אור ברסלב

מדרש אגדה

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא אל משה. מעלתו של משה גדולה ממעלת המלאכים, שהמלאכים כשמשבחים אותו אינם יודעים מקומו, אלא עונים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג' כב), ומשה אינו כן, אלא פנים עם פנים דבר עם השכינה. ועוד כי המלאכים יש להם שש כנפים, ובשתים מכסים את פניהם כדי שלא יביטו בשכינה, אבל משה ע"ה נאמר בו ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו (שמות לד לד), ולא עוד אלא שהשכינה קראה למשה, שנאמר ויקרא אל משה:

ד"א ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו (משלי כט כג), כל מי שהוא רודף אחר השררה שררה בורחת ממנו. ומי הוא בורח מן השררה שררה רודפת אחריו, שאול הוא ברח מן השררה בשעה שרצו להמליך אותו, אמר הקב"ה לשמואל הנה הוא נחבא אל הכלים (ש"א י כב), ושאול כשבאו אליו אמר להם לכו ושאלו באורים ותומים, אם ראוי אני ואם לאו, הניחו אותי במקומי, מיד וישאלו בה' אם רואי הוא ואם לאו, כך שנו חכמים אין הכלים אלא אורים ותומים. שאול ברח מן השררה והיא רדפה אחריו, שנאמר הראיתם אשר בחר בו (שם שם כד). ואבימלך בן ירובעל היה רודף אחר השררה והיא בורחת ממנו, שנאמר וישלח (ה') [אלהים] רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם (שופטים ט כג) ומשה רבינו ע"ה ברח מן השררה, בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), [ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג)], אמר ר' לוי שבעה ימים פתה הקב"ה את משה שילך בשליחותו. ויגאול את ישראל ממצרים, שנאמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום וגו' (שמות ד י), והוא בורח מן השררה, שנאמר שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך סופך לילך, הלך משה ואמר לפרעה כה אמר ה' (שם ה א), אמר פרעה מי ה' (שם שם ב), אמר משה מאי איכפת לי אני כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, ללמדך היאך היה בורח מן השררה, ובסוף זכה והוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, הלך וישב, מיד קרא לו השם, שנאמר ויקרא לא משה:

ד"א ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב ברכו ה' מלאכיו וגו' (תהלים קג כ), אשריהם הצדיקים שהם יתר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינם יכולים לשמוע בקול דברו, אלא עומדים (ומתריעין) [ומרתחין] ונבהלים, והצדיקים אינם כן, הלא תראה בשעה שעמדו על הר סיני לקבל התורה, ידע הקב"ה שאין יכולין לשמוע בקולו, בא משה והעמידן לפני הר סיני, שנאמר ויצא משה את העם, אמרו למשה ראית אותו, אמר להן הין, הרי נותן לי את התורה על הר סיני, אמרו לו מבקשים אנו לשמוע קולו, שנאמר ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א' ב'), כיון שאמרו כך, מיד נגלה עליהם הקב"ה, ואמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ' ב'), הדיבור הראשון. וכיון ששמעו קולו מתו כולם, שנאמר נפשי יצאה בדברו וגו' (שה"ש ה' ו'), והיו כולם מתים נכנסה תורה לפני הקב"ה ובקשה עליהם רחמים והחזיר להם את נפשותיהם, שנא' תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט ח'), התחילו אומרים למשה אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו [וגו'] קרב אתה ושמע (דברים ה' כ"ב כ"ד), לפיכך כיון שעמד המשכן לא קרא אלא למשה שהוא יכול לעמוד, ואחרים לא היו שומעין את הקול, מלמד שעשה הקב"ה דרך כדי שיבא הקול למשה, שנאמר ודרך לחזיז קולות (איוב כ"ח כ"ו), שעשה הקב"ה דרך לקול שהיה הולך אצל משה, שנאמר ויקרא אל משה וידבר אליו:

ד"א ויקרא אל משה. משל למה הדבר דומה למלך שבנה לו שר צבאו מגדל, ועל כל פנה ופנה היה כותב שמו של מלך, כיון שנכנס המלך ראה שמו נכתב על כל פנה ופנה, ועל כל עמוד ועמוד, אמר המלך איה מי שסדר כל הענין הזה. קראו לו ויבא, כך כשעשה משה את המשכן, כתב על כל מעשה ומעשה כאשר צוה ה' את משה, שמונה עשר פעמים, כנגד [שמונה עשר] חוליות שבשדרה, כיון שראה הקב"ה שהוא עומד בחוץ, אמר קראו לו ויכנס, לכך נאמר ויקרא, כדרך שנאמר לאברהם ויקרא אליו מלאך ה' (בראשית כב יא), ונדמה לאור, ונאמר באור ויקרא אלהים לאור וגו' (שם א' ה'), ונאמר במשה ויקרא אל משה וגו', ואין אור אלא תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו' כ"ג). ומשה שבה את התורה, שנאמר עלית למרום שבית שבי (תהלים ס"ח י"ט) לכך נאמר ויקרא אל משה:

וידבר. כמו שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג י"א):

מאהל מועד. אמר ר' אליעזר אעפ"י שניתנה מהר סיני. לא נענשו ישראל עליה עד שנתפרשה באוהל מועד. עד שלא ניתנה התורה הנבואה מצויה לאומות העולם, כיון שניתנה התורה פסקה מאומות העולם נבואה, וניתנה לישראל, שנאמר אחזתיו ולא ארפנו וגו' (שה"ש ג' ד'):

פסוק ב

דבר אל בני ישראל. על כל מצוה ומצוה מזכיר בני ישראל, שהם יקרים לפני מי שאמר והיה העולם, כענין שנאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיה ל"א י"ט). עשרה נקראו יקרים. א' התורה, שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג' ט"ו). ב' נבואה, שנאמר ודבר ה' [היה] יקר בימים ההם (ש"א ג א). ג' תבונה, שנאמר יקר רוח [איש] תבונה. (משלי יז כז). ד' דעת, שנאמר וכלי יקר שפתי דעת (שם כ טו). ה' סכלות, שנאמר יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט (קהלת י א). ו' עושר, שנאמר והון אדם יקר חורץ (משלי יב כז), ז' ישראל, שנאמר הבן יקיר וגו' (ירמי' לא יט). ח' חסד שנאמר מה יקר חסדך. ט' מיתתו של צדיקים, שנאמר יקר בעיני ה' וגו' (שם קיו טו). [י' צדיקים, שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל (תהלים קלט יז)] וישראל נאמר בהם יקר, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח' טז):

אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם מכל האומות אין אתה מצויני אלא על ישראל בלבד, אמר לו לפי שהם המליכוני עליהם, שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), משל למה הדבר דומה למלך שהיה מזהיר את עבדו על חלקו יותר מכל בגדיו, אומר לו אדוני למה תזהירני על חלוקך יותר מכל בגדיך, אמר לו לפי שהוא קרוב לבשרי, כך אמר הקב"ה למשה אני מזהירך על ישראל יותר משאר האומות, לפי הם קרובים אלי, לפיכך אמר דבר אל בני ישראל:

אדם כי יקריב. ומפני מה אמר אדם, אלא אמר הקב"ה מי שרוצה להקריב לפני יעשה כאדם הראשון, שלא הקריב מן הגזל, לפי שאני שונא גזל בעולה (ישעי' סא ח):

פסוק ג

אם עולה קרבנו. זו העולה היא על הרהור הלב, שנאמר העולה על רוחכם וגו' (יחזקאל כ לב):

פסוק ד

וסמך ידו. ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:

על ראש העולה. ולא על הצואר:

פסוק ה

ושחט את בן הבקר. מכאן אמרו תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, שנאמר שאו ידיכם קדש, (תהלים קלד ב) ותיכף לגאולה תפלה, שנאמר גאל ישראל ה' שפתי תפתח:

פסוק ו

והפשיט את העולה. מלמד שיהא מפשיט אבר ואבר ומנתח:

פסוק ז

ונתנו בני אהרן הכהן. אעפ"י שהאש יורדת מן השמים, מצוה [להביא] אש מן ההדיוט. ואש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשדת עד שבאו לבית עולמים, ואש שירדה ביי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד ימי מנשה בן חזקיהו:

פסוק ח

וערכו בני אהרן. תנן התם כל העצים בשרים למערכה, חוץ משל זית ומשל גפן, מפני שהיין והשמן קרבין על גבי המזבח, אם כן הצילו הפירות את האילנות, מכאן אמרו רבותינו ז"ל הבן הטוב מציל את האב מגיהנם, וכן מצינו באברהם אבינו ע "ה שהציל את תרח, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טו), מלמד שבישרו שעשה תרח תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא:

פסוק י

ואם מן הצאן. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הופסק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, ובין ענין לענין, ומה אם השומע מפי הגבורה צריך להבין בין כל פרשה לפרשה, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה:

פסוק יד

ואם מן העוף עולה. מן העוף ולא כל העוף, והיחיד מביא קרבנו עוף, ואין הצבור מביא קרבנו עוף, ואין לך להביא מן העוף אלא תורים ובני יונה:

פסוק טז

והסיר את מראתו בנצתה. זה הזפק שיטלנו עם הנוצה שלה ר' תנחום בן (חניאל) [חנילאי] אומר משום שנאמ' שונא גזל בעולה (ישעי' סא ה):

פרק ב

פסוק א

ונפש כי תקריב. מלמד שהנפש הנדיבה אפילו כל שהוא מביאה מתקבל ממנה מיד:

פרק ג

פסוק א

ואם זבח שלמים קרבנו. ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם:

פסוק ג

והקריב מזבח השלמים. אעפ"י שנשחטו שלא לשמן שלמים הם ואעפ"י שלא סמך ידו עליהם:

פסוק יב

ואם עז קרבנו. ולמה זכר עז לפי שאין לו אליה זכרו לצד:

פרק ד

פסוק א

אשר נשיא יחטא. אמר רבן יוחנן בן זכאי למה יצאת פרשת נשיא, ללמדך שאשרי הדור שנשיא שלו מביא קרבן חטאת על שגגתו, אם הנשיא שלו מביא על שגגתו קל וחומר על זדונו. והעם מתדמים לו אשרי הצדיקים שמגיע להם בעולם הזה שלוה כרשעים. אם בעולם הזה מגיע לצדיקים שלוה, על אחת כמה וכמה לעולם הבא. אשריהם שנוחלין שני עולמות:

ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו. מי שאין על גביו אלא ה' אלהיו זה המלך, נאמר כאן אלהיו, ונאמר להלן ה' אלהיו (דברים יג יט), מה להלן מלך אף כאן מלך:

פרק ה

פסוק א

ונפש כי תחטא. זה שאמר הכתוב (נפש בלא דעת) [גם בלא דעת נפש] לא טוב (משלי יט ב), ולמה אמר נפש לפי שהחטא דבוק בנפש, וכן שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא עשה אדם עבירה בשגגה ושנה אלא סופו שיעשה עבירה בזדון, לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו, אלא מצות אחרות באו לידו. בן עזאי אמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:

ד"א ונפש כי תחטא. זה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש. מי שעה עבירה בשגגה אינו סימן יפה לו, על אחת כמה וכמה מי שהוא עושה בזדון:

ואץ ברגלים חוטא (משלי שם). מי היה, זה אחאב בן קולייה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלם ולא דיים אלא עוד משגלו לבבל מעשיהם אשר היו בירושלם לא עזבו והיו (מסרסים) [מסרסרין] זה לזה, ומה היו עושים, היה אחאב בן קולייה נכנס אצל גדולי מלכות ואומר אני הוא פלוני הנביא, ושלחני הקב"ה לאמר דבר אחד לאשתך, והוא אומר לפניך היא, היה נכנס אליה, ואומר לה הקב"ה צוה להתייחד עמך, אומרת ברצון מאמר הבורא, והיה מתייחד עמה, ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך צדיקים, ועוד היה הולך אצל אחרת, והיה אומר לה הקב"ה שלחני אליך ואומרת לו מפני מה, והוא משיב לה ואומר לה כי ראה כי גזע צדיקים גדולים יבא ממך, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו, ושולחת כמה דורון לצדקיה בן מעשיה, עד שהיה בא ומשמש עמה, וכך היה צדקיה בן מעשיה עושה, היה ננס אצל בעל בית, ואומר לו הקב"ה שלחני לומר דבר אחד לאשתך, והיה נכנס אליה, ואומר הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי שמשי עם אחאב בן קולייה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו. והיתה משלחת דורון רב לאחאב בן קולייה, עד שהיה בא ומשמשה, ועמדו בזה הענין עשרים ושתים שנה, ראה כמה רשעים היו, והקב"ה מאריך אפו עליהם, אולי ישובו כי השם הוא ארך אפים, ואותן הרשעים מוסיפין על רשעותם רשע, והיו מוציאין להם שם במדינה כי הם נביאים, והיתה זאת המדה הרעה עוד בהם, היו נכנסים לאשה המעוברת, היו אומרים זאת יולדת זכר, ויוצאים לחוץ ואומרים לשכנית בת יולדת, אם יולדת בת, שולחת האשה אחריהם ואומרת להם למה שקרתם, אומרים לה אדונתינו אנחנו לא אמרנו לך בן אלא כדי שיתיישב דעתיך, אלא שאל לשכיניך מה אמרנו להם, מיד שואלת, אומרים השכנים אמת אמר, ואם היתה יולדת בן, היו אומרים השכנים למה כזבתם, הם אומרים להם שאלו לה, אם לא אמרנו לה בן, אמרים א"כ היאך אמרתם לנו בת, אומרים להם עד שנדע מי הוא אוהב אותה ומי לא, וכך היו עושים כל אותם השנים, עד שהגיעו אצל שמירת את נבוכדנצר, נכנס אצלה צדקיה בן מעשיה, אמר לה הקב"ה רוצה להעמיד ממך בנים נביאים, אמרה מי יתן, אחר כך אמרה לו אתה נביא ידוע במדינת בבל אלא יעצני היאך אעשה, אמר לה שמשי עם אחאב בן קולייה ואת יולדת ממנו נביאים, אמרה לו הלילה אשלח לו דורון ואביאהו, כיון שנכנס נבוכדנצר אל ביתו אמרה לו אשתו כל הדברים האלו, מיד יצא בזעם גדול, ושאל את השרים ואמר להם מה טיבם של אלו בזו המדינה, אמרו לו אדוננו נביאים, אמר להם ובה, אמרו אדונינו באים אצל הנשים ושוכבים עמהם במאמר הבורא, אמר להם ושכבו נשותיכם, אמרו לו כן אמר תלכו והביאו אותם, ראוי לכבדים ואני לא שמעתי עליהם בלתי היום מאשתי, מיד הלכו והביאו אותם אל נבוכדנצר אמר להם נבוכדנצר מה אמרתם לאשתי, אמרו הקב"ה רוצה להעמיד מאשתך נביאים, אמר להם נבוכדנצר ממי אני שומה, מכם או מאלהיכם, אלהיכם שונא זמה הוא, זמרי בן סלוא בעבורו נפלו מישראל עשרים וארבעה אלפים, ועכשיו אתם אומרים ומתנבאים עלינו שהקב"ה שלחכם אלינו לשכב עם נשותינו, וכבר שככבתם [עם] כל נשי המדינה, ובאתם אצל אשי לשכב אותה, שמא אלהיכם חזר בו, אני איני יודע אם נביאים אתם, ואם אומרים אמת או שקר, כבר בדקתי מכם לחנניה וחביריו והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים והשלכתי אותם לתוכו ויצאו משם חיים ושלמים, אותם הסקתי להם את התנור שבעה ימים, לכם לא אעשה כן, אלא אתן אתכם במחבת ואעשה תחתיכם אש, אם ניצלתם בידוע שאתם נביאים. ותשכבו עם אשתי שמירת, אמרו לו אדונינו חנניה וחביריו שלשה ואנו שנים, ואין הקב"ה עושה נסים אלא על ידי שלשה. אמר להם [יש] כאן אחד כיוצא בכם, חשבו בלבם על יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואמרו זה לזה מה אתה אומר שהקב"ה שורפו, אין הקב"ה שורפו, ובזכותו אנחנו נצולים, אמרו אדונינו יש הנה אחד, אמר להם מי הוא זה. אמרו לו יהושע בן יהוצדק הכהן, שלח והביאו ונתן שלשתם במחבת אחד, מה עשה הקב"ה שרף שניהם, והציל את יהושע בן יהוצדק, מנין שכן הוא אומר ולקח מהם קללה (כל) [לכל] גלות יהודה [וגו'] אשר קלם וגו' (ירמי' כט כב). ומנין שהציל את יהושע, שנאמר הלא זה אוד מוצל מאש (זכרי' ג' ב), ומי גרם לאלו להשרף מפני שהיו רצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא, ואעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב, [לכך] אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא:

ד"א ונפש כי תחטא. הסרחון היא בנפש, וכך אמרו רבותינו ע"ה לעולם הבא מביא הקב"ה את הנפש, ואמר לה [למה] עברת על כל מצות שבתורה, והיא אומרת הגוף עבר על כל מצותיך, משיצאתי ממנו שמא חטאתי לך, מיד אומר לגוף למה חטאת ועברת על כל מצותי, והוא אומר אני לא חטאתי, הנפש היא שחטאת, משנפרדה הנפש ממני שמא חטאתי לך, מה עושה הקב"ה מיד דן את שניהם כאחד, לפי שהוא יודע הנסתרות, והכל לפניו גלויות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים בכוראות, אמר המלך אם אני מושיב בתוכו אדם רואה, הוא אוכל הכל, ואם אושיב בתוכו סומא לא ישמור דבר, מה עשה המלך, הושיב בתוכו אחד סומא, ואחד חיגר, כדי שישמרו את הפרדס, והיו יושבים ורואים את הבכורות, אמר הסומא לחיגר אני מריח בכורות תאנים, אמר לו הין. אבל אין לי רגלים לעמוד עליהם וללקט, אמר לו הסומא אם כן בוא וארכיבך על כתפי, ותלקוט ונאכל מהם אני ואתה, וכך עשו, בא המלך וראה הבכוריות לקוטות אמר לסומא מי לקט אלו, אמר לו וכי אני רואה, אמר לחיגר מי לקט את אלו, אמר לו וכי יש לי רגלים ללקוט אותם, מה עשה המלך דן את שניהם כאחדף כך הקב"ה עושה, מביא את הנפש והגוף ודנם כאחת, וכשראה דוד ע"ה במראה הנבואה, אמר רבונו של עולם כשתבוא לדון את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, שנאמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג ב), אלא צדק עשה עמי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם יז טו), אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע מצוי בכם הייתם חוטאים, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו' (יחזקאל לו כו), ולא עוד אלא שאני נותן ביניכם שלום, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעי' נד יג):

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד אמר הקב"ה אם תודה הרי מוטב, ואם לאו אני מעיד שנאמר והוא עד, ומנין שהקב"ה עד, שכן הוא אומר אנכי היודע ועד נאום ה' (ירמי' כט כג), וכן אמר החכם אל תבהל את פיך וגו (קהלת ה א), משל לשני בני אדם שרגמו צורת המלך שהיתה חקוקה בחצר המלך, נתפשו שניהם, אחד היה שכור, והאחד בדעתו, אותו שהוא שכור טרדו אותו ואמרו לו לך, ואותו שהיה בדעתו הלקוהו, כך כל מי שהוא חוטא כתוב בו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד יג), וכולם שחטאו בשגגה מביאים קרבנם ומתכפר להם, שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל [ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה] (במדבר טו כו), אבל מי שהוא מגדף נוטל העונש שלו, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), ומי הוא מגדף, הנשבע בשמו לשקר, אמר להם משה לא תהיו סבורים שהתרתי לכם להיות נשבעים בשמו אפילו באמת, אין אתם רשאים לישבע בשמו אלא אם יש בכם השלשה המדות האלו, והם את ה' אלהיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק (דברים י כ), אזי בשמו תשבע (שם). אמרו רבותינו ז"ל אפילו על האמת אינו טוב לאדם שישבע, שלא יהא פרוץ בשבועות:

ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם חרבו בשביל השבועה של אמת, כיצד היה אדם נשבע על חבירו שאני הולך ואוכל, שאני הולך ושותה והלכו ועושין כן, וחרבו על השבועה של אמת, ואם אותם בשביל אכילה ושתייה היו נשבעים ומקיימים שבועתם נחרבו, בני אדם שנשבעים על חנם על אחת כמה וכמה:

ועוד אמרו כי בזמן ר' עקיבא היתה אשה אחת והיו לה עשרה בנים גדולים תלמידי חכמים, והיה תורתם אומנותם, והיתה אמם עשירה ביותר, יום אחד לא היה בביתה לחם, ושפחתה הלכה למלאות מים, אמרה לשכנתה שכינתי בואי ועשי לי עוגה, כי עתה ירעבו בני בבית המדרש, מיד באה שכינתה ולשה והיה לה שני דינרי זהב קשור בסודר שלה, והותר הקשר ונפלו בתוך העיסה. ולא ידעה, כשהלכה לביתה וחפשה בסודר שלה על הזהב ולא מצאה, חזרה אצל אם הבנים אמרה לה זה יהיה שכרי ממך שאבוא ואעה מה שאת חפיצה וילכו לי שני דינרי זהב בביתך, אמרה חס וחלילה כי בביתי הלך דבר, עמדו וחפשו ולא מצאו, אמרה לה בחוץ נפלו ממיך אמרה לה איני יודעת אלו הדברים בביתך נפלו, אמרה אם הם בביתי יבוא לי שמועה מבני הגדול. לא השלימה הדברים עד שבא אליה שמועה מבנה כי מת, אמרה לה שכינתה ראי כחשך ומעלליך השם נתן לי כי גמולך בבניך הגדול, אמרה אם היא אמת מה שאת אומרת ימותו בני כולם, וכן היה באותו היום מתו כולם, הוליכו אותם לבית הקברות, והיה על החכמים יום מהומה וחשוכה לפי שנפלו עשרה אבירי חכמים אחר כך הביאו האשה לבית, והביאו אותו הלחם שלשה אותה האשה כדי להברות את האבל, פתח ר' עקיבא ואמר ברוך דיין אמת שופט בצדק ואמת, ובירך על הלחם ובצע, והנה השני דינרי דהב יצאו, אמר ר' עקיבא מהו זה, מיד ענתה אם הבנים בלב נשבר והומה, אדוני ה הזהב היה סיבת מיתת בני, וסיפרה לו כל המעשה, ענה רבי עקיבא ואמר וי לנו מיום הדין, ומה זאת שלא נשבעה אלא באמת אירע לה זה, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה, לפיכך אמר נפש כי תחטא:

ד"א ונפש כי תחטא. אתה מוצא שלשה דברים ברשותו של אדם, ושלשה אינם ברשותו, אלו שברשותו, הפה והידים והרגלים, הפה אם מבקש האדם לומר טוב או רע אומר, אם רוצה אדם לדבר נבלה מדבר, ואם רוצה לעסוק בתורה עוסק, הידים אם רוצה לעסוק בהם במצוה בצדקה מתעסק, ואם רוצה לשפוך בהם דם שופך אין לו מי יכריחנו. והרגלים אם רוצה לילך לבית הזנות, או רוצה לילך לבית הכנסת, אין לו מי יכריחנו, ושלשה אינם ברשות האדם, ואלו הם [האף] והעינים והאזנים, האף עובר בשוק במקום ע"ז ומריח קטורת של ע"ז שלא בטובתו, והעינים עובר בשוק במקום ע"ז ורואה עבירה שלא בטובתו והוא מתחייב, האזנים עובר אדם בשוק ואין כוונתו לשמוע בזיונו ושומע הכרחי. ואף הפה שהוא ברשותך אף הוא אינו ברשותך, הלא תראה כי בלעם בא ברצונו לקלל את ישראל ולא הניחו הקב"ה אמר לו רשע אתה חושב כי הפה ברשותך, אמור מה שאני אומר לך, באתה לקלל ברך, שנאמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כג ו), להודיע אפילו אותם שברשותו של אדם אינם ברשותו, והידים כן אתה מוצא בירבעם כיון שהלך הנביא ואמר לו ויקרא (אל) [על] המזבח [וגו'] (מ"א יג ב), באותה שעה אמר לו ירבעם משה כתוב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו' [ונתן אליך אות או מופת] (דברים יג ב), מה מופת אתה נותן לי, אמר לו מופת אתה מבקש זה, מופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע וגו' (מ"א יג ג), באותה שעה וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו (שם שם ד), אמר לו הקב"ה רשע אתה חושב כי ידך ברשותך, מיד ותיבש ידו, ללמדך שלא היתה ידו ברשותו, והרגלים מנין, אלואנשי ארם שבאו על אלישע הנביא, אמר להם הקב"ה רשעים אתם ברשות עצמכם באתם, מה עשה הקב"ה הטעה אותם בדרך, שנאמר ויאמר להם אלישע לא זה הדרך ולא זו העיר (מ"ב ו יט), ללמדך שאפילו הרגלים אינם ברשותו של אדם, ולא עוד אלא אפילו לעולם הבא הקב"ה משנה לרשעים ומורידן לגיהנם, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעי' סו כד):

פרק ו

פסוק ב

צו את אהרן. זה שאמר הכתוב כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), אמר הקב"ה אילו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אומר למיכאל שהוא נתון אצלי, והיה מקריב לי קרבן, וזהו שנאמר כי מי בשחק, אלו הם המלאכים הנתונים אצלי בשחק, וממי אני מבקש קרבן מישראל, וכן הוא אומר בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת (יערוך) [יערכנו] וגו' (ויקרא כד ח). ממי מאת בני ישראל (שם). ושמא אני צריך לישראל, חס וחלילה, אם כן למה שאל הקרבן, כדי לזכותם, שנאמר ה' חפץ למען צדקו (ישעי' מב כד), אמרו אומות העולם לישראל אם הוא חפץ בקרבנות אנו נקריב, אמרו להם ישראל הירצה ה' (בבני) [באלפי] אלים וגו' (מיכה ו ז), בלעם הרשע מלמד זכות לאומות העולם, ובשביל אומות העולם הוא מדבר זה הפסוק הירצה ה' מה הקריב לפניו אברהם לא בנו הוא הקריב אלא האיל הקריב. אבל אם הוא רוצה אני אקריב לפניו בני ובתי, שנאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת (נעורי) [נפשי] (מיכה שם). הרי בני ובתי, ראה בלעם הרשע מה היה ערום, התחיל אומר את שבעת המזבחות (במדבר כג ד), לא אמר שבעה אלא כנגד יומי שבתא, לפיכך אמר את שבעה המזבחות, למה דומה בלעם הרשע, לטבה שהיה מסתכל בו השלטון, כשראה הטבח שהיה השלטון מסתכל בו, אמר לו אדוני כבר שלחתי חלקך לביתך, וכך בלעם אמר להקב"ה את שבעה המזבחות ערכתי, ולא עוד אלא אפילו אתה רוצה בני ובתי אני מקריב, שנאמר האתן בכורי פשעי וגו', אמר לו הקב"ה רשע שבעולם אילו הייתי מבקש קרבנות, לא הייתי אומר למיכאל או לגבריאל והיו מקריבים לי, שנאמר כי מי בשחק וגו' (תהלים פט ז), אבל בלעם הרשע רצה להדמות לקונו כבני אלים אברהם יצחק ויעקב, שהם אילי העולם, אמר לו הקב"ה רשע מה אתה מבקש להטעות את עצמך שאקבל מן האומות קרבן אין אתה יכול, אמר לו עלי שבועה שלא אקבל אלא מן ישראל, שנאמר מאת בני ישראל ברית עולם (ויקרא כד ט):

ד"א צו את אהרן. אמר הקב"ה למשה אמור לבני ישראל שיקיימו מה שכתוב למעלה מן הענין, ואחר כך זאת תורת העולה, למה כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעי' סא ח), מה כתיב למעלה, והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה כג), ואחר כך זאת תורת העולה, אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם, למה כי ה' אוהב משפט [שונא גזל בעולה], ואפילו בעולה, ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה, כשתנקה כפך מן הגזל, לכך דוד אמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים (תהלים כד ג ד), מתחלת הקרבנות אתה למד. [דכתיב] דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א ב). ולמה נאמר אדם. אלא אמר הקב"ה כשתקריב לפני תהא כאדם הראשון, כדרך שלא היה אדם גוזל מאחרים, מפני שהיה לעצמו, כך אתה לא תקריב גזל, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל:

ד"א צו את אהרן. ומה עסקו של אהרן, כאן ישראל מקריבים, היה צריך לומר צו את בני ישראל, אלא אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש שנאמר היא העולה (ויקרא ו ב). ואמר אחר מכאן על מוקדה, פרעה עלה עצמו, שנאמר (יען) [אשר] אמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), ומה כתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט כד). ואף סנחרב עלה עצמו, דכתיב אני עליתי מרום הרים [ירכתי לבנון וגו'] (מ"ב יט כג), אמר לו הקב"ה ביד מלאכיך חרפת ה' ומה היה לו, ויצא מלאך ה' וגו' (שם שם לה), ומה ששלחת ביד מלאכיך מה נעשה לו, ותחת כבודו יקד יקוד [כיקוד אש] (ישעי' י טז), מה הוא ותחת כבודו, ששרף אותו מבפנים והניח בגדיו מבחוץ, שכבודו של אדם כסותו, ולמה הניח הקב"ה בגדיהם, אלא שהיו בניו של שם, שנאמר בני [שם] עילם ואשור וארפכשד (בראשית י כב), אמר הקב"ה אני חייב לשם אביהם, שנטלו את בגדיהם וכסה את ערות אביו שנאמר ויקח שם ויפת וגו' (שם ט כג), לפיכך הניח בגדיהם ושרף את גופן, היא העולה על מוקדה וגו', כך נבוכדנצר עלה עצמו, שנאמר אעלה על במתי עב [אדמה לעליון] (ישעי' יד יד), אמר לו הקב"ה לא דייך ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי (שם שם יג), אלא שאמרת אעלה על במתי עב, מלמעלה. וכן אמרת לחנניה מישאל ועזריה. ומן הוא אלה די ישזבינכין מן ידי (דניאל ג טו), ביתו שרפתי ועמו הגליתי ובביתו לא עמד עלי. ובביתי יכול לעמוד, מה עשה, השליכן לאש לתוך הכבשן, מיד אמר הקב"ה לכבשן וצף, ומי שרצה לישרוף לא נשרף, ומי שלא היה ראוי לישרף נשרף, יצאה האש ושרפה חצי האומות, שאתה מוצא כשנתנכסו לחנוכת הצלם, שמונה משפחות היו, וכשבאו לראות לחנניה מישאל ועזריה, לא נמצאו אלא ארבעה משפחות. והיכן הארבעה, מלמד שיצאה האש וליחכה אותם, ואף נבוכדנצר נשרף חציו והניח חציו, כדי לילך עם בני אדם, אלא אעלה על במתי עב, חייך כי אני מקיים דבריך, שנאמר ולך טרדין מן אנשא וגו' (דניאל ד כב), כשם שעשה מכות לפרעה ולמצרים, כך הביא על נבוכדנצר, שנאמר אתיא ותמהיא וגו' (שם ג לד), שהיה אומר אעלה על במתי עב אדמה (לאל עליון) [לעליון] לכך נאמר העולה על מוקדה:

ד"א היא העולה על מוקדה. זו מלכות הרשעה שעילתה עצמה, שנאמר אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך (עובדי' א ד), מה נאמר בם, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה (שם שם יח), למה, כי ה' דבר (שם שם), ומה דבר, היא העולה על מוקדה, רצה לומר כי אמר הקב"ה למשה בני יושפלו בגלות ובסוף יתעלו, שנאמר ועלו מושיעים וגו' (שם שם כא), בעולם הזה אין להם מזל בראש אבל בסוף יעלו. אם בין כוכבים שים קנך (עובדי' א ד). אמר הקב"ה לעשו ואפילו שתתחבר עם ישראל שנמשלו ככוכבים, משם אורידך (שם), ואין כוכבים אלא ישראל, שנאמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כד יז). יעקב אמר לעשו אחי, אהי דברך מות [אהי קטבך שאול]. ומהו פירוש זאת המלה, אלא אמר יעקב לעשו אפילו תגזרו עלינו כל חרב שבעולם, אין אנחנו נעזוב אמונתינו, על זה אמר אהי דברך מות, ומשעשו מסתלק מן העולם, הקב"ה וישראל לבדם משתיירים, שנאמר אחת היא יונתי וגו', (שה"ש ו ט). וכתיב ה' בדד ינחנו וגו' (דברים לב יב):

פסוק יא

זאת תורת העולה. ולמא נקרא שמה עולה. שהיא עליונה על כל הקרבנות, רצה לומר מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לכהן ולבעליהם, האשם לכהן, אבל העולה אן ברייה טועמה. אלא כולה עולה לגבוה, לפיכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון:

פרק ז

פסוק יא

וזאת תורת זבח השלמים. זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר האל ה' (תהלים פה ט), אמרו אומות העולם לבלעם קרבנינו אינו מתקבל, אמר להם מפני שאין לכם שלום, ואין שלום אלא התורה. שכתובין בה הקרבנות, אתם תחלה פסלתם את התורה, ועכשיו אתם מבקשים להיות מקריבים קרבנות, מי שקבלה הוא מקריב, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט יא), לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל ה' [כי ידבר שלום אל עמו]:

ד"א וזאת תורת זבח השלמים. למה נאמר זבח השלמים, שהוא עושה שלום בין המזבחות ובין הכהנים ובין ישראל. היאך העולה אין כתיב בה שלום לא בחטאת ולא באשם, בוא וראה העולה היתה באה כליל לאישים והחטאת חלביה ואימוריה דם למזבח, ועורה ובשרה לכהנים, אבל ישראל לא היה ממנה הנייה, והאשם כן, אבל התודה דמה ואימוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עולה ועושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיו שלום לכל:

ד"א וזאת תורת זבח השלמים. [כשהיו מקריבים זבח השלמים], היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר ישא ה' פניו אליך [וישם לך שלום] (דברים ו כו), ואפשר שהוא נושא לשום אדם בעולם פנים, והא כתיב אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד (דברים י יז), ואפשר שני מקראות מכחישות זו לזו, אלא עד שלא נחתם גזר דינו של אדם נושא לו פנים, אחר שנתחתם גזר דין אינו נושא פנים:

מעשה היה ברבינו הקדוש שעבר על סימוניה, ויצאו כל בני העיר לקראתו, ובקשו ממנו שיתן להם זקן [שילמדם תורה], ונתן להם את ר' לוי [בר סיסי], והיה אדם גדול בתורה, ועשו לפניו שולחן, ושאלו ממנו דבר אחד, אמרו לו למה אמר דניאל אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (דניאל י כא). וכי יש דברים של שקר בתורה, שהוא אומר הרשום בכתב אמת, ולא מצא ר' לוי בר סיסי להשיבם על דברזה, מיד יצא לו משם ובא לפני רבינו הקדוש, אמר לו למה באת, אמר לו אדוני איני יכול לעמוד בהם דבר אחד שאלו אותי, ולא מצאתי להשיבם, אמר לו רבינו הקדוש ומה הוא הדבר ששאלו ממך, אמר שאלוני אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, וכי יש דברים שלא יהי אמת, אמר רבינו הקדוש לרבי לוי בר סיסי תדע מה פירוש זה העושה עבירה והקב"ה רושם עליו, אם לא עשה תשובה בכתב אמת, הקב"ה כותב בידו ומחתם עליו גזר דינו, לכך אמר את הרשום, אם עשה תשובה הרי רושם ולא נחתם גזר דינו, ואם לאו בכתב אמת. אף כאן נאמר ישא ה' פניו [וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י יו) אם ישא למה לא ישא, אלא לאומות העולם לא ישא פנים, אבל לישראל ישא ה' פניו], אמר הקב"ה כשם שהם נושאים לי פנים, אף אני נושא להם פנים, והיאך ישראל נושאין פנים, אלא אדם מישראל יש לו חמשה או ששה בנים, ונותנים לפניהם מאכל ואוכלין ואינם שבעין ומברכין לאלהיהם, ואני גזרתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח י), כשם שהם עשו עמי יותר מן הראוי, אף אני אטה להם את הדין, שנאמר ישא ה' פניו אליך:

פסוק יב

אם על תודה יקריבנו. ראה היאך הקב"ה סולח עונותיהם של ישראל, אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביאו, ומי שיש לו איל יביאו, ומי שיש לו שה יביאו, ומי שיש לו יונה יביאו, ומי שאין לו אחת מכל אלו יביא סלת, ומי שאין לו סלת יביא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושוב אל ה' (הושע יד ג), ואם תאמר מקבל הן, אמר הקב"ה הן, ונשלמה פרים שפתינו (שם שם), לפי שאין חשוב לפני הקב"ה יותר מן ההודייה, לכך נאמר אם על תודה יקריבנו:

ד"א אם על תודה יקריבנו. את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאים היו באים על העבירות, מי שהיה מקריב אשם על עונות, [שנאמר ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמום איל צאן על אשמתם (עזרא י יט) והחטאת היתה באה על השגגה], שנאמר וחטאתם לפני ה' על שגגתם (במדבר טו כה). עולה היתה באה על הרהור הלב, שנאמר והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה). אבל התודה היתה באה על חנם, אמר הקב"ה חביבה היא עלי יותר משאר הקרבנות, לכך נאמר זובח תודה יכבדנני, ומהו יכבדנני בשני נונין, רצה לומר בעולם הזה ובעולם הבא:

אמר ר' יהודה בר גדייא כל מי שהוא עונה אמן בעולם הזה זוכה ועונה אמן לעולם הבא, שנאמר ברך ה' אלהי ישראל, (מן העולם) [מהעולם] ועד העולם [אמן ואמן] לכך נאמר זובח תודה יכבדנני:

אמר ר' עקיבא כל מי שאמר שירה בעולם הזה זוכה לומר שירה לעולם הבא, [שנאמר אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), אז שר לא נאמר אלא אז ישיר, הוי כל מי שאומר שירה בעה"ז זוכה לומר שירה לעה"ב], לכך נאמר זובח תודה:

[וזאת תורת זבח השלמים. גדולה שלמים שהן עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ר' אליעזר הקפר אומר גדול הוא השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז, ועושים חבורה אחת, אין מדת הדין נוגעת בהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז):

אמר רבי [לוי] גדול הוא השלום שאין חותם ברכת כהנים אלא שלום, שנאמר וישם לך שלום (במדבר ו כו):

אמר רבן שמעון בן גמליאל גדול הוא השלום שהוסיף פסוק אחד מן התורה שלא היה, ואיזה הוא, עת שמת יעקב אבינו ע"ה מיד יירא אחי יוסף, שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם (בראשית ו טו), מה עשו, לקחו את בלהה ואמרו אליה תכנסי ליוסף ותאמר אליו, אביך צוה לפני מותו [לאמור] כה תאמרו ליוסף אנא שא נא [פשע אחיך וחטאתם וגו'] (שם שם טז יז) ולא צוה יעקב אבינו אלו הדברים, אלא מעצמם אמרו אותם, אמר ר' שמעון (בר יוחאי) [בן גמליאל] כמה דיו נשפך, כמה קולמוסים איבדו, בשביל לכתוב דברים שלא נאמרו, ראה כמה גדול כח השלום, וכן אתה מוצא בשרה, כיון שאמרו מלאכי השרת לאברהם [ואמרו לו] למועד אשוב אליך [כעת חיה ולשרה בן] (בראשית יח יד), צחקה שרה, שנאמר ותצחק שרה וגו' (שם שם יב), וכשנגלה הקב"ה אצל אברהם ואמר לו מה אמרה האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכל כך למה שינה, בשביל השלום, ואף לעולם הבא כשיחזור הקב"ה לירושלם ויחזור כל הגליות לתוכה, בשלום הוא מחזיק, שנאמר שאלו שלום ירושלם (תהלים קסב ו), וכן הוא אומר הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעי' סו יב):

פרק ח

פסוק ב

קח את אהרן. שאמר הכתוב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך (תהלים ס"ה ה'), אשרי כל מי שבחרו הקב"ה, אעפ"י שלא קרבו, ואשריו מי שקרבו ואעפ"י שלא בחרו, הטוב שבאבות שבחר בו הקב"ה ולא קירבו, זה אברהם אבינו, אתה מוצא שבחרו הקב"ה והוא קירב את עצמו, שנאמר אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים [ושמת את שמו אברהם] ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמי' ט' ז' ח'). יעקב בחרו הקב"ה, שנאמר יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מ"א ח'), וכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קל"ה ד'), ולא קרבו והוא קירב את עצמו, שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כ"ה כ"ז). משה בחרו הקב"ה וקירבו, שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפני (תהלים ק"ו כ"ג), וכתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ' י"ח). ודוד ע"ה בחר בו הקב"ה, שנאמר ויבחר בדוד עבדו (תהלים ע"ח ע'). והוא קרב עצמו, שנאמר חבר אני לכל אשר יריאוך (שם קי"ט ע"ג), אשריהם אלו שבחרן הקב"ה, ואעפ"י שלא קרבם. יתרו קרבו הקב"ה ולא בחר בו, רחב הזונה קירבה הקב"ה אבל לא בחרה, רות קרבה אבל לא בחרה, אשריו אהרן בכפלים, שבחר בו וקרבו, ומנין שבחרו, שנאמר והיה האיש אשר אבחר בו וגו' (במדבר י"ז כ'), ומנין שקירבו, שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' (שמות כ"J א'):

[קח את אהרן ואת בניו]. ואימתי לקח את אהרן, בשעה שיצא הקצף מלמעלה לחבל שונאיהם של ישראל, וכיון שראה משה אמר לו מה אתה עומד קח את המחתה ותן עליה אש (במדבר י"ז י"א):

אמר אהרן למשה אחי אתה רוצה להרגני, בני מפני שהקריבו לפניו אש מן הדיוט נשרפו, שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י' א'), מה כתיב בתריה, ותצא אש מלפני ה' [ותאכל אותם] (שם שם ב'), ואתה אומר לי קח את המחתה, אמר לו משה לך עשה מהרה, שנאמר והולך מהרה וגו' (במדבר י"ז י"א), כיון ששמע אהרן כך, אמר אפילו אני ת על ישראל איני מתאחר, מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ (במחנה) [אל תוך הקהל] (שם שם י"ב), הלך בשביל ישראל, מיד אמר הקב"ה למשה קדם אתה וגדל לאהרן בלקיחה, מה אהרן לקח בני מתוך המגפה, אף אתה גדלו בלקיחה, לכך נאמר קח את אהרן:

ד"א קח את אהרן. זה שאמר הכתוב מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ' ז'), ומי היה, זה אהרן ובניו, ואם כן אף שמואל היה אדם צדיק ונביא גדול, שנאמר וידע כל ישראל וגו' (ש"א ג' כ'), ולא היו בניו כמותו, שנאמר ולא הלכו בניו בדרכיו (וילכו) [ויטו] אחרי הבצע וגו' (שם ח' ג'), אם כן על מי נאמר מתהלך בתומו וגו', זה אהרן, שראה בניו בחיים עומדין ומשמשין בכהונה גדולה, לפיכך קח אהרן ואת בניו וגו':

ד"א קח את אהרן. אמר הקב"ה למשה פתח אותו [בדברים, מפני שהוא בורח מן השררה, ואין קח אלא לשון פיתוי, שכן נבוזראדן שצוהו נבוכדנצר על ירמיה. אמר לו קחנו ועינך שים [עליו] (ירמיה ל"ט י"ב), וכן [הוא אומר] באמינו שרה, שנאמר ותקח האשה בית פרעה (בראשית י"ב ט"ו), שלא היתה מבקשת לילך והיו מפתין אותה, וכמו שנאמר בדינה, ויקח אותה וישכב אותה ויענה (בראשית ל"ד ב'), שלא היתה רוצה, והיו מפתין אותה, וכן אף אהרן, אמר הקב"ה למשה פתח אותו, מפני שהוא בורח מן השררה, שנאמר קח את אהרן:

פסוק ג

ואת כל העדה הקהל. [א"ל הקב"ה למשה חלוק לו כבוד, כדי] שיראו כל ישרא שאתה חולק כבוד לכהונה, והתרה בהם, כדי שלא יחלקו על הכהונה, כשם שחלק קרח ועדתו ונבלעו, והתרה בהם בכל יכלתך, לפי שעתיד עוזיה לעמוד ולחלוק על הכהונה, שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' (במדבר י"ז ה'), הוא אינו מזרע לוי, כשם שהיה קרח, ואמר להקטיר קטורת ועוזיהו נגש להקטיר, שנאמר ויזעף עוזיהו [ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנם והצרעת זרחה במצחו וגו' (דה"ב כו יט)] אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשם שעשית רושם בקרח, כך עשה לעוזיהו, מיד והצרעת זרחה במצחו, אמר הקב"ה למשה כמו שעשיתי בידיך עת שאמרת והיה אם לא יאמינו לי (שמות ד' א'), אמרתי לך (שים) [הבא נא] ידך בחיקך, ויוציאה והנה [ידו] מצורעת כשלג (שם שם ו'), ועל זה נאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י"ז ה'), שחלקו על משה, כאשר דבר ביד משה לו (שם שם), מה הוצרך לומר ביד משה, היה צריך לומר כאשר דבר ה' אל משה, אלא אמר ביד משה. כמו שנלקה משה בידו בצרעת, כך כל המערער על הכהונה נלקה בצרעת. לכך אמר ה' אל משה הקהל את כל העדה, כדי שתתרה בהם ויראו מאד:

ד"א ואת כל העדה הקהל. אמר לו להיכן אקהל אותם, אמר לו אל פתח אוהל מועד, אמר לו הקב"ה ואתה תמה מזה, בוא וראה השמים הללו כמה גדולים הם, כי כל הארץ אינה לפני השמים כחרדל אחד, והעין אינו רואה כי אם מן השחור אשר בתוך השחור, והשמים יכילו בתוך אותו השחור, ואתה אומר לי היכן יכולים להתקבץ, ולא עוד אלא לעתיד לבוא כך אני עושה, כי כל האוכלוסין אשר היו מאדם הראשון ועד סוף העולם, כולם צריך להחיות אותם, ולהביאם אל עיר ציון, והיא ציון כמה תכיל, והם עתידים לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ) ומה אני עושה להם אני מרחיבה, שנאמר הרחיבי מקום אהלך וגו' (שם נד ב), ומהיכן אתה למד, מסיני, כיון שנגלה עליו הקב"ה, מה כתיב רכב אלהים רבותים וגו' (תהלים סח יח), עשרים ושנים אלף מרכבות ירדו עם הקב"ה, וכל מרכבה ומרכבה כמו שראה יחזקאל ע"ה, ולא יכול הר סיני להחזיק, אלא מעשה נסים היה. כי אמר הקב"ה להר הרחיב הארך ובל עבדי אדוניך, מיד נתרחב וקבל הכל, וכן לעולם הבא הקב"ה מרחיב את ירושלים, כמו שנאמר ורחבה ונסבה [למעלה וגו'] (יחזקאל מא ז), עד שתגיע לכסא הכבוד, וכיצד עולים, הקב"ה עושה להם עננים, והן רוכבים על גבי עננים, ומעלין אותן למעלה, שנאמר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס' ח'), וכל אחד ואחד מן הצדיקים יש לו חופה בפני עצמו, שנאמר וברא ה' כל מכון הר ציון ועל מקראה וגו' [כי על כבוד חופה] (שם ד' ה'), וכיון שמגיעים לכסא הכבוד אומר להם אני ואתם נהלך בעולם, שנאמר והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים [ואתם תהיו לי לעם] (ויקרא לג יב), ולצדיקים עושה מחילות והקב"ה יושב באמצע, ואומרים זה לזה כי זה אלהים אלהינו וגו' (תהלים מח טו), לפי שהיו אומרים האומות בעולם הזה אי אלהימו צור חסיו בו (דברים לב לז), לפיכך אלהים אלהיך אנכי:

פרק ט

פסוק א

ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), זה היה אהרן, שנאמר ומפתח אהל מועד [לא תצאו שבעת ימים] (ויקרא ח' ל"ג), אמר להם משה שמרו את משמרת ה', כשם ששמר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא המבול, ומנין שנתאבל הקב"ה. שנא' ויתעצב אל לבו (בראשית ו' ו'), ואין עיצוב אלא אבל, שנאמר כי נעצב המלך (אל) [על] בנו (ש"ב יט ג), וכן עזרא אומר לישראל בשעה שהיו בוכים איש אל אחיו, אל תעצבו כי חדות ה' וגו' (נחמיה ח י), וקורא שיבוא המבול שימר הקב"ה שבעת ימי האבל, שנאמר ויהי לשבעת הימים וגו' (בראשית ז' י'). וכן אמר משה לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקב"ה על עולמו קודם שבא המבול. כך אתם שמרו אבל שבשעת ימים עד שלא יגע בכם. והיו משמרין ולא היו יודעין על מה משמרים:

ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת שם) זה משה, שנאמר ונודעתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), והיה משה משמש בשעת ימי המלואים, והיה מתיירא שמא מידת הדין פוגעת בו, וכיון ששמר אהרן ובניו שבעת ימי האבל, ובא יום שמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, ופגעה בהם מידת הדין ונשרפו, שנאמר ותצא אש מלפני ה' וגו' (ויקרא י ב) בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש (שם שם ג) והיכן דיבר במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ"ט מ"ג):

ד"א ויהי ביום השמיני, זה שאמר הכתוב אמרתי להוללים אל תהולו וגו' (תהלים עה ה ), ומהו זה הפסוק, אלא בא ללמדך כי אין שמחה בעולם ממתנת לאדם, הקב"ה יתרומם ויתנשא כשברא את העולם, וברא גן עדן, ושם שם את האדם שמח שמחה גדולה, שנאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד ל"א), וכשצוה את האדם, ולא שמר מצותו, גירשו ושלחו וגזר עליו מיתה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג' י"ט), ודאג הקב"ה יתרומם ויתנשא, שנאמר ויתעצב אל לבו (שם ו ו), ואם שמחתו לא התמידה, שמחתך לא כל שכן. אברהם אבינו כמה שמח, ונתברך בעולם, ורדף אחר המלכים והרג אותם, והקנה להקב"ה שמים וארץ, ולא המתינה שמחתו, אלא אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, ומיד קפצה עליו שקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א), ומה אברהם הצדיק שמחתו לא התמידה, הרשעים על אחת כמה וכמה, לפיכך אמרתי להוללים אל תהולו. יצחק אף הוא שמח, והצילו הקב"ה מן החרב ומאנשי גרר, והלכו לקראתו המלך ושריו מגרר, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (בראשית כ"ו כ"ה), ואמרו לו ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם), ולא המתינה שמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (שם כז א), ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה:

יעקב כמה שמח, ראה המלאכים עולים ויורדים ומביטים בו, והקב"ה עומד למעלה הימנו, שנאמר והנה ה' נצב עליו (שם כח יג), והלך אצל לבן והוליד בנים והעשיר, ובא בשלום, ובסוף לא המתינה שמחתו, אלא ותצא דינה (שם לד א), וכל אותו הענין, וכן לעבד נמכר יוסף (תהלי' קח יז), ומה אם יעקב הצדיק שאמר לו הקב"ה אני מתפאר בך, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. יהושע הרג אחד ושלשים מלכים, וחלק את הארץ לישראל, ועמדה לו השמש והלבנה, ולא התמידה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. עלי הכהן כמה שמחה היתה לו שהיה יושב על מזוזת היכל ה', והיה אב בית דין וכהן, ולא המתינה שמחתו, אלא נהרגו חפני ופנחס ונשבה ארון ה' בימיו, וכלתו היתה על המשבר ללדת ומתה, והוא נפל מעל הכסא ונשברה מפרקתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו כג), ראה שמחה שהיה בידה, בעלה כהן גדול, ומשה אחי בעלה נביא ומלך, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון נשיא השבט, והוא המקריב ביום הראשון, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו בניה להקריב ויצאה האש ושרפה אותם, לפיכך אמר החכם אמרתי להוללים אל תהולו:

ד"א ויהי ביום השמיני. זש"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע וגו', (קהלת יא ב), ר' אלעזר אומר תן חלק לשבעה זו שבת, שנא' ויברך אלהים את יום השביעי וגו' (בראשית כ ג), וגם לשמונה זו מילה, דכתיב ובן שמונת ימים ימול וגו' (בראשית יז יב), וישם (אליהו) פניו בין ברכיו (מ"א י"ח י"ב), כשהיה עצירת גשמים, ומפני מה שם פניו בין ברכיו, אלא כך אמר אליהו רבונו של עולם מפני מה אין אתה מוריד גשמים לישראל, אם לא נשתייר להם אלא [זכות שתי מצות], זו מצות [שבת] ומילה, כדאי להם שתעת להם, ולפיכך שם פניו בין ברכיו. ר' יהושע אומר תן חלק לשבעה, אלו שבעה ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג. וכשהוא אומר וגם, לרבות את העצרת וראש השנה ויום הכיפורים. רבי סימון אומר תן חלק לשבעה. בנשיאים הוא מדבר, ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז' מ"ח), [וגם לשמונה] ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם), רבי יהודה ברבי סימון פתר קרייה בנדה. תן חלק לשבעה אלו ימי נדה, אמר הקב"ה אם אתה משמר את ימי הנדה כהוגן, אני נותן לך בן זכר שנימול לשמונה. ר' עזריה בשם ר' יהודה פתר קרייה במלואים תן חלק לשבעה, [אלו שבעת ימי המלואים], ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה [שבעת ימים] (ויקרא ח' לה), וגם לשמונה ויהי ביום השמיני:

ד"א ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג). [זה אהרן, שנאמר] והנה פרח מטה אהרן (במדבר יז כג), שתולים בבית ה' (תהלים שם יד), ומפתח אהל מועד לא תצאו] (ויקרא ח לג), אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימים שהיה משה בסנה היה הקב"ה אומר לו לך בשליחותי, והוא אומר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד' י"ג), אמר לו הקב"ה משה חייך סוף אתה הוך בשליחותי, ולמחר אני פורע לך, כשתעשה את המשכן, שלא תהא סבור כי אתה משמש כהן גדול, אני אומר לך קרא את אהרן ויהא משמש לפני, מיד קרא משה לאהרן, ואמר לו הקב"ה צוה לך שתשמש, אמר לו אהרן אתה אחי ויגעת במשכן, ואני נעשה כהן גדול, אמר לו חייך אף על פי כן שאתה נעשה כהן גדול כאילו אני נעשיתי, ועוד אמר משה כשם ששמחת בגדולתי, כך אני שמח בגדולתך, ואימתי שמח אהרן בגדולת משה, כשבא למצרים, אמר לו הקב"ה אותו הלב ששמח לגדולתו של אחיו, יתן על לבו האבנים ולזקני ישראל, ולמה להראות גדולתו של אהרן, ושבחר בו שלא נעשה מעצמו כהן גדול:

פסוק ב

ויאמר אל אהרן קח לך עגל. יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל:

פסוק ג

ואל בני ישראל וגו'. שיקריבו את קרבנם:

פסוק ד

ושור ואיל. שור על שהמירו את כבודו בתבנית שור (תהלים ק"ו כ'), ואיל על שם וישחטו שעיר עזים (בראשית ל"ז ל"א):

פסוק ה

ויקחו את אשר צוה משה. [לא לאחרו] ולא עיכבו אלא מיד עשו כאשר צוה אותם:

פסוק כב

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. מאותו העת זכה אהרן הוא ובניו לנשיאות כפים, עד סוף כל הדורות:

פסוק כג

ויבא משה ואהרן. ולמה נכנס עמו משה, ללמדו על מעשה הקטורת, ועליהם הכתוב אומר טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואומר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל"ג א'):

פרק י

פסוק א

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו. שניהם בעצה אחת:

ויתנו בהם אש. שעשו שלא ברשות, אמרו אעפ"י שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שנא' ונתנו בני אהרן [הכהן אש על המזבח] (ויקרא א' ז'), שלא היה להם ליטול רשות:

ד"א ויקחו בני אהרן. ממשמע [שנאמר] נדב ואביהוא איני יודע שהם בני אהרן, אלא מלמד שלא חלקו כבוד למשה ולאהרן:

ויקריבו לפני ה' אש זרה. הכניסוה בלא עתה. ר' אליעזר אומר לא נתחייבו בני אהרן מיתה, אלא על שהורו הלכה בפני [משה] רבן, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה:

ותצא אש מלפני ה'. מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ונתחלקה לארבעה חלקים, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ומתו:

ותאכל אותם. אותם שרפה ולא בגדיהם:

[שנאמר וישאום בכתנותם] וימתו לפני ה'. כעין מיתה הנשמה נשרפת והגוף קיים:

ר' אליעזר אומר וימותו לפני ה'. לא מתו בפנים אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים ליכנס שם, שנאמר ויקריבו וישאם בכתנותם, אם כן מה הוא לפני ה'. (נכנס) [נגפם] המלאך [ורחם] והוציאם לחוץ. רבי אסי בר עקיבא אומר לא מתו נדב ואביהוא אלא שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר [לא] שרתה שכינה באהל מועד, וכיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני ה' באוהל מועד. אמר הקב"ה אם אני אאריך אפי אם אלו יהא כל אחד ואחד מישראל עושה כך, מוטב ימותו נדב ואביהו ולא יתמעט כבודי אפילו שעה אחת, מיד אמר למלאך ונגפם, אם על הקרובים כך, על הרחוקים על אחת כמה וכמה:

וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא היו מהלכים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקב"ה נראה מי קובר את מי. ר' ירמיה אומר בארבעה מקומות הזכיר מיתת בני אהרן, ובכל מקום מזכיר סורחנן, ללמדך שלא מתו אלא על ההקרבה, ועל שנכנסו בלא עצה, ועל אש זרה. ר' אליעזר המודעי אומר כמה חביבין צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם, שכל מקום שהזכיר מיתתן מזכיר סורחנן, להודיעך שלא היתה בהם אלא עון זה בלבד, והלא דברים קל וחומר, אם בשעת הכעס חס עליהם הקב"ה, בשעת רצון על אחת כמה וכמה:

פסוק ב

ותצא אש מלפני ה'. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח, נפלו על פניהם אומרו שירה, על אותה השעה הוא אומר רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (תהלים לג א'), ואש שירדה בימי משה היתה רבוצה כארי על גבי המזבח, ולא פסקה עד שירדה בימי שלמה, שנאמר וכל [בני] ישראל רואים (כרדת) [ברדת] האש (דה"ב ז' ג'):

פסוק ג

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמור בקרבי אקדש וגו' וידום אהרן. כיון שראה משה את אהרן עומד ותוהה, אמר אוי לי שכך היא עבירה בידי וביד בני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו, אמר לו אחי זה מסיני נאמר לי שעתיד הקב"ה לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי אומר או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו נמצאו שני בניך גדולים ממני וממך, כיון ששמע אהרן מיד שתק, שנאמר וידום אהרן:

פסוק ד

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן. מה ת"ל דוד אהרן, והלא כבר נאמר ובני קהת עמרם ויצהר [וחברון ועזיאל] (שמות ו' י"ח). להקיש מעשה עוזיאל לאהרן, מה אהרן רודף שלום בישראל, שנאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ' כ"ט), אפילו הנשים מה שלא נאמר במשה, כי על משה בכו הזכרים, אבל על אהרן בכו הזכרים והנקבות, אף עוזיאל רודף שלום היה כאהרן, וכן אומר על אהרן [בשלום ו] במישור הלך [אתי] (מלאכי ב ו) שלא הרהר על דרכי המקום:

פסוק ו

ויאמר משה אל אהרן וגו'. בגדולה מתחיל מן הגדול, ובקללה מתחיל מן הקטן, והנחש יוכיח:

ראשיכם אל תפרעו. נאמר כאן פרוע, ונאמר להלן גדל פרע שער ראשו (במדבר ו' ה'), מה להלן פירוע גידול שיער, אף כאן גידל שיער:

ובגדיכם לא תפרומו. אל תקרעו בגדיכם:

ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הין:

פסוק ז

ומפתח אהל מועד. יכול אפילו (בשעת) [בלא שעת] עבודה, תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא, [ולא יחלל] אימתי מחלל יציאתו בשעת עבודה, הא אינו מדבר אלא בשעת עבודה:

פסוק ט

יין ושכר אל תשת [למה הוא מצוה על היין] לפי שכל השותה יין ומשתכר חבורות ופצע וצער ובושה וחרפה עליו, ורוח הקודש צווחת למי אוי למי אבוי [וגו'] למאחרים על היין, אל תרא יין כי יתאדם, (כי) אחריתו כנחש ישך, עיניך יראו זרות, והיית כשוכב בלב ים, הכוני בל חליתי, (משלי כג כט עד לה), למי אוי למי אבוי, על מי הם אומרים [ווי, למי הדגים על מי הן אומרים] שהוא בעל מריבות (ועליו משיחין למי מדנים למי שיח), [למי שיח, ועל מן הן מסיחין. למי פצעים חנם]. על מי הם אומרים שיש בפניו חבורות, [למי הכלילות עינים], על מי [הן אומרין] שעיניו עכורות (למי פצעים למי הכלילי עינים) למי [הן אומרין כל] הרעות האלו [למאחרים על היין] על שותי היין ושיתאחרו עליו אל תרא יין [כי יתאדם], מבחוץ הוא נאה, מבפנים הוא רע, לא תהא סבור שהוא יפה מבפנים, כמו שהוא יפה מבחוץ, [כי יתן בכוס עינו] רואה את חבירו שותה והוא אומר מסוך לי והוא שותה ומתקלקל ואינו מתהלך במשרים, אלא שהוא מתיר את כל העבירות, ומשיח אם אשה בשוק, מפני שהוא שכור ואינו יודע מה הוא עושה, וסופו של יין אחריתו כנחש ישך, היין הרי הוא כנחש, הנחש הזה הוא נושך לאדם ואינו מרגיש, כיון שהלך מעט מתחלחלת המכה אחריתו כנחש ישך. הרי הוא כנחש, ומה הנחש נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז), כך היין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר ויקץ נח מיינו ויאמר ארור כנען (שם ט כד כה) הוי אחריתו כנחש ישך. וישעיהו ע"ה מזהיר על מתמיד בשתייתו ואומר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו [מאחרי בנשף יין ידליקם] (ישעי' ה יא), על זה אמר הקב"ה בדין הוא שאצוה לכהנים שלא יהיו שותים אותו ומשמשים לפני, הוי יין ושכר אל תשת:

ד"א יין ושכר אל תשת. זה שאמר הכתוב אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כג כ), אל תשתה שבעים תראה פני שבעים ותבוא לידי מיתה. אמר ר' יהודה הלוי ברבי שלום יין בלשון ארמית שמו חמר ומנין 'חמר' מאתים וארבעים ושמונה. ויש באדם מאתים וארבעים ושמונה איברים, והוא נכנס בכל אבר ואבר, והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, ונכנס היין ומוציא הדעת, וכן שנה ר' אלעזר [הקפר] נכנס יין יצא סוד, וחשבון 'סוד' כחשבון 'יין', לפיכך צוה הקב"ה לכהן גדול שלא ישתה יין בשעת עבודה כדי שלא תטלטל הדעת שהוא משמר התורה והדעת, תורה מנין, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו [ועולה לא נמצא בשפתיו] (מלאכי ב' ו'). והדעת, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (שם שם ז'):

אשרי אדם שאינו להוט אחר היין, שכן אתה מוצא ביונדב בן רכב, שצוה לבניו ואמר להם אל תשתו יין, ומה ראה לצוות להם אל תשתו יין, אלא ששמע את ירמיהו מתנבא ואומר שבית המקדש חרב, התחיל מצוה את בניו לאמר היו מתאבלים מעכשיו, בית לא תבנו [וזרע לא תזרעו] וכרם לא תטעו (ירמיה ל"ה ז'), ושמרו מצות אביהם, וכיון שהיה ירמיה מתנבא אל ישראל, לומר להם שיעשו תשובה ולא היו עושים, אמר הקב"ה לירמיהו [אתה אומר להם עשו תשובה ואינן עושין, ובניו של] יונדב בן רכב מצוה קלה צוה אותם אביהם והם משמרים אותה ואני אומר [לישראל] שיעשו תשובה, ואינם עושים ושומעים, שנאמר הוקם את דברי (יונדב) [יהונדב] בן רכב אשר (צוה אביהם) [צוה את בניו לבלתי שתות יין ולא שתו עד היום הזה כי שמעו את מצות אביהם] (שם שם י"ד), אמר הקדוש ברוך הוא לירמיהו אמור להם חייכם הואיל ושמרתם את המצוה, שאין משפחותיכם פוסקת מלפני לעולם, שכן כתיב לכן כה אמר ה' [צבאות אלהי ישראל] לא יכרת איש ליונדב בן רכב [עומד לפני כל הימים] (שם שם יט), אמר הקב"ה בעולם הזה היין הוא סימן קללה, אבל לעתיד לבוא אני עושה אותו עסיס, שכן כתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו' (יואל ד יח):

פרק יא

פסוק ב

זאת החיה אשר תאכלו. זה שאמר הכתוב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג' ו'), מה עמד וימודד ארץ, בשעה שבקש הקב"ה ליתן תורה (עליהם) [לישראל עמד ומדד את הארץ ונתן התורה] במדבר בפרהסיא, ולא רצו לקבל את התורה, ורצה הקב"ה להחזיר את העולם למדידת מימיו, שנאמר מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ' י"ב), שכיון שלא קבלו האומות התורה רצה העולם לחזור כאשר היה, אחר שקיבלו ישראל את התורה שקטה העולם, שנא' ארץ יראה ושקטה (תהלים ע "ו ט'), יראה מתחלה ושקטה כשקבלו ישראל את התורה. ראה ויתר גוים (חבקוק שם):

רב כהנא בשם ר' יוחנן אמר התיר דמם, כמו שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס' י"ב). ר' תנחום בר חנילאי אמר התיר להם את האסורים ושקצים ורמשים, למה הדבר דומה לרופא שנכנס לבקר את החולים, ראה שני חולים בבית אחד. אמר הרופא לזה תנו כל מה שהוא מתאוה, ולזה אל תתנו אלא דבר פלוני ופלוני, והזהרו לכם מלהאכילו דבר אחר, מיד ענו אותם העומדים ואמרו לו אדונינו מה הוא זה שצויתה, לזה נאכיל כל מה שהוא מתאוה, ולזה אל תאכילו אותו אלא דבר פלוני, מאי נשתנה האי מהאי, אמר להם לאותו שאמרתי האכילוהו כל מה שהוא מתאוה למיתה הוא, וזה שאמרתי לכם אל תאכילוהו אלא דבר פלוני לחיים הוא, לכך הקב"ה התיר לגוים כל דבר לפי שהן לגיהנם, שנאמר והיו עמים משרפות סיד וגו' (ישעיה לג יב), אבל ישראל אמר להם זאת החיה אשר תאכלו, לפי שהם לחיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד' ד'):

זאת החיה. שלשה דברים נתקשה בהם משה, והראה לו הקב"ה, מעשה המנורה והירח והשרצים. מעשה המנורה כיצד, כשעלה משה הראה לו הקב"ה היאך יעשה את המשכן, וכיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בה, אמר לו הקב"ה אני אעשה אותה לפניך, מה עשה הקב"ה, היה מראה למשה אש לבנה, ואש אדומה [ואש שחורה] ואש ירוקה, ועשה [מהן את המנורה]. גביעיה [כפתוריה] ופרחיה וששת הקנים, אמר לו הקב"ה כך עשה אותה, שנא' וזה מעשה המנורה (במדבר ח' ד'), שהראה לו הקב"ה באמצע, אעפ"כ נתקשה בה משה, מה עשה הקב"ה חקקה על ידו, אמר לו לך רד ועשה כשם שחקקתי על ידיך, וראה ועשה [בתבניתם] (שמות כה מ). ומנין שחקקה על ידו, שנאמר וישלח תבנית יד (יחזקאל ח' ג'), ואין תבנית אלא מעשה המנורה, שנאמר [וראה ועשה] בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות שם), אעפ"כ נתקשה בה משה, אמר לו הקב"ה השלך את הזהב לאש ומעצמה נעשית, שנאמר מקשה תיעשה, [תעשה] אין כתיב, אלא תיעשה המנורה, היא מעצמה תיעשה:

תוכן העניינים

מדרש אגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה