מדרש בחדוש על הגדה של פסח· רבי אליעזר נחמן פואה
מגיד · כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ראוי לדעת למה קראו חכמי' שמו יח' מקום שאם הוא כדי להרחיק ממנו כל שיעור מוגבל שעל כן אמרו שהוא מקומו של עולם עדיין לא יצאנו מן הספק דמדנחתינן לכנות לו שם מקום נראה שיש לו גבול מה שאינו. אמנם כדי לדעת שלהיות האור יקר שבנמצאו' לא ידענו לכנות אל הסיבה ראשונה כינוי יקר ממנו וקודם שברא העולם היה אור שכינתו ממלא הכל ולהיות כ"כ מבהיק שהיה בלתי אפשר להצטייר בו העולם כביכול צמצם אותו בעצמו מעין מה שצמצם בין בדי הארון. והשאיר מקום פנוי באמצעיתו ולפי שעדיין היה האור גדול לצורך המצטרך חזר וצמצמו הוא שכתוב יהי אור ויהי אור יהי אור אפשרי להאציל בו אצילות כי זה הוא חשך אצל כל בריה להיותם אצלו כעטלפים באור השמש. ויהי אור אינו או' ויהי אור הוא אור הצמצום שני. ומניצוץ אור הצמצום ראשון האציל וברא ויצר ועשה בתוך הצמצום שני כל מה שידע מרע"ה ויותר ממנו הרבה ולפי זה האור מסילוק שני היה מקום קודם צמצומו. הוא שכתוב הנה מקום אתי ולפי שאור שכינתו הנז' דומיה לו תהלה. ואין כח בשום נברא לספר תהלתו ע"כ כל כונותינו בשבחות והלולים וברכות הוא אל המקום ההוא. ואל המקום הזה באמרנו ברוך המקום. נמצאו כל דברי חכמי' קיימי' ואמתיים ומובני' כפשטן ואינם משל ודמיון כלל וכך הם בכל מקו' והמבין ויודע עיקרם ימנאם כן. ולפי שיציאת מצרי' היה חדוש העולם בכלל ובפרט. כמפורש בדברי רז"ל חדשים גם ישנים כל א' וא' כפי דרכו בדרכי הפרד"ס. ע"כ המגיד לקח הלשון הזה בבבא הזאת להודות ולשבח עד המקום האפשרי מהחסד שעשה לנו ולאבותינו. ולברכו על שנתן תורה לעמו ישראל שבאמצעותה נוכל לידע הניסים והנפלאות שעשה לאבותינו במצרי' כגון החמשים מכות שלקו המצריים במצרים כמו שיבא בעה"י.
כנגד ד' בנים דברה תורה בכל עניניה. אחד חכם הוא המפרש התורה ע"פ דרכה וא' רשע הוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה שעם היות סימנים ההם ג"כ בתורה רמוזים שאלולי כן לא היתה תמימה אסור לגלותם כמו שכתבנו בזכרון אבות פ' ב' בס"ד. ואחד תם שאינו מוסיף על שמועתו ומאמין כל דברי חכמי' כפשטן מבלי שיבקש עליה' טעם. וא' שאינו יודע לשאול שאינו אומר כל עיקר. והנה המגיד בענין הלכות פסח. מצא רמז מן התורה שכל הד' בני' הנזכרי' נסתפקו בהם האי כאורחיה והאי כאורחיה:
פסקה ב
שאלת החכם היא על כל פרט מפרטי התור' אשר כללותה היא שלשה החלקי' האלה עדות חקים ומשפטים וזה לפי שחפץ לדעת תוכן של דברים ולעמוד על בוריין והרשע הגם שלפעמים הוא עושה איזו מצוה להראות שגם הוא בשם יש' יכונה עכ"ז היא עליו לטורח וקורא כל התורה בשם עבודה להיות כבדה בעיניו וכמו שקורים אותה אחרים תורת עבדות. והתם שאינו מבחין בין דבר לדבר שואל דרך כלל מה זאת כלו' מהו ענין התורה הנקראת זאת. כמ"ש וזאת התורה אשר שם משה ומאמר החכם באומרו מה העדות וכו' אינו כמתמיה כמו מאמר הרשע אלא שאלה הוא שואל וראוי להשיב שאלתו. כמ"ש בס"ה שהפרש מבין מ"ה למ"י הוא כי מה קיימא לשאלה ולא לאתבא. ושאלתו היא מה טיבן של העדות והחקי' והמשפטי' אם לתועלת האדם או גזירת מלך וכיוצא כי המשפטים בפרט נר' שאין צורך לצוויים כי השכל האנושי גוזרם. ואין להאשימו באומרו אשר צוה ה' אלהינו אתכם ולא אמר אותנו כי מאחר שקבל עליו עול מלכות שמים במה שאמר ה' אלקינו נדין אותו לכף זכות שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ולומר שהוא ראוי שיצו ה' את דבריו אליו וכיון שאמר אשר צוה ה' אלקינו אף הוא לא הוציא את עצמו מן הכלל. אי נמי דקדק באו' אתכם לפי שנ' בעיניו שלא היה ראוי שיבא מפורש בתורה אלא חלק החוקי' כי העדות והמשפטים האדם הישר מאליו היה יכול לעשותם וא"כ במה שצוה ה' אלקינו בפי' עדות חקים ומשפטים אתכם צוה אותם ועל כן שאל מה צורך לכל הפרטים ההם. להיות שאלה זאת שאלת בן חכם ע"כ כתב בה מחר כדכתיב כי ישאלך בנך מחר וכן בבן תם כאלו יאמר הלואי שמחר יהיה האות הזה שישאלך בנך מחר לאמר מה זאת אבל בבן רשע לא כתיב מחר דהלואי שלא ישאל ולא יוציא דבר כזה מפיו לעולם.
אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כלומר אין להרהר אחר מדותיו ומצותיו ית' כי הלא תראה באכילת הפסח שני דברים הפכיים זה מזה. א' שאף אם אחר אכילת הפסח תאב לאכול אינו רשאי. ולפי זה נראה שלא תהא האכילה להתענג בה. ומה שצריך לאוכלו על השבע כמעט נראה אכילה גסה הואיל ואינו תאב עוד לאכול ואפי' כזית הפסח אוכלו על השבע. ולכן כשם שאין להשיב על אכילת הפסח כך לא יקשה לך על מה נכתבו בתורה כל חלקי המצות וכשם שאם תדקדק באכילת הפסח תמצא בו טעם נכון והוא שלהיות סעודת ליל פסח נעשית מזבחי שלמי חגיגה ואחר ששבע נפשו מהם וכל מיני מגדים שירצה אוכל כזית מקרבן פסח להעלות בדעתו שאין לידבק ולהתעסק בחלק החיצוני. אשר קרבן פסח רומז אליו להיותו יראתו של המצרים אלא מעט קט ואחרי אשר שבע נפשו מחלק הקדושה ואילו היה אוכל מיני מגדי' אחריו היה נר' שלא שבע נפשו מהעיקר כן העדות והמשפטים אילו לא בא צוויים בתורה הגם כי האיש השלם היה עושה אותם מדעתו. לא היה משיג בהם שלימות על שלימותו כמו שעושה בקיימ' על שהם גזירת מלך. וכן לפעמי' היה מוסיף או גורע בהם כאשר יראה לו נכון לפי השעה וכנימוסי שאר האומות עכשו שצום הוא ית' המקיימ' הוא אלקי לא אנושי. וע"כ דקדק המגיד בלשונו ואמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח לא אמר הלכות הפסח שזה דומה לזה בצד מה:
פסקה ג
הרשע הזה חשב לרמות הנשאל בתופסו לשון הכתוב ושמרתם את העבודה הזאת אמנם גלי בהתתיה במה שלא נשא שם שמים על שפתו. ומכמה פסוקים הכתובים בענין בא הכתוב הזה בפיו להורות כי אינו נכלל בכללות האומה הקדושה וכי הוא מיחס מעשה המצות לעבדות. כמי שעושה אותם בהכרת לא ברצון. והוא עד מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שכונתו ית' לא היתה כמה שהוא חושב. להטריחנו בציווי המצו' אלא לזכותנו ומי שהוא עושה אותם ברצון אינו יגע. ולכן אף אתה הקהה את שיניו. והבדילהו מעדת ישראל ואמור לו בעבור זה. היינו בעבור מה שאתה קורא אותה עבודה היא התורה עשה ה' לי החסד להוציאני ממצרים שנ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. והרשע הזה אילו היה שם לא היה נגאל. הואיל ולא היה חפץ בתורה אלא היה מת בשלשת ימי אפלה כאשר מתו שאר הרשעים. והגם כי בתורה אצל שאלת רשע לא באה תשובה זו. למדה המגיד ממה שכתוב שם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. דמדלא קאמר ואותנו הציל משמע מה נתחדש בבתי'. והיה זה מה שנכנסה בתוכם השכינה. וכמו שנכתוב לפנינו על מימרת רבן גמליאל עיין עליו. והואיל וגילוי שכינה בבתים היא היתה גרמת ההצלה והגאולה. הרשע הזה אילו היה שם בביתו לא היתה שכינה נכנסת שם. וע"כ היה מת ולא היה נגאל. אילו סרח אחר שלשת ימי האפלה:
פסקה ד
תם אמרנו שהתם הוא המאמין דברי חכמי' כפשטן. ולפי שעדיין אין לו שכל רחב להבין טעמי הדברים על בוריין. אמור לו דבר אמיתי בדרך קצרה ואל יליז בעיניך האיש הזה. כי כך דרכה של תורה. בתחלה צריך להיות תם ולא חכם לבקש לידע בכל לימוד טעמי הדברים. לפי שהשכל חלוש בתחלתו ובפרט בטעמי התורה. ואם יעלה בדעתו כי התורה תהיה כשאר החכמות יראה וישמע דברים שאינם מתישבים לשכלו ולא יאמינם. ומתוכם יבא לכפור בכל התורה אלא בתחלה יהא תם פתי יאמין לכל דברי חכמים כפשטן בתמימות ויאמין שיש תחת דבריהם כונה נסתרת. ובזה יקרא ירא חטא. כי הוא ירא לחטוא לנגד דבריהם. ויחכם בודאי וחכמתו תתקיים בו מטעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. ויהא לומד תורה לשמה ויגלו לו רזי תורה. וכן יעקב נקרא איש תם:
פסקה ה
אמר כשאתה רואה מי שאינו לומד מעצמו אלא הולך שובב את פתח לו קרבהו אל התורה ואמור לו איך אנו חייבים לידע נפלאות שעשה לנו ולאבותינו הוא ית'. וזה הוא והגדת דברי הגדה המושכים לבו של אדם.
יכול מראש חדש פירוש יכול שאני מחויב בזה כשהוא בתחלת הולכו שובב. שהוא דבר חדש אצלו שעדיין לא נשתקע בשבבותו. אבל אחרי שנטמע בדרכיו אין לי להתחבר עמו. תלמוד לומר ביום ההוא שאתה רואהו אף אם הוא כמה שנים שדורך בדרך רעה אל תמנע מלקרבו. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום כלומר שיש לי פנאי וזמן רב ללמדו. כי אז אפשר שלהיותי מתמיד להדריכו בדרך ישר' יסתלק מדרכו אבל כשאיני יכול אלא להוכיחו לא אהיה מחויב בכך. תלמוד לומר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. היינו בשעה שאתה רואה אותו סר מדרך הישר ויש לך בטחון שיועילו לו דבריך וזהו מצה ומרור. מצה רמז ליצ"ט היינו דרך הטובה ומרור רמז לדרך רעה שהוא דורך בה כלו'. שאילו היה כלו מר ורשע אל תתחר במרעים שכשם שמצוה לו' דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אבל כשאין אתה יודע בודאי שהוא רשע קרבהו. כמ"ש אוהב את הבריות ומקרבן לתורה: