מדרש לקח טוב· רבנו טוביה ב"ר אליעזר
ויקרא
פרק א
פסוק א
טוב פריי מחרוץ ומפז, תבואתי מכסף נבחר (משלי ח׳:י״ט) אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולמים טוב פריי מחרוץ ומפז שהרי הוצאת את עמך ממצרים ואמרת להם (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ומהו תיקונו ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחושת. כתיב (שם כו) ואת הקרשים תצפה זהב ועשו ארון עצי שטים והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם אשר זהב זהב ואשר כסף כסף. ועשו את האפוד (שם כח) ולא יזח החושן מעל האפוד אבני שהם ואבני מלואים וכולם היו כפרה לישראל עדות לכל באי העולם ששכינה ביניהם וכן בגדי כהונה היו לישראל לכפרה. כתונת מכפרת על שפיכות דמים וכן הוא אומר (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. מכנסים מכפרים על העריות וכן הוא אומר (שמות כ״ח:מ״ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבוא דבר שבגבוה ויכפר על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב על מקום שהוא מהרהר. חשן מכפר על הדינין וכן הוא אומר (שם) ועשית חשן משפט. מעיל מכפר על לשון הרע יבוא דבר שבקול ויכפר על קול. ציץ מכפר על עזי מצח. וכן הוא אומר (שם) והיה על מצח אהרן. ללמדך שחפץ הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. מזבח מזיז עונות ומחבב את ישראל לאביהן שבשמים. ועל כל זאת חטאו ישראל ואבדו את כל הסניגורים הללו במה הן קיימין ובמה הן מתכפרין ובמה מתרצין לפני אביהן שבשמים. אין לנו אלא דברי תורה. לכך נאמר טוב פריי מחרוץ ומפז. חרוץ. אלו אבנים טובות ומרגליות. ופז. (מ"א י) זהב מופז. ותבואתי. ומה תאמר מה חרוץ ופז אינן עושין פירות אף כך דברי תורה תלמוד לומר ותבואתי. אמר פרי ואמר תבואה. שהפירות אינן מוציאין פירות כגון תפוחים ושאר פירות לכך נאמר ותבואתי שכשם שהתבואה פרה ורבה ובה ניזונין כל באי העולם כך התורה פרה ורבה ובה מתפרנסין וניזונין בעליה בעולם הזה ובעולם הבא. פרה ורבה. דכתיב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. ובה ניזונין שנאמר (משלי ג׳:י׳) וימלאו אסמיך שבע. ואומר (תהילים קמ״ד:י״ג) מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן. ומתפרנסין בה שנאמר (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. נאמר טוב פריי מחרוץ ומפז שכל עושר וכבוד שיש לו לאדם בעולם הזה בשעה קלה מאבדן. וכן הוא אומר (איוב כ״ז:י״ט) עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו. אבל התורה עומדת לו לעולם שנאמר (דברים כ״ט:ח׳) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם. ואמר רבי (ד) (שמעון) בן לוי דבר זה כתוב בתורה. ושנוי בנביאים. משולש בכתובים. כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו. כתוב בתורה הא דאמרן ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים (יהושע א׳:י״ח) רק חזק ואמץ [מאוד] לשמור לעשות וגו'. משולש בכתובים דכתיב (תהילים א׳:ג׳) וכל אשר יעשה יצליח. טוב פריי מחרוץ שהתורה עומדת לו לזקנותו שנאמר (שם צב) עוד ינובון בשיבה וגו'. טוב פריי שהתורה עומדת לו לעולם הבא שנאמר (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך וגו'. טוב פריי מחרוץ ומפז שכל כסף וזהב שהיה לו למשה רבינו לא נשתבח בו אלא בתורה שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו. התורה ניתנת בחורב ונישנת באוהל מועד ונשתלשה בערבות מואב. בחורב כתיב (במדבר כ״ח:כ״ד) עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו' דכתיב (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. בערבות מואב כתיב (במדבר ט״ו:ג׳) לפלא נדר או בנדבה. וכיון שהקים משה את המשכן מיד נתמלא כבוד שנאמר (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה) וכבוד ה' מלא את המשכן. וכתיב (שם) ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. מיד ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. בוא וראה כמה גדול כחו של משה שדבר שלא יכלו ששים רבוא מישראל לסבול שנאמר (דברים ה׳:כ״ב) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. היה הוא סובל שנא' ויקרא אל משה לפיכך נקראו נביאים מלאכים. משה נקרא מלאך שנאמר (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. פינחס נקרא מלאך שנאמר (שופטים ב) ויעל מלאך ה' וגו'. חגי נקרא מלאך דכתיב (חגי א) ויאמר חגי מלאך ה' וגו'. ויקרא אל משה ששה שמות נקרא. ירד. אבי גדור. חבר. אבי סוכו. יקותיאל. אבי זנוח. רבי יהודה ברבי אלעאי אומר אף טוביה שמו שנאמר (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא. רבי שמואל בר אמי אמר אף שמעיה שמו שנאמר (ד"ה א' כד) ויכתבם שמעיה בן נתנאל ששמע תפלתו. בן נתנאל שנתן אל תורה לישראל על ידו. הסופר שהיה סופרן של ישראל. מן הלוי משבטו של לוי. לפני המלך והשרים. לפני מלך מלכי המלכים ובית דינו. וצדוק הכהן. זה אהרן הכהן. ואחימלך שהיה אחיו של מלך. בן אביתר. שביתר את העגל ומכולם לא קראו הקב"ה אלא משה. על שם שמשה את ישראל ממצרים. וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה (עבדו) [עמו] וגו': ויקרא אל משה משל למלך שבנה לו שר צבאו היכל ועל כל פינה ופינה הוא כותב שמו של מלך כיון שנכנס המלך ראה שמו כתוב על כל עמוד ועל כל פינה נאה. אמר מי שסידר את כל זה הענין קראו לו ויבוא. כך כיון שעשה משה את המשכן על כל מעשה ומעשה אמר כאשר צוה ה' את משה. שמונה עשר פעמים כנגד י"ח חוליות שבאדם אמר ולמה יעמוד בחוץ קראו לו ויכנס לכך נאמר ויקרא אל משה שמא תאמר כנגד שנאמר באברהם אבינו (בראשית כ״ב:י׳-י״א) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים תלמוד לומר ויקרא וידבר ויקרא אל משה. נאמר כאן קריאה ונאמר באור קריאה (שם א) ויקרא אלהים לאור יום ואין אור אלא תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. ומשה שבה את התורה שנא' (תהילים ס״ח:י״ט) עלית למרום שבית שבי וגו' לכך נאמר ויקרא אל משה לא היה שם גדול ממשה. ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור לימדה תורה דרך אריץ שלא ידבר אדם לחבירו אא"כ קראו תחלה. ויקרא אל משה. מיכן לא יכנס אדם לבית חבירו אא"כ יאמר לו הכנס. קל וחומר ממשה (שמות מ׳:ל״ה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וגו' וכתיב ויקרא אל משה. ויקרא וידבר למדנו לכל הדברות שבתורה תחלה היה קוראו ואחר כך וידבר. (טו) וזו אחת משלש עשרה מדות שאמר רבי ישמעאל בתורת כהנים שהתורה נדרשת בהם מקל וחומר מגזרה שוה. וכו' קל וחומר לשכינה י"ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודבר זה נאמר בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים. בתורה (במדבר י״ב:י״ד) ואביה ירוק ירק בפניה. קל וחומר לשכינה י"ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. תסגר שבעת ימים. נידון נקרא דבר שבא לידון הימנו. ק"ו מן הנביאים (שמואל א כ״ג:ג׳) הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה. מן הכתובים (אסתר ט׳:י״ב) בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ובשאר מדינות המלך מה עשו. וכאלה הרבה במקרא. גזרה שוה מנין תלמוד לומר נאמר בשומר שכר (שמות כ״ב:ז׳) אם לא שלח ידו ללמדנו שהיורשים פטורים בשומר שכר בשומר חנם. ובשומר (חנם) גופיה מנא לן דפטר את היורשים שנאמר (שם) שבועת ה' תהיה בין שניהם להוציא את היורשים שאין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי פרשה הראשונה נאמר בשומר חנם וילמד העליון מן התחתון. מבנין אב לא המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב. הצד השוה שבהם שהן עשוין לנוחת אדם לבדו הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ומשא ולטמא בגדים. (כל שהוא) עשוי לנוחת אדם לבדו הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. משני כתובים. כגון פרשת (נדות) [נרות] ופרשת שלוח טמאים הצד השוה שביניהן שהן (בנו) [בצו] מיד ולדורות אף כל שהוא (בנו) [בצו] מיד ולדורות. מכלל ופרט כיצד מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחרינא לא. מפרט וכלל כיצד (שם) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל נעשה כלל מוסיף על הפרט לרבות (כל הבהמה). מכלל ופרט וכלל. דכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. כלל. בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט. ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. אי אתה דן אלא כעין הפרט לרבות הדומין לפרט וולד וולדות בארץ אף כל שהוא וולד וולדות בארץ יצאו דגים וכיוצא בהם שאינן מן הארץ אלא מן המים. גמרינן במסכת נזיר (דף לה) בפרק שלשת מינין (וג') מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינין. כללא בתראה מאי אהני. אהני לאוסופי כל דדמי ליה. ותו פרט וכלל ופרט כעין הפרט דיינינן פרטא בתראה מאי אהני. אהני דאי לאו פרטא בתראה הוה אמינא נעשה כלל מוסיף על הפרט. מכדי תרי כללי ופרטא. וכללא כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני ביני איכא דאילו תרין כללא ופרטא אי איכא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן. תרי פרטי וכללא אי איכא דדמי בשני צדדין מרבינן. כחד צד לא מרבינן. מכדי פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל מאי איכא בין מיעט וריבה לפרט וכלל. איכא. דאילו פרט וכלל מרכין אפילו עלין לענין נזיר מיעט וריבה (לפרט) לולבין אין עלין לא. וכן מצאתי במסכת זבחים בפרק ראשון (ד' ע"ב) יעשה זבח שלמים הוה ליה כלל שאינו מלא וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט. וכן כלל ופרט המרוחקין דתניא (סנהדרין מ"ה ע"ב) כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים במאי קא מיפלגי בהאי קרא (דברים כ״א:כ״ג) והומת ותלית כלל. כי קללת אלהים פרט. מגדף אין מידי אחרינא לא. כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל כיצד (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור יכול אף הנקבה במשמע תלמוד לומר זכר אי זכר יכול אפילו יצאת נקבה לפניו תלמוד לומר פטר כל רחם אי פטר רחם יכול אפילו נולד לאחר יוצא דופן תלמוד לומר בכור. זה כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כדמפרש דבי רב. ויקרא אל משה. נאמר כאן קריאה ונאמר בסנה קריאה מה להלן משה משה אף על כל קריאה כך. ומה להלן היה עונה הנני (הנני) אף על כל קריאה היה עונה הנני. אל משה. הוא משה עד שלא נדבר עמו. הוא משה לאחר שנדבר עמו. ד"א ויקרא אל משה מלמד שכיון שהוקם המשכן נתייאש משה אמר מעתה אין לי עבודה אמר לו הקב"ה עמוד ללמד לישראל סדר קרבנות. ללמדך שכל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו לכך נאמר ויקרא אל משה וידבר לאלתר. דבר אחר וידבר כאשר ידבר איש אל רעהו שנאמר (שם לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. כל הנביאים היו רואין מתשע אספקלריות ומשה מתוך אחת. של כל הנביאים [לא] היו צלולות ושל משה היתה צלולה. ה'. זה השם הנכבד שאינו נקרא ככתבו נכתב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. אליו. למעט את אהרן. מאהל מועד. יכול מכל הבית תלמוד לומר (שם כה) ודברתי אתך מעל הכפרת. יכול מכל הכפרת תלמוד לומר מבין שני הברוכים דברי רבי עקיבא. מאהל מועד. רבי אליעזר אומר הרי הוא אומר (שם כט) ונועדתי שמה לבני ישראל זה יום שמיני שנא' (ויקרא ט׳:כ״ד) וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא לחוץ יכול מפני שהקול נמוך תלמוד לומר (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול. קול שמפורש בכתובים שנאמר (תהלים כט) קול ה' בכח קול ה' בהדר. לאמר. לך אמור לישראל שלא היה מדבר עמו אלא בשביל ישראל. ד"א לאמר מיכן אמרו חכמים מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר לאמר. ד"א מאהל מועד לאמר אמר רבי אלעזר אפילו שניתנה התורה מהר סיני לא נענשו ישראל עליה עד שנתפרש להם באהל מועד. וכן אמר שלמה (שיר השירים ג׳:ד׳) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. עד שלא ניתנה התורה לישראל היתה נבואה מצויה באומות העולם כיון שניתנה פסקה מאומות העולם וניתנה לישראל שנאמר אחזתיו ולא ארפנו. ואם תאמר הרי בלעם. תשובתך לטובתן של ישראל נתנבא שנאמר (במדבר כ״ד:ה׳) וירד מיעקב. לא הביט און ביעקב. מה טובו אהלין יעקב. עד שהבאתיו אל בית אמי. זה סיני. שנאמר (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב. ואל חדר הורתי. זה אהל מועד חדר שממנו יצאת הוראה לישראל:
פסוק ב
פס'. דבר אל בני ישראל. על כל מצוה ומצוה מזכיר את בני ישראל לפי שהם יקרים לפני הקב"ה. כענין שנאמר (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. עשרה נקראו יקרים. התורה. והנבואה. והתבונה. והדעת. והסכלות. והצדיקים. ומיתתן של צדיקים. והעושר. והחסד. וישראל. תורה. דכתיב (משלי ג׳:ט״ו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. נבואה. דכתיב (שמואל א ג׳:א׳) ודבר ה' היה יקר בימים ההם. הבינה. דכתיב (משלי י״ז:כ״ז) יקר רוח איש תבונה. דעת. דכתיב (שם כ) וכלי יקר שפתי דעת. סכלות. [דכתיב] (קהלת י׳:א׳) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. עושר. דכתיב (משלי י״ב:כ״ז) הון אדם יקר חרוץ. חסד. דכתיב (תהילים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים. הצדיקים נקראו יקרים. דכתיב (שם קלט) ולי מה יקרו רעיך אל. ומיתתן של צדיקים. דכתיב (שם קטו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ישראל דכתיב (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מכל האומות אין אתה מצוינו אלא על ישראל בלבד אמר לו לפי שהן המליכוני עליהם על הים שנאמר (שמות טו) ה' ימלוך לעולם ועד. משל לאדם שהיה מזהיר עבדו על חלוקו יותר מכל בגדיו. אמר לו אדוני למה תזהירני על חלוקך יותר מבגדיך אמר לו לפי שהוא קרוב לבשרי לכך מצוה הקב"ה למשה על ישראל בלבד. ד"א דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים:
פס'. אדם. אמר להם כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל ומן החמס לפי שהיה יחיד כעולם כך אתם לא תקריבו מן הגזל ומן החמס לפי שאני שונא גזל בעולה. דבר אחר אדם כי יקריב מכם קרבן. ולהלן הוא אומר (ויקרא י״ג:ב׳) אדם כי יהיה בעור בשרו ולא אמר מכם. מיכן שהכתוב חלק כבוד לישראל. דבר אחר אדם כי יקריב רשות. קרבן לה'. שיקדים הקדישו להקרבתו דברי רבי יהודה ר' שמעון אומר מיכן שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ומה אם על הקדש אמר הכתוב קרבן לה' לדבר הרשות על אחת כמה וכמה. רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד שלא ליתן מקום למינים לרדות. מן הבהמה. להוציא את הרובע ואת הנרבע. מן הבקר. להוציא את הנוגח. תקריבו את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת שנים, דבר אחר את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא. (מג) ואם תאמר מאחר שאמר מן הבהמה למה לי מן הבקר ומן הצאן אלא לפי שהחיה קרויה בהמה שנאמר (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו מבל הבהמה אשר על הארץ. שור שה כשבים. חזר ושנה עליו תקריבו את קרבנכם לעכב שלא יביא אלא בקר וצאן למה זה דומה למי שאמר לו רבו אל תביא אלא מן חטים (הלך והביא גם שעורים הרי זה מוסיף על דבריו):
פסוק ג
פס'. אם עולה קרבנו. להביא עולת חובה שתהא כדין עולת נדבה. זכר. להוציא טומטום ואנדרוגינוס. תמים. כשם שהקרבן שאם אינו תמים אינו לרצון כך האיש אם אינו כענין הזה אינו לרצון. תמים יקריבנו. תמים יקדישנו, רבי יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. א"ר יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר חייב חטאת. ויביא תמיד אחר. ותנן נמי במסכת תמיד (פרק ג) נכנסו ללשכת הכלים הוציאו משם תשעים (ותשעה) [ושלשה] כלים כלי כסף וכלי זהב והשקו את התמיד בכוס של זהב אע"פ שהיה מבוקר מבערב היו בודקין אותו לאור האבוקות. אל פתח אהל מועד. מטפל בו ומביאו אל אהל מועד. יקריב אותו. שאם נתערבה עולה בעולה עולה בתמורה עולה בחולין. יקריב אותו. יכול אפילו נתערבה בפסולין תלמוד לומר יקריבנו. אוציא את שנתערב בפסולין שאינן כשרין ליקרב. ד"א יקריב אותו. מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני שנאמר לרצונו לפני ה'. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. לפני ה'. אע"פ שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים. ותנן גבי תמיד כך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב השוחט עומד במזרח ופניו למערב:
פסוק ד
פס'. וסמך ידו. ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. על ראש העולה. ולא על הצואר ולא על הגב. עולה. אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה. ד"א העולה פרט לעולת העוף (שהרי בבקר וצאן שוה לבקר לשחיטה ולקבלה ולזריקה ולחלבים ונרצה לו. מלמד שהקב"ה רוצה לו שמכפרת העולה על עשה ועל לא תעשה שיש בו קום עשה. ד"א ונרצה לו לכפר. אי זהו מכפר זה הדם. אין לי אלא טהור. טמא מנין ת"ל (שמות כ״ט:מ״ד) ונשא אהרן את עון הקדשים. אי זה הוא עון הוא נושא עון טומאה שהותר מכללה בצבור (שנאמר (במדבר ט׳:י׳) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין). (שם) לכל מתנות קדשיהם. לרבות הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משוה ומנחת נסכים שהציץ מרצה. דבר אחר ונרצה לו לכפר. לימד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר וכיפר כיפר גברא ולא כיפר קמי שמיא. והכי מפורש במסכת זבחים בפרקא קמא. לכפר עליו. ר' שמעון אומר את שעליו כמשא חייב באחריותו. כגון נדר. דאמר הרי עלי נדר. ואת שאינו עליו משא אינו חייב באחריותו. כגון דאמר הרי זו דהיינו נדבה:
פסוק ה
פס'. ושחט את בן הבקר. כתיב וסמך וכתיב בתריה ושחט מכאן אמרו תכף לסמיכה שחיטה. וכן תכף לנטילת ידים ברכה שנאמר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ותכף לגאולה תפלה (שם יט) ה' צורי וגואלי וסמיך ליה (שם כ) יענך ה' ביום צרה. ושחט. לימד ששחיטה בכל כשרה בזרים בנשים ובעבדים ואפילו קדשים. את בן הבקר. בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה'. והקריבו. זו קבלת הדם לימד שתהא כשרה אלא בכהן כשר. ובכלי שרת שנאמר בני אהרן הכהנים. מה אהרן כשר אף בניו כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. את הדם וזרקו את הדם מה תלמוד לומר הדם הדם שני פעמים להביא דם עולה שנתערב בשאר דמים כגון דם בכור ומעשר ופסח. וזרק, יכול זריקה אחת ת"ל סביב. אי סביב יכול יקיפנו ת"ל וזרקו הא כיצד הפסק ד' מתנות. ד"א והקריבו בני אהרן את הדם שני פעמים שאם נשפך מן הכלי על הרצפה כשר אבל מן הצואר על הרצפה פסול. שנאמר ושחט. והקריבו זו קבלה שאם נתקבל ונשפך כשר. על המזבח סביב בזמן שהמזבח שלם שאם נפגמה קרנו של מזבח עבודתו פסולה. אשר פתח אהל מועד, מלמד שהמזבח לפני אהל מועד ומה אני מקיים ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח בבנין המזבח משוך כלפי דרום:
פסוק ו
פס'. והפשיט את העולה. יכול יהא מפשיט אבר אבר ומנתח ת"ל את העולה כולה מפשיטה ואחר כך מנתחה. ונתח. יכול יהא מנתח נתחיה לנתחים ת"ל אותה לנתחיה ואין נתחיה לנתחים כדמפורש במסכת תמיד(פ"ד מ"ב) חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ובית שחיטתו מלמעלה וכו'. (נז) אותה לנתחיה הכשרה ולא הפסולה:
פסוק ז
פס'. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. אמר רבי יודן מנין להצאת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ת"ל ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. ד"א על המזבח אמר רבי ישמעאל לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח. הכהן בכיהונו לימד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה. ד"א ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבאו לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד ימי מנשה בן חזקיהו. וערכו עצים על האש. לא האש על גבי עצים. אמר ר' שמעון מנין לרבות שני גזרי עצים (נט) למערכה ת"ל וערבו עצים על האש:
פסוק ח
פס'. וערכו בני אהרן הבהנים את הנתחים. וערכו הכהנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מלמד שהטלה היה קרב בששה כהנים. ה"א של הכהנים לרבות את הקרביים. את הנתחים מה תלמוד לומר את הראש ואת הפדר. פדר זה חלב שעל הקרב מלמד שהיה פורס את הפדר על בית שחיטת הראש מלמעלה וזהו כבודו כמפורש במסכת תמיד נטל את החלב ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה. רבי חייא אומר מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים מה ת"ל את הראש אלא (ס) ללמד שכבר הותז. על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש. תנן התם (תמיד פ"ב) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן מפני שהיין והשמן קרבין על גבי המזבח. הצילו הפירות את האילנות מיכן שהבן הטוב מציל את אביו מדינה של גיהנם. וכן מצאנו באברהם אבינו שהציל את תרח שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבוא אל אבתיך בשלום. מלמד שבישרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. ויש אומרים מפני ישוב ארץ ישראל לא היו מביאין עץ פרי. וכן היה רבי אלעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל. אבל באילו היו רגילין מורביות של תאנה ושל אגוז ושל עין שמן. ד"א על העצים לימד (בה) [מה] מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור שלא יהא נודר עולה ומביא אש ועצים עמה. ד"א על העצים אשר על האש שלא יהו גזרין יוצאין חוץ למערכה:
פסוק ט
פס'. וקרבו וכרעיו. אלו הדקין. ירחץ במים. כל שהן. שאין צריכין מ' סאה. במים. להכשיר כל מים. והקטיר יכול אע"פ פסול אע"פ פגול אע"פ נותר אע"פ יוצא. ת"ל המזבחה לא אמרתי שהציץ מרצה אלא כשהן בראש המזבח אבל כשהן למטה לא. את הכל לרבות את העצמות ואת הגידים והקרנים והטלפים והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים ובלבד שלא פירשו אבל אם פירשו אע"פ שהן בראש המזבח ירדו. עולה לשם עולה. אשה לשם אשים. ניחוח לשם נחת רוח. לה' לשם מי שאמר והיה העולם:
פסוק י
פס'. ואם מן הצאן. וא"ו מוסיף על ענין ראשון ולמה הופסק ליתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה. מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. קרבנו להוציא את הגזל. כשבים ועזים להוציא את הכלאים. לעולה לרבות תמורתה. זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס. תמים יקריבנו. תמים יקדישנו:
פסוק יא
פס'. ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. אותו בצפון ואין העוף בצפון. ר' אליעזר בן יעקב אומר אותו בצפון ואין הפסח בצפון. על ירך המזבח צפונה הירך בצפון והפנים לדרום לימד (שכשבים) [שהכבש] בדרום שנא' (יחזקאל מ״ג:י״ז) ומעלותהו פנות קדים שיהא פונה למזרח לימד (שהכשבים) [שהכבש] בדרום. המזבח צפונה לימד שהמזבח ראוי להיות בצפון. דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר מחצי מזבח ולצפון בצפון מחצי מזבח ולדרום בדרום:
פסוק יב
פס'. ונתח אותו לנתחיו. ולא נתחיה לנתחים. את ראשו ואת פדרו מלמד שהראש והפדר קודמין לכל האברים. וערך הכהן אותם כסדרן. על העצים אשר על האש שלא [ישנה] בהם מקום מערכה:
פסוק יג
פס'. והקרב והכרעים ירחץ במים. בכל שהן. והקריב הכהן את הכל לכבש. עולה הוא אע"פ שלא הפשיט ושלא נתח. לה' לשם מי שאמר והיה העולם:
פסוק יד
פס'. ואם מן העוף. עולה אין זבחי שלמים. מן העוף ולא כל העוף אע"פ (שיש) [שאין] תמות וזכרות בעוף אבל נסמית עינה נקטעה רגלה יבש גפה פסולה שנאמר מן העוף ולא כל העוף. עולה קרבנו היחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף. יכול כל עוף כולו יהא בשר ת"ל והקריב מן התורים או מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה. מאימתי תורין כשרין משיזהיבו. ומאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו. מפני מה תורין גדולין כשרין שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר אבל היונה היא פותה אין לה לב לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו:
פסוק טו
פס'. והקריבו הכהן. אפי' פרידה אחת. ומלק את ראשו. מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן. אמר ר' עקיבא אומר אני וכי עלה על דעתך שזר מקריב על גבי המזבח אם כן למה נאמר והקריבו הכהן אל המזבח ומלק שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן. ומלק את ראשו ממול העורף והקטיר המזבחה מה מצאנו בהקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ונמצה דמו כולו אוחז בגוף ובראש וממצה משניהם על קיר המזבח. כיצד (עולה) [עושה] עולה לכבש ופונה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומוצה דמה על קיר המזבח ואם עשאה למטה מרגליו (עז) אפי' אמה אחת פסולה:
פסוק טז
פס'. והסיר את מראתו זה זפק. בנוצתה יטלנה עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה. ר' תנחום בן חנילאי אומר משום שנאמר (ישעיהו ס״א:ח׳) שונא גזל בעולה לפיכך והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה כשרה לא פסולה. אצל המזבה. סמוך למזבח. קדמה. במזרחו של כבש. אל מקום הדשן ששם היו נותנין הדשן. דישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין היו במקומן:
פסוק יז
פס'. ושסע אותו בכנפיו. אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשיסוע. בכנפיו.להכשיר את העור. ולא יבדיל יכול אם הבדיל יהא אסור ת"ל והקטיר. עולה לשם עולה נאמר בשור הגס ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף ריח ניחוח במנחה ריח ניחוח. מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את לבו לשמים:
פרק ב
פסוק א
פס'. ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו. טוביהו ברבי אליעזר זצ"ל אמר ארבעה לשונות דברה תורה. איש אדם נפש בשר. אדם. "אפר "דם "מרה. בשר. "בושה "סרוחה "רמה. ואיכא דאמרי "בושה "שאול "רמה. דכתיב בשי"ן. נפש "נקיה "פרושה "שלמה. בקרבנות אמרה תורה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ואם מן העוף כולם יש בהן צד השוה לאדם. "אפר "דם "מרה יביא האדם את אלה לפני ה' ויתכפר לו יבוא דם אדום ויכפר על חטאות אדומים. בשחין נאמר בו בשר שהרי אדם לא נאמר בו ונרפא. בשר נאמר בו ונרפא. במנחות נאמר נפש כי תקריב, מה נפש נקיה אף מנחת הסולת נקיה. ויצק עליה שמן אלו מעשים טובים שנאמר (קהלת ט׳:ח׳) ושמן על ראשך אל יחסר, ואומר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. ונתן עליה לבונה שריחו נודף דהוא רצוי בעיני אלהים ואדם. ד"א ונפש כי תקריב מלמד שהנפש הנדיבה אפילו כל שהוא מביאה מתקבל לפני בוראה. דוגמא לדבר אגריפס המלך ביקש להקריב אלף עולות ביום אחד והקדימו העני בשתי תורים וכן בעל השור הקדימו עני באגודת ירק כדרך (שדרך) רבי תנחום ברבי חנילאי. איש. נאמר על שם המצות מפני ששמו של הקב"ה משותף באיש ובאשה אם מקיימין מצותיו שכינה ביניהם ואם לאו שכינה מסתלקת מהן ואש אוכלתן. תנו רבנן ונפש להרבות כהן משוח שיביא מנחת נדבה. ד"א ונפש יכול גזרה. ת"ל כי תקריב אינה אלא רשות. קרבן מנחה מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. מנחה ליתן את האמור כאן בכל המנחות סלת מה סלת האמור להלן מן החטין אף סלת כולו מן החטין. סלת יהיה קרבנו שלא יתנדב אלא מן החמין. ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. ויצק עליה שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה (ולא) נקמצת עמה. ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. ואיני יודע כמה אלא מה קמיצה מלוא קומץ אף לבונה מלוא קומץ. רבי יהודה אומר מיעט לבונתה כשרה [והביאה] מלמד שיציקה ובלילה כשירין בכל אדם:
פסוק ב
פס'. והביאה שלא יביאנה חציין שאם אמר הרי עלי מנחה של שני עשרונים לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד. אל בני אהרן הכהנים אפי' הן רבואות וכן הוא אומר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך. הכהנים וקמץ. מצות קמיצה בכהנים. וקמץ. קומץ אחד לעשרון. קומץ אחד לששים עשרונים. והיכן אתה מוצא מנחה של ששים עשרונים כגון יו"ט הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת י"ג פרים י"ד כבשים שעיר עזים שני כבשים של שבת אילים שנים כל הראוי לבילה כגון ששים עשרון שראוין ליבלל אע"פ שלא בלל כשר. שאין בלילה מעכבת היינו דאמר רבי זירא (ליבלל בכלי) אבל (אמר) עשרון שאין ראוין לבילה בכלי אחד בלילה מעכבת. מנא לן משמן מה שמן לוג אחד לעשרון אחד. לוג אחד לששים עשרונים שנאמר (ויקרא י״ד:כ״א) למנחה ולוג שמן. וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדת. (שם ו) מלוא קומצו. יכול מבורץ ת"ל בקמצו. יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו ת"ל מלוא קומצו. כיצד עושה חופה אצבעותיו על פס ידו. במחבת או במרחשת (וקובץ) ומוחק באגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש. מסלתה ומשמנה. שתהא הסלת בלולה בשמן. ד"א מסלתה ומשמנת שאם חיסר סלתה או שמנה כפולה. ד"א מסלתה ולא מסולת חברתה. משמנת ולא משמן חברתה מיכן אמרו שתי מנחות שנתערבו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות. ד"א מסלתה ומשמנה שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול. על כל לבונתה. שתהא שם לבונה בשעת קמיצה. אזכרתה. נזכרים בה. לה' לשם:
פסוק ג
פס'. והנותרת מן המנחה. פרט לשחסרה. היא. פרט לשחסר קומצה. לאהרן. תחלה ואחר כך לבניו. לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת. ד"א לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'. אין להם אלא לאחר מתנות האשים. צא ולמד ומה אם הכהנים שלא היה להם טורח משא אלא מן העזרה למזבח היו נוטלין המתנות בעולם הזה ישראל שמביאין נדריהן ונדבותיהם עולותיהם וזבחיהם לפני קונם על אחת כמה וכמה. ועליהם הכתוב אומר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' ואומר (שם סח) ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה:
פסוק ד
פס'. וכי תקריב. רשות כשתקריב. קרבן מנחה קרבן אחד הוא מביא ואינו מביא חלות (לרקיקין) [ורקיקין]. מאפה תנור. ולא מאפה קופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות. סלת. להביא מן החטין. חלות מצות בלולות בשמן. (אין) [ואין] הרקיקין בלולות. ורקיקי מצות משוחים בשמן מה ת"ל בשמן בשמן שתי פעמים להכשיר בשמן השני ובשמן השלישי כדתנן במסכת מנחות בפרק כל קרבנות הצבור (דף פו) שלשה זיתים ובהם שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכותש ונותן לתוך הסל. ר' יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון. (טען) [חזר וטען] בקורה ר' יהודה אומר באבנים זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. הזית השני מגרגרו בראש הגג וכותש ונותן לתוך הסל. ר' יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון. (טען) [חזר וטען] בקורה. רבי יהודה אומר באבנים (וזה) [זה] שני. חזר וטען וטחן זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. הזית השלישי (עונונו) [עוטנו] בבית [הבד] עד שילקה ומעלהו ומנגבו בראש הגג וכותש. (הזית השלישי) ונותן לתוך הסל. רבי יהודה אומר סביבות הסל. זה ראשון. טען בקורה. ר' יהודה אומר באבנים זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. הראשון שבראשון אין למעלה הימנו. השני שבראשון והראשון שבשני שוין. השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי שוין. השלישי שבשני והשני שבשלישי שוין. השלישי שבשלישי אין למטה ממנו. אף המנחות היה בדין שיטענו שמן זית זך ומה אם מנורה שאינו לאכילה וכו' ת"ל שמן זית זך כתית למאור ולא [זך] כתית למנחות כל זה הענין נדרש בערך זכר שחל בואתה תצוה. תקועה אלפא לשמן לפיכך היו אנשיה חכמים מלמד שהשמן מצהיר את התבונה פירוש אלפא ראשונה דא היתה עושה פרי משובח. מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. למצות שוי הרקיקים ולא לבלולה כיוצא בו (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת שוה הכן ולא לרחצה. כיוצא בו (שם כח) ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשה זהב. לזהב שוה חשן לאפוד ולא לכפול:
פסוק ה
פס'. ואם מנחה על המחבת קרבנך נאמר כאן קרבנך ונאמר במרחשת קרבנך מה כאן טעונה יציקה ובלילה דכתיב בלולה בשמן מצה תהיה. יציקה דכתיב ויצקת עליה שמן ושמת עליה אף קרבנך האמור במרחשת טעונה יציקה ובלילה. סלת בלולה בשמן. מלמד שהיא בלולה סלת. מצה יכול (מצות) ת"ל תהיה קבעה:
פסוק ו
פס'. פתות אותה פתים. יכול שתים ת"ל פתים. אי פתים. יכול יעשנה פירורים ת"ל אותה לפתים ואין פתיתה לפתים. מיכן אמרו מנחת ישראל כופל אותה לשנים ושנים לארבעה (ואינו) מבדיל. מנחת כהן משיח מכפלה. רבי שמעון אומר מנחת כהן ומנחת משיח אין בהם פתיתה מפני שאין בה קמיצה. וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה. ד"א פתות אותה פתים לרבות כל המנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים. ויצקת עליה שמן לרבות כל המנחות ליציקה שנאמר מנחה היא הוא כתיב הוא הדין לכל המנחות אבל היא קרי כלומר היא ולא מנחת מאפה בין חלות בין רקיקים ללמדך דקדוקי סופרים שהן תורה שלמה לכך כתיב הוא ולא היא:
פסוק ז
פס'. ואם מנחת מרחשת קרבנך. מה בין מחבת למרחשת אלא שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי דברי רבי יוסי הגלילי רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים ומחבת צפה ומעשיה קשים. סלת בשמן תעשה. מלמד שהוא טעונה מתן שמן בכלי (קדש) [קודם] לעשייתה:
פסוק ח
פס'. והבאת את המנחה. מלמד שטעונה הגשה. יכול אף שתי הלחם ולחם הפנים תלמוד לומר אשר יעשה מאלה לה' דומיא דאלה. מה אלה (מין אחד אף) שיש מהם לאשים אף כל שמהם לאשים יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים. והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. להוציא מנחת נסכים שאין באה בגלל עצמה יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהם לכהנים:
פסוק ט
פס'. והרים הכהן. יכול בכלי ת"ל להלן בקמצו מה להלן הרמה בקמצו אף כאן הרמה בקומץ. והקטיר המזבח. היה קומץ אע"פ שאין שיריים:
פסוק י
פס'. והנותרת מן המנחה אע"פ שלא הומלחה וכו' כדמפורש (לעיל):
פסוק יא
פס'. כל המנחה אשר תקריבו לה'. לימד על (המנחות) שלא תאפה חמץ. ומנין לרבות אפילו לחם הפנים ת"ל כל המנחה אשר תקריבו לה'. לא תעשה חמץ. לרבות כל עשיותיה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה חייב עליה בפני עצמה. כי כל שאור. אחד מרובה ואחד ממועט ואחד עירוביו. וכל דבש. אחד מרובה ואחד ממועט ואחד עירוביו. לא תקטירו ממנו אשה לה'. כל שהוא אשים הרי הוא אסור בכל שאור וכל דבש לפי שהשאור מתנשא בעריבה. הדבש מתנשא בבישולו לפיכך כל שאור וכל דבש הרי הוא בבל תקטירו:
פסוק יב
פס'. קרבן ראשית תקריבו. שיהא ראשית לכל המנחות. וכן הוא אומר (ויקרא כ״ג:ט״ז) והקרבתם מנחה חדשה לה' שתהא חדשה מכל המנחות לפי ששתי הלחם מתירין במקדש שלא להביא מנחה חדשה עד שיובאו שתי הלחם בעצרת. תקריבו אותם. יכול אם קדמן דבר אחר לא יקריבנו. ת"ל תקריבו אותו לה'. ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לרבות הכבש. לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה אבל שלא לעבודה עולין:
פסוק יג
פס'. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן שאחרים באין (לידן חובה) [חובה לו] יצאו העצים והדם שאין אחרים באין חובה להן. יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל קרבן. הקומץ טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח. ד"א וכל קרבן לרבות הלבונה הבאה עם לחם הפנים ואימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים. במלח. יכול תכנהו ת"ל תמלח. אי תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח. ולא תשבית מה מלח ברית האמורה מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית. ברית. נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמורה במלח מלח תמתיק את הקרבן אף ברית האמורה ביסורין יסורין ממתיקין את הגוף. על כל קרבנך תקריב מלח. ריבה אפילו מלח סדקנית. תקריב מלח. כל שהוא:
פסוק יד
פס'. ואם תקריב מנחת בכורים לה'. זו מנחת העומר דכתיב (ויקרא כ״ג:י׳) והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. ולמה הוציאו הכתוב בלשון (נקבה) [נדבה] דכתיב ואם תקריב ללמד שאם מביאין אותו לרצון מעלה עליהם הכתוב כאלו נדבה הביאו ואם לאו לצורך עצמם הביאוהו שנא' (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו'. אביב. מלמד שבאה שעורים נאמר כאן אביב ונאמר להלן אביב (שמות ט׳:ל״א) כי השעורה אביב מה להלן שעורים אף כאן שעורים. קלוי באש. מלמד שמהבהבין אותו באש כדי לקיים בו מצות קלוי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אביב של קלאים היה מנוקב כמין נפה כדי שיהא האור שולט בכולו. אביב קלוי באש ולא גרש קלוי באש. כרמל. רך מל. וכן הוא אומר(מ"ב ד) ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם. תקריב את מנחת בכוריך. מכל מקום. לפי שמצוה להביא רך מל. לא מצא רך מל יביא יבש. מצוה לקצור ולהביא. לא מצא יביא מן הקצור שנאמר תקריב את מנחת בכוריך מכל מקום:
פסוק טו
פס'. ונתת עליה שמן. עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן. ושמת עליה לבונה. עליה לבונה ולא על מנחת נסכים. מנחה היא. לרבות כל המנחות ליציקה דכתיב הוא ולהוציא מנחת מאפה:
פסוק טז
פס'. והקטיר הכהן את אזכרתה. שהם נזכרים בה. על כל לבונתה. שילקט כל הלבונה ויעלה לאשים:
פרק ג
פסוק א
פס'. ואם זבח שלמים קרבנו. רבי יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום בעולם. ד"א שלמים שהכל שלם בהם הדם והאימורין למזבח החזה והשוק לכהנים. העור והבשר לבעלים. ד"א ואם זבח שלמים קרבנו לימד על כל אדם שהוא לשלום מביא זבח ומביא קרבן. הא אם הוא אונן אינו מביא לא זבח ולא קרבן. דכתיב שלמים. אם מן הבקר. לרבות אחד עשר שיצא מן הפתח וקראו עשירי. מן הבקר. להוציא את התשיעי לפי שאחד עשר הוא אחר הקדושה והתשיעי הוא לפני הקדושה. הוא מקריב. היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה. אם זכר. לרבות את הולד. אם נקבה. לרבות התמורה.ואם זכר לרבות ולד בעלי מומין. אם נקבה. לרבות תמורות בעלי מומין וכיוצא בו. (שמואל א י״ז:ל״ו) גם את הארי גם (את) הדוב הכה עבדך לרבות את הדוב עם הארי ואת הארי עם הדוב. ע"א גם את הארי ואת. שני רבויין לרבות ארי ושני גוריו ודוב ושני גוריו:
פסוק ב
פס'. וסמך ידו. ולא יד בנו ולא יד שלוחו ולא יד עבדו. על ראש קרבנו. לא על הצואר ולא על גביים. קרבנו. לרבות כל בעלי קרבן, קרבנו ולא קרבן אביו. ד"א קרבנו ולא קרבן הגר שרבי יהודה אומר אין היורש סומך. ושחטו פתח אהל מועד. פרט לחולין שנשחטו בעזרה. וכן הוא אומר (דברים י״ב:כ״א) כי ירחק ממך המקום אשר. בריחוק מקום אתה זובח ואין אתה זובח בקירוב מקום. יכול אם שחט בעזרה ישליכנו לכלב. ת"ל (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו (לכלב) אותו אתה משליך [לכלב] ואין אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. פתח אהל מועד. לפני אהל מועד להכשיר את כל הרוחות אחד צפון ואחד שאר רוחות:
פסוק ג
פס'. והקריב מזבח השלמים. אע"פ שלא נשחטו לשמן. שלמים אע"פ לא סמך ידו עליהן. אשה לה'. אשים לה' לשם הקב"ה. מיכן אמרו לשם ששה דברים הזבח נזבח. לשם זבח. לשם זובח. לשם ה'. לשם אשים. לשם ריח. לשם ניחוח. ולטאת ואשם לשם חטא. אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו אחד מכל אלו כשר מפני שהוא (פנאי) [תנאי] בית דין שאין המחשבה הולכת אלא לאחר העובד. את החלב המכסה את הקרב. לפי שנאמר (ויקרא ב) כל חלב לה'. יכול אף חלב דפנות בכלל. ת"ל ואת החלב המכסה את הקרב. ואת כל החלב אשר על הקרב. רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל הקיבה. ר' עקיבא אומר להביא חלב שעל הדקין:
פסוק ד
פס'. ואת שתי הכליות. לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש. ואת החלב אשר עליהן. ולא הבשר שעליהן. אשר על הכסלים. זו חלב שבין הפקוקלות. דברי רבי עקיבא. רבי יוסי הגלילי אומר להביא חלב שעל העוקץ. ר' ישמעאל אומר (מהחלב) [מה חלב] המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף. ואת היותרת על הכבד. זה חצר הכבד שיטול מן הכבד היותרת. על הכליות יסירנה. אפילו כוליא אחת:
פסוק ה
פס'. והקטירו אותו. הכשר ולא הפסול. דבר אחר והקטירו אותו שלא יערב חלבים בחלבים. אשה ריח ניחוח לה'. לגזירה שוה נאמר כאן אשה ולא נאמר לחם ונאמר למטן לחם ולא נאמר לה' וכדי ליתן את האמור בכולן בכל אחת ואחת לכך נאמר אשה אשה לגזירה שוה:
פסוק ו
פס'. ואם מן הצאן קרבנו. למה נאמר שלמים בבקר שלמים בצאן לפי שהבקר נתרבה (בנכסים) [בנסכים] והצאן נתמעט (בנכסים) [בנסכים] לפיכך הוצרך לומר שלמים בבקר שלמים בצאן. זכר או נקבה. זכר ודאי או נקבה ודאית פרט לטומטום ואנדרוגינוס:
פסוק ז
פס'. אם כשב הוא מקריב. למה נאמר כשב לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח כגון שגבו מעות לפסח וקנו פסח והותירו לוקחין בהם שלמים וטעונים סמיכה (ונכסים) [ונסכים] ותנופת חזה ושוק:
פסוק ח
פס'. וסמך ידו. כדכתבינן לעיל. והקריב מזבח השלמים. אע"פ ששחט שלא לשמו. שלמים אע"פ שלא סמך עליהם. חלבו האליה. להביא את החלב הסמוך לאליה זה חלב שבין פקוקלות. דברי רבי עקיבא. ר' יהודה אומר חלבו האליה הקיש חלב לאליה מה החלב בשני לאוין אף אליה בשני לאוין. אליה. יכול יקיים בה מצות אליה ת"ל תמימה. יכול יטלנה עם (השזרה) [השדרה] ת"ל לעומת העצה. יכול לא יכנס לפנים מן העצה ת"ל יסירנה. יכנס לפנים מן העצה. את החלב המכסה את הקרב. מיעט חלב דפנות:
פסוק י
פס'. ואת שתי הכליות. אין לך אלא מה שאמרו בענין. משום רבי ישמעאל אמרו לפי שיצא הכבש לידון בדבר חדש באליה. אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. ואת שתי הכליות כדלעיל. והקטירו הכהן כדי שלא יערב חלבו בחלבין. היינו דאמרי במסכת פסחים על אגריפס המלך שנתן עיניו לידע כמה אוכלוסי ישראל וקבצו כל הכליות של פסחים תשובתו בצדו וכי תימא דמקטר להו. והקטירו. שלא יערב חלבין בחלבין זה בזה אלא תפיסה בעלמא כלומר תופסין חשבון הפסחין ומן הפסחין ידע רוב ישראל. לחם אשה לה'. לימד על החלבים שהן קרוין לחם. ואע"ג דאליה קרויה חלב לגבי הקטרה ואינה קרויה חלב לגבי אכילה שהרי אמרה תורה (ויקרא ז׳:כ״ג-כ״ד) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. חלב השוה בשור וכשב ועז לא תאכלו. יצאת האליה שאינה בשור ועז ולא נקראת חלב אלא על שם עילוי נקרא חלבו ואין איסורו משום אכילת חלב. ואי בעית אימא סברא האי מאן דזבין כל תרבא דאימרא מחבריה מי קא יהיב ליה אליתא שמע מיניה (לאשמה) [לא שמה] תרבא. ואם משום שנקרבת על גבי המזבח באימורי הקרבנות בכלל שתי כליות ויותרת הכבד. בוא וראה במשנה תורה מה כתיב (דברים י״ד:כ״ד) כי ירחק ממך המקום וכתיב (שם יב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. מה בא ללמדנו שהאימורין נאכלין בגבולין. הטמא והטהור יחדו יאכלנו. להתיר בשר באכילה לזבין ולזבות. ואם תאמר אפי' חלבים נמי. כבר הזהירך הכתוב חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. כל חלב וכל דם לא תאכלו. לרבות הגבולין. כל חלב וכל דם לא תאכלו. מה דם השוה בכל אף חלב השוה בכל. יצאו כליות ויותרת ואליה שאינן קרוין חלב אלא להקטרה בלבד ולא עוד אלא שהרי לעומת העצה הוא פירושו להסירה ושלמה ממעל לכסלים מקום הכליות שבפנים וכן פירשו רבותינו ז"ל ממקום שהכליות יועצות והוא כמו זרת למעלה ממקום שהאליה תלויה ללמדך שאין האליה קרויה חלב אלא לענין הקטרה בלבד:
פסוק יב
פס'. ואם עז קרבנו. הפסיק הענין שלא תהא העז טעונה אליה. וסמך ידו כדלעיל:
פסוק יד
פס'. והקריב ממנו. מן המחובר [יכול] לפי שנתמעט מן האליה יתמעט מכולם. ת"ל את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב:
פסוק טז
פס'. והקטירם. (יכול) כאחת. לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה', לחייב על החלב מעילה וכן הוא אומר (ויקרא ה) (ומעלה מעל) מקדשי ה' משום רבי ישמעאל אמרו הרי הוא אומר (במדבר י״ח:ט״ז-י״ז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר למדנו לבשר שהוא טעון מתן דמים וחלבים במזבח. למעשר ולפסח מנין כשהוא אומר (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך על מזבח וגו'(אליו) מעשר ופסח שהן במתן דמים. אין לי אלא דמם. חלבם מנין ת"ל כל חלב לה'. להביא חלב מעשר ופסח שהן טעונין מזבח:
פסוק יז
פס'. חקת עולם. לבית עולמים. לדורותיכם. שינהוג הדבר לדורות. בכל מושבותיכם. בין בארץ בין בחוצה לארץ. כל חלב וכל דם לא תאכלו. רבי יהודה הקיש חלב לדם מה חלב בשני לאוין אף הדם בשני לאוין. וחכמים אומרים אין בהם אלא אזהרה אחת בלבד. והזהיר הקב"ה את ישראל על (החלב ועל) הדם בין של בהמה בין של חיה ובין של עוף אסור שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים י״ד:ד׳-ה׳) זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' וכתיב (שם) איל וצבי ויחמור וגו'. דם שהנשמה יוצאה בו ענוש כרת ודם התמצית ודם איברים עומד עליהם באיסור. דאמר רבא (כריתות ד') חמשה לאוין הן בדם טעמא מאי אמר לדם עומד עליהם חולין ואמר לדם תמצית ואמר לדם האיברים ואמר לדם כיסוי שנאמר רק את דמו לא תאכלו. ואחד לדם הקזה שנאמר רק חזק לבלתי אכול הדם. למה לדם הקזה שהנפש יוצאה בו וכשאמרו דם האיברים לא אסרו אלא במופרש מן האיברין אבל לא נפרש מן האיברין ומובלע באבר מותר לאכלו באותו אבר. וחוטין שביד אע"פ שלא פירש מהם אסור עד שיחתכנו וימלחנו שכן אמרו חכמים חוטין שביד אסורין. והרוצה ליתן בשר בתוך קדירה אסור עד שיהא מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה שכן (חולין קי"ג) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שמולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ועוף שממלאין אותו בשר וטוין אותו מותר ואין חוששין שמא בלע הדם מאי טעמא כבולעו כך פולטו. ואם נותנין אותו בבצק וטוין אותו בבצק. אם בצק של סלת הוא בין שהאדימה בין שלא האדימה מותר. ואם בצק קיבר הוא אם הלבינה מותר ואם לאו אסור. ואם משאר קמחים הוא. האדימה מותר לא האדימה אסור. וכל אלו שממלאין בבשר בין גוזל בין תרנגולת בין אווז בין גדי מותר ואפילו פיו למעלה והוא שמלאהו בבשר אבל בכבד אסור שהרי אמרו אסור להשפיד בשפוד כבד על הבשר לכתחלה ואם עשה עשוי. חלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר. מאי טעמא לפי שפולט הוא ואינו בולע. בכ"ד מקומות מנקין את הבשר של בהמה מן הדם ומן החלב. י"ב מאיסור דם וי"ב מאיסור חלב ואלו הן. קרום של מוח. מזרקין של צואר. ושני חוטין שביד. ושני קרומים של ביצים. וחוט של טחול, הרי אלו של דם. ואלו של חלב. ה' חוטין בכסלים. שנים משמאל מתפזרין לשלש שלש וג' מימין מתפזרין לשנים שנים. ושני חוטין של כליות. ושני קרמים של כסלים. וקרום של טחול. הרי אלו מאיסור חלב. וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה שכך שנינו חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב. חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא מה שאינן בדם. חומר בדם שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות בטמאין ובטהורין והחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ה) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' וגו'. ואע"פ שאמרו חכמים חיה בכלל בהמה כאן חילוף שנאמר אשר יקריבו ממנה קרבן לה' והיה אינה ראויה לקרבן. ואם תאמר שיש בבהמה בעלי מומין שאינן ראוין לקרבן והיה חלבן מותר. בעלי מומין ריבה בהן הכתוב הואיל ובמינן קרב שכך שנו רבותינו בברייתא אין לי אלא תמימין הראוין. חלב בעלי מומין מנא לן ת"ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל חלב. וכל חלב שהוא קרב על גבי המזבח אסור באכילה מאי טעמא לפי שאסור חלב בענין קרבנות נכתב ואי זה זה זה החלב המכסה את הקרב והיא המפה הפרושה על הקרב ושעל המסס ובית הכוסות ענוש כרת וזהו שעל הקרב ולמה נאסר זה מכל החלב לפי שהוא דומה לחלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף זה תיתב קרום ונקלף. אמר רב יהודה חוט של בני מעים צריך לגורדו עד אמה מה טעם לפי שתותב קרום ונקלף היא וזהו חלב שעל הדקין. חלב שעל הקיבה הדומה לקשת אסור ומחלוקת ר' ישמעאל ורבי עקיבא הוא. ואע"ג שר' עקיבא מתיר נהגו בו איסור. חלב שעל הכליות אסור וענוש כרת. ושעל הכסלים שהירכים דבוקים אסור וענוש כרת שכך אמרו חכמים אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שעל הכסלים ענוש כרת. אליה אע"ג דלענין הקרבה חלב היא מותרת באכילה מאי טעמא לפי שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו למה נאמר אם להוציא את החיה מאשר יקריבו ממנה קרבן לה' יצאת אלא אמר לך הכתוב כל חלב ששוה בשור וכשב ועז אסור יצאת אליה שאינה שוה בשור ועז להקרבה, שכך אמרו חכמים לימד על העז שאינה טעונה אליה ומתוך שאינה טעונה אליה לקרבן מותרת באכילה. אליה של כבש מותרת שאינה שוה בשור ועז:
ניקור בשר11 ששה חוטין יש בבהמה וצריך ליטלן. של כליות. ושל כסלים. ושל טחול. איסורן איסור חלב וקרמין שלהן כן וצריך לקלפן ולגרדן. ושל ביצים. ושל מוח. איסורן איסור דם. ואמרו חכמים כסלין שהן כחלב אל יניחם על גבי בשר וידיחם או ינקרם לפי שהבשר בולע מן החלב של כסלים והקשו חכמים על דבר (אמר) זה אם כן כסלים עצמן כשאתה מנקרן בולע בשר שבכסלים מחלב שבכסלים. וחזרו ואמרו קרום יש בין חלב לכסלים ואינו בולע. ועוד הקשו אם כן חלב גופו קרום יש לו ואין הבשר שתחתיו בולע ממנו. אמרו אותו קרום רך הוא ונמרט ובולע ואסור. טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כבשעורה ור' יוחנן אמר בכזית. ואמר רב פפא לא נחלקו בדבר זה האומר כבשעורה לעברו בלא מלקות והאומר כבזית להלקותו ולעברו. ואמר מר זוטרא כזית אפי' בשנים ושלשה מקומות. כבשעורה במקום אחד. והלכתא רווחתא היא להלקותו בכזית. לעברו בלא מלקות כבשעורה:
פרק ד
פסוק א
פס'. וידבר ה'. הפסיק הענין. דבר אל בני ישראל לאמר. לדורות. נפש כי תחטא בשגגה. נפש ולא (אדם). תני רבי חייא משל לכהן שהיו לו שתי נשים אחת בת כהן ואחת בת ישראל ומסר להם את העיסה וטמאוה. והתחיל מדיין עם הכהנת אמרה לו אדוני מה אתה מדיין עמי יותר מבת ישראל. אמר לה זו אינה למודה בטהרות מבית אביה אבל את כהנת ולמדה מבית אביך. כך המקום מניח את הגוף ומדיין עם הנפש לפי שהנפש מן העליונים ממקום טהרה וקדושה. והגוף מן התחתונים ממקום טומאה. נפש כי תחטא. י' דברים משמשין את הנפש. הושט למזון. והקנה לקול. הכבד לחימה. והריאה שואבת. המסס לטחון. והטחול לשחוק. הקיבה לשינה. והמרה לקנאה. והכליות מחשבות. והלב גומר. והנפש למעלה מכולם. ואת יוצאה וגוזלת וחומסת לכך נאמר נפש כי תחטא. בשגגה. ומה אם בשגגה חייבת חטאת וצריכה כפרה מזיד לא כל שכן. תנו רבנן בני ישראל מביאין חטאת ואין (הגרים) [העובדי כוכבים] מביאין חטאת. ואין צריך לומר מצות שלא נצטוו עליהם בני נח אלא אפילו מצות שנצטוו עליהם בני נח. נפש. לרבות גרים ועבדים. כי תחטא בשגגה. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון. מכל מצות ה'. ולא מצות המלך ממלכות ישראל. ולא מצות ב"ד. ד"א מכל מצות ה' ולא כל מצות ה' פרט לשמיעת הקול ולבטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו. יכול שאני מוציא מצות עשה שבנדה ת"ל מכל מצות ה' ריבה. ואיזו היא מצות עשה שבנדה. היה משמש עם הטהורה ואמרה לו טמאה אני פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. כיצד יעשה נועץ ארבעה גודליו בקרקע עד שימות האבר ופורש. וכן בעבודת כוכבים כסבור הוא שבית הכנסת היא והשתחוה לו. וכן בעריות אשתו ואחותו בבית כסבור לבוא על אשתו ובא על אחותו. מכל. לרבות כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ועשה מאחת מהנה. עד שיכתוב שם קטן משם גדול. שם משמעון נח מנחור דן מדניאל וגד מגדיאל. רבי יהודה אומר אפילו כתב שני אותיות והם שם אחד כגון תת שש רר גג חח. ר' יוסי אומר ועשה אחת מהנה פעמים שהוא חייב חטאת אחת על כולם. פעמים שחייב על כל מלאכה ומלאכה. בברייתא ומפורש במסכת שבת:
פסוק ג
פס'. אם הכהן המשיח יחטא. ולא כשהוא הדיוט. לאשמת העם. דינו כאשמת העם. מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אף משיח לא יביא אלא על העלם דבר (על) [עם] שגגת מעשה. והקריב על חטאתו אשר חטא. כשהוא ממונה (אינו) מביא חטאתו משעבר. פר יכול זקן ת"ל בן. אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלשה כדברי חכמים. ר' מאיר אומר אף בן ארבעה ובן חמשה כשר אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד. רבי שמעון אומר כל מקום שנאמד עגל בתורה סתם בן שנה. ועגל וכבש בני שנה. בן בקר בן שתי שנים. פר בן שלשה שנים:
פסוק ד
פס'. והביא את הפר. פר הוא מביא אינו מביא חלופין. וסמך את ידו על ראש הפר. לרבות פר יוה"כ לסמיכה. ושחט את הפר לפני ה'. בצפון:
פסוק ה
פס'. ולקח הכהן המשיח. נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה. מה להלן בכלי אף כאן בכלי. מדם הפר. מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית. מדם הפר. דם מהפר יקבלנו. והביא אותו. כשר ולא פסול. אל אהל מועד. למעט קרבנו למצוה יחידית שלא יתן מדמו על מזבח הזהב:
פסוק ו
פס'. וטבל הכהן. ולא מספג. וטבל והזה על כל הזאה טבילה. את אצבעו בדם. מה אצבעו האמורה להלן ימין אף המיומנת שבימין. בדם. שיהא בדם כדי טבילה. והזה. לא המטיף. והזה. לא הזורק. מן הדם. מן הדם שבענין. שבע פעמים. ולא שבע טיפין. שבע פעמים. שיהא מונה שבע פעמים. לפני ה' את פני פרוכת הקדש. לא על כל הפרוכת אלא מכוון כנגד (הבדין):
פסוק ז
פס'. ונתן הכהן מן הדם על קרנות הרי שתים ולמטה אומר על קרנות הרי ארבע למדנו שארבע מתנות שבמזבח הפנימי מעכבות. לפי שנאמר בפר כהן גדול ובפר העדה קרנות הרי ארבע והיינו דאמרינן בסנהדרין נאמרו דמים בפנים ונאמרו דמים בחוץ. מה דמים האמורים בפנים חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום. וכן תנינן בזבחים דמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב מתנה אחת מהן מעכבת. מזבח קטורת הסמים לפני ה'. ואין הכהן ה'. מלמד שהכהן עומד מחוץ למזבח קטרת הסמים ומזה. על הפרכת אשר באהל מועד לרבות כל הקרנות אשר באהל מועד. ואת כל דם הפר ישפוך. ולא יטוף. ישפוך. ולא יזרוק. אל יסוד מזבח העולה אשר פתח וגו'. זה יסוד מערבי מיכן שאין מעבירין על המצות. לפי שביציאתו מן המשכן ביסוד פתח אהל מועד פוגע ושם היה שופך ביסוד מערבי. והיינו דתנן במסכת זבחים שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון:
פסוק ח
פס'. ואת כל חלב פר החטאת. לרבות פר יום הכפורים. ירים ממנו. מן (המזבח). את החלב המכסה וגו':
פסוק י
פס'. כאשר יורם משור זבח השלמים מה פרש בזבח השלמים שאינו מפורש כאן אלא מה שלמים לשמן אף זה לשמן. משור זבח השלמים מיעטו מן האליה. והקטירם הכהן על מזבח העולה. לא על מזבח הפנימי:
פסוק יא
פס'. ואת עור הפר. כולו כשהוא שלם יכול יוציאנו שלש וישרפנו שלם ת"ל על ראשו ועל כרעיו מה ראשו וכרעיו אמורין להלן ע"י ניתוח אף כאן ע"י ניתוח. ושמא תאמר ע"י הפשט. ת"ל וקרבו ופרשו בלא הפשט:
פסוק יב
פס'. והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. שאין צריך שהרי כתיב ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון. ולמה נאמר ליתן לו מחנה שניה ונאמר בדשן אל מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית. מחנה שכינה ומחנה לויים ומחנה ישראל. אל מקום טהור. שיהא מתוקן שאם היה טמא יטהרנו. אל שפך הדשן. ששם היו נותנין את הדשן אל שפך. רבי אליעזר אומר שיהא מקומו משופך מדרון. ושרף אותו. הכשר ולא הפסול. על עצים. לרבות כל העצים אפי' בקש ובתבן ובגבבה. באש. ולא בסיד ולא ברמץ ולא בגיבסוס רותח. ישרף. אע"פ שאין שם דשן:
פסוק יג
פס'. ואם. הרי זה מוסיף על הענין הראשון אלא שפר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו. כל עדת ישראל. עדה המיוחדת בישראל ואיזו זו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית שהיו כולן ראוין להוראה. ישגו. יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת"ל ונעלם אין חייבין דבר על שגגת מעשה שלא ידעו איסורו של דבר והורו בו להתיר. ועשו הקהל. על פיהן בשגגת מעשה. ונעלם דבר. ולא שתתעלם מצוה כולה כגון שהורו יש נדה בתורה אבל שומרת יום כנגד יום מותר. יש יום שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור כדמפורש במסכת הוריות. ותניא בתורת כהנים מעיני הקהל ועשו (הודיה) תלויה בבית דין. ומעשה תלוי בקהל. אחת מכל מצות ה', מצות האמורות במשיח הן מצות האמורות כאן. אשר לא תעשינה ואשם. כשם שנפרעין מן היחיד כך נפרעין מן הצבור:
פסוק יד
פס'. ונודעה החטאת. ולא שיודעו החטאים. אשר חטאו. לפי מה שחטאו מביאין. חטאו שני שבטים מביאין שני פרים שלשה מביאים שלשה פרים. עליה. מה תלמוד לומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה (ויקרא י״ח:י״ח) לצרור לגלות ערותה עליה יהיה. מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו הטאת. אף כאן עד שיורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כגון שהורו על חלב הדקין או שומרת יום כנגד יום או על הוצאת מרשות לרשות בשבת או על השתחוייה של עבודת כוכבים. והקריבו הקהל. לחייב על כל קהל וקהל פר בן בקר לחטאת כדלעיל:
פסוק טו
פס'. וסמכו זקני העדה את ידיהם. מיוחדים שבעדה. וכמה הן. וסמכו שנים (או) זקני שנים. אין בית דין שקול מוסיפין עליהן אחד הרי כאן חמשה דברי רבי יהודה. ידיהם. יד כל יחיד ויחיד. היינו דתנן במסכת סנהדרין סמיכת הזקנים ועריפת העגלה. ותאנא סמיכה וסמיכת הזקנים סמיכת הזקנים או סמיכת התלמיד שקורין אותו רבי וממנין אותו דיין (בעודו) [בעירו] כדכתיב (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. סמיכה זו סמיכת הפר. על ראש הפר. פר טעון סמיכה ואין שעירי עזים צריכין סמיכה דברי ר' יהודה. ושחט את הפר לפני ה'. בצפון: