אור ברסלב
מדרש שכל טוב בראשית › פרק כד

מדרש שכל טוב· מנחם בן שלמה

בראשית · פרק כד

פרק כג

פסוק א

ואברהם זקן בא בימים. לא שקפצה עליו זקנה כשמואל, אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים, והיה בן קל"ז שנה:

וה' בירך את אברהם בכל. בכל מיני ברכה הרבה, שהיו לו עבדים ונכסים, ויכול לשלוח שלוחים הרבה. ומדרשו שלא נתן לו בת כל עיקר, והשליטו ביצרו, ועשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא חיסר כלום, ולא נסהו עוד:

פסוק ב

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. שכבר היה זקן ועדיין היה בביתו, אפס כי אנשי עיר הקודש דרשו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:

המושל בכל אשר לו. שמינהו אפוטרופוס בנכסיו:

שים נא ידך תחת ירכי. נא לשון בקשה, ולפי שנתנה להם המילה בצער היו נשבעין בה, שעיקר שבועה בנקיטת חפץ, כגון ספר תורה ותפילין, וזה הדבר היה ג' שנים אחר פטירת שרה:

פסוק ג

ואשביעך בה' אלהי השמים. עד שלא נודע יחודו לבריותיו. ואלהי הארץ. אחרי שנודע יחודו לבריותיו:

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ואע"פ שהן צדקניות, וכ"ש על הרשעיות, יושב מלא ו', שהיה לו באותו פרק ישיב מלא שם:

פסוק ד

כי אם אל ארצי. שהייתי בה תחלה:

ואל מולדתי תלך. זו שכונתי:

ולקחת אשה לבני. המיוחד, ליצחק:

פסוק ה

ויאמר אליו העבד אולי. שמא לא תלך ולא תאבה האשה ללכת אחרי, לבא אצל בנך אל הארץ הזאת, ההשיב אשיב את בנך כדי לקחת אל הארץ אשר יצאת משם:

פסוק ו

ויאמר אליו אברהם השמר לך. א"ר אלעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ולפי שנקרב כליל לא רצה להוציאו אל חוץ לארץ ולהורידו מקדושה, לכן הזהירו ואמר פן תשיב את בני שמה:

פסוק ז

ה' אלהי השמים אשר לקחני. בדבריו:

מבית אבי ומארץ מולדתי. משכונתי ואותו שעה לא נודע יחודו לבריותיו בארץ:

ואשר דיבר לי. בהר המוריה:

ואשר נשבע לי. בין הבתרים:

לאמור. כמו שאמר לי בארץ בכניסתי שם:

הוא ישלח מלאכו לפניך. ללוותך ועוד אחרי ישלח להוציא לפניך אשה הגונה, ולקחת על ידו אשה לבני משם, ולא מנכסיא אחרת:

פסוק ח

ואם לא תאבה. זה אחד מן הדברים שאין טעמן נודע, בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר תאבה כנגד זכר, כגון לא תאבה לו (דברים יג ט), ויש לומר לשון נקבה, כגון זה, עד שיפרוט העניין, כגון ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, עד שהוא הולך אצלה:

ונקנית משבועתי זאת רק את בני לא תשיב שמה. רק לשון מיעוטא, נתכווין ברוח הקודש שבנו אינו חוזר לשם, אבל בן בנו חוזר שם ע"כ:

פסוק ט

וישם העבד [את] ידו תחת ירך אברהם אדוניו. לפי שלא היה מזרעו לכך לא בוש:

וישבע לו. בתפיסת מילה:

על הדבר הזה. שהשביעו וקיבל שבועתו עליו וענה אחריו אמן:

פסוק י

ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך. גמליו של אברהם היו נכרין בכל מקום שהיו יוצאין זמומין, שלא ישלחו פיהם בגזל:

וכל טוב אדוניו בידו . זו דייתיקי, להראות שהוא אפוטרופוס של אברהם, והיה הדייתיקי יוצאת על שמו, וכן אתה דורש ביוסף בבית פוטיפר, דכתיב ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד), דכתיב ויבא (הבית) [הביתה] לעשות מלאכתו (שם שם יא). ויקם וילך. מלמד שקפצה להם הדרך ובו ביום הלך אל ארם נהרים, שהיתה ממוצעת בין שני לשונות של נהר פרת אל עיר נחור, אחיו של אברהם:

פסוק יא

ויברך. הכריען על ברכיהן, שכן דרך הגמלים להיות כורעין בשעת שתיה, ודומה לו ויברך על ברכיו (דה"ב ו יג):

מחוץ לעיר אל באר המים. וכן אתה מוצא ביעקב ובמשה שיצאו ממקומן והלכו אל הבאר והצליחו:

לעת ערב. של אותו היום שיצא מחברון:

לעת צאת השואבות. הנשים הממלאות מים ומוליכות לצורך סעודת ערבית ולא נודע לי דמיון לתיבת השואבות, זולת מעיקר עניינה, כגון ותשאב (בראשית כד כ), שואב מימיך (דברים כט י), ושואבי מים (יהושע ט כא), והיה לי לדמותו לשאף, כדכתיב ושאף צמים (איוב ה ה), שאפה רוח (ירמיה ב כד), וכל דומיהן, ופירושו שקולט דבר ותפסו, אלא שאין דרך לפנינו להמיר אות באות ולדרוש ולא לעקם התיבה ולדרשה, זולתי בשמות:

פסוק יב

ויאמר. זו אחד מן שבעה דברים הנטעמין בשלשלת, וכולן לדורשה, וזה לפי שהרים קולו ואמר כיון שהתחלת גמור:

ה' אלהי אדוני אברהם שנתייחדת עליו מכל בריותיך:

הקרה. כלומר זמן בבקשה לפניך מה שאני מבקש, ודומה לו כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז כ), אשר קרך בדרך (דברים כה יח), את כל אשר קרהו (אסתר ד ז), וכל דומיהן:

היום. היום הזה התחלת לעשות נס שקפצה לי הדרך היום גמור הדבר:

ועשה חסד עם אדוני אברהם. שאע"פ שהוא צדיק גמור צריך הוא חסד שהוא מתגלגל ואומר הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד ז), והצליח דרכך:

פסוק יג

הנה אנכי נצב על עין המים. כבר פירשתי למה נקרא על עין המים:

ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. ובנת חסר ו', שלא יצאת באותו הפרק, זולתי רבקה לבדה:

פסוק יד

והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, וראויה לומר והיתה הנערה, כענין שנאמר והיתה לך לאשה (דברים כא יג), אלא כל מקום שסמוך והיה לענין נקבה אינו אלא נס, או דבר מופלא, ועליו הוא אומר, והיה בגויים (?), והיה העיר הקרובה אל החלל (דברים כא ג), ונס גדול היה שם כשנדרוש בעניינו, וכן כאן והיה הנערה שמעשה נס היה ששאל שלא כהוגן, וכשהענין משתנה, כגון כי יהיה נערה בתולה (דברים כב כג), נדרוש בענין אחר:

הנער. כולן חסר ה', שהיתה קטנה בת ג' שנים, כי בשנה שנעקד יצחק נולדה רבקה, והיה יצחק בן ל"ז שנה, ושהה ג' שנים עד שנשא את רבקה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, נמצא רבקה בנשואיה בת שלש שנים, ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים, שהרי דורות הראשונים בת שלש שנים כבת עשר של דורות הללו, ומכל מקום בת ג' ראויה לביאה, ועוד תראה כי הרן הוליד את מלכה לז' שנים, ואת שרה לח' שנים, כדדרשנו:

אשר אומר אליה הטי נא כדך (ואשת) [ואשתה]. כד היא לגין של כלי חרס, וראיה לדבר ותשבר כד על המבוע (קהלת יב ו):

ואשת (ואשתה). שב"א תחת הו' משמעת להבא, ואם היתה נפתחת היתה משמע לשון עבר:

ואמרה שתה. כדרך הנדיבים:

וגם גמליך אשקה אותה הוכחת. להיות עזר נכחו:

לעבדך ליצחק ובה אדע. אם היא הוגנת:

כי עשית חסד עם אדוני. שאין מזדווגין לו לאדם אלא לפי שראוי לו, שנאמ' כי לא ינוח שבט (רשע) [הרשע] על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג). ינוח. מלשון מנוח אשר ייטיב לך (רות ג א), וזהו זווגו:

פסוק טו

ויהי הוא טרם כלה לדבר. שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר עבד אברהם, ומשה, ושלמה. אליעזר, דכתיב טרם כלה לדבר. משה, דכתיב ויהי ככלותו וגו' (שמות לא יח). שלמה, דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל (מ"א ח נד), ונדרוש הדבר במדרש רבותינו כי לא נראה דבר פשוט, שהרי במשה ושלמה נענו לאחר שכלו תפילתן, ואילו אליעזר בטרם כלה וצ"ע:

והנה רבקה יוצאת. חסר ו' שמעולם לא יצאה לבדה, אלא בפעם הזאת:

אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם. חזר הכתוב לייחסה:

וכדה על שכמה. אילו נאמר כד הייתי אומר כד ואפילו גדול, אלא דכתיב כדה הראוי לשכמה קטן:

פסוק טז

והנערה היתה טובת מראה מאוד, בזיו איקונין של חוה, וכן דרשנו בשרה:

בתולה. שלא איבדה בתוליה אפילו בהכאת עץ, כ"ש ע"י איש:

ואיש לא ידעה. שלא תבע בה איש מעולם והרהרה והשיר בתוליה:

ותרד העינה. מעלות היו לו לאותו העין וירדה שם:

ותמלא כדה. בידה ולא בחבל:

ותעל. מלמד שהיתה זריזה במלאכתה:

פסוק יז

וירץ העבד לקראתה. כשראה בה זכות שהמים עלו לקראתה ולא הצריכה למלאות בחבל:

ויאמר הגמיאני נא מעט מים מכדך. מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו ושיעורו כדי שיקלוט אדם בפיו מן הכלי בפעם אחת:

פסוק יח

ותאמר שתה אדוני. נדיבה בת נדיבה מכבד הבריות והן מכובדין על הבריות, כדכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו' (תהלים מז י):

ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. בידה ולא שלקח הכד מידה.:

פסוק יט

ותכל. יש דורשין לשון אות נפש. כמו (ותכל) [ויכל] דוד (ש"ב ו יח), כלו תפלת דוד (תהלים עב כ), אבל המדרש אינו מדובר על אותו הפשט אלא ותכל להשקותו הוא שאל לוגמא אחת, והיא השקה כל צורכו, ודומה לו טרם כלה לדבר (בראשית כד טו), ככלותו לדבר (שמות לא יח), ככלת שלמה (מ"א ח נד), וכל דומיהן:

ותאמר גם לגמליך אשאב. מן המעיין לצרכו:

עד אם כלו לשתות. אחדל לשאוב ואם לא כלו, לא אחדל:

פסוק כ

ותמהר. כשראתו שותק:

ותער כדה. מה שנשאר בכד משתיית כל צרכו. עיקר מלת ותער לשון ריקון, ודומה לו אל תער נפשי (תהלים קמא ח), ויסוד התיבה ער, ולבי רחש להזכיר גם כערער בערבה (ירמיה יז ו), על אופן זה:

אל השוקת. כעין אגן היה שם מאבן, ובה משקין את הבהמות, וכן אתה מוצא בבנות יתרו, ותדלנה ותמלאנה את הרהטים (שמות ב טז):

ותרץ עוד אל הבאר לשאוב. חזר וקראו באר בשביל שעלו המים לקראתה, כדכתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):

ותשאב לכל (עשרה) גמליו. כדי צרכן:

פסוק כא

והאיש. מעתה הכתוב קראו איש על כל דבר, לפי שהיה נוהג עצמו בפרישות ובהצנע, כדרך רבו, עד שאמר עבד אברהם אנכי (פסוק לד), ומכאן ואילך קראו עבד כבתחלה, מכאן שאין אדם נענש בכינוי שם לחבירו, אם הוא הודיע בעצמו הכינוי. משתאה לה. רבותינו פירשו לשון שהות, ולא נראה בחבורי זה להמיר המלה אות באות ולדורשו כעניין הפשט, ורחש לבי להזכיר תיבת משתאה על אופן בהלה ומחשבה שהיה ממצמין ומצמצם שתייתו מחשב ומביט לה ומתבהל, ודומה לו אשתומם (כחדא שעה) [כשעה חדא] (דניאל ד טז), ויסוד התיבה שאה לבד, והתי"ו המתכוונת הרי היא תכשיט, כגון ט' שבתיבת נצטדק, וכן ת' שבתיבת ויתהלך, ודומה לו שאו ערים (ישעיה ו' יא), ושאיה יכת שער (שם כד יב), כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון, שאין לו מעמד בלא נו"ן, ועוד שאין שאון בלי קול, שנא' קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), וכאן כתיב מחריש לדעת מחשבותיה מתוך מעשיה, אם היא מרחמת על הבריות והגונה לבן אדוניו יודע אני שהצליח ה' דרכי, ואם לא לא הצליח דרכי בקפיצת הארץ, ואינו מעשה נס, אלא מרוצה בעלמא היתה:

פסוק כב

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. אז ידע שהיא הגונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות, כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

ויקח האיש נזם זהב. הוא נזם האף:

פסוק כו

ויקוד האיש. קידה על אפיים. (והשתחו) [וישתחו] לה'. שזימן לפניו אשה הגונה:

פסוק כט

ולרבקה אח ושמו לבן. שהיה מלובן ברשע:

פסוק לג

ויושם לפניו לאכול. וישם כתיב, מלמד שנתנו לפניו סם המות, ועד שמדברין בא מלאך והפך הקערה לפני בתואל ואכל ומת בלילה ההוא. תדע שהרי בפסוק דלקמן כתיב ויאמר אחיה ואמה (פסוק נה), ובתואל היכן היה, אלא כדדרשנו, שמת באותו סם המות:

פסוק לד

וה'. הוא ובית דינו:

ברך את אברם בכל. בני ארצו נתברכו בשבילו:

ויגדל. בעושר:

ויתן לו צאן ובקר וגו'. אינו נהנה מן הגזל, אלא מתת אלהים היא לו:

פסוק לו

ותלד שרה אשת אדני בן לאדוני. הודיעם שהוא יחידי לירושה:

אחרי זקנתה. הודיעם נפלאות ה':

ויתן לו את כל אשר לו. הוציא דייתיקי מכיסו להראות שאין ישמעאל יורש עם יצחק:

פסוק לז

וישבעני אדוני לאמר. ברוח הקודש:

לא תקח אשה לבני מבנות (הכנעניים) [הכנעני]. ענר אשכול וממרא:

אשר אנכי יושב בארצו:

פסוק לח

אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי. הודיעם שהוא מחבבן:

ולקחת אשה לבני. הודיעם שמינהו שליח:

פסוק לט

ואומר אל אדוני אולי. שמא לא תלך האשה אחרי אלא עד שילך בנך אצלה:

פסוק מ

ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו. הודיעם שבטחונו בהקב"ה:

ישלח מלאכו אתך והצליח דרכיך. הודיעם שמלאכי השרת מלווין אותו ואינו דואג:

ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי. שאינו ראוי להזדווג עם שאר משפחות:

פסוק מא

אז תנקה מאלתי. אלה לשון שבועה, ודומה לו ושמעה קול אלה (ויקרא ה א):

כי תבוא אל משפחתי. ואם לא יתנו לך. אחר שתבקשנו מאתם:

והיית נקי מאלתי. כאילו נתנה לך:

פסוק מג

הנה אנכי נצב על עין המים וממתין:

והיה העלמה. כלומר הנערה. ודומה לו הנה העלמה הרה (ישעיה ז יד), ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה):

פסוק מד

ואמרה. ו' שבראש התיבה משמעת להבא:

גם אתה שתה. גם לרבות האנשים שעמו.:

פסוק מה

אני טרם אכלה לדבר. נענתי במענה פי:

אל לבי. שלא הוצאתי הדיבור מפי אלא רחשתי בלבי. כל מי שנאמר בו אל לבו, הוא צדיק, וכל מי שנאמר בו בלבו, הוא רשע, בר מן חד, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה (בראשית יז יז), ובאמת דרשנוהו למה שינה:

והנה רבקה יוצאת. מזומנת לצאת באותו שעה:

וכדה. קטן מעין גופה על שכמה:

ואמר אליה השקיני נא. השקני משמע כדי צרכי ושינה בדברים:

פסוק מו

ותמהר [ותורד] כדה מעליה. לאחזתו בידה:

ותאמר שתה. כל צרכך:

וגם גמליך אשקה. כדדרשנו:

פסוק מז

ואשאל אותה. זהו כלל במקרה כל תיבה שהוא פועל או מפעל או סיפור ותחלתה וא"ו, ויש פתח תחת הו', הרי היא לשעבר, ואם שבא תחתיה, הרי היא להבא, כגון ואמרה אליו אחי ובית אבי (בראשית מו לא), ואכלה מצידי (שם כז יט), ואבאה אליה (שם כט כא), ואגידה לכם (שם מט א), ודומיהן. ולשעבר, ואמר ה' אלהי (שם כד מב), ואכל מכל (שם כז לג), ואבא היום (פסוק מב), ואהיה מתהלך (ש"ב ז ו), וכל דומיהן. אבל כל תיבה שהוא דיבור ממש יוצא מתנאי זה, כי כל מקום הו' נפתחת בין לשעבר בין להבא, כגון שמעה ואדברה (תהלים נ ז), ואדברה אליך (דברים ה לא), וכל דומיהן, והכרת אותותם, כי דיבור שהוא להבא הוטל לו ה' בסופה:

ואשאל אותה. להתבשר בפיה לאמר בת מי את, שדאגתי שמא אינה הוגנת:

ותאמר בת בתואל. ומיד:

ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה:

פסוק מח

ואקוד ואשתחוה [לה'] ואברך [את ה'] אלהי אדוני אברהם. לימדם שצריך לברך שם הנכבד על בשורה טובה:

אשר הנחני בדרך אמת. התחיל ראש אמנה:

לקחת את בת אחי אדוני לבנו. כמו שציוה עלי:

פסוק מט

ועתה כלומר ועתה שאתם מכירין שמאת הגבורה היא:

אם ישכם עושים חסד. שלא להטריחו לכאן:

ואמת את אדוני. שתעשו כמו שציוה עלי שימצאו דבריו אמיתים כאילו הוא אצליכם:

הגידו לי. ואם לא ואפנה על ימין. וזהו מדרשו ואקח לו את בת ישמעאל:

או על שמאל. או מבנות לוט. שאמר לו אברהם אם השמאל ואימינה (בראשית יג ט). כדדרשנו:

פסוק נ

ויען לבן ובתואל. אביו שעדיין היה חי:

ויאמרו (אם) מה' יצא הדבר. הזה, כי שמענו בהר המוריה נתבשר דבר זה, ועוד שאנו שומעין מפיך שקפצה הארץ לפניך:

לא נוכל דבר אליך רע או טוב אלא כמו שנגזר מאת הקב"ה:

דבר. כמו לדבר:

תוכן העניינים

מדרש שכל טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה