אור ברסלב
מדרש שכל טוב שמות › פרק יב

מדרש שכל טוב· מנחם בן שלמה

שמות · פרק יב

פרק יא

פסוק א

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. שומעני שהיה הדבור למשה ולאהרן, היינו דקרי לתרווייהו משה משה אהרן אהרן. ואמרי ליה הנני, ת"ל ויהי ביום דיבר ה' אל משה (שמות ו' כח), למשה הוי קרי ולא לאהרן, אלא אהרן נוטה אזנו ושומע, א"כ מה ת"ל אל משה ואל אהרן, אלא מלמד כשם שהיה משה כלול לדברות ולמאמרות, כך הי' אהרן. ומפני מה אינו קוראו בשם, מפני כבודו של משה נמצאתה ממעט את אהרן מכל הדברות חוץ משלשה מקומות, מפני שאי אפשר להיות הדיבור עמו, היינו [ויאמר ה' אל אהרן] לך לקראת משה המדברה, (שמות ד כז), [וידבר ה' אל אהרן] יין ושכר אל תשת (ויקרא י ט), [ויאמר ה' אל אהרן] ואתה ובניך ובית אביך (במדבר יח א), אבל [ויאמר ה' אל אהרן] בארצם לא תנח (שם שם כ), הא כבר נאמר ע"י משה:

אל משה ואל אהרן. הקיש אהרן למשה, לפי שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), מה משה דיין לפרעה ומדבר דבריו ואינו ירא אף אהרן כן:

בארץ מצרים. חוץ לכרך, אתה אומר כן או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (שמות ט כט), והלא דברים ק"ו ומה תפלה שהיא קלה לא נתפלל משה אלא חוץ לכרך, דיבור החמור לא כל שכן. ומפני מה לא נידבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאים שקוצים וגילולים, ועד שלא נבחר ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדיבור, משבחר הקב"ה בארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדיבור, זולתי ליחזקאל שנידבר עמו על יד הנהר במקום טהרה של מים, (וכתיב) [דכתיב] קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (יחזקאל ג כב), מגיד שהבקעה כשרה לדיבור, תדע שאין השכינה נגלית בחוץ לארץ, שכן מצינו ביונה שברח תרשישה, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הם כדי שלא לחייב את ישראל:

לאמר. צא ואמור להם מיד והשיבני, וכה"א וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ח), והיא בנין אב לכל הדברות. ד"א [לאמר לך אמור להם] מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמרהו:

פסוק ב

החדש הזה. ר' ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזו היו רואין וקובעין לדורות, ולהכי חסר ו' דמשמע החדש. ר' עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה עליהן, והראהו הקב"ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט), וזה מעשה המנורה (במדבר ח ד). ויש אומרים אף בשחיטה נתקשה, שנא' וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט לח). ר' שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדיברות שנידבר עם משה לא נידבר עמו אלא ביום, והחדש הראה בלילה, וכיצד מדבר עמו ביום ומראהו החדש בלילה, א"ר אליעזר נידבר עמו ביום עם חשיכה, והראהו את הלבנה עם חשיכה:

החדש הזה. זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד משאר חדשי שנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), איזה חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצא בה וקראה שביעי, הוי אומר זה תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן:

וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג ז), [ניסן] שבו נעשו ניסין לישראל שיצאו מעבדות לחרות:

לכם. ולא מנה בו אדם הראשון ונח ובניו אלא מתשרי, נמצאנו למדין שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה:

ראש חדשים. מגיד שניסן ראש לחדשים, מניין אף למלכים, ת"ל בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מ"א ו א). א"ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו. ומניין אף לרגלים. ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז). אמר רב חסדא רגל שבו הוי ראשון לרגלים:

ראשון הוא לכם. להצלתכם אתם מונין:

לחדשי השנה. למה נאמר, לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב (שם שם א), שמור את הפסח לקבעו באביב, ושמור זמן האביב לקבעו בפסח, הא כיצד עבר את אדר כדי שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומעני יעברו את ניסן, ת"ל החדש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן. היה ר' ישמעאל אומר אם אתה אומר יעברו את ניסן נמצאתה אתה עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ר' יאשי' אומר מניין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבית דין, שנאמר ראשון הוא לכם, כיוצא בכם מה אתם ב"ד אף לדורות בב"ד. ותנן עיבור החדש בשלשה, והיינו חישוב דעיבור ועיבור השנה בשלשה דברי ר' מאיר, ור' שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרים בשבעה, ואם גמרו בשלשה הרי זו מעוברת:

פסוק ג

דברו. ר' אחי בר יאשי' אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל (שמות לא יג), אלא כיון שהי' משה מדבר הי' אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים. ר' ישמעאל אומר כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין את אזנו לשמוע באימה, ומעלם עליהם הכתוב כאילו שניהם מדברים. ר' שמעון בן יוחאי אומר משה הי' חולק כבוד לאהרן ואומר לו למדני, ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו למדני, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברין:

אל כל עדת (בני) ישראל. שהמצוה לכולם:

לאמר. לומר מקצת הדברים לדורות:

ויקחו להם. לאכילתם. הדיבור בראש חודש ולקיחה בעשרה בו ושחיטה בי"ד בו:

בעשור לחדש [הזה] ויקחו. אין לי אלא עשירי שיהא כשר ללקיחה, י"ד מניין שיהא כשר ללקיחה לדורות, אמרת ק"ו ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה, וכן י"ג שהוא קרוב לזמן שחיטה וה"ה ליום י"ב ויום י"א:

לחדש הזה. לפי שעתיד לומר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י), יכול כל חדש שתרצה בכלל, ת"ל הזה, זה ולא אחר, להוציא את פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן שירצה:

ויקחו. וכי כולם לוקחים אלא לעשות שלוחו כמוהו, מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו:

להם. לצורך אכילתם:

איש. היינו גדול דהוי שליח של חבורה:

שה. שה גדי וטלה, שנאמר שה כבשים ושה עזים (דברים יד ד):

לבית אבות. אלו משפחות, שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). שלא יאכלוהו בערבוביא, היו עשר משפחות לבית אב אחד שומעני שה אחד לכולם, ת"ל שה לבית, דהיינו שה לחבורה אחד שבבית:

פסוק ד

ואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם הם מעוטים בבית מכדי לאכול שה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נימנין על הפסח, ואמרינן מאי לעולם, אע"ג דנימנו עליו חבורה אחרת. תנא קמא סבר נימנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט, ור' שמעון אומר עד שיזרוק הדם, אמר אביי מחלוקת לימשך, רבנן סברי מהיות משה מחיותי' דשה, ור' שמעון סבר מהווייתי' דשה, אבל למנות דברי הכל עד שישחוט, ור' שמעון דאמר נימנין עד שישחוט ומושכין עד שיזרוק [הדם], וקיי"ל כרבנן. ר' יהודה אומר ובלבד שיהא שם אחד מהחבורה הראשונה שלא לעשות טפילה עיקר ועיקר טפילה:

ולקח הוא ושכינו. ר' עקיבה אומר מניין אתה אומר שאם ירצה אדם למנות עמו אחרים על פסחו שהוא רשאי, ת"ל ולקח הוא ושכנו:

הקרוב. יכול קרובו ממש, ת"ל הקרוב אל ביתו, או יכול הקרוב לגגו, ת"ל ושכנו, שכנו מכל מקום, אלא שדיבר הכתוב בהווה:

במכסת נפשות. אין מכסת אלא מנין, מלמד שצריך שישחוט למנויו, שחטו שלא למנויו פסול, כיצד שלא למנויו, נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת, יכול יהי' כעובר על המצוה דנימא דאע"ג דעבר על המצוה יהא הפסח כשר, ת"ל במכסת נפשות:

איש לפי אכלו תכוסו. שינה הכתוב עליו לעכב, שאם שחטו שלא למנויו פסול:

איש. אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגנוס מניין, ת"ל במכסת נפשות:

לפי אכלו. שאם שוחטו שלא לאוכליו פסול:

ת"ר כיצד שלא לאוכליו, לשם חולה או לשם קטן שאינו יכולין לאכול כזית:

תכוסו. ר' יוחנן אמר לשון סורסי היא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. לשון סורסי היינו לשון ארם צובה, דהיינו סוריא שכבשה דוד וסנפה לארץ ישראל:

תכוסו על השה. ר' ישמעאל אומר כל זמן שהוא חי נימנין עליו ומושכין ידיהם הימנו:

פסוק ה

שה תמים. להוציא בעל מום:

זכר. להוציא טומטום ואנדרוגנוס ונקבה:

בן שנה. אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מניין, הי' ר' ישמעאל אומר קל וחומר, מה אם עולה שהיא חמורה שכולה כליל, כשירה לבוא כל שנתו כבת שנתה, פסח שהוא קל שנאכל לבעלים, אינו דין שיוכשר לבוא כל שנתו כבן שנה, אבל בן שתי שנים פסול, דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויפלו לנדבה וכו'. יהיה לכם. שיאכלוהו מנויו:

מן הכבשים ומן העזים. מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:

תקחו. להביא פסח דורות שלא יקחו אלא כלקיחה זו, מה לקיחה זו מן הכשבים או מן העזים אף לקיחת פסח דורות מן הכשבים ומן העזים:

פסוק ו

והיה לכם למשמרת. להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות כל זמן שירצו ולמה נאמר, לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן (פסוק כא), אמרו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח כב), אמר להם קחו ויהי' לכם למשמרת, ואתם מבינים מן הלקיחה שכשם שאין עושין לכם כלום על הקשירה, כך לא יעשו לכם כלום על השחיטה:

עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. שמריהו עד י"ד ושחטיהו בי"ד, מגיד שהיו מבקרין אותו, פי' שמא נפל בו מום ארבעת ימים קודם לשחיטתו, מכאן אתה דן על התמיד, נאמרה שמירה בפסח, ונאמרה שמירה בתמיד, שנא' תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה שמירה האמורה בפסח מצרים מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו, מכאן אמרו אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין מלשכת הטלאים כדי לשבת, ושני ימים של ר"ה מוסיפין לעולם דהוי ד' ימים קודם יו"ט, שאם אירע יום חמישי ויום ששי יו"ט הוי יום ראשון ושני ושלישי ורביעי קודם לי"ט ד' ימים:

ושחטו אותו. בין בחול ובין בשבת, שנא' בפסח במועדו (במדבר ט ב), ונאמר בתמיד במועדו (שם כח ב), מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת:

ושחטו אותו. ר' אליעזר אומר מכאן שאם אין לישראל אלא פסח יחידי יוצאין מידי כרת:

כל קהל עדת ישראל. מכאן אמרו הפסח נשחט בשלש כיתות, קהל ועדה וישראל, נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה ננעלו דלתות העזרה, תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף, ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבבים, ולא הי' לבזיכין שולים, שמא יניח ויקרש הדם. דבשלש פעמים ביום י"ד בניסן נכנסין בעזרה לשחוט פסחיהן, והכהנים עומדים שורות שורות, ממקום דריסת רגלי ישראל, עד המזבח, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, לקבל בהן את הדם, ולא היו לבזיכין שולים דמצי לאינחינהו ע"ג קרקע כדי שלא יניחם במקום אחד ויקרש הדם, אלא יאחזם בידו להוליך הדם לזרקו למזבח קודם שיקרש:

בין הערבים. ר' אומר הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב, שומעני כשמועו, תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה, וכה"א ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' (שמות יב מא). ר' נתן אומר מנין לבין הערביים שהיא משש שעות ולמעלה, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' כי פנה היום (ונטו) [כי ינטו] צללי ערב (ירמיה ו ד). ותנן תמיד נשחט בשמנה שעות ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה, וערב פסח נשחט בשבע ומחצה, והפסח ע"כ אחריו לעולם. ואמרינן בגמרא אמר רבא מצותו דתמיד מכי ינטו צללי ערב. דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט) משעה שהתחיל היום לערוב, משמע מתחילת שעה שביעית, הלכך כל השנה כולה אי ליכא נדרים ונדבות מצותה בתחלת שעה שביעית, ואי איכא נדרים ונדבות דבעינין להשלים כל קרבן, ואח"כ תמיד של בין הערבים אמר קרא והקטיר עלי' חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם עליה כל הקרבנות מאחרינן לתמיד תרתי שעה ועבדינן לי' בשמנה ומחצה, וערבי פסחים דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבעה ומחצה והפסח אחריו, חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וקרב בשבעה ומחצה והפסח אחריו, שהרי בתמיד נאמר בין הערבים (במדבר ט ג), ופסח נאמר בין הערבים (שמות יב ו), ונאמר בו בערב. ותניא יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים ונאמר בו בערב. אחר דבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים:

פסוק ז

ולקחו מן הדם. שומעני בין ביד ובין בכלי, תלמוד לומר מן הדם אשר בסף, מגיד הכתוב שהי' עושה עיקה, דהיינו חקיקה, בתוך האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה. שנאמר בתתם סיפם את סיפי (יחזקאל מג ח), וכתיב וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו ד). דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומר אין סף אלא כלי, וכה"א (והמספות) [והסיפות] והמזמרות והמזרקות [והכפות] והמחתות זהב סגור (מ"א ז נ), ומסתבר כר' עקיבה:

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. דהיינו אסקופה העליונה:

ונתנו. מבפנים, דכתיב וראיתי את הדם (פסוק יג), הנראה לי ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל. וכן אמר ר' יונתן מבפנים, דכתיב והי' הדם לכם לאות (שם), לכם ולא לאחרים. ור' יצחק אמר לעולם מבחוץ, כדי שיהיו המצריים רואין ומעיהן מחתכין. ולא סבירא לן כוותי', דהוי ליה יחיד במקום רבים, ובין שהקדים מתן דם למזוזות ובין שהקדים למשקוף יצא, דכתיב והגעתם אל המשקוף ואל המזוזות (פסוק כב), נמצאנו למידים שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי המזוזות, ולדברי ר' ישמעאל ארבע, הסף ואסקופה העליונה, והסף היינו עיקה:

על הבתים אשר אכלו אותו בהם. אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהם, בתים שהיו ישינים בהם מניין ת"ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום:

פסוק ח

ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים והחסחוסים, ואמרי' בגמרא הכי קאמר כל מה שאדם יכול לאכול בשור הגדול שליק הרבה יכול למנות עליו בפסח דהיינו גדי הרך לאוכלו צלי, ומה הן ראשי כנפים, דהיינו רך שבסוף הכף דחשיב להו בשר כנף קרי לכף, כדכתיב מכנף הארץ (ישעיה כד טז), דהיינו מקצה הארץ. והחסחוסים היינו תנוך דמתרגמינן חסחוסי, והוא קשה שבאוזן וגידים שסופן להקשות קיי"ל בהו כר' יוחנן. דאמר אין נמנין עליהן בפסח דלא חשיב להו בשר:

בלילה הזה. שומעני כל הלילה, תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בקר (להלן פסוק י), אני אקרא והנותר ממנו באש תשרופו, למה נאמר עד בקר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואיזה זה זה עמוד השחר, מכאן אמרו אכילת זבחים ואכילת פסחים והקטר חלבים והקטר אברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, א"כ למה נאמר עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהא אוכל עד הנץ החמה:

ותנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים, ואמרינן מאן תנא, אמר רב יוסף ר"א בן עזריה היא, דסבר עד חצות מדאורייתא היא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר"א בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר לו ר' עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון, עד שעת חפזון, א"כ מה ת"ל בלילה הזה, יכול יהא נאכל ביום כקדשים, ת"ל בלילה, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום, לר"א בן עזריה דאמר דעד חצות מדאוריתא היא, לא יצא ידי חובתו פשיטא, מהו דתימא כי אהדרי' קרא לחיובא הוא דאהדרי', קמ"ל כי אפקי' קרא לגמריה אפקיה, וכי אהדרי' קרא לכולי מילתא אהדרי', והני מילי לר' אלעזר בן עזריה, אבל לר' עקיבה דסבר דאכילת פסח עד חצות מדרבנן היא, אכילת מצה דמצוה עד שיעלה עמוד השחר שפיר דמי, וקיימא לן כר' עקיבה:

צלי אש. ולא שפוד מתכת, ולא צלי אסכלה, [ולא צלי חרס של תנור] דהיינו לבינה שמלבנין אותה באור תנור, ותנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, פי' נגע הפסח בחרסו של תנור, דהוי מלובן באור יקלוף הפסח באותו מקום שנגע בחרס, לפי שאותו מקום ניצלה מחמת החרס ולא הוי צלי אש ניטף מרוטבו של פסח על החרס, וחזר אותו רוטב כשהוא רותח על הפסח יטול מאותו מקום שחזר לו הרוטב לפסח לפי שנצלה מחמת רוטב הרותח ולא מחמת האש, ולא סגיא לי' הכא בקליפה דרוטב מרתח לי' טפי:

(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. הוסיף לו הכתוב שתי מצות, חוץ ממצות שבגופו, מניין שאם אין לו מצות ומרורים שהן יוצאין ידי חובתן בפסח, פי' דלאו הני מעכבי, ת"ל יאכלוהו, מכל מקום:

תנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור, בחזרת, דהיינו חסא, לטוגא בלע"ז. וחזרת גלין, היינו חסא מרא שבשדות:

ובעולשין. קריספינו בלע"ז, ועילשי שדה כעילשי גנה וכחזרת:

ובתמכה. היינו גרדא בלע"ז. ויש אומרין מרוביו. ובחרחבינא ובמרור. אחרים אומרים כל ירק מר יש לו שרף ופניו (מחסיפין) [מכסיפין], ואמר רב הונא הלכה כאחרים, ויוצאין בהם בין לחין ובין יבישין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין בכזית. א"ר חסדא לא שנו אלא קלח, אבל עלין לחין אין, יבישין לא, ויוצאין בכמושין. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. תנא דבי שמואל מצוה בחזרת. ואמר רבא מאי חסא, דחס רחמנא עלן, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רכה וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה, בתחילה כתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' (שמות א יד):

(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, כיצד הפסח נאכל על השובע, דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול, פי' שבא י"ד בניסן בחול, ובטהרה ובמועט, בזמן שבא י"ד בשבת, ובמרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים, ואמרי' בגמרא מאן תנא דקתני חגיגה תני הרכבתו והבאתו דלא דחיא שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, ואימתי מביאין חגיגה, בארבע עשר כגון שנמנו רבים, דהיינו חבורה גדולה עליו ואין להם ספק לאכול מן הפסח כדי להם ומביאין עמו חגיגה בזמן שבא י"ד בחול ובטהרה ובמועט, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אמר רב אשי שמע מינה חגיגת ארבע עשר לאו חובא דההיא ליליא היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט, מיהת ודאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא נאכל הפסח על השובע, והיינו דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב), וקיי"ל דיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא לאו חובת אותו לילה היא:

פסוק ט

אל תאכלו ממנו נא. ואפי' מקצתו. אין נא אלא חי, והוא מדובר על אופן אנינות שבשר החי הלב מתאנח ממנו, בלשון ערבי קורין לשאינו צלוי כל צרכו, חי:

ובשל מבושל. להחייב על החי ועל המבושל:

ובשל. כלומר ולא בשל, ודומה לדבר אל (באפך) [בקצפך] תוכיחני ובחמתך תייסרני (תהלים לח ב), כלומר ולא בחמתך תיסרני, והרבה כיוצא באלו במקרא:

במים. אין לי אלא במים, בשאר משקין מניין, תנא היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר אם מים שאין מפיגין טעם הבשר הרי הן אסורין בבישול שאר משקין שהן מפיגין טעם הבשר אינו דין שיהיו אסורין בבישול. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת"ל ובשל מבושל. ור' סבר אין ובשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת במקום וגו' (דברים טז ז), ואומר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט (דה"ב לה יג), והיינו פסח ממש שעשאוהו צלי אש. מפני כבוד רבותינו אשר דרשו את התורה וחקותיה ומשפטיה באר היטב יראתם על פני היתה תמיד בלי לשנות אחרי דבריהם במדרשי המצות והחקים והמשפטים והתורות, אעפ"כ במה שלבי רוחש איני יכול לבלום עצמי מבלי לכבד יוצרי באשר חלק לי, והוא ברחמיו ישאני. אמרתי אני בלבי כי מלת נא מדוברת על אופן ביטול, ודומה לה ואם הניא אביה אותה (במדבר ל ו). כלומר ואם בטלה אביה מרשותה, וכן ולמה תניאון את לב בני ישראל (שם לב ז), כלומר ולמה תבטלון רצון לב בני ישראל, וכן הניא מחשבות עמים (תהלים לג י), ויסוד כולן נא בלבד, ועיקר לשונם לשון ביטול, וכן אל תאכלו ממנו נא, כלומר אל תאכלו ממנו אכילת בטילה לדעת כל אדם, שכל אדם שאוכל בשר חי בטילה דעתו אצל כל אדם, שהרי היא אכילת חיה רעה:

טעם אחר אל תאכלו ממנו נא. נא לשון מהירות, כלומר אל תאכלו ממנו כמו שהוא עכשיו בשעת הפשט, ולא בשל מבושל [ויבשלו הפסח באש כמשפט] והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דה"ב לה יג), והיינו חגיגת הבאות עם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ולפיכך כפל הכתוב ואמר ובשל מבושל במים, מבושל במים ובמשקין הוא דאסור, הא מבושל באש שרי דהיינו צלי:

כי אם צלי אש. למה נאמר, שהייתי אומר הראוי לשלוק כגון הכרס והדקין ישלוק, והראוי לצלות כגון הנתחים ושאר האיברים יצלה, ת"ל כי אם צלי אש, כולו תוך ובר דברי ר' עקיבה. ר"א אומר ראשו על כרעיו ועל קרבו, מקולס, כלומר עם כרעיו ועם קרבו. תנן כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון, תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר כמין בישול הוא אלא תולין חוצה לו:

ת"ר איזהו מקולס, כל שצלאו כולו כאחד, פי' חוץ מן הדברים האסורין שבו, כגון חלב ודם וגידין האיסורין, נחתך ממנו אבר שלם, נשלק ממנו אבר, אין זה מקולס, השתא איכא למימר נחתך ממנו אבר דאע"ג דמיטוי בהדיה אין זה מקולס נשלק ממנו אבר דלא מיטוי בהדיה לא כל שכן, א"ר ששת ששלקו לאותו אבר במחובר לגוף, וקמ"ל דאפ"ה אינו מקולס:

כרעיו. אלו קרסולים, כדכתיב אשר לו (כרעיו) [כרעים] ממעל לרגליו (ויקרא יא כא):

קרבו. אלו הדקים:

פסוק י

ולא תותירו ממנו עד בקר. הא אם הותיר שומעני יהא כעובר על המצוה ויהא כשר, ת"ל והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, לפי שאין לוקין היכא שניתק לעשה הלאו אלא על לאו גמור:

דומיא דלאו דחסימה דכתיבא במשנה תורה, דכתיב ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג), וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו (שם שם ד):

אקרא אני והנותר ממנו באש תשרופו, ומה ת"ל עד בקר, אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר, דהוי עמוד השחר תחום דידיה. דבר אחר מה ת"ל עד בקר, מגיד הכתוב שאינו נשרף עד בקר שני, דהיינו אור ששה עשר לפי שאין שורפין קדשים בי"ט, היינו דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, ואמרינן מאי שמן שריפה שמן תרומה העומד לישרף הלכך כי מקלע ששה עשר להיות בשבת אין שורפין את הנותר עד מוצאי שבת, דהיינו י"ז בניסן, ולפיכך אין שורפין חמץ הנראה ביו"ט ולא מפרישין חלת האור לישרף ביו"ט. אלא תלטוש בצונן ותשרף בחולו של מועד:

פסוק יא

וככה תאכלו אותו. בפסח מצרים הכתוב מדבר ולא בפסח דורות:

מתניכם חגורים. שלא במסיבת מנוחה. וכי אמרינן במס' שבת איזה היא התחלת סעודה משיתיר חגורה:

נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. כיוצאי דרכים. ר' יוסי הגלילי אומר לימדה תורה דרך ארץ על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים:

ואכלתם אותו בחפזון:

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו' (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (ש"א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (ש"ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מ"ב ז טו), וכל דומיהן:

פסח הוא לה'. שיהיו כל מעשיו לשם הקב"ה לקיחתו ושחיטתו וצלייתו ואכילתו:

פסוק יב

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. כמלך העובר ממקום למקום, זה רוח אלהים חיים אשר באויר הנכבד, המפורש בתחלת שכל טוב, וכה"א הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים (ישעיה יט א), וכשנגלה כבוד השכינה במצרים, יורדין עמו תשעים אלף רבוא מלאכים זיע ורתת לחבל את מצרים, ולא הניחם הקב"ה אלא דבר קדשו ממש פרע מהם לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), וכה"א כאן והכתי כל בכור בארץ מצרים, לא על ידי מלאך ולא ע"י שליח. מה ת"ל בארץ מצרים, שאפי' בכורים ממקומות אחרים ובאו וישבו במצרים מתו, ובכורי מצרים שנמצאו במקומות אחרים מניין שמתו גם הם ת"ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), ובכורי כוש ופוט ולוד מניין, ת"ל ויך כל בכור במצרים ראשית אונם באהלי חם (שם עח נא):

מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפרעניות, וכן אתה דורש במבול ובסדום ובסוטה, ק"ו למדה טובה שמרובה:

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. משונים זה מזה, ע"ז של אבן היתה נימסית, של בהמה מתה, של עץ היתה נרקבת, של מתכת נעשית חררה. ר' נתן אומר [שפטים] שפט שפטי שפטים וקא מרבה ד' מיני דינים נרקבים נבקקין נגדעים נשרפין, נמצינו למידין שע"ז לוקה בארבעה דרכים הללו, ועובדיה בשלשה במכה בהשחתה ובמגפה, דכתיב לקמן נגף למשחית בהכותי (פסוק יג):

אני ה'. זה השם הנכבד והנורא ולא אחר, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן:

אני ה'. בשבועה שאני בעצמי נפרע מהם:

פסוק יג

והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות:

על הבתים. למה נאמר, והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (פסוק ז), אין לי אלא בתים שאוכלין אותו בהם, שאר בתים שישינין בהם מניין, ת"ל על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום:

וראיתי את הדם. היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא (דניאל ב כב), ביום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קלט יב), ומה ת"ל וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה זו שאתם עושין אני נגלה וחס עליכם, וכן מפורש בקבלה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו), והיינו דם שחיטת פסח ודם מילה שנתערבו זה עם זה, וניתן מהם לאות על הבתים:

ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייסה, וכה"א גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה), ר' יונתן אומר הרי שהיה מצרי בתוך ביתו שומע אני ינצל בגינו, ת"ל ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצריים, הרי שהיה ביתו של ישראל מובלע בתוך ביתם של מצרים יכול ילקה בגינם, ת"ל ולא יהיה בכם נגף למשחית, בכם אינו הווה אבל הווה במצרים:

נגף למשחית בהכותי. זה שדרשנו שלשה מיני מכות לקו המצריים, נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. בארץ מצרים אינו הוה בכם אבל הוה לאחר זמן, כלומר במקומות אחרים הזהרו על עצמכם:

פסוק יד

והיה היום הזה לזכרון. כענין שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג):

וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון חוגג, אבל לא שמענו איזהו, כשהוא אומר זכור את היום [הזה] אשר (יצאת) [יצאתם] ממצרים (שמות יג ג), עדיין הדבר שקול, כשהוא אומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג), אימתי אכלו את הפסח לילי יום טוב והם לא יצאו, אלא ביום טוב עצמו:

חג לה'. מלמד שחל שם שמים על החגיגה, פי' ששלמי חגיגה יש בהן קדושה כפסח עצמו, אלא שנאכלין לשני ימים, ויש להן תשלומין, דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך (דברים טז טו), להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה, שהרי ראשון ואחרון קרוין מקרא קדש, ולפיכך טעונין חגיגה, וחולו של מועד אתיא מקל וחומר, הרי אתה דן אם יום טוב ראשון ואחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקודשין הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שמקודש לפניו ולאחריו דין הוא שיטעון חגיגה:

חקת עולם תחגוהו. לרבות ימות המשיח:

פסוק טו

שבעת ימים מצות תאכלו. בין שיש אכילת פסח וחגיגה, ובין שאין אכילת פסח וחגיגה מצות תאכלו, שומע אני כל מין מצה במשמע, ת"ל לא תאכלו עליו חמץ לא אמרתי שאתה אוכל מצה ויוצא ידי חובתך בלילי יום טוב של פסח אלא בדבר שבא לידי מצה וחמץ והן חמשת המינין ואלו הן:

החטין והשעורין והכוסמין בלע"ז שפילצא, ושבולת שועל דעבידא כזנב, שועל וינא בלע"ז, והשיפון דישרא בלע"ז, יצאו האורז והדוחן והפרגין והשמשמין והקטניות שאינן באין לידי חמץ ומצה אלא אם שוהין מסריחין, ולפיכך אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בלילי פסחים, דכתיב בערב תאכלו מצות (פסוק יח), יכול אף מעשה קדירה במשמע, ת"ל שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז ג) יצאו כל מעשי קדירה אע"פ שהיא מחמשת המינין שאין אדם יוצא ידי חובתו בו בלילי פסחים:

שבעת ימים מצות מצות תאכלו. ויום טוב הראשון בכלל, ובגולה חוץ מיו"ט הראשון, אלא שיום הראשון חובה לאכול מצה דהיינו בלילו, ושאר הימים רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, דכתיב שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני מקראות אלו השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כולם רשות, אימא שביעי רשות אף לילה הראשון רשות, ת"ל בראשון בארבע עשר [יום] לחדש בערב תאכלו מצות (לקמן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה, ר' מאיר אומר ששה מן החדש ושבעה מן הישן ונדרש במקומו:

אך ביום הראשון. מערב יום טוב, דהיינו ראשון ליום טוב ודומה לדבר הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת (איוב טו ז), שכך אמרו לאיוב שמא קודם שנוצר אדם נולדת או לפני גבעות חוללת. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים בהיתר, ושחיטת הפסח מחצות היום ולמעלה דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין ביעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה מעין מלאכה היא, וכיון שאינה לצורך אוכל נפש אסורה, הא מה תלמוד לומר תשביתו שאור מבתיכם, מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת"ל אך חלק דהיינו מחצות היום ולמעלה, והיינו דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

תשביתו. בכל דבר שהיא נשבית מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ר' יוסי אומר בשריפה ודינו כנותר, מה נותר אסור באכילה וטעון שריפה, אף חמץ אסור באכילה וטעון שריפה:

אמר ר' יהודה בן בתירא וכי סבור אתה שאתה מחמיר עליו, אינך אלא מקיל עליו. לא מצא אור לשרפו ישב לו ולא ישביתו, ת"ל תשביתו, אלא בלשון הזה הוא אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כיליו בשריפה משתגיע שעת הביעור ואין לו אור לשורפו מצות כיליו בכל דבר. רבי אומר איזהו דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה, וקיימא לן כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואליבא דר' יהודה בן בתירא:

תשביתו שאור. ועד כמה הוא חייב להשבית עד כזית, והיינו דתנן בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:

כי כל אוכל חמץ. להביא את שחמיצו מחמת מלאכתן, כגון מי שימושו של נחתום ושלש במים הפושרין ושלש בחמה וכיוצא באלו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:

מבתיכם. וה"ה לגבולין בין בכלים בין בקרקע בין בכתלים בין בכל מקום שברשותו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:

כי כל אוכל חמץ. אפי' בכל שהוא חייב מלקות, ולא אמרו כזית אלא לענין כרת דכתיב ונכרתה, אין הכרתה אלא הפסקת כלייה:

הנפש בין זכר ובין נקבה:

ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:

מישראל. יכול תלך אל עם אחר ותחיה, ת"ל במקום אחר מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום שהוא רשותי, ללמדך שישראל שמניח מצות בוראו, נכרת מן העולם, ואין לו תקנה אפי' בשאר האומות:

מיום הראשון עד יום השביעי. ועד בכלל, דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו, עונשו שבעה ואזהרתו לעולם, אבל חלב ודם עונשן לעולם ואזהרתן לעולם, עונשו שמענו אזהרתו מניין, ת"ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ):

פסוק טז

ביום [וביום] הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש. מקרא לשון ארעון, ארעם במאכל ובמשתה, וכן מפורש על ידי עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון [לו] כי קדוש היום לאדונינו (נחמיה ח י):

קדש, קדשם בכסות נקיים, כי הא דר' יוחנן הוי קרי למאניה מכבדותא:

יהיה לכם. אע"פ שאין לכם השגת יד, וכן מפורש על ידי עזרא כי חדות ה' היא מעוזכם (שם שם), ומפרשי ליה רבנן הכי, בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע:

כל מלאכה לא יעשה בהם. בין על ידי ישראל בין על ידי שלוחי גוים. אין לי אלא יום טוב הראשון ויום טוב האחרון שהם אסורים בעשיית מלאכה, חולו של מועד מניין, ת"ל את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כג טו), מכל מקום, אלא מסרך הכתוב לחכמים להורות לך איזה מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזה אסורה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים יז יא):

אך (את) אשר יאכל לכל נפש. ריבה הדלקת הנר שהיא הכשר אכילה, ומיעט כיבוי הנר שאינה הכשר אכילה, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

לכל נפש. אפילו נפש בהמה במשמע:

לכל נפש. אפילו כל שהוא שוחט אדם את הבהמה אפילו שאינו צריך אלא לכזית וכולה הלכתא כדמפורש בהלכות יום טוב:

הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו, פי' כגון השחזת סכין וחטיבת עצים ודיכת דייסא וכיוצא בהן, זה הכלל כל שאפשר לעשותה מערב יום טוב אין עושין אותה ביום טוב, וכל שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב עושין אותה ביו"ט:

לבדו. ולא מילה הבאה שלא בזמנה, שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט:

יעשה לכם. ולא לגוים, מכאן אמרו מזמנין גוי בשבת ואין מזמנין גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, והתורה אמרה לכם ולא לגוים, מביא נפשות בהמה שמזונתן עליך, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), והדר ואכלת ושבעת, ומפרשי רבנן דאסור לאדם שיסעוד עד שיתן מאכל לבהמתו, וכתב בקבלה יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י), ומוציא אני את הגוי שאין מזונותיו עליך, דכתיב וחי אחיך עמך (ויקרא כה לו), אחיך ולא גוי, ואומר או מכר לנכרי (דברים יד כא), במכירה ולא שאתה חייב ליתן בו במתנה. הן אלה שתותי בנייני הלכות ימים טובים ועליותימו ופתחימו ומנעלימו גרורים וסדורים בחיבורי אשר בשכל טוב הספר הנכבד הזה על פרשות המועדות אשר בסדר אמור אל הכהנים, בדרך קצרה לפי הישג הדעת.:

פסוק יז

ושמרת [ושמרתם] את המצות. שמריהו שלא תביאהו לידי פסול, מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, סיאור ישרף וכו' כדמפרש לקמן במדרש רבותינו:

כי בעצם היום הזה. מגיד שלא יצאו אלא בעצומו של יום, היינו אחר הנץ החמה:

הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. אלו צבאות ישראל, וכשהוא אומר יצאו כל צבאות ה' (לקמן פסוק מא), הרי צבאות מלאכי השרת אמור:

ושמרתם את היום הזה. לרבות דברים שהן משום שבות, ת"ל ביום הראשון (ויקרא כג ז), כדמפרש להו במס' יום טוב לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו', ואף בחולו של מועד יהא אסור בדברים האסורים משום שבות, והדין נותן הואיל וי"ט הראשון והאחרון קרויין מקרא קדש, וחולו ש"מ קרוי מקרא קדש ואם למדתם על יו"ט הראשון והאחרון שקרויין מקרא קדש אסורין משום שבות חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש אינו דין שיהא אסור בדברים האסורין משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון (ויקרא כג לט), באלו אסורין משום שבות, ולא בחולו של מועד:

לדורותיכם. שינהג הדבר לדורות:

חקת עולם. להביא את ימות המשיח.:

פסוק יח

בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות. בא הכתוב לקבוע לילה הראשון חובה לאכילת מצה, מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ:

עד יום האחד ועשרים לחדש. למה נאמר, לפי שהוא אומר שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), אין לי אלא ימים, לילות מניין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש, ועד בכלל, להביא לילות כימים:

בערב. עד שיעריב יום כ"א ובגולה כל יום כ"ב לילה ויום.:

פסוק יט

שבעת ימים שאר. ולמה שאור חסר ו', דאפי' בכל דהו קאי בלאו:

שאור לא ימצא. אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מניין, ת"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז), הקיש הכתוב שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא, מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:

בבתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך (שם שם), שומעני כשמועו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל ברשותו של נכרי, ואע"פ שהוא יכול לבערו, אבל אינו ברשותו של ישראל, ולהכי לא מיחייב עליה, יצא חמצו של נכרי שהיא ברשותו של ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו שיעור שלשה טפחים, אע"פ שהוא ברשותו, אבל אינו יכול לבערו, ולהכי לא מיחייב עליה וחשובי כמבוערים, ומה בבתים שבעה, אף בגבולים שבעה:

כי כל אוכל מחמצת. למה נאמר, לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ (פסוק טו), אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין, ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, עד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם חמץ שאינו מחמיץ את אחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמץ את אחרים אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, אקרא אני שאור דהיינו מחמצת, ואמאי קרי ליה מחמצת שהוא מחמיץ את אחרים ונכרתה, וקל וחומר לחמץ מה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייב עליו כרת, חמץ שהוא ראוי לאכילה אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים, ולפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים. ולפיכך לא יהא חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, נאמר חמץ ונאמר מחמצת, דהיינו שאור הא עד שיאמר שני כתובים שמענו דאתרווייהו חייב כרת ואם לא לא שמענו דליכא למשמע חד מחבריה, דהוי ליה ק"ו פריכא:

ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה לאיבוד, וכה"א והאבדתי את הנפש ההיא (ויקרא כג ל). כל איסורין שבתורה שכתוב בהן הנפש ההוא ו' כתיב י' קרי, יש לגבורי כח לדרוש אם למקרא דלהכי קרינן ההיא משום דסמוך לנפש דהוא לשון נקבה, ואם למסורת דלהכי כתיב ההוא דלא מחייב כרת אלא מי שהוא בר חיובין דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, ולא אזלינן בתר בוגרת לגבי אשה לדונה בת י"ב שנה, אלא דינה כזכר ולא מיחייבה בכרת עד שתהא בת י"ג שנה. והאי דתלי האיסורין בנפש הרי מדרשו לפנינו בספר ויקרא:

ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:

מעדת ישראל. שומע אני תיכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר ותחיה ת"ל מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום רשותי היא, דכתיב מלא כל הארץ כבודו ואומר, (זכריה ד' י) עיני ה' (משוטטות) [המה משוטטים] בכל הארץ, ושמא תאמר אין לי אלא מזיד בהתראה ועדים, בינו לבין עצמו מניין, ת"ל אני ה', אני ה' שהכל גלוי לפני אני עתיד להכריתו מן העולם:

(כגר וכאזרח) [בגר ובאזרח] הארץ. לפי שהמעשה בישראל צריך להביא את הגרים:

פסוק כ

כל מחמצת לא תאכלו. למה נאמר עוד פסוק זה לפי שהוא אומר [כי כל אוכל חמץ ונכרתה (פסוק טו)]. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (פסוק יט), אין לי אלא חמץ גמור, תערובתן מניין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום, היכי דמי תערובת, כגון הני דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכולה מפרשי לקמן במדרש רבותינו:

בכל מושבתיכם תאכלו מצות. למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך ותירושך ויצהרך (דברים יד כג), הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מצה, ומניין שאינו יוצא משום מצה לא במעשר ולא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים, ת"ל בכל מושבתיכם תאכלו מצות, בדבר שנאכל בכל מושבות היינו חולין אתה יוצא בו משום מצה בפסח, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות אלא לפני ה' אלהיך:

ורבותינו דרשו במשנתם. החדש הזה לכם ראש חדשים. תנן ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן בגמ' למלכים למאי הלכתא, אמר ר' חסדא לשטרות, שכיון שניסן מיוחד ראש השנה למלכים, וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין שטרות המוקדמין והמאוחרין לפוסלם או להכשירם, דתנן בשלהי מס' שביעית פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרים, מאי טעמא דפרוזבול שכיון שראה הלל הזקן שמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו' (דברים טו ט), עמד ותקן להן פרוזבול, ומאי פרוזבול, פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים, בוטי אלו העניים, תיקן לעניים שילוום העשירים ממון, תיקן לעשירים שלא יחטאו. ויש מפרשים ריוח, כדאמרינן מפריזין על המדות. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם ב"ד שבמקום פלוני כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין למטה, או העדים, כדי שיהא סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כל שנת השמיטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה עליו שמיטה, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב מוקדמין לנתינת הממון פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב למלוה כלום בעת כתיבת השטר, כי אמנה היו דבריהם, שהבטיחו המלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נתנם לו עד ניסן, והואיל ונכתב השטר מתשרי שלפני ניסן, שכך כתוב לו מכאן ועד ג' או ד' שנים והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא היה חייב לו כלום למלוה, וכיצד יתבחנו השטרות הללו, אם מוקדין הם ופסולים, או מאוחרין הן וכשרים, אם כתוב בו בשנת אחת למלך פלוני בירח תשרי והעדים מעידין כי בשנת אחת למלך פלוני בירח ניסן ניתן המעות, בידוע שהשטר הזה מאוחר הוא וכשר, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בו בשנת אחת למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, בידוע שזה תשרי אחר ניסן, והשטר מוקדם הוא ופסול, ואינו גובה בו אפי' בזמנו, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כלו. ואם נתעברה השנה ובא לכתוב השטר באדר הראשון, אינו צריך לכתוב בכך וכך לאדר הראשון, אי נמי באדר תניין, ואם כתב ת' מן תניין דיו, דמוכחא מילתא דהאי ת' לא כתבה אלא לסימנא, דהא מר צייר מכותא, ומר צייר כוורא, וכתיב והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט ד), ואם בא לכתוב זמן השטר בראש חדש אדר הראשון, ביום ראשון של ראש חדש, צריך למיכתב הכי, בכך וכך בשבת, ביום שלשים לירח שבט, ואם למחרתו, צריך לכתוב באחד לירח אדר סתם, וה"ה אם בא לכתוב ביום ראשון של ראש חדש אדר השני, צריך למיכתב ביום ל' לירח אדר סתם, ואם למחרתו הוא כותב, צריך לכתוב באחד לירח אדר תניין, דקי"ל דעבדינן חד מלא וחד חסר, וה"ה שאר חדשי השנה, ואע"ג דקיימא לן שאין בין מולד לבנה למולד לבנה הסמוך לו אלא כ"ט יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים, כיון דלא אזלינן בתר מולד לבנה לקידוש החדש דהא איכא מולד דקדים לראש חדש חד יומא, אי נמי תרי יממא. ואפ"ה לא מקדשינן ראש חדש אלא חד לסוף כ"ט, וחד לסוף למ"ד, ועוד דקרי רבנן לחד מלי ולחד חסר, השתא אע"ג דהוי מולד לבנה ביום ראשון של ראש חדש, אי נמי מקמי ראש חדש לא מנינן לירחא בתראה אלא מיום שני של ראש חדש:

החדש הזה לכם ראש חדשים. סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה, ואומות העולם לחמה, הקטן מונה לקטן, והגדול לגדול, וכשם שהחדש מתחדש, כך ישראל עתידין להתחדש, שנא' קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (ישעיה ס א), וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העוה"ז והעוה"ב, וכשם שאין כח ללבנה ביום מפני החמה, כך אין לישראל כח בעולם הזה מפני אומות העולם. ומנלן דמלכי ישראל מונין לה מניסן. משלמה, כדדרשינן בפרשה. ולרגלים נמי הוי ניסן ראש השנה דרגל שבו הוי ראשון לרגלים, לענין נדרים לבל תאחר, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם (דברים טז טז), ובעינן שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה:

ד"א החדש הזה. דבר חדש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (שם ד לד):

ראשון הוא לכם. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, סבור אתה לומר מיעוט חדשים שנים, ת"ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה:

ד"א ראשון הוא לכם. שכיון שקדשתה חדש ניסן אי אתה רשאי לעבר ולעשות ניסן אחר:

תנו רבנן על שלשה סימנין מעברין את השנה. על אביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה, וכה"א ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מ"א ד ז), וכתיב ונציב אחד אשר בארץ (שם שם יט), מאי נציב אחד, אמר ר' יהודה ור' נחמיא חד אמר ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור היה, וקיימא לן כמאן דאמר כנגד חדש העיבור היה. וכמה עיבור שנה חדש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה, הוי אומר זה אדר השני, ועוד כשם שהחדש מתעבר ממנויו, דהיינו יום אחד בחדש, אף שנה מתעברת ממנויה, דהיינו אחד משנים עשר חדש, ומה חדש עבורו בסופו, אף שנה עבורה בסופה:

ואף על פי שתקון המועדות הוא שמעברין את השנה, הני מילי דמעברין לה בסופה ולעתים מזומנים שבע שנים בכל מחזור י"ט שנה שלישית ששית ושמינית ואחת עשרה וארבע עשרה ושבע עשרה ותשע עשרה. סי' גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט, אבל מכל מקום העיבורין סדרן של המאורות הן, והשויית השנים הן, וכיון שטרי הרקיע והשויית הגלגל מששת ימי בראשית הן, דכתיב והיו לאתות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א יד), השמש אות הוא ליום שאינה נוהג בלילה, והירח אות הוא בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו, כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע ומהלכת כל יום מה שמהלכת החמה כל השנה, כי י"ב מזלות הן. טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים. וכל אחד יש לו שלשים מעלות כנגד שלשים יום של חדש, ובכל יום עולה השמש מעלה אחת, בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו, לכך הלבנה בתחלת החדש לעולם קרובה לחמה, וכמו כן בסוף החדש, כי הלבנה רצה מהרה, ועד שהחמה מגיע לסוף המזל הלבנה עוברת כל שנים עשר מזלות ומשגת את החמה בסוף המזרח כל י"ב חדש, ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחילתו, וע"כ שמה שנה שמשתנית. וימי השנה של לבנה שנ"ד ושליש, ושנות החמה יתירה עליו י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים, ולכך העבורים מתוקנים לעתים מזומנים ז' עבורים במחזור י"ט גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה ואילולי העבורים היו חדשי הקיץ באין בחורף, וחדשי החורף באין בקיץ, והפסח בא בסוף האסיף, וחג הסכות בא באביב כל שנת י"ח, והתורה אמרה שמור את חדש האביב ועשית פסח (שמות לד יח), וכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), וכיון שברור לנו ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה יו"ד ימים כ"א שעות ר"ד חלקים. נדע כי מאלו יכאר"ד העבורין יוצאין, כי י"ט פעמים יכאר"ד עושין ר"ז ימים י"ח שעות תרל"ו חלקים, וכשתעשה מהן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים לא נותר בידיך זולתי שעה אחת ותפ"ה חלקים, ואותן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים הן הן ז' חדשי העבורין שבמחזור י"ט שנים, וזה מקום מוצאם כדי להשוות הגלגל ומהלכות השמש והירח לעתים מזומנים ומועדי ה' ואותה שעה ותפ"ה חלקים שנותרו בידך מכל יתירין שנות החמה על שנות הלבנה לכל י"ט שנה של מחזור, צריכין הן הגבורי כח היודעים בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, לדעת דקדוק התקופה באיזה יום, ובאיזה שעה, ובכמה ימים בחדש התקופה נופלת יחשוב שנים משנברא העולם ועד שנה שהוא עומד בה, ויעשה מהן מחזורין של י"ט שנה, ויטול מכל מחזור שעה אחת ותפ"ה חלקים העודפים מתשלום ז' חדשי עבורין, ואם נותרו בידו שנים שלא השלימו מחזור י"ט יקח מכל שנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים העודפים משנת הלבנה ויעשה מאותן החלקים שעה תתר"ף חלקים לשעה ומן השעות ימים כ"ד שעות ליום, ויכלול הכל ויעשה מן הכל חדשי הלבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לחדש, ומה שעדפו בימים שלא השלימו לחדש הוצא מהן ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, ומה שישאר בידו בכנגדו יחשוב ממולד ניסן הבא, ובמקום שיכלה החשבון בימים ובשעות שם תקופת ניסן נופלת, ואם נותרו בידו חלקים אל תשגיח להם שאין מניין חלקים לתקופה, ולמה פוחתין מחשבון התקופה ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, שהרי ביום רביעי נבראו המאורות, ואדם הראשון נולד ביום ו' יום ר"ח תשרי, ונטרד באותו יום מגן עדן, ולא היה יכול לקדש החדש בו ביום ולשנה הבאה חשב אדם בחשבון שהיה לפני הקב"ה על ב' שעות ת"ח חלקים, שכך היו המאורות שוין שניהן, והוסיף ד' ימים ח' שעות תתע"ו חלקים ת"ח תתע"ו הרי שעה אחת ר"ד חלקים וח' שעות הרי ט' שעות ר"ד חלקים השלך ד' שעות על ב' שעות שהיו המאורות שוין הרי כ"ד שעות, ונמצא יום ד' שיצא והלך נותרו ה' שעות ר"ד חלקים, ועכשו חשוב ד' ימים ותתחיל מיום חמישי יום ה' יום ו' יום ז' יום א' ובא המולד להיות בליל שני בה' שעות ר"ד חלקים. ובכך קידש אדם את החדש. ועכשו כשאתה בא למנות לתקופה הוסיף על ה' שעות ר"ד חלקים ב' ימים ד' שעות תל"א חלקים, הרי ט' שעות תרמ"ב חלקים ותחשוב מיום רביעי ז' ימים הרי תחלת חשבון התקופה מליל ד' הבא ט' שעות תרמ"ב חלקים והשליכם לעלמא ומסופם תחל לספור כשכתבנו לעיל:

ד"א החדש הזה לכם. לכם הוא מסור, ואי אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין ישראל אותו על החשבון. שמואל בר אבא אומר כל חודש שנולד קודם לשש שעות יש כח בעין לראותו, [משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראותו], ואותו חדש ניסן שבמצרים נולד לאחר חצות לפיכך הראהו הקב"ה למשה ואמר לו החדש הזה לכם ראש חדשים. ובזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן היו מקדשין את החדש על פי ראיית העדים שראו את הלבנה, כדמפורש במס' ראש השנה, ומשגלו אין ב"ד קבוע לקבוע ולקדש חדשים, וכדי שלא יהיו ישראל עושים ב' ימים טובים משונים זה מזה, האב היום והבן למחר, ואחיו למחרתיים, עמדו ישראל על תקנת סוד העבור שהיו מונים מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו ליעקב, ויעקב לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן ולבניו וליהושע ועד היום הזה הוא מסור ביד חכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע"פ שמצוה לקדש על פי הראייה, אין הדבר תלוי בראיית הלבנה אלא בקידוש ב"ד, ומשגלו ישראל אין בית דין קבוע, לפיכך אין מקדשין אותו בב"ד שיהיו ב"ד מעיינין ואומרים מקודש מקודש החדש אינו מקודש, ואם יהיה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר בדעתך שלא לקדש החדש, ת"ל לכם לכם, שלפיכך נאמר בפסוק לכם לכם ב' פעמים, לומר לך לכם לקדש ע"פ הראייה, ואם לאו לכם הוא לקדש בסוד העבור, ואם תאמר היאך הוא מתאחר בראייתו בלא זמן מעונן אחר קידושו, ת"ל עשה ירח למועדים (תהלים קד יט), מזעדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים בא בקצרה, לכך ראוי לסמוך על סוד העיבור, ולא יעשו ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל קדש של זה, וזה לאכול בעינויו של זה, כי יש להתבונן לאנשי בינה שאם תהיה השנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבא אדם לעשות עשרת החדשים כולן שלימין כמשפט נח בתיבה אח"כ תראה הלבנה בשליש הרקיע ולזה יהיה לו ראש חדש, הא למדת שאין זה דרך הבינה לחשב החדשים כולן שלימין משלשים יום לכל חרש, והמונה כן ברשע נמצא שאינו חס על כבוד קונו, והוא נעקר מן העולם, ועליו ועל כיוצא בו נאמר רועים רבים שחתו כרמי וגו' (ירמיה יב י), ואומר רועיהם התעום הרים שובבים וגו' (שם נ ו), ואומר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע (שם ז כד) וכשצוה הקב"ה את המועדות לכל ישראל צוה לעשותם ביום אחד, שנאמר בעצם ביום הזה (ויקרא כג כט), ולא שיעשם זה היום וזה למחר, וכשישראל נפוצים בארצות, ואין הלבנה נראית בגולה במקום עמוק, כדרך שהיא נראית בהררי ארץ ישראל, שגבוהין מכל הארצות, לפיכך אין לנו לסמוך על הראייה, אלא על סוד העיבור שיהיו כל ישראל עושין מועדי ה' ביום אחד, כדכתיב תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט) ולא חילוק דתות.:

תוכן העניינים

מדרש שכל טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה