אור ברסלב
מדרש אגדה בראשית

מדרש אגדה

בראשית

פרק א

פסוק א

בראשית ברא אלהים. הדא הוא דכתיב כה אמר ה' אם ימדו שמים (ממעל) [מלמעלה] ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה' (ירמיה לא לו), לפי שאמר ירמיהו המאס מאסת את יהודה וגו' (שם יד טו), השיבו הקב"ה אם ראית שמים וארץ שעברו, אותה שעה תוכל לומר שאני מאסתי בהם, לפי שישראל יסוד שמים, ואם אמאס היסוד נופל הבנין אשר עליו. ומנין אתה למד ששמים וארץ לא נבראו אלא בשביל ישראל, שנאמר בראשית, ופירושו תחלה, וישראל נקראו ראשית, שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב ג):

ד"א בראשית. ביראת שמים ברא הקב"ה את עולמו' כמה דאת אמר ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י):

ד"א בראשית. בזכות התורה ברא הקב"ה את עולמו, שנקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב):

ד"א בראשית. בראשית שש אותיות הן, כנגד שש מלות שבהם ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד), יה שתי מלות, ה' ארבעה מלות, הרי שש, אל תקרי צור אלא (צייר) [צר] עולמים:

ד"א בראשית. ברא שית, משיתין של מזבח ברא העולם:

ד"א בראשית. ב' ר' ראש המלה, י' ת' אחרית המלה, והוא ברית, ובזכות המילה והשבת ברא הקב"ה את העולם, ומנין שנקראה שבת ברית, שנאמר לדורותם ברית עולם (שמות לא טו), וגם המילה נקראה ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם (בראשית יז יג), וגם בזכות התורה נברא העולם, כי נשאר ממלת בראשית א"ש והוא אש, ואין אש אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב):

ד"א בראשית. שש אותיות הם, כנגד ששה סדרי משנה, וכנגד ששה ימי בראשית:

ד"א בראשית. בהסירך השי"ן עולה שש מאות ושלש עשרה, כנגד תרי"ג מצות, והשי"ן שחייב אדם לשננם לבניו, שנא' ושננתם לבניך (דברים ו ז):

והתחיל התורה בבי"ת, ולמה, אלא כנגד שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה:

ד"א למה בבי"ת, כנגד זכר ונקבה, דכתיב לא תוהו בראה וגו' (ישעיה מה יח), ואמר החכם טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט):

ברא אלהים. ולא נאמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה במדת הדין לברוא] את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במדת הדין לבדה, שיתף עמה מדת הרחמים, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב ד):

ולמה לא אמר אלהים ברא בראשית, אלא אמר בראשית ברא אלהים, לפי שאין מזכירין שם שמים אלא על דיבור, שנאמר קרבן לה' (ויקרא א ב). והרי דברים קל וחומר ומה למי שדרכו להקדיש אמרה תורה שלא יאמר לה' קרבן, אלא קרבן לה', קל וחומר למחרפים ולמגדפים ולנשבעים לשוא, שהם חייבים לפני המקום:

את השמים. מלמד שכל תולדות השמים נבראו........ בעולם שלא יאכל והסכימה דעתו של הקב"ה עמה, לפיכך לא הוציאה לעץ עושה פרי:

פסוק יב

וירא אלהים כי טוב. עשתה הארץ ולא מיחה בה, ואינו אומר בה ויברא אלא ותוצא, מיכן שברואים היו ביום הראשון, ולא היה לארץ רשות להוציאן עד שנתן לה הקב"ה [רשות] להוציא:

פסוק יד

ויאמר אלהים יהיה מארת. שאותו יום נתלו, לפיכך מארת חסר ב' ווי"ן, למה לפי שהמאירה חיה בבני אדם, לכך אנשי מעמד היו מתענין ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות:

והיו לאותות. בעת שחמה ולבנה לוקין אותותיהם לרעה, שנאמר ומאותו השמים אל תחתו (אלא הגוים יחתו) [כי יחתו הגוים] מהמה (ירמיה יב):

ולמועדים. שעל חשבון חמה ולבנה תיקון המועדים שנאמר שמור את חדש האביב וגו' (דברים טז א), וחג הקציר וגו', וחג האסיף וגו' (שמות כג טו):

ולימים. פירשו ימי הלבנה כ"ט ימים חסרים שלשים מלאים, ושנת לבנה שנ"ד ימים ושמונה שעות ותתע"ו חלקים, ושנת חמה שס"ה ימים שש שעות:

פסוק טו

והיו למאורת ברקיע וגו'. מלמד שלא נבראו אלא לצורך הבריות שהם בארץ, שנאמר להאיר על הארץ, אבל הקב"ה יתברך וישתבח ויתנשא לעדי עד אינו צריך לאורה, כי האורה עמו, שנאמר ונהורא עמיה (שרי) [שרא] (דניאל ב כב):

פסוק טז

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. כיון שהלשינה הלבנה על החמה מיעטה הקב"ה, ומה אמרה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הואיל [שכן], לכי ומעטי את עצמך, והקב"ה יתרומם שמו ניחם על זה ואמר לישראל הביאו לפני קרבן שמיעטתי לכם את הירח, ופירשו לפני כמו עלי, לפי שאני ארך אפים, והיה לי להאריך אפי עליה, לפיכך נאמר בקרבן ראש חדש ושעיר עזים אחד לחטאת לה', (במדבר כח טו) כלומר כי חטאת היו לפניו על שמיעט הלבנה והיא גרמה לעצמה:

וי"א שנעשית שחורה כשיחור, וגזר עליה שלא תהא מאירה אלא מכח השמש, אמרה לפניו רבונו של עולם על שדברתי לפניך דבר הגון אני לוקה, אמר לה הקב"ה לפיכך אני עתיד להחזיר אורך לימות המשיח, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), אמרה לפניו רבונו של עולם חטאתי מחול לי, אמר לה מחלתי לך, אמרה לו במה אדע כי מחלת לי, אמר לה ולמשול ביום ובלילה, אמרה לפניו רבונו של עולם ומה שבח לאורי ביום שהוא נראה, ואתה קראת אותי קטן, שנאמר את המאור הקטן, אמר לה הצדיקים נקראו על שמיך, יעקב [בנה] הקטן (בראשית כז טו), ודוד הוא הקטן (ש"א יז יד), אמרה רבונו של עולם גם צדיקים נקראו קטנים, מה אות של מחילה הוא לי, כיון שראה הקב"ה שלא נתיישבה דעתה, הרבה צבאה, שנאמר ואת הכוכבים, ומפני כבודה הרבה צבאה כמו השלטון שהולך ועשירי המדינה הולכין עמו:

פסוק יז

ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. מתנה נתנם הקב"ה לבריות להאיר להם בין לצדיקים בין לרשעים לא נמנעו מלהאיר על הארץ:

פסוק יח

ולמשול ביום ובלילה. כשם שמושלת החמה ביום, שנאמר וממגד תבואת שמש (דברים לג יד) כך ממשלת הלבנה בלילה, שנאמר וממגד גרש ירחים (שם שם):

ולהבדיל בין האור ובין החשך. כשם שהיום אין כח לחשך להחשיך, כך כחשך כל זמן שהוא מחשיך אין כח ביום להאיר:

וירא אלהים כי טוב. לכך תקנם הקב"ה בזה הענין לעולם:

פסוק כ

ויאמר אלהים ישרצו המים. אינו אומר יוציאו, כשם שנאמר בארץ, לפי שתולדות המים נבראו מיום ראשון, וביום חמישי הוציאו:

שרץ נפש חיה. שהעופות נפשותיהם וגופם נבראו מן המים:

ועוף יעופף על הארץ. לפי שהעופות נבראו מן הרקק לכך פורחים באויר, והדגים נבראו מן המים לכך פורחים במים, לפיכך הדגים באסיפה, והעופות בסימן אחד, והבהמה נבראת מן הארץ לבדה בשני סימנים:

פסוק כא

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. לויתן ונקבתו, וכדי שלא יחריבו את העולם בעת שמזדווגין זה לזה, לפיכך מלח את הנקבה לצדיקים לעתיד לבוא, [שנאמר] והרג את התנין אשר בים (ישעיה כז א):

וירא אלהים כי טוב. ראה הקב"ה שהיה טוב לכך בראם:

פסוק כב

ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו. ולמה לא בירך הקב"ה את הבריות אלא עד יום ה', לפי שהדגים והעופות לוקח אדם מהם ואוכלם, וגם אוכלים זה את זה, לכך ברכם שלא יהא האדם חסר מהם, ולפי שברכם ביום ה', לכך התקינו שבתולה תנשא ביום רביעי, ליל חמישי, כדי שיזדווגו זה עם זה ויפרו וירבו:

והעוף ירב בארץ. לפי שהדגים נבראו מן המים לכך תולדותם במים, אבל העופות שנבראו מן הרקק ירב בארץ:

פסוק כד

ויאמר אלהים תוצא הארץ. לפי שהבהמות והחיות נבראו בארץ ביום ראשון, ולא יצאו על פני כל הארץ, אבל היו מובלעים בתוכה, לכך כשהם מתים רוחות שלהם יורדות למטה במקום שנבראו ממנה, ונפשותם כלות כשם שגופם כלה:

פסוק כה

וירא אלהים כי טוב. לפי שראה הקב"ה כי כך היה תיקונם, לכך יצרם בענין זה. ולמה לא ברכן הקב"ה כשם שבירך את הדגים ואת העופות, והלא בני אדם אוכלים מהן, כמו שאוכלים הדגים והעופות, וגם אוכלים זה את זה, לפי שגלוי היה לפניו שעתיד הנחש שהוא מחית דארץ לחטיא אדם ואשתו, ועל ידו ירדה מיתה לעולם, והיה עתיד לקלקלו, על כן לא בירך את חיית הארץ, שאם היה מברך אותם, היה הנחש בכלל הברכה, ואם היה שכבר בירכו הקב"ה לא היה מקללו אחר מיכן, ועליו נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט יח), שבשביל הנחש נמנעו כל הבהמות והחיות ורמש האדם שלא נתברכו:

פסוק כו

ויאמר אלהים נעשה אדם. למי אמר למלאכים שהם רוחות, לכך נתייעץ בהם בבריאת אדם, ואל תתמה, שכל מה שהקב"ה עושה עם בני אדם מתייעץ במלאכים, שכן מיכה אמר לאחאב ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים וגו', ויאמר ה' מי יפתה את אחאב וגו' (מ"א כב יט כ), וכשאמר הקב"ה למשה רבנו לכתוב את התורה, אמר לו הקב"ה משה כתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אתה נותן מקום למינים שיאמרו כי שתי רשויות הם, אמר הקב"ה למשה כתוב מה שאני אומר לך, וכל הרוצה לטעות יטעה, כי ממני ילמדו כל באי העולם שאם בא גדול לעשות דבר, יטול עצה מקטן, שהרי אני כשבאתי לבראות האדם נמלכתי עם מלאכי השרת:

ד"א ויאמר אלהים נעשה אדם וגו'. במי נמלך, בתורה נמלך, שכל מצותיה נתנו לו עצה שיברא את האדם, שנאמר לי עצה ותושיה (משלי ח יד):

בצלמנו. שיהיה לו רוח חיים:

כדמותינו. שיהיה לו חכמה ובינה מעין חכמה של מעלה, וכמה דאת אמר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח ו), זה יום מיתה שיראה כבוד הבורא:

וירדו בדגת הים. לפי שהיה לו חכמה ובינה להכיר בוראו, לכך נתן לו יכולת למשול על בריותיו:

פסוק כז

ויברא אלהים את האדם וגו'. שאחר שעשאו גולם מעפר ברא אותו שנפח בו רוח חיים:

זכר ונקבה ברא אותם. בשני פרצופין היה האדם פנים ואחור:

פסוק כח

וכבשוה. וכבשה כתיב, הזכר כובש את אשתו שלא תצא לדרך ולא תעבור על דת יהודית:

ד"א וכבשוה. וכבשה כתיב, שהזכר מצווה על פריה ורביה אבל לא הנקבה:

פסוק כט

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. מיכן אתה למד שלא הותר לאדם לאכול בשר לפי שלא ברא הקב"ה בריותיו על מנת שימותו, שאם לא חטא אדם לא היו הבריות מתים, ואם תאמר אחרי שחטא אדם למה לא הותר לו לאכול בשר, אם כן מצינו חוטא נשכר:

פסוק לא

וירא אלהים את כל אשר עשה וגו'. נאמר בבריאת אדם הראשון טוב, כשם שנאמר בכל המעשים שהיו לפנים, ולפי שכל שאר המעשים לא נבראו אלא בשביל אדם, לכך כללם בטובה עמו:

והנה טוב מאוד. מדה כנגד מדה שאין הקב"ה דן את בריותיו אלא כמדתם. בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מות, לפי שהמיתה יפה לצדיקים למצוא מרגוע לנפשם, ויפה לרשעים שלא ירבו חטא, שנא' שם רשעים חדלו רוגז וגו' (איוב ג יז), מלהרגיז לפני בוראם. ושם ינוחו יגיעי כח (שם שם), אלו הצדיקים, שכל זמן שהם בחיים יגיעים להלחם עם יצר הרע המבקש להחטיאם:

יום הששי. למה נתוספה ה' בששי, מה שלא נכתבה בשאר הימים, לפי שהתנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית שאם יקבלו ישראל את התורה, שהיא ה' ספרים יעמדו, ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובהו, שנאמר משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים עו ט):

אחר שעבר ערב ובקר של יום הששי שבת ה' ממלאכתו ונעשה יום הששי חנוכה ליום ז', לכך נאמר ויכלו, שכלו ששת ימים ונשלם מעשיהם הם ותולדותם, שלא היה חסר שום דבר, לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א ט):

פרק ב

פסוק א

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. בצביונם נראו, שנאמר ולמן די (יצבי) [יצבא] יתננה (דניאל ד יד):

פסוק ב

ויכל אלהים ביום השביעי. מדת יום ומדת לילה צוה כיום השביעי:

ד"א ויכל אלהים. לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים:

פסוק ג

ויברך אלהים את יום השביעי. במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב"ה משלם לו כפלים:

ד"א ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת:

אשר ברא אלהים לעשות. יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב"ה למלאכים גופות, לפי שאם היה בהם גופין היו נראים, ולפי שיש להם צורות משונות, אם היה האדם רואה אותם היתה נפשו יוצאה מפחדם:

ד"א אשר ברא אלהים לעשות. הניח הקב"ה צפונית ולא השלימו, כדי לבייש כל האלילים ועובדים לעתיד לבוא, שאומר להם מי הוא אלוה יבוא וישלים זה שהנחתי במעשה בראשית:

פסוק ד

אלה תולדות השמים. כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וכאן אלה פסל תוהו ובהו:

בהבראם. בה' בראם באות אחת משמו, ולמה בראם בה' שכל האותיות יש להם הרגשת שפתים, אבל אות ה' יוצאת מן הפה בלא הרגשה, כך ברא הקב"ה את עולמו בלא יגיעה, שנאמר קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע וגו' (ישעיה מ כח):

ד"א בהבראם. באברהם בראה, נסתכל הקב"ה במעשה אברהם וברא את העולם:

פסוק ה

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקב"ה לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם, ולכך כתיב וייצר ה' וגו' (פסוק ז), ולמה בשני יודי"ן אוי לי מיוצרי או לי מיצרי:

פסוק ז

ויהי האדם לנפש חיה. לפי שנפשו על אדם לא נבראת מן הארץ כשם שנפש שאר הבהמות נבראת, לכך היא [נפש הבהמה] פניה לעולם למטה, ונפש האדם פניו למעלה:

פסוק יא

פישון. הוא נילוס, ולמה נקרא שמו פישון, על שם ופשו פרשיו (חבקוק א ח):

חדקל. על שם חד וקל:

פרת. שהוא פרה ורבה:

פסוק יז

ומעץ הדעת טוב ורע. לא אמר הקב"ה עץ הדעת אלא משה שכתב התורה קראו עץ הדעת, וגם האדם לא היה יודע שהוא עץ הדעת, שכן האשה אמרה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג ג), ולא אמרה ומפרי העץ הדעת:

פסוק יח

לא טוב היות האדם לבדו. מיכן אמרו חכמים השרוי [בלא אשה שרוי] בלא טובה:

אעשה לו עזר כנגדו. שהאשה עוזרת לאדם, מביא חטים טוחנת ואופה, ומביא פשתן וטווה ועושה בגדים ומלבישתו ומעמידתו על רגליו, זכה עזר, לא זכה כנגדו:

פסוק יט

ויצר ה' אלהים. ביצירת הבהמה כתיב ביו"ד אחד, לפי שאין לה יצר טוב:

ויבא אל האדם. שביקש הקב"ה לראות מה יעשה האדם אם יקרא לאחד מהם שיהיה עוזרו, לכך הפיל עליו תרדמה, ולקח אחת מצלעותיו, כשלקח אחת מצלעותיו ובנה אחת והביאה אל האדם, וזה שאמר ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקשט הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, כדי שתהיה חביבה עליו. שאין אשה נאה לפני בעלה אלא בתכשיטה. ד"א ויבן. מלמד שנתן הקב"ה בינה לנקבה יותר מן הזכר, אבל הזכר לאחר שהוא גדול ויוצא לחוץ לומד בינה מבני אדם, לכך האיש כשהוא גדול הוא מבין יותר מן האשה:

פסוק כג

ויאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי וגו'. מלמד שבא אדם על חיה ובהמה, ולא נתקררה דעתו, עד שנזדווג לחוה:

לזאת יקרה אשה. את מוצא זכר ונקבה נקראו אש, ולא היו יכולין לעמוד עד ששיתף הקב"ה שמו בהם, ה' באשה וי' באיש הרי י'ה', מלמד שהוא משותף על שניהם:

פסוק כד

על כן יעזוב איש. לא אמר אדם אלא איש, והוא צווי מן הקב"ה שנקרא איש:

את אביו. זו אחות אביו:

ואת אמו. זו אחות אמו:

ודבק באשתו. ולא בזכר:

והיו לבשר אחד. למקום שנעשים בשר אחד, מיכן אמרו הבא על אשתו שלא כדרכה, והוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שעבר על אזהרה שלהם:

פסוק כה

ויהיו שניהם ערומים. מלמד שלא ברא להם הקב"ה לבושים והיו כבהמות, ולא היו מתביישים מראיית ערותן לפי שלא היה להם יצר הרע:

פרק ג

פסוק א

והנחש. חשב באותה שעה ואמר אלך ואהרוג את האדם, ואשא את חוה, ואהיה מלך על כל הבריות, ואלך בקומה זקופה, ואוכל כל מעדני העולם, אמר לו הקב"ה הואיל ואתה אמרת אלך ואהרוג את האדם, ואשא את חוה, לפיכך ואיבה אשית בינך ובין האשה וגו' (פסוק טו), אתה אמרת אהיה מלך על כל הבריות, לפיכך ארור אתה מכל הבהמה (פסוק יד), אתה אמרת אלך בקומה זקופה לפיכך על גחונך תלך (שם שם), אתה אמרת אוכל מעדני העולם, לפיכך ועפר תאכל כל ימי חייך:

והנחש היה ערום. עליו נאמר ויוסיף דעת יוסף מכאוב (קהלת א יח), לפי שהיה ערום מכל חית השדה, לכך ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה:

ויאמר אל האשה אף וגו'. שלשה פתחו באף והלכו באף, נחש ושר האופים והמן, נחש אמר אף כי אמר אלהים, ונתקלקל, שר האופים אר אף אני בחלומי (בראשית מ טז), ונתלה, המן אמר אף לא הביאה אסתר המלכה (אסתר ה יב), ונתלה:

פסוק ג

ולא תגעו בו פן תמתון. מלמד שהוסיף אדם על צווי של הקב"ה, והוסיף על אשתו להזהירה אפילו בנגיעה, ועל זה נאמר אל תוסיף על דבריו (משלי ל ו), שעל דבר זה מצא נחש פתחון פה ואמר לחוה לא מות תמתון, והלך נחש אל האילן והרתיעו ואמר לה כשם שאני לא מת בנגיעה, כך אתם לא תמתון באכילת פירותיי:

פסוק ה

כי יודע אלהים. אמר הנחש אל האשה את יודעת מפני מה הזהיר הקב"ה אתכם שלא תאכלו ממנו, מפני שכל אומן שונא בני אומנתו, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, ואתם אם תאכלו ממנו והייתם כאלהים, שתוכלו לבראת העולם כמותו:

ונפקחו עיניכם. להיות יודעים כל מה שאתם רואים:

יודעי טוב ורע. ותדעו מהו טוב ומהו רע:

פסוק ו

ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש כי יש בהם טעם, ולא מת בנגיעה, וכי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, סומים היו שלא היו מתביישים שיעמדו זה כנגד זה ערומים, ולא היו יודעים מה היא חרפת ערוה ובושת, מיד ותקח מפריו ותאכל, ומיד ותפקחנה עיני שניהם:

פסוק ז

ויתפרו עלה תאנה. לכסות ערותן מן הטעם הזה אמרו שאותן העץ שאכלו ממנו היה תאנה, בו בדבר שנתקלקלו בה נתקנו, ותפרו עלה לכסות ערותן, ולכך קרא שמה אדם תאנה, כי על ידה בקש הקב"ה ומצא בה תואנה, לגזור עליהם מיתה:

פסוק ח

וישמעו את קול ה' אלהים וגו'. שמעו אדם וחוה את המלאכים, והם אמרו היום יש מת בגן שביום זה עתיד למות אדם ואשתו, שעברו על צווי הקב"ה, שאמר להם כי ביום אכלך ממנו מות תמות:

לרוח היום. מהו לרוח היום, אמר הקב"ה אני ארויח להם את היום ותאריך להם אלף שנים, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור (תהלים צ ד):

פסוק ט

ויאמר לו איכה. וכי אין הקב"ה יודע היכן הוא, אלא שפתח לו הדרך אולי ישוב, כיוצא בדבר ויאמר מי האנשים האלה עמך (במדבר כב ט), וכי לא היה יודע הקב"ה מי היו, ועל מה באו, אלא להודיע לבלעם מי מדבר עמו, ואמר לו לא תלך עמהם (שם שם יב):

ד"א איכה. התחיל לקונן עליו:

פסוק יב

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי. הקב"ה פתח לו המן העץ וגו' שהיה רוצה שיתודה על חטאיו, כי כשיאמר חטאתי הקב"ה מוחל לו, אבל לא עשה כן אלא בטובה שעשה לו הקב"ה שנתן לו את האשה, היה מתרעם על הקב"ה שאמר לו האשה אשר נתתה עמדי וגו' כלומר אתה גרמת לי לחטוא שנתתה לי אשה שנתנה לי מן העץ ואוכל, כיון שראה הקב"ה שלא פתח בחרטה, התחיל שואל לאשה מה זאת עשית, והיה חפץ שתאמר חטאתי שימחול להם, כשם שעשה לדוד שאמר חטאתי (ש"ב י ביג), והשיב הנביא לפי שהודיתה גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (שם שם), והיא לא עשתה כך, אלא בקשתה להחזיר החטא על הנחש, שנאמר ותאמר האשה הנחש השיאני וגו'. מהו השיאני, מלמד שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, ולכולם שאל למה עשיתם דבר זה, אבל לנחש לא שאל, לפי שהנחש היה יכול להשיב דבר הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, בעבור כך לא שאל לו, לפי שאין טוענין למסית, וכמה דהוא אמר (לא) [ולא] תחמול ולא תכסה עליו (דברים יג ט). שלשה נכנסו [לדין] אדם וחוה ונחש ויצאו ארבעה חייבים, אלו השלשה והאדמה עמהם, ולמה נתקללה האדמה, שגם היא בשעה שהקב"ה צוה לה שתוציא עץ שיהא הטעם עצו ופריו שוים, דכתי' עץ פרי עושה פרי (בראשי' א יא), שיהא טעמו של עץ כמו של פרי, וכשצוה לאדם שלא יאכל מן הפרי היה שומר צוויו שיאכל מן העץ ולא מן הפרי, ולפי שלא הוציאה מן הארץ כן אלא עץ עושה פרי, ולא היה העץ כפרי, ועבר על צוויו ואכל מן הפרי, לכך היא כארורה:

פסוק יד

ארור אתה. ולמה לא נאמר באדם ובאשתו ארור, כשם שארר את הנחש, מפני שכבר ברכם, שנא' ויברך אותם אלהים (בראשי' א כח):

מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מחית השדה שהיא חפשית שאינה ברשותו נתאררה נחש קל וחומר שנתארר מן כל בהמה, אמר לו כשהם שנתארר בהמה מחיה על אחת שבעה, ומאי נינהו חמור מחתול, שחתול סובלת הולד במעיה (ל"ב) [נ"ב] יום, וחמור שס"ה, ואדם תשעה חדשים, והנחש נתארר יותר מן החמור שבעה פעמים, כי חמור שנה, והנחש לשבע שנים עוברו בבטנו:

על גחונך תלך. מכאן אמרו שהיה הולך בקומה זקופה וירדו המלאכים וקצצו את רגליו:

ועפר תאכל כל ימי חייך. שהיה אוכל כל מעדני עולם, וכיון שהחטיא לחוה נגזר עליו שיאכל עפר כל ימי חייו, שאם אוכל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר:

פסוק טו

הוא ישופך ראש. בזמן שבני אדם עוסקים בתורה אין כח לנחשים להזיק אחד מישראל, ויכולים ישראל להרגם אבל בזמן שישראל בטלים מדברי תורה נושך עקבם, כמו שנאמר עון עקבי יסובני (תהלים מט ו), ויש לנחש יכולת להשתלח בישראל ולהמיתם, שנאמר וישלח ה' בעם את הנחשים וגו (במדבר כא ו):

פסוק טז

אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'. אלו טיפי דמים שהאשה מצטערת עליהם, דם בתולים ודם נדה, ולמה לקתה בדם, וכן נחש, לפי שגרם לחוה ולתולדותיה לחזור לעפר, לכך הוא ותולדותיו אכילתם עפר, שנאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה):

עצבונך. זה צער גידול בנים:

והרונך. זה צער העיבור:

והוא ימשול בך. שהוא כובשה שלא תדבר עם בני אדם:

פסוק יז

ולאדם אמר. אתה עברת על צוויי ושמעת לקול אשתך, שנתנה לך מפרי העץ ואכלת, לכך ארורה האדמה בעבורך, שתעלה לך דברים ארורים פרעושים ורמשים:

בעצבון תאכלנה. שלא תאכל ממנה שום דבר עד שתתיגע ותתעצב:

פסוק יח

וקוץ ודרדר. זו הקוצים ועכביות, שהם מיני מאכל ובהם קוצים ותאכלם בצער:

ואכלת את עשב השדה. התחילו עיינו של אדם זולגות דמעה, ואמר רבונו של עולם אני ובהמתי נאכל באבוס אחד, ואז ריחם הקב"ה עליו ומחלו:

פסוק יט

בזעת אפיך תאכל לחם. מכאן למדנו שאלמלא לא חטא אדם היתה הארץ מוציאה גלוסקאות:

עד שובך אל האדמה וגו'. וכן הוא אומר וישוב העפר על הארץ כשהיה (קהלת יב ז):

פסוק כ

ויקרא האדם שם אשתו חוה. אמר לה כמה דורות עיברת לפי שהיא היתה אם כל חי:

פסוק כא

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו. לפי שראה אותם הקב"ה ערומים, והיו מצטערים בחגורה של עלה תאנה, ואעפ"כ שהם חטאים עשה להם לבושים שיהיה הנאה לעורן והלבישן:

פסוק כב

ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. שלא היה לו אלא לב אחד לטובה, והוא עשה שיהיה לו ב' יצרים יצר טוב ויצר הרע, ואני בראתי אותו לישראל לבד:

ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם [ישר] והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט), מהו והמה בקשו חשבונות רבים, זו חוה ואדם, שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ וגו' (פסוק ו), מיד וישלחהו ה' אלהים, ולמה אמר ה' אלהים, אלא הקב"ה אמר למלאכים שישלחוהו מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולא לן אדם בגן עדן כי אם לינה אחת, וזהו שנאמר אדם ביקר בל ילין (תהלים מט יג):

תוכן העניינים

מדרש אגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה