שמות
פרק א
פסוק א
ואלה שמות. רבי אב הו בשם ר' [יוסי בן] זמרא אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, וכל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב' ד') מה פסל תוהו ובהו, אבל כאן כתיב ואלה שמות, מוסיף על הראשונים. ואלה שמות בני ישראל. והלא היה להם ימים רבים שמה, ולמה אמר הבאים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים לא היה עליהם משאן של מצרים, כיון שמת יוסף והלך לבית עולמו, ניתן משאן של מצריים עליהם, לכך נאמר הבאים מצרימה, כאלו היום באו. ד"א ואלה שמות בני ישראל. זה שאמר הכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיה כ"ז ו'), בכל מקום ישראל באים ובניהם באים, כמו שנאמר באברהם, ואברהם ושרה זקנים באים בימים (בראשית י"ח י"א), שהם יוצאין מן העולם החשך, ובאים לעולם הבא, שנאמר הבאים ישרש יעקב, אף כאן הבאים מצרימה, אבל אומות העולם אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם, (ישעיה מ' כ"ד), אבל ישראל ונטעתים על אדמתם (עמוס ט' ט"ו), ולמה בזכות אברהם, שנאמר בו ויטע אשל (בראשית כ"א ל"ג), אומות העולם אף בל זורעו, אבל ישראל יהי פסת בר בארץ (תהלים ע"ב י"ו), אומות העולם בל שורש בארץ גזעם, אבל ישראל שרשי פתוח עלי מים (איוב כ"ט י"ט), ולמה בזכות יעקב, שנאמר בו, הבאים ישרש יעקב. ד"א ואלה שמות. זה שאמר הכתוב טוב שם משמן טוב (קהלת ז' א'), שלשה שמות יש לו לאדם, אחד מה שקרא לו הקב"ה מתחלה, שנאמ' ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן, ואחד שקונה הוא לעצמו במעשיו, אם זכה במעשים טובים קנה שם טוב, ואם לאו קנה שם רע, והקב"ה מניח את כל השמות ואינו משבחו, אלא במה שיש בו משם טוב, שנאמר טוב שם וגו', ששם טוב אפילו מת ומונח בקברו, אינו נאבד ממנו שמו הטוב שיש לו בשעת מיתתו, מאותו השם שקראו לו בשעת לידתו. ד"א טוב שם. טוב שמותן של שבטים משמן המשחה, שהיה כהן גדול נמשח בו שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (ויקרא כ"א י'), מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו. ד"א ואלה שמות, זה שאמר הכתוב זרע יעבדנו יסופר לה' לדור (תהלים כ"ב ל"א), את מוצא שבכל דור ודור מונה הקב"ה את ישראל, אבל האומות אין להם לא שם ולא זכרון, וכן הוא אומר ירבו עצבותם אחר מהרו וגו' ובל אשא את נשמותם על שפתי (שם ט"ז ד'), אבל ישראל שהם חביבין לפני הבורא הוא מייחסן בכל שעה. את מוצא כשירדו למצרים ירדו במנין, שנאמר ואלה שמות, וכשעלו ממצרים עלו במספר, שנאמר (כשש) [שש] מאות אלף רגלי וגו' (במדבר י"א כ"א):
את יעקב איש וביתו באו. מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שהיה לפרץ ולחצון זה בן שנה וזה בן שנתים וזיווג להם נשים:
פסוק ב
ראובן שמעון. כל שבטים לשם גאולתן היו שמותן, ראובן על שם ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג' ז'), שמעון שנאמר וישמע אלהים את נאקתם (שם ב' כ"ד), לוי על שם ונלוו גוים רבים (זכרי' ב' טו), יהודה ואמרת ביום ההוא אודך ה' (ישעי' יב א'), יששכר כי יש-שכר לפעולתך וגו', (ירמיה ל"א ט"ו), זבולן שנא' בנה בניתי בית זבול לך וגו' (מ"א ח' י"ג) דן על שם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' (בראשית טו יד), נפתלי על שם שנא' נפת תטפנה (שה"ש ד' י"א), גד על שם והמן כזרע-גד הוא (במדבר י"א ז'), אשר על שם הגאולה דכתיב ואשרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג' י"ב), יוסף דכתיב והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעיה י"א י"א), בנימין על שם נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו (שם ס"ב ח'), הא למדנו שכל השבטים שמותם על שם גאולתם נקראו, ולמה אין שמותם שווין בכל מקום, אלא מקדים זה לזה וזה לזה, שלא יהיו בני הגבירות אומרים אנו תחלה ובני השפחות אחרונים, ויתגאו לעצמם לכך מקדים לזה ומאחר לזה, ללמדך שכל בני יעקב שקולין, שאין אלו גדולים מאלו:
פסוק ה
ויהי-כל נפש יוצא ירך וגו'. ולמה אינו אומר יוצאי ירך ישראל, אלא יוצאי ירך יעקב, ללמדך שאותיותיו של יעקב כנגד ד' עטרות שמעטרין בניו להקב"ה, י' כנגד עשרת הדברות, ע' כנגד שבעים זקנים של סנהדרין, ק' כנגד היכל שבנו לבוראם שהיה ארכו מאה אמה, שנאמר וההיכל מאה אמה, ב' כנגד שני לוחות הברית, ובזכות יעקב נגאלו ישראל ממצרים והעולם עומד, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק (תהלים קה י'):
פסוק ו
וימת יוסף וגו'. ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו. מלמד שכל אחת ואחת מישראל היתה יולדת ששה בכרס אחד, היאך פרו מיעוט רבים שנים, וכן כולם:
פסוק ז
ותמלא הארץ אותם. נתמלאו בתי טרטראות ובתי קרקסאות מהם מיד גזרו עליהם שיפרשו מן המטה:
פסוק ח
ויקם מלך חדש. וכי מלך חדש היה פרעה, אלא מלמד שחדש להם גזירות קשות:
ד"א ויקם מלך חדש וגו'. הוא היה פרעה הראשון, אלא אמרו לו נזדווג להם, אמר להם שוטים עד עכשיו היו מושלים בנו ולא היינו מושלים עליהם ואלולי יוסף לא היה לאותם אנשים חיים, ואנו רוצים להזדווג עמהם, מיד הורידוהו מכסאו ועשה ג' חדשים, אחר מכאן אמר להם כל מה שאתם אומרים אני שומע לכם, החזירוהו לכסאו, לפיכך אומר ויקם מלך חדש, הדא הוא דכתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה' ז'), שהפרו בני ישראל ברית מילה, עתה יאכלם חדש (שם), הדא הוא דכתיב ויקם מלך חדש:
אשר לא ידע את יוסף. וכי לא היה מכיר את יוסף, אלא לא ידע אשר עשה עמו בימי רעבון:
פסוק ט
ויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה תחלה לפיכך לקה תחלה, התחיל בעצה תחלה, דכתיב ויאמר אל עמו, לקה תחלה, דכתיב ובכה ובעמך וגו' (שמות ז' כ"ט):
פסוק י
הבה נתחכמה לו. להקב"ה, חרף פרעה כלפי מעלה, אמר בואו ונתחכמה לו למושיען של ישראל, במה נידונם. [נדונם] באש אברהם ניצל מן האש, נידונם בחרב יצחק אביהם ניצל מן החרב, נידונם בסקילה יעקב אביהם ניצל מן הסקילה, בואו ונידון אותם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיה נ"ד ט'), והם אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, [אבל] על אומה אחת מביא:
ד"א הוא אינו מביא עליהם, אבל הם באים ונופלים בתוכו, הדא הוא דכתיב ומצרים נסו לקראתו (שמות י"ד כ"ז). וכן הוא אומר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י"ב י"א), בקדרה שבשלו בה נתבשלו, זדון לשון בישול, כמו שנאמר ויזד יעקב נזיד (בראשית ה' כ"ט):
פן ירבה. אמרה להם רוח הקודש אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה וכן יפרוץ (פסוק י"ב):
ונלחם בנו ועלה מן הארץ. על מצרים אמרו שילחם ישראל בם ויגרשום מן הארץ, ואם כן היה צריך לומר ועלינו מן הארץ, ולמה אמר ועלה, משל לאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים:
פסוק יא
וישימו עליו שרי מסים. עליהם היה צריך לו', אלא מלמד שהביאו לבינה ותלו אותה בצוארו של פרעה, וכל אחד ואחד מישראל שאומר להם אסטניס אני, אמרו לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה:
שרי מסים. שמשים עליהם תוכן לבינים:
למען ענותו. למי לפרעה:
בסבלותם. של מי של ישראל:
ויבן ערי מסכנות לפרעה. שמסכנות לבעליהן:
פיתום. חפרו כל כך עד התהום עלה, והיו משימים הלבינים והתהום בולען, לפיכך נקרא פיתם אל תיקרי פיתום אלא פי תהום:
רעמסס. שהיו ישראל מתרוצצים תחת הבנין:
פסוק יב
וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השיעבוד כדי לכלותם והם פרים ורבים ביותר:
ויקצו מפני בני ישראל. מלמד שנעשו בעיניהם כקוצים:
פסוק יג
בפרך. בפה רך. שאמרו להם כנגד כל לבינה ולבינה שיעשה כל אחד ואחד מכם אנחנו נותן להם כנגדן זהובים, והיו ישראל ממהרים ועושים אחד מאה ואחד מאתים, מיד גזרו עליהם שבכל יום ויום יביא כמו אותו תוכן לבנים כיוצא בו:
פסוק יד
וימררו את חייהם בעבודה קשה. תחלה בחומר ובלבנים, ואחר כך בכל עבודה בשדה, שהיו אומרים להם הביאו דובים ואריות וחיות רעות:
אשר עבדו בהם בפרך. מלמד שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים:
פסוק טו
למילדות העבריות. זו יוכבד ומרים:
פועה. זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה, שהיתה פועה ברוח הקודש ואמרה עתידה אמה שתלד בן שמושיע את ישראל:
שפרה. זו יוכבד, ולמה נקרא את שמה שפרה, שמשפרת את הולד:
ד"א שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה:
פסוק טז
וראיתן על האבנים. סימן גדול מסר להם אותו רשע, אמר להם מי שמעוברת בזכר ירכותיה מצטננות כאבנים:
והמתן אותתו. וסימן גדול מסר להם אמר להם אם הוא זכר פניו למטה, ואם נקבה פניה למעלה:
פסוק יז
כאשר דבר אליהן. דבר להן מבעי ליה, אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא רצו:
ותחיין את הילדים. לא דיין שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות אותם מים ומזון:
פסוק יט
כי חיות הנה. אמרו לו אומה זו משולות כחיות, מה החיה אינה צריכה מילדת בשעת לידתה, כך אלו אינם צריכות, וכן כתיב גור אריה יהודה (בראשית מ"ט ט'), דן יהי דן נחש (שם שם י"ז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כ"א), יששכר חמור גרם (שם שם י"ד), בנימין זאב יטרף (שם שם כ"ז), יוסף בכור שורו (דברים ל"ב י"ז), ולפיכך אינם צריכים חיות:
פסוק כא
ויעש להם בתים. כהונה ולויה:
פסוק כב
ויצו פרעה לכל עמו. גזר על כל עמו:
היארה תשליכהו. ולמה גזר גזירה זו, הדא הוא דכתיב וכי יאמרו אליכם (בניכם) דרשו אל האבות ואת הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעיה ח' י"ט), צופים ואינם יודעין מה הם צופים מהגים ואינם יודעים מה הם מהגים, ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היארה תשלכהו, דלא הוו ידעו דעל מי מריבה הוא לוקה, שנא' המה מי מריבה (במדבר כ' י"ג), אמרו שראו אצטגניני פרעה וטעו, ושלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ שיהרגו את ישראל נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית:
פרק ב
פסוק א
וילך איש מבית לוי וגו'. ולאנה הלך, מלמד שהלך בעצת בתו, לפי שעמרם גדול הדור היה, כיון שראה גזירת פרעה הרשע אמר לשוא אנו עמלים, עמד וגירש את אשתו, ועמדו כולם וגרשו את נשותיהם, אמרה לו בתו אבא גזירתך קשה מגזרת פרעה הרשע, פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה [גזרית] בעולם הזה ובבא, פרעה הרשע ספק גזירותיו קיימת, ספק לא, אבל אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. ולמה אמר ויקח ויחזיר מיבעי ליה, אלא מלמד שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קי"ג ט'):
ויקח את בת לוי. אפשר בת ק"ל שנה היתה וקרו לה בת, אלא מלמד שנעשו בה סימני נערות:
פסוק ב
ותהר האשה ותלד בן. והלא מעוברת היתה כבר משלשה חדשים, אלא מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים הצדקניות שלא היו בפתקה של חוה:
ותרא אותו כי טוב הוא. טוביה שמו:
ד"א טוב לנביאות:
ד"א שנולד מהול:
ד"א בשעה שנולד משה נתמלא הבית אורה, ולכך אמר כי טוב, כתיב הכא כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א' ד'):
ותצפנהו שלשה ירחים. שלא היו מונים המצרים אלא משעה שהחזירה, והיא היתה מעוברת מקודם שלשה ירחים:
פסוק ג
ולא יכלה עוד הצפינו. מפני מה לא יכלה עוד הצפינו, מפני שהיו המצריות הולכות הם ובניהם לביתו של עמרם, והיו מרעיבות בניהם, והיו בניהם צועקים, ומשה רבינו ע"ה היה במחבואה, ודרך התינוק כשצועק האחר משיבו, והיה משה רבינו ע"ה צווח כמו התינוקות האחרים, ולפי זאת הסיבה ידעו שנולד ילוד בבית, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים (שה"ש ב' ט"ו):
ותקח לו תבת גמא. ומפני מה לקחה גמא, מכאן לצדיקים שחביבין עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל:
ד"א ולמה לקחה גמא, שהוא דבר רך שיהא עומד לחפני רך וקשה:
ותחמרה בחמר וגו'. חמר מבפנים, וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח הצדיק ריח רע:
ותשם בסוף. ביני הסוף, אגם שמו סוף, כמו שנאמר קנה וסוף קמלו (ישעיה י"ט ו):
פסוק ד
ותתצב אחותו מרחוק. וקיימא לן פסוק זה על נבואה נאמר כולו. ותתצב, כמו שנאמר ויבא ה' ויתיצב וגו' (שמות ג' י'):
אחותו, כמו שנאמר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז' ד'). מרחוק, כמו שנאמר מרחוק ה' נראה לי (ירמי' ל"א ב'). לדעה, כמו שנאמר כי אל דעות ה' (שם ב' ג'). מה [כמו שנא'] מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י' ב'). יעשה, [כמו שנאמר יעשה] ה' לאדוני בית נאמן (ש"א כ"ה כ"ח). לו, [כמו שנאמר] ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו' כ"ד):
ד"א ותתצב. כמשמעו שאין הפסוק יוצא מידי פשוטו. ובזכות שהמתינה למשה שעה אחת לדעת מה יהיה סוף הנין, זכתה והמתינו לה שש מאות אלף רגלי, הדא הוא דכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר י"ב ט"ו), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:
מה יעשה לו. מה יהיה בסוף נבואתה, שהיתה מתנבאת ואמרה עתידה אמי שתלד בן שיהיה מושיע את ישראל:
גרסינן בסוטה אמר ר' חנינא בר פפא אותו היום שהטילוהו ליאור כ"א בניסן היה, אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שעתיד לומר שירה ביום זה יהא מושלך בים, ר' אחא בר חנינא אמר אותו היום ששה בסיון היה אמרו המלאכים רבונו של עולם מי שעתיד לקבל תורה ביום זה, ומרעיש את העליונים ואת התחתונים, ילקה ביום זה, בשלמא למאן דאמר בששה בסיון היינו דמשכחת ליה שלשה ירחין כי בז' באדר נולד משה, ומשכחת כי בששה בסיון היה אותו יום, אלא למאן דאמר כי בכ"א בניסן, היכי משכחה ליה, תאנא אותה שנהו מעוברת היתה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, וכיון שהטילוהו ליאור, עמדו ובטלו את גזירותיהם, והיינו דקאמר משה לישראל שש מאות אלף רגלי (במדבר י"א כ"א), שבשבילי ניצלתם:
פסוק ה
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שירדה לרחוץ מגילולי אביה, וכמה דהוא אמר אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (ישעיה ד' ד'):
ונערותיה הולכות. ואין הולכות אלא לשון מיתה, שנאמר אני הולך למות (בראשית כ"ב ל"ב), אמרו לה גבירתנו מנהגו של עולם מלך גזור גזירה וכל העולם מקיימים אותה, בניו ובני ביתו לא כן שכן, בא גבריאל והמיתן:
פסוק ו
ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה. כמו מתנבאת היתה. נער, נ' נאמן, כמו שנאמר בכל ביתי נאמן [הוא] (במדבר י"ב ז'). ע' עניו, שנאמר והאיש משה עניו מאד (שם שם ג'). ר' רועה, שנאמר ומשה היה רועה (שמות ג' א'). ד"א ותפתח ותראהו. ותרא היה צריך לומר, אלא מלמד שראתה שכינה עמו:
והנה נער בוכה. קרי ליה נער וקרי ליה ילד, אלא מלמד שהיה ילד וקולו כנער:
ותחמול עליו. ומנין היתה יודעת שהוא מילדי העברים, אלא שראתה אותו מהול, כי המצרים אינם מלים:
זה. [מלמד שנתנבא ולא ידעתה] זה נופל ואין אחר נופל, כיון שהטילוהו ליאור עמדו והטלו את גזירותיהם, והיינו דקאמר משה לישראל שש מאות אלף רגלי הגברים (במדבר י"א כ"א), שבשבילי ניצלתם:
פסוק ז
ותאמר אחותו אל בת פרעה וגו' מן העבריות. מלמד שהחזירה [את] משה על כל המצריות ולא ינק, יצתה בת קול ואמרה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק חלב טמא, הדא הוא דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעיה כ"ח ט):
פסוק ח
ותאמר לה בת פרעה לכי. ואמרה לאמו היליכי והינקהו לי ואני אתן את שכרך:
מתנבאת היתה ולא היתה יודעת מה מתנבאת. היליכי הא שליכי:
ואני אתן [את] שכרך. לא דין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם, אלא שנוטלים עליהם שכרם:
פסוק יא
ויגדל משה. וכי אין הכל [גדילין] האדם והבהמה והעוף כולן גדלין, אלא שהיה משה גדל שלא כדרך העולם:
ויצא אל אחיו. אותה יציאה יצאתו הצדיק. ויצא ביום השני:
וירא בסבלותם. שהיה רואה ובוכה ממלאכתן, ונותן כתפיו עם כל אחד ואחד כדי לסייעם, לכך נאמר בסבלותם:
וירא איש מצרי. ומי היה, אביו של מגדף היה, שנאמר והוא בן איש מצרי (ויקרא כ"ד י'):
מכה איש עברי. בעלה של שלומית בת דברי (שם שם י"א), כיצד היה אותו נוגש עשוי על מאה ועשרים אנשים, והיה מוציא אותם למלאכתן מקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם, ראה בשלומית שהיא יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה, ועמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו, והיא סבורה שהוא בעלה, חזר בעלה ומצא מצרי יוצא מביתו, אמר לה שמא נגע בך, אמרה לו הין, וסבורה הייתי שאתה הוא, כיון ששמע הנוגש שהרגיש בו, היה מכה את בעלה:
פסוק יב
וירא כי אין איש. שהיה חייב מיתה:
ויך את המצרי. במה הכהו. יש אומרים במגריפה של טיט הכהו והוציא את מוחו. ויש אומרים הזכיר עליו את השם והרגו:
ויטמנהו בחול. אמר לישראל אתם משולים בחול, שהחול נוטלו אדם מכאן ונותנו לכאן ואין קולו יוצא, כך אל יצא דבר מפיכם:
פסוק יג
והנה שני אנשים עברים נצים. ומי היו, אלו דתן ואברם, והם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (שמות ט"ז כ'), והם שהמרו על ים סוף, והם שהותירו מן המן, שנאמר ולא שמעו אל משה [ויותירו אנשים ממנו עד בקר] והם היו במחלוקת של קרח, שנאמר הוא דתן ואבירם [קריאי מועד אשר הצו] (במדבר כ"ו ט'), שהם עמדו ברשעותם תחלה וסוף:
ויאמר לרשע למה תכה רעך. ענה ואמר רשע כמותך:
מי שמך לאיש. ועדיין אין אתה איש, ואתה רוצה להיות שר ושופט עלינו, ואין אתה איש:
הלהרגני אתה אומר. אתה מבקש אין כתיב, אלא אתה אומר, כלומר באמירה, מכאן אתה למד ששם אמר על המצרי והרגו:
ויאמר אכן נודע הדבר. אמר להם יש ביניכם לשון הרע, והיאך אתם ראויים לגאולה:
פסוק טו
ויברח משה מפני פרעה. העלהו למשה לבימה [וביקש פרעה להרגו] ועשה הקב"ה לפרעה אלם, ולסגנים חרשים, וברח משה מפני פרעה, ומפני זה בשעה שאמר לא איש דברים אנכי (שמות ד' י'), השיבו הקב"ה מי שם פה לאדם, או מי ישום אם, ומי עשאו אלם:
או חרש או פקח. מי עשה הסגנים חרשים, או מי עשך פקח וברחת מפני פרעה, לא אנכי ה':
וישב על הבאר. קלט מקום אבותיו, שלשה נזדווגו זוגיהן מן הבאר, יצחק, יעקב, משה:
פסוק טז
[ולכהן מדין שבע בנות.] וכי כל שבחו של אותו הצדיק להיות הולך אחר ע"ז, אלא הרהר יתרו לעשות תשובה עד שלא בא משה, והוציא כל תשמישי ע"ז ונתן לשכיניו, אמר להם זקן אני ואיני יכול לעבוד ע"ז, ועמדו אנשי מקומו ונידוהו, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות ויבואו הרועים ויגרשום, אפשר היה כהן מדין אב מדין היאך גירשום, אלא ללמדך שנידוהו שלא יהיו רועים את צאנו, ולכך היו בנותיו יוצאות לרעות וגירשו את בנותיו [כאשה גרושה] כמו שנאמר ויגרש את האדם (בראשית ג' כ"ד):
פסוק יז
ויקם משה ויושיען. מכאן שרצו לענותן, כמו שנאמר צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כ"ב כ"ז):
פסוק יט
איש מצרי הצילנו וגו'. וכי בדמות מצרי היה משה, אלא אלולי איש מצרי לא נכנס למדין:
פסוק כ
ויאמר אל בנותיו ואיו. אמר להן זה הסימן שאמרתם שדלה והשקה צאנכם, זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר הוא, שהבאר מכרת את אדוניה, אמרו חכמינו ז"ל כל זמן שמשה ע"ה עומד על פי הבאר, המים צופין ועומדין על הבאר, וכשחזר משה ע"ה אף המים חזרו לאחוריהם, שנאמר מוליך לימין משה (ישעיה ס"ג י"ב), ותחלה שבא משה מצא הרועים מכים צאנו של יתרו, אמר להם ריקים, מן הדין שישקו נשים תחלה וילכו להם, ואם אינם יכולים לדלות דולים להם האנשים, מיד לא שמעו לו, עמד משה על פי הבאר והמים עלו ושתו כל צאנם ובקרם, אמר משה אוי לי שהנחתי את עמי ובאתי לדון את אומות העולם, לכך נאמר כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א' ו'):
קראן לו ויאכל לחם. וכן אמר החכם שלח לחמך על פני המים (קהלת י"א א'), ואיזה זה יתרו שהאכיל את משה, שנאמר בו כי מן המים משיתהו (שמות י"ח י"ב):
אמר להם למה זה עזבתן את האיש [קראן] לו ויאכל לחם]. ופרע לו הקב"ה, הדא הוא דכתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל [לאכל לחם עם חותן משה] (פסוק י') ומי גרם ליתרו כל הטובות הללו, על שנדבק במשה זכה להעמיד חכמים ונביאים, שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ (דה"א ב' נ"ה):
ור' יוחנן אומר גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, ומרחקת את הקרובים, ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מקרבת את הרחוקים, מיתרו בשכר שאמר קראן לו ויאכל לחם, זכו בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר ומשפחות סופרים [וכו'] (שם), וכתיב ובני קני חותן משה וגו' (שופטים א' י"ו). ומרחקת את הקרובים, מעמון ומואב, שנאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כ"ג ד'), וסמיך ליה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (שם שם ה'). ומעלמת עין מן הרשעים, ממיכה, דאמר ר' יוחנן מדן ועד שילה שלשה מילין הוו, והיה עשן המערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הניחו לעשנו שיעלה, כי פתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר ועבר בים צרה (זכריה י' ט"ו), ואמר ר' יוחנן זה פסלו של מיכה שעבר עמהם בים. ומשרה שכינה על נביאי הבעל, מחבריה דעדו הנביא, שנאמר ויאמר לו גם אני נביא כמוך וגו' (מ"א י"ג י"ח), וכתיב ויהי הם יושבים (על) [אל] השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו וגו' (שם שם כ'). ושגגתה עולה זדון, דאמר ר' יהודה [אמר רב] אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם. לא נחלקה מלכות בית דוד, לא נחרבה נוב עיר של הכהנים, ולא נטרד דואג, ולא נהרג שאול ויהונתן:
ד"א קראן לו [ויאכל לחם]. שמא ישא אשה אחת מכם, שאין לחם [האמור כאן] אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו' (בראשית ל"ט ו'):
פסוק כא
ויואל משה. שנששבע לו, כמו שנשבע יעקב ללבן, [דכתיב] אם תענה את בנותי (שם ל"א ג') מתשמיש המטה. שאין ויואל אלא לשון שבועה. שנאמר ויואל שאול את העם לאמר (ש"א כ"ד כ"ד):
ד"א ויואל משה לשבת. משה קיבל עליו לדור עמו, שאין ויואל אלא לשון דירה, כמו שנאמר הואל נא ולין וגו' (שופטים י"ט ו'):
ויתן את צפרה בתו למשה. ולמה נקרא שמה צפרה, שרצתה כצפור:
ד"א שטיהרה בית אביה מע"ז, ככהן המטהר בדם הצפור:
פסוק כג
ויהי בימים הרבים וגו'. מכאן שימי צרה מרובין מימי טובה:
וימת מלך מצרים. מלמד שנצטרע ומצורע חשוב כמת:
ויאנחו בני ישראל. אין אנחה זו אלא מיתה, שנאמר כי רבות אנחותי וגו' (איכה א' כ"ב), שהיה פרעה הרשע הורגם ונוטל דמם ורחוץ בהם, כסבור שיתרפא בכך:
ויזעקו. שהיו נוטלים תינוקי ישראל ומשימין אותם במקום הלבנים, והיו צווחים עד שעלה צווחתם אל האלהים:
מן העבודה. שהיו אונסין נשותיהם:
פסוק כה
וידע. לשון רחמנות, כמו תם אני לא אדע נפשי (איוב ט' כ"א), ר"ל לא ארחם מן הייסורים, אלא אמאס חיי (שם):
פרק ג
פסוק א
ומשה היה רעה. ולמה נסמכה פרשת ויהי בימים הרבים ההם (שמות ב כג), לפרשה זו, לפי שהקב"ה יודע שמשה צדיק ונותן נפשו על בניו, ואם ברח למדין משה גואלם, לכך כתיב ומשה היה רעה וגו':
וינהג את הצאן. [אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה]. ארבעים יום וארבעים לילה הלכה צאנו של יתרו ולא טעמו כלום, כשם שהלך אליהו, שנאמר וילך בכח האכילה [ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב] (מ"א יט ח):
ד"א אחר המדבר, ולמה היה רודף אחר המדבר, לפי שצפה ברוח הקודש שיחריב כרכיהם של אומות, שנאמר הנה אחרית גוים מדבר ציה (ירמי' נ' יב):
וינהג את הצאן [אחר המדבר]. בישרו שצאנו יכלה במדבר, ואחר כך נאסף אל עמיו, ולכך הלכה צאנו של משה ארבעים יום וארבעים לילה, שלא טעמה כלום, כנגד ארבעים שנה שינהיג את ישראל במדבר, שלא טעמו מזריעת אדמה כלום, והם ארבעים שנה יום לשנה, וכולם מתו במדבר, ואף הוא נאסף עמהם:
ויבא אל הר האלהים חרבה. וכיון שהגיע לחורב מיד וירא (אליו ה') [מלאך ה' אליו] בלבת אש. כדי ללבבו, ויבא לסיני ויראה האשות והלפידים, ולא יתירא מהם:
ד"א בלבת אש. אל תקרי בלבת אש אלא בליבת אש, ללמדך שנגלה למעלה משני חלקים של סיני:
פסוק ב
מתוך הסנה. [למה מתוך הסנה] ולא מתוך אילן אחר, אמר הקב"ה אני קראתי על עצמי עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו), והם נתנים בשעבוד, ואני נגלה מתוך הסנה, שכולו קוצים ובמקום צר, כביכול נגלה מתוך הקוצים:
והסנה איננו אכל. מכאן אמרו כי אש של מעלה מעלה לולבין ושורפת ואינו אוכלת ושחורה, ואש של מטה אינה מעלה לולבין ואוכלת ואינה שורפת ואדומה, לפיכך וירא והנה הסנה בוער באש וגו':
פסוק ג
ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה. שלשה פסיעות פסע:
ד"א לא פסע אלא לצערו, אמר לו הקב"ה משה נצטערת לראות, חייך שאתה כדאי שאגלה עליך:
ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. מיד ענה משה הנני, אמר לו הקב"ה אמרת חנני, חייך שתבוא שעה ותתפלל על ישראל ואומר לך כבר עניתי אותך, וזהו שנאמר אז תקרא וה' יענה [תשוע ויאמר הנני] (ישעי' נח ט):
ד"א משה משה ויאמר הנני. כל מי שנכפל שמו בעולם הזה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואלו הם:
נח נח, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל. תרח תרח, שלא מת אברהם אבינו עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה, הדא הוא דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טו), אמר אברהם רבון העולמים מפני ששאלתי מעשים טובים, אני הולך אל אבותי העומדים בגיהנם באותו שעה בישרו הקב"ה ואמר לו חייך עשה אביך תשובה, לכך נכפל שמו של תרח:
ויאמר הנני. הנני למלכות הנני לכהונה:
פסוק ה
אל תקרב הלום. ואין הלום אלא מלכות, שנאמר כי (הביאני) [הביאותני] עד הלום (ש"ב ז יח):