אור ברסלב
מדרש שכל טוב בראשית › פרק כז

מדרש שכל טוב· מנחם בן שלמה

בראשית · פרק כז

פרק כו

פסוק א

ויהי כי זקן יצחק. בן קכ"ג שנה:

(ותכהינה) [ותכהין] עיניו מראות. שחשך מאורו, ודומה לו והנה כהה הנגע (ויקרא יג ו), כל כך למה, כדי שיקבל יעקב את הברכות ולא יכירהו, ולפיכך גלגל הקב"ה כמה דברים על יצחק להכהות עיניו, כנדרש במדרש רבותינו:

מראות. כלומר שלא יוכל לראות:

ויקרא את עשו בנו הגדול. שיצא ראשונה לכך קראו גדול, אבל הקב"ה קראו קטן, שנא' קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

ויאמר אליו בני. כמחניף לרשע:

ויאמר אליו הנני. לעובדך ולכבדך, וכן דרכן של ראשונים להשיב, ודבר זה היה ערב פסח, כמו שנדרש במדרש רבותינו:

פסוק ב

ויאמר הנה נא זקנתי, א"ר יהושע בן קרחה הגיע לפרק אבותיו קודם לחמש שנים, ידאג מן המיתה, שכן יצחק היה קכ"ג שנה, ואמר אם לשנותיו של אבי אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי נ"ב שנה, אבל אם לשנות אמי אני מגיע, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, שלא גילהו הקב"ה לבן אדם, שנא' כי [גם] לא ידע האדם את (קצו) [עתו] (קהלת ט יב):

פסוק ג

ועתה שא נא. כלומר טול, כדומה לו וישא משאות (בראשית מג לד) בתחלה אמר לו דרך כלל, ואח"כ פרטו לו מהו:

כליך תליך וקשתך. תליך, זו הסייף שהיא חגורה ומצומדת ותלויה על הירך:

וקשתך, כמשמעו:

וצא השדה וצודה לי צדה. ולמה לא ציוהו לקח מן הבקר או מן הצאן, כדי להטריחו לקבל שכר על פסיעותיו אילו יהיה לו לכפרת עון:

צידה. אם למקרא, היא ציד ממש, כדכתיב ציד חיה או עוף (ויקרא יז יג), ואם למסורה, צידה לשון מזון, ודומה לו צדה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צדה לדרך (בראשית מב כה), והכל נדרש באיש יודע ציד (שם כה כז):

פסוק ד

ועשה לי מטעמים. אלו מיני תבשילין שיש בהן תבלין ומיני טעימה, כגון שמן ומלוח ופלפלין או כרכום או כמון:

כאשר אהבתי. לשעבר הייתי נהנה מן הראייה, כי הייתי רואה דבר נאה, דא"ר אליעזר בשם ר' יוסי ג' דברים נאמרו בנאה, טוב למאכל, שנאמר כי טוב העץ למאכל (בראשית ג ו), ויפה לעינים, שנא' כי תאוה היא לעינים (שם), ומוסיף חכמה, שנאמר ונחמד העץ להשכיל (שם), וכולן ע"י ראייה, שנא' ותרא האשה כי טוב (שם), ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם, כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב יא):

והביאה לי. דבר הראוי לי, לא מן הגזל, ולא מן החמס:

ואכלה. לשון ענוה:

והביאה. לשון ענוה כמחניף לרשע:

בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. כמשמעו:

פסוק ה

ורבקה שומעת. שומעת לא נאמר אלא שמעת, מכאן שהנשים צייתניות הן:

בדבר יצחק אל עשו בנו. לפי שהוא אוהבו קוראו בנו:

וילך עשו השדה. כלומר לשדה, ולפי שלא יכול להוסיף ה' בסוף הטיל לה בראש:

לצוד ציד, אם מוצא טוב ואם לאו:

להביא. מן הגזל ומן החמס:

פסוק ו

ורבקה אמרה אל יעקב בנה. לפי ששומע לדבריה קראה בנה:

לאמר. ברוח הקדש:

הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך:

פסוק ז

הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה. מלא ה', על שם עוה"ז שנברא בה' שיתברך בזה ולא בבא:

לפני ה'. ששכינה עמו מסכמת שאם לא הזכירה לו שם המיוחד היה אומר לה וכי מפני שיברכני מפי עצמו אני מתעהו ח"ו הברכות לא יועילוני ונמצא חוטא, לכך שינתה בדבר ואמרה כך שמעתי מאביך שאמר לברך את עשו לפני ה' דהיינו מפי ה':

פסוק ח

ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. כמשמעו:

פסוק ט

לך נא אל הצאן. של אביך:

וקח לי משם. משלי:

שני גדיי עזים טובים. א"ר חלבו שכך כתב לה יצחק בכתובתה שתהא מעלה לה שני גדיים בכל יום:

טבים. חסר ו', כל מקום שאתה מוצא טבים חסר ו', אינו אלא בינונים:

ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. כמשמעו:

פסוק י

והבאת לאביך ואכל. כמו ויאכל, ו' שבראש התיבה משמשת להבא:

בעבור תברכך לפני מותו. בשכר אותה הנאה:

פסוק יא

ויאמר יעקב אל רבקה אמו. שהיתה עליו מוראה, לכך נאמר אמו:

הן עשו אחי. אע"פ שהוא אחי אינו דומה לי שהוא איש שעיר כשעיר:

ואנכי איש חלק. שאין שער בעורי רק הראש והזקן ובית השחי:

פסוק יב

אולי ימשני. השי"ן הנדגשת משמעת המלה לשון מישוש, כאילו יש בה שני שיני"ן, כגון וימשש לבן (בראשית לא לד), ממשש בצהרים (דברים כח כט), וכל דומיהן, ואם היתה נרפית היתה משמעת לשון הסרה, כגון לא ימיש עמוד (שמות יג כב), וימש חושך (שם י כא), לא ימיש מתוך האהל (שם לג יא), וכך אמר שמא ימששני אבי בצואר או בפנים או בידים וימצאני חלק:

והייתי בעיניו כמתעתע. שאני אומר לו שאני עשו והוא ימששני וימצא חלק הרי נמצאתי כמתעהו בדרך:

והבאתי עלי קללה. שהרי הוא מקללני על שאני מתעהו, וכה"א ארור משגה עור (דברים כז יח):

ולא ברכה. אפי' ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי בסוף לא יתן לי:

פסוק יג

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. אמרה לו כך דרכו של עולם כשאדם חוטא [אמו נתקללה], רמז לדבר ובן כסיל תוגת אמו (משלי י א), שהרי אדם הראשון חטא והארץ נתקללה, ואני עלי להכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע, אם בא לקלל לא יקלל אלא אותי:

אך שמע בקלי ולך קח לי. משלי מכתובתי:

פסוק יד

וילך. אנוס כפוף ובוכה ומתפלל שלא יבוש, ורוח הקודש אומר, לא עתה יבוש יעקב וגו' (ישעיה כט כב):

ויקח. הגדיים:

ויבא לאמו. כדבריה:

ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו:

פסוק טו

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל, חסר ו', שהן קוראין אותו גדול, והקב"ה קראו קטן ובזוי, כדלעיל:

החמודות. לשון נקיבה, כדכתיב וחמש חליפות שמלות (בראשית מה כב), והוא מתכסה (בשמלה) [בשלמה] חדשה (מ"א יא כט), שהיו חדשים, שמלות נאים ונחמדות, ושמלה לשון נקבה, ורבותינו אמרו כמו לחם חמודות (דניאל י ג), ולחם לשון זכר, וכן בגדים לשון זכר, וכתיב בגדי עשו החמודות, אלא זהו חמודות, זהו חמודים, כגון דברים דברות, אמרים אמרות, והיו בגדיו של אדם הראשון, ובאו ליד נמרוד וחמדן עשו ולקחן:

אשר אתה בבית. והלא שתי נשים היו לו לעשו, והיה לו להניח בגדיו אצלן, אלא אלו הבגדים היו בבית אביו שהיה משמש בהן לאביו, ובגדיו שהיה יוצא בהן לא היה משמש בהן את אביו:

ותלבש את יעקב בנה הקטן. היא קראתו קטן, אבל הקב"ה קראו גדול, שנאמר ומי גוי גדול (דברים ד ז), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

פסוק טז

ואת עורת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו, א"ר יוחנן שני זרועי יעקב היו כשני עמודים של שיש, ואתה אומר הלבישה, אלא חותכתן וחייטן על ידיו, וכן על מקום חלק שבצווארו, ולכך נקראת שדה הלבן חלק השדה, שהוא חלק מאילנות, והיה מעשה נסים שאלמלא כך לא היו העורות לחצי הידים כ"ש לידים ולחלקת הצוואר:

פסוק יז

ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. כי ליותהו עד הפתח, מכאן ואילך נתנה הכל בידו והיא שימרה ועמדה לפני הפתח ואמרה מכאן ואילך יעמוד לך בוראך:

פסוק יח

ויבא אל אביו ויאמר אבי. לשון צניעות קראו תחילה. ואח"כ דיבר עמו כדרך התורה, שנאמר ויקרא אל משה, ואח"כ וידבר אליו ה' (ויקרא א א):

ויאמר. יצחק. הנני מי אתה בני. לא הקפיד הכתוב בין הנני רפה, להנני דגש, ולא בין הנני להבא:

פסוק יט

ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך. ראיתי בפי' ר' טוביה עשו הפסיק הענין, וכן אמר יעקב לאביו אנכי הוא המדבר, אבל עשו הוא בכורך, ולא נראו לי הדברים כפתור ופרח, כי יש להם סתירה בכמה מקראות שהן דומין בטעם ובנקודין, ואין לדרוש כך, כי איך יכול לומר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), אנכי הוא הוא המדבר, אבל ה' אלהיך, ונשמע הדבר כשתי רשויות חלילה, וכן אנכי רות אמתיך (רות ג ט), איך יכשר לומר אנכי השוכבת מרגלותיך, אבל רות היא אמתיך, ונשמע הדבר כשתי נשים, ועוד אם הודיעו שאיננו עשו האיך השיבו ויאמר אני. אבל אם יש לדון את אבינו יעקב לזכות כך יש לדונו, כי ודאי אמר שהוא עשו, ומבוראו למד לשנות מפני דרכי שלום, כמו שמצינו בשרה שאמרה ואדוני זקן (בראשית יח יב), ודבר הקודש אמר, ואני זקנתי (שם יג), וזה אבינו נתכוין לשם שמים לקנות הברכות ולהאכיל אביו במצות אמו:

קום נא שבה. לשון בקשה, כלומר שב בהסיבה, כל ישיבה שאין לה הסיבה, עמידה [שיש בה הסיבה] נוחה הימנה:

ואכלה מצידי בעבר תברכני נפשך. ואכלה הראשון לשון בקשה ולהבא והיא כמו ואכול. ואכלה שני, כמו ואוכלה ואוכל, והכרת אותותם כי האל"ף חטופה והטעם בה', והשני מלאפו"ם בין א' לבין כ' וא' נחרטת תחתיה:

תברכני. בשביל שהוא מתחלל כנגד לשון אשה הכ"ף פתוחה והנו"ן דגושה, ודומה לו תכבדני חית השדה (ישעיה מג כ), ואם כנגד זכר, היה הנו"ן של תברכני ושל תכבדני ננקדת בציר"י תחתיהן, הנו"ן רפיות:

פסוק כ

ויאמר יצחק אל בנו. סתם:

מה זה מהרת למצוא. הציד בני, דרכן של ציידין לשטוח חרמים ומצודות ולארוב ולמצוא במתינות ואתה מהרת כלוקח אדם מעדרו:

ויאמר כי הקרה ה' אלהיך. בזכותך הציד לפני ולהביאו לעשות רצונך, ואם לקרבנך המציא איל, למאכלך לא כ"ש:

פסוק כא

ויאמר יצחק אל יעקב. עכשיו קראו הכתוב יעקב, כי כששמע שמזכיר שם הנכבד והנורא, מה שאין דרכו של עשו להזכיר שם שמים, לכך אמר שמא יעקב הוא זה, לכך נאמר:

גשה נא. בבקשה אל יקשה בעיניך שאני חושדך:

ואמשך בני. גם זו השי"ן נדגשת ונשמע כאילו יש שני שיני"ן כמו ואמששך:

האתה. ה"א חטורה לשון תימה, האתה זה בני עשו אם לא, א"ר אושיעיה אותו שעה התחיל יעקב נשפך מים על ברכיו, והיה לבו רפי כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד מימינו, ואחד משמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו שלא יפול, זש"ה אל תירא כי (אתך) [עמך] אני (ואל) [אל] תשתע כי אני אלהיך (ישעיה מא י), אל תשוע מלגשת:

פסוק כב

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו. גם זאת השי"ן נדגשת:

ויאמר הקול קול יעקב. וודאי הקול שלך קולו של יעקב הוא, כי אפילו סומא ואפילו שאר אדם באישון לילה מכיר את חבירו ואת מכירו לשמע קולו, כך יצחק היה מכיר את קולו של יעקב שאינו דומה לקולו של עשו, ועוד שהוא מזכיר שם הנכבד והנורא:

והידים. ודאי שעירותיהן דומות לידי עשו:

פסוק כג

ולא הכירו. כלומר מפני שיש ממדתו של יעקב ומשל עשו, לכך לא הכירו ודאי:

כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו:

פסוק כד

ויאמר אתה זה בני עשו. עוד שינה לשאלו, כלומר אם יעקב הוא זה ובמרמה הוא בא הרי הוא תמים לב שמא שיקר לו בתחלה ועתה חזר בו ואינו משקר ומודה על האמת אבל יעקב יוחזק כפרו ובדאו וחזר ואמר לקנות שלום ביני לבין אביו לכך שינה בדבריו:

פסוק כה

ויאמר הגישה [לי] ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי. בשכר שאתה מהנה אותי:

ויגש לו ויאכל. הלחם והתבשיל:

ויבא לו יין. מאת אמו ששימרה לו לפני הפתח:

וישת. כוס אחד:

פסוק כו

ויאמר [אליו] יצחק [אביו] גשה נא. לשון ענוה ובקשה:

ושקה לי בני. והיא נשיקה תיכף לגדולה, וכן אתה [מוצא] בשמואל כשמשח את שאול, דכתיב וישקהו (ש"א י א), וכתיב (ויאמר ראה. משחך ה' למלך על ישראל) [ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד (שם שם)]:

פסוק כז

ויגש וישק לו וירח את ריח (הבגדים) [בגדיו]. א"ר [יוחנן] אין לך ריח קשה מן השטף של עזים, ויאמר וירח את ריח בגדיו, אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו הפיח הקב"ה עליו ריח גן עדן כדי לחבבו על אביו, לכך הריח מהנה נפשו:

ויברכהו. כלומר ויהללוהו, וכן אתה דורש מברך רעהו בקול גדול (משלי כז יד):

ויאמר ראה. כלפי הקב"ה אפילו גלוי וידוע הוא לפניך שיעקב הוא זה, איני נענש כלפי עשו מפני שאיני מבין, ועוד שריח בני כריח השדה. זהו גן עדן, שכן בלשון רבותינו שדה האילן ושדה הלבן:

אשר ברכו ה'. ששם הברכה האמורה לצדיקים משתלמת, ושם עץ החיים ורוחניות הטובים להרגיע ולדשן ולנהל על מי מנוחות כל רגעי ארץ ומצוקיה. ויש לי לפשטו כך, ראה ריח בני, עשו ודאי הוא זה כי ריחו כריח השדה, כי כן הוא איש שדה, ועכשיו אני מבין בדעתי כי ברכו ה' לתת לו פי שנים בארץ כנען. ומעתה צריך הוא לברכת טל. פתח ואמר:

פסוק כח

ויתן לך. אם היה תחלת הענין היה לו לומר יתן, אלא מפני שהוא סמוך לברכות הראשונים, שנאמר ויברכהו, שדימהו לגן עדן שבירכו ה', לכך התחיל לומר ויתן, ו' מוסיף על ענין ראשון, שבתחלה בירכו בריח, ועכשיו הוא מברכו במאכל שני לו:

מטל השמים. ולא שתהא הארץ מליחה:

ומשמני הארץ. ולא שאמר קצת בעינן מצאנך ומגרנך אלא כך אמר עיקר ריח ארצך לא יהא מימי אוקינוס אלא מאוצר הטוב של ברכה, כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קלג ג):

ומשמני. דושנה של ארץ. כמו כן תהנה בזרעך ובנטיעתך לא שילקו אחרי עלותם, אלא יהיו לרוב דגן ותירוש, והוא הדין לשאר פירות, ומפני מה פרט לאלו, מפני שהם עיקר, תלה כולן באלו, למה נקרא דגן שמדגין את הגוף, תירוש שכך גזר הקב"ה שתהא ראש לכל הבשמים, והכי אמרינן בנזיקין בב"ב כדברי ר' בנאה בריש כל מרעין אנא דם בריש כל' אסוון אנא חמר באתר דלית חמר תמן מתבעי סממנין:

פסוק כט

יעבדוך עמים. אלו משפחות שאר בני נח, שעליו הוא אומר בהנחל עליון גוים [וגו'] יצב גבולות עמים (דברים לב ח), כלל עמים:

וישתחוו לך לאמים. בני ישמעאל ובני קטורה:

הוי גביר לאחיך. אלו אלופי עשו שהבנים במקום אביהם היו עומדים:

גביר. מלשון גבר גבור, ופי' משמעתו לשון גבורה. וסימן לדבר כי יהודה (גבור באחים ונגיד) [גבר באחיו ולנגיד] ממנו (דה"א ה ב):

וישתחוו לך בני אמך. מדברי רבותינו אנשי עיר הקודש אנו למדין שלא בא אלא לדרוש לומר לך יצחק שלא היה לו אשה אחרת אלא אשה אחת, כתיב ביה בני אמך, שאין לך להוציא מן הכלל אורריך ארור יהיו ומברכך ברוך יהיו, א"ר יצחק בר אבא הרשעים שתחילתן שלוים וסופם יסורין פותחין בברוך ומסיימין בארור, כגון בלעם, והצדיקים שתחילתן יסורים וסופן שלום פותחין בארור ומסיימין בברוך, כגון יצחק, י"ב ויאמר כתיב בפ' זו, כנגד י"ב שבטים:

פסוק ל

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך. לשון מיעוט:

יצוא יצא. כפל היציאות שנראה כיוצא ועדיין לא יצא מן הבית אלא מאת פניו של יצחק אביו יצא שהיו הדלתות של יצחק מקופלות לאחריהן, וכשראה יעקב את עשו עמד לו אחורי הדלת, וכיון שנכנס עשו, מיד קפץ יעקב וברח לו אצל בן נח ואצל עבר, ונשתהה שם י"ד שנה עד ששלחה רבקה וקראתו והביאתו אצל יצחק, וקיים לו הברכות וציוהו ללכת לחרן אצל לבן:

ועשו אחיו בא מצידו. מזויין, מלמד שהיה מצייד וקושר, והמלאך מתירן כדי ליתן שהות ליעקב עד שיקבל הברכות:

פסוק לא

ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר (קום) [לאביו יקם] אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך. כמשמעו, אלא שאמרו רבותינו אמר רוח הקודש ליעקב אתה אמרת קום נא שבה (פסוק יט), בלשון ענוה ובקשה, חייך בו בלשון אני עומד לבניך, שנא' קומה ה' (לשפוט) [ויפצו] אויביך וגו' (במדבר י לה). ועשו שאמר יקום, בו בלשון אני פורע לבניו, שנ' יקום אלהים (ויפיצו) [יפוצו] אויביו (תהלים סח ב):

פסוק לב

ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני [בנך] בכרך עשו. כמשמעו:

פסוק לג

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. אלמלא לא נאמר עד הייתי אומר יותר מדאי וממה שחרד ונתיירא על גבי המזבח, וכשהוא אומר עד, כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח:

ויאמר מי איפוא. כלומר מי עכשיו:

הוא הצד ציד ויבא לי. כל איפוא הנכתב בסופו באל"ף משמש כמו עכשיו, כגון איפוא [זאת עשו] (בראשית מג יא), איפוא בני והנצל (משלי ו ג), ואיה [אפו] תקותי (איוב יז טו), מי יתן [אפו] ויכתבון מלי (שם יט כג), ואם לא [אפו] מי יכזיבני (שם כד כה), וכל דומיהן, וכל איפוה שנכתב סופו בה"א, משמש כמו אנה, כגון איפה האנשים אשר הרגתם בתבור (שופטים ח יח), ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז), איפה לקטת היום (רות ב יט), וכל דוגמיהן, וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה, אי הבל אחיך (בראשית ד ט), אי אלהימו (דברים לב לז), אי חנית המלך (ש"א כו טז), אי זה הדרך (מ"א יג יב), וכל דומיהן. פה כמו כאן, ודומה מי לך פה (בראשית יט יב), וכל דומיהן, ולא שחרד לדעת מי הוא כי קודם שיצא מפיו הכיר בו, שנאמר הקול קול יעקב (שם כז ב), אלא חרד איך הסכים להקב"ה לעשות את הצעיר גביר, ואת הפשוט בכור, מה שרימה בני יעקב אותי אין לתמוה, כי כהו עיני, אבל הקב"ה שהכל גלוי לפניו איך הסכים על ידי, אלא שמע מיניה כי עתיד הוא בעצמו לברכו, לכך נאמר גם ברוך יהיה:

ואוכל מכל. מה שברא הקב"ה בעולמו שראוי לאכילה טעם יצחק. וכן אתה דורש כאן דברי ר' יהודה ור' נחמיה דאמרי אף מכל טוב המתוקן לצדיקים לעתיד לבא טעם:

בטרם תבא ואברכהו. כי מן השמים היה עיכובך:

ואברכהו על כרחי, א"ר יצחק בא לקללו, אמר דבר הקדש הזהר שאם תקללו לעצמך אתה מקלל, שכך אמרת אורריך ארור (פסוק כט), ואם תברכהו לעצמך אתה מברך, שכך אמרת ומברכך ברוך (שם), לפיכך חתם ברכותיו וקיימם, ואמר גם ברוך יהיה, א"ר אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אילולי שלא רימה יעקב את אביו לא נטל את הברכות, ת"ל גם ברוך יהיה הוזהר מפי הקב"ה לברכו וחתם ברכותיו מרצונו:

פסוק לד

כשמע עשו [את] דברי אביו. שאלו ואמר לו עיקר הדבר מה האכילך, א"ל טועם הייתי טעם פת, טעם דגים, טעם בשר, וכל מיני מטעמים, א"ר ברכיה כיון שהזכיר אביו בשר, מיד:

ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד. היה צועק על הבכורה וקרוב להיות על הברכה אמר ומה בשביל קערה אחת של עדשים שהאכילני נטל ממני את הבכורה, עכשיו שהאכילך בשר ודגים חגבין וכל מיני מטעמים על אחת כמה וכמה:

ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. כלומר גם לעצמי:

פסוק לה

ויאמר בא אחיך במרמה. כלומר בחכמה, ואע"ג שאנו מתרגמינן כך מפני כבוד אבינו יעקב, מ"מ לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים, וגם הוא עצמו מדבר מרמאות הצדיקים כנגד הרשעים המרמין אותם כשנדרוש בויגד יעקב לרחל:

ויקח (ברכותיך) [ברכתיך]. ברכות כבוד הראוי לך, שהיתה מזומנת בפי לברכך:

פסוק לו

ויאמר הכי. ג' הכי במקרא, ואין אחד נדרש כחבירו, הכי אחי אתה (בראשית כט טו), כלומר כיון שאחי אתה, הכי אמרתי הבו לי (איוב ו כב), לשון כן בדברי רבותינו, וכאן לשון תימה הכי קרא שמו יעקב, ששמו מוכיח כי עקבן הוא:

ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי. כיון ששמע יצחק על הבכורה שמח שהיה מתפחד ואמר שלא עשיתי כהוגן שעשיתי בכור למי שאינו בכור, כי עד עכשיו לא שמע על עסק הבכורה שמכר לו, וכיון ששמע אמר כהוגן ברכתי:

ויאמר. לכך התחיל בויאמר כי היה שם הפסק:

הלא אצלת לי ברכה. עיקר המלה לשון רבוי, ודומה ואצלתי מן הרוח (במדבר יא יז), ויאצל מן הרוח (שם שם כה), א"ל דרך הקב"ה לרבות מדברו אחד דברים הרבה ואתה אפשר שאין לך ריבוי דברים לתת לי ברכה אחת מן הניצולות:

פסוק לז

ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך. א"ר ברכיה גביר ברכה שביעית היא, שנאמר הוי גביר לאחיך (בראשית כז כט), אלא א"ל ברכה הראויה לך נתתי לו:

ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. זו ברכה חמישית שנאמר יעבדוך עמים (שם), ולמה אמרו תחלה, אלא כך אמר לו מלך עשיתיו עליך וברכותיך שלו הן עבדים וכל דיליה למאריה:

ולך [ולכה] איפוא. כלומר עכשיו כמו שדרשנו:

מה אעשה בני. אין הדברים חוזרין לאחור, אפי' בזמן שישראל בגלות ברכות הללו מתקיימות בהן, שהאומות חורשין וזורעין וקוצרין נוטעים גנות ופרדסים, וישראל אוכלים ושותין ומבהיקים בתורה:

פסוק לח

ויאמר עשו אל אביו הברכה. ה' פתוחה וחטורה להתמיה המלה:

הברכה אחת היא לך אבי. וכי בענין אחר נטית לברך:

ברכני גם אני אבי. יודע אני שהברכה ליעקב אלא ברך אף אותי:

וישא עשו (את) קולו ויבך. שתי טיפות דמעות הוריד מעיניו וירש מהם מלכות וסייף, מיד נתמלא עליו יצחק רחמים, אמר רבש"ע יוחן (ישעיה כו י), אמר הקב"ה רשע (שם) הוא, אמר יצחק בתימה בל למד צדק (שם), והלא הוא למד לעשות לי צדקה לכבדני, א"ל הקב"ה בארץ נכוחות יעול (שם), עתיד הוא לפשוט ידו בבית המקדש, אמר יצחק א"כ השפע לו טובה בעוה"ז, ובל יראה גאות ה' (שם), לעולם הבא:

תוכן העניינים

מדרש שכל טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה