אור ברסלב

מדרש תלפיות חלק א· רבי אליהו הכהן האיתמרי

א

דברי המדפיס

אות אלף

ענף אב ואם וכבוד אב ואם

בספר משלי שמע בני מוסר אביך. מה שנפקדת במוסר בכבוד אב ואם בסיני נמצאת עושה כבוד אב ואם:

אמר המאסף נראין דברי המאמר זה סתומים וחתומים ומה שנראה לומר דידוע דכבוד אב ואם הם ממצות שכליות כנודע אמנם צריך האדם לקיים המצוה בעבור שהקב״ה צוה עליה לא בעבור שהדעת מחייבו לזה שאם עושה כן אין לו שום שכר כלל לזה קאמר שמע בני מוסר אביך וגו׳ כלומר שמיעה זו מאביך יהיה בעבור מה שנפקדת בסיני במוסר של כבוד אב ואם עשית כן לשמוע מוסר אביך בעבור שנצטויתה בסיני נמצא׳ אתה עושה כבוד אב ואם שאם שמעת מוסרו בעבור ששכלך מחייב לעשו׳ כך לא נחשב לך שקיימת מצות כבוד אב ואם:

עוד נראה הדין היה נוטה שיהיה האדם חייב בכבוד אבי אביו יותר מכבוד אביו משום שאביו חייב בכבודו. וכ״ש הוא שיהיה חייב ואין הדבר כן אין האדם חייב להכיר ולכבד כי אם למי שהולידו והביאו לעולם. ולזה קאמר שמע בני מוסר אביך כלומר אין אתה מחוייב לדון סברות מדעתך כי אם לשמוע מה שנפקדת במוסר בכבוד אב ואם בסיני שנפקדת לכבד את אביך שהולידך ולא לאבי אביך יותר מאביך אע״פ ששכלך מחייבך כך אין אתה חייב לעשות כי אם מה שנפקדת בסיני שהוא כבד את אביך דייקא וכו׳ ואם עשית כן נמצאת עושה כבוד אב ואם אבל אם עשית בהפך שכבדת לאבי אביך יותר מאביך אע״פ שאביך שמח בזה בהיותך מכבד לאביך יותר ממנו עכ״ז לא קיימת בזה מצות כבוד אב ואם:

תוספות מסכת סוטה הא דאמרינן אין אבא מזכי ברא כשאינו נוטל את שלו מתחת ידו (בעו״הז) [במהדורת לעמבערג: בעוה"ז] ואבשלום נטל את שלו מתחת ידו בעוה"ז שמת מיתה משונה ולכך הועיל לו תפלת דוד אביו דומיא דיהויקים שאמר התם שאמר על גולגולת זאת ועוד אחרת ולאחר מיתה לא מנו אותו ועוד אבשלום לא עבד ע״ז עי״ל הא דאמר אין אבא מזכ׳ ברא היינו לומר דוקא משום כבוד האב אין מונעים מלמנותו בלא תפלת האב אבל תפלת האב מועלת ודוד התפלל על אבשלום אבל ברא מזכי אבא משום כבוד הבן ואפי׳ בלא תפלה:

אמר המאסף מצי למימר עוד דאין אבא מזכי ברא הוא דוקא אחר מיתת האב והבן על דרך דאמרינן בחלק ברא מזכי אבא ואין אבא מזכי ברא כדכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק את עשו וכו׳ ובכאן בדוד היה דוד בחיים והועיל להתפלל עליו להצילו מדינה של גהינם ולהביאו לג״ע אבל הבן מזכי אבא גם לאחר מיתה הבן:

ילקוט איוב דף רל"ח ע"א מי הקדימני ואשלם מי הוא שהקדים כבוד לאביו ולא נתתי לו בנים:

אמר המאסף מכאן משמע שהמכבד את אביו הקב״ה נותן לו בנים שיכבדוהו וא״כ קשה בפסוק כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך (דהו״לל) [במהדורת לעמבערג: דהול"ל] כבד את אביך ואת אמך למען יכבדוך בניך. ונראה בשני פנים אחד בדחז״ל בן איש חי וגו׳ כל מי שמניח בן שהוא הגון אפילו אחר מותו נקרא חי ונמצא דאומרו למען יאריכון ימיך היינו שיהיה לו בנים מכבדים אותו על היותם צדיקים כמדובר ובהיותם הצדיקים נקרא חי גם אחר מותו ויש לו בזה אריכות ימים אין סוף באופן דאומרו למען יאריכון ימיך כולל בו שני למודים חד שהמכבד אביו ואמו זוכה לבנים שנית שהבנים הם צדיקים מכבדים אותו ונכון ודוק:

עוד נראה דלעולם המכבד אביו ואמו משום מדה כנגד מדה להיות לו בנים אך כונת הפ׳ באומרו למען יאריכון ימיך לומר כבד את אביך ואת אמך לפחות לתועלתך למען יאריכון ימיך דשלשה שותפים יש באדם הקב״ה ואביו ואמו וכשאין הבן מכבדם הקב״ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם כאחז״ל באופן שכל מי שאינו מכבד אביו ואמו גורם לעצמו מיתה לזה אמר כבד את אביך ואת אמך לפחות לתועלתך שלא תמות קודם זמנך למען יאריכון ימיך דכשיהיו לו בנים בהתכבד אב ואם אין צורך הכתוב לפרשו דמשום מדה כנגד מדה הדין נותן להיות לו בנים:

וכיון דאתא לידן אל תקשה כמה וכמה מכבדים אב ואם ואין להם בנים והדבר בהפכו וכו׳ שדברי׳ אלו נעלמי׳ ממנו גלוים לפני הבורא אין להרהר אחר שאלו׳ אלו וכיוצא בהם כי הדברי׳ אמת הוא שכל מי שמכבד אביו ואמו זוכה לבנים ואותם שאין זוכים יש סיבה גלויה לפני הבורא כמדובר וכן במי שאינו מכבד אב ואם ויש לו בנים:

ס' החרדים דף כ׳ ע״א בענין כבוד אב ואם אמר שלמה הע״ה עין תלעג ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר וגו׳ ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את אמו רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנשאת לאיש אחד אחרי מות אביו והאיש הלך דרך ים ונהרג והושלך לים וחפשו היהודים לבקשו ומצאוהו על שפת הים ועין אחת מנוקרת שנקרוה העורבים:

שם דף נ׳ דרשו רז״ל בסוף מסכת כתובות את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא כדכתיבנא וכתב רבינו יונה בספר היראה דבכלל את אביך הוי נמי אח אביך ובכלל את אמך הוי נמי אחות אמך וכתב נמי הרב ר׳ ישראל בס׳ מנורת המאור נתיב י״ד דאבי אביו בכלל אביו וכן אם אביו ואם אמו בכלל אמו וכן אבי אמו והכי איתא בבראשית ר׳ על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אבי' יצחק לכך הזכיר יצחק ולא אברהם לפי שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והביאו לשון זה בתו׳ רש״י והרמב"ן ז"ל משמע דשניהם מדאוריית' אלא דלאביו מחויב טפי מזקנו והוא הדין לזקנתו וטעמא דכולהו משום דבני בנים הרי הם כבנים:

אם נשא אדם אשה והרי אינה מכבדת אביו ואמו בעת זקנתן הרי הוא כאילו נואף כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תנאף שם דף כ״ב ע״א:

מאמר הביאו ילקוט שופטים משם מדרש דף י"ח ע״ד יואש אבי גדעון היה חובט חטים ואמר ליה גדעון אבי אתה זקן הכנס לביתך ואני אהיה חובט שאם יבואו המדינים אין בך כח לנוס ואמר ליה המלאך קיימת כבוד אב ואם כדאי אתה שיגאלו בניי על ידיך מיד וירא אליו מלאך ה׳ ע״כ דקשה איך הוא מדה כנגד מדה שבעבור שקיים כבוד אב ואם שיהיה גואל ישראל אמנם כיון שהמכבד אב ואם כאלו מכבד להקב"ה שהשוה כבודו לכבודם כאחז״ל לבן העוזר לאביו כאלו עוזר להקב״ה לכן מדה כנגד מדה כיון שהוא עוזר לק״בה (כב״יכול) [במהדורת לעמבערג: כביכו"ל] ראוי להיות כמותו עוזר וגואל שיגאלו ישראל ע״י:

נגיד ומצוה תיקון למי שחטא בכבוד אב ואם יתענה מ״ד תעניות כמנין אב ואם ויכוין יו״ד ה״א בשחרית ויו״ד ה״א במנחה יו״ד ה״א בערבית כי אותיות י"ה הם אבא ואמא ובמקום שפגע ולכן יתקן מה שעוות גם שלשה פעמים י״ה הנזכרים הם בגימטריא (יאהד״והי) [במהדורת לעמבערג: יאהדו"נהי] כי תקונא דאבא ואימא יאירו בבנים (ז״ון) [במהדורת לעמבערג: זו"ן] שהם הוי״ה אדני (הרב צמח) ז״ל לשמות די״ה פשוטים הם כמנין אב ואם:

תקון למקלל אביו או אמו יתענה שלשה ימים רצופי׳ שהם סוד שלשה עטרין קדישין חכמה בינה דעת ירותא דאבא ואימא דמעטר לבנא קדישא כמו שידוע ואמנם זה או״ת עטרין גם אלו העטרין הם שלשה כנז' וכל א׳ היה חי״ל בל״ע א׳ מכ״ד שמות וכולם הם ע״ב שמות כנגד ג׳ ימים ובהם ע״ב שמות ע״ב עטרין מזעיר אנפין וכדי להחזירם צריך להתענות ג׳ ימים רצופים כנגד אותם הג׳ בחינות שפגם והנה שלשה ימים רצופים הם במקום מ׳ תעניות והטעם הוא כי בשם ע״ב דיוד״ין יש בו ג' שמות דע״ב שכל א׳ הוא כ״ד כ״ד כ״ד כנזכר בספר הבהיר ושלשה פעמים כ״ד הוא כמנין ע״ב והם כ״ד שמות של כל יום מאלו השלשה ושלשה דחסד עטרה דגבורה וחסדים וגבורות שהם ארבע בחינות כשאין נכללות בדעת גם הארבע יודין דשם ע"ב כנגד ארבעים תעניות שהם כמו שלשה תעניות רצופי׳ (הרב צמח ז״ל) והנה עטרה דחסד מסטרא דאבא ע״ב דיודין כמנין חסד ובו ד׳ יודין כמנין מ׳ תעניות ו׳ דמוחין ועיטרא דגבורה מסטרא דאימא שם ס"ג כמנין דין ויש בו ג׳ יודין כנגד שלשה בחינות ושלשה ימים רצופים שם:

ס' החסידים סי׳ תקס״א אם האב והאם מצוים לבן שלא יקח אשה כדי שיעבוד להם זה לא יתכן אלא יקח אשה ויהיה אצלם לעובד' ואם אינו מוצא אשה במקום שאביו ואמו דרים שם ואביו ואמו זקנים וצריכים מי שיעבוד להם אז לא יצא מן העיר:

ואם אינו מספיק להרויח אלא כדי להספיק צורכי אביו ואמו ואם יקח אשה לא יספיק לאביו ולאמו אז ישמע לאביו ולאמו ולא יקח אשה:

ואם אביו או אמו בעלי קטטה ויש לו אשה ויודע שעל חנם מתקוטטים והדין עם אשתו לא יתכן לכעוס על אשתו כדי לעשות נחת רוח לאביו ולאמו:

ואם עשיר הוא ויש לו מי שיעבוד לאביו ולאמו אז יוכל ללכת לעיר אחרת לקחת משם אשה:

ואם בנות העיר רעות והבן רוצה לקחת משם אשה ואביו ואמו מצוים לו שלא יקח חוטא הבן אם יקח שהרי יעקב שמע לאביו ואמו והלך לחרן לקחת אשה משם על שרעות בנות כנען אבל אם בנות העיר טובות ואחיה טובים ויש רעות ואחיה רעים ורצו לתת לאב ואם ממון שיעסוק שיקח אשה מהם והטובים אינם רוצים לתת לאב ואם דבר והאב והאם מצוום לבן לקחת בת מי שנותנין לו ממון והבן אינו רוצה ליקח אשה אלא מטובים אע״פ שכועסים עליו אביו ואמו לא ישמע אלהם כיון שעושין עמו שלא כהוגן:

שם סי' תקס״ו איש אמו ואביו תיראו כתיב לאחר אביו מיד תיראו לשון רבים ולא אמר תירא כדי לסמוך מורא בין אב לאם ובין שבתות וכאלו לאיש ולאמו ולאביו לשלשת אמר תיראו ואת שבתותי תשמורו שהאב והאם בכלל תיראו שלא יכעיסו את הבן כל כך שלא יוכל להתאפק עד שימרוד בהם. אמו ואביו תיראו ואת שבתותי מכאן אמר ר׳ יאודה הראשונים לא היו משמשי׳ מטותיהם לא בליל ראשון ושני ושלישי בשבוע פן יולד בשבת ויבואו לידי חילול שבת כי האשה יולדת ברע״א ימים כמנין הריון או ברע״ב כמנין הריון והתיבה או ברע״ג כמנין ב״ר בט״ני ולפי שהיו נזהרים כך היו בניהם צדיקים זהו שאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי לכך בענין שבת שלש שלש בויכולו שלש מלאכתו שלש יום השביעי שלש אשר עשה שלש אשר ברא בעשרת הדברות שלש עם שבת וכן במשנה תורה כנגד שלשה ימים שהיו נזהרים מלשמש כל זה אליבא דר׳ יאודה שהיה אומר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים שלשה תקופות הם רע״ג לבד משבעה שעות וחצי הנשארים לכל תקופה וכן להגות בתורה שלש תקופות מט״ו באב של חמה עד ט״ו באייר של חמה וזהו שנאמר ותקופתו על קצותם כלומר הסר תקופת ימים אחת וצריך לעסוק בתורה יומם ולילה אם לומד כל היום ג״כ מחויב ללמוד בלילה כי יום ארוך הוא כן גימט׳ של תורה ותה״ר כלומר אותיות של תורה אותיות ותהר וכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני וכתיב ושיכלתים מבטן ומהריון:

שם סי' תקפ״ג מי שהוא עשיר ועצרן ובנו עשיר אע"פ שיש לו לאביו מצוה על הבן להאכילו ולכסותו משלו:

שני אחים או אב ובניו או רב ותלמידיו שהם בקטטות תמיד שמתקוטטים לכן ראוי שלא יהיו יחדיו מפני שמצטערים. ואל תאמר דוקא מפני האב שמצטער והרב שמצטער אלא אפילו הבן מצטער על ידי האב לכן מוטב שיפרדו כיון שאין יכולין לסבול לשבת יחדיו:

ס' החסידים סימן שמ"ג מי שלא ראה אב ואם ונמצא שלא קיים מצות כבוד אב ואם אם יש לו זקן וזקנה יכבדם ויקיים בהם מצות כבוד אב ואם. ואם אין לו זקן וזקנה יכבד צדיקים בענין שהיה לו לכבד אביו ואמו שנאמר ואת יראי ה׳ יכבד. וגם יכבד שבת בכסות נקיה וספרים יפים בתיקון יפה ויכבד רבותיו וחכמים ויירא מהם ומעלה עליו כאלו קיים מצות כבוד אב ואם ומוראם ולכך היו קוראין לאלישע אבי אבי כי היו מקיימים בו מה שהוא מחויב לאביו אבי בכיבוד אבי במורא:

ס' החסידים סי׳ של״ג אין אדם יכול לומר לבתה בעודה עוסקת בצורכי בעלה עשה לי כך וכך ואם הבעל טוב יאמר לה שיקדים קודם צורכי אביה:

ס' החסידים סי׳ של״ו ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה קשה מה צורך לכתוב התורה מה שחשב עשו בלבו אלא כדי להודיעך שתמיד היה בלב עשו למקום אפילו במקום סכנות כדי לצוד ציד לכבוד אביו ואם כן אל תתמה למה נתן קב״ה ממשלה לזרעו של עשו. וממנו למד יוסף ומסר עצמו למיתה כששלחו אביו אצל אחיו והלך בזריזות אע"פ שידע שאחיו שונאים אותו וכל זה נכתב ללמד לבנו לטרוח להביא פרנס׳ לאביו:

אמר המאסף וכיון דיוסף ג״כ מסר עצמו למיתה על כבוד אביו למה אנו מעוני׳ ויסורין באים עלינו ואין אנו שווין במעלה כעשו. וי״ל שיוסף למד מעשו באופן שעשו עשה הדבר מדעתו ויש לו יותר יתרון עי״ל דשאני ישראל דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. ועוד י״ל שלישראל יש עונות אחרים וחפץ הקב״ה לנקותם ע"י יסורין כדי לזכותם לעולם הבא ואז יקחו השכר ביחד. עוד י״ל דמי יודע אם זרעו של יוסף עומד בשלוה באיזה מקום של עולם. או אפשר שהעשירים שבישראל רובם הם מזרעו של יוסף:

ס' החסידים אם תראה בני אדם מקילין בככוד אב ואם ומצליחין וכן רשעים שעושים עולה מרויחים ומצליחים וכשעושים ביושר לא יצליחו דע שהוא כדי שיהא עונם גדול וכדי ליפרע מהם בגיהנם ולכך השעה משחקת להם וזהו שאמר דוד נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו למה לפי שאם למכעיסים כל כך השקט ושלוה לצדיקים לעתיד לבא (עא״כו) [במהדורת לעמבערג: עאכ"ו]:

ענף אבות

טעם האבות שהיו רועים כדי להתבודד עצמם לעיין בענין האלהות שאויר המדברות זך ונקי והיו נפרשים שם מבני אדם ועוד להרגיל עצמן ברחמנות (מפרשים ז״ל):

מס' שמחות פרק א׳ סי׳ י״ד אין קורין לאבות אבינו אלא לשלשה אבות ואין קוראין לאמהות אמנו אלא לארבע אמהות:

בראשית בגימטריא אברהם יצחק ישראל. ספ׳ הציוני:

לוחות הברית דף רפ״ד ע"א. אברהם שורש עץ הדעת טוב ורע לתקנו. ויצחק הוא עץ הדעת שממנו טוב ורע ויעקב הוא התוכיות עץ החיים בתוך הגן מטתו שלימה אשר על אומה ישראלית אמר השי״ת ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם והם מוכנים לחיי עד:

אמר המאסף מכאן תראה שהאבות הם שרשי יסודי העולם ובאמצעותם יושפע החיים והטוב בעולם אשרי האיש האוחז במעשיהם והבוחר בדרכיהם הם דרכי תורת משה רבע״ה עבד ה׳ אדם הראשון חטא בעץ הדעת וגרם התגברות ע״ז בעולם דא סמאל הרשע ואברהם אע״ה תקן עונו בעץ אחר והשענו תחת העץ ומרחקם מע״ז ומגיירם וכן יצחק ויעקב היו מגיירים כארז״ל על פסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו (מגייורי) [במהדורת לעמבערג: מגיירי] אביו וכו׳ כי כיון שהם בעץ הדעת ועץ החיים שחטא אדם באו הם ותקנום:

זוהר פ' חיי שרה האבות שמשו בארבע נשין כל חד וחד מנייהו אברהם בארבע שרה והגר ותרין פילגשין דכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם פלגשי׳ תרין הא ארבע יצחק ברזא דארבע דסטירו דרבקה דכתיב ויקח את רבקה חד ותהי לו לאשה תרי ויאהבה תלת וינחם יצחק אחרי אמו הא ארבע לקבל דא הוו ליעקב ארבע נשין וכולא ברזא חדא ר׳ חייא אמר אברהם ויצחק שמשו כל חד באתתא חדא ברזא דקודשא אברהם בשרה יצחק ברבקה ולקבל תרוייהו הוו ארבע נשין ליעקב בתרין חולקין ע״כ:

מגלה עמוקות אופן צ״ב אתה החלות להראות את גדלך זה אברהם פני אריה ידך החזקה זה יצחק פני שור. אשר מי אל זה יעקב פני נשר דרך נשר בשמים:

אב"ג א״ב ר״ת אבות ב׳ אחד רבו שנקרא אביו כדכתיב אבי אבי רכב ישראל ואביו ממש הקב״ה שברא לשניהם וזהו אב״ג כלומר אבות ב׳ זהו א״ב ג׳ הוא הקב״ה שבראם. א״ב בגימט׳ שלשה אביו לעולם הזה ורבו לעולם הבא והקב"ה לשניהם:

אב"ג א׳ זו האיש ב׳ זאת האשה שנקראת בית ג׳ שלשה זמנים יפרוש ממנה ארוסה נדה ויולדת וזהו גן נעול ארוסה גל נעול נדה. מעיין חתום יולדת:

אב"ג א״ב הופכין גבן זה לזה כן האיש והאשה הופכים פניהם אחר התשמיש והקב״ה שהוא שותף ג' גומל חסדים ויוצר הולד במעי אמו כדכתיב כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני וכו׳ הר"ד חיים אלפואל:

זוהר פ׳ שמיני דף ל״ח ע״א כי מעולם המה דכד ברא קב״ה עלמא נטל יצחק וברא ביה עלמא חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי נטל אברהם וקיים ביה עלמא הה״ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם חמא דבעיין קיומא יתיר נטל ליעקב (וכתף) [במהדורת לעמבערג: ושתף] ליה ליצחק וקיים עלמא הה״ד ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים ועל דא באברהם ויעקב אתקיים עלמא ובגין כך כי מעולם המה:

אמר ר׳ שמעון הא דתנינן דכתיב קול השופר שפיר הוא ודא הוא יעקב דאסתלק במחשבה דאבהן ונפקו כחדא מגו שופר דהא שופר אפיק מיא ואשא ורוחא כחדא ואתעביד מנייהו קלא. כך אימא (עלאה) [במהדורת לעמבערג: עילאה] אפיק לאבהן בקל חד ומגו מחשבה אסתלקו כחדא בחד קל וההיא קול אקרי קול השופר ודא יעקב דכליל לאבהן כחדא ואקרו קול ותרי קלי נינהו דהא מגו קלא נפיק קלא אבל קול חד דאתקרי קול השופר ומהכא נפק ושאר קולות מגו ההוא שופר בזווגא דמחשבה ושבעה קולות נינהו דנפקין בזווגא דמחשבה כשופר ודא שופר אשקו לון ורוי לון לאבהן בקדמיתא ולבתר לבנין והא אוקמוה מלה וכו׳: (שם ע״ב)

זוהר שלח לך סדר שוכבי מערה נשים לגביה נשים וזכרים לגביה זכרים אדם ברישא (הוה) [במהדורת לעמבערג: חוה] סמיך ליה שרה לגבי' חוה אברהם סמיך לשרה יצחק סמיך לאברהם רבקה סמיך ליצחק. יעקב סמיך ללאה אשתכח אדם בסטרא דא ויעקב בסטרא דא דא רישא ודא סופא:

ובספרא (דשלמה) [במהדורות אחרות: דשלמא] מלכא איהו כדקא יאות והכי הוא אדם וחוה בקדמיתא אברהם ושרה סמיך לון יצחק ורבקה לזויא אחרא באורח מישור בשורא חדא יעקב ולאה באמצעיתא ואינון נשין לגבי נשין ודכורין לגבי דכורין אדם וחוה שרה ואברהם יעקב ולאה יצחק ורבקה אדם בסטרא דא ויצחק בסטרא דא ויעקב באמצעיתא יצחק לגבי אבות לאו אורח ארעא ועכ״ד יעקב אצטריך באמצעיתא:

מדרש פ׳ קרח ימי אברהם קע״ה שנה יצחק ק״פ שנה יעקב קמ"ז שנה. כשאתה כוללן נמצא חמש מאות שנה ושתי שנים וכן מהלך שמים וארץ דכתיב כימי השמים על הארץ (מתנות כהונה (ושתי) [במהדורת לעמבערג: שתי] שנים כנגד שמים וארץ עצמן או לא חשו למחשב הני תרין שנין יתרין:

זוהר פ׳ בשלח דף נ״ג ע״א) ויוציאך בפניו מאי בפניו אלו האבות ויוציאך בפניו דא יעקב בכחו דא יצחק הגדול דא אברהם:

אמר המאסף נוכל לומר בזה כונת הפסוק נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרי׳ שדה צוען כלומר בפני אבותם שהם אברהם יצחק ויעקב עשה פלא שהראה להם היציאה ממצרים בארץ מצרי׳ שדה צוען:

יונת אלם פרק ט״ו אברהם שורש הנפש לכל ישראל. יצחק שורש הרוח. יעקב שורש הנשמה• וכשהולכים מן האדם על ידי חטאם נקרא חלל רשע בגימט׳ אברהם יצחק יעקב כלומר שהם הולכים ממנו:

עשרה מאמרות פ׳ כ״ז דף מ״ד ע"א הא דכתיב אתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם. כי הנה גם את זה לעומת זה הוא כי הנה אברהם הוא צואר הקודש שהמרגליות היתה תלויה בצוארו שהיו תלויות בה נשמות הגרים גם כל הנשמות שבעולם ומצרים היה צואר לאנדרטי של מלכיות ופרעה הוא העורף אחרי הצואר והנה נמסרו תחת יד צואר זה להיות גרים במצרים במקום צואר הקדוש ששם נפשות הגרים תלוים:

ר' בחיי פ׳ קרח ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלשה כוונות א׳ למורא שכינה שנית להראות צער והכנעה ג' להראות אסירות חושיו ובטול הרגשותיו וזה הטעם לכוין רגליו בתפלה לפי שהניעת רגלים היא עיקר התנועה לכן מראה בזה ביטול התנועה:

זוהר חדש דף פ״ח ע״ג) תפלות האמהות שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה לא נתקבלו אלא בסוד שמיטה ויובל ובכלם יש אות ה' המרמז לבינה ומלכות שהם בסוד שמיטה (ויובל) [במהדורת לעמבערג: ויקובל] לבד מרחל שאין בה ה' ובראות רחל כן אמרה הנה אמתי בלהה שיש לה שני (הה״ין) [במהדורת לעמבערג: ההי"ן]:

ילקוט מלכים דף כ״ח ע״א) אברהם נמשל לחמה יצחק ללבנה יעקב לככבים ועתידין חמה ולבנה בושים ואין בושה לככבים לפי שאברהם ויצחק פניהם מתכרכמים בשביל ישמעאל ועשו ואלופיו ובני קטורה אבל יעקב אין לו בושה כי אין פסול במטתו שנאמר לא עתה יבוש יעקב:

ילקוט איוב) הן בקדושיו לא יאמין אמר רבי פנחס אלו בקשו האבות שתהא דירתם למעלה היו יכולין ואף ע״פ כן לא נקראו קדושי׳ עד שנסתם הגולל לפניהם שנאמר לקדושים אשר בארץ המה:

ר׳ בחיי פ׳ ואתחנן) בכל לבבך כנגד אברהם שאהב הקב"ה בכל לבבו והמשיך הלבבות לאמונתו ובכל נפשך כנגד יצחק שמסר נפשו על גבי המזבח ובכל מאדך כנגד יעקב שהפריש מעשר מכל אשר לו אפי׳ מבניו וכו׳:

זוהר פ׳ ויחי דף רל״ד ע"א) בשעתא דיעקב הוה קארי לבנוי אזדמנו אברהם ויצחק תמן ושכינתא:

ס' הפרדס דף קפ״א ראוי לשאול אברהם יצחק ויעקב שהיו גדולים מאליהו ומחנוך כדאיתא בזוהר פ׳ ויצא) למה לא זכו כאליהו וחנוך להיות מלאכים ותירוץ כי האבות מעלתם היא שהם מרכבה אל עולם הספירות ואם היו מתלבשים באיזה מלאך ממלאכי׳ הנה ירדו ממעלתם כי בחייהם היו צנורות אל השפע הנשפע מהשכינה והיא מעלה נבחרה ממעלת מט״ט ראש השרים כי כשאין צדיק בעולם מתלבש במט״ט כמו שכתב אבי״ע ואם כן נמצא שמעלת הצדיקים בהיותם מרכבה היא גדולה ממעלת המלאכים ולכן אם יעלו למעלת המלאכים אבדה גדולתם ואם תאמר אחר מיתתן לא היה להם מעל׳ במרכבה ואם כן יהיה ראוי שיעלה גופם למעלת המלאכים זה אינו קושיא כלל כי אפילו לאחר מיתתן בקבורתם בארץ המה במעלתם כדאיתא בזוהר:

שערי צדק דף מ״ו ע׳א וילכו שניהם יחדיו אברהם הוא מים ויצחק סודו יין וצריך היין ניסוך על גבי המזבח:

כתיבת יד זכור לאברהם וגו׳ עבדיך התחתונים אשר נשבעת להם בחכמה גדולה ת״ת האבות העליונים שהם עמך או הארתם בתוכך ותדבר לא אמרת ודברת אלא דברת וחזרת ודברת כאשר אמרתי לא אמרת אלא אמרתי ר״ל שכבר אמרתי לכם מקודם ולשון אמירה הוא רצון יותר מלשון דבור כמו שאמר מה תאמר נפשך ואעשה לך אדני אמר לשכון בערפל:

ערכין פרק ג׳ ואשפטה אתכם לפני ה׳ את כל צדקות ה׳ אשר עשה אתכם ואת אבותיכם• תניא ר׳ אליעזר הגדול אומר אלמלא בא הקב״ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אינן יכולין לעמוד מפני התוכחה שנאמר ועתה התיצבו ואשפטה אתכם ואת אבותיכם:

אמר המאסף אין יכולין לעמוד לומר שאין צדיק בארץ ועשה עמהם צדקה שלא נתווכח עמהם בדין עיין ברש"י ז"ל:

והנה דע לך חסדו וצדקתו יתברך שבהיות האדם מחומר קרוץ אי אפשר אם אינו נופל בו מהשגיונות דכך מחייב טבע החומר כמחט בבשר חי שמרגיש מהכאב אפילו שהוא לא ירצה כי הדבר מחייב כך ובהיות שהקב״ה צדיק וישר ואינו בא עם האבות בדין כי אינן יכולין לעמוד על התוכחה דאי אפשר אם אין בידם איזה שגגה אמנם כיון שהוא יתברך יודע דזהו חיוב מצד החומר אינו מביאם לדין וכן עם כל צדיק וצדיק:

ר' בחיי ז״ל למה לא הזכיר משה זכות אבות במרגלים על שם שמאסו המרגלים ארץ ישראל שחמדו לה אבות:

ענף אברהם

מס' סופרים פרק כ״ב האדם הגדול בענקים זה אברהם גובה קומתו כנגד שבעים וארבע אנשים ואכילתו ושתיתו כך כנגד ע״ד אנשים וכחו כן מה עשה נטל שבעה עשר בני קטורה ובנה להם כרך של ברזל והכניסם בתוכה והשמש מעולם לא נכנס בתוכה מפני שהיה גבוה הרבה מסר להם לסקרין של אבנים טובות ומרגליות ומשתמשים בהם ולעתיד לבא כשעתיד הקב״ה להחפיר חמה ולבנה דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהם עתידין לשמש ע״כ:

תנחומא פ׳ לך לך אל תירא אברהם ממי היה מתירא משם בן נח שהרג את בניו עילם שלשים בנים היו לו:

אמר המאסף מתישב בזה למה הלך אברהם אע״ה ליטול עצה מענר אשכול וממרא על ענין המילה ומל באהל ממרא ולא הלך ליטול עצה משם שהיה רבו ולימול בביתו אלא שהרג את (בנו) [במהדורת לעמבערג: בניו] והיה מתירא ממנו שלא יהרגהו כנזכר במאמר שהיה מתירא ממנו:

לא גילה הקב״ה מיסטורין של מעלה אלא לא"א סוד ה׳ ליראיו זה אברהם פירו׳ מיסטורין סודות של מילה:

שם ילקוט ישעיה סי׳ מ׳ למה תאמר יעקב אמר רשב״ג א״ל הקב"ה את קורא תגר אברהם היה לו לקראת תגר שבשעה שנפל לכבשן האש אמרתי לו אילולי יעקב שהיה עתיד לצאת ממך לא היית יוצא מכאן אלא בשביל יעקב את יוצא שנאמר כה אמר ה׳ וגו׳ אשר פדה את אברהם מהיכן (פרחו) [במהדורת לעמבערג: פדהו] מכבשן האש והיה לו לאברהם (לקראת) [במהדורות אחרת: לקרוא] תגר לומר אני לא היו מעשים לפניך שיצא בזכותי אלא בזכות אחר ואברהם לא קרא תגר ואת קורא אחרי תגר למה תאמר יעקב וגו׳:

אמר המאסף כתב החכם השלם אחי ז״ל יש סתירה ממאמר זה למה שכתב הרב בעל לוחות הברית ז״ל (פירוש) [במהדורת לעמבערג: פירש] מאמר זה לא ניצל אברהם מכבשן האש אלא בזכות יעקב ועיין שם ותראה שהסתירה מפורסמת:

אמנם נראה לי להקשות דכאן קאמר שאמר הקב"ה לאברהם שלא ניצול כי אם בשביל יעקב שהיה עתיד לצאת ממך נמצא שלא ניצל בזכותו ואם כן קשה למאמר מדרש רבה והתנחומא שהרהר אברהם אחר מדת הדין שאולי קבל עולמו (בעו״הז) [במהדורת לעמבערג: בעוה"ז] על שניצל מהמלכים ומכבשן האש וכו׳ דלמא הרהר שהיה אומר לו הקב״ה שלא היה ניצול כי אם בשביל יעקב ונמצא שלא ניצל בזכותו כדי לומר אולי נכו מזכיותיו וי״ל הרהר לומר מה שאומר לי הקב"ה שאני ניצל בעבור יעקב משום שלא הספיקו זכיותי והוצרך לצרף יעקב להצלתי ונמצא שקבלתי עולמי:

עוד איכא למידק דממאמר המדרש והתנחומא משמע דמדת אברהם להרהר אחר מדותיו יתברך שהרי הרהר שמא קבלתי עולמי וממאמר הילקוט משמע שאין מדתו להרהר אחר מדותיו שהרי משבחו הקב״ה שאעפ״י שאמר לו (שניצל) [במהדורת לעמבערג: שינצל] בשביל יעקב לא הרהר אחר מדותיו לומר וכי לא היה בי זכות:

ונראה בדבר הנוגע לשפלותו לא היה מהרהר כמו בכאן שהשפילו הקב״ה באמור לו שבעבור יעקב ניצל כאילו לא היה בו זכות ועכ״ז לא הרהר אבל במאמר המדרש והתנחומא שהוא דבר הנוגע ליהדותו ולנפשו הרהר שמיד שראה הישועות שנעשו לו חשש אולי קבל עולמו אך כשאמר לו הקב״ה שניצל בשביל יעקב שנא׳ יעקב אשר פדה וגו׳ שהשפילו לא חס לומר וכי לא היה בי זכות שהיא ראיה על מעלתו:

מפרשים משם מדרש כי במסגר הראשון שהסגיר נמרוד לאברהם לא ראה מאורות ועשה עמו הקב״ה חסד שלא אבד מאור עיניו) לפי שכתבו חכמי הטבע מי שיושב במחשך זמן גדול ויוצא לאור עיניו כהות:

ויש אומרים כי זה עשה רב ששת ורב יוסף וחביריו ממאור עיניהם שהיו תרים אחרי עיניהם והחסירום בזה הדרך:

אמר המאסף והוא כמעשה מתיא בן חרש שהביאו רז״ל שנדמה לו השטן כאשה יפה עד מאד ועמד לפניו כדי להחטיאו וכדי שלא להסתכל בה נתן שני (מהסמרים) [במהדורת לעמבערג: מסמרים] באש ונתנם בעיניו וסימא את עצמו עד שנרתת השטן וברח מפניו ושלח הקב״ה לרפאל ורפאו ע"כ הטעם שלא שלח הקב״ה לרפא לר' ששת וחביריו וכו׳ לפי שטבעם לתור אחרי עיניהם ולהציל עצמן מזה סימו את עצמן וא״כ כיון שטבעם היה כך אם ירפאם יחזרו לטבעם משא״כ גבי מתיא בן חרש שטבעו שלא לתור אחרי עיניו אלא שלהציל מעבירה שבא לידו עשה כן וק"ל:

מדרש אבכיר) ואעשך לגוי גדול אעשך כהן גדול כאדם הראשון ע״כ:

אמר המאסף נמשיך עם זה שאר הפסוק ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה כלו׳ כיון שאמר ליה אעשך כהן גדול כאדם הראשון א"כ הוצרך לומר ואברכה הפך מה שנתקלל אדם הראשון ואגדלה שמך הפך איבוד השם האדם הראשון על ששמע לאשתו ואכל מן העץ והיה ברכה כלומר אתה מקור הברכות לברך לכל מי שאתה רוצה לברך הפך אדם הראשון שגרם מיתה לכל העולם כדרז"ל על פסוק מות תמות מיתה לך מיתה לדורו׳ עיין בלב אריה פ׳ ויצא:

מפרשים ז״ל הביטו אל צור חוצבתם רמז לאברהם וקראו צור לשתי כונות האחד כי הצור יש לו בליטות כזכר והשני שהיה קשה להוליד וכמו שאמרו שהיה טומטום ומקבת בור שהיה בו בית קבול כאשה מן והאשה אל קובתה ועוד קראו צור כי הוא עקר בעיננו ותולדותינו כמו שכתוב כי מראש צורים אראנו:

ומה שאמר ואל שרה (תחול׳ לכם) [במהדורת לעמבערג: תחוללכם]יש אומרים מענין הריון ויש מפרשים מן ותתחלחל המלכה שנצטער על יצחק בנה:

ובמדרש כי היא נצטערה ותתפלל עלינו כמו שהתפלל אברהם כי היתה נביאה ולכך נקראת יסכה שסוכה ברוח הקדש:

כתיבת יד כי לא שלם עון האמורי תימא ולמה מזכיר עון האמורי משאר שבעה עממים ושמעתי מרבי כרמי ז״ל שאמר כי לא שלם עון האמורי פירוש עון האמורי שאמר אברהם אבינו ע"ה במה אדע כלומר על אותו עון ישראל עדיין בגלות ונחשב לאברהם אבינו ע״ה עון גדול במה אדע (כלומר) [במהדורת לעמבערג: חסר מילת "כלומר"] כמו אסור במה שבנו ישראל בשעת אסור הבמות:

צרור המור פ׳ בלק) באברהם כתיב ויחבוש את חמורו ובבלעם כתיב ויחבוש את אתונו ואמרו חז״ל משנבר׳ העולם לא היה אדם שחיבש חמורו כאברהם הכונה שאתונו לשון (איתון) [במהדורת לעמבערג: איתן] שהוא היכל כמו שתרגם (אנקלוס) [במהדורת לעמבערג: אונקלוס] ולשורקה בני אתונו עמא דיבנון היכליה עשה אתונו כמו שער (האיתון) [במהדורות לעמבערג: איתן] ובלעם הרשע הלך אחר תאוות גופניות עדונין ותענוגים וזהו ויחבוש את אתונו אמנם אברהם אע״ה הגביר הצורה על החומר וזהו ויחבוש את חמורו עיין שם יותר באורך:

אמר המאסף מה שדרש הרב הוא דרך צורה ונכון אמנם כוונת חז״ל באומרם משנברא העולם לא היה אדם שחיבש את חמורו כאברהם וכו׳ הכוונה לומר כי לא מצינו משנברא העולם דבוק בנסיון כאברהם אע״ה שאמר לו הקב״ה לשחוט בנו יחידו וכדי למהר לעשותו וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו הוא בעצמו בזריזות גדול מתוך גודל החיבה בהקב״ה כדי שלא לאחר כלל:

מדרש רבא פ׳ לך לך דף נ״ג ע"ג) לא ניתנו גזרות שוות לאברהם אבינו ע״ה:

אמר המאסף צריך עייון שאפי׳ עירובי תבשילין קיים אברהם אע״ה וכ״ש שידע כל ג״ש ומה גם שיש בחז״ל שאפילו (הלכות) [במהדרת לעמבערג: מלכות] שהקב״ה עתיד לחדש ידע אברהם אע״ה כ״ש וק״ו שידע כל גזרות שוות:

שם אברהם אע"ה כהן גדול היה שנאמר נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם:

אמר המאסף נתכהן אברהם אבינו ע״ה אחר שנטלה כהונה משם ונתנה לו כי בתחילה אברהם היה נותן מעשרותיו לשם כדאיתא (במר׳) [במהדורת לעמבערג: במדרש] פ' לך לך וכו׳ ובמות אברהם נכנס יעקב במקומו לכהן גדול כדאיתא בילקוט פ׳ וישלח אמר הקב״ה למיכאל למה עשית לכהן גדול שלי בעל מום וכו׳ עיין שם באורך וכפי זה מוכרחים אנו לומר שכיון שאברהם היה כהן שגם יצחק כהן היה אלא שאברהם ויעקב היו כהנים גדולים ובזה ניחא כשנתן יצחק הברכות ליעקב הסכים הקב״ה על ידו באומרו גם ברוך יהיה כאחז״ל לפי שכיון שהיה כהן נהג עמו כדרך הכהנים המברכים שהקב״ה מסכים על ידם (כאחז"ל) [במהדרת לעמבערג: שאחז"ל] על פסוק ואני אברכם:

זוהר פ׳ לך לך דף ע״ז ע"ב) כשהושלך אברהם לכבשן האש וניצל אמרו כשדאי שבזכות הרן ניצל אברהם מיד נפח שלהובא דאשא ואוקדיה להרן ויש אומרי׳ אמרו זרעא דתרח אין אש שולט בהם השליכו להרן באש כדי לנסות אם שולט בזרעו של תרח אש אברהם ניצל על ידו של הקב״ה:

אמר המאסף איכא למידק דלמה השליכו להרן לנסות אם שולט אש בזרעו של תרח אם לא ולא השליכו את נחור וי״ל כדחז״ל דהרן היה פוסע על שתי הסעיפים אמר אם אברהם ניצל אנא דאברהם וכו׳ כיון שניצל ואמר אנא דאברהם וכיון שכן מצאו בו מקום לעשות הנסיון עמו מה שאין כן בנחור:

מדרש פ' קרח עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי בן שלש שנים הכירו:

אמר ר' אמי בר ר׳ אבא אברהם עד שלא נימול ולא הוליד חסר ה׳ כשמל נתוסף לו ה׳ ונעשה שלם והוליד למנין אותיותיו (מדרש פ׳ קרח):

עשרה מאמרות (מאמר חקור דין (ח"ג) [במהדרות לעמבערג: ה"ג] פ׳ י״ז) מה שאמרו בת היתה לאברהם אבינו היינו מה שהיה אצלו נאמנה נפשו של אדם הראשון והוא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו וכל חולי שהיה רואה וכו׳ פירוש כל חולי נפש הרואה בטהרתה שנטהרה כאברהם מיד מתרפא מעון ע״ז שהיה להם הכל בירושה מעטיו של נחש וכשמ׳ אברהם אבינו ע״ה שוב לא היה מי שיטהר ותלאה הקב״ה בגלגל חמה ר״ל שכל שיהיה (חולה) [במהדרת לעמבערג: חולי] נפש רפואתו תלויה עד אותו היום שיוציא הקב״ה חמה מנרתיקה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה:

עשרה מאמרות (סימן ו׳ ודף מ״ח ע״ג הא דאמר אברהם למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות לכאור׳ קשה דבר זה שהיה אברהם מהרהר אחרי מתנות וי״ל דהמתנות האלו לא כסף וזהב רק שם טומאה נטל ממצרים להנחילו אחר כך לבני הפלגשים כדין כתובת בנין דכרין דכתיב בהו נתן אברהם מתנות ובהיות שישלוט אברהם על שם הטומאה וירחיקו מעל יצחק ובניו הוא הגורם לנפשו של אברהם חיים באור פני מלך חיים על כן אמר וחיתה נפשי בגללך:

זוהר בראשית עמוד רמ״ה) הא דאמר אברהם מה תתן לי וגו׳ וכי לא האמין אברהם בהקב״ה אלא אמר לו הקב״ה אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבה מאד בעולם הבא ואברהם ידע באצטגנינות שלו שאינו מוליד ומי שאין לו בנים אינו נכנס בפרגוד בעולם הבא לכן אמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי איך אפשר שיהי׳ לי עולם הבא מאחר שאיני מוליד והשיב הקב"ה צא מאצטגנינות שלך:

אמר המאסף צריך עיון דאם אינו מוליד כיון דאין הדבר תלוי ביד האדם מה עון יש לאדם בזה שאינו נכנס בפרגוד ואין לומר שמסיבת עון שבידו אינו מוליד דמי גדול מאברהם ולא היה מוליד:

זוהר (שמות עמוד צ״א צ״ב) הא דכתיב אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך הקשה ר׳ אלעזר היאך מסר אברהם את אשתו בשביל שיטיבו לו ועוד יטב ייטבו מבעי ליה דהא כי יראו אותך המצרים וגו׳ ואמרו וגו׳ הוא לשון רבים ומשני כי מלאך א' הלך בדרך לפני שרה והבטיחה שלא (יגע׳) [במהדורת לעמבערג: יגיע'] לה נזק והנה אברהם ראה שהמלאך הלך לפניה ולא לפניו ירא לנפשו שאין לו שמירה על כן תלה בזכותה ובטח גם כן שהמלאך יציל אותה שלא יטמאו אותה לכן אמר למען יטב לי ר״ל המלאך ההולך לפניה יטב בעולם הזה ליתן לי ממונ' של המצריים וחיתה (נפשי) [במהדרת לעמבערג: נפשו] בעולם הבא בגללך דהיינו שלא תטמא אבל אם ח״ו תטמא יהיה כאן מיתה ובעול׳ הבא ואותו המלאך הכה את פרעה עשר מכות על פי גזרת שר הלרמוז על עשר מכות העתידין לבא עליהם:

זוהר בראשי׳ (היאך) [במהדרת לעמבערג: האיך] סמך אברהם על הנס באתר׳ דשכיחי הזיקא לרדוף אחרי ארבעה מלכים אלא כשיצא מביתו יצא על דעת לפדותו בממון וכשיצא מפתח ביתו ראה השכינה וחיל גדול סביביו מיד (רדף) [במהדרת לעמבערג: ורדף] אחריהם ואלמלא שיתף אברהם עמו זכות יצחק לא היה יכול לארבע מלכים אלו:

זוהר האילן שהיה אצל אברהם שנאמר והשענו תחת העץ היה תקון לעץ שחטא בו אדם הראשון:

ילקוט ישעיה דף מ״ט ע״ג למה נקרא אברהם האדם הגדול ר׳ לוי ור׳ אלעזר בשם ר׳ יוסף בן זמרא פסיעותיו של אברהם ג׳ מילין ורבי יאודה בר סימון אמר מיל שנאמר אורח ברגליו לא יבא מי פעל ר״ת מיל ר׳ נחמיא בשם ר׳ איבו אמר לא נתאבקו רגלי אברהם כשרדף אחרי ד׳ מלכים אלא כזה שהולך לב״ה:

דבר אחר קורא אותו גדול שהיה ראוי להבראות קודם אדם הראשון אלא אמר הקב״ה אם יקלקל מי יתקן אחריו אלא אני בורא אדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן אחריו:

ילקוט (שופטים דף ט׳ (ע״בג) [במהדורת לעמבערג: עב"ג]) שני אנשים עשו עצמן טפלין ונעשו טפלין אברהם לשרה אמרי נא אחותי את ונעשה טפל ולאברהם הטיב בעבורה ברק אם תלכי עמי ונעשה טפל ותשר דבורה וברק:

ילקוט תהלים דף קי״ט ע״ד שתולים בבית ה׳ זה אברהם ששתלו הקב״ה בארץ ישראל בחצרות אלהינו יפריחו זה ישמעאל עוד ינובון בשיבה זה יצחק דשנים ורעננים יהיו אלו בני קטורה:

רבינו חננאל ז"ל כשבא אברהם לגרר גירשה לשרה לפי שהיה ירא שמא יהרגוהו אם היה אומר שהיא אשתו ואעפ״י כן לא הניח הקב״ה שיפרד ממנה ולא הניח את הצדקת אצל הרשע כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגירושים הללו היו מפני הפחד וזהו שאמר הקב״ה והיא בעולת בעל שלא גירשה רק מפני הפחד כי אנוס הוא ונמצא שאין הגרושין גרושין גמורין וזהו שאמר אבימלך הגוי גם צדיק תהרוג כלומר הגוי שאין שלו זה הדין אלא אפילו אנוס גרושיו גירושין ועוד שהוא צדיק שלא קרב אליה תהרוג ולא עוד אלא שהוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה פעם אחר פעם אחי הוא בתום לבבי לקחתיה ובנקיון כפי שעדיין לא קרבתי אליה:

אמר המאסף יובן בזה מאמר הקב״ה לאבימלך ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא שבהיות שהמגורשת כיון שנשאת לאחר כבר נטמאה ולא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה לזה אמר אין שייך דין זה לאברהם כי נביא הוא ויודע בנבואתו שלא נגעת בה ויכול לחזור לקחת׳ ואעפ״י שאברהם אע״ה כהן גדול היה כארז״ל ואשתו שנסתתרה פסולה אפילו מכהן הדיוט עכ״ז נבואתו כמאה עדים דמו ששמרוה וראו שלא נגעו בה ומה גם בראות ענין העצירה כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם לבית אבימלך אין עדות ברור מזה שלא נטמאה באבימלך ולכן חזר לקחתה אך צריך עיון לדברי ר׳ חננאל ז״ל שאברהם גירש לשרה כמדובר הנה הגט פוסל בכהונ׳ ואברהם כהן היה איך אחר שגירשה חזר לקחתה שהוא קיים כל התורה כולה ואפי' עירובי תבשילין:

רבינו בחיי ז"ל) טעם (שאחר) [במהדרת לעמבערג: שאיחר] אברהם משתה בנו עד יום הגמל אותו יתכן לפר׳ שביום שגמלו הניחו לתלמוד תורה ואין לתמוה שהרי בן ג׳ שנים הכיר אברהם לבוראו על כן לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בנו בשמחת התורה דכתיב בה פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וכענין שכתוב את מי יורה דעה ואת מי יבין (שמוע) [לשון הפסוק: שמועה] גמולי מחלב: ובמדרש ביום הגמל הג״מל:

טעם למה גירש אברהם להגר בלחם ובמים לפי שאברהם ראה בנבואה שעתידין בניו להשתעבד תחת בני ישמעאל ושישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל ועל כן התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא ונתן לו לחם ומים הוא שכתוב אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים (ר׳ בחיי ז״ל):

ספר אמרי נעם פ׳ חיי שרה) ולבני הפלגשם חסר יוד לפי שאין לו אלא פלגש אחת דהיינו הגר: וקשה דבכל חומשים מדוייקים מלא הוא וגם במסורת חשיב עליו במלאים וצריך עיון עכ״ל:

אמ"ה הכוונה לומר כיון דלא מצינו שהיה לאברהם פלגש כי אם הגר אם כן (באלו) [במהדרת לעמבערג: כאלו] פלגשם חסר כתיב: וא״ת ולמה קוראים פלגשים מלא משום דלהגר לקח׳ ושלחה מביתו וחזרה למעשה בית אביה וחזר אברהם פעם שנית ולקחה ושינה שמה קטורה עיין בזוהר פ׳ חיי שרה וכו׳ ונראה דלרמוז לזה קוראים פלגשים מלא כאילו היו שתים פלגשים אעפ״י שלא היתה רק אחת דהיינו הגר וכפי דברי הזוהר פ׳ חיי שרה דקל״ג דיש מאן דאמר דאברהם שמש בארבעה נשים שרה והגר ותרי פלגשים לא מתישב מה שפרשתי וכו׳ אך מתישב כפי סברת ר׳ חייא שם שלא שמש אברהם ויצחק כי אם באתתא חדא וכו׳ יבא על נכון מה שפרשתי:

ס' הבהיר למה הוסיף הקב״ה ה״א באברהם יותר מכל האותיות אלא שיזכו כל איבריו של אדם לעולם הבא ע״כ (פירוש להשלים עם הה״א רמ"ח שאברהם בה׳ עולה רמ״ח:

אמר המאסף הוסיף לו ה״א להשלימו על חמשה חושים כנודע:

זוהר רות קודם שקנה אברהם את המערה רבים מבקשים להקבר שם ומלאכי השרת היו משמרי׳ ורואים עץ דולקת שם ולא יכלו עד שבא (אברם) [במהדורת לעמבערג: אברהם] וקנה המקום:

אמר המאסף בודאי הגמור שעפרון בעל המערה (בקש) [במהדרת לעמבערג: ביקש] להקבר שם ממשפחתו ולא יכול בראות האש בתוכה לכן ידע שדבר גדול יש במערה לכן נתאמץ למוכרה בדמים יקרים בת׳ קנטרין של כסף כאחז״ל דאם לא כן איך לא נתבייש ליקח סך כל כך גדול במערה שוה חמשים שקלים ואיך לא מיחו בידו אנשי המקום שהיה נראה כמתלוצץ מאברהם בשאול ממנו סך גדול כזה במערה אחת אלא כיון שהיו רואים שם אש הכירו כי אין ערך לה ושוויה כל חללו של עולם ובזה מתישב מאמר אברהם להם גר ותושב חוץ ממה שדרשו רז״ל אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שהרי אין שום אחד מכם יכול להכנס במערה מפני האש אלא אני ואין הוכחה גדולה מזו שזאת המערה מוכנת לי מששת ימי בראשית וא״כ מן השמים מוכיחים שהיא שלי ואטלנה מידכם בדין זה:

ספר התגין ב׳ של בראשית עליו תגין לומר שאלמלא הקב״ה צפה בבית של אברהם אע"ה (שכתיב) [במהדרת לעמבערג: שכתוב] בו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט הריב דברים בביתו לכך יבא ב׳ ברוך הבא בשם ה׳ ברכנוכם מבית ה׳:

ספר המגיד המלכות היה ראוי לצאת משם אלא על ידי שהקדים ברכת אברהם לברכ׳ רבו ניתנה לאברהם דאברהם הורישו לבניו עד (יאודה) [במהדורת לעמבערג: יהודה] ונתגלגל בו נשמת שם בענין שיצא משם המלכות בדרך העלם ונשמ׳ תמר היה נשמת זכר וביאודה היו בו נצוצות מנשמת נקבה ועל ידי כן ילדה ממנו ורות היתה נשמת תמר שהוא נשמת זכר ועל כן לא היתה רות ראויה לילד עד שנתן לה ה׳ הריון ר״ל שעשה שהתנוצצו בה נצוצות מנשמת נקבה ועל ידי זה ילדה:

לוחות הברית דף (קע״ה) [במהדורת לעמבערג: קס"ה] ע״ב) אברהם אע״ה הוא סוד המרכבה בסוד מרכבה ארגמן כאשר שמעתי הרמז בשם אברהם א' הוא האחד הרוכב על ברהם אותיות הנשארות מאברהם שהם ארבע חיו׳ כי אותיות ברהם שהם סופי תיבות מארבע חיות שהם כרו״ב נש״ר ארי״ה אד״ם וכרוב הוא במקום שור כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין גם רמז בפסוק מרכבות עמי נדיב וגו' במלת נדיב רומז המרכבה (כי ישראל נקראו נדיבים דכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי ישראל הם מרכבה לשכינה) אות הראשון מנדיב הוא אות ראשון של נש"ר אות השני מנדיב הוא אות השני מאד"ם אות הג' מנדיב היא אות שלישי מארי״ה אות רביעי מנדיב היא אות רביעי מכרוב (סי׳ א״ב ג"ד):

אמר המאסף אברהם בר״ת אב״רהם בא״מונת רומ״מותו הי״ה מ׳רכבה ר״ל על השגתו אמונת רוממותו יתברך ופירסמו בעולם זכה להיות מרכבה לשכינה:

סודי רזא אברהם נתגייר בן מ״ח שנה וחי אחר כך קכ״ז שנה ויצחק חי קפ״ה שנים ויעקב חי קמ״ז שנים: וכל כך שנים עמד מלכות בית דוד כי דוד מלך מ׳ שנים• ושלמה החל לבנות הבית בשנת ארבע למלכותו ועמד ת"י שנים הרי תנ״ד שנים:

ילקוט שמואל דף ט״ו אמר הקב"ה לאברהם אתה נתתה לאבימלך מלך פלשתים ז' כבשות חייך שאני משהה בשמחת בניך ז׳ דורות וכמו כן בניו הורגים ז׳ צדיקים שמשון חפני (פינחס) [במהדורת לעמבערג: פנחס] שאול ושלשת בניו וכמו כן בניו מחריבים ז׳ משכנות אהל מועד וגלגל ונוב וגבעון ושילה ובית עולמים וכן (ארוני) [במהדורת לעמבערג: ארונ'] חוזר בשדה פלשתים שבעה חדשים:

ס' שפתי דעת טעם שקרא הקב״ה לאברהם בת כדאיתא במדרש פ' לך לך ר"י פתח שמעי בת וגו' י״ל כי אברהם הלך ועזב את אביו לכבודו של הקב״ה וקיימא לן בת אין מורא וכבוד חל עליה לפי שרשות אחרים עליה והקב״ה בעל לכך (תמשיל) [במהדורת לעמבערג: המשיל] אותו לבת שפטורה מכבוד אב ואם:

אמר המאסף וזהו כוונת המדרש אמר הקב״ה לאברהם לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ולא אחר וכו׳ כלומר לך דוקא משום שקראתיך בת שפטורה מכיבוד אב ואם וכו׳ ובזה יובן למה אחר כך קרא לישראל דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וכתיב צהלי קולך בת גלים וגו׳ לפי שראה הקב״ה שעתידין ישראל לבא תחת עול אומות העולם בבחינת אשה תחת בעלה שגוזר עליה מה שרוצה ואז ישראל אינם יכולים לעסוק בתורה ובמצות כראוי כאחז״ל (במ״ש) [במהדורת לעמבערג: במס'] חגיגה משגלו ישראל אין ביטול תורה גדול מזה וכדי שלא ימצ׳ הקטרוג מקום לקטרג לאביהם שבשמי׳ שישראל מבטלי׳ תורה ומצות קראו בת שכיון שרשות אחרים עליה פטורי׳ מכיבוד אב ואם:

ילמדנו הביאו הילקוט ביהושע דף ח׳ ע״ד) ויעמדו המים היורדים מלמטה כמו נד אחד הרחק מאדם העיר כל הנסים שנעשו להם לישראל היו בזכותו של אברהם יציאת מצרים בזכותו וקריעת ים סיף בזכותו קריעת הירדן בזכותו מתן תורה בזכותו וכלהו מייתי מקרא עיין שם:

אמר המאסף קשה דאמרינן במדרש רבה לא יצא ישראל ממצרים אלא בזכותו של יצחק ופירש בעל הטורים ז״ל בפרשת וארא שוארא בגימט׳ עולה יצחק שבזכותו יצאו ישראל ממצרים ובפי׳ על הפרשיות פרשתי טעם נכון למה דוקא יצאו בזכותו של יצחק תראהו משם ואם כן איך קאמר הכא שיצאו בזכות אברהם גם במדרש רבה קריעת ים סוף היה בזכות יוסף שנאמר הים ראה וינס וכתיב התם וינוס ויצא (החוצא) [לשון הפסוק: החוצה] גם בבראשית רבה פ׳ ע״ז ר' יהודה בר סימון בשם ר׳ יוחנן אומר מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב וכו׳ והכא קאמר בזכותו של אברהם:

אמנם נר׳ לפר׳ דלא פליגי הנה יציאת מצרים עיקרו היה בזכותו של יצחק אך כיון שמה אלו עובדי ע״ז אף אלו עובדי ע״ז היה ראוי שתהיה היציאה בצע׳ גדול לולי שזכר הקב״ה לאברהם שאחז במדת החסד כדכתיב חסד לאברהם והיה נוהג בחסד עם הטובים והרעים ואמר מן הדין הוא לנהוג בחסד עם בניהם אעפ"י שאינ' מהוגני' כ"כ ויצאו ממצרים על אופן שיצאו שאלולי אברהם היתה היציא׳ על אופן דחוק כמדובר ולעולם שעיקר היציאה שנעקרו משעבוד מצרים היה בזכותו של יצחק וכן בקריעת ים סוף עיקר הקריעה היה בזכות יוסף אמנם כיון שעבר בים צרה פסלו של מיכה ראוי היה שתהיה הקריעה על אופן שיצטערו הרבה בקריעה זאת לולי שצירף הקב״ה עמהם החסד מדתו של אברהם בזכות שאחז במדה זאת ועל זה אמר כאן קריעת ים סוף בזכות אברהם אבל לעולם שעיקר הקריעה היה בזכותו של יוסף גם בקריעת הירדן עיקר הקריעה היתה בזכותו של יעקב אמנם כיון שלא היו ראויים כדאמרי׳ בפסיקת' הביאו הילקוט סמוך למאמר זה לקיחת הפסח עמדה להם בירדן וכו׳ והנה כיון שלא היו ראויים עד שהוצרך לעמוד להם זכות קרבן פסח נמצא (שנהג) [במהדורת לעמבערג: שנה] הקב"ה עמהם במדת אברהם (מדת) [במהדורת לעמבערג: מדה] חסד להביא עצות מרחוק להגין עליהם ונמצא שאעפ"י שעיקר הקריעה היה בזכות יעקב הוצרך הקב"ה להצטרף (זכותו) [במהדורת לעמבערג: זכות] של אברהם להתנהג עמהם בחסד שיעברו בלי צער גם תורה בזכותו הוא פשוט על שהאכיל למלאכים בשר וחלב ובזה נצחם משה וקבל התורה כנודע ועוד דבמתן תורה לא היו הגונים כל כך מצד פינה שלא היו רוצים לקבל כי אם תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה כדאמרינן בתנחומ' שכפה עליהם ההר כגיגית להכריחם על תורה שבע"פ שיקבלו כי על תורה שבכתב כבר אמרו כל אשר דבר ה׳ נעש׳ ונשמע וגו' ונמצא שהיו בלתי הגונים מצד בחינה זאת לולי שצרף עמהם החסד של אברהם ועשה אופנים כמדובר לזכותם לתורה• גם ירידת המן בזכותו אעפ״י שאין חלוקה זאת נזכרת במאמר כבר הקדים בפתיחת המאמר כל הנסים שנעשו לישראל היה בזכותו של אברהם וכו׳ ואם כן תנא ושייר כי הנה במן לא היו הגונים כי בא אחר תלונה כדכתיב בפ׳ בשלח וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר וגו׳ ויאמרו מי יתן מותינו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע וגו׳ ויאמר ה׳ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו׳ והנה כיון שבא על ידי תלונה ראוי שתהיה ירידתה על אופן אחר על דרך כששאלו בשר והיה להם לזרא לולי שנהג הקב״ה עמהם במדת החסד מדתו של אברהם ונמצא שאעפ״י שעיקר הירידה היה בזכותו של משה כאחז״ל המן בשביל משה אמנם הוצרך להצטרפות מדתו של אברהם כמדובר:

אמר המאסף על דרך זה נשאר מתורץ מאמר המדרש אמר הקב״ה לאברהם אתה אמרת ואקחה פת לחם אני נותן מן לבניך במדבר אמרת ורחצו וגו׳ אני נותן להם מים במדבר אמרת והשענו תחת העץ אני פורש להם ענן למסך וגו' הרי בהדיא שהמן והעננים והבאר בזכות אברהם ובכמה מקומות אמרו חז״ל המן בזכות משה העננים בזכות אהרן הבאר בזכות מרים אלא הוא על דרך שפירשנו במאמר המוקדם דאין הכי נמי שבזכות שלשת הרועים באו כיון שישראל באותה שעה לא היו הגונים הוצרך הקב״ה להצטרף זכות אברהם שנהג עם המלאכים במדת החסד ולנהוג גם הוא כן עם בניו בחסד כמדובר וזהו אומרו לאברהם אתה אמרת ואקחה פת לחם אני נותן מן לבניך וכו' כלומר בעבו׳ שנהגת בחסד (כשיבא) [במהדורת לעמבערג: שיבא] המן בזכותו של משה ראוי שיבואו על אופן בלתי נאות על היותם בלתי הגונים אך בעבור שאמרת ואקחה פת לחם ונהגת בחסד מדה זאת אני נוהג עם בניך ואני נותן להם מן על אופן נאה ומשובח וכן בכל החלוקו׳:

מטה אהרן על מאמר רז״ל במדרש מה שאמר אברהם הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון ר׳ יאודה אמר עשאן שבועה כמו שנאמר וירם ידו וישבע וחד אמר עשאן תרומה וכו' וחד אמר עשאן שירה כמו שנאמר זה אלי (ואנוהי) [לשון הפסוק: ואנוהו] אלהי אבי וארוממנהו הטעם שאמר שירה דאיתא במדרש שאברהם היה מתירא שמא בכל אותם אוכלוסין שהרגתי אפשר שלא היה בהם צדיק אחד או ירא שמים אחד א״ל הקב״ה אל תירא אברהם קוצים כסוחים היו כולם ע״כ ועל זה בקש לומר שירה:

ולי המאסף נראה דכיון שנתבשר בכל אוכלוסין שאבד היו כולם רשעים באבוד רשעים רינה ולכך אמר שירה על שם שאמרו ישראל (באיבוד) [במהדרת לעמבערג: באבוד] המצרים וברק ודבורה (באיבוד) [במהדורת לעמבערג: באבוד] סיסרא וכל חילו וכו׳ נחזור לענין למאן דאמר שנשבע קשה מה לו ולשבועתו אלא אברהם נשבע ליצרו כמו שמצינו בבועז כאחז״ל וא"ת בשלמא בעז נשבע שלא לעשות איסור אבל כאן מה איסור היה הלא זכה ממש מן ההפקר ותירץ עם מה שכתב (בעל לוחות הברית) [במהדורת לעמבערג: בעל שני לוחות הברית] ז"ל בפסוק ולא תאמר אני העשרתי את (אברהם) [לשון הפסוק: אברם] אמר אברהם הקב"ה הבטיחני לעשרני לכן ולא אקח מכל אשר לך וקשה ודילמא כשהבטיחו הקב״ה להעשירו היה על ידי כך ופירש שלא רצה ליהנות משום שהיה מעשה נסים לפי שהוא ואליעזר לבדו עשו המלחמה כדחז"ל שלש מאות ושמנה עשר זה אליעזר לבדו וכו׳ נמצא שנעשה המלחמה שלא כדרך טבע וכל מה שלקח מהביזה היה מעשה נסים ואסור ליהנות ממעשה נסים לכן נשבע ליצרו ע״כ וביפה תואר ז״ל מקשה איך היה אברהם מצטער שמא היה צדיק בכל אותם אוכלוסין שהרג מוכרח שלא היה צדיק בהם שאם כן איך יבא צדיק לעשות מלחמה עם אברה׳ וא״ת שמא הביאו צדיק אחד באונס הא ק״ל בש״ד יהרג ואל יעבור ואם היה בהם צדיק היה ליהרג ושלא לעשו׳ עם אברהם מלחמה ותירץ שדין יהרג ואל יעבור לא נצטוו אלא ממתן תורה ואילך ולא קודם מתן תורה ע״כ:

אמר המאסף לעולם נתירא אברהם שמא באונס הביאו צדיק א׳ והרגו ואינו קושי׳ אם היה צדיק איך לא נהרג דבשפיכו׳ דמי׳ יהרג ואל יעבור משום דכיון שהיה צדיק ידע שלא יזיק ביאתו לאברהם ולא לשום אחר מהנלוים אליו כי האמין במה שהבטיחו הקב״ה בממון ובשם ובבנים ועדיין בנים לא היו לו אם כן מוכרח שלא יזיקנו חרב או חנית ולא להנלוים עמו משום שגם ברכו (ונברך) [לשון הפסוק: ונברכו] בך וגו׳ כלומר כל הנדבקים בך יהיו מבורכים לעולם (ואם על) [במהדורת לעמבערג: ואם נהרגו על] ידי חרב נמצא ברכה לבטלה ח״ו לכן נתירא שמא יביאו צדיק באונס ובא והרגו בכלל האוכלוסין עד שנתבשר אל תירא (אברהם) [לשון הפסוק: אברם] כלם שהרגת היו קוצים כסוחים:

(ובילקט) [במהדורת לעמבערג: ובילקוט] יוסף פירש עם מה שכתב האר״י זלה״ה על פסוק שופך דם אדם באדם דמו ישפך דיינו שהרג בן נח שיש אצלו נשמת גר וזהו אדם באדם גו׳ משום זה נתירא אברהם:

אמר המאסף כפי מה שכתבתי (שמלחמת) [במהדורת לעמבערג: שמלחמה] שעשה אברהם בה׳ המלכים היה דרך נס בהיות שעשה אותה הוא ואליעזר לבדו נראה להמשיך בזה פסוקים אל תירא אברהם אנכי מגן לך וגו׳ ויאמר אברהם מה תתן לי וגו' ואמר אברהם הן לי לא נתתה זרע וגו' ויהי דבר ה' אליו לאמר לא ירשך זה וגו׳:

הכוונה אברהם נתירא שנעשה לו נס בנציחת ה׳ מלכי׳ וכל מי שנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו לכן בישר לו הקב״ה אל תירא אברהם אעפ״י שאנכי מגן לך ואין מלחמותיך בדרך טבע כי אם על ידי נס שהרי אנכי מגן לך אין אני מנכה מזכיותך אדרבא שכרך הרבה מאד משום שעל ידי שאתה דבוק עמי ואני מצילך דרך נס מתפרסם אלהותי שאין מבלעדי אלהים מושיע. כשמוע אברהם כך אמר ה׳ אלהים מה תתן לי כלומר מה אות תתן לי שמעשיהם דרך נס שאתה עושה עמי ושלא יאמרו שאני נוצח שלא כדרך טבע על ידי כשוף ובזה אין פרסום אלהותך בסוברם כך אם כן מה אות תתן לי ועל ידי כך תמיד בכל מלחמה אנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר כדי שידעו שאין בלתך מושיע ויאמר אברהם ומה שאני חושד מעשה (כשופים) [במהדורת לעמבערג: כשפים] עושה אברהם לנצו׳ משום שיש להם מקום לאומרו משום שהן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי ויאמרו בעון שנשתמש (בכשופים) [במהדורת לעמבערג: בכשפים] נענש שימות בלי בנים מדה כנגד מדה הוא ירש מאחרים בכשופיו לכן אחרים ירשו את שלו משום דאם איתא שדרך נס נוצח משום שאלהיו עזרו ומגינו למה לא עשה לו נס לתת לו בן:

כראות הקב״ה דברי אברהם כי צדקו מיד בישרו על הבנים ואמר לו לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך: גם ויוצא אותו החוצה ובישרו על רבוי הזרע היוצא מהבן היוצא מחלציו שיהיה ככוכבי השמים כדכתיב וספור (הככבים) [לשון הפסוק: הכוכבים] אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך כיון שנתבשר כך ידעו כל לעבר ולעתיד שכל מעשיו לא בכשוף הם כי אם דרך נס שהקב"ה עושה עמו ועל ידי כך והאמין בה׳ לאחרים משום (דהי"לל) [במהדורת לעמבערג: דהיל"ל] ויאמן בה' והאמין הוא פועל יוצא לאחרים דכיון שנתבשר על הזרע האמין לאחרים בה׳ שעל ידי בשורת הזרע ידעו שכל מעשה אברהם היה בעזר אלהיו וכל עובדי פסל נופלים לפניו והוא לעולם ידו על העליונה אין זאת כי אם שאין אלוה מבלעדי ה׳ וכיון שעל ידי האות ששאל כדפרישית מה אות תתן לי נולד שנתבשר על הזרע ומשם נולד שהאמינו אחרים בהקב״ה לכן ויחשבה לו צדקה שאלת האות במקום שהיה ראוי לעונש כשם שנענש בשאלת אות במה אדע כי אירשנה וגו׳ כי גר יהיה זרעך כאחז״ל:

מפרשים ז״ל מה שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה רצה לומר באיזה שם אדע כי אירשנה ולמה (אחר) [במהדורת לעמבערג: אמר] כן משום שראה שעתיד הקב״ה (יחשוב) [במהדורת לעמבערג: לחשוב] דבר זה למשה לחטא במה שיאמר להקב״ה מה שמך לכך הקדי׳ הוא ושאל גם כן במה אדע באיזה שם כדי שיזכה משה ע״כ ובעל לקט יוסף הקשה על פירוש זה וכי אומרי׳ לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ומכח קושיא זו דחק פירוש המפרשים ז״ל:

ולי המאסף נראה להעמיד פירוש המפרשים ז״ל איתא בילקוט כשראה הקב"ה שהיה מפציר משה בשלוחותו א״ל אם אתה גואלם מוטב ואם לאו אין אחר גואלם ע"כ ונראה לע"ד בכונת זה וכי היה מעכב הקב"ה לישראל במצרים כל ימי עולם שאמר למשה אין אחר גואלם אם כן הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היכן יתקיים אלא י״ל כוונתו יתברך לומר אם אתה גואלם ברד״ו שנים מוטב ואם לאו אין אחר גואלם בזמן הזה כי אם עד תשלום ת׳ שנים שאמרת לאברהם משום שמשה לא נולד כי אם דוקא לגאול את ישראל וליתן התורה ועל זה דוקא נשתלח בעולם הזה ולא עוד ויהושע נשתלח להכניסם לארץ ולכן משה לא נכנס כמו שכתב יותר באורך בעל עשרה מאמרות וידוע שמששת ימי בראשית שנברא העולם על מנת שישראל יקבלו התורה בצאתם ממצרים קבצו למשה ק״כ שנים כאחז״ל על פסוק בשגם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגו׳ אם כן לפחות עד (שישלים) [במהדרת לעמבערג: שישלם] משה הק"כ שנים שקבצו לו אין גואל אחר יוכל לגאלם כי דוקא משה נשתלח על זה וידוע שאם ישראל היו מעכבים במצרים עוד רגע היו נכנסים בחמשים שערי טומאה וכמעט היו נאבדים שהיו מתערבים במצרים ויציאת׳ אחר כך היה צריך טורח גדול ויסורין גדולים (שיעבדו) [במהדורות לעמבערג: שיעברו] עליהם כמו שפרשו רז״ל על פסוק כי בחפזון וגו׳ כי הקב״ה נשבע שלא יעזוב זרעו של יעקב לעולם ובזה נבא לענין שבראות אברהם אע"ה כל זה חשש אולי (שאומרו) [במהדורת לעמבערג: באומרו] משה מה שמך יכעוס עליו הקב״ה ויענישנו ויהיו ישראל עוד זמן מעט במצרים או עד תשלום הת׳ שנים ויכנסו לחמשים שערי טומאה מוטבעים בע"ז לכן מוטב אני לחטוא חטא (אחר) [במהדורת לעמבערג: אחד] לשאול אות במה אדע כדי שלא יכעוס על משה כמדוב׳ ויחטאו ישראל בע״ז בהיותם מעוכבים במצרים על דרך שעשה אליהו חטא אחד להקרי' קדשים בחוץ כדי לפרוש לישראל מע"ז:

ענייני אברהם מפרשים ז״ל ויקרא בשם ה׳ במדרש לאחר שאכלו ושתו וכו׳ קשה אם כן היה אברהם מכריחם לגייר ויאמרו אנוסים היינו ולא כן עושים לגר וי״ל שאברהם היה רוצה רק להביא ראיה ומופת להכיר [גדולת הש״י והשגחתו והא לך ראיה שאפילו במקום לא זרוע והוא נותן כל הצורך לכל עובר ושב:

שם אברהם תקן כל הדורות שהיו לפניו קין והרג אחיו והוא הציל את לוט בן אחיו אי נמי להנפש אשר עשו בחרן שהרשעים בחייהם קרוים מתים והוא היה מחיה אותם דור המבול היו שטופים בזנות והוא אפי׳ במותר לו לא הסתכל הנה נא ידעתי דור אנוש כפרו בעיקר והוא היה מתפרסם אלהותו כנודע סדום לא הודו במי שאין לו בנים אין לו חלק לעולם הבא שהשחיתו זרעם במשכב זכור ואברהם נתחנט והוליד בנים מצרים לא היו מבחינים בן טיפה של בכור ולא היו משגיחים בבכורה ואברהם אמר לו ישמעאל יחיה אעפ״י שהיה רשע לפי שהיה בכור ועשו בו ביום שמת אברהם הרג את כולם הרג הנפש וביזה הבכורה ובא על נערה (המאורשה) [במהדורת לעמבערג: המאורסה]:

לוחות הברית לפי שהיה אברהם מתירא שיאמרו הבריות הלא באת מביאת איסור מתרח אביו לכך אמר לו הקב״ה ואעשך וגו' ובמדרש ואעשך לבריה חדשה ולכך (שינה) [במהדורת לעמבערג: שנה] שמו לומר אותו שנולד מתרח שמו אברם אבל אתה בריה חדשה אברהם שמך ואפילו ממקום מולדתך תלך לארץ ישראל כי משם לוקח עפר אדם הראשון ליצירתו ואברהם תקן לאדם הראשון וכן שרי שהיה בת נחור אבל שרה בריה חדשה תלד וזהו שאמר ואל שרה תחללכם וזהו לך אני פוטר מכבוד אב ואם לפי שאעשך לבריה חדשה ושוב לא בן תרח אתה:

הרמב"ן חטא גדול חטא אברהם אע"ה בענין אחותי את שעד עכשיו קראה אשתו מכאן ואילך קראה אחותו ובשביל זה היה גלות מצרים והראי׳ שנגאלו ממצרים בשביל שלא שינו את שמם ממיל׳ אם הגאולה היה בשביל זה סברא הוא שהגלות היה בשביל חטא זה:

(מפרשים) [במהדורת לעמבערג: המפרשים] ז״ל קשה איך היה אברהם עובד להקב״ה על מנת לקבל פרס ח״ו שאמר לו ואברכ׳ ואגדל׳ שמך וי״ל שהברכה זו הכרח מהקב״ה היינו שיברכו בממון ויהיו דבריו נשמעים לגייר גרים דאל"כ חכמת המסכן בזויה ואין הגרים נשמעים לו:

חדושי הגדות בגמ׳ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב זה אברהם שהיה תחלה לגרים קשה מה שייך מצות (עולה) [במהדורת לעמבערג: עולי] רגלים לכאן אצל אברהם וי״ל דכן מצינו דהיה אברהם מתחלה עולה לרגל להקריב ליצחק אל מקום המזבח:

מפרשים ז״ל אברהם היה בן ע"ה שנים והיה נע ונד בארץ בשביל לקרוא שמו של הקב״ה וגייר גרים לכך יצא ממנו הדסה אסתר שהיתה בת ע״ה שנים מניין הדס״ה:

אמר המאסף נראה דכונת דברים הללו הם שאברהם בן ע״ה היה נע ונד כדי לגייר יצאה ממנו אסתר שכשהיתה בת ע״ה נתגיירו בשבילה כמה גרים כדכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים:

מפרשים ז״ל ואברהם זקן בא בימים יש שזקנה קופצת על האדם מחמת עניות אבל אברהם בא בימים מחמת ימים ולא מחמת עניות והראיה וה׳ ברך את אברהם בכל:

ילקוט יהושע דף י"ב ע"ב) אותם שנים וששים מלכים שהרג יהושע כלם היו במשתה של אברהם אבינו שנא׳ ויעש אברהם משתה גדול משתה גדולים היו שם ולא שלשים ואחד היו אלא כל אחד בא ואנטקיסר שלו ע"כ:

אמר המאסף האריכו ימים המלכים אלו מאברהם אע״ה עד יהושע בזכות שנתכבדו עם אברהם. עוד י״ל שעל ידם נתפרסם ונתגדל הנס שנעשה באותו יום שנשתנה יצחק לצורתו של אברה׳ והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק וגם נס שנפתחו דדיה של שרה כמעינות והניקה כל התינוקות שהביאו לשם והנה מתגדל יותר היות בן אנשים גדולי המעלה: עוד י״ל כדארז״ל אמרו לעוג לא אמרת אברהם פרדה עקרה ואינ' מוליד אמר להם לזה שהוליד באצבע אחד אני הורגו וכו׳ אמר הקב״ה אני מראה לך זרעו של זה ואחר כך אתה נופל בידם ע״כ והנה כיון שמלכי׳ אלו שמעו דברי עוג העמיד׳ הקב״ה עד אותו זמן שיראו במפלתו של עוג על ידי משה ועל שלא מיחו בעוג אז כשדבר נפלו גם הם בידו של יהושע:

ילקוט יהושע דף י״ג ע״ד) למה נקרא אברהם גדול האדם הגדול שהיה ראוי להבראות קודם אדם הראשון אלא אמר הקב״ה שמא יקלקל ואין מי שיבא אחריו ויתקן אמר הקב״ה הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו:

אמר המאסף קשה טובא אם הדבר אפשר כי שמא יקלקל איך הובטח גם כן שמא יחטא אדם שאברהם יתקן אותו והדבר באפשרות כי נאמר ושמא יקלקל אברהם גם כן (ויהוסיף) [במהדורת לעמבערג: והוסיף] בקלקול ולא יתקן:

ובעל לב אהרן ז״ל בדף צ״ה ע״א הרגיש מהקושי׳ ופירש וז״ל ואיש אינו כולל לכל אישי המין ולא מתפשט בהם אלא פרטי אליו ואם יתפשט לנמשכים ממנו ולא לכל אישי האדם אמנם החטא שיחטא אדם הרא׳ להיות כל אישי האדם נמשכים ממנו יתפשט הנגע לכם ולזה אם היותו קלקול מעט הוא גדול לזה אמר שאלו ברא לאברהם ראשון לאדם אחר שהבחירה וטבע האפשרו' בהכר' יאשר בו יש לחוש שמא יקלקל ואם היות קלקולו מעט צריך למתקן גדול לפי שקלקולו מתפשט לכל אשי המין ולא יספיקו כל צדקותיו אשר יעשה אחר כך לתקן חטא זה לזה ברא לאדם קודם אליו והאלהים עשה ישר אלא שנשארה הבחירה בידו כי כן חייב הטבע האנושי׳ וכאשר קלקל ופשט קלקולו בכל אישי המין בא אברהם אשר החזיק בצדקותו ועמד בכמה נסיונו' ותיקן תחתיו מה שקלקל הוא ובזה נתן רפואה לקלקלת אדם ואין לחוש בזה שמא יקלקל אברהם כי היות שיקלקל צדקותיו תעמודנ׳ אליו לתקן אשר עותו אח׳ שקלקולו פרט אליו ולא מתפשט לזולתו ולזה בתשובתו ובצדקתו יתקן חטאו אחר שאינו נוגע זולתו אליו לבדו ע״כ ועיין שדקדק דקדוקים אחרים במאמר ונכלל תשובתם בתירוץ זה:

ולעד"ן אינו דומה אדם הרואה מאורעות הרעו׳ הנמשכים מהחטא ושיחטא לאדם שלא ראה כלום ולכן אם היה קודם (לאברהם) [במהדורת לעמבערג: ואברהם] היה קרוב לחטוא כיון שלא ידע ושלא ראה מהרעות הנמשכות מהחטא ובפר׳ בפיתוי הנחש וסיעתו בכל כחו משא״כ אחר כך שבראות מה שהגיע לאדם מהעונשים והרעות שנמשכו מדור המבול ומדור הפלגה הוא נשמר מהחטא באופן שהיה קרוב יותר לחטוא אם היה בורא אותו ראשון לאדם ממה שבראו אחר שראה הרעות שנמשכים מהחטא וק״ל:

אך קשה לתירוץ זה וגם לתירוץ הרב ז״ל דסוף סוף הקושיא במקומה עומדת דהיה יכול לברוא לאברהם ראשון לאדם ואחר כך לאדם ואם יחטא אברהם יתקן אדם כי קרוב שלא יחטא משיחטא בראות המאורעות הנמשכים מהחטא כמדובר ונמצא שפעולת אברהם יכול לעשות אדם הנברא אחר אברהם וגם לתירוץ הרב ז״ל קשה זאת שאם יברא אברהם תחלה ואחר כך אדם אם יחטא אדם בהיות שאין חטאו כולל לכל אישי האדם אם יחטא תעמודנה תשובתו וצדקתו שהיה עושה כדי לתקן חטאו של אברהם וק״ל:

אמנם מה שנראה לי בזה הוא בענין הבחירה שאעפ״י שהבחירה מסורה ביד האדם דצדיק ורשע לא קאמר אמנם הוא יתברך יודע מה יהיה בסוף בחירתו של אדם אם צדיק ואם רשע ואין ידיעתו מכרעת והנה שעתיד הקב״ה (שמיד) [במהדורות אחרות: שביד] אדם לחטוא בע״ז וג״ע וש״ד כאחז״ל וידע בבחירתו של אברהם שיתקן ע"ז דעל זה נמסר לכבשן האש לתקן חטא אדם בע״ז ומסר ליצחק לשחיטה לתקן חטא שפיכות דמים וזרעו של יצחק היינו יעקב בן בנו (מ״פ) [במהדורת לעמבערג: בפ"ד] שנים לא ראה קרי לתקן חטא אדם בג״ע כדחז״ל ואם אדם יבא אחר אברהם ואברהם היה חוטא בשלש אלו לא היה בבחירתו של אדם הבא אחריו לתקן שלש אלו כי היה פונה בבחירתו למעשים טובים אחרים ולא היה נותן לבו לתיקון אלו מה שאין כן באברהם שידע שבחירתו פונה לתקן על שלש אלו וזהו אומרו לא ברא לאברה׳ קודם שמא יקלקל ואין מי שיתקן אחריו שאם יבא אדם אחריו גלוי לפניו שלא יתקן אדם כמדובר לכן ברא לאדם ראשון לאברהם כי ידע בבחירתו של אברהם שיתן בלבו לתקן על חטאיו של אדם• ואין להקשות כיון שיודע מה שיהיה אחרית האדם (בבחירת) [במהדורת לעמבערג: בבחירתו] אם צדיק ואם רשע הנה כבר ידע באברהם שלא יחטא ולמה לא בראו קודם אדם דכיון שהקב״ה יודע כבר גלוי לפניו שלא יחטא ואיך קאמר לא בראו ראשון לאדם שאם יחטא דיש לומר דהעיקר' דדינא כדי שימשך ענין הבחירה כדי (שיהנה) [במהדורת לעמבערג: שיהיה] שכר ועונש צריך הקב״ה לסייע קצת בחטאו של אדם שיחטיא כדי (שימש') [במהדורת לעמבערג: שיעש'] הבחירה והמות כדי שיראו מלפניו כאחז״ל שהמיתה הכרחי' בעולם כדי שיראו מלפניו אלא נורא עלילה על בני אדם וגילגולה על ידי אדם הראשון ואל תתמה על זה שהרי במעשה העגל כביכול סייע בדבר כדי שילמדו תשובת רבים כדאיתא בזוהר וכו׳ באופן שאם יברא לאברהם קודם לאד׳ היה הקב״ה מכריחו קצת לחטוא לימשך הבחירה כאשר עשה לאדם ואדם הבא אחריו ידע בבחירתו שלא יתן בלבו לתקן עונות של אברהם רק יתעסק במעשים טובים אחרי׳ כמדובר מה שאין כן באברהם שבא אחריו שידע בו שבחירתו יטהו לתקן עונות של אדם הראשון ודוק:

לקט יוסף ערך אברהם) מה שבקש אברהם בסדום שלא ימות צדיק עם רשעים אעפ״י שהדין הוא שימותו משום דאזלינן בתר רובא כדי שלא יהיה להם בושה בתחיית המתים שכל הצדיקים יעמדו בלבושיהון ואלו (ימיתו) [במהדורת לעמבערג: ימותו] באש (וגופרית) [במהדורת לעמבערג: וגפרית] שיצטרכו לקום בגוף שרוף ואין עלבון גדול מזה אם כן מוכח מכאן תחיית המתים וגם מוכח דאזלינן בתר רובא:

אמר המאסף אין להקשות דכמה צדיקים קמים בתחיית המתים בגוף שרוף והם אותם שנשרפו על קידוש השם בכמה שמדות ואם כן גם אלו אם יקומו בגוף שרוף מה עלבון מגיע להם וכו׳ דשאני אותם שנשרפו על קידוש השם אדרבא תפארת הוא להם שיקומו בגוף שרוף דזהו עדות להם על צדקות׳ ודבקותם בהקב"ה מה שאין כן בצדיקי סדום שהוא גנאי להם איך עברו על ואל תתחב׳ לרשע ולא ברחו מאצלם לעי׳ של צדיקים עד שנשרפו עמהם ואין עלבון גדול מזה לקום בגוף שרוף:

שפתי כהן כיצד לקח אברהם להגר שאברהם היה כהן וכהן אסור בשפחה אלא הואיל ואשתרי אישתרי קודם (שנתמנם) [במהדורת לעמבערג: שנתמנה] להיות כהן גדול:

אמר המאסף על פי הדיבור נשאה דכתיב וישמע אברהם לקול שרה לרוח הקודש שבה כמו שפירש רש"י ז״ל והוא על דרך שתירץ הרב בעל יפה תואר ז"ל דקשה כיון שאברהם היה כהן איך חזר ולקח את הגר אחר שגירשה וכהן אסור בגרושה אלא שעל פי הדיבור לקחה:

אברהם שמל ילידי ביתו כולם מתו ופירש בעל יפה מראה הטעם משום דאברהם קיים כל המצות ולא קיים לא תחיה כל נשמה וא״ת שעשה מצות שגייר אותם אלא מצוה היא הבאה בעבירה:

אמר המאסף איתא בילקוט תרי עשר דף ק״ל ע״ד חזון עובדיה מה ראה עובדיה להפרע מן אדום אלא אמר הקב״ה אברהם היה מאכיל לעוברים ושבים ועשו עמד והרגן והיה ממלא את המערו׳ מתים וכו׳ ע״כ לעניינינו ואפשר דאומרו אברהם שמל ילידי ביתו כולם מתו ר״ל ההרוגי׳ שהרגם עשו כנז׳ בילקוט שהבאתי והוא כי אברהם לא קיים לא תחיה כל נשמה והיה מלן ובא עשו שעליו נאמר לא תחיה כל נשמה ויהרגם אחר היותם מהולים כיון שהוא מצוה הבאה בעבירה:

רקנטי פ׳ וירא) איך השתחוה אברהם למלאכי׳ והלא השתחויה אחת מארבע עבודות ואיך הותר לאברהם להשתחות שנראה שעושה אותם לאלהות ותירוץ הענין כך הוא לכל הפרצופים אסור להשתחוות חוץ מפרצוף אדם משום שיש לו צלם אלהים שנא' כי בצלם אלהים עשה את האדם והוא משתחוה לצלם אלהים וכשהמלאכים מתלבשים בפרצוף אדם מותר להשתחות להם ע״כ:

אמר המאסף ואם אדם מחזיק עצמו אלוה אסור אפי' לקום מפניו וכ״ש להשתחוות לו ואין לומר דלצלם אלהים הוא מכוין ההשתחוי׳ שהרי כשבא יעקב להשתחוות לעשו שהיה מחזיק עצמו ע״ז הפסי׳ השכינה בינו ובין עשו כדי שישתחוה לשכינה וכן מרדכי לא השתחו׳ להמן על היותו מחזיק עצמו לאלוה כאחז״ל הביאו רש״י ז״ל באחשורוש וכו׳ אמנם אסתר השתחוה לאחשורוש אף שהיה עובד ע״ז כי לצלם פרצוף אדם השתחו׳ כדברי הרב רקנטי ז״ל דלפרצוף אדם מותר משום שיש לו צלם אלהים:

תוכן העניינים

מדרש תלפיות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה