אור ברסלב
מדרש שכל טוב בראשית › פרק ל

מדרש שכל טוב· מנחם בן שלמה

בראשית · פרק ל

פרק כט

פסוק א

וירא והנה באר בשדה, הראה לו הקב"ה ברוח הקודש מה שעתיד לנוסס לבניו:

באר. זו באר שניתן להם במדבר:

ג' עדרי צאן. זה משה ואהרן ומרים מנהיגי העדרים:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שכל אחד מושך [מים] לשבטו ולמשפחתו:

והאבן גדולה. כמלא פי כברה קטנה היה בה, אלא שגדולה במעשיה וניסיה:

ונאספו שמה כל העדרים. בשעת החנייה:

וגללו והשקו. שמשם כל אחד מושך לדגלו ולמשפחו:

והשיבו את האבן. בשעת המסעות:

פסוק ב

וירא והנה באר בשדה. זו ציון:

ג' עדרי צאן. אלו ג' רגלים:

כי מן הבאר ההוא ישקו. זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:

[והאבן גדולה. זו שמחת בית השואבה]:

ונאספו שמה כל העדרים. שבאו מלבוא חמת עד נחל מצרים:

וגללו והשקו:

זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:

והשיבו את האבן. לרגל רביעי:

פסוק ג

וירא והנה באר בשדה. זו ציון:

ג' עדרי צאן. אלו ג' בתי דינין שהיו שם, אחד בפתח הר הבית, אחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו שומעין את הדין:

והאבן גדולה, זו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:

ונאספו שמה כל העדרים. אלו שאר כל בתי דיינין שבארץ ישראל:

וגללו והשקו. שמשם שומעין את דבר הנפלא מהם:

והשיבו את האבן. שנושאין ונותנין בדבר עד שמעמידין אותו על בריו:

פסוק ד

וירא והנה באר. זו ציון:

שלשה עדרי צאן. אלו ג' מלכיות הראשונות:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שהן העשירו את ההקדשות הצפונות בלשכות:

והאבן גדולה. זו זכות אבות:

ונאספו שמה כל העדרים. זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:

וגללו את האבן. שבזזו וגזלו כל ההקדשות הצפונות בלשכות:

והשיבו את האבן. לעתיד לבא זכות אבות עומדת:

פסוק ה

וירא והנה באר בשדה. זו סנהדרין:

ג' עדרי צאן. אלו ג' שורות של עשרים ושלשה שהיו יושבין לפניהם:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו פוסקין את ההלכה:

והאבן גדולה. זו מופלא שבבית דין:

ונאספו שמה כל העדרים. אלו תלמידים שבארץ ישראל:

וגללו והשקו. שמשם יוצאה תורה לכל ישראל. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שהיו נושאים ונותנים בדבר ז' שבתות, עד שמעמידין אותו על פירקו:

פסוק ו

וירא והנה באר בשדה. זו בית הכנסת:

ג' עדרי צאן. אלו קרויין שמשם שומעין ספר קריאת התורה:

והאבן גדולה. זה יצר הרע:

ונאספו שמה כל העדרים. זו הציבור:

וגללו את האבן. שמסלקין יצר הרע בכח תפלתם:

והשקו הצאן. שמשם משמיעים תורה לרבים:

והשיבו את האבן. שכיון שהן יוצאין יצר הרע חוזר למקומו:

פסוק ז

וירא והנה באר בשדה. זה סיני:

ג' עדרי צאן. אלו כהנים לויים וישראלים:

כי מן הבאר ההוא ישקו. שמשם שומעין עשרת הדברות:

והאבן גדולה. זו גילוי שכינה:

ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן. ר' שמעון אומר אלו היו ישראל חסרים איש אחד לא היו כדאי לקבל את התורה:

והשיבו את האבן. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יט):

וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, שכך היא אמרה ללאה, לכן ישכב עמך (פסוק טו), עמך לעולם ולא עמי:

ועיני לאה רכות. שהיתה בוכה ודומעת עד שנישרו ריסי עיניה ומתפללת שלא תנשא לעשו:

ויאמר נקבה שכרך. שכרך אתה ממני שלא עסקת בפריה ורביה לשם שמים, אלא שבדעתך למכור בנותיך לאישות, שכך דרכן של רשעים, וכן הוא אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא ז), שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב, זה שלא עסק בפריה ורביה לשם שמים סופו יעני ומוכר את בתו:

וירא ה' כי שנואה לאה. שעשתה מעשי השנואים שהיתה אמורה לשונא, ורחל עקרה. אמר רב (אבהו) [אבא] בר כהנא רוב מסובין של לאה היו, לפיכך עושה רחל עיקר, כי היא היתה עיקר הבית, א"ר שמואל בר נחמני לפי שהדברים אמורים ברחל לכך נקראו על שמה, שנאמר ורחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), ולא לשמה אלא לשם בנה, שנאמר אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו), ולא לשם בנה כל כך, אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה לא יט):

הפעם אודה את ה'. ר' ברכיה בשם ר' לוי לכהן שירד לגורן ובא אחד ונתן לו כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ובא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, כך האמהות היו סבורות כל חדא להעמיד שלשה בנים, כיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה אודה את ה'. הה"ד וקח מאתם מטה מטה (במדבר יז יז), ר' לוי אומר עלו מהן שני שבטים, שבט כהונה ושבט מלכות, מה שכתוב בזה כתוב בזה, משיחה בזה ובזה, ברית מלח בזה ובזה, פעם בזה ובזה, נזר, קריבה, שלשלת יוחסין, וציץ, בזה ובזה, א"ר לוי לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו ז), רגימר דידיה. לאה תפשה פלך הודאה, ועמדו מבניה בעלי הודאה, יהודה הודה במעשה תמר, דוד אמר הודו לה' כי טוב (תהלים קו א), דניאל אמר [אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה] (דניאל ב כג). רחל תפשה פלך שתיקה, ועמדו מבניה בעלי מסטורין, וסימן לדבר בנימין ישפה יש פה שיודה במכירתו של יוסף אחיו ושותק. שאול, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז). אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):

ותעמוד מלדת. א"ר אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה, בניה:

נפתולי אלהים נפתלתי. נופיתי פתיתי. תליתי אחותי עלי. א"ר יוחנן נינפי היה לי לעשות לפני אחותי, שהרי בעלי לא בא אלא בשבילי, ואני מסרתי לאחותי סימנין שמסר לי בעלי כדי שלא לביישה. בלהה זלפה על מעשי הגבירות הן קרואות, בלהה על שם הבלהות, ודומה לו לעת ערב והנה בלהה (ישעיה יז יד), כי היתה מצטערת ומתבהלת על עקירות גבירתה, זלפה שגם היא עיניה מזלפות דמעות, על שהיתה גבירתה אמורה לעשו:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשה שכר שביעה, זש"ה שביעים בלחם [נשכרו] (ש"א ב ה), לאה שהיתה שביעה בד' בנים נשכרה עוד וילדה את יששכר וזבולון, ורעבים חדלו (שם), ורחל שהיתה חדלה ורעבה לבניה מלהוליד עד שלאה היתה עיקרה מן הבית ילדה שבעה, ו' בנים א' נקבה:

[ורבת בנים אומללה] (שם) ורבת בני רחל שהייתה ראויה להעמיד רובן של בנים, אומללה:

פסוק ח

ותאמר רחל נפתולי. יסוד המלה לשון נפתל ועקש (משלי ח ח), וכן אמר בדברו של הקב"ה באתי לידי נפתל ועיקש שמנעני מלהוליד לפי פשוטו וכענין שנאמר מי יוכל לתקן את אשר עותו (קהלת ז יג). נפתול כענין שנאמר פתיתני ה' ואפת (ירמיה כ ז). כי נפתלתי עם אחותי. כי בשעה שבאו להכניסי לבעלי פתל את דעתי וכאילו פיתלו דעת העליונה:

גם יכולתי. לומר תן דעתך שהן מרמין בך ולא היה פורש ממני אלא אמרתי אם איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי ולכך נעקרתי:

ותקרא שמו נפתלי. נפת לי דברי תורה, שנאמר בהן ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט יא), יהא נאמרים בחלקו של זה:

פסוק ט

ותרא לאה כי עמדה מלדת. וכן הוא אומר הנותן אמרי שפר (בראשית מט כא) כיון שנשתנה ווסתה ידעה שפסקה מלדת:

ותקח את זלפה שפחתה. לקחה בדברים, כמו שדרשנו בהגר:

ותתן אותה ליעקב לאשה. שיחררה ונתנה לו דרך אישות:

פסוק י

ותלד זלפה שפחת לאה. בכולן כתיב ותהר, וכאן כתיב ותלד, אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה, ופתאום שמעו שילדה:

ליעקב בן. מתייחס אחריו:

פסוק יא

ותאמר לאה בא גד. יש אם למסורה שנכתב בלשון אחד ותיבה אחת, כלומר בגד בי בעלי שנאני, אבל אני לא בגדתי בו, אלא מסרתי לו שפחתי לאשה, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא), ויש דורשין לשון גדוד, ודומה לו גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), כלומר בא מי שמגדד נביאי הבעל ונביאי האשרה, וכדברי ר' (נבוריי) [נהוראי], דאמר אליהו מבני גד היה, דכתיב אליהו התשבי (מתוך) [מתושבי] גלעד (מ"א יז א), וכתיב ויהי להם (גבול) [הגבול] יעזר (יהושע יג כה), וכתיב [ובני] גד לנגדם (ישכון) [ישבו] בארץ הבשן עד סלכה (דה"א ה יא), וכתיב (וישכון) [וישבו] בגלעד בבשן ובבנותיה וגו' (שם שם טז), אפס כי מיירי בחלוקה, דא"ר [אליעזר] אליהו מבני בנימין [דכתיב ויערשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם] (שם ח כז), וכל אלה בני בנימין הם, כמפורש בדברי הימים, פעם אחת נחלקו רבותינו אלו אומרים משל גד, ואלו אומרין משל בנימין, בא [אליהו] ועמד לפניהם, אמר [רבותינו] אתם חולקים עלי, אני מבני בניו של רחל. ועוד מצינו חלוקה, דאשכחי' רבה בר אבהו לאליהו דקאי בבית הקברות, וא"ל לאו כהן הוא מר, ומאי טעמא קאי בבית הקברות, א"ל אין, כהן אנא, ומיהו קברי גוים אינם מטמאין. ואני אומר בא מי שמתגודד לפני אחיו, דכתיב והוא יגד עקב (בראשית מט יט), כי יסוד המלה של גדוד גוד אחת, וכן בימי דוד כתיב ומן הגדי נבדלו אל דוד [למצד] מדברה גבורי חיל אנשי צבא (דה"א יב ט), וכתיב אלה בני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף (שם שם טו):

פסוק יב

ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב. מתייחס אחריו:

פסוק יג

ותאמר לאה באשרי. באישור גדול הוא לי שיש לי בנים ומסרתי שפחתי לאישי, לפיכך יאשרוני כל בנות צדקניות:

ותקרא את שמו אשר. מאושר, דאמר ר' לוי [לא לן] אשר באכסנאי מימיו, ירש אשר (גגי) [גבהי] פלטוראת מה שלא ירש יהודה (ארצו) [ארצות], וזש"ה ובני בריעה [חבר] ומלכיאל הוא אבי ברזית (דה"א ז לא). א"ר לוי שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים ולמלכים שנמשחים בשמן זית הוא שמן הקודש:

ורבותינו דרשו ויצא יעקב מבאר שבע. א"ר אושיעיא בשעה שבקש יעקב לצאת לחרן לחוץ לארץ, [אמר] אבא מבאר שבע הורשה, אף אני הריני הולך לבאר שבע, ואם נותן לי רשות הריני הולך ויוצא, ואם לאו איני יוצא:

וילך חרנה. ר' ברכיה בשם ר' יצחק דברה תורה בלשון בני אדם כאומר פלוני הולך למקום פלוני ועדיין הוא בביתו, ורבותינו אמרו בן יומו הלך ואמר בלבו מקום שהתפללו בו אבותי עברתי עליו ולא התפללתי, חזר ללוז שהוא בית אל, ששם בנה אברהם מזבח וקרא בשם ה', מיד פגע במקום, כי אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל [תתפלל] בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז), וכתיב אם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות (שם כז יח), מכאן שאבינו יעקב תקן תפלת ערב, ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר תפלת ערבית רשות, פשט דבר זה בכל ישראל להיות חובה עליהם, ואפי' רב דאמר הלכתא כדברי מי שאמר רשות אמר שכח ולא הזכיר ר"ח ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום, ש"מ דאי טעי בתפלת ערבית זולתי ר"ח, כגון בשבת ויו"ט מחזירין אותו, כמו בתפלת שחרית ומנחה, ואפי' ר' יהושע דאמר רשות לא אמר אלא שמנה עשרה, אבל קריאת שמע וברכותיה הוי דאוריתא חובה, דכתיב בשכבך ובקומך (דברים ו ז):

א"ר חונה בש"ר אמי למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראו מקום, לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שנאמר הנה מקום אתי (שמות לג כא), וכתיב ויפגע במקום, שפגע בשכינה:

א"ר יצחק כתיב מעונה אלהי קדם (דברים לג כז), ואין אנו יודעין אם הקב"ה מעון עולמו, ואם העולם מעונו, כשהוא אומר [אדני] מעון אתה הייתה לנו (תהלים צ א), הוי אומר הקב"ה מעון עולמו, ואין העולם מעונו:

וילן שם כי בא השמש. ביקש לחזור אחר שהתפלל, אמר הקב"ה צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה, עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר ויזרח לו השמש, ונרמז לו ברוח הקודש לומר שאתה סימן לבניך, כשם שאתה ביציאתך השקעתי לך חמה קודם זמנה, ובחזירתך החזרתיה קודם זמנה, כך בניך ביציאתם לגולה השקעתי להם חמה קודם זמנה, ולעתיד אני החזרתיה קודם זמנה:

ויקח מאבני המקום. רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, ר' יודן אמר י"ב אבנים היו לידע אם יצאו ממנו י"ב שבטים, ר' נחמיא אומר ג' אבנים היו לידע אם יתייחד שמו עליו, כמו שנתייחד על אברהם ויצחק:

ויחלום והנה סולם. ר' יהושע בן לוי אמר אותו הלילה הראה לו הקב"ה את כל האותות, והראה לו ארבע מלכיות, הראהו שר מלכות בבל עולה ע' עוקין ויורד, שר מלכות מדי עולה נ"ב עוקין ויורד, שר מלכות יון ק"ב עוקין ויורד שר מלכות אדום עולה עולה ומתגאה, לומר אעלה על במתי עב (ישעיה יד יד), אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ה' (עובדיה א ד):

אמרתי אני אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, מה שהיו ביד רבותינו הקדושים הראשונים בקבלה, הסמיכו הדברים על דברי תורה, איש איש לפי קבלתו, ולא שמדרשים סותרים זה את זה, אלא כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:

תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון:

ויחלום והנה סולם. [זה הכבש:

מוצב ארצה.] זה כבנין המזבח שעתידין בניו לעשות, מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא), וראשו מגיע השמימה. זה ריח קרבנות שעולה עד לשמים, שנא' ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט):

והנה מלאכי אלהים. אלו כהנים גדולים:

עולים ויורדים בו. כשם שעולין בכבש כך יורדין בכבש:

והנה ה' נצב עליו. ראה בחזון שהקב"ה עומד שם לגזור חורבן על ירושלים, שנאמר ראיתי את ה' ניצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א):

רבנן פתרי לי' בסיני:

ויחלום והנה סולם. זה סיני שנתלש ממקומו כסולם:

מוצב ארצה. ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז):

וראשו מגיע השמימה. וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא):

והנה מלאכי אלהים. זה משה ואהרן:

עולים ויורדים. כדכתיב עלה אל ה' (שמות יט ג), וכתיב וירד משה מן ההר (שם שם יד):

ר' חייא רבה ורב ינאי, חד אמר עולים ויורדים בו בסולם וניחא ליה, וחד אמר עולים ויורדים בו ביעקב, שהיו מלאכי השרת מעלים בו ויורדים בו, אופזין בו, קופזין בו, סוטנים בו, זש"ה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים חיה רביעית שבכסא הכבוד ששמה כמוהו, דהיינו ישראל, ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן, ולכך היה סוטנים בו:

והנה ה' נצב עליו. שכינת כבודו נצבת על יעקב שהצדיקים שכינת בוראם נצבת עליהם, כדכתיב ויעל מעליו אלהים (בראשית לה יג), וכתיב הנה ה' נצב עליו, מכאן אמר ריש לקיש האבות הן המרכבה, אבל הרשעים בחזיונם שהן ניצבין על גבי אלהיהן, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור (שם מא א), וכיון שנתייחדה השכינה על יעקב ברחו המלאכים מעליו, שנאמר וה' נצב עליו:

[אני] ה' אלהי אברהם אביך. ר' חנניא בשם ר' פנחס אומר י"ח פעמים הוא מזכיר האבות, וכנגדם קבעו בתפלה י"ח ברכות:

הארץ אשר אתה שוכב עליה. ריש לקיש אמר משום בר קפרא קיפלה כפנקס ושמה תחת מראשותיו, כאיניש דאמר לחבריה מה דתחות רישיך דיליך הוא, ר' חונא בשם ר' אליעזר אמר ובלבד שתקבר בה:

ויקרא ויאמר מה נורא המקום הזה. א"ר יהודה הסולם היה עומד בבית המקדש ושיפועו [מגיע] עד בית אל, ארשב"י אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה י"ח מילין, מנין וז"ה. מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, הרי בנוי, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו):

אין זה. הרי חרב, שנאמר על זה [היה] דוה לבנו (איכה ה יז):

כי אם בית אלהים. זה בנוי:

וזה שער השמים. הרי משוכלל לעתיד לבא. שנאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (תהלים קמז יג):

וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן. מצא אותן נעשות אבן אחת:

וישם אותה מצבה. בתוך המקום:

[ויצוק שמן על ראשה.] הלך ללוז ולקח משם שמן ויצק על ראש האבן. וראיתי בברייתא של ר"א בן הורקנוס, שירד לו שמן מן השמים ויצק עליו, זש"ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך (שה"ש א ג). צוה הקב"ה ונתגלגלה האבן מאותו המקום שהוא סמוך עד הר המוריה והיתה עליו גזירתו ונשתקעה עד עמקי תהומות, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה, ולפי' נקראת אבן שתיה, ששם הוא טבור כל הארץ, ועליו היכל ה' עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:

וידר יעקב נדר. זש"ה אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קלב ב), תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. ארבע הן שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו והשכירו, יעקב נדר והפסיד את דינה, לפי שהוציא את הנדר לשם שמים לבטלה, שהרי הבטיח כבר הקב"ה על כל התנאים הללו ולא היה צריך לנדור. יפתח נדר והפסיד את בתו ואת איבריו, לפי שנדר שלא כהוגן, כמו שדרשנו בפסוק והיה הנערה אשר אומר אליה הטי (בראשית כד יד), ישראל בימי הכנעני מלך ערד נדרו ונשכרו, וכן חנה נדרה ונשכרה, הואיל שנדרו כהוגן ונדרו לצורך, ומערכת הנדר והנדבה יזכני הקב"ה לכבודו כהנה לדורשו במקומו:

אם יהיה אלהים עמדי. שלא תסתלק שכינה ממני. ושמרני הקב"ה מע"ז ומג"ע ומשפיכות דמים ומלשון הרע, שנא' בדרך הזה, וארבעתן קרויין דרך, ע"ז דכתיב ואמרו חי [אלהיך] דן וחי דרך באר שבע (עמוס ח יד), גילוי עריות דכתיב דרך אשה מנאפת (משלי ל כ), שפיכות דמים דכתיב אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם (שם א טז), לשון הרע דכתיב וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו' (ירמיה ט ב):

ונתן לי לחם לאכול. זו תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה):

ובגד ללבוש. זו טלית, וכשיזכו בני לתורה יזכו למינוי להשיא בנותיהם לכהונה, ובניהם זוכין ללחם הפנים במקדש, וכן לבגדי כהונה, ובגבולין חלה וראשית הגז:

והיה ה' לי לאלהים. רבי יהושע דסכנין [בשם ר' לוי] אמר נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולת הבנים, א"ל אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים, חייך הרבה טובות ונחמות אני נותן לבניך בלשון זה, כדכתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), וכל שכמותן:

וירא והנה באר בשדה. אע"פ שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, דרשו רבותינו ענין זה לז' מדרשות, כדי לסמוך קבלתן על דברי תורה:

פסוק יד

[וילך] ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים. זה מעשה היה בשנת ה' לכינוס לאה בשעה שניתן זלפה ליעקב, ובאותו הפרק היה ראובן בן ד' שנה:

וימצא. בהפקר, שהרי היה בימי קציר חטים, זמן שכל מיני אפורה ובכורין נמצאים בשדה ובכרמים ולא הביא אלא ממין המופקר, להודיע כמה הן גדורין מן גזל של ארץ כ"ש משאר גזל:

דודאים בשדה. ר' חייא בר אבא אמר יבריחין, והן פירות הארץ כעין ראשי לפתות, וכה"א הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד), אפס כי מצאנו דודאים שהן כעין (כלים) [סלים], כדכתיב שני דודאי תאנים (ירמיה כד א), והן מיני פירות דמתרגמינן דודאים. וכתיב [כפיו] מדוד תעבורנה (תהלים פא ז), זה שיעבוד מצרים, דכתיב ביה בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז ג), וכן הדוד אחד תאנים טובות (ירמיה כד ב), והענין מודיע שאותן דודאים (כלי) [סלים] הם, והללו פירות:

ויבא אותם אל לאה אמו. להודיע כמה היה כבוד אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאן לאמו:

ותאמר רחל אל לאה תנה נא לי. לשון בקשה:

מדודאי בנך. שזכה מן ההפקר, ולמה נקרא דודאים שמרגילים דודים בריחן, שריחן מביא את התאוה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע:

פסוק טו

ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. מ"מ בעלי היה תחלה, ואת נכנסת ונעשית לי צרה, ונראה הדבר מעט בעיניה, אם היה המ' דגושה וה' פתוחה היתה התיבה נשמעת לשון פועל נקבה ממש, ועכשיו שהיא רפויה וה' פתוחה משמע פועל סתם, בין זכר ובין נקבה, ודומה לדבר ולקחת אותנו לעבדים (בראשית מג יח), ולקחת בגדים (מ"ב ה כו) ולקחת רצון (מלאכי ב יג), ארבעתן נדרשות כמו וילקח. ויש מדייקין ונוקדים ח' בו וזה כשבא ולקחתם והתי"ו רפויה:

ולקחת גם [את] דודאי בני. מעט בעיניך:

ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה. כלומר הלילה הזה, וכן אתה דורש היום, כגון היום אתם [יוצאים] (שמות יג ד), וכן השנה, כגון השנה אתה מת (ירמיה כח טז), תני רשב"י לפי שזלזלה בצדיק לכך לא נכנסה עמו לקבורה, שאמרה לכן ישכב עמך, וכן היא שוכבת עמו בקבורה, א"ר שמואל בר נחמני לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים וקבורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה קבורה:

פסוק טז

ויבא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג):

ותצא לאה לקראתו. כשמעה קול נהק חמור הבינה שבעלה בא, זה שאנו דורשין יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), חמור גרם לו, מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו:

ותאמר אלי תבא, א"ר אמי צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך כתוב הפסוק הזה בתורה להיות לה לשבח. מכאן אמרו כל מי שאשתו תובעתו לדבר מצוה מעמיד בן ת"ח וכו':

כי שכר שכרתיך, כפל הדיבור, כלומר לשתי ביאות, כדי שאלד בן זכר, ואין בו משום ואץ ברגלים חוטא (משלי יט ב):

א"ר לוי בא וראה כמה הי' סרסרתן של דודאים שעל ידיהם עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון, יששכר עוסק בתורה, וזבולון מפרש בימים, ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל, זש"ה הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד):

וישכב עמה בלילה הוא. מלמד שנסתייעה מן השמים וקבלה הריון מיד, לכך נאמר הוא:

פסוק יז

וישמע אלהים אל לאה. זה שדרשינן שלא כיוונה אלא להעמיד שבטים ונסתעייה מן השמים:

ותהר. מיד:

ותלד [ליעקב] בן חמישי. חמישי הוא ליעקב מלאה, אבל תשיעי הוא לשבטים, והוא הקריב שני למלך בנשיאים, דכתיב ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז יח). ולמה מפני שהיה בן תורה, שנאמר מבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב לג), מהו לעתים לעבורא. (ראשי) [ראשיהם] מאתים וכל אחיהם על פיהם (שם), אחיהם ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימין הלכה על פיהם, והוא משיבן הלכה למשה מסיני, וכל השבח הזה ליששכר מזבולון שהי' עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל ליששכר, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט יג), וכתיב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), בשכר זה הקדים מחוקק זבולון ליששכר לברכה:

פסוק יח

ותאמר לאה נתן אלהים (את) שכרי. לא רצתה לתלות הדבר בדבר קל בדודאים שנתנה לרחל, אלא:

אשר נתתי שפחתי לאישי. והעמדת ממנה ב' שבטים:

ותקרא שמו יששכר. כלומר יש לי שכר על מה שעשיתי, ובו בלשון הבטיח הקב"ה לבעלי תורה, שנאמר כי יש שכר לפעולתך נאום ה' (ירמי' לא טו). (קיט) ולמה שי"ן השנייה נכתבת ואינה נקראת, כי הי' שם שני ענייני שכר, שכר נתינת זלפה ליעקב, ושכר נתינת דודאים לרחל, והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון, להכי אין אנו קורין רק לשי"ן הראשון, והשניה נכתבת לדרוש בה אם למסורה שכר דודאים, וכענין שדרשנו:

פסוק יט

ותהר עוד [לאה] ותלד בן ששי ליעקב. מלאה ומתייחס אחריו:

פסוק כ

ותאמר לאה זבדני אלהים [אותי] זבד טוב . ראיתי רוב המפורשים שפירשו מלת זבד בלשון חלק, ובשיטת אונקלוס פירשו, אפס כי ר' טובי' דימהו ללשון זבל, ונראה לי לומר כלשון רבותינו, כלומר זבדני אלהים עשאני הקב"ה אותי ליעקב חלק טוב:

הפעם הזה, כלומר מעתה:

יזבלני אישי ויעמדני, ודומה לדבר בית זבול לך (מ"א ח יג), מזבול קדשך (ישעי' סג טו) וכל דומיהן, כזבול מעמיד את האשה בבית בניה, כך יזקיקני בעלי לעמוד בבית זבולון כדי שתגלגל עם בני:

כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון:

פסוק כא

ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה, א"ר חנינא בן פזי רחל אמנו נביאה היתה, אמרה עוד בן אחד הוא עתיד להעמיד, יהי רצון שיהא ממני. ואמר רב חנינא בן פזי נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והיתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף:

ותקרא את שמה דינה א"ר אבהו שדנה לאה דין בעצמה אמרה לפניו רבש"ע י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה ממני, וארבע משתי שפחות, אם זה עובר שלי זכר לא תהא רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפך זכר לנקבה, ודבר זה הי' בתוך ארבעים יום הראשונים, דמהנה רחמי וכגון שהזריעו שניהם בבת אחת, והכי פסקינן בברכות פ' הרואה:

ורבותינו דרשו וילך ראובן בימי קציר חיטים. זש"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור (ממנו) [ממנה] שנאמר יותן [את] הארץ הזאת לעבדיך (במדבר לב ה):

ויבא יעקב מן השדה בערב. מכאן שנו רבותינו השוכר פועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. ואמרי' פשיטא, ומתרץ לא צריכא דטפי להן אאגרייהו, מהו דתימא אמר להן מאי דאטפאי לכו אאגרייכון אדעתא דקדמיתו ומחשכיתו בהדאי טפי קמ"ל דאמרי לי' האי דאטפת לן אדעתא דעבידנא ליך עבידתא שפירתא:

אמר ריש לקיש פועל בכניסתו אוכל משלו, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים קד כב) וביציאתו אוכל משל בעל הבית שנא' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג), ופירשו אנשי עיר הקודש בתלמודא, א"ר מני כגון מקום שאין בו מנהג אלא דין תורה זהו תנאי בית דין, אבל אם נהגו בענין אחר יעשו כמנהגם, ובלבד שלא יפסיד הפועל, וא"ר אמי בשם ריש לקיש הטריחו על בעל הבית שאם היתה ערב שבת שתהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל אחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דגה ומדליק לו את הנר:

תוכן העניינים

מדרש שכל טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה