אור ברסלב

מדרש לקח טוב· רבנו טוביה ב"ר אליעזר

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

הללויה כי טוב ה' זמרו לשמו כי נעים כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו: (תהילים קל״ה:ג׳-ד׳)

טוב הוא הקב״ה לכל באי העולם וביותר עם ישראל שלא בחר בכל אומה ולשון כי אם בישראל שנאמר (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כשם שהסגולה חביבה לו לאדם יותר מכל ירושה ונחלה כך ישראל חביבין לפני הקב״ה יותר מכל העולם כלו. וכן הוא אומר (דברים י׳:ט״ו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם וגו' לפיכך אמר דוד הללויה כי טוב ה' זמרו לשמו כי נעים. אע״פ שהטובות של הקב״ה במלא הלולינו אין אנו מספיקין להללו כפי טובותיו. וכן הוא אומר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. לפיכך נאמר הללויה כי טוב ה' זמרו לשמו. שהוא מזכיר שמו הנכבד והנורא על כל מצוה ומצור, ואח״כ מודיע שבחן של ישראל שלא בחר באומה אחרת זולתם כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. בוא וראה מה כתיב בסוף ספר ויקרא (ויקרא כ״ז:ל״ד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל. והתחיל בספר רביעי וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל. הרי כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו:

וידבר. הפסיק הענין של מעלה. וידבר לשון זריזות, (יהושע כ׳:ב׳) וידבר ה' אל יהושע תנו לכם את ערי המקלט. ה'. השם הנכבד והנורא אשר לא קריאתו ככתבו כענין (שמות ג׳:ט״ו) זה שמי לעלם. אל משה. כדי הוא השליח לשלוחו. במדבר סיני באהל מועד. בתחלה דבר הקב״ה למשה בסנה ואח״כ במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה' אל משה במדין. ואח״כ במצרים שנא' (שם יב) (וידבר) [ויאמר] ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. ואח״כ בסיני שנאמר (שם כ) וידבר אלהים (אל משה) את כל הדברים האלה לאמר. משהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא מאהל מועד בצניעות. באחד לחדש השני בשנה השנית. ומה ראה הדיבור לומר באיזה זמן באיזה מקום בכמה בחדש באי זה חדש באיזה שנה:

טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל אמר באיזה זמן דכתיב במדבר סיני בזמן שהיו במדבר סיני ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו אלא בזמן שהם במדבר סיני. ומה בא ללמדנו שזה ספר רביעי שהרי נמנו בתחלת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים. להודיע כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים. ובשניה נמנו בעלותם ממצרים. אלא שקיצר היחוס ולא נתיחסו אלא עד משה ואהרן שנאמר (שם ו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. וכתיב (שם) אלה ראשי בית אבותם. לבסוף הכליל המנין שנאמר (שם יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בשש מאות אלף רגלי ללמדך כמה פרו ורבו ישראל במאתים ועשר שנים. ובשלישית נמנו בעשית המשכן שנאמר (שמות ל׳:י״א-י״ב) וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל וגו' וכתיב (שם לח) בקע לגלגלת. וכתיב (שם) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שם לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ושהה עד פ' יום עד שניתנו לוחות השניים ואחרי כן נאמרה פרשת ויקהל ואז ניתנו השקלים ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו כופר. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון וזה היה באחד לחדש השני בשנה (השלישית) שלא תאמר זהו שנאמר בכי תשא את ראש בני ישראל. אלא אותו החשבון היה לצורך היחוסין שכל פרשה שהקב״ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם. וכן הוא אומר במתן תורה (שם יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל. וכן בהקמת המשכן. וכן בפעם הראשון דכתיב (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וכן לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור. באהל מועד. וכן הוא אומר (שמות כה) ונועדתי לך שם וגו', בכמה בחדש. באחד. להודיע שזה המעשה היה קודם שנעלה הענן מעל המשכן ליסע. באיזה חדש. לשנה השנית. להודיע שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי כתיב (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שנאמר בפרשת בהעלותך והדבור היה בשנה השנית בחדש הראשון. למדנו שלא ניתנה התורה אלא לידרש. לצאתם מארץ מצרים. שלא תאמר להקמת המשכן הוא המנין, ד''א לצאתם מארץ מצרים יציאתם מארץ מצרים גרמה להתיחסם לדגלים, באותה שעה אמר לו לך אמור להם לישראל:

פסוק ב

פס'. שאו. פתח במשה לבדו וחזר ואמר שאו. אלא מתוך שאמר אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ידענו שאהרן היה עמו אבל הדבור לא היה אלא למשה וזה מנין רביעי. והחמישי ע״י משה ואלעזר הכהן אחרי המגפה. משל לרועה שהיה רועה את עדרו ובא זאב וטרף מהם ורצה בעל הצאן למנות את עדרו. והוא נקרא חומש הפקודים. שאו. בלשון גדולה וכן הוא אומר (מ״ב כה ירמיהו נ״ב:ל״א) נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה ויוצא אותו מלך בבל [בשנת מלכו] (בשתים מלכותו) מבית הכלא. שאו את ראש. עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי העולם שהם מתיחסים מכל אומה ולשון. וכן הוא אומר (שיר השירים ד׳:י״ב) גן נעול אחותי כלה וגו'. כל עדת. מלמד שכלם נתיחסו ולא נמצא בהן פסול חוץ מבן הישראלית שנתפרסם. למשפחותם לבית אבותם. מלמד שמשפחת אב קרויה משפחה שישראל מתיחסים לאבות בכל מקום ואומות העולם מתיחסים לאמותם כענין שנאמר (שמואל ב כ״א:כ״ב) את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת. היא ערפה היא הרפה שהיו דשים פלשתים בתשמישתה כריפות לכך לא נזכרו שמות אבותיהן של עובדי כוכבים כי אם במקומות ידועים והם כענין פר בן בקר אע״פ שאין לבהמות יחס אמר פר בן בקר. במספר שמות שהיו קוראין להם בשמותן. כל זכר לגולגלותם. שהיה מעביר אחד אחד:

פסוק ג

פס'. מבן עשרים שנה ומעלה. שאין שנת עשרים מן המנין. תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. הוא שאמר שאו את ראש:

פסוק ד

פס'. ואתכם יהיו איש איש למטה. כדי ליתן גדולה לכל שבט ושבט. וכן מצאנו שאין לך מן השבטים שלא העמידו (מלכים) ונביאים. איש ראש לבית (אבותם) [אבותיו] הוא. שלא יתגדל נשיא שבט זה על נשיא שבט זה;

פסוק ה

פס'. ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם. אתם עיקר להם. לראובן אליצור בן שדיאור וגו' עד לנפתלי אחירע בן עינן. אין אתה מוצא השבטים נמנין בכל מקום שוין אלא פעם מקדים זה ופעם מקדים זה ללמדך שכלם שוין לפני הקב״ה וכן הוא אומר (בראשית מ״ט:כ״ח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. שבטו של לוי לא נפקד עם שאר השבטים לפיכך לא היה ללוי נשיא שבט בפקוד בני ישראל. לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד. במרגלים ובנשיאים ייחס את יוסף על אפרים. ובמרגלים ובחלוק הארץ ייחס את יוסף על מנשה. זהו שאמר יעקב (שם מח) גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם וגו'. שפקודי בני אפרים ארבעים אלף וחמש מאות ופקודי בני מנשה שנים ושלשים אלף ומאתים. ובגדולה מתחילין מן הגדול. ובחלוק הארץ נתיחס יוסף על בני מנשה לפי שנתרבתה נחלתם. וכן הוא אומר (יהושע י״ז:ה׳) ויפלו חבלי בני מנשה עשרה מפני בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה לכך נתיחס יוסף על בני מנשה בנחלות:

פסוק טז

פס'. אלה קריאי העדה, ביו״ד כתיב מלמד שכלם היו צדיקים והם היו בנתינת עשרת הדברות. שהרי בויקח קרח (במדבר טז) קריאי מועד חסר יו״ד על שהיו רשעים:

פסוק יז

פס'. ויקח משה ואהרן. מלמד שמשכן בדברים להודיע גדולתו של משה שביום שאמר לו הקב״ה למשה בו ביום כנסן אף הם לא נתעכבו. אשר נקבו בשמת. כתיב חסר וא״ו מלמד שכל הצדיקים כל זמן שגדולה מתוספת עליהן הם משפילין את עצמם:

פסוק יח

פס'. ואת כל העדה הקהילו כלם שוין ברציון אחד. באחד לחדש השני. היה הדבור למשה רבינו. באחד לחדש השני. היה המעשה להודיעך זריזותם. ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. ויתיחסו וכן הוא אומר (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ:

פסוק יט

פס'. כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני. לא שהיה שואל לו אמור כמה במשפחתך אלא היו עוברין בכבוד כחיילות של בית דוד:

פסוק כ

פס'. ויהיו בני ראובן בכור ישראל. במספר שמות. ד' במספר שמות מלאין. ראובן שמעון גד ומנשה לפי שנתחלקו מנחלת ארץ ישראל ונטלו נחלתם בעבר הירדן ונתגאו בעשרם. ובשמעון ולוי כתיב (שם מט) אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל צא מכאן לוי נשאר שמעון כדרך ראובן גד ומנשה:

פסוק מב

פס'. בני נפתלי תולדותם. כלם כתוב בהן לבני וכאן בני. מלמד שהיו [כל בניהם זכרים ולא היו להם נקבות:

פסוק מד

פס'. אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש. כדי לזכור להם זכות יעקב אבינו שנאמר בברכתו (שם) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר איש, לבני שמעון תולדותם למשפחותם [וגו'] פקודיו. מה נשתנה שמעון שנאמר בו פקודיו, מלמד שהיו עתידין להפקד משבטו שהרי חסרו בחומש הפקודים שלשים ושבעה אלף ומאה:

פסוק מה

פס'. ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ולהלן הוא אומר (שמות ל״ח:כ״ו) בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקדש לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרו מהם נפש אחת. שבמלאכת המשכן נמצאו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ובשנה השנית נמצאו החשבונות שוות:

פסוק מט

פס'. אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. אבל אתה נושא את שמותם לגדולה אחרת לצורך המשכן:

פסוק נ

פס'. ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן. במדבר. והמה ישרתוהו. בארץ ישראל. וכן הוא אומר בדוד (דברי הימים א ט״ו:י״ג) כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' (שם יג) פרץ בעוזא כיון שפשט עוזא ידו לאחוז בארון מיד מת כי ראה כי שמטו הבקר. וסביב למשכן יחנו. זה באהל מועד במדבר:

פסוק נג

פס'. והלוים יחנו סביב למשכן העדות, זה בית עולמים. דתנן במסכת תמיד בג' מקומות כהנים משמרין בבית המקדש. בבית אבטינס. בבית הניצוץ. בבית המוקד וכו':

פסוק נד

פס'. ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה. להיות הלוים חונים סביב למשכן כך עשו להזהיר עצמם שלא ליקרב למשכן:

פרק ב

פסוק א

פס'. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זה אחד מעשרה מקומות שנדבר למשה ולאהרן:

פסוק ב

פס'. איש על דגלו באותות לבית אבותם. חיבה יתירה היתה למלך מלכי המלכים על ישראל והשרה אותם בדגלים כדי שלא יהו מעורבין. בוא וראה כשהסתכל בהם בלעם וראה אותם חונים לשבטיהם לא היה לו פתחון פה עליהם שנאמר (במדבר כ״ד:ב׳) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. וכן מצאנו באבינו יעקב כשבא ליפטר מן העולם קרא לבניו וברכם וצום שלא תהא בריה מגעת במטתו אלא בניו כיצד יהודה ויששכר וזבולן למזרח. אפרים מנשה ובנימן למערב. ראובן שמעון גד לדרום. דן אשר ונפתלי לצפון. וכן הוא אומר (בראשית מ״ח:ה׳) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. מהו יהיו לי לצרכי לשאת את מטתי. דוגמה הם לבניהם שהן עתידין להקיף בחנייתם את המשכן בזה הענין לפיכך אמר לו הקב״ה למשה איש על דגלו באותות' לבית אבותם יחנו שלא לשנות מטכסים שנתן להם אביהם. שכשם שהקיפו את מטת אביהן כך יקיפו את משכני:

וכך היו הלוים חונים סביבות המשכן שנאמר והלוים יחנו סביב למשכן העדות. משה ואהרן ובניו וסמוך להם יהודה יששכר וזבולון שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. בני קהת מן הדרום וסמוך להם ראובן ושמעון וגד. בוא וראה שהשבטים הסמוכים למשה ולאהרן כלם גדולים בתורה. יהודה (שם מט) לא יסור שבט מיהודה. יששכר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. על שהיו שכנים לתורה היו כלם בני תורה אבל השלשת השבטים הסמוכים לבני קהת שהיו בניו בני מחלוקת דכתיב (במדבר ט״ז:א׳) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי נכנסו עמם במחלוקת שהרי און בן פלת מבני ראובן היה. וגם בחרו להם ארץ הגלעד. ושמעון יצא ממנו זמרי בן סלוא. בני גרשון מן המערב. וסמוכין להם אפרים ומנשה עמם ארבעה מארבע רוחות וארון וענן הולך דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וענן שכינה שהיה ביניהן. ואחד מסיך על גביהן שנא' (במדבר י׳:ל״ג-ל״ד) וענן ה' עליהם יומם. הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים ומשוה להם הדרך. והמסיך עליהן מפני השרב ומפני הצינה. סימן היה למשה רבינו כשמסתלק הענן אשר על המשכן היה אומר ( שם יא) קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך כיון שהיה הענן מסתלק מיד היו מתקנין את עצמן למסע ומשוים כליהם על הבהמה. תקע בחצוצרות נסע יהודה ודגלו. תחלה הנשיא ושבטו אחריו ואשר חונים אחריו עמו יששכר וזבולון וסימניות לכל דגל ודגל מפה צבועה והעננים היו עומדין על גביהן וכמין קורה היה יוצא מתוך הענן שהיו יודעין לאיזה רוח הן הולכין וכך היה מסען לכל דגל ודגל. בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי על שם (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד מצוייר בו דודאים דמות אדם על שם (שם ל) וימצא דודאים:

פסוק יז

פס'. ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין. ומשימין את הקרשים על העגלות ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי. עליו מנשה ובנימין מצוייר בו דמות שור על שם (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם ועליו אשר ונפתלי מצוייר בו נשר על שם (שם לב) כנשר יעיר קנו שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים. וכך היו הולכין עד מקום שהיה רצון הקב״ה שיחנו. עמדו להם ענני הכבוד התחילו להעמיד אהליהם. ענן השכינה שהיה מהלך על המשכן היה מהלך על מחנה לויה באמצע המחנות הוא היה עומד תחלה. כיון שהיה עומד לו היו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המחנות. וחונים כל אחד ואחד במקומו. וזו היתה גדולה ביד משה שלא היה ענן השכינה יורד למשכן עד שהיה משה אומר (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל מיד היו ענני כבוד באים ומקיפים אותם כך כיבדם הקב״ה ונתן טכסיס לכל אומה ולשון. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים לחדש ימינו כקדם ולקיים עלינו מקרא שכתוב (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכתיב (הושע י״ב:י׳) עוד אושיבך באהלים כימי מועד. ד״א מאסף לכל המחנות שכל מי שנמשך אחריהן (מתקנים) המחנות היה נאסף אל מחנה דן לפי שהיה אחרון. ד״א מאסף לכל המחנות לא היו מתאספין עד שהיה בא דגל מהנה דן. והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו. כדי שיהו קרובים לתפלה:

פסוק לד

פס'. ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן (עשו) [חנו] לדגליהם וכן נסעו. מלמד שלא היו מקפידין זה על זה אלא שלום ורעות היה ביניהם. איש למשפחותיו על בית אבותיו. מלמד שלא היה בהם פסול:

פרק ג

פסוק ג

פס'. ואלה שמות בני אהרן. שקולין היו כנגד הכל. ואלה שמות בני אהרן. פתח במשה ובאהרן ומפרש שמות בני אהרן. מיכן אמר רבי שמואל בר נחמני כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו הוא ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה. וכתיב ואלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים. הגונין וראוין למשיחה וגדולה:

פסוק ד

פס'. וימת נדב ואביהוא לפני ה' [וגו'] ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר. מלמד שאם היה להם בנים בניהן קודמין לאחיהם. על פני אהרן אביהם. שמלאו מקום אביהם בחיי אביהם:

פסוק ו

פס'. הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו. ת״ר ונלוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר אתה אומר בעבודתו הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בעבודתם כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי בעבודתם אמור. הא מה אני מקיים ונלוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר. מיכן אמרו הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס. ובבית הניצוץ. ובבית המוקד. והלוים בעשרים ואחד מקומות חמשה על חמשה שערי הבית. ארבעה על ארבע פנותיו. ה' על ה' שערי עזרה. וד' על ד' פנותיו מבחוץ. אחד בלשכת הקרבן. ואחד בלשכת הפרוכת. ואחד אחרי (הפרוכת). מנא הני מילי אמר רב יהודה מסורא ואמרי לה במתניתא (דברי הימים א כ״ו:י״ז) [שנים] (למזרחה) ליום ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה ולאסופים שנים (עשר) לפרבר למערב [ארבעה] למסלה ליום אמרינן במס' תמיד האי דא פרבר חד הוא אחרינא הוא דאזיל ויתיב גביה משום דקאי אבראי. מאי לפרבר אמר רבה בר רב שילה כמאן דאמר כלפי בר:

פסוק ח

פס'. ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבוד את עבודת המשכן. וכן אמר למעלה לעבוד את עבודת המשכן. חד בשירה וחד (בהפשט וניתוח):

פסוק ט

פס'. ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונם נתונם, חסר יו״ד מלמד שנמסרו כולם כאיש אחד ולמה שתי פעמים אחד למשכן ואחד לבית העולמים. המה לו מאת בני ישראל. שנכנסו לוים לעבוד את הקדש תחת כל בכור בבני ישראל:

פסוק י

פס'. ואת אהרן ואת בניו תפקד, תמנה. ושמרו את כהנתם. קדשי קדשים. והזר הקרב יומת. זה עונש:

פסוק יב

פס'. ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל. זה שאמר הכתוב (דברים י) בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל. דוקא שיפטר מכאן לויה שבכרה בנה פטור מחמש סלעים:

פסוק יג

פס'. כי לי כל בכור. בג' מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ. במצרים מה הוא אומר (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור. במדבר הוא אומר (במדבר ח) כי לי כל בכור. בכניסתן לארץ הוא אומר (שמות י״ג:י״ב) והיה כי יביאך ה' אלהיך. והעברת כל פטר רחם לה'. ביום הכותי כל בכור. להגיד מה גרם. לי יהיו. כהויתן יהו. עשרים וארבעה מתנות כהונה הם. וכלם לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח. ואלו הן עשר במקדש. וארבע בירושלים. ועשר בגבולין. י' במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם ודאי. אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. ומותר העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ושירי מנחות. וד' בירושלים. הבכורה. והבכורים. ומורם מתודה ואיל נזיר. ועורות קדשים. וי' בגבולין. תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. וראשית הגז. ומתנות. ופדיון הבן. ופדיון פטר חמור. ושדה אחוזה. ושדה חרמים. וגזל הגר: פירושם חטאת. כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר ושאר חטאות כגון האוכל חלב ודם בשוגג או מחלל את השבת בשוגג על אחת מן המצות שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כל חטאת שניתן דמה בחוץ. אבל חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ושל כהן משיח ופר העלם דבר של צבור לשריפה הן עומדין. חטאת העוף. כיצד היה מולק אותו חותך השזרה ומפרקת כלה עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו. ובעולה שנים או רוב שנים ומזה מדמה על קיר המזבח והבשר נאכל לכהנים. אשם ודאי. ואשם נזיר. אשם מצורע. אשם מעילות. נפש כי תמעול מעל. אשם שפחה חרופה שנאמר (ויקרא י״ט:כ׳) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והביא את אשמו מכל אלו מקריב את הדם ואת האמורים והנותר נאכל לכהנים לזכרים שנאמר (שם ז) זאת תורת האשם כל זכר בכהנים יאכל אותה. אשם תלוי כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אי זה מהן אכל זהו אשם תלוי והאמורין והבשר לכהנים. זבחי שלמי צבור. אלו כבשי עצרת שנאמר (שם כג) ושני כבשים בני שנה (לז') [לזבה] שלמים. הדם והאמורין נקטר והשאר לכהנים. לוג שמן של מצורע. מצורע שנתרפא מביא כבש אשם ולוג שמן עמו מזה ממנו שבע פעמים ונותן על בוהנות ידיו ורגליו של מצורע ועל תנוך אזנו והנותר מן הלוג נוטלו הכהן. מותר העומר הנקרב בט״ז בניסן קומץ ממנו מלא קומצו למזבח והנותר לכהנים. שתי הלחם של עצרת חמץ ולחם הפנים מצה נאפים מערב שבת ונערכים בשבת. ולשבת הבאה מביאין אחרים ונאכלין הראשונים. שירי המנחות של מנחת מחבת ומנחת מרחשת וכן חלות וכן רקיקי מביאין לכהן וקומץ מלא קומצו למזבח והנותר נאכל לכהנים. ד' בירושלים הבכור. בכור בהמה טהורה בעדרו. ואפילו לכהן היה מקריב חלבו ודמו במזבח. והבשר נאכל לכהנים בירושלים כשהוא תם. אבל בעל מום נאכל לכהן בבל מקום שירצה. ואם רוצה להאכיל ממנו לישראל מותר. הביכורים היה יורד לתוך שדהו (ודשנו) גמר הפרי מביאין בטנא ואם היה רחוק מירושלים מיבשן. דתנן הקרובים מביאין תאנים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים. וקורא מן (דברים כ״ו:י״א) הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב. נאכלין לכהנים. המורם מן התודה. מי שהתנדב תודה סתם היה מביא כבש ומביא עשרים עשרונות י' חמץ וי' מצה שלשת מינין חלות. ורקיקין. ורבוכה. הכל ארבעים חלות נותן מהן ד' לכהנים שנאמר (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנה אחד מכל קרבן. ומן הכבש נותן חזה ושוק לכהנים. והנותר מן החלות ומן הכבש נאכל לבעלים. ומורם מאיל נזיר שסתם נזירות שלשים. ובמלאת ימי נזרו מביא קרבן חלות ורקיקים. ומבשל מן האיל בדוד שנאמר (במדבר ו׳:י״ט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ומניחן על כפי הנזיר. ומניח כהן ידו תחת יד בעלים ומניף. ונאכלין לכהנים עם חזה ושוק של איל. עורות קדשים. (ויקרא ז׳:ח׳) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. וכן עורות תודה ושלמים ומעשר ופסח. י' בגבולין תרומה גדולה תרי ממאה. תרומת מעשר אחד מעשרה שהיה הלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. החלה הנפרשת מן העיסה משיעור מ״ג בצים וחומש ביצה. (דברים י״ח:ד׳) וראשית גז צאנך תתן לו. שעור משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל. המתנות. שנאמר (שם) וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח. פדיון הבן. שכל מי שנולד לו בן זכר מאשה בתולה ואע״פ שיש לו בנים חייב לפדותו בחמש סלעים שנאמר (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חדש תפדה. ולאחר שנטלן הכהן ורוצה להחזירם הרשות בידו. פדיון פטר (רחם) שנאמר (שמות י״ג:י״ג) ופטר חמור תפדה בשה. ואם אינו פודהו עורפהו בקופיץ מאחוריו. שנאמר (שם) ואם לא תפדה וערפתו ואחר שעורפו קוברו. ולמה עורפו אמרו חכמים הוא רוצה לאבד ממון הכהן לפיכך יאבד ממונו. שדה אחוזה. שהמקדיש שדה אחוזה שירש מאבותיו ורוצה לפדותה קודם היובל כל שדה שנזרעת כור שעורים היה פודה בחמשים שקל כסף ואם פחותה אם יתירה היה נותן לפי חשבון זה ואם עבר היובל ולא פדה (נעשה) לכהנים. שדה חרמים. שאם היה אחד מישראל אומר שדה זה יהיה בחרם שוב לא היה לו למכרה או לפדותה שנאמר (במדבר י״ח:י״ד-ט״ו) כל חרם בישראל לך יהיה. ונאמר (ויקרא כ״ז:כ״ח) כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו וגו' גזל הגר כגון שגזל אדם לגר ותבעו לדין ונשבע לו ומת הגר ואח״כ נודע לו שנשבע לשקר חייב להחזיר הגזל לכהן שנאמר (במדבר ה׳:ח׳) ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן וגו' זה הממון. כל אלו נאמרו בברית מלה. שנאמר (שם יח) כל תרומות הקדשים אשר (יקדישו) [ירימו] בני ישראל וגו'. ברית מלח עולם הוא בכלל שנאמר (שם) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי כלל המתנות פרט אלו המפורשות שכתבנו ארבעה ועשרים מתנות כהונה. סליק״ו:

פסוק טו

פס'. פקוד את בני לוי. בתחלה אמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. וחזר ואמר פקוד את בני לוי. אלא מלמד שידע הקב״ה שישראל חוטאין והוא גוזר עליהן (שם יד) במדבר הזה יתמו ושם ימותו ובקש להוציאן מן הגזרה. כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם, חיבה נוספה להן שישראל נמנו מבן עשרים שנה ומעלה והלוים מבן חדש:

פסוק טז

פס'. ויפקוד אותם משה. בוא וראה בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות שהרי לגרשון משפחת הגרשוני פקודיהם שבעת אלפים ושש מאות:

פסוק כז

(פס'). ולקהת משפחת העמרמי ומשפחת היצהרי. במספר כל זכר מבן חדש ומעלה שמנת אלפים ושש מאות. למררי משפחת המחלי ומשפחת המושי כל זכר מבן חדש ומעלה ששת אלפים ומאתים. הכל עשרים ושנים אלף ושלש מאות וכתב כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן וגו' שנים ועשרים אלף, שאלה זו שאל קונתקוס הגמון את רבן יוחנן בן זכאי אמר לו שלש מאות אלו שלא הזכירם בכלל הלוים היו בכורות ואין בכור מפקיע בכור שכבר היה (קודם) [קדש]. במסכת בכורות בתחלת המסכתא:

פסוק לב

פס'. ונשיא נשיאי הלוי. זה אמרכלא מאי אמרכלא אמר כלא על פיו היו עושין כל דבר ודבר:

פסוק לח

פס'. והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו משה בחד מקום. אהרן בחד מקום. ובניו בחד מקום. מכאן אמרו בג' מקומות כהנים שומרים בית המקדש וכו':

פסוק לט

פס'. כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן. אהר״ן נקוד לפי שהדבור תחלת הפרשה למשה לבדו ואהרן נצטרף עמו אחרי כן:

פסוק מ

פס'. ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר. מבאן אמרו כהנים ולוים פטורים לעולם שהרי פטרו את כל ישראל במדבר לא פטרו את של עצמן:

פסוק מו

פס'. ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים. שהרי עשרים ושנים אלף בכורות ישראל יצאו תחת עשרים ושנים אלף לוים עדפו בכורי ישראל שלשה ושבעים ומאתים שהוצרכו לתת חמשת שקלים:

פס'. ויפקוד אותם משה על פי ה', רבי יהודה הלוי בן שלום אומר מלמד שהיה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם והשכינה מקדמת ואומרת לו יש באהל זה כך. וכך יש באהל זה. שנאמר על פי ה':

פסוק נ

פס'. מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף. אמר משה רבינו כיצד אעשה אם אומר לישראל תן לי פדיון בנך אמר לי כבר פדאו בן לוי. מה עשה משה הביא שנים ועשרים אלף פיתקין וכתב עליהם בן לוי. ומאתים ושבעים ושלשה כתב עליהם חמשת שקלים בללם ונתנם בקלפי ואמר להם בואו טלו פתקיכון כל מי שעלה בידו בן לוי אומר לו כבר פדאך בן לוי. וכל מי שעלה בידו חמשת שקלים אומרים לו תן פדיונך וצא:

פסוק נא

פס'. ויתן משה את כסף הפדוים לאהרן ולבניו מחצה לאחרן ומחצה לבניו. על פי ה'. זו אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה:

פרק ד

פסוק ב

פס'. נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי. נתיחס קהת מתוך בני לוי מפני כבודם של משה ואהרן. וכן אמר לו משה לקרח (כמדבר טז) המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל ובקשתם גם כהונה. לפיכך נבדלו בני קהת לעבוד עבודת קדש הקדשים כמו שאומר בענין. ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות. כל אלו הבגדים שהיו מכסין בהן כלי הקדש נקראים בגדי שרד. ובני קהת נושאים בכתף. כדכתיב (שם ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו:

פסוק יח

פס'. אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. שלא ימותו בלא זמנם. ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. רבותינו אמרו בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם. ודומה כבלע את הקדש שהוא לשון כבוי כלומר בשעה שיכסו אותם. כמו (בראשית מ״א:ז׳) ותבלענה השבלים הדקות שהיו מכבים את השבלים הטובות:

פסוק כב

כתוב טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו: (נחום א׳:ז׳)

בוא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אם מורדת בו מדינה הוא עושה מלחמה עליה והורג את הרעים ואת הטובים. אבל הקב״ה אינו כן אלא בזמן שהוא כועס על מכעיסיו הוא מאבד את הרשעים וממלט את הצדיקים שנאמר ויודע חוסי בו. שהרי חטאו דור אנוש איבד אותם והציל את חנוך. חטאו דור המבול איבד אותם והציל את נח. חטאו הסדומיים איבד אותם והציל את לוט. חטאו המצריים הביא עליהם חשך. (שמות י׳:כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. הרי ויודע חוסי בו. חטאו ישראל במדבר פרע מהם חוץ משבטו של לוי. שנאמר (שם לב) ויאספו אליו כל בני לוי. אמר הקב״ה יודע אני מי נשתתף לעגלם ומי לא נשתתף. (במדבר ד׳:י״ח) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים. וכן הוא אומר (שם א) אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. כדי להוציאם מן הגזירה שראה הקב״ה שעתידין ישראל להכעיס במדבר והוא גוזר עליהם (שם יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה. יצאו הלוים שהיו פקודיהם מבן חדש ומעלה. לפיכך אמר הקב״ה (שם א) ואתה הפקד את את? הלוים על משכן העדות ועל כל כליו. ועל הכל בני קהת שהיו קרובין לשכינה שנא' (שם ג) ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. ושנים להם בני גרשון נושאי יריעות המשכן ומכסהו שנאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם נשיאות ראש היה להם להיות עובדים לפני. וכן הוא אומר (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. מבן שלשים שנה ומעלה. בחמשה זמנים הלוים נמנים מבן חדש מבן שלשים שנאמר מבן שלשים. מבן חדש להיות פוטרין את בכורי ישראל מבן (שלשים) ליטול מניות הלוים דכתיב בדברי הימים בפרשת יחזקיהו המלך דכתיב (דברי הימים ב ל״א:ט״ז) מלבד התיחס לזכרים מבן שלש שנים ולמעלה לכל הבא לבית ה' לדבר יום ביומו לעבודתם במשמרותם במחלקותיהם. מבן חמש ועשרים שנה מתחנכין לעבודה ולומדין כל חמש. ומבן שלשים היו מתחילין לעבוד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה:

פסוק כג

פס'. מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד. איזו היא עבודה שהיא צריבה עבודה הוי אומר זה השיר, כדתנן במסכת ערכין אין פוחתין מי״ב לוים העומדים על הדוכן. ואמרינן בגמרא כנגד מי אמר רב פפא כנגד תשעה כנורות וב' נבלים וצלצל שהם י״ב שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ה:י׳) הוא ובניו ואחיו שנים עשר וכתיב (עזרא ג׳:ט׳) ויעמד (יהושע הוא ובניו אחריו קדמיאל) [ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו] וכו'. לא היו אומרין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן הקול בנעימה. ותנן במסכת תמיד שהה לנסך הניף בסודרין. הקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר. השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש וכו' יהי רצון שיבנה במהרה בימינו. כיצד נמנו ישראל והלוים ביום א' מלמד שקרא משה רבינו לשרי האלפים ושרי האלפים לשרי המאות ושרי המאות לשרי העשרות ולוים ביום א'. תדע שהרי בימי דוד לא שב יואב מלמנות את ישראל עד תשעה חדשים ועשרים יום לפי שהיו ישראל מפוזרין בערים. אבל במדבר היו כלם מקובצים לפיכך נמנו ביום אחד. מכאן למדנו שאין מעבירין על המצות שאע״פ שלא מצאנו הקב״ה שאמר לו למשה למנותם בו ביום אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה. וכן דוד אומר (תהילים קי״ט:ס׳) חשתי ולא התמהמהתי וגו':

פרק ה

פסוק א

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. כיון שנתיחסו ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מיד צוה לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. פרה אדומה נשרפה בשני בניסן וטיהר כל ישראל בשנה השנית. בארבעה עשר שחטו ישראל פסחיהן ויום השבת היה כדתנן בסדר עולם, צו אין צו אלא זרוז מיד ולדורות. וישלחו מן המחנה צו אזהרה. שהרי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. והוא הדין לשאר הטמאים שהרי ביולדת כתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. אלא אמר אלו והוא הדין לשאר הטמאין. רבי יהודה בן בתירה אומר הציווי לשון זירוז הוא שנאמר (דברים ג׳:כ״ח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מכאן אמרו אין מחזקין אלא למחוזקין. ואין מזרזין אלא למזורזין. וישלחו מן המחנה. במחנה שכינה. מלמד שאין עונשין מן הדין שהרי אם נדהו טמאים ממחנה ארון הקל ק״ו ממחנה שכינה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. לא שלשתן במקום אחד. במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כל שהזב מטמא צרוע מטמא. חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא הזב מטמא חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם חמור טבול יום ממחוסר כפורים שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה. בכל אדם הכתוב מדבר:

פסוק ג

פס'. מזכר עד נקבה תשלחו. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אלא שלא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר שנאמר (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה מכל מקום מצוה לשלחם הא מה ת״ל מזכר עד נקבה תשלחו להביא מחנה שניה. אל מחוץ למחנה תשלחום. להביא מחנה שלישית מלמד שאין עונשין מן הדין. שאם ממחנה ארון משתלחין ק''ו ממחנה שכינה. לפיכך הוצרך לומר שלש מחנות. אל מחוץ למחנה תשלחום. להביא טומטום ואנדרוגינוס. ד״א אל מחוץ למחנה תשלחום להביא כלים הטמאים. ד״א מזכר עד נקבה תשלחו. מה זכר ונקבה מיוחדין לעשות אב הטומאה וטעונין שילוח אף כל שראוי לעשות אב הטומאה. ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם. מכאן אמרו שלש מחנות הן. מחנה ישראל מחנה לויה מחנה שכינה. מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד פתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. אשר אני שוכן בתוכם. חביבין ישראל שאע״פ שהן טמאין שכינה ביניהם. וכה״א (ויקרא ט״ז:ט״ז) השוכן אתם בתוך טומאותם. אמר רבי יוסי הגלילי בוא וראה כמה. החטא גורם שבתחלה לא היו ישראל לא זבין ולא מצורעין ומשפשטו ידיהם בעבירה אירעו. כתיב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. לא יראים ולא מזדעזעים אבל משחטאו מה כתיב (שם לד) וירא אהרן וכל בני ישראל את פני משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו:

פסוק ד

פס'. ויעשו בן בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה כן עשו. כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. מה בא ללמד. ללמד שאף הטמאין לא עכבו:

פסוק ה

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. איש או אשה כי יעשו. למה נאמרה פרשה זו למד על גזל הגר שהרי בפרשת ויקרא כתיב (ויקרא ה׳:כ״א) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון וגו' מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו. זהו שחייב אשם מעילות בא הכתוב ללמד על הגוזל את הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא א''כ נתחדש בה דבר. איש או אשה. השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. למעול מעל בה'. מלמד שכל המשקר בחבירו כאלו שקר בבוראו. אין מעילה בכל מקום אלא שיקור. ואשמה הנפש ההיא. לרבות טומטום ואנדרוגינוס. ד״א ואשמה הנפש ההיא. הגוזל ולא בניו. מכאן אמרו הגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, היורשין פטורין מן האשם. אבל חייבין להחזיר את הקרן. והתודו את חטאתם אשר עשו. רבי נתן אומר זה בנין אב לכל המומתין שיטענו וידוי. ד''א והתודו את חטאתם אשר עשו. ולא אשר עשה אביו. והשיב את אשמו בראשו. זה הקרן שנקרא אשם ולפי שנשבע עליו לשקר. וחמישיתו יסף עליו. חומשו של סלע שיהא הוא וחומשו חמשה. וזה הוא חמש מלגיו. ונתן לאשר אשם לו, להביא שליח בית דין (והשליח) והיורש. רבי נתן אומר ונתן לאשר אשם לו. לבעל חובו של נגזל. שאם היה חייב לחבירו מנה ונמצא בעל חובו של נגזל מוציאין מזה ונותנין לזה:

פסוק ח

פס'. ואם אין לאיש גואל. א״ר ישמעאל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל. והלא נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן משום דגמירי דלא כלי שבטא. אלא מה הוא ואם אין לאיש גואל בגוזל את הגר הכתוב מדבר שאם גזל את הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. רבי נתן אומר להשיב האשם אליו, להביא את האשה. האשם המושב לה'. בכסף הכתוב מדבר כלומר הממון שגזל ונשבע עליו נקרא אשם שכן הוא אומר למעלה למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא. ולפי שאין לאיש גואל ליקח הממון נקרא האשם המושב לה'. ונותנו לכהן. שבאותו משמר. מלבד איל הכפורים. והוא האשם הנקרב דמו על גבי המזבח שגם הוא נאכל לכהן כדתנן בבבא קמא בפרק הגוזל (מתן) [נתן] כסף ליהויריב ואשם לידעיה. אשם ליהויריב וכסף לידעיה. אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה. ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר. שהמביא גזלו קודם שיביא אשמו יצא. אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא. אשר יכפר בו עליו. את שמכפרין עליו ואלו הן אנשי משמר:

פסוק ט

פס'. וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. מלמד שהתרומה נוהגת בכל, רבי ישמעאל אומר וכי תרומה (מביאין) לכהן אלא לפי שנאמר (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך אבל לא שמענו מה יעשה בהן לכך נאמר אשר יקריבו לכהן לו יהיה למד הכתוב שהבכורים לכהן:

פסוק י

פס'. ואיש את קדשיו לו יהיו. אלו תודה ושלמים ופסח ומעשר שני ונטע רבעי שנאמר (ויקרא י״ט:כ״ד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. קדש לבעלים וזה הדין דן ר' ישמעאל מעשר שני טעון הבאת מקום והוא של בעלים שהרי הוקש נטע רבעי למעשר שני בג' דברים שנקרא נטע רבעי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון. ד״א ואיש את קדשיו לו יהיו. מבאן שטובת נתינה לבעלים שאע״פ שאמר הכתוב (במדבר י״ח:י״ט) כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' אין נוטלין אותו בזרוע. אלא הרי הן ברשות בעלים ליתנם למי שירצה. איש אשר יתן לכהן לו יהיה. שאם פדה את בנו לאחר שלשים יום ומת הבן אין האב יכול להוציא פדיונו מיד הכהן, ד״א איש אשר יתן לכהן לו יהיה. כדתנן בפרק הגוזל נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידו. ד״א איש אשר יתן לכהן לו יהיה. זוכה ויהיה לו ממון הרבה. ולמה נסמכה פרשת קדשים לסוטה לומר לך שאם לא זכה להביא קדשים לכהן סוף הוא מביא אשתו לכהן להשקותה:

פסוק יא

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. לדורות. איש איש, אחד כהן ואחד ישראל. כי תשטה אשתו. רוח שטות נכנסה בה. אשתו. הראויה לו פרט אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. ומעלה בו מעל. זה דבר ערוה:

פסוק יג

פס'. ושכב איש אותה. פרט לקטן שאינו איש. אותה. ולא אחותה כלומר אם שכב איש אותה נאסרה על בעלה אבל אם בא הוא עצמו על אחות אשתו לא נאסרה אשתו על עצמו. ואע״פ שהיה בדין שתהא אשתו אסורה עליו כשבא הוא על אחות אשתו מדין ק״ו שאם כשבא איסור הקל על איסור הקלה זה הנואף שבא על הנואפת. ולמה קוראהו איסור הקל לפי שאינו איסור כל ימיו שאם מגרשה בעלה מותרת לזה. מה שאין כן באחות אשתו שאם דרש את אשתו אחותה אסורה. ויהא איסור הקל אוסר אף אוסריו כלומר אסר הנואף את הבעל באשתו שהוא אוסריו מתחלה שכיון שקדש אדם את האשה אסורה היא על כל העולם אסר הבועל את הבעל שהוא אוסריו. כשבא איסור חמור האיש שהוא איסור חמור מתחלה שכיון שקידש אדם את האשה אסורה היא אסור חמור. אחות אשתו שאינה ניתרת בגט. אינו דין שתהא אשתו אסורה עליו בביאת אחותה שיהא אוסר את אוסריו כלומר האשה תהא אוסרת את אחותה בבעל עצמה שמחמת קידושיה נאסרה אחותה על הבעל והיה הדין שתאסר אשתו עליו מחמת ביאת אחותה ת״ל אותה. ולא את אחותה. וכן ולא את חמותה (ולא את הערוה של עולם) לא אסר את אשתו אפילו בא על חמותו. ונעלם מעיני אישה. הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה להשקותה. ונסתרה והיא נטמאה. כמה שיעור סתירה כדי טומאה כלומר כדי ביאה וכמה כדי הקפת דקל. ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה. אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. ועד אין בה. עדות אין בה שכל מקום שנאמר ועד אין בה הרי שנים אמור עד שיפרוט לך הכתוב אחד כגון (במדבר ל״ה:ל׳) ועד אחד לא יענה בנפש למות. למדנו דעדות שלימה אין בה. והיא לא נתפשה. הא אם נתפשה כלומר אם נאנסה לא נאסרה על בעלה. אבל בכהנת דין אחר בין נתפשה בין שלא נתפשה שהרי הגרושה אסורה לכהונה ומותרת לישראל. סוטה חמורה לא כל שכן. ד״א ועד אין בה אע״פ שהצריכה תורה שני עדים לכל דבר כאן די בעד אחד שאם קנא לה ונסתרה משקה על פי עד אחד מפני שרגלים לדבר. ואם יש בה עד אחד שנטמאה אין משקה אותה:

פסוק יד

פס'. ועבר עליו רוח קנאה. מה לשון קנאה לשון התראה כענין שנאמר (יואל ב) ויקנא ה' לארצו. כלומר התרה בהם באומות העולם שלא לשחת ארצו. ד״א רוח קנאה. שראה אותה מדברת עם השכנים וקפד בה ומנעה שלא לדבר עמם ומביא עליה קנאה מפני שמנעה לדבר עמו כתמול שלשום. וקנא את אשתו. רשות. דברי רבי ישמעאל. רבי אלעזר אומר חובה מפורש במסכת סוטה. והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. רבי עקיבא אומר מה ת״ל נטמאה נטמאה ג' פעמים טמאה לבעלה ולבועלה ולתרומה ר' ישמעאל אומר והיא נטמאה והיא לא נטמאה. מכאן שאין משקין אלא על הספק. ומכאן אתה דן לשרץ לספק טומאה ברשות היחיד שספיקו טמא. מה סוטה רשות היחיד וספיקו טמא אף בשרץ כן:

פסוק טו

פס'. והביא האיש את אשתו אל הכהן. רבותינו אמרו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה בדרך ומתרין בו: רבי יהודה אומר בעלה יהא נאמן עליה מק״ו מנדה שבעלה נאמן עליה, אמרו לו נחשדו על הסוטות ולא נחשדו על הנדות לפי שהיא ערוה חמורה ופורשין ממנה. והביא את קרבנה עליה. אינו מקיץ לה מכתובתה אלא משלו וכן כל קרבן שעליה. עשירית האיפה. שיעור מ״ג ביצים וחומש ביצה. קמח שעורים. אע״פ שמנחת חוטא באה סולת זו באה שעורים שלא יהא קרבנה מהודר. שעורים. שהיא עושה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה. דברי רבן גמליאל הזקן. לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה. כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו. כי מנחת קנאות היא. להודיע מה גרם. מנחת קנאות שתי קנאות. כשם שקינא לבעל כך קינא לבועל כשם שקינא למטה כך קנא למעלה. מנחת זכרון. כל הזכרונות שבתורה לטובה וזו לרעה. ד״א מנחת זכרון אף זו לטובה. כענין שנאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. מזכרת עון לרעה. כענין שנאמר והיתה אם נטמאה. (יש אומרים פותחין לטוב תחלה לזכות) וזכות תולה לה במים המרים שנים עשר חדש דברי רבי ישמעאל זכר לדבר (דניאל ד׳:כ״ו) לכן מלכא מלכי ישפר עלך וגו'. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר וגו'. וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצאר מלכא:

פסוק טז

פס'. והקריב אותה הכהן. אותה לבדה. מכאן שאין משקין שתי סוטות כאחת. והעמידה לפני ה'. שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה גס בהן ולא (חזרה). לפני ה'. בשער ניקנור. מכאן אמרו ראש המעמד מעמיד את הטמאין בשער ניקנור ששם משקין את הסוטות:

פסוק יז

פס'. ולקח הכהן מים קדושים אץ קדושים אלא שקדשו בכלי. ואלו הן מי כיור בכלי חרש ולמה מים בכלי חרש. מלמד שאם היתה טהורה נחשבה כמים טהורים ואם נטמאה נחשבה ככלי חרש שאין בו ממש שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה. ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. ואפילו אם לא היה שם עפר מביא עפר ממקום אחר ומקדשו. איסי בן יעקב אומר להביא קרקע בית עולמים. וכן אמרו רבותינו במסכת סוטה היה מביא כלי של חרס חדשה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור. רבי יהודה אומר רביעית לוג. אמר רבה מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה שאם היתה טהורה נזרעת זרע כאברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר. ואם לאו חוזרת לעפרה שנאמר (שם ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת קבועה בה כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים. שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו'. ג' דברים בתורה כדי שיראו. רוק יבמה. ואפר הפרה. ועפר סוטה. רבי ישמעאל אומר אף דם הצפור:

פסוק יח

פס'. והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. מקום שמעמידה בתחלה. שם מעמידה בסוף. ופרע את ראש האשה. כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי רבי ישמעאל. רבי יהודה אומר אם היה בית חליצתה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. היתה מכוסה לבנים מכסה שחורים. היו עליה כלי כסף וכלי זהב קטליות ונזמים. מסלקה הימנה כדי לנוולה. וכל הרוצה לראות רואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה סמוך בהן. שנאמר (יחזקאל כ״ג:מ״ח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. היא גילה שערה לנואף. לפיכך בהן פורע את ראשה. ונתן על כפיה את מנחת הקנאות. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר כדי ליגעה שמא תחזור בה. וא״כ חס הקב״ה על עוברי רצונו ק״ו על עושי רצונו. מנחת קנאות היא. תנן התם מביא את מנחתה בכפיפה וסופה בכלי שרת וכו' מתניתא. וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. מלמד שביד הכהן נהפכים להיות מרים. ד״א המרים נקראו על שם סופן שממררין את הגוף. המאררים מנינו כנגד אברים של שני בני אדם רמ״ח רמ״ח ללמדך שכשם שהיו בודקין את האשה כך היו בודקין את הבועל שלא יהא חוטא נשכר:

פסוק יט

פס'. והשביע אותה הכהן. הכהן משביעה ואינה נשבעת מאיליה. ואמר הכהן. בכל לשון שהיא שומעת. במסכת סוטה ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' ואמרינן בתלמוד מנא לן דכתיב ואמר (הכהן) לאשה. בכל לשון שהוא אומר. ת״ר מודיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה שהיא שותה ועל מה שהיא נטמאת ובמה נטמאת. על מה היא שותה על עסקי קנוי וסתירה ובמה היא שותה במקדה של חרש. על מה נטמאת על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה כדי שלא להוציא לעז על מי המרים. אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה. מיכן אמרו פותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות. ואומר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים. אל תגרמי לשמו של הקב״ה שנכתב בקדושה שימחה על המים. אומרים לפניה דברי הגדה מעשה שאירע בכתובים הראשונים. כגון (איוב ט״ו:י״ח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא ובית אביה וכל משפחתה. רבי ישמעאל אומר מודיעין אותה כחן של מי המרים. אומרים לה הן דומין לסם יבש שנתון על גבי בשר חי ואינו מזיקו כשהוא מוצא מכה התחיל מחלחל, אם טמאה את שתי והנקי. ואם טהורה את הנקי ממי המרים:

פסוק כ

פס'. ואת כי שטית תחת אישך. זו ביאה כדרכה. וכי נטמאת. זו ביאה שלא כדרכה. ויתן איש בך את שכבתו. להביא את הסריס. מבלעדי אישך. (נ) להביא את אשת הסריס. על הכל מתנה עמה, ד״א ואת כי שטית. וכי יש אשה מזנה תחת בעלה אלא זו המשמשת עם בעלה ודעתה על אחר. וכן הוא אומר (יחזקאל ט״ז:ל״ב) האשה המנאפת תחת אישה תקח [את] זרים:

פסוק כא

פס'. והשביע הכהן. מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה שלא יהו אלא באלה. יתן ה' אותך ביו״ד ה״א. לאלה ולשבועה מכאן לעשות השבועה אלה מה שבועה ביו״ד ה״א אף אלה ביו״ד ה״א. בתוך עמך. בין במקום שמכיר בין במקום שאין מכיר. ד״א בתוך עמך. ועמה שלום. בתת ה' את ירכך נופלת. תנן התם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. היא קשטה עצמה לעבירה לפיכך כהן מנוולה לכך מצאנו בסוטה שבמדה שמדדה בה מודדין לה. היא עמדה על פתח ביתה להראות לו יופיה. כהן מעמידה בשערי ניקנור ומראה קלונה, היא פרשה לו סודרין נאין על ראשה. לפיכך כהן נוטל סודר מעל ראשה ומניחה תחת רגליה. היא קשטה לו פניה. לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה. לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו שערה. לפיכך כהן פותרו. היא הראה לו אצבעותיה. לפיכך צפרניה נושרות. היא חגרה לו בצלצול. לפיכך כהן מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה. היא פשטה לו ירכה לפיכך בתת ה' את ירכך נופלת. היא קבלתו על כריסה לפיכך ואת בטנך צבה. היא האכילתו מעדנים. לפיכך קרבנה מאכל בהמה. היא השקתו יין משובח בכוסות משובחין לפיכך כהן משקה אותה מי המרים במקידה של חרש. היא עשתה בסתר, יושב בסתר עליון שם בה פנים שנאמר (איוב כ״ד:ט״ו) ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ד״א היא עשתה בסתר והקב״ה פרסמה בגלוי שנאמר (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך. רבי יוסי אומר זה בטנו וירכו של בועל. מלמד שכשם שפורענות פוקדתה כך פוקדתו. ואמרה האשה אמן אמן. אמן אם לא נטמאתי ואמן אם נטמאתי יבואו בה. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה ושומרת יבם וכנוסה. מיכן לגלגול שבועה מן התורה ;

פסוק כג

פס'. וכתב את האלות האלה הכהן בספר. על ספר. על המגלה אמר רבה מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה. כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם (דברים י״ז:י״א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. מה משפט ביום אף מגלת סוטה ביום. האלה. שלא יכתבנה למפרע. תנן התם בא לו לכתוב את המגלה מאיזה מקום הוא מתחיל וכותב. אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לא היה מפסיק. דברי רבי יוסי (הגלילי). ומחה אל מי המרים. בדבר הנימוח הוא כותב. מכאן אמרו אין כותב לא על לוח ולא על הנייר אלא על המגלה כתיב על ספר. והלא דברים ק״ו ומה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הקב״ה השם שנכתב בקדושה ימחה על פני המים. ספרי המינים שמטילין איבה על אחת כמה וכמה שיטחו מן העולם. ומחה אל מי המרים. מגיד הכתוב שעושה המים מרים:

פסוק כד

פס'. והשקה את האשה. מלמד שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. נמחקה המגלה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת אבית הדשן. ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דבעינן וכתב לשמה:

פסוק כה

פס'. ולקח הכהן מיד האשה. ולא מיד שלוחה. מיד האשה שאם פירסה נדה לא היתה שותה. את מנחת הקנאות והניף את המנחה. מוליך ומביא מעלה ומוריד. לפני ה'. במזרח. והקריב אותה אל המזבח. לימד על מנחת סוטה שטעונה הנפה והגשה:

פסוק כו

פס'. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה. שהקטרת הקומץ קראו הכתוב אזכרה. ואחר ישקה את האשה את המים. שלש השקאות כתוב בסוטה. והשקה את האשה, והשקה את המים. ואתר ישקה את האשה את המים. מיכן אמרו ג' דברים מעכבין בסוטה. עד שלא קרב הקומץ. ועד שלא נמחקה המגלה. ועד שלא תקבל עליה שבועה:

פסוק כז

פס'. והשקה את המים. רבותינו אמרו במסכת סוטה בפרק היה נוטל והשקה קמא לגופו. שמשקה ואח״כ מקריב את קרבנה. ואחר ישקה את האשה מיבעי ליה לשרישומו ניכר שצריך למחקה כראוי. והשקה בתראה שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה משקין אותה על כרחה. והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה. בין כדרכה בין שלא כדרכה. ובאו בה. בכל גופה. תנן התם אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים והוא אומר הוציאוה שמא תטמא את העזרה אם יש לה זכות תולה לה:

מדרש רבי תנחומא שהסוטה עוברת על עשרת הדברות. כופרת באנכי ולא יהיה לך. ונשבעת לשקר על כבד. כיצד הבן הנולד הימנה מקלל את אביו כסבור הוא שאינו אביו. לא תרצח גורמת לבעלה לרציחה. נואפת וגונבת. שנאמר (משלי ט׳:י״ז-י״ח) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. על לא תענה מעידה שקר על בעלה ואומרת ממך אני מעוברת. חומדת שאינו בעלה. על השבת כיצד הרי שהיה בעלה כהן ובועל הזר ובנה מקריב בחזקת שהוא כהן הרי חיללה גם זכור את יום השבת לקדשו. לכך נאמר (קהלה ז) אשר היא מצודים וחרמים. מצודים בשדה וחרמים בעיר. צדה בכל מקום (שם) טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא וגו'. אמרו מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו בא להשקותה בעלה ושנתה את בגדיה באחותה השקו את הטהורה ולא לקת ובחזירתה נשקתה וכיון שהריחה מים המרים מיד מתה הטמאה לקיים מה שנאמר (שם ח) ולא ימלט רשע את בעליו. המים המאררים. מפי הכהן מתאררים. למרים. מלמד שהיו נהפכין למרים. וצבתה במנה. וכן הוא אומר לצבות בטן ולנפיל ירך. ומהו שאמר למעלה בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. שהיתה רצה אחר הזמה. וכן הוא אומר (משלי א׳:ט״ז) כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. (שם ז) פעם בחוץ פעם ברחובות. הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה. והיתד האשה לאלה. שיהו בני אדם אומרין יארעוך כשם שאירע לפלונית. ולמעלה הוא אומר לאלה ולשבועה שיהו הכל נשבעין בה אומרים יארעהו כשם שאירע לפלונית אם כן וכן. ובקבלה הוא אומר (ישעיהו ס״ה:ט״ו) והנחתם שמכם לשבועה. ובקללה כתיב (ירמיהו כ״ט:כ״ב) ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה. אבל בצדיקים כתיב (בראשית כ״ו:ד׳) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. שיהו אומרים מי שבירך את אברהם יברכך שנאמר (שם מח) בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. (שם יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה. מי שבירך את אברהם יברכך. ואומר (ירמיהו ד׳:ב׳) והתברכו בו גוים ובו יתהללו:

פסוק כח

פס'. ואם לא נטמאה האשה. מכלל שהיא טהורה. מהו וטהורה היא אלא מגיד הכתוב שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה לפיכך צריך לומר ואם לא נטמאה האשה לא מפני שזכות תולה לה אלא מפני שטהורה היא לגמרי, ד״א ואם לא נטמאה האשה. וטהורה היא. לבעל. וטהורה היא. לתרומה. ונקתה. מן האלות. ונזרעה זרע. שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר לא. אלא שאם היתה יולדת בצער מקודם יולדת בריוח. נקבות יולדת זכרים. שחורים יולדת לבנים. קצרים יולדת ארוכים. ד״א ונזרעה זרע. לפי ששותה עפר המשכן זוכה להזריע צדיק כאברהם שנאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר:

פסוק כט

פס'. זאת תורת הקנאות. שתהא מצוה לדורות. אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ד״א תחת אישה. היאך אשה מזנה תחת בעלה ממש כגון שמשמשת עם בעלה ודעתה על אחר להביא אשת חרש שבבית דין מקנין לה. תחת אישה. להוציא את הארוסה:

פסוק ל

פס'. או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מלמד שאע"פ שקינוי רשות כיון שקינא חובה עליו להשקותה. לפיכך אמרו אסור לקנאות בזמן הזה שמא תסתתר ואין כהן להשקותה. והעמיד את האשה לפני ה'. כמו שאמרו חכמים במזרח בשער ניקנור. ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ונקה האיש מעון וכו'. אם עשה ניקה ואם לאו לא ניקה:

פסוק לא

פס'. ונקה האיש מעון. שלא יאמר אוי לי שהרגתי את בת ישראל אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה לכך נאמר ונקה לפי שאין הקב״ה בא עם בריותיו בטרוניא ולא נתן להם חקים כדי ליגען וכדי לטרדן מן העולם אלא משפטים ישרים ותורות אמת. ואין הקב״ה מביא את האדם בדין אלא על דבר שנצטוה ובידו כח לעשות (כדי) שידו מגעת, שהרי הקרבנות לא אמר לישראל להביא איל וצבי ויחמור אלא מן הגדלים בעדרו. וכן הנביא אומר (מיכה ו׳:ג׳) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי. ד״א ונקה האיש מעון. כשהאיש מנוקה מעון משהרגיש בה. האשה ההיא תשא את עונה. וכן הנביא אומר (הושע ד׳:י״ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל (בנותיכן [כלותיכם] כי תנאפנה. אמר להם הואיל ואתם רודפים אחר הזנות אין המים בודקין אותם:

פרק ו

פסוק א

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. רבותינו ז״ל אמרו במסכת סוטה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שלא גרם לה כל אלו אלא היין:

פסוק ב

פס'. דבר אל בני ישראל. מלמד שהכותים אין להם נזירות. ואמרת אליהם. להיות נוהג לדורות. מה בין נדר לנזירות (לשאר דברים) שאם נדר יום או יומים או ג' ימים אינו אסור אלא במה שנדר ואינו אסור אלא באותו המין שנדר. אבל נדר עליו נזירות אפילו שעה אחת אסור לשתות יין שלשים יום ולטמא למתים ואסור בתגלחת ובחרצן ובזג ומשרת ענבים כגון שטובל פתו ביין לכך נאמר פרשה זו איש או אשה לעשות נשים כאנשים. איש או אשה. להוציא את הקטנים. כי יפליא. להביא את מי שיודע להפליא. פירוש שידעו לומר לשם מי נדרו ועל מי נדרו. מכאן אמרו במסכת (נדרים) בן י״ג שנה נדריו קיימין. כי יפליא. לרצונו ולא אנוס. כי יפליא לנדור נדר נזיר. ולא שנדר בקרבן עד שידור בנדרו של נזיר. להזיר עצמו (מן היין) הוא מזיר לא את אחרים. ומהו נדר נזיר להזיר. לעשות כינויי נזירות כנזירות. דתנן במסכת נזיר. כנוי נזיח פזיח. ד״א נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים מה בנזירות עשה כינויי נזירות כנזירות אף בנדרים עשה בהם כנוי נדרים כנדרים ומה בנדרים עובר בבל יחל ובל תאחר. אף בנזירות כן ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו אף בנזירית כיוצא בהן. להזיר לה'. מצוה להזיר לשם. אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא כשבא אחד מך הדרום יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו מסודרות תלתלים. נמתי לו בני מה ראית להשחית שער זה הנאה. אמר לי רועה הייתי בעירי והלכתי למלאת מים מן העין נסתכלתי בבואה שלי פחז יצרי עלי בקש לטרדני מן העולם. נמתי לו רשע מפני מה נתגאית בדבר שאינו שלך שסופו להיות רמה ותולעה. העבודה שאני מקדשך לשמים. מיד גלחתי את ראשי. ונשקתיו על ראשו. ונמתי לו בני ירבו כמותך עושין רצון המקום בישראל עליך נתקיים איש או אשה כי יפליא וגו'. שהרי נזירתך היתה לשמים:

פסוק ג

פס'. מיין ושכר יזיר. לעשות יין מצוה כגון קידוש היום. כיין הרשות. יין ושכר. הוא יין הוא שכר לפי שהיין משכר אלא שדברה תורה שתי לשונות כאחד. וכן שחיטה וזביחה אחת היא וכן הרמה וקמיצה אחת היא. ובן בנגע. שפלה היא עמוקה אלא שדברה תורה בשתי לשונות. וכן אות או מופת אחד הוא. רבי אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג. שכר זה חי. והתרגום אומר חדת ועתיק. יזיר זו פרישה. וכן הוא אומר (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל. חומץ יין וחומץ שכר. מלמד שעשה בו חומץ כשכר. וכל משרת ענבים לא ישתה. שאם שרה ענבים במים שהם בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. ד״א וכל משרת ענבים זה השורה פתו ביין. וענבים זה פרי עצמו מלמד שאין עונשין מן הדין. לחים. להביא את הבוסר. ויבשים. להביא כל יבשין:

פסוק ד

פס. כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין. מלמד שאם אכל כזית מכלם סופג את הארבעים. מכל אשר יעשה מגפן היין. יכול אף העלין והלולבים במשמע. ת״ל מחרצנים ועד זג לא יאכל. תנן התם במסכת נזיר בפרק שלשה מינין אסורין בנזיר הענבים הזוגין והחרצנים אסורין לנזיר הזוגין אלו הפנימים חרצנים אלו החיצונים:

תוכן העניינים

מדרש לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה