמוז על שמחת מלאכי השרת ששמחו בבנין המשכן והוא חידוש גדול לפי שהמלאכים קטרגו בבנין המקדש באומרם מניח את העליוני׳ ושוכן בתחתוני׳ וכו׳ ועכ״ז במשכן שנבנה לתיקונו של עולם שמחו אעפ״י שיורד לשכון בתחתוני׳ משום שאם אין משכן עולם הולך ומתמעט עד שחוזר לתהו ואעפ״י שגם המקדש נבנה לזאת הפינה וא״כ למה קטרגו מיהו כיון שכבר נתקן עם המשכן ועכשיו ישראל בארץ די ישיבתם שם לבסם העולם ולכן מצאו מקום לקטרג כדי שלא יעזוב לעליונים לשכון בתחתונים:
ובזה יובן ששמש משה רבע״ה ז׳ ימי המלואים לא פחות ולא יותר אלא כיון שהמשכן דוגמת העולם כמדובר ובשביל משה נברא העולם כדרז״ל לכן ניתן לו רשות לשמש ז׳ ימים דוקא שהוא שיעור ימי העולם שיתא אלף שני עלמא ושביעי קודם שנברא בעדו מכאן ואילך ניתן השימוש לאהרן שהוא כנגד אד״ה שקילקל כל מה שנברא באלו הימים כדי שיתקן. ויובן גם כן מאמר ויברך אותם משה מה ברכה ברכם אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם רבי מאיר אומר כך ברכם יוסף ה׳ עליכם והם אומרים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ע״כ:
הנה כיון שבחטא אד״ה נסתלקה השכינה מן התחתונים כדחז״ל במדרש שבאו שבעה דורו׳ עד שנסתלקו לשבעה רקיעים וכנגדם באו ז׳ צדיקים עד שחזרו כאן למטה וכו׳ לכן עכשיו שבבנין המקדש נתקן העולם כמדובר אמר יהי רצון שתשרה שכינה כאן למט׳ במעשה ידיכם כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון: ורבי מאיר סובר צוה על המשכן לביסום העולם ממילא נפקא שתשרה שכינתו ביניהם ואם כן תפלה על זאת למה. אלא ברכם יוסף ה׳ עליכם וכו׳ שכיון שבחטאו של אד״ה נמשכה המיתה הממעטת בבריות עכשיו שנבנ׳ משכן לתקונו שייך ברכה שיוסיפו:
ויובן גם כן מאמר הביאו (הילקוט) [תורת כהנים פסקא ט'] פ׳ שמיני על פסוק ויקרב אהרן את קרבן העם קרבנו של אהרן מכפר יותר מקרבן העם שקרבן העם (אין) [אינו] מכפר על הכהנים כקרבנו ע״כ טעמו מפורש עם האמור שכיון שאהרן הוא דוגמת אדם הראשון שבא לתקן ועיקר התיקון הוא על יד המקלקל כנודע לכן קרבן אד״ה דהיינו קרבן אהרן שהיה במקומו יש כח לכפר עוד יותר מקרבן העם שהם סעיפים של אד״ה כי הוא היה השורש:
ובזה יובן גם מאמר יש אומרים [תורת כהנים פסקא ח' פרשת שמיני] היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו (תורת כהנים שם: נכנס משה אצלו) וא״ל [תורת כהנים שם: משה] (תורת כהנים שם: אהרן) אחי (תורת כהנים שם: ממנו) [תורת כהנים שם: לא ממה ש] אתה מתיירא [תורת כהנים שם: ממנו] הגס דעתך (תורת כהנים שם: בא) וקרב [תורת כהנים שם: אליו] לכך נאמר קרב אל המזבח ע״כ: הכוונה כיון שאהרן היה דוגמת אדם הראשון ואדם הראשון הקריב שור מקרין מפריס ונתרצה לפני המקום לכן עכשיו שנבנה המשכן דוגמת העולם לתקנו נדמה המזבח לאהרן כדמות שור לרמוז שנתרצה הקב״ה עתה כמקדם ומאז כשהקריב אותו שור מקרין מפריס: ואהרן כיון שהיה ביראת מעשה העגל דן בעצמו שהראו לו ענין העגל שור אוכל עשב שעדיין חטאו רשום ומשה רבע״ה הבין מה שדן אהרן שלכך מתיירא וגילה לו סוד הענין שענין תבנית שור שראה אינו כמו שדן אלא רמזו לו שנתרצה עתה כמו שנתרצה אז אדם הראשון בהקריבו שור מקרין מפריס וזהו אומרו הגס דעתך דטוב מבשרים לך בראיה זאת וחוץ מהכונה פרשתי בחיבור על התור׳ אופנים אחרים תראה משם:
ובהקדמה האמורה יובן ג"כ מאמר במדרש וישא אהרן את ידיו ויברכם באות׳ שעה זכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתי׳ ע״כ. ידוע מרז״ל שאדם הראשון היה כהן גדול וכו׳ והנה כיון שחטא שגרם בחטאו לשפוך דמו של כל הדורות נתגרע כדין ההורג נפש בשגגה וכו׳ וכיון שכן נפסל מלישא כפיו:
אמנם עכשו שנבנה המשכן ונתבסם הכל כמדובר ואהרן שהוא דוגמת אה״ר באותה שעה שנבנה המשכן זכה במתנות כהונה דהיינו מה שאבד אדם הראשון בחטאו וגם זכה לנשיאות כפים לברך לפי שכבר נתקן ונתכפר:
ובזה יובן הקטרוג הגדול של סמאל להחטיאם במדבר במרגלים בקרח ומתאוננים וכאלה רבות שבראותו בנין המשכן שהוא לבסם העול׳ מה שהוא בלבל וחירב היה מבקש אופנים להחטיאם כדי לבטל כוונת הבנין ויחזור העולם לקלקולו כמקוד׳ ולכן קטרג מאד עד שהחריב המקדש כנודע:
ובזה יובן מאמר במדרש אחשורוש [אסתר רבה פרשה ד' סימן ב'] וז״ל אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה אם (יתקיים) [מתקיימת] עצתו של רשע זה מי מקריב לפניך כרשנא מי מקריב לפניך פר בן שנה. שתר מי מקריב לפניך שתי תורים. אדמתא מי בונה לפניך מזבח אדמה: [אסתר רבה שם: כמה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי] תרשיש מי לובשי בגדי כהונה ומשמש לפניך כד״א תרשיש ושהם וישפה. מרס מי ממרס לפניך את העופות מרסנא מי ממרס לפניך את הסלתות: ממוכן מי מכין לפניך את המזבח באותה שעה אמר [אסתר רבה שם: להם] הקב״ה (אסתר רבה שם: ל)ישראל בני הם רעי הם קרובי הם אוהבי הם בני וכו׳:
קשה דלמה לא הליצו המלאכים על ישראל בשאר מצות שבתורה לומר מי יהללך בלולב מי (ינים) [יניח] תפילין וציצית ומזוזה וכאלה רבות ולא הליצו כי (אח) [אם] בענין קרבנות בלבד: גם נבין ג״כ מאמר במגילה תפארת גדולתו מלמד שנתעטף בגדי כהונה וישב דמה כיון בזה אחשורוש. וגם נבין ג״כ מהו כיון בעשית המשתה ולהשיב להם זונות כדי להחטיאם:
אמנם דע שבמשכן הביאו י״ג דברים זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו׳: ותולעת שני וכו׳ הנה י"ג דברים מנוין בקרא כנגד י״ג עגלי׳ שעשו כדי לכפר עליהם כדאיתא במדרש תהלים. והנה במשתה שעשה אחשורוש בעצת המן הרשע להחטיא את ישראל תמצא י״ג דברים חו״ר כרפ״ס ותכל״ת בו"ץ ארגמ״ן גלילי כס״ף עמודי ש״ש מטות זהב וכסף עירב כסף וזהב ועשה תולדה ממתכת אחר ועשה ממנו מטות כמו שפירשו (מז״ל) [חז"ל] בה״ט וש״ש וד״ר וסוחר״ת: וכלי׳ מכלים שוני״ם היו כלים דיוטיריטא של כלי זכוכית שרואים פניהם בהם יפים ויקרים ככלי זהב כדאיתא במדרש הרי י״ג דברים:
והנה כיון הרשע להכניס קודש בחול ובראות שנחרב המקדש ומנה וטעה כדרז״ל במס׳ מגילה חשב מחשבות לחזור העולם לקלקולו ביודעו שהמשכן והמקדש היו תיקונו כמדובר לכן עתה שנחרב ביקש להגביר הטומאה בעולם בעצת המן הרשע שהוא דוגמת סמאל הרשע כמו שפירש הרב בעל המפה ז״ל בפירוש על המגילה שעשה ועשה כדוגמת המשכן שהיה בו י״ג דברים גם הוא הכין י״ג דברים ווילונין ואהלות כדוגמת המשכן וכלים מכלים שונים כדוגמת כלי השרת:
וכיון שהמן היינו סמאל כמדובר הוא אשר החטיא לחוה ביין ובזנות כדחז״ל סחט ענבים ונתן לה ואח״כ שכב עמה כדרז״ל על פסוק וידע אדם מאי ידע ידע שבא נחש על חוה ובא עליה וכו׳ גם בנדון זה נתן עלה להחטיאם ביין ובזנות וזהו והשתיה כדת אין אונס שפירושו שלא יאנסו לשתות כדת משה הכוס בשתי פעמים כדרז״ל שתה בבת אחד הרי זה גרגרן בשלשה הרי זה גאותן וכו׳ אלא הדרך הישר בשתי פעמי׳ והרשע צוה השתי׳ שיכריחו שיהיה כדת אין אונס לעשות כן אלא יניחו לעשות כרצון איש ואיש לשתותו בבת אחת או בשלשה וכו׳ כדי שיתגאו וישתו וישכרו ויקלקלו בזונות שהושיב אצלם כמו שעשה עם חוה ויחזר קלקולו במקומו:
וכיון שהמן (היא) [הוא] סמאל ביקש לאבד למרדכי שהוא דוגמת אדם הראשון כמו שפירש שם בעל המפה ז״ל וכמו שמבואר אצלי עם זה פסוק איש יהודי היה בשושן הבירה וכו׳ כלומר איש יהודי דהיינו מרדכי דוגמתו של אד״הר שהיה היהודי ראשון שבעולם כדחז״ל על פסוק לעובדה ולשומרה שהניחו בג״ע לשמור מצות עשה ומצות לא תעשה וכו׳ ושם היה בשושן הבירה שהוא גן עדן היכל של שושנים ושמו מרדכי מירא דכיא יציר כפיו של הקב״ה בין יאיר שעקבו של אה״ר היה מאיר יותר מגלגל חמה והאיר לו הקב״ה עיניו לתשובה בן קיש שהקיש בדלתי תשובה ופתח לו כדרז״ל: בן ימיני שבראו הקב״ה בימינו כאומרם חז״ל אשר הגלה מירושלים שנתגרש מג״ע: עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה רמז שבחטאו והתגרשותו גרם גלות לישראל והוא גלות השכינה יכני״ה (די״ה) [מלך יהודה] רמז לשכינה כנודע שהוא מלך יהודה שהקב״ה נקרא מלך ישראל שהוא מלך היהודים המעידים עליו כדאיתא בילקוט ישעיה על פסוק אתם עדי נאם ה׳ כביכול אם אתם מעידים שאני אלוה אני אלוה וכו׳ אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל דהיינו סמאל שנקרא כלב כדאיתא בזוהר ונבוכדנצר מלשון כלב נבח כדחז״ל נבח ככלבא והוא מלך בבל שבלבל העולם שהחטיא לאדם וגרם גלות השכינה כנודע וכראות מרדכי שהוא בחינת אדה״ר שחוה בחטא׳ עשתה פירוד בין הויה ואדנות לכן לתקן זו ויהי אומן את הדסה שהיא אסתר בחינת חוה היה מרגילה באמן שעולה הויה ואדנות וזהו ויהי אמן את הדסה אמן חסר אותיות אמן היא אסתר שהיתה נסתרת ממנו בשעה הבריאה שהיתה מאחריו עד שנסרה הקב״ה והעמידה בפניו והוא בת דודו או בן דודו שנדרש על הקב״ה כי אין לה אב ואם שלא היתה ילוד אשה: והנערה יפת תאר וטובת מראה שקבל בפני חוה כקוף בפני אדם: ובמות אביה ואמה שאדם לחוה בחינת אב ואם שהיתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ובמו׳ בחטאו לקחה עכשו מרדכי שהוא בחינת אדם הראשון לו לבת לתקן מה שעיוות בשומעה דברי הנחש:
וזהו הטעם שאסתר שהוא בחינת חוה גלגלה מיתת המן בחינת סמאל במשתה היין לשלם לו מה שהחטיאה ע״י היין שסחט ענבים ונתן לה כאומרם חז״ל וגרם מיתה לכל העולם לכן הביא מיתתו ביין:
ולכן חייב אדם לבסומי בפוריא כדי לסמות את עיניו של סמאל לשתות יין בצווי הקב״ה ולקבל שכר בהפך מה שגרם בזמן חוה. ועניני׳ אלו מבוארי׳ אצלי באורך בספר מנחת אליהו:
נחזור לענין שאחשורוש בראו׳ שהמשכן היה לתיקון העולם כמדובר רצה להחזירו לקלקולו ומה עשה הכין בתבנית המשכן מצד הטומאה כדי להגביר הסטרא אחרא על הקדושה ח״ו ולכן נתעטף עצמו בבגדי כהונה להדמות עצמו דוגמת כהן גדול הלובש בגדי כהונה לשמש בהם בטומאה:
והנה כיון שהכין דוגמא משכן הקודש מצד הטומאה לכן פתחו המלאכים במליצות קרבנות ישראל שהיו עושין במשכן ובמקדש רבש״ע מי מקריב לפניך פר בן שנה מי מקריב לפניך שתי תורים מי בונה לפניך מזבח אדמה מי לובשי בגדי כהונה ומשמש לפניך וכו׳ כלומר כבר הרשע עשה דוגמת משכן אם אתה מצליחו יאמר מי יעשה כל זה לפני המקום דמי יכול להחזירם ח״ו וכמו שאמר המן אלוה של אלו ישן הוא ח״ו והוא זקן כדחז״ל במדרש כי הם בדעתם סוברים שאין ישראל חוזרים עוד לקדמותם לכן עורה למה תישן ה׳ והקב״ה השיב ישראל בני הם רעי הם וכו׳ לא עזב ולא יעזוב מיד בלבל עצתו ונהרגה ושתי שהיא דוגמת בת זוגו של סמאל דהיינו המן והוא עצמו קטרג עליה להורגה כי מצד הטומאה הכל קטטה אלו עם אלו כנודע וישראל קבלו התורה ברצון ונתקיים התיקון:
ובהקדמה זאת יובן ענין מיתת נדב ואביהוא בחנוכת המשכן כי הנה בראות סמאל הרשע בנין המשכן שהוא לתיקון העולם שקלקל בעצתו לחוה עשה אופנים ובלבולים עד שגלגל במיתת בני אהרן אולי יטיח דברים ובהיות שהוא היה דוגמת אדם הראשון לתקן במקומו יהיה מקלקל כל התיקון כבתחלה בהיותו בועט ח״ו וכוונת סמאל לגלגל ענין מיתה במשכן כדי לבלבל דעת הרואים באומרם אם איתא שהמשכן הותקן לבשם העולם מחטאו של אדם הראשון שגרם מיתה איך ולמה נמשך ממנו מיתה שהרי מתו בניו של אהרן אין זאת כי אם שאין ממש בדבר ח״ו ואהרן הבין כוונת השטן ושתק וקבל שכר על שתיקותו כדחז״ל במדרש ופירש החכם השלם אחי ז״ל שהיה מקום לאהרן לחלוק עם משה לומר שהוא גרם במיתת בניו בהיות שהוא הקריבו בעל כרחו אל המזבח להקריב כי הוא לא היה רוצה בראות שנדמה לו המזבח בתבנית שור כדחז״ל ומשה הקרבו בעל כרחו דכתיב קרב אל המזבח וכו׳ ומשם נמשך הקרבת בניו אש זרה ועכ"ז שתק שאינו חוזר השתיקה כלפי מעלה וכי חשוד היה אהרן על כך ח״ו אלא השתיקה היה כלפי משה כמדובר וכוונת אהרן בשתיקה כדי שלא לתת מקום לסמאל שאהרן בעט ח״ו ולכן קיבל שכר על שתיקתו על שהיה לו מקום לחלוק עם משה ולא חלק: ואדרבה קיבל הדין בשמחה ולפרסם הקב״ה שלא נעצב על הדבר נגלה אליו לאמור על ידו פרש׳ יין ושכר אל תשת וידוע שאין הנבואה שורה מתוך עצבות ובראות שנראה אליו השכינה אין עדות גדול מזה שהיה שמח ובזה נחלש כחו של סמאל כי לא נעשתה עצתו וגם כל ישראל לא הרהרו אחר מדותיו יתברך כי כלם ידעו סוד בנין המשכן לתיקון העולם והבינו גם כן שמעשה שטן גרם לגלגל כל זה כדי שיבעטו ויחזור הקלקול למקומו:
וזהו שאמרו (ח"ז) [במהדורת לעמבערג: חז"ל] שנתקדש הבית על ידם שכיון שמתו ולא הרהרו אחר מדותיו יתברך כדי שלא יצליח סמאל בעצתו אין קידוש גדול מזה לבית כי הצליח כוונת הבנין:
ויובן מאמר בילקוט פרשת וישלח על פסוק יעבור נא אדוני שאמר יעקב לעשו עכשו יש לפני לעשות מלאכת המשכן מלאכת המקדש וכו׳ הנה כיון שיעקב היה דוגמ׳ אדם הראשון כדחז״ל שופרי דיעקב מעין שופרי דאה״ר. ועשו הוא דוגמת סמאל הרשע שסמאל שרו של עשו והוא יזדמן עם יעקב בלילה להלחם עמו כדחז״ל ולכן בהיות עשו סמאל ויעקב אדה״ר והוא אשר החטיאו בהיותו אדם וקלקל העולם בא עכשו באותו כח ויעקב אע״ה הבין כוונתו והחליש כחו בהזכיר לו שיש לפניו מבניו שהם עתידים לבנות משכן ומקדש ועל ידי בניינין אלו יתבשם העולם שהוא מה שקלקל ובהיותם בניו הבונים הרי כאלו הוא בעצמו הבונה כי ברא כרעא דאבוה כדחז״ל וזהו שדקדק לומר יש לפני לעשות מלאכת המשכן והמקדש וכו׳ לפני דייקא כלומר כאלו הבנין לפני עשוי מידי כיון שיוצאי ירכי הם הבוני׳ וחוץ מהכונה הארכתי בפירוש על התורה בכוונת מאמר זה באורך:
ובזה מתיישב היטב מאמר הזוהר [פרשת ויצא קמ"ח ע"ב סתרי תורה] המופלא ותקע בכף ירך יעקב שנגע בנדב ואביהוא וכו׳ ויעקב התפלל על נדב ואביהוא וכו׳ דקשה מה כיוון סמאל לנגוע בנדב ואביהוא ולמה יעקב התפלל על אלו דוקא יותר משאר צדיקים. אלא בראות סמאל הרשע שקלקל העולם שעתידין ישראל לבשמו על ידי בנין המשכן מה עשה רמז ליעקב שלא יועיל תקנתם כי הוא יגלגל אז מיתת נדב ואביהוא ועם זה יבעטו ישראל או אהרן המתקן במקום אדם הראשון במעשה המשכן ובזה יתקלקל התיקון: ויעקב מיראה זו התפלל על נדב ואביהוא וענין התפלה שלא ימותו או ימותו שלא יהרהרו אחר מדותיו ונכון. ועשתה תפלתו של יעקב פרי שאע״פ שמתו נדב ואביהוא אהרן וכל אחד מישראל נד״ב לבו להצדיק את הדין ולא לבעוט אלא לומר להקב״ה אביה״וא וזה נדב ואביהוא:
וכפי ההקדמה מתיישב למה המשכן עשוי פרקים והיו מחברים אותם והיו פורקים אותו וחוזרי׳ ומקיימים אותו רמז שבנין העולם או הפכו תלוי בהם לקיימו במעשיהם הטובים או להחזירו לפרקים ולתוהו ובהו כמשכן זה שהוא דוגמת העולם בידם להקימו ובידם לעשותו פרקים ואחר הפרקים חוזרים להקימו ולהעמידו בנוי לרמוז אל התשובה שאף ע״פ שיעשו מעשים המחייבים ביטול העולם בשובם אל ה׳ חוזר העולם לקיום בנינו כמשכן שאחר הפריקה מסיבת הנסיעה היו חוזרים להעמידו:
ובהיות המשכן דמות העולם זהו הטעם שלא נעשה כי אם מעצמו בגזרתו יתברך כדוגמת העולם שהיה במאמרו ובגזרתו יתברך ומיהו היה בעשיית המשכן עירוב מלאכת ידי כל חכם לב רמז לבריאת העולם שנתיעץ הקב״ה בבריאת העולם שנתיעץ הקב״ה בנשמותיהם של צדיקים כדאיתא בפרקי ר׳ אליעזר וכו׳ גם במלאכת המשכן נתעסקו בו נשמותיהם של צדיקים היינו כל חכמי לב:
וזהו אומרם חז״ל במדרש כשם שהעולם נבנה בחכמה בתבונה ובדעת דכתיב ה׳ בחכמ״ה יסד ארץ כונן שמים בתבונ״ה בדע״תו תהומות נבקעו וכו׳ כך המשכן והמקדש נבנה בשלשה דברים אלו וכו׳ להראות באצבע כי המשכן נבנה לתיקון העול׳ כמדובר והרבה מאמרים האלו מורין על זה אין צורך להאריך. ובנין אב שבכלם שפסוק [משלי ט' א'-ב'] חכמות (לשון הפסוק: נשים) בנתה ביתה חצבה עמודיה ז׳ טבחה וכו׳ הנדרש בבריאת העולם נדרש ג״כ במעשה המשכן כדרז״ל במדרש פ׳ שמיני [ויקרא רבה פרשה יא' סימן א'-ב'] תראהו משם לרמוז על הקדמתנו זאת:
ובהקדמה זאת יובן הטעם ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית (יחזקאל סי׳ מ״ד [כ"א']) שכיון שהמשכן והמקדש היה לתיקון העולם כמדובר וקלקולו נמשך מהיין כדחז״ל סחט ענבים ונתן לה ותיקונו על ידי עבודת הכהנים לכן אינו מהראוי שיכנסו שתוי יין כי אין קטיגור נעשה סניגור אך אמנם כיון שהקב״ה בכל משלה צוה לנסך יין במקדש ושממקום ממנו המותה דהיינו היין משם ימשך ברכה ע״י הניסוך לפניו: ובזה ניחא שכל דבר שבקדושה הוא על היין לרמוז כי נתקן נגע הצרעת מהשחתת שנמשך מן היין רצוי לומר שהתחיל תיקונו ע״י הנסכים ימשך תיקונו ע״י זאת לעשות דבר שבקדושה על ידי היין:
ויובן גם כן למה הביאו י״ג דברים למעשה המשכן זהב וכסף וכו׳ כדרז״ל לתקן על היין שבו נתקלקל העולם כמדובר ונאמרו על היין י״ג ווין לשון ווי כאומרם חז״ל משום דסמאל כווין להחטיא לאד״הר ולעקור י״ג עיקרי התורה שהיא יסוד בנין ולכן נאמרו י״ג ווין לשון ווי על מה שכווין ובהיות המשכן תיקון העולם הביאו י״ג דברים אל הקדש לתיקון הי״ג ווין עיין בילקוט פרשה תרומה על פסוק וזאת התרומה י״ג דברים הביאו למשכן כנגד י״ב דברים שהטיב הקב״ה עמהם במצרים ולעתיד לבא יגמול להם כנגד הי״ג דברים ע״כ כפי דרכנו הכל לתקן י״ג ווין שנאמרו על היין הטיב עמהם י״ג דברים לבסם הי״ג ווין כמדובר:
ובהקדמה זאת יובן מאמר לחז״ל בסנהדרין [דף ע' ע"א] פרק בן סורר ומורה אמר ר׳ חנן לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעי׳ שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ופירש רש״י ז״ל שכר לרשעים שמתעדנין בו בע״הז ומקבלי׳ שכר (מצות) [מצוה] שעושים (בעו״הב) [רש"י שם: בעוה"ז] לאובד היינו רשע שנטרד והולך לו עכ״ל שהנה כיון שע״י היין נמשכה המיתה והטומאה בעולם לכן ע״י היין ראוי לנחם אבלים לומר שאין רע יורד מלמעלה ואדם הוא שגרם בעצמו ע״י היין ששתה כמדובר מיד הנחש וכיון שהוא גרם לעצמו ראוי שיקח נחמה באומרו עונותי הטו אלה כי כל הנשמות היו כלולות בגוף אד״הר וכלם נמצאו בחטא ולא הקב״ה גרם לי אם כן כיון שאני הרעתי את עצמי ראוי לקבל נחמה ולבלום פי מלדבר ויהיה לכפרה על העבר: והרשעים כיון שעוזבים דרך חיים ותופשים בדרך המות דרכו של סמאל ראוי לשלם שכרם בעו״הז ע״י היין שהוא הדבר שבחרו בו דהיינו היין שבו המשיך סמאל הקלקול בעולם א״כ בדין הוא שע״י היין ימשך קלקולו ואבודו לעולם שכלו חיים דמשלם לו הקב״ה בעו״הז שכר איזה מצוה שעשה ע״י היין כדי לטורדו מן העו״הב: ובזה ניחא שבמלת יין נרמזים ע׳ אומות שהם מספר יין כדרז״ל על פסוק כי טובים דודיך מיין וכו׳ לפי שיין שהשקה נחש לחוה גרם במציאותם בעולם שאם לא היה החטא כלם היו עובדים להקב״ה וע״ז מנסכים יין במזבח לתקן על זו:
ובהקדמה זאת הותר ספק שנתעוררו המפרשי׳ ז״ל (סביאו) [הביאו] בעל ספר (תנחומות אל) [במהדורת לעמבערג: רבינו בחיי] ז״ל תחלת פרשת שמיני [ויקרא ט' ג'] דכיון שכוונת אהרן במעשה העגל לא היה לע״ז כמו שאמר חג לה׳ מחר שלא אמר חג לעגל כדחז״ל ולזה אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כדי שיעכבו (אנשים) [הנשים] על תכשיטיהם ויבא בתוך כך משה רע״ה וכן ויבן מזבח לדחותם א״כ מדוע צוה ה׳ לאהרן איל לעולה כי העולה היא על המחשב׳ והוא לא חטא במחשבה וכו׳ אלא כיון שהמשכן נבנה דוגמת העולה לבשמו ואהרן היה דוגמת אד״הר כמדובר ובא לתקן על מה שעיוות אה״ר ואדם הראשון חטא במינות כדחז״ל בסנהדרין אד״הר מין היה והמינות הוא בלב דהיינו במחשבה כדכתיב אמר נבל בלבו אין אלהים לכן הוצרך עתה להביא איל לעולה הבא על המחשבה לתקן על שעבר:
גם מתיישב קושי כיון שקודם כל מעשה מקדים המחשבה למה צוה בקרבנות המלואים קרבן חטאת תחלה שהוא על חטא המעשה ואחר כך העולה שבאה על הרהור הלב שהיה ראוי להקדים צווי העולה שבאה על המחשבה כיון שמחשבה קודמת למעשה: אלא קדם צווי קרבן חטאת לרמוז חוץ מפשוטו על הנסתר האמור שכל זה בא לתקן מה שעיוות אדם הראשון ולכן קדם המעשה להרהור לרמוז בא לתקן על מעשה שכבר נעשה ולעוררנו אל הרמז שינה להקדים המעשה ודו״ק:
גם מתיישב קושי המפרשים למה עניינ׳ הסוטה היה על יד כהן ולא ע״י אחד מחכמי ישראל ומזקניה אמנם כיון שהעולם נתקלקל ע״י היין כמדובר והסוטה הרבה יין עושה כדחז״ל לכן הכהן שהוא דוגמת אד״הר שבא לתקן מה שנתקלקל ע״י היין ראוי שיתעסק בענין זו שהרבה יין גרמה לה ונמצא אחזה בדרך הנחש המקלקל יבא הכהן המתקן ויאבדנה מן העולם או יצילנה מהחשדה אם אין בה עון אשר חטא. ואם נמצאת טהורה שכרה בן זכר כדחז״ל על פסוק ונקתה ונזרעה זרע וכו׳ כי כיון שנחשדה בדבר שגרם מיתה בעולם הממעט הישוב מדה כנגד מדה תלד בן בשכרה המישב העולם:
ואפשר לומר חוץ מפשוטו דמזה הטעם היו משקים לנהרגים כוס של יין עם לבונה כאומרם חז״ל והטעם שלא ירגיש כל כך המיתה אמנם כפי דרכנו הוא תפס בדרכי הנחש וחטא לאלהיו משקים לו יין לרמוז הלך זה בדרך מי שהמשיך מיתה בעולם ע״י היין וזהו גרם לך מיתה מרה כזאת במקום שהיתה ראוי להתלבן עצמך מכל מום וזהו רמז הלבונה לשון ליבון:
ובהקדמה האמורה מתיישב מאמר בילקוט פ׳ תרומה [רמז שס"ג] וז״ל זהב וכסף ונחשת זהב כנגד משכן שעשה משה שהיה חביב (לפני) [על] הקב״ה כזהב וכסף (זו) [זה] מקדש ראשון שבנאו שלמה דכתיב בו אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. נחשת זו מקדש שני וכו׳ דקשה הן אמת דהמשכן היה על ידי משה רבע״ה אדון כל הנביאים מיהו כיון שהמשכן היה בחוצה לארץ והיה לשעה משא״כ המקדש שנקבע בירושלים מקום אשר הקדישו הקב״ה מתחלת הבריאה כדרז״ל והיה בניינו לזמן רב היה ראוי להיות חביב יותר לפני הקב״ה אלא הוא אשר דברנו שכיון שהמשכן היה לתיקון העולם ומשם התחיל תקונו ראוי להיות יותר ראוי אף ע״פ שתיקונו ג״כ ע״י המקדש מיהו התחלתו היה מהמשכן: ועל יד אהרן נביא השם המלובש בח׳ בגדי כהונה לתקן על ח׳ עבירות של אד״הר כנזכר בתחלת הענין:
דעל זה בא התחלת שירותו ביום שמיני רמז שבא לתקן על השמונה עבירות וגם לרמז זה באו רוב עניני המשכן והמקדש בחשבון שמונה שמונה בגדי כהונה בושמי שמן המשחה והקטורת היו ג״כ שמונה: גם הבדים היו שמונה: גם הקרבנות שהיו מכשירין לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים. שנא׳ ומיום השמיני והלאה ירצה גם השירים שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה עיין באורך יותר ברבינו בחיי ז״ל פרשת שמיני וכו׳ כפי דרכינו הכל לרמוז שכל זה תיקון על שמונה עבירות של אד״הר כמדובר:
ויובן בזה מאמר [שמות רבה פרשה לז' סימן ד'] בשעה שאמר הקב״ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע (למשה) [לו] אמר ליה תורה היתה לי ונתתיה לך (שאלמלא) [שאילולי] היא אבדתי את עולמי ע״כ בחיבור על התורה הארכתי במאמר זה בכמה פנים:
אמנם כפי דרכינו כוונת המאמר כך שבשעה שאמר הקב״ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע למשה מטעם דסבר אולי מצא בי איזה פסול עד שאיני ראוי לעבודה זאת ומצד פינה זאת הרע לו ולא מצד מעלת אהרן חלילה והקב״ה גילה לו סוד הדבר שאינו בשביל זה כי אם היות הכרח גמור היות עבודה זאת על ידי אהרן כדי שלא יאבד העולם מסבת זוהמת הנחש כי אהרן בדוגמת אד״הר לתקן קלקולו בפרט היות אהרן מצד (קיץ) [קין] כנודע ואע״פ שהיה מטוב שלו מיהו הוא תפס בקלקול הנחש שהתחיל בחטא שפיכות דמים ולו נוגע לתקן שלא ילך העולם הולך ומתמוגג עד איבוד מהטעם עצמו שתורה היתה לך ונתתיה לך דייקא שאתה משורש הבל שחלק העולם עם קין ונטל מטלטלים וקין קרקע כדחז״ל בילקוט ואחר החילוק אמר קין להבל שיצא מן העולם שהקרקע שלו עד שמתוך זה קם עליו והמיתו ומטעם זה נתגדל משה בשמים כי אבד דרך שדהו וצריך לפרוח באויר כדברי (אדמון) [חכמים] במשנה [כתובות יג' ז'] מי שאבד דרך שדהו יפרוח באוירא כדאיתא באורך ענין זה בספר עמודיה שבעה עיין שם באופן שכשם שהכרח הנתינת התורה היה על ידיך על היותך מהבל ואלמלא התורה אבדתי את עולמי כדכתיב אם לא בריתי וכו׳ כך מהטעם עצמו מוכרח היות עבודת המשכן על יד אהרן על היותו מקין המקלקל זוהמת הנחש כנודע כדי שלא ילך עולם הולך ומתמעט מארס נחש עד איבוד לגמרי:
כי העולם הוא דוגמת האדם כי כל מה שיש באדם יש בעולם כדאיתא באבות דר׳ נתן וכשם שבאדם כשמטיל הנחש ארס אפילו באבר אחד הולך בכל האברים וממיתו אם לא ימהרו בתרופות כן הטיל הנחש זוהמתו בעולם שקלקלו בעצתו ואם לא ימהרו בתיקונו דאינו הרפואה יחזור לתוהו:
וזהו כוונת פסוק [ויקרא ו' ב'] זאת תורת (העולם) [העולה] הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו ידוע שהעולה באה על הרהור הלב והנה אהרן הביא קרבן עולה על היותו דוגמ׳ אד״הר כמדובר לתקן עליו שאד״הר חטא בהרהור דהיינו מינות שהוא בלב דכתיב אמר נבל בלבו אין אלהים דאמרו חז״ל אד״הר מין היה וכו׳ ושיעור הכתוב זאת תורת העולה הבאה על הרהור הלב היא העולה צריך לתקן ולהיות (מוקדת) [מוקדה] על המזבח כל זה הוצרך כל הלילה דהיינו עולם הזה הדומה לילה עד הבקר עד שיאיר הבקר דהיינו בקר של מלך המשיח שאז ישתלם תיקון העולם לגמרי עד שאש המזבח תוקד בו ממש בו ביצר הרע המפתה בהרהור ובכל חטא שאז עתיד הקב״ה לשוחטו דכתיב והסירותי את לב האבן וכו׳ באופן שהאש תוקד בו ממש הפך מה שהוא היה עדי עתה שורף ומכלה באחרים:
ובזה מתיישב למה במדבר ניתנה התורה ונבנה המשכן כי כיון שהמדבר הוא מקום חרב ושמ׳ נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים היא מקום שליטת החיצונים כי שם נקלט זוהמת הנחש יותר ושם הקליפה הגסה לכן הוצרכו שתים אלה תורה ומשכן כדי לשברה ולתקנה משא״כ הישוב שהספיק (תקוני) [תקונו] מזוהמת הנחש בבנין המקדש בלבד:
ועם זה מתיישב מאמר חז״ל הביאו הילקוט ז״ל אמרה הים לפני הקב״ה רבש״ע במדבר נתת׳ התורה בישוב נבנה המקדש אני מה תהא עלי א״ל כבר כתבתי על כל קרבנך תקריב מלח ע״כ כוונת הים כי ביודע׳ כי כל זאת לתיקון לעולם קצת מזוהמת הנחש לבל ימוט עולם והותקן תיקון כפי המקום לכן שאלה עליה במה הותקנ׳ חלק שלה כי העולם שליש ישוב שליש מדבר שליש ים כדחז״ל והנה חלק המדבר שהוא החלק הקשה יותר הותקן בנתינת התורה שם ולכן הזכיר התורה שהיא עיקר התיקון לפי שהוא תיקון כולל למדבר וישוב ולא הזכיר משכן ועוד כי מנתינת התורה נמשך עשיית המשכן כי באותו פרק באותו מקום חטאו בעגל ובא כפרתו בעשיית המשכן לבשם העולם מעצת הנחש המחטיאם גם בישוב נבנה המקדש דוגמת העולם לתקן חלק הישוב א״כ הן אני נשארתי לבדי בלי תיקון דהיינו החלק השלישי שהוא ים: והשיב לה הקב״ה כי גם תיקון הישוב שהוא המקדש ומתיקון המדבר שהוא התורה נוגע לה חלק שהרי כתב בתורה על כל קרבנך תקריב מלח ובהיות הדבר כתוב בתורה והיה נקרב במשכן ובמקדש מלח הנעשה מן הים גם היא נתקנת:
ובזה ניחא שלא צוה הקב״ה קרבן מדגים כמו שנתעור׳ על זה בעל תולדות יצחק ז״ל וכפי דרכינו אין צורך מזה לפי שעל ידי המלח בא תיקון הים כמדובר ודי בזה. ובחיבור אחר פרשתי חוץ מן הכוונ׳ שלא צוה על קרבן דגים משום טורח מהטעם עצמו שלא צוה בקרבן חיה על שצריכים צידה שאינן גדילים באבוסו של אדם כדחז״ל:
ומה טוב ומה נעים מתיישב עם זה טעם שניתן להם מן במדבר ונס הנעשה להם על ידי באר מרים שכל אחד היה מושך ממנו סביב לאהלו והיו יוצאים פירות בני יומן תאנה וגפן ורימון כדחז״ל בילקוט בתחלת חגי [רמז תקס"ז] וז״ל כשיצאו ישראל ממצרים (נתן להם הקב״ה) [הוריד להם את ה]מן ו[הגיז להם את ה]שליו ו[העלה להם את ה]באר והיה כל שבט ושבט (היה ממשיך) [עושה לו] אמת המים [וממשיכה] מן הבאר והיה [ממשיכה אצלו והיה] נוטע [לו] תאנים ורמונים גפנים ותפוחים והם עושים פירות בני יומן כשם (שהיו) [שהיה] בבריאתו של עולם וכיון שחטא אדם הרא׳ נתקלקלה האדמה שנאמר בזע׳ אפך תאכל לחם וכשנסתל׳ הבאר נסתלקה הטובה אמר [לו] הקב״ה [למשה] לך אמור (לישראל) [להם] כשיכנסו לארץ [ישראל] אני מחזיר להם שנאמר כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחל׳ מים כיון שבאו לארץ התחילו חוטאים [שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצי] התחילו (מי) זורעים הרבה ומביאים מעט למה שבטלו הבכורים אכול ואין לשובעה משבטל לחם הפנים. (שתה) [שתו] ואין (לשברה) [לשכרה] משבטל׳ ניסוך היין. לבוש ואין לחום לו משבטלו בגדי כהונה ע״כ לענינינו:
הנה מאמר זה מורה באצבע על ההקדמה האמורה שהנה כיון שבמדבר היה תיקון ובישו׳ העול׳ מזוהמת הנחש חזר העולם לקדמותו שהיו האילנות עושין פירות בני יומן וגלוסקאות מן הארץ דהיינו השלו והמן שטועמים בה כל טעמי העידון על דרך שהיה אדם הראשון אוכל בשר ולחם מן השמים כדרז״ל שמלאכי השרת היו צולין לו בשר ומצנינין לו את היין: וכל זה נמשך כי המדבר מקו׳ מוכן לבישום העולם ואעפ״י שקודם המשכן וקבלת התורה קדם להם מן ובאר כיון שיצאו על מנת לקבל התורה כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכן יצאו על מנת לבנות משכן שהרי הוציאו עמהם ארזי׳ ממצרים כדחז״ל נחשב כאילו עשו פעולה וניתן להם קוד׳ המן והשליו:
והנה כיון שחזר העולם קצת כימי אדם הראשון קודם החטא רצה הקב״ה להנהיג עמהם גם בארץ אלא שבבואם חטאו וגרמו ביטול בבכורי׳ ובלח׳ הפני׳ בבגדי כהונה ונשחת התיקון וחזר העולם כמו שהיה אחר החטא לולי התורה כבר היתה בריאת העולם חוזרת לתהו ובהו:
וכפי הקדמת זאת מתיישב על נכון שנאת שבעי׳ אומות עם ישראל דווקא והיו משתדלים בכל כחם השתדלות נמרץ בנפשם ובממונם להחריב בית המקדש ולגרום בביטולו לעולם וכמה קטרגו בימי כרש הכשר כדי לבטלו מה זה ועל מה זה בשנאה זאת מה שאין כן אומה בחברתה אעפ״י שאין דת אחת להם וכל אחד נפרד מחבירו ומה שמאמין זה אינו מאמין זה ואם כן מהיכן נולד שנאה זאת בישראל ובתורתו ובית מקדשו אלא הוא אשר דברנו שתורה ומקדש הוא תיקון העולם ממה שקלקל הנחש הוא סמאל הרשע: והנה כיון שהשבעים אומות הם בחלק סמאל החורק שיניו על התורה על המקדש לכן האומות שהם בחלקו כאן למטה מתעוררים אל השנאה עצמה כי סמאל השתדלותו בחרוב העולם מתחלת הבריאה ועדיין מחזיק בטומאתו ע׳ אומות אשר הם חלקם:
ולכן נקראו אומות העולם מוקדי עולם כאומרם ז״ל [בראשית רבה פרשה מח' סימן ו'] שאלמלא היה ניתן להם רשות היו מוקדי העולם בשעה קלה וכו׳ והוא כי מתעוררים כאן למטה כי התעוררות של סמאל תמיד להחריב העולם לולי רחמי שמי׳ מרובים המפר עצתו ומכניעו ומשפילו כי מלכותו יתברך בכל משלה:
ובזה מתיישב מאמר חז״ל במדרש חביבין גרים לפני הקב״ה כיין שמתנסך על גבי המזבח וכו׳ דמה שייכות יש זה לזה אלא הוא אשר דברנו שכיון שיין שהי׳ מתנסך במשכן ומקדש היה לבטל כח ע׳ אומות שעולי׳ מספר יין כדחז״ל כנזכר לעיל שהשבעי׳ אומות הם כח סמאל החפץ בהשחתת עולם והם כמוהו כמדובר הגרים שבאים להתגייר עושים פעולת היין של נסכים כי מבטלים כח סמאל בהיותם בועטים בו ובאים לחסות תחת כנפיו יתברך ונמצא מכריזין שסמאל הבל הוא מעשה תעתועים יש שברון כחו גדול מזה ולכן חביבין הם כיין שנתנסך על גבי המזבח בהיותם עושין הפעולה עצמה של נסכי׳ כמדובר:
ובזה יובן מה דאמרינן במסכת פסחים [דף פז ע"ב] לא (פיזר) [הגלה] הקב״ה [את] ישראל (בעולם) [לבין האומות] אלא כדי (שיתקבצו) [שיתוספו עליהם] גרים [שנאמר וזרעתיה לי בארץ] כלום אדם זורע סאה (חטים) וכו׳: הכוונה כיון שרא׳ הקב״ה כי היו מחייבים העונות בחרבן המקדש שהמקדש היה ביטול כחו של סמאל כמדובר חשב מחשבות לבל ידח העולם ויחזור לתהו ובהו בהתגברות זוהמת הנחש פן יתפש ארסו בכל אברי העולם לא ייסר לישראל שם במקומו אחר החרבן רק פיזרם לקבץ גרים שעל ידי כן יש ביטול כח לסמאל כדפרישית שגורמים ישראל עם זה הפעולה עצמה הנעשה על ידי המקדש שכשם שהיה ביטול כחו עם המקדש כך יש ביטול כחו על ידי הגרים שהם נצוצי קדושה שנפלו ברשותו כנודע ובהיותם בועטים בו מבטלים כחו:
ונראה באמת שאיחור הגאולה עד עתה אינו בעבור עונות ישראל חלילה חלילה דישראל בגלותם שומרים תורה ומצות בכלליה ופרטיה ודקדוקיה ואעפ״י שיש להם דוחקים הרבה מפני צרת חמת המצי׳ מכל אומה ואומה המצירין להם מכל צד וגוזרים להם גזרות קשות (ומרוב) [ומרות] בעבור קייום התורה והמצות אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ומיתות רעות ומשונות אשר לא כתוב בספר הבט (וראת) [וראה] בשבט יאודה ובספרי דברי הימים כמה מסרו ישראל נפשם על קידוש שמו יתברך ובעבור קייום תורתו ומצותיו שלא לשנות אפי׳ ערקתא דמסאנא ואומרים יהודי או צלוב ואפילו רקנים שבישראל מלאי מצות כרימון ואפילו מי שהרבה לחטוא לא להכעיס נתכוון כי אם מפני אונס מגורת חרב או בבלי דעת וחסרון ידיעתו תקנתו כי העדר ידיעתו במושכלות מעניני גן עדן ודין הנפש וגיהנם גרמה אמנם לא היה מכיר ומרד הכלל העולה שהאומה קדושה כלה יפה ובה אין מום והקב״ה מעיד עליה באומרו כולך יפה רעיתי ומום אין בך ואמירה זו לא לשיעורים נאמר׳ כי על כל הזמנים נאמרה בישובם ובגלותם:
אך איחור הגאולה אומות העולם גורמים שהורגים ורודפים לכל מי שמתגייר ובזה יש איחור לגרי׳ לבא מיראת העונשים ואין ישראל נגאלים כי אם עד שיתקבצו כל הניצוצות שנפלו תוך עמקי הקליפות כנודע דהיינו הגרים הרי בהדיא שאומות העולם מעכבים הגאולה עד ישקיף וירא ה׳ משמים לבטל כחם וממכון שבתו ישגיח לרחם על עמו המקודש בשמו במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד:
האזינו השמים וכל צבאם ותשמע הארץ וכל אשר בה יאזין שמים וחילותיה ובואו ויעידו צדקת ישראל לפני בוראם וכי בא חדש ולא ברכו ישראל להקב״ה על הלבנה הנתנת בשמים. ובשחרית על המאור הגדול באומרם ברוך אתה י״י אמ״ה יוצר אור ובורא חשך ובערבית ומסדר את הככבים וברכו במינוי חדשים וימים לשנה ולמועדים ולתקופות ומולדות בהילוך השמש והלבנה שמים וכל צבאם יעידו על זה:
ארץ ומדברות וכל עצי היער וכי הולכי דרכים ומדברות לא ברכו להקב״ה ברכת הודאה בהגיעם לישוב עצי היער לא לקחו ישראל מכם ארבע מינים שבלולב להלל לפני בוראם בהמות חיות השדה אתם עדים נאמנים הנשחטים בהכשר שחיטה בהזכרת שמים עליכם היינו הברכה ועל כל עוף כל כנף ולקיחת עורותיכם לכתוב בהם ספרים תפילין ומזוזות:
ים יעיד על יורדי הים באניות כשעלו לישוב (ברכה) [ברכו] ברכת הודאה ולקחו ממנה מלח שלא להשבית ברית מלח מעל הבשר דגים יוכיחו שצדו להם לאכילת מצות שבת שקצים ורמשים יעידו שלא אכלו מהם וכן שאר המצות הכלולות בשמים ובארץ ובים ובמדבר העד הגדול הנאמן בכל דבריו יבא ויעיד צדקות ישראל לפני בוראם איך לא בטלו דבר ממנו בגלותם אדרבא הוסיפו מיום ליום ומחדש לחדש גדר על גדר וסייג על סייג ומסרו עליהם על קידוש שמו יתברך אנשים נשים וטף לאלפים ולרבבות לא יסופר ולא ישוער (כח״ל) [כחול] אשר על שפת הים הנמצא בזה מזה כן מזה תחת כל השמים אומה נבחרת וקדושה כזאת מקדישים ומעריצים שם אלהיו בדוחק גלותם וצרת מציקם זו אחר זו בלי מנוח ומרגוע ואמירתם תמיד לישראל באו חסו בצילנו ונעשה מכם דוכסים ואפרכים כדאיתא במדרש רבה פ׳ במדבר וכו׳ וישראל מרבים חיבה על חיבה ואהבה על אהבה ודבקות על דבקות בבוראם ובתורתו תוספת על תוספת בלי פיסוק אם כן מי אשר ימצא פיהו דאיחור הגאולה בשביל ישראל אין זאת כי אם בשביל אומות העולם כמדובר:
ואל תקשה ממאמר חז״ל [יומא דף ט' ע"ב] טובה צפורנן של ראשונים מכרסם של בנים וכו׳ ובירה יוכיח שנבנה לראשונים ולא לבנים וכו׳ דחלילה שהוציאו חכמים ז״ל מפיהם דבר גנות על הבנים לומר שעל מיעוט זכיות שבהם עדיין לא נבנה מקדש: אלא כוונתם באלה הדברים שטוב צפורנם של אבות לפי שעדיין בזמנם לא היו מעייני החכמה כל כך סתומים לפי שדור הולך ומתמעט ובהיות כן בזמן מועט בגלותם יכלו לצאת כי בכוונתם הנמרצות מצד רוב חכמתם התקינו מה שהגיע להם לתקן מנצוצי הקדושה הנטבעים במקום שגלו היינו בבל ועלם ולכן (טובת) [טובה] צפורנן מכרסם של בנים שאעפ״י שהם אנשים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה כיון שמעייני החכמה נסתמים כנודע אין כח בהם לכווין כוונות הראשונים להסיר כח הקליפות להוציא בעל כרחם נצוצי הקדושה שבקרבם כי כיון שנפסקו הכוונו׳ הקליפו׳ מתגברים דהיינו האומות גם כן הבאים מכחם ומעכבים את הגרים כמדובר ולכן עדיין לא נבנה בירה ונמצא שהאומות גורמים האיחור כי מה ביד ישראל לעשות כי הבא בידם מעסק התורה ובמצות בדקדוקיה ומקידוש השם וכל מיני חסידות הרי הם עושים ומה שאינו יכול לקיים זה מקיים חבירו ובין כלם אינו חסר מקייום תורה ומצות דבר גדול וקטן וישראל כלם נפש אחת הם: לפי שנשמתם חלק אלוה ממעל וצד החלק ככל החלק ואם כן איך שייך פירוד בנשמותיהם כי כיון שהיא חלק אלוה היא א׳ המתפשט׳ בכלם כי מלא כל הארץ כבודו:
ונמצא עם זה שכל אחד ואחד מקיים כל התור׳ כיון שזה מקיים מה שיכול וזה מה שיכול סוף סוף נפש אחת מקיים כל אף שהיא כבשה בין ע׳ זאבים אוכלים אותה בכל פה ירא השם וישפוט ויגביר חסדו הגדול עלינו ויכסנו בצל ידו ויביאנו למכון קדשו בביאת הגואל ובבנין אריאל אנס״ו:
ונחזור להקדמתנו אשר בה יובן מאמרם חז״ל מסכת יומא דף כ״א ע״ב חמשה דברים נפלאים אמרו ביום חנוכת הבית א׳ האש שירד מן השמים על המזבח היה רבוצה כארי: שנית ברה כחמה: שלישית היה בה ממש: רביעית אוכלת לחים ויבשים: חמישית אינה מעלה עשן: הנה חמשה דברים אלו נעשו להראות לכל ישראל (בחיש) [בחוש] העין איך הבנין המקודש הזה הוא לבשם העולם מזוהמת הנחש ולכן היה האש על המזבח רבוצה כארי לרמוז שנסתלק ונחלש כח הכלב בלאדן בן בלאדן: שנית היה ברה כחמה לרמוז שנתבשם האור שנחשך בשבילו. שלשית היה בו ממש רמז נחלש כח סמאל שהוא דבר שאין בו ממש כי הבל הוא מעשה תעתועים ואין במעשיו שורש: רביעית אוכלת לחים ויבשים לרמוז ששליטתו יתברך בכל: חמישית אינו מעלה עשן רמז למיעוט ולחולשת הטומאה שהיא צד סמאל כי הרשעה כלה כעשן תכלה ואין צורך עשן עכשו לכלותו כי בנין המקדש מכלה כחו וממעטו:
וכן תראה משכן עולה ת״י רמז שבנין המשכן החליש כח סמאל הם ארבע מאות קליפות שהביא עשו עמו כדכתיב וארבע מאות איש עמו כחות של סמאל שר שלו וגם הגיע חולשה לעשר ספירות הטומאה דזה לעומת זה עשה אלהים היינו ת״י וכן מקדש ראשון עמד ת״י שנים מטעם זה ומקדש שני ת״ך שנים עשרה יותר מן הראשון כדי שיגיע חולשה כפולה לעשר של טומאה לפי שהיו עתידין ישראל להשתעבד תחת ידם בגלות ארוך הזה ואם לא יתחלש מקודם בחולשה יתיר׳ היו יכולים לשלוט בישראל ח״ו:
ובהיות שמבנין המשכן התחיל חולשת סמאל לכן בצווי המשכן רמז שם הקב״ה גם שיעור מקדש ראשון ושני באומרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ושכנתי נוטריקון ושכן ת״י שהוא מקדש ראשון שעמד ת״י שנים גם ושכנתי הם אותיות ושני״תך רמז למקדש שני שעמד ת״ך שנים ולהראות באצבע אל הרמז לא אמר ועשו לי משכן אלא ועשו לי מקדש לרמוז שמלת ושכנתי בא לרמוז על שיעור מקדש ראשון ושני כמדובר וטעם מספר זה לפי שהם באים ג״כ לבשם העולם כמשכן כדפריש׳:
ולכך לא נכנס ברזל במשכן ובמקדש לפי שהוא כנגד עשו הבא מכחו של סמאל אשר הטיל זוהמה בחוה לכלות את הכל כחרב שהורג וממית ומכלה והמשכן והמקדש באו להחלישו ולתקן מה שקילקל:
והנני מודיעך אך הפעם טעם שני שעירים של יום הכפורים חד לה׳ וחד לסטרא אחרא הוא שטן הוא יצר הרע כי הנה כיון שהמשכן והמקדש החלישו ושיברו כחו של שטן אם כן בבוא יום הכפורים שכל ישראל מקטנם ועד גדולם בתשובה לפניו יתברך וגם צומו של יום מכפר אם כן יש כח ביד כהן גדול בכח של כל ישראל להתיש כחו עד אבידו באופן שלא ישאר ממנו מאומה והקב״ה רוצה בקייומו כדי שיהיה יצר הרע בעולם כדי שיהיה שכר ועונש לכן צוה לשלוח לו שעיר מצד הקדושה כדי להחיותו באופן שלא יכלה מכל וכל כי דבר שבקדושה הוא המחייה לו דסביב רשעים יתהלכון כדי להיותם יונקים מהקדושה להיות׳ ניזונין כנודע ובהיות ניזון עם השעיר הזה מתגבר בכחו עד אופן שמיעוט הכח המגיע לו בתשובת ישראל ותפלת הכהן גדול אינו מכלהו מכל וכל אעפ״י שמגיע לו חולשה גדולה ונשאר כמקודם ההתגברות ובזה יש יצר הרע בעולם כי אנשי כנסת הגדולה כשרצו לבטלו לא מצאו ביצה לחולה כדחז״ל עד שהחזירוהו למקומו באופן שיש ממנו צורך לעולם ולכן צוה אלהינו בשעיר הזה ובענפים דלעיל פרשתי על זה עניני׳ אחרים אמנם זה פשוט מכלם ומתיישב אל הדעת יותר כאשר עיני המשכיל רואה:
ובזה ניחא מה שאמרו בגמרא [יומא דף ב' ע"א] שקודם יום הכפורי׳ היו מזמנין אשה לכהן גדול שמא תמות אשתו ביום הכפורים וכו׳ וחוץ מפשוטו כפי דרכינו כיון שהמשכן ומקדש לבשם העולם מזוהמת השטן וכהן גדול שהוא דוגמת אדם הראשון בעבודתו מחלישו אם כן סמאל מבקש אופנים לפגוע בכהן גדול דעל זה היה צריך לטבול הכהן גדול בצאתו מקדש הקדשים כנודע משום דסמאל ברוב כעסו ממתינו ובצאתו אוחז בו אולי יכול עמו דלכן המעיל שפה לפיו באופן נאות וחזק באופן שלא יקרע באחוז בו סמאל הרשע וכבר מבואר אצלי קושי העצום וכי אין כח בסמאל לקרוע דבר כזה אלא שכיון שהיה עשוי חוזק זה בצווי יתבר׳ משם היה נולד שלא היה יכול לקורעו כי אינו יכול לשלוט במצות השם וכו׳ באופן שבעבור נגיעת סמאל בו היה צריך טבילה כך קבלתי מרבי ומורי הקדוש באופן שהשתדלותו של סמאל לפגוע באותו יום בכהן גדול בעבור שמשתדל בחלישו׳ כחו ובהיות שעמו אינו יכול הדבר פשוט שיפגע באשתו שהיא פלגא גופא של כהן גדול ולפגמו דגברא בלא איתתא פלגא גופא כשם שעשה בתחילה שראה שלא היה יכול עם אדם הרא׳ והלך והסית לחוה להמיתה כנודע לכן היו מזמנין לו אשה אחרת שעם זה נחלש כחו כיון שרואה דאינו מועיל כלום במה שעושה כיון שמיד מזמינין לו אחרת והוא אינו יכול לכלות העולם להמית לכלם ואם אירע שפגע באשתו לא נפגם הכהן גדול בפלגא גופא כי כבר יש לו אחרת: ובספר טעמי המצות אשר לי ובחיבור על הפרשיו׳ פרשתי טעמים אחרים בהזמנת אשה לכהן גדול:
ובזה ההקדמת ניחה שנצטוות היולדת בקרבן וענין שמירת הנדה כי כיון שהתחיל תיקון העולם מבנין המשכן ולהחליש כחו של נחש וזוהמתו מה עשה הקב״ה צוה על שמירת הנדה וקרבן היולדת כדי שיקיימו ויקבלו שכר שעם זה מגיע חולשה יתירה לסמאל שבזוהמא שהטיל באשה לאבדה מן העולם נולד לה שכר גדול בשמירת ימי נדותה ובקייום הבאת הקרבן כשיולדת:
ומצאתי סמוכים לזה ברבינו בחיי [ויקרא יב' ז'] ז״ל פ׳ תזריע ז״ל ויתכן לפרש ש[אין ה]קרבן (היולדת אינו) [הזה] מצד חטא של עצמה רק מצד אמה (כי) [שהיא] היתה אם כל חי כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא כי הענפים הם מקולקלי׳ בקלקול השורש ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני שכן נצטוות (על) [בסבת] אותו החטא על שלש מצות והם נדה וחלה והדלקת הנר ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואחר כך במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה ומפני זה הקדים עולה לחטאת וכו׳ ואעפ״י שחז״ל פירשו שקרבן היולדת על השבועה שקופצת ונשבעת בשעת לידה שלא ליזקק עוד לבעלה וכו׳ שבעים פנים לתורה: באופן שכפי דברי הרב ז״ל הקרבן שמביאה הוא בעבור חטא חוה מורה באצבע על דברינו שהוא כדי להחליש כחו של סמאל כראות שבמה שחשב לקלקל נולד מצוה שהרי נצטוה היולדת להביאה קרבן ומקיימת מצות בוראה בזה ומקבלת שכר וכן בשימור הנידה וגם בשבילו נמשכה הערלה כנודע והוקבעה מצוה בתורה להסירה דכתיב וביום השמיני ימול וכו׳ ומקבלים שכר כל זה הוא לסמייות עיני סמאל כי בעבורו נתרבו ישראל במצות:
ובהקדמה האמורה מתיישב מה שאמרו בגמ׳ שאחד מהדברים שעלה הלל מבבל פירוש לשאול לחכמי ארץ ישראל לידע טעם גזרת הכתוב להיות טומאת וטהרת המצורעים והבתים ע״פ הכהן וכו׳ ועיין ברבינו בחיי ז״ל פ׳ מצורע אמנם כפי הקדמתנו שהכהן הוא במקום אד״הר לבשם מה שקלקל בעצת הנחש והנחש על שדבר לשון הרע נלקה בצרעת והיא הקשקשין שעליו כאומרם חז״ל והצרעת בא על לשון הרע לכן אי אפשר ענין טומאת וטהרת המצורעים כי אם ע״פ הכהן שהוא דוגמת אד״הר הבא לתקן על העבר:
גם יובן מאמר במדרש [ויקרא רבה פרשה כא' סימן ג'] בזאת יבא אהרן אל הקודש אמרו ישראל לפני הקב״ה אם תחנה עלי מחנה של סמאל לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקודש: דקשה מאן דכר שמיה ענין סמאל בענין ביאת אהרן אל הקודש אלא הוא אשר דברנו בהקדמה שאהרן דוגמת אדם הראשון נתקן מה שעיוות על ידי סמאל:
תרגום ירושלמי כתונת שעשה יעקב ליוסף היה בגדי כהונה של אדם הראשון כמו שאמר בפסוק ואני נתתי לך שכם א׳ על אחיך:
אמ״ה פירש בזה בעל לב אריה ז״ל בפ׳ וישב דף כ״ו סוף ע״ד דלבש לו בגדי כהונה גדולה לכפר לו על לשון הרע כדאמרינן בגמרא מעיל מכפר על לשון הרע ע״כ ובחיבור אחר פרשתי אני בזה ענינים רבים אך נראה עוד שמתיישב בירושלמי זה תשוב׳ יוסף לאביו באומרו לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני: כלומר הנני לכהונה הנני למלכות שבראות יוסף עצמו מוכן לכהונה על שלבשו אביו בגדי כהונה גדולה לכן השיב הנני לומר כשם שאני מוכן לכהונה כך אני מוכן למלכות ולא ידע יוסף כי בגדי כהונה גדולה שלבש והיו עליו דרך השאלה כדי לכפר עליו על לשון הרע כדברי הרב בעל לב אריה ז״ל לכך השיב לו יעקב לך נא (ראת) [ראה] על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא כלומר בהליכה זו תראה שאינך מוכן כי אם למלכות בלבד שע״י הליכ׳ זו הלך ומלך וזהו לך נא ראה בהליכה זו תראה ברירות הדברים כי תמלוך ולבישת בגדי כהונה שהלבשתיך הם דרך השאלה בלבד כמדובר: והשבטים בסוברם כי הנחילו כהונה גדולה ממש קרעו הכתונת לבטל הסבה כדי שתתבטל המסובב:
רבינו בחיי ז״ל (פ׳ אחרי מות [ויקרא טז' כג']) כתוב בבגדי כהן גדול והניחם שם לומר שלא ישתמש בהם ביום הכפורים אחר כמו שדרשו חז״ל בגדי׳ שנשתמש בהם יום הכפורים זה אל ישתמש בהם יום הכפורים אחר שנאמר והניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואמרו כי משקל הבגדים היו י״ח מנה וזהו לשון והניחם ר״ל והנח י״ח:
אמ״ה צריך להבין על מה רמז היו בגדי כהונה משקל י״ח מנה: ועוד להבין מה טעם בגדי׳ שנשתמש יום הכפורים זה אל ישתמש בהם יום הכפורי' אחר דבגדים נחמדים כאלו היו נשארים חדשים משנה לשנה ולמה לגנזם: ולכאורה כדי להראות עשירות לפי שאין עניות במקום עשירות: ועוד טעם כיון שיש חשדה שמא ימות הכהן גדול והנכנס במקומו אפשר לא יבאו הבגדים כמדתו וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל בפ״ח [הלכה ד'] מהלכות כלי המקדש אם היו הבגדים ארוכים יותר על מדתו או (קצורים) [קצרים פחות ממדתו] עבודתו פסולה לכן בא הצווי על לבושים חדשים בכל שנה וכיון שכן אע״פ שיחיה הכהן גדול לשנה הבאה לא ילבשם וטעונים גניז׳ כדי שיזדרזו ויכינו עצמו לעשו׳ החדשים שלא ימות:
אמנם מה שנראה קושטא דמלתא עם שקבלתי מרבי הקדוש שטעם טבילת כהן גדול אחר צאתו מבית קדש הקדשים משום דבצאתו משם היה סמאל אוחז בבגדיו שעליו לקורען מתוך קנאה דלכן צוה הקב״ה לעשות שפה בפי המעיל מעשה ארג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע כלומר כדי שלא יוכל סמאל לקורעו בתפוש במעילו שעליו: והקשיתי על זה אני המאסף וכי לא היה כח בסמאל לקורעו אע״פ שיהיה קשה כברזל ותירצתי שכיון שהיה בא עשיית השפה זו בפי המעיל בצוויו יתברך שרצה ברצונו הפשוט שיהיה שפה לא יקרע עם זה לא היה כח בסמאל לקורעו וכו׳ הכלל העולה דסמאל היה נוגע בבגדיו בצאתו מן הקודש ולכך היה צריך טבילה ע״כ ובזה ניחא שלא היה יכול נכנס בבגדים אלו ביום הכפורים אחר ואע״פ שיטבלום ויטהרום כי כיון שנגע בהם סמאל הטמא אין כבודו של מלך לחזור ולהשתמש בהם לפניו ומזה הטעם היו משקל הבגדים י״ח מנה סימן ח״י לסמות עיני סמאל האוחז בו להזיקו לרמוז לו חיו יחיה ואין שליטתך עליו כי מלאך ה׳ צבאות הוא:
עוד טעם על דרך הפשט שכיון שכל דבר מחודש הוא שמחה לאדם לכן היו עושין לו בגדים חדשים להכניס שמחה בלבו של כ״ג כי אין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה כדחז״ל. ועי״ל כיון שזכו אותם הבגדים שנכנס בהם בשלום ויצא בשלום אין ראוי להלבישם ליום הכפורים אחר שאילו ימות על איזה מחשבה שבלבו ונמצא שהסניגור נעשה קטיגור:
עי"ל צוה השם בבגדים חדשים בכל שנה כדי שלא להזכיר עון על דרך ואת הבהמה תהרוג וכדי שלא יאמרו זאת הבהמה שנהרג פלוני על ידה וכו' דאפשר שיכנס כהן גדול בקדש הקדשים וימות וכיון שנטמאו בגדיו ליום הכפורים אחר היו מצריכים בגדים אחרים ויאמרו מפני מה עושין בגדים אחרי' והמשיבים אומרים מפני שנטמאו הבגדים של יום הכפורים שעבר במיתת הכהן ונמצא הזכרת עון לפי שעל איזה עון שבידו היה מת משא״כ בהיות הצווי לעשות בגדים חדשי׳ בכל שנה שכיון שאין שינוי בדבר אין נותנין לב לשעבר:
עי״ל עשה הקב״ה כדי שירויחו המתעסקי׳ באריגתם ובעשייתם דבגדי כהונה כלם אין עושין אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל סוף פ"ח מהלכות כלי המקדש [הלכה יט'] וכו׳ והיא מלאכה של אומנות ויש שכר הרבה למתעסקים בה:
מדרש אבכיר כתנות עור וילבישם: הלבישן הקב"ה בגדי כהונה:
ענף בדחנות
רב ברוקא חוזאה הוה [שכיח] בשוקא דבי לפט (אתא) [הוה שכיח] אליהו [גביה] (ז"ל) אמר ליה (מי) איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי וכו׳ עד אתו [הנך] תרי [אתי] א״ל (הני) [הנך נמי] בני עלמא דאתי נינהו אזל לגביהו א"ל מאי עובדייכו א"ל אינשי (בדיחי) [בדוחי] אנן (כי חזינן איניש דעציבא דעתיה מיבדחינן) [מבדחינן עציבי] (ליה) א"נ [כי] חזינן בי תרי דאי׳ להו תיגרא בהדייהו (הדדי) טרחינן ועבדינן להו שלמא (בהדי הדדי): תעניות פ"ג [דף כב' ע"א]:
אמ״ה למדנו מכאן שכל מי שהוא שמח כל ימיו מורה על גודל בטחונו בהקב״ה וזהו סבה על היותם תמיד בשמחה שאף הרעה הבא עליה׳ יודעים כי עונותיהם הטו אלה וגם שמחים כי אלו היסורין הם לטובה למרק להם ודי מדה זו לזכות לאדם לעול׳ הבא דגדולה הבטחה ואע״פ שלא יהיה שלם בשאר השלמויות דא״כ תיפוק שהיו אלו בני עו״הב על היותם שלמים בשאר השלמויות ועוד למדנו במעלת המטיל שלום בין אדם לחבירו:
ענף בדיקה
שני חדשים הם בשנה שהם עומדים זה לקבל זה והוא מחלוקת ר׳ יהושע ורבי אליעזר בניסן נברא העולם בתשרי נברא העולם ואיתא בזוהר פרשת בלק שבחדש ניסן זמן בדיקת החמץ שבגוף ובתשרי זמן בדיקת הנפש לבער היצר הרע והעבירות שעשה כל השנה וכו׳ כמו שדין ביעור חמץ מן הגוף אין מבערין את החמץ לא בחורין עילאין ולא בתתאין במקום שאין יד אדם שולטת בהם גם כן העבירות שאין אדם זוכר מה שעשה בימי נערותו אינו נענש עליהם וכו׳. מ"ע באופן ק"ן:
ענף בהמות טהורות
מדרש פרשת שמיני שנו רבותינו עשר בהמות טהורות הם איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר ושור שה כבשים ושה עזים יותר מאלו אין בעולם:
ענף בולמוס
יומא (דף (פ"ו פ״ח) [פג' ע"ב]) שנו רבותינו מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה (מפני) שהדבש וכל מיני מתיקה (מאירים את העינים) [מאירין מאור עיניו של אדם וכו'] אמר אביי לא שנו אלא לאחר אכילה אבל קודם אכילה [מגרר] גריר (שנא׳) [דכתיב] וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקי׳ ויאכל ותשב רוחו אליו:
אמ״ה הרמז בזה שהדבש היא א׳ מששים של עולם הבא כאומרם חז״ל ועוד בה ובכל מיני (מתיקת) [מתיקה] שמרגלת הלשון לתורה ומחכימת פתי כאחז״ל במדרש רות [ילקוט שמעוני רמז תרד'] על פסוק ויאכל בעז וישת וייטב לבו וכו׳ לכן מי שאחזו בולמוס שהוא קרוב למות מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיק׳ שמאירי׳ את העינים כדי שיחשוב בשוב רוחו עליו שהדברים הנמשלים מעין עולם הבא והמרגילין הלשון לתורה מאירים העינים וממשיכים רוחו עליו ומזה ימשך לשאת ק״ו לעסוק בתורה שהיא תורת ה׳ תמימה משיבת נפש לכן נתן הקב״ה סגולה זאת בדבש ובכל מיני מתיקה שמאירי׳ את העינים שיתדבק בתור׳ שהיא עצמה אור שנא׳ כי נר מצוה ותורה אור. ואביי בא לפרש שסגולת הדבש ומיני מתיקה פועלי׳ בסגולתם אחר שיאכל וישתה תחלה הרמז בזה שקודם שיכנס לאור התורה ישא אשה תחלה ואח״כ יעסוק באור התור׳ דכיון שיהיה תורה בטהרה יאיר תורתו דאם לאו כל ימיו בהרהורי עבירה כאחז״ל [פסיקתא זוטרא ויקרא יו' ע"א] עבר אדם מבן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו ב[הרהור] עבירה לכן יאכל וישתה תחלה שהוא כינוי לאשה ואח״כ יאכילהו דבש ומיני מתיקה כדפרשית:
ענף בוקר
תוספות ז״ל במסכת פסחים פ"א דף ב׳ ע״א דבור המתחיל (ובאור) [וכאור] בוקר וכו׳ עד ששה שעות שביום נקרא בקר כדמוכח בפרק תמיד נשחט [נח' ע"א]:
ענף בור
תקוני הזוהר בהקדמתו דף ו' (ע״ד) [ע"א] [כגוונא דחד] מארבע אבות נזיקין דאיהו הבור וכגוונא דבור דיוסף (ואוקמוהו) [דאוקמוהו] עליה הבורה והבור רק הבורה נקבא בישא בור דכורא:
ענף ביזת ים
שפתי כהן ז״ל בפ׳ שמות. ביזת מצרים (היו) [היה] שכר הנשים וביזת הים היה שכר האנשים כמו שאמרו רז"ל [מכילתא דרשב"י יב' לו'] כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים דימו אותה לכסף ואמר נחפה למי שהוא שכר הנשים ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים היתה לאנשים שהם נשתעבדו יותר מן הנשים וזהו ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכו׳ עיין שם:
אמ״ה פשוטן של דברים שכיון שהאנשי׳ נשתעבדו יותר מן הנשים לכן ראוי שיקחו ביזת הים שהיה בריבוי יותר כדחז״ל גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים דלפום צערא אגרא. אבל חוץ מזו י״ל דכיון דיציאת מצרים היתה בזכות הנשים צדקניות כאומרם ז״ל לכן בדין הוא שיקחו ביזת מצרים: ובים שהאנשי׳ קדשו שם [במהדורת איזמיר: שמים]בפראסיה למסור עצמן ליכנס בתוך הים קודם הבקיעה עד שבאו המים לחוטמיהם כדרז״ל לכן בדין הוא שיקחו ביזת הים:
עוד נראה שכיון שמעשה העגל היה (סבת) [סבה] מאת השם כדי שילמדו תשובת רבים כדאית׳ במסכת ע״ז [דף ד' ע"ב] לא (דור המדבר) [ישראל] ראוים לאותו מעשה וכו׳ ופירש רש״י ז״ל גזרת מלך היה א״כ הוצרך לתת לנשים ביזת מצרים שהיא מועטת ולאנשים ביזת הים שהיא מרובה כדי שימצאו עצמן בריבוי כסף וזהב ויבאו לידי מעשה שריבוי הכסף גרם להם כדכתיב וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל וכדרז״ל [יומא דף פו' ע"ב] אמר [משה] להקב״ה רבש"ע מה אתה כועס עליהם אתה גרמתה להם בעבור כסף וזהב שהרבית להם:
אך בהקדמה זו דביזת הים לקחו האנשים פירש הרב בעל לב אריה בפירוש שיר השירים התנחומא וז״ל וזאת התרומה אשר תקחו מאתם אמר הקב״ה לא משלכם אתם נותנין לי אלא מביזת הים שנתתי לכם שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וכו׳ ר״ל שאתם ירצו ליתן שאינו שלכם אלא מה ששייך לנשים זו היא ביזת מצרים שכר שעבודם כי גם מצרים היו משעבדי׳ בנשים שהיו מחלפים עבודת אנשים לנשים וכו׳ א״כ אתם רוצים ליתן מביזת מצרים שאינו שלכם אלא תתנו מביזת הים שנתתי לכם דייקא שיהיה לכם על העגל שעשיתם כפרה משא״כ הנשים שלא חטאו בעגל ואינן צריכות ליתן כלום ואעפ״כ ויביאו הנשים כלי חח ונזם:
אמ״ה בזה מתיישב היטב למה גדלה מעלת נשי המדבר עד שנאמר ביעל מנשים באהל תבורך ודרשו חז״ל מאן נשים באהל היינו נשי דור המדבר וכו׳ כלומר אע״פ שהן במעלת הצדקות ראויות לברכות עם כל זה תבורך מהן וכו׳ ונראה שהגיעו לגרם המעלות על שהביאו למעשה המשכן והוא באופן זה שכיון שמביזת הים עשו האנשים את העגל והמה לא נשתתפו לתת מחלקן דהיינו ביזת מצרים לעשייתו כשבא מעשה המשכן לכפרת העגל ראוי שהכל יהיה מן האנשים ממה שהיה עמהן מביזת הים כדי שיהיה התיקון עם מה שקלקלו קלקלו בביזת הים יהיה כל הכפרה מביזת הים ועכ״ז הביאו מחלקם למעש׳ המשכן אע״פ שלא עליהן להביא כי הן לא נתנו לעגל אדרבא רצו לעכב ביד האנשים ולא רצו ליתן אלא שלא נעשתה עצתם כי הם פרקו מה שהיה עליהם מביזת הים לכן נתעלו הנשים במעלה עליונה כי בהביא למשכן הוא גילוי מלתא מהדבקות שהיה להן בהקב״ה ובפרט היות טבע הנשים קמצניות ולענין נתינת אל הקודש הניחו מידתן:
ענף בחינת הנפש
רבינו בחיי ז״ל (פ' אחרי מות[ויקרא יח' כט']) ואמנם חכמי הפילוסופים סוברי׳ בנפש האדם שהיא הכנה לקבול למוד החכמה והתורה בגוף האדם ומביאים ראיה ברורה לא יוכל האדם להכחישה כי (בתחלת) [מתחלת] היצירה שהנפש באה בגוף אין לו דעת ולא תבונה וכיון (שהוא) [שהיא] מתחכמת והולכת ותגדל חכמתה כל זמן שהגוף הולך וגדל זה יורה שאין הנפש אלא הכנה שאלו היתה הנפש חכמה בשעת בואה בגוף יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו: