מדרש שכל טוב· מנחם בן שלמה
שמות
פרק א
פסוק א
ואלה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן זמרי אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה בא להוסיף דור האחר, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו ויפרו וגו' (פסוק ז):
שמות. מלמד שהקב"ה קרא שמות י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, וכן הוא אומר לכולם (בשמות) [בשם] יקרא (ישעיה מ כו):
בני ישראל. שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב):
הבאים. אי שכתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב הבאים, משמע הבאים עכשיו, ללמדך שאע"פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו משאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאילו אותו היום באו מצרימה:
את יעקב. יעקב עיקר ובניו טפלין לו:
איש וביתו. לפי שהיה יודע אבינו יעקב שארץ מצרים שטופים בזימה, לפיכך הקדים והשיא לכל זכרי ביתו נשים קודם שירדו למצרים:
פסוק ב
ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין. כאן הזכיר בני הגבירות כולן תחלה חוץ מיוסף. דן ונפתלי גד ואשר, הזכיר בני השפחות אחריהן, ולמה הזכיר את יוסף באחרונה, אלא שצריך להסמיך וימת יוסף:
פסוק ה
ויהי כל נפש. לפי שאינו מדבר אלא בחשבון הזכרים, לפיכך מדבר בלשון זכר, ויהי כל נפש:
יוצאי ירך יעקב. כלומר זרועי מילתו, ודומה לו שים נא ידך תחת יריכי (בראשית כד ב):
שבעים נפש. כנגד ע' אומות, וכנגדן ע' זקנים של סנהדרי גדולה:
ויוסף היה במצרים. כלומר מניין ע' נפש עם יוסף שהיה במצרים:
פסוק ו
וימת יוסף וכל אחיו. יוסף מת קודם לכל אחיו, לפי שניהג עצמו ברבנות עליהם, והיינו דאמרי אינשי הוי קבל וקיים, הוא אמר אנכי אכלכל אתכם (שם נ כא), אמר הקב"ה נראה מי הוא המכלכל אני או אתה, לפיכך מת יוסף תחלה, ואחר כך כל אחיו. ולא הוצרך לכתוב כמה היו:
וכל הדור ההוא. אלו בני השבטים, שכולן היו טובים וצדיקים:
פסוק ז
ובני ישראל פרו. כפירות השדה, דכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז):
וישרצו. ר' חייא אומר כל אחת מבנותיהם היו יולדות ששה בכל לידה כפחות שבשרצים, כנגד שש מדות הללו:
וירבו. בנכסים:
ויעצמו. בגדולה:
במאד מאד. כלומר באותה הברכה שנאמרה באבות שבכולן נאמר מאד מאד:
ותמלא הארץ אותם. עד שהיו מפוזרין נתמלאת הארץ מהם כחושים של קנה שהקרקע שלהם מלאה מהם:
פסוק ח
ויקם מלך חדש. כלומר ויקם מלך מצרים לחדש גזירותיו על מצרים:
אשר לא ידע את יוסף. כלומר היה כפוי טובה, כאילו לא הכיר את יוסף, ושכח את כל חסדיו שהביא את כל הכסף ביתה פרעה, וקנה אותם ואת אדמתם לפרעה, ועכשיו כפר ובגד בו, וכשם שכפר ביוסף, כך כפר בבוראו, שהרי אמר לו יוסף את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (בראשית מא כח), והוא אמר לא ידעתי ה' (שמות ה ב), ארורין הן הרשעים שהן כפויי טובה, כופרין במי שהוא עושה עמהן טובה:
פסוק ט
ויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה הרשעה תחלה, לפיכך לקה תחלה, דכתיב (בך) [בכה] ובעמך (שמות ז כט):
הנה עם בני ישראל רב. בעם:
ועצום. בגדולה:
ממנו. יותר ממה שאנו רבים ועצומים, ודומה לו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו טז). אפס כי רבותי הדבירוהו על אופן יחידי כלפי מעלה, כלומר מהיכן הם פרים ורבים ועצומים, מאלהיהם הוא הצלחתם:
פסוק י
הבה נתחכמה לו. לפי שכולן נשמעים לו כאחד, לפיכך אמר בלשון הבה, כמו שדרשנו בפ' דור הפלגה:
נתחכמה. בלשון פיוס וענוה, אמר לעמו תנו עצה נתחכמה לו לעם בני ישראל, פן ירבה הגוי הזה, ויהיה יתר עלינו:
והיה כי תקראנה. תקראנה לשון רבות כענין שנא' והיה כי תמצאנה [אותו] רעות רבות (דברים לא כא), ולהכי מבעיא ליה למימר מלחמות, אלא הכי קאמר כל מלחמה ומלחמה כשתקראנה אותנו, מיד ונוסף גם הוא שיהיו נתוספין על שונאינו:
ונלחם בנו. עם בני ישראל מבפנים ושונאינו מבחוץ וינצחונו ויהרגונו, ועלה עם בני ישראל מן הארץ הזו חפשים:
פסוק יא
וישימו עליו וישים מבעיא ליה, אלא אמר ר' חייא בר אבא בשם ר' סימון שלשה היו באותו העצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג ע"י ישראל, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו ובני בניו לישב בלשכת הגזית, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי רכב (דה"א ב נה), וכתיב ובני קני חותן משה (שופטים א טז):
וישימו עליו שרי מסים. שגובין מס נפשות לעבודת המלך, כדכתיב ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין מן הבית את הזכרים לעבודת המלך, כלומר שלא יהיו פנויים ללכת לבתיהם לשמש מטותיהן:
ולמען ענותו. מתשמיש המטה, שלא ירבו, ודומה לדבר אחד מחמש עינויין שביום הכיפורים, דהיינו מניעת תשמיש המטה, וכן דרשו רבותינו וירא את ענינו (דברים כו ז), זו פרישות דרך ארץ, דכתיב אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), וכתיב למען ענותו בסבלותם:
ורבותי הדבירו מלת מסים בלשון המסים, נמס בתוך מעי (תהלים כב טו), וימס לבב העם (יהושע ז ה), וכל דומיהן, כלומר שרי מסים שהיו ממסמסין את לבם:
בסבלותם. במשאות שסובלין על כתפיהן, ודומה לדבר נושא סבל (מ"א ה כט):
ויבן ישראל ערי מסכנות לפרעה. דרך הפשט מדבירו על אופן אוצרות דגן תירוש ויצהר, ודומה לדבר ואת כל ערי המסכנות (שם ט יט):
[את פיתום ואת רעמסס]. רב ושמואל חד אמר פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרועע ונמסס שלא יתהלל מצרים במעשה ידיהם. וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא פיתום, שראשון ראשון פי תהום בלעה:
פסוק יב
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כן רבה וכן פרץ מבעיא לי', אלא אמר ריש לקיש רוח הקודש מבשרתן לשון ברכה כן ירבה וכן יפרוץ, שכבר הבטחתי לאבותיהם להרבות ולהפריץ זרעם ככוכבי השמים וכחול הים וכעפר הארץ, וכתיב כן יהי' (דבר) [דברי] אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו' (ישעי' נה יא):
ויקוצו מפני בני ישראל. לפי שראו שהן פרים ורבים, ודומה לו קצתי בחיי (בראשית כז מו), ויקץ מואב (במדבר כב ג), ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויסוד טעמן כאדם שהוא קץ ממזונו:
פסוק יג
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. א"ר אליעזר בפה רך, מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים רכים, בתחלה הי' אומר להם בניי עשו מלאכתי, ובנו בנין קטן הזה, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שהרגילם למלאכתו ונשתעבדו לו, לבסוף היה משעבדם בפרך, שמשבר עצמותם ומכתתם, ודומה לדבר לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה מו), ועיקר המלה כמו גרש כרמל (ויקרא ב יד), מתרגמינין פירוכין, ובדברי רבותינו דומה לו מוללין מלילות ומפרכין קטניות:
פסוק יד
וימררו את חייהם בעבודה קשה. א"ר אבהו בתחלה גזרו עליהם ג' גזירות בחומר ובלבנים שהיו מגבלין החומר בתבן ובמים והיו מלבנים הלבנים באור וצולין אותן כדי לחוסמן:
ובכל עבודה בשדה. כגון חרישה וקצירה דישה וזירה בצירה וגדירה ומשיקה. ולבסוף כל הבן הילוד וגו':
את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. מעתה לא היה אלא בפרך וכיתות:
פסוק טו
ויאמר מלך מצרים למילדת העברית. חסר דלא הוו אלא תרתי, רב ושמואל חד אמר אשה ובתה, דהיינו יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה, דהיינו יוכבד ואלישבע בת עמינדב. תניא שם האחת שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד, וכה"א האלך וקראתי לך אשה מינקת (שמות ב ז), דהיינו שמלמדת לשפר ולהניק את הוולדות:
ושם השנית פועה. זו מרים שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת עתידה אמי שתלד מאבי בן שמושיע את ישראל:
פסוק טז
ויאמר בילדכן את העבריות. כשאתם מסייעות לילד את העבריות שלפיכך נקראת מילדת שמסייעת ללידה:
וראיתן על האבנים. עיקר מלת אבנים הוא הפחת העשוי ליולדת עת לידתה, ואבנים האמור בירמי' גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו, דכתיב בירמי' (ירמי' יח ג), וארד (אל) בית היוצר והנהו עשה מלאכה על האבנים. א"ר חנן סימן גדול מסר להן, אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשר ירך מכאן וירך מכאן, והוולד בין ירכותיה, לפיכך נקרא אבנים שבזמן שאשה כורעת לילד הוולד בנתיים לירכותיה כאבנים. ר' אומר לפי שביצירתו של אדם הוא נמשל ככלי יוצר, שנאמר (כי) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (שם שם ו), ואותו מקום שהיוצר עושה בו מלאכה בחומר נקרא אבנים:
אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה. אין אתם נזקקין לה. א"ר חנינא סימן גדול מסר להן להכיר את הוולד באותה שעה, שהבן פניו למטה כלפי הארץ שנלקח ממנה, ובת פניה למעלה כלפי האדם שנלקחה הימנו. ויש אומרים זה כנגד תשמישו, וזו כנגד תשמישה:
והמיתן אותו כך אמר להן אפי' משימת המילדת אצבעה על חוטמו מיד הוא מת. וכל כך למה, לפי שראו איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל עתיד להוולד באותו פרק, לפיכך גזר מיתה על הזכרים:
ולפי שהיו מצריים שטופי זימה, גזר ואם בת הוא וחיה:
פסוק יז
ותיראן. האל"ף שבנתיים שהיא רפויה משמעת המלה לשון יראה, ואם היתה מפיק א' היתה משמעת לשון ראייה. בוא וראה כמה גדלה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המיילדות שהיו יריאות שמים, שנאמר ותיראן המילדת את האלהים, וכה"א ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), וכתיב יראת ה' היא אוצרו (ישעי' לג ו), וכן אמר משה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב), וכתיב יראת ה' תוסיף ימים (משלי י כז), וכתיב אשרי איש ירא [את] ה' (תהלים קיב א):
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעי' לי', דהא כתיב ויאמר בילדכן, אלא כאשר דבר בגזירה, דהיינו לשון קשה, ודומה לדבר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):
ותחיין את הילדים. ולא המיתו את הילדים מבעי' לי', אלא לא דיין שלא המיתו את הילדים, אלא שהיו מספקות מים ומזון לאימותם:
פסוק יח
ויקרא מלך מצרים למילדת ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים אין מדוע אלא לשון תוכחה, ודומה לו מדוע לא כליתם חקכם (שמות ה יד), מדוע לא אכלתם את החטאת (ויקרא י יז). ועיקר המלה הכי משמע, מה דיעה יש בדבר הזה, עד כאן מספר האיך נתקיים גזירת ועבדום וענו אותם, מכאן ואילך מספר בשמירת ישועתם:
פסוק יט
ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות. שהרי עבריות אינן בפתקה של חוה, דכתיב בה בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז). מפני שהן צדקניות, ולפיכך אינן צריכות לנו:
כי חיות הנה. כלומר בריאות הנה בשעת לידתן, ודומה לדבר שתי צפרים חיות (ויקרא יד ד), כלומר בריאות:
בטרם תבא אליהן המילדת וילדו. שהן מסייעות בעצמן, וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת חיה:
פסוק כ
וייטב אלהים למילדות. בשתי יודי"ן, היטיב להן בעוה"ז והקרן קיימת להן לעולם הבא:
וירב העם ויעצמו מאוד. יותר מששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (והרביתי) [והרבה ארבה] את זרעך כככבי השמים (כעפר הארץ) וכחול [אשר על שפת] הים (בראשית כב יז), והכלל בכל המקרא, כל מלה שהיא עניין סיפור פועל אשר פעל כבר, ויש למ"ד בתחלת המלה, ויו"ד סמוך לה, אם המלה בלשון הפעיל, הרי היו"ד ננקדת בצירי, כמו וייטב אלהים, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), ויגל (את) השארית (דה"ב לו כ), וכל דומיהן, וכאשר הוא בלשון ויפעל תהי' היו"ד ננקדת בחירק, כה משפט המלין אשר אין היו"ד מיוסדת בהן, אבל כשהיו"ד מיוסדת בהן כולו בצירי, כמו וילך וישב, ואם לשון הפעיל יהי' היו"ד במלאפום, כמו ויולך ה' את הים (שמות יד כא), או בפתח, כמו וישב את [כל] הרכוש (בראשית יד טז):
פסוק כא
ויהי כי יראו המילדת את האלהים. כלומר כיון שראה פרעה שהן יראות מלפני הקב"ה, והיו מחיות את הילדים, מיד ויעש להם למצריים בתים, שהרי לא כתב להן לשון נקבה, אלא להם לשון זכר, מלמד שעמד ותיקן בתים למצריים סמוך לבתי ישראל להיותם שכנים להם, שכיון שנולד בן לישראל יהיו הם מרגישים שהתינוק בוכה, ויהיו נוטלין את התינוק משליכין אותו ליאור, ועליהם אמר שלמה אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב טו), שתינוקת של מצריים מגלגלין מבחוץ, ותינוקת של ישראל מגלגלין מבפנים כנגדם, ובאים מצריים ונוטלין התינוק ומשליכין אותו ליאור, אימתי מחבלים כרמים, דהיינו כנסת ישראל, כדכתיב כרם חמד ענו לה (ישעי' כז ב), בזמן שכרמינו סמדר (שה"ש שם). ויש דורשין שועלים לשון מים שזורקין אותו למים ודומה לדבר מי מדד בשעלו מים (ישעי' מ יב), ולהכי כתיב שעלים חסר ו' למדרש ביה שעלים כדדרשינן:
פסוק כב
ויצו פרעה לכל עמו. שגזר גם על המצרים:
לאמר. מאי לאמר כיון שיאמרו להם מצריים הללו שכיני ישראל שתינוק נולד בבית ישראל יהי' כל עמו מסייעין אותן ליטול התינוק:
כל הבן הילוד. בן ישראלי:
היאורה. כמו ליאור, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הוטלה ה' בסופה. ולמה ביאור, לפי שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל נולד באותו הפרק והוא לוקה במים, כמו שמפורש בפרשת מי מריבה, אמרו דור המבול נדונו במים, והקב"ה נשבע לעולמו שלא יהי' עוד המים למבול, ואע"פ שאנו דנין את אלו במים, אין אנו מתייראין שיביא מבול ליפרע ממנו, שהרי אינו מבטל שבועתו והם לא ידעו שהקב"ה גדול העצה ורב העליליה דמבול הוא דאינו מביא על הארץ, אבל מביא אומה אחת לתוך המים ולא עוד אלא על כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא, וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל (אלהים) [האלהים] כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), מדה כנגד מדה. וכן אמר ישעיה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעי' כז ח):
וכל הבת תחיון. לפי שהמצריים שטופין בזימה לפיכך גזר שיחיו את הבנות לשום זנות:
פרק ב
פסוק א
וילך איש. מה עניין זה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אלא אמר ר' יהודה בר ביזנא תנא עמרם גדול הדור היה וכיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמילין, מיד עמד וגירש את אשתו אחר ב' חדשים עמדו כולם וגרשו את נשותיהן, אמרה לו מרים, עמרם אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת לעוה"ז ולעוה"ב, פרעה גזירתו ספק מתקיימת, ספק אינה מתקיימת, ואתה גזירתך ודאי מתקיימה, שהנפרד מאשתו וודאי לו שאינו מוליד ממנה בן, מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן:
וילך איש. אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ, וכה"א והאיש בימי שאול גדול, וזה עמרם:
מבית לוי. מן בן בנו של לוי:
ויקח. א"ר יהודה בר ביזנא שעשה לה מעשה ליקוחין, השיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט):
את בת לוי אפשר בת ק"ל שנה והוא קורא אותה בת אמר ר' יהודה בר ביזנא מלמד שנולדו בה סימני נערות. ומלומדין הן הצדיקים אבותינו בניסים שהרי שרה אמנו היתה בת צ' שנים, ונתפשטו הקמטים, ונתעדן הבשר, וחזר יופיו למקומו, וכן יוכבד:
ויקח את בת לוי. זו יוכבד בת לוי, ומנלן דבת ק"ל שנה היתה, דכתיב אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כו נט), הורתה היתה בדרך ולידתה היתה במצרים, וישראל לא היו במצרים זולתי ר"י שנה, צא מהם פ' שנה משנולד משה עד שיצא, דכתיב ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמונים בדברם אל פרעה (שמות ז ז), נמצאת נשארו ליוכבד ק"ל שנה:
פסוק ב
ותהר האשה ותלד בן. א"ר יהודה בר ביזנא מקיש לידה להריון, מה הריון שלא בצער, אף לידה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה, כלומר בשטר חוב שלה, כדכתיב בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז):
ותרא אותו כי טוב הוא . תניא ר' מאיר אומר טוב שמו. ר' יהודה אומר טובי' שמו. ר' נחמיא אומר הגון לנביאות. אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול. וחכ"א בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ד):
מלמד שלא נפרד עמרם מאשתו אלא שני חדשים בלבד, ומעוברת היתה במשה בשעה שגירשה, אלא שלא הכיר בה, וכשהחזירה היתה מעוברת ג' חדשים לפיכך ותצפנהו שלשה ירחים, דלא מנו לה המצריים אלא משעה דאהדרה, ואינהו לא ידעו דהוות מעוברת ביה מעיקרא:
פסוק ג
ולא יכלה עוד הצפינו. הצפינו מבעי' לי' דליהוי הפ"א נדגשת דמשמע כמו להצפינו דהיינו לשון קל. ודומה לדבר הראותם, כמו להראותם, וכמה לשונות במקרא, אלא מאי הצפינו דצ' דגושה והפ' רפויה דמשמע הצפן שלו, שוודאי היתה יכולה אבל לא היתה יכולה לבלבל דבר הצפן שלו לאחר ג' חדשים, דהיינו לומר עד השתא מעברנא דהא מנו לה ט' חדשים מדאהדרה בעלה ועד סוף ג' חדשים בתר דילדתיה ובתר ג' חדשים שאלו בתרה ואמרה עד השתא הות מעוברת ועכשו הוולד אנה הוא:
ותקח לו. להצלתו:
תיבת גומא. למה נקרא גומא, שהוא גומא ושותה מיא תדיר ודומה לדבר הגמיאני נא מעט מים (בראשית כד יז), וכה"א היגאה גומא בלא בצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא). מאי שנא תיבת גומא. א"ר שמואל בר נחמני דבר קל הוא הגומא שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה, בפני המים, ובפני האבנים ובפני הסלעים, שאם יבואו גלי היאור ויטילוהו לסלעים לא תשבר:
ותחמרה. לשון רפה היא מלמד שעיקר הטיח לא היה אלא בזפת והחמר טפל:
ותחמרה בחמר ובזפת. תניא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע:
ועוד שהחמר נימוח במים וזפת אינו נימוח:
ותשם בסוף. ר' אליעזר אומר ים סוף. ר' שמואל בר נחמני אמר אגם, היינו יערת הטיט שעל שפת היאור, וה"נ מתרגמינן ושויתיו ביערא, ודומה לו ביערת הדבש (ש"א יד כז), וכה"א קנה וסוף קמלו (ישעי' יט ו):
פסוק ד
ותתצב אחותו מרחוק. כלומר בסוף נבואתה, שהיתה אומרת עתידין אבא ואימא להעמיד בן שהוא מושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, כיון שזרקתו אמו ליאור, עמדה אמה וטפחה על ראשה, אמרה לה היכן נביאותיך לפיכך נתיצבה מרחוק לדעת מה יעשה לו, אם יטריפו היאור או לא:
פסוק ה
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. א"ר אחא בר' חנינא אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל התורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, וראיה לדבר שהרי אמרו רבותינו בשבעה באדר נולד משה, משבעה באדר ועד ששה בסיון ג' חדשים הם, שהרי אייר חסר הוא, והיינו דכתיב ותצפנהו שלשה ירחים, למדנו שלא עשה משה רבינו בתיבה אפילו יום אחד, וכה"א ותתצב אחותו מרחוק, מלמד שלא זזה ממצבה עד ששלח הקב"ה עזרה לצדיק, יהי כבוד ה' לעולם:
בת פרעה. היינו בתיה בת פרעה אשת כלב בן יפונה הקנזי:
לרחוץ על היאור כדי להקר מפני החום:
ונערותיה הולכת על יד היאור. שלא רצה הקב"ה שיהיו פוגעות באותו צדיק, לפיכך נתרחקו מעל גבירתן:
ותרא את התיבה בתוך הסוף. היא לבדה ראתה:
ותשלח את אמתה ותקחה. לתיבה. ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר אמתה, היינו ידה, כדכתיב אמה וטפח (יחזקאל מג יג). וחד אמר שפחתה, ומסתברא כמאן דאמר שפחתה, שלא תמצא אמה שהמ' נירפית אלא בלשון שפחות ולא שהמ' נדגשת אלא בלשון יד, אי נמי אמת המים:
פסוק ו
ותפתח ותראהו. ותרא מבעיא ליה אלא אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שראתה עמו שכינה, כענין שנא' אני ה' הוא שמי (ישעי' מב ח), והכי משמע ותפתח את התיבה:
ותראהו בראיית לבה לכבוד שכינה ששרוי עם הילד, ולפיכך נתגיירה:
והנה נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, תנא הוא ילד וקולו כנער דברי ר' יהודה, אמר לו ר' נחמיא א"כ עשית למשה רבינו בעל מום, אלא מלמד שעשאת לו אמו חופת נעורים בתיבה:
ותחמול עליו. מפני כבוד השכינה:
ותאמר מילדי העבריים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול, שאין העבריים ניכרין אלא במילה:
זה. לא אמרה הוא אלא זה. א"ר יוחנן נתנבאה שלא מדעת אמרה זה הוטל ליאור ואין אחר הוטל, והיינו דאמר ר' אליעזר מאי דכתיב וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעי' ח יט), צופין ואינן יודעין מה צופין, מהגין ואינם מה מהגין, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, לפיכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכיון דשדיוהו למשה בנהרא תו לא חזי אצטגניני בההיא סימנא, ואינון לא ידעי דעל מי מריבה לקי וכולה כדמפרש התם, ובטלוהו לגזירתא, והיינו דכתיב הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך (ישעי' מז יג), מאשר ולא כל אשר, שאינן רואין דבר על מתכונתו אבל בגימגום, לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם (דברים יח ט), והם בטול תורה ולב זוחח, וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך (שם שם יג), וכתיב כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמי' י ב):
פסוק ז
ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך. ה' נחטרת לפי שהמלה הוא לשון נטילת רשות:
וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא ינק משה מהן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טומאה אתמהה, והיינו דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעי' כח ט):
פסוק ח
ותאמר לה בת פרעה לכי. מכאן הבינה בת פרעה שהילד זרע קדושים הוא:
ותלך העלמה. הלכה בזריזות. עלמה לשון נערות, ומשמע בין בתולה ובין בעולה, שהרי ברבקה כתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב (בראשית כד מג), וידענו שלא הי' אליעזר מדבר אלא בבתולה, ובמשלי כתיב דרך גבר בעלמה (משלי ל יט), ואין זה כי אם בבעולה, דכתיב דרך (נשר) [הנשר] [וגו'] בשמים (שם), והמה ד' דרכים שאין להם תפיסה והכירא אחריהן. דרך שעבר בו הנשר באויר הרקיע, והנחש בצור, שאין רושם ניכר בצור כמו שניכר בעפר תיחוח, ולא האניה שעברה בלב ים, ולא כשבא הגבר על העלמה שאין עלמה זו אלא בעולה מעיקרא, דכתיב כן דרך אשה מנאפת אכלה מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (שם שם כ), ואין מנאפת אלא דנבעלה מעיקרא, וכה"א האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז לב) וכן בישעי' כתיב הנה העלמה הרה (ישעי' ז יד), לא שהיתה בתולה אלא בת בנים, אלא הבחורים קראו אותה עלמה, והיא היתה אשת ישעי', דכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר ה' [אלי] קרא שמו מהר וגו' (ישעי' ח ג), וזה בנו הראשון של ישעיה וזה בנו השני שניבא על אמו, ואמר הנה העלמה הרה וגו' (שם ז יד), קרא שמו עמנואל שהקב"ה עוזרם מיד רצין מלך יורם ומיד פקח בן רמליהו, וכה"א עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (שם ח י), יסכר פי דוברי שקר (תהלים סג יב):
פסוק ט
ותאמר לה בת פרעה הליכי. לא נאמר הולכי אלא הליכי מלמד שנדרשת המלה בשתים, כלומר הא ליכי הוא, כלומר שליכי הוא ודומה לדבר הא לכם זרע (בראשית מז כג), הא כדי פרזלא (דניאל ב מג), ואמר ר' חמא בר חנינא מלמד שנתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה אלא לפי תומה:
ואני אתן את שכרך. לא דיים להם לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנים להן שכר:
ותקח האשה (בנה) [הילד] ותניקהו. כ"ד חדש:
פסוק י
ויגדל הילד ותבאהו (אל בת) [לבת] פרעה ויהי לה לבן. מלמד שכל המגדל בן חבירו בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכה"א ותקראנה לו השכינות שם לאמר יולד בן לנעמי (רות ד יז):
ותקרא שמו משה. לא השם הוא המדרש, אלא המדרש הוא השם, אלא משוי היה לו לקרותו, כדמפרש ואזיל כי מן המים משיתיהו, אלא נתנבאה ולא ידעה מה שקראתו משה שהוא משה את ישראל מן הים, שנא' ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלה מים (ישעיה סג יט). ואומר ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו כב), ולמה משה חסר ו', שנחסר אחד מחמשים שערי בינה:
משיתיהו. כלומר דיליתיהו, ואומר (לו) ימשני ממים רבים (ש"ב כב יז), (תהלים יח יז):
ורבותינו דרשו עוד. ואלה שמות בני ישראל, אלה שנצטערו במצרים, ואלה שיצאו ברכוש גדול, אלה שבאו לשם בשבעים נפש, ואלה שיצאו בשש מאות אלף:
את יעקב. מלמד שבזכות יעקב יצאו:
וימת יוסף וכל אחיו. למה מת יוסף קודם לכל אחיו, שלא יאמר הוא אם אחיו מתים תחלה הרי לקח הקב"ה אחיי שמכרוני מביתי וקברתים:
ויקם מלך חדש. רב ושמואל חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו:
הבה נתחכמה. אמר פרעה שנים עשר שבטים היו כמניין הב"ה, ועכשו נהיו לעם רב:
נתחכמה לו. לבוראם, כדי שלא ירבה עמו, אמר הקב"ה אתה פתחת בלשון הבה, כשם שפתח דור הפלגה, הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא ד), כשם שפרעתי מהם, כך אני פורע מכם, הם אמרו פן נפוץ (שם), לכך ויפץ ה' אותם (שם שם ח), אתם אמרתם פן ירבה, לכך כן ירבה וכן יפרץ (שמות א יב):
ועלה מן הארץ. ועלינו מן הארץ מבעיא ליה לומר, אלא שכינה הכתו' ובשכינה הכתוב מדבר:
ועלה. עלייה תהא להם, מלמד שאין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה, וכה"א כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו (תהלים מד כו), וכתיב קומה עזרתה לנו (שם שם כז), וכן לעתיד הוא אומר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):
ויבן ערי מסכנות לפרעה. רב ושמואל חד אמר שממסכנות לבעליהן שכל העוסק בבנין מתמסכן, וחד אמר שמסכנות לבעליהן, לפי שהבנין גבוה, וכל העולה לו מסתכן בעצמו, שאם היה נופל ממנו מיד הוא מת:
ויעבידו מצרים. למה נקראו מצרים, שהיו מצירים את ישראל, פרעה שפרע הקב"ה ממנו:
את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים:
דרש ר' עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכת לשאוב מים, הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם, והיו שואבות החצי מים והחצי דגים, ובאות ושופתות לשתי קדרות אחת של מים, ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותן וסכות אותן, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, והן נזקקין להם בין אשפות התבן ובין לבנים, ועליהם הכתוב אומר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר ששכבתן בין שפתים זכו להתחפות כנפיהם בכסף מביזת מצרים, ואברותיהם בירקרק חרוץ מביזת הים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע עת לידתן הולכות לשדה ויולדות שם תחת אלנות, שנא' תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך [שמה] חבלה ילדתך (שה"ש ח ה), והקב"ה שלח מלאכי השרת משמי מרומו ורוחצין ומלפפין ומשפין את הולד, כחיה זו שמשפרת את הולד, ומזמנין להן שני סלעים מאחד יונק דבש, ומאחד יונק שמן, שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכשמרגישין מצרים באים וחורשים על גביהם כדי למוצאן, שנא' על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם (תהלים קכט ג), ונעשה להם נס ונבלעין במקומן בקרקע, לאחר שהולכין המצריים מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנא' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (שם שם), וכשנגלה הקב"ה עליהם אלו היו מכירין אותו תחלה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו השכינה אמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו ב):
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעיא ליה, אלא מהו כאשר דבר, א"ר יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, כתיב הכא כאשר דבר אליהן, וכתיב התם ויהי כדברה אל יוסף (בראשית לט י), מה התם דבור של עבירה, אף כאן דבור של עבירה:
כי חיות הנה. מאי כי חיות הנה, אלימא חיות ממש, כמו שקורין למילדות חיה, אטו מי לא צריכין חיה אחרת, אלא כך אמרו לו אומה זו לחיות נמשלת, יהודה גור אריה (שם מט ט), דן יהי דן נחש (שם שם יז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא), יששכר חמור גרם (שם שם יד), יוסף בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), בנימין זאב יטרף, דכתיב בהו בהדיא כתיבי, דלא כתיב בהו בהדיא כתיב בכללא ע"י יחזקאל מה אמך לביאה בין אריות רבצה בתוך כפירים רבתה גוריה (יחזקאל יט ב):
ויעש להם בתים. רב ושמואל, חד אמר בתי כהונה ולויה, וחד אמר בתי מלכות, מאן דאמר בתי כהונה ולויה משה ואהרן, ומאן דאמר בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת (דה"א ב יט), דהיינו מרים, למה נקרא שמה עזובה, שהכל עזובה מחוץ למחנה במדבר, דכתיב ותסגר מרים מחוץ למחנה (במדבר יב טו), וכתיב וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה (דה"א ב יח), מלמד שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה ולא פסיקא לי בהדיא דדוד אתא ממרים וכלב דהא אשכחן כתיב בדברי הימים (דה"א ב ט) דכלב ורם אחי הוי בני חצרון, ודוד מן רם אתא ולא מן כלב:
ותתצב אחותו מרחוק. כל הפסוק הזה על שם השכינה נאמר, דכתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל (ש"א ג י):
אחותו. דכתיב אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד):
מרחוק. דכתיב מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא ב):
לדעה. דכתיב כי אל דעות ה' (ש"א ב ג):
מה. דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב):
יעשה. דכתיב לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז):
לו. דכתיב ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו כד):
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רבותינו דרשו בו מדרש להדביר הדברים על אופניהם, גרסי' במס' סוטה א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, ודומה לדבר (כי) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער (ישעיה ד ד), ומצינו מפורש בדברי הימים שמרד דהיינו כלב בן יפונה לקח את בתיה בת פרעה, שנא' ובני כלב בן יפונה (עיר ואלה) [עירו אלה] ונעם ובני אלה וקנז וגו' (דה"א ד טו), וכתיב ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור מאת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל [אבי זנוח ואלה] בני בתיה בת פרעה אשר לקח (לו) מרד (שם שם יח), ולמעלה מן הענין כתיב ובני כלב בן יפונה עירו וגו' (שם שם טו), ולבסוף כתיב ואשתו היהודייה (שם שם יח), למדנו שאשתו של כלב היתה יהודייה זו, ושינה שם אשתו, ושינה שמו, שהרי הכתוב קראו תחלה כלב בן יפונה, ולבסוף קראו מרד, וכן לאשתו בתחלה קראה שמה יהודייה, ולבסוף קרא שמה בתיה בת פרעה, לכך אמרו רבותינו לא נכתב ספר דברי הימים אלא לדרוש בו ענייני התורה, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת מרגלים, ולמה נקראת יהודייה, שנתייהדה כדכתיב ורבים מעמי הארץ מתייהדים (אסתר ח יז), שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכה"א בחנניה מישאל ועזריה איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון וגו' (דניאל ג יב), ללמדך שמדרשות שדרשו רבותינו ז"ל תורה שלימה הן, ולכך א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה:
ותרא את התבה בתוך הסוף. אמרו לה אמהותיה גבירתינו מנהגו של עולם מלך בשר ודם שגוזר גזירה אע"פ שכל העולם כלו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת המלך, אביך שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ואתה מחיה את זה, בא גבריאל וחבטן בקרקע, והיינו דכתיב ונערותיה הולכות על יד היאור (שם ב ה), הולכות למיתה, ודומה לדבר הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב):