אור ברסלב

מדרש שכל טוב· מנחם בן שלמה

בראשית

פרק טו

פסוק יב

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. כבר פרשתיהו, אבל יש לנו להוסיף, כי ד' תרדמות הן, תרדמה לשון שינה, כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנא' כי נסך (ה' עליכם) [עליכם ה'] רוח תרדמה ויעצם את עיניכם (ישעי' כט י):

והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. ודאי הדברים כפשוטן, אלא צריכין אנו לידע עיקר ענינם, כי אחר שהראהו הקב"ה סדר הקרבנות, הראה לו ארבע מלכות, כי כשהפיל עליו אימה רמז לו על בבל ביד נבוכדנצר, דכתיב ביה וצלם אנפוהי אישתני (דניאל ג יט), מאימה:

חשיכה. רמז לו על מלכות מדי, שחשכה עיני ישראל בצום ותענית בבכי ומספד:

גדולה, רמז לו על מלכות יון, שהי' קשה ממדי, שהעמידה ס' דוכסין, ס' איפרכון, כעקרב שמשרצת ס' בהשרצה אחת:

נופלת עליו. רמז לו שנופלת על בנין מלכות אדום, כנפל הארי על הכבש, ודוגמא לדבר, ותפול שבא ותקחם (איוב א טו), והיא הפילה אלפים ורבבות מישראל, ועליו נאמר מקול (נפלה) [נפלם] רעשה הארץ (ירמיה מט כא), ויש שמחלפין:

והיה אברהם עומד ומשתומם על המחזה ואינו יודע מה הוא, מיד:

פסוק יג

ויאמר לאברם. לאחר שהראהו מלכים, התחיל לרומזא בשיעבוד של מצרים שהוא גואלם, וכשם שהוא גואלם ממצרים, הוא גואלם מד' מלכיות, לכך כפל לו בידיעות, ואמר לו וגם את שהן לשונות של ריבוי, ידוע שאני מפזרן וממשכנן, תדע שאני מכנסן וגואלם:

כי גר יהיה זרעך. משתראה לך זרע חשוב תתחיל הגירות, בארץ לא להם, חוץ מארץ כנען, כשנולד יצחק היה אברהם בגרר, כדכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כא לד), והחשבון נבאר לפנינו במקומן:

ועבדום וענו אותם. ועבדום גויי הארץ, וענו אותם כימים אשר יענה אותם אם מעט אם הרבה, אבל הגירות והעינוי יהיה ארבע מאות שנה, עד שתתמלא סאתן של יושבי הארץ, שאין דיני לקפחם:

פסוק יד

וגם את הגוי אשר יעבדו. זרעך אותם:

דן אנכי ר"א אומר בשם ר"י בן זימרא בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם לגאול את בניו, וכשעשו תשובה גואלם בע"ב אותיות בשמו, וכן מן הנסה אלהים עד ובמוראים גדולים ע"ב אותיות, ואם יאמר לך אדם ע"ה הן, אמור לו הוצא גוי שני שאינו מן המנין:

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואחר כן לא נאמר, אלא ואחרי כן, הוסיף י', רמז לו על י' מכות שהביא על אותו גוי:

פסוק טו

ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואמר אברהם אף אני עמהם בשעבוד, אמר לו הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שתרח אביו בגן עדן ומצא נשמתו נוחה, כי נפטר תרח קודם אברהם מ"ה שנים:

בשלום. אע"פ שהגירות מתחלת בימיך, אין אתה משתעבד אלא שלום יהיה לך מכל עבריך מסביב:

תקבר בשיבה טובה. שהיא שוה וראויה לך:

פסוק טז

ודור רביעי ישובו הנה, זה אחד מן הדברים שא"א לידע עיקרן, בלעדי מה שסומך מלפניו או מלאחריו, כי יש לומר הנה לשון רבות, כגון הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), ויש לומר הנה לשון כאן, כגון זה ישובו הנה, אומר לו משיעבודן שהגוי ההוא יעבדו ג' דורות, והרביעי ישובו הנה, לארץ כנען, כגון קהת עמרם משה היו במצרים, ובני משה גרשום ואליעזר נכנסו לארץ:

כי לא שלם עון האמורי. והוא הדין לשבעת עממין, כי עדיין לא מלאה סאתם, כי עד עכשיו היו גדורים בערוה, כי ברשעתן החטיאו והחניפו את הארץ וטמאוה עד שהקיאתן, ולא חתם הקב"ה עליהם גזר דין ליאבד, עד שמלאה סאתן, וכה"א במלאות ספקו יצר לו (איוב כ כב):

פסוק יז

ויהי השמש באה. טעמו בבי"ת, ללמדך כבר נכנס בין השמשות:

ועלטה היה. עלטה לשון נקבה, היה לשון זכר, אלא רבותינו אנשי עיר הקודש, פירשו עלטה אמיטתא, והיא מראית ערפל, וערפל לשון זכר, וזה הערפל נראית לו בערב אחר בין השמשות:

והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. כלומר בין הבתרים האלה, אף על פי שהדברים כשמוען, שעבר כבוד אלהי ישראל בין הבתרים האלה כדרך כורתי ברית, אפ"ה צריכין אנו לידע מתוכה עיקר ענינה, כי אחר שהראהו כפרת קרבנות, הראה עול ד' מלכיות, עוד בערב הראהו דין גיהנם, שהיא מלהטת כתנור אש וממעננת ומחשכת רשעי עולם, שכך אמרו רבותינו שפניהם דומין כשולי קדירה, ודוגמא לדבר נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה לא ט):

ולפיד אש. הראהו תורתו התמימה, שכתוב בה מימינו אש דת למו (דברים לג ב), וכתוב בו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמות כ טו):

פסוק יח

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה אברהם מתמה מהיכא לבניו להשפט ביום פקודת חטאתם, א"ל הקב"ה ברור לך מלכיות, והרי ברית נאמנת לך, ואני גואלם מכולם, זש"ה אם לא כי צורם (דברים לב ל), זה אברהם, שנאמר הביטו אל צור חצבתם (ישעיה נא א):

וה' הסגירם (דברים שם). זה גמר וזה הסכים. רוב כריתות שבמקרא שנאמר בהם כריתה, אינו אלא ע"י חלוקת דבר, כרת ה' את אברהם ברית, בין הבתרים, כשכרת ברית עם אבימלך, ע"י הצבת שבע כבשות לבד, ה' אלהים כרת עמנו ברית בחורב (דברים ה ב), ע"י דם ברית אשר חילק ושם חצין באגנות וחצין זרק על המזבח, ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה (בראשית לא מד), ע"י הגל והמצבה אשר ירה ביניהם, ובימי ירמיה כשכרתו ברית של העבדים, ע"י העגל אשר בתרו לשנים. ישמע חכם ויוסף לקח:

לאמר. להבטיח גם את שרה:

לזרעך נתתי. שגזרתי מעשה היא, ודומה לדבר כי פדה ה' את יעקב (ירמיה לא י):

את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. הוא רביעי שבנהרות, וקראו הכתוב גדול, משום שבח א"י, ולכך הוא חסר ו', שאינו גדול ממש משאר חביריו, אלא כדדרשינן:

פסוק יט

את הקיני. זה שלמאי:

ואת הקניזי. ערביי:

ואת הקדמוני. טוטי, דברי ר"י, וחכמים אומרים אדום ומואב וראשית בני עמלק. ר' חלבו ור' שמעיה בר אבא בשם ר' יוחנן אמרו כך עלה בדעתו של הקב"ה להנחיל עשרת עממין לישראל, אולם כדי לנסות בם, הניח מהם קני קניזי וקדמוני, ודוגמא לדבר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג' א):

פסוק כ

ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ר' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר לפי שלא הזכיר חיוי, לפיכך הביא רפאים:

פסוק כא

ואת האמורי והכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי. א"ר יצחק כי אשתו של כנעני יורש בעולם בעשרה בנים, שרה הכשירה אפילו באחד, חזירתא רעיה בעשרה, ואימרתא לא בחד, כל אלה הבטיחו, ועדיין שרה אשת אברהם לא ילדה לו:

ורבותינו דרשו אחר הדברים האלה. אחר הרהורי דברים שהיה אברהם מפחד ואומר שמא באותן אוכלסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים נמצאתי נענש עליו, א"ל הקב"ה במחזה אל תירא אברהם, שכולן היו קוצים כסוחין, וכולן ראוים למשרפות סיד:

אנכי מגן לך. אני מעמיד מנינים ממך, ולא עוד אלא בשעה שבניך באין לידי עבירות אני רוצה צדיק אחד מהם שיכול לומר למדת הדין די, ומבטלו ומכפר על דורו:

שכרך הרבה מאוד. על שפניתה עולמי מאותן הקוצים:

ד"א מגן לך. [חנם] עשיתי עמך מה שעשיתי, אבל לעתיד שכרך הרבה מאוד:

ה' אלהים מה תתן לי. אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר מה תתן לי, רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים שיכעיסוך מוטב לי ואנכי הולך ערירי, דוד אמר חקרני (ה') [אל] ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי (תהלים קלט כג כד), אם עתיד אני להעמיד בנים שמעציבים אותך, ונחני בדרך עולם (שם). זו מיתה, דכתיב (ואנכי) [והנה אנכי] הולך [היום] בדרך כל הארץ (יהושע כג יד):

הוא דמשק. דולה ומשקה מתורתו ומיסר ומזהיר לאחרים:

ויוצא אותו החוצה. א"ל צא מאצטגנינות שלך, שאין אתה איסטרולוגנוס אלא נביא, בימי ירמיהו בקשו ישראל למדה זו, ולא הניחם הקב"ה, שנא' כה אמר ה' (צבאות) אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב). לאברהם הוצאתי ממדה זו, אלא הניחו לגזרותי, כי התשובה והתפלה והצדקה מבטלות אותן, שנאמר (ויצאו) [ויכנעו] עמי אשר נקרא שמי עליהם (דה"ב ז יד), זו תשובה. ויתפללו (שם), כמשמעו. ויבקשו פני (שם), זו צדקה, שנאמר אני (בצדקה) [בצדק] אחזה פניך (תהלים יז טו), בזכות הצדקה אחזה פניך, רב הונא בשם ר' יוסי אומר אף שינוי השם ושינוי המקום ושינוי מעשה, [שינוי] שם מאברהם ושרה, שינוי מקום, שנא' לך לך [וגו'] ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), שינוי מעשה מנינוה, שנא' וירא האלהים את מעשיהם כי שבו [מדרכם הרעה] וינחם (ה') [האלהים] על הרעה (יונה ג י):

כה יהיה זרעך. הבטיחו שלא יחסר העולם מן שלשים צדיקים גמורים בכל דור מנין יהי"ה:

קחה לי עגלה משולשת. זו בבל שמשלשת במלכים, נבוכדנצר אויל מרודך ובלשצר:

ועז משולשת. זו מדי שמעמדת ג' מלכים, כורש דריוש אחשורוש:

ואיל משולש זו יון, שכובשה ג' רוחות בעולם ורוח מזרחית לא כבשה, שנאמר ראיתי את האיל מנגח ימה צפונה ונגבה (דניאל ח ד):

ותור וגוזל, תור זו בת ישראל, שנאמר אל תתן לחית נפש תוריך (תהלים עד יט), וגוזל זו בת אדום, שהיא גוזלת את ישראל:

ויבתר אותם בתוך. כדי להתישן:

ואת הצפור לא בתר. שלא נתן קץ למלכות אדום. ר' אבא (בשם ר') [בר] כהנא בשם ר' לוי אומר הראה לו כל שמעמיד פנים בגל הגל שאתו וכל מי שאין מעמיד בגל אין הגל שאתו:

וירד העיט על הפגרים. זה מלך המשיח שעתיד להפילם פגרים פגרים:

וישב אותם אברם. בתשובתו, [כי] אז (יהפוך על) [אהפוך אל] עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג ט):

תקבר בשבה טובה. אברהם והיא שוה לו. דוד והיא שוה לו, גדעון ולא שוה לו, ויעש אותו [גדעון] לאיפוד (שופטים ח כז) לע"ז:

כי לא שלם עון האמורי. זו האמירה שאמרתי ידוע תדע (פסוק יג):

והנה תנור עשן ולפיד אש. ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר ד' דברים הראה לו, קרבנות, וגלות, ומתן תורה, וגיהנם, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים, בתורה וקרבנות, נצולין משתים מלכיות וגיהנם, פירשו משתים, נדונו בשתים, כשחללו הקרבנות נשתעבדו במלכיות, ואנו תורת ה' בפינו, לא יהא גיהנם שולט בנו:

תניא בש"א שלש כתות הם ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים וכו', וקיי"ל כב"ה (דצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לאור באור החיים), רשעים גמורים כגון המינים והמושמדים והאפיקורסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפרשו מדרכי צבור, ופרנסים המטילים אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו והחטיאו (אחרים) [את] הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחבריו, נידונים בגיהנם לדורי דורות, ועליהם נאמר ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד), ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש"א ב ו):

פרק טז

פסוק א

ושרי אשת אברם. אע"פ שהבטיחו הקב"ה להנחילו את כל עשרה עממין, עדיין לא ילדה לו, והקב"ה היה רוצה לנסותו לפי שהיה מתאוה לתפלתו, וכה"א כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד):

ולה שפחה. לה ולא לו, שהיתה שפחת מלוג והיה חייב במזונותיה:

מצרית. א"ר שמעון בן יוחאי בתו של פרעה היתה, וכיון שראתה מעשיה של שרה, אמרה מוטב להיות שפחת שרה, מבת פרעה, ועליה הכתוב אומר בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה י):

פסוק ב

הנה נא עצרני ה' מלדת. עצרני מלקלוט זרע:

בא נא. בבקשה ממך שתבא עליה, כי אולי אזכה להבנות ממנה, וכן אמרה רחל, ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התינוק קרוי על שם הגבירה:

וישמע אברם לקול שרי. ברוח הקודש היתה מדברת, שלא יבטל מפריה ורביה. וכה"א כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

פסוק ג

ותקח שרה אשת אברם את הגר המצרית. לקחתה בדברים, התחילה לפתותה אמרה אשריך שזכית לידבק בגוף הקודש הזה:

מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. מכאן שישיבת חו"ל אינה עולה מן המנין:

פסוק ד

ויבא אל הגר ותהר. מיד מביאה ראשונה, אע"ג דאמר ר"י בן זכאי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה:

מפני שאין דלתות מתפתחות כל כך עד ביאה שניה ה"מ בצנועות, אבל בפרוצות אתי מביאה ראשונה, שכן אתה מוצא בבנות לוט, שנא' ותבא הבכירה (ותבא) [ותקם] הצעירה (ותהרינה) [ותהרין] (בראשית יט לג לה לו) וא"ר תנחום שלטו בעצמן והוציאו ערותן להטותן בביאה ראשונה כמביאה שניה:

ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. כיצד היו מטרונית באות לשאול בשלום שרה, והיתה שרה אומרת צאו ושאלו בשלומה של עלובה דוכמינר, וכשנכנסות אצל הגר היתה הגר אמרת שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, מראה צדקת ואינה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי, משיבה שרה ואמרת (אני) [איני] משגחת בדברים הללו, ומדיינת עליה עם אדוניה:

פסוק ה

ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך. ר"י אומר כך אמרה לו חומסני בדברים שאתה שומע בזיוני ושותקת אנכי נתתי שפחתי בחיקך. שתשמש עמה, ודוגמא לדבר יבקשו (למלך) [לאדוני המלך] נערה בתולה ושכבה בחיקך (מ"א א ב):

ישפוט ה' ביני וביניך. מלא י' שנתנה שרה עין הרע בעיבורה הראשון והפילה, לכך אמר לה המלאך הנך הרה מעתה ויולדת בן של קיימא:

פסוק ו

ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך. מאחר שעשינו אותה גבירתה אין לנו רשות למוכרה, שנאמר לא תתעמר בה וגו' (דברים כא יד):

עשי לה הטוב בעיניך. שאיני חושש לא בטובתה ולא ברעתה:

ותענה שרי ותברח. מתשמיש ודוגמא לדבר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), כיצד, אם תקח נשים על בנותי (שם), ותמנע את בנותי מתשמיש, אבל על דרך הפשט מדבר הדבר בשיטות ר' אבא בר כהנא דאמר מקפחת בקרדוקות על פניה, וכה"א מפני שרי גבירתי (אני) [אנכי] בורחת (פסוק ח), שהיא מקפחת את גופי, ועוד מסיפא דקדק, דכתיב ותברח מפניה:

פסוק ז

וימצאה מלאך ה' על עין המים. עינו של אדם דומה למעיין, כשם שהמעיין נובע מים ואינו פוסק, כך העין נובע מים ואינו פוסק, וזכר לדבר ועיני מקור דמעה (ירמיה ח כג), ולכך העין קרוי עין, כי מה המעיין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה, כך העין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה:

בדרך שור. אונקלס תרגם חגרא בלשון בבל:

פסוק ח

ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי. ידע היה המלאך, אלא לכך שאלה להשיבה בשיטתה:

ותאמר מפני שרי גברתי. כשאמר לה אברהם הנה שפחתך בידיך, לא השגיחה הגר עד שעינתה שרי, וכשהמלאך קראה שפחת שרי, היא עצמה אומרת מפני שרי גברתי. וכשאמר התעני תחת ידיה, חזרה ונשתעבדה תחת ידיה:

פסוק י

ויאמר לה מלאך ה'. מלאך חמישי, וקיי"ל כרב חמא בר חנינא, דאמר חמשה מלאכים נזדווגו לה, ולא כרבנן דאמרי ארבעה, שהרי ר' חייא בר אבא מפרש טעמא דר' חמא בר' חנינא, דאמר ר' חייא בר אבא בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהרי הגר ראתה חמשה מלאכים יחד ולא נתייראה מהן כ"כ, ומנוח ראה אחד ואמר מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג כב), ואם היו שני מלאכים גם אשתו אמרה כך, ואמר רב אחא צפרנם של אבות ולא כריסם של בנים, ור' יצחק אמר כתיב צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), לפי שהיתה בביתו של אברהם שהיו רגילין שם, לכך לא נתייראה מהן:

פסוק יא

הנך הרה. עוד עיבור שני, שזה שבמעיך לא יהיה בן קיימא. ויולדת בן, כדדרשינן לעיל. וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' (בענייך) [אל עניך]. א"ר יצחק שלשה הן מישראל שנקראו בשמם לפני המקום קודם שנולדו, יצחק, ושלמה, ויאשיהו, ויש אומרים אף ישמעאל באומות, לפי שצריכין בני הדור לבשירת מעשיהם, וכולן נדרשין במקומם:

פסוק יב

והוא יהיה פרא אדם. שהכל גדילין ביישוב, והוא גדל בפראים במדבר, שהן הארי והדוב הנמר והברדלס, וכל כיוצא בהן, ודוגמא הן פראים במדבר יצאו (לפעלם) [בפעלם] משחרי (טרף) [לטרף] וגו' (איוב כד ה), הן בני אדם שאין להם ברכות והן הארורין, או יאמר ידו בכל ויד כל אדם בו, שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות, זה פשוטו, יד כל בו, כי נבוכדנצר (וכל) [ובכל] די דארין בני אנשא (וחית) [וחיות] ברא (ועופא שמים) [ועוף שמיא] יהב בידך והשלטך (בכולהו) [בכלהון] (דניאל ב לח) לפי' נקרא כל והיתה ידו בבני ישמעאל, זש"ה לקדר (וממלכות) [ולממלכות] (קדר) חצור אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל (ירמיה מט כח), שעצרן במדבר והרגן:

ועל פני כל אחיו ישכון. בתוך בני קטורה ויעקב ועשו יבוא גבולו ממוצע. כאן כתיב ישכון שישבו בשלוה ורוח נוחה ממנו עד שיפשוט ידו בבית המקום:

פסוק יג

ותקרא שם ה' הדובר אליה. ע"י מלאך:

אתה אל ראי. שראיתני בעלבון, כך כונת השם את אלהי הראיה, לפי שהטעם באל"ף והיא קמוצה בחטף יען כי שם הוא:

כי אמרה הגם הלום. אתמה כי יש דרך לראות את אלהים במדברות, זהו פשוטו, לכך משמש כי הוא שם, כלומר אלהים הראיה, וכשהטעם ברי"ש משמש לשון מראית, כדכתיב טוב רואי (ש"א טז יב), והאל"ף רפויה:

כי אמרה הגם. ה' חטופה להשתנות המלה מדרשו. הגם הלום, כלומר הגם המלכות ראיתי שתחת זרעי:

אחרי רואי. אחר שראיתי שיצאו ממני רוב עם. הלום, לשון מלכות שהוליך המלך את עמו ודינו דין, ודומה לו כי הבאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ותרגם יונתן בן עוזיאל עד מלכותא:

ראי השני, הרי"ש והאל"ף במלאפום בנתים והטעם באל"ף, להשמיע המלה כגון ראותי:

פסוק יד

על כן קרא לבאר. אברהם הסכים לדבריה וקרא לבאר באר לחי רואי, גם זה ראי השלישי נקרא במלאפום והטעם באל"ף ומתג באל"ף, כלומר להקב"ה שהוא חי העולמים נגלה צערי שראה אותי בעלבון, אבל רבותינו דרשו כי על שם המלאך שקרוי חיה וכרוב, לכך קראו לחי רואי למלאך הקרוי חיה, לראות בעלבוני, ובשיטת אונקלוס דרשהו, והדברים סותרים זה את זה, כי בתחלה כתיב ותקרא שם ה' וגו' כדדרשנו:

הנה בין קדש ובין ברד. מזה סיפור הסדרה למדנו כי ברד זה שור, והתרגום מוכיח כי שניהם קורא חגרא, ואנשי עיר הקדש לשניהם קראו חלוצא:

ורבותינו דרשו ושרי אשת אברם לא ילדה לו. שאילו נשאת לאחר ג"כ לא היתה ילדה, שנא' ותהי שרה עקרה (בראשית יא ל), שנתעקרו ציריה ממקומן, ר' יודא בשם ר"ל אמר כל מי שנאמר בו עקרה הרי הדבר כמשמעו, שאין לה עיקר מיטרא, ובלשון לע"ז הרחם קרוי מיטרא, וכשהקב"ה פוקדה נעשית בריה אחרת, שנגלף בה עיקר מיטרא, וקיי"ל כר' נחמיא, דדרש לן שהקב"ה מתאווה לתפילתן:

ולה שפחה מצרית. שהיתה שפחת מלוג, שחייב במזונותיה, ומעשה ידיה לאדון, ואינו רשאי למוכרה. שאלו את ריש לקיש מהו מלוג ששנינו, אמר להן כל מה דאיתאכיל קרוי מלוג, ודומה לו מליגת השיער מראש ורגלים. ועיקר המשפט שהקרן קיימין לאשה ולבעל מלוג אוכל פירות. תניא ולד בהמת מלוג לבעל, ולד שפחת מלוג לאשה, חנניא אומר וולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג, מה ולד בהמת מלוג לבעל, אף ולד שפחת מלוג לבעל, וקיי"ל כר' חנניא ולא כרבנן, אמר רבא ומודה ר' חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים, ונוטלת הוולדות של שפחה, מפני שכח בית אביה. הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן, וכן אם הכניסה לו מלבוש לכסות הוא מתכסה בו והולך עד שתכלה. תנן האשה שנפלו לה נכסים, פי' שנפלו לה נכסים בירושה, או במתנה עד שלא תתארס, אע"פ שעכשיו היא מאורסת מוכרת ונותנת במתנה כשהיא ארוסה וקיים ולכתחלה הואיל ובזכותה נפלו קודם שנקנית לבעלה ואם נפלו לה משנתארסה לכתחילה לא תמכור כשהיא ארוסה דאימר בזכותו נפלו, ואם נפלו משנשאת, אפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, שודאי בזכותו נפלו לה, ואם נפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה בדיעבד כשהיא נשואה, א"ר גמליאל מכרה קיים, נפלו לה נכסים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, א"ר יוסי באושה התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומתרצינין התניא דתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה היינו לפירות ותקנת אושה בגופה של קרקע ולאחר מיתה וכשיוצא הנכסים מיד הלקוחות חוזרין הלקוחות וגובין מעותיהן מיד הבעל, וכן הלכתא. נפלו לה זתים וגפנים זקנים ימכור לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, כשנפלו לה בשדה אחרים, אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור, משום שבח בית אביה:

המוציא הוצאת על נכסי אשתו ואפי' דבר מרובה ואכל מהן אפי' גרוגרות אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו עליו כלום, אם גרשה או ליורש כשנתארמלה והיא שאוכלה דרך כבוד, אבל אם לא אכלם דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול:

ושומרת יבם שנפלו לה נכסים מוכרת ונותנת וקיים מתה נכסיה בחזקת יורשיה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ויורשי הבעל הן קוברין אותה מפני שהן יורשין כתובתה, ואם הביאה אשה לבעלה כלי כסף וכלי זהב ובגדים וכל מיני מטלטלין ונתארמלה או נתגרשה כל דבר שמוצאה בעין נוטלת הדבר עצמו משום בית אביה ואם רצתה נוטלת דמים ומה שכלה והולך אינה משתלמת כלום וכן מעות ודבר סחורה או שום ממון שהכניסה לו והיה הבעל נושא ונותן באותן ממון ונתארמלה או נתגרשה נוטלת הקרן והריוח לבעל או ליורשיו ואם כלה הקרן אינה משתלמת כלום, כל זה שאמרנו שאינה משתלמת כלום מה שהביאה כשלא כתב אותן הנכסין בכתובה כגון שמעריכין וכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה ממון כך וכך, אבל אם נכתב בכתובה שמם הוי צאן ברזל ומשתלמת הקרן ממקרקעי, במה דברים אמורים באשה שתבעה גט ויוצאת מתחת ידי בעלה אבל הוציאה הוא שלא לרצונה מגבין לה ב"ד כל מה שהביאה אצלו וכל מה שכתב לה בכתובתה וכן כשנתארמלה ממקרקע ומזיבורית:

(הנה גזרנו בקצת דרכי נדני הבנות על גב שפחת מלוג של גברת אמנו שרה ועתה נחזור להלכתינו על סדר חוסן) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים. מכאן שנו רבותינו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומגרשה ונוטלת כתובתה:

לשבת אברם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין, לפיכך אם חלה הוא, או שחלתה היא, או שנחבשו בבית האסירים, אינו עולה מן המנין, גירשה ראשון מותרת לינשא לשני, אף שאין לו בנים, שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, תצא ותטול כתובה, אבל לשלישי לא תנשא אלא אם יש לו בנים, ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, ואם נתעברה והפילה בתוך עשר שנים מונים לה עוד עשרה שנים משעה שהפילה כמשפט הראשון, ואם הפילה ג"פ זה אחר זה יוצאת מיד ונוטלת כתובה, ואם הוא אומר ג' פעמים הפילה והיא אומרת ב' פעמים נאמנת:

פסוק טו

ותלד הגר לאברם בן. עכשיו ילדה, אבל בעיבור ראשון הפילה כדדרשנו:

ויקרא אברהם שם בנו (הנולד לו) [אשר ילדה הגר] ישמעאל. מן הראוי היה ששרה תקרא לו שם כדרך כל הגבירות שקוראים שם לבני שפחותיהן, כדמצינו ברחל שאמרה ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), והיא קראה שם לבני בלהה, וכן לאה קראה שם לבני זלפה, וכן נעמי היא ושכניה קראו שם לעובד בן כלתה, שנא' יולד בן לנעמי (רות ד יז), ולכך כפל הפסוק ותקראנה ב"פ, מלמד שעל פיה של נעמי קראו לו עובד, ושרה למה לא קראתה לו שם כדבר המלאך, מפני שהתקנאה בה על הקלתה:

ואברם בן שמונים שנה ושש שנים. גם מכאן אנו למדין שהפילה עיבור הראשון, כי כשבא אל הגר היה אברם בן פ"ה, ובביאה ראשונה נתעברה והפילה, וחזרה ונתעברה כדבר המלאך וילדה את ישמעאל לשנה האחרת סוף שנת פ"ז לאברהם:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך ליה ראיית בכורה בראשיתה, שאין פסולת אלא עוקצה, ואינה נכשרת לאכול אלא בבישולה, וצוה המלך להנטל עוקצה ולהכשר לפניו, ולמה המתין לצוותו עד צ"ט שנים לאחר שנצרר דמו כדי להפליא נסיון עמו, צא ולמד מקנמון מה קנמון זה כל מה שאתה מזבלו ומעדרו הוא מוציא פירות, אף כך אברהם פושט את קמטיו והרגיש את דמו ועורר תאוותו, לאחר זקונו ציוה לימול, כדי שיצא יצחק מטפה קדושה:

פרק יז

פסוק א

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. מה ת"ל שנה ושנים, שעתיד לחזור לעולמו כבן תשע שנים, ולא רצה הקב"ה שיבא לק' שנה במומו:

וירא ה' אל אברם. הראהו כבודו בראיית נשמה:

ויאמר אליו אני אל שדי. שאמרתי לשמים וארץ אל תתמתחו עוד שדי לכם בכך, וכגון כן אני גוזר לערלתך די ופתח תחת השין של שדי, כאילו היא סגול כגון בשגם (בראשית ו' ג), כמו בשגם:

והיה תמים, בגופך מעתה, כי עד עכשיו היה בך מום:

פסוק ג

ויפול אברם על פניו. לפי שלא היה מהול לא יכול לעמוד כנגד הדיבור:

וידבר אתו אלהים לאמר. כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו:

פסוק ה

ולא יקרא עוד את שמך אברם. וכל הקוראך מעתה אברם עובר בלא תעשה:

והיה שמך אברהם. גם לעבור בעשה:

כי אב המון גוים נתתיך. כך גזרתי עליך, וגזרתי מעשה הוא:

פסוק ו

והפרתי אותך במאד מאד. כדדרשינן לעיל:

ונתתיך לגוים, מופרשים מזה לזה, ו' המוסיף משמשת לשון עתיד:

ומלכים ממך יצאו. מעתה:

פסוק ז

והקמתי את בריתי. שכרתי אתך בין הבתרים, אקיימנה לך ולזרעך אחריך לדורתם, שאזכרנה בכל דור ודור:

פסוק ח

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. הארץ שאתה מתגורר בה עכשיו, ולא חברון ובית אל ומקומות מסעך בלבד, אלא את כל ארץ כנען, ולא לשום גירות, אלא לאחוזת עולם, על מנת שהייתי להם לאלהים מיוחד, ואם אינם מקבלים אלוהותי לא ינחלו כלל:

ורבותינו דרשו ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, למה המתין עם מצות מילה עד צ"ט שנה, שלא לנעול דלת בפני גרים. שימולו כל זמן לבא תחת כנפי השכינה:

והיה תמים. שאין בך מום אלא הערלה בלבד:

ואתנה בריתי ביני וביניך. ר' עקיבא אמר ד' ערלות הן, ערלת האוזן, דכתיב הנה ערלה אזנם (ירמיה ו י). ערלת הפה, דכתיב ואני ערל שפתים (שמות ו יב). ערלת הלב, דכתיב וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט כה), וכתיב ומל ה' אלהיך את (ערלת) לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל ו):

והיה אברהם יושב ומתמה ואמר אם אמול מן האוזן הריני בעל מום, ואם מן הפה הריני בעל מום, ואם מן הלב הריני מת, ולא היה מבין ערלת הגוף, עד שפי' לו הקב"ה, אמר ר' תנחומא מסתברא להדא קרא וערל זכר, וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם זכר אם נקבה משם ימול:

ויפל אברהם על פניו. ר' פנחס בשם ר' לוי אמר ב' פעמים נפל על פניו, וכנגדן ניטלה מילה מבניו, א' במצרים, ואחד במדבר, במצרים בא משה ומלם, שנא' ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז ו), דם מילה ודם פסח, במדבר בא יהושע ומלם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב):

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו כי לא הפסיק הענין, אלא שדבר הקודש מרויח לאברהם אולי יבין מהיכן ימול, וכיון שמרמזו ולא נרמז, שנה הדיבור ופירש לו, אמר לפניו רבש"ע אם חביבה לפניך המילה למה לא נתתה לאדה"ר, א"ל אני ואתה דיי בעולם, ואם אין מקבלה דיי עד כאן, ודיי לערלה עד כאן, והמילה תהא עגומה, אלא רצוני שתקבלי עליך, לפיכך שנה לו בדיבור:

פסוק ט

ויאמר אלהים לאברהם. לא רציתי ליתנה אלא לך:

ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. לדרתם חסר ו', שרוב דורותיו ביטלו מעליהם:

פסוק י

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. אתה והגרים וילידי ביתך ומקנת כספך הנמצאים עמך ברשותך הם ולא לזרעם אלא אתה ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. המל חסר ו', לפי שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים:

כל זכר. במקום זכרות, כדי שיצא טפת זרע ממקום מילה:

פסוק יא

ונמלתם את בשר ערלתכם. מי שלא מלו אותו בקטנותו ימול את עצמו, והיה לו לומר ומלתם, כדכתיב ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז), ולמה הוסיף נ', לדרוש בה שהערלה היא כנמי על הבשר, אם נטלה הרופא הרי הבשר מעלה ארוכה, ואם לא, נהפך לטרייה, כלומר ונמי לתמם, שהיא תלויה בבשר ואינו מעיקר הגוף:

והיה לאות ברית ביני וביניכם. שיכירו אתכם כל הגוים, כי אתם זרע ברך ה':

פסוק יב

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. כל מי שאמו טמאה לידה, כגון בת ישראל וגיורת ושפחה משוחררת ימול לשמונה:

לדורותיכם. בכל דור ודור:

יליד בית. שלקח ישראל שפחה ע"מ להטבילה ונתעברה ברשותו וילדה:

תוכן העניינים

מדרש שכל טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה