אור ברסלב

מדרש אגדה

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. כתיב לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים [ביום הזה] לאיש יהודה וליושבי ירושלם (וכל) [ולכל] ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך (דניאל ט ז):

אמר ר' תנחום בר חנילאי בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, באו אומות העולם וטפחו לישראל על פניהם, ואמרו להם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם, ואמרו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים:

ואמר רבא אמר ר' יוחנן מפני מה לקו ישראל באיכה, מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה, כמו ששנינו הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והא על הזכר, ועל הבהמה, והבא על האשה ובתה ועל אשת איש, והבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות עמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב (וידעוני) והמחלל את השבת, וטמא שאכל את הקדש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב ודם, נותר ופיגול, השוחט והמעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, הפסח ומילה במצות עשה:

שאלו לבן עזאי דרוש לנו דבר אחד מן הקינות, אמר להם לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם, ובעשרת הדברות, ובמילה שניתנה לעשרים דור, ובחמשה חומשי תורה, מנין 'איכה', הדא הוא דכתיב וישליכו את תורתיך (נחמי' ט כ), לפיכך מקונן ירמיה ע"ה עליהם איכה:

את מוצא עד שלא חרבה ירושלם היה ירמיה מזהיר על ישראל תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך (ירמי' יג טז), עליכם דברי תורה ודברי נבואה בטרם יתנגפו רגליכם וגו' (שם), וכיון שלא שמעו התחיל בוכה ומקונן עליהם ואמר על ההרים אשא בכי ונהי (שם ט ט):

כתיב ואנו ואכלו פתחיה (ישעי' ג כו), אמר ר' אבהו אנינות מבפנים ואבילות מבחוץ:

ונקתה לארץ תשב (שם שם). נקייה היתה מדבר תורה ומדברי נבואה, נקייה מצדקות וממצות וממעשים טובים, ליכך לארץ תשב, כמו שכתוב ישבו לארץ ידמו וגו' (איכה ב י). אמר ר' יהושע וזכעור את בוראך בימי בחוריתך (קהלת יב א), הא כל הנבואות הקשות והרעות לא באו עליהם אלא לחרבן בית המקדש, וכיון שלא שמעו לו והקישו את ערפם, והעיזו את פניהם, נהפכה להם מדת הרחמים למדת הדין, כמה דאת אמר והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעי' סג י), וכתיב כי קול [נהי] נשמע מציון וגו' [כי עזבנו ארץ] (ירמי' ט יח), ארץ זו תורה, דכתיב ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב יא ט):

וכי השליכו משכנותינו (ירמי' שם). אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכתיב בושנו כי שמענו חרפה וגו' (שם נא נא), זה תשעה באב, כי באו זרים (אל מקדשי ה') [על מקדשי בית ה'] (שם שם), מקדש אין כתיב, אלא מקדשי [בית] ה', זה חרבן בית ראשון ובית שני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתיך (תהלים קיט פה), בתורה כתיב אם על בנים (בראשית לב יח), ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כג כח), וכאן כתיב אם על בנים רוטשה (הושע ו יד). בתורה כתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקר' יז יג), וכאן כתיב שפכו דמם כמים סביבות ירושלם וגו' (תהלים עט ג), הוי אשר לא כתורתיך, השיב אותם הקב"ה מה אעידך מה אדמה לך (איכה ב יג), כמה העדתי בכם, כמה נביאים שלחתי אליכם ולא שמעתם. ומה אדמה לך, לאיזה אומה הקפתי עליהם ענני כבוד, וקרבתי אותם לפני הר סיני, ונתתי להם את תורתי. ומה אשוה לך (שם), למי אשוה אותך:

כי גדול כים שברך נביאיך חזו לך (שם שם יד). כלומר התעו אותך. במדבר כתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), וכאן כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם וגו' (איכה א יא). במדבר כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), וכאן כתיב דבק לשון יונק וגו' (איכה ד ד), במדבר כתיב פרס ענן למסך (תהלים קה לט), וכאן כתיב חשך משחור תארם (איכה ד ח), במדבר כתיב תביאמו ותטעמו (שמות טו יז), וכאן כתיב שלח מעל פני ויצאו (ירמי' טו א), ומי גרם לך לכל זאת דרכך ומעללך. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים זכור עניי ומרודי לענה וראש (איכה ג יט), זכור עניי שמעתי שנעניתי לפניך, ומרודי שמרדתי בך, ולענה וראש שהשקיתני ויצאו אלו באלו והיתה ביום מקוננת, היינו דכתיב (בכה) [בכו] תבכה בלילה (שם א ב), ולמה שתי פעמים (בכה) [בכו] תבכה, אלא בכה על ציון, תבכה על ירושלם, בכה על חרבן ראשון, תבכה על חרבן שני, בכה על גלות עשרת השבטים, תבכה על יהודה ובנימין, ולמה בלילה ולא ביום, מפני שאין הבכייה נשמעת ביום מפני דיבורו של יום, ובלילה היא נשמעת והיא מזכרת נסים שנעשו לה בלילה, דכתיב ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט). ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' (מ"ב יט לה), לכך בכה תבכה:

ר' יצחק פתח תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך (דברים כח מז), אמר להם הנביא לישראל אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתקיים לכם וישכון ישראל בטח בדד (שם לג כח), עכשו כשעשיתם הרע בעיני תקראו איכה ישבה בדד (איכה א א). אילו זכיתם נתקיים לכם ליל שמורים הוא לה' (שמות מב מב), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם (בכה) [בכו] תבכה בלילה (איכה א ב). אילו זכיתם נתקיים עליכם וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא כו ה), ועכשיו שלא זכיתם גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה (איכה א ג). אילו זכיתם נתקיים עליכם שלש פעמים בשנה (שמות כג יז), ועכשו שלא זכיתם דרכי ציון אבלות (איכה א ד). אילו זכיתם נתקיים עליכם ונתנך ה' אלהיך עליון (דברים כח א), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם היו צריה לראש אויביה וגו' (איכה א ה). אילו זכיתם נתקיים עליכם והתהלכתי בתוככם וגו' (ויקרא כו יב), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם ויצא מן בת ציון כל הדרה וגו' (איכה א ו). אילו זכיתם נתקיים עליכם ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (במדבר י ט), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם זכרה ירושלם וגו' (איכה א ז). אילו זכיתם נתקיים עליכם ויאמר ה' סלחתי כדברך (במדבר יד כ), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם חטא חטאה ירושלם וגו' (איכה א ח). אילו זכיתם נתקיים עליכם כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויקרא טז ל), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם טומאתה בשוליה וגו' (איכה א ט). אילו זכיתם נתקיים עליכם לא יבוא עמוני ומואבי וגו' (דברים נג ד), ולא יחמוד איש וגו' (שמות לד כד), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם ידו פרש צר וגו' (איכה א י), אילו זכיתם נתקיים עליכם ואכלתם לחמכם לשובע וגו' (ויקרא כו ה), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם כל עמה נאנחים מבקשים לחם וגו' (איכה א יא). אילו זכיתם נתקיים עליכם בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו (דברים ה ל). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם לוא עליכם כל עוברי דרך וגו' (איכה א יב). אילו זכיתם נתקיים עליכם אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו ו), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם ממרום שלח אש וגו' (איכה א יג). אילו זכיתם נתקיים עליכם ואשבור מוטות עלכם וגו' (ויקרא כו יג). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם נשקד על פשעי וגו' (איכה א יד). אילו זכיתם נתקיים עליכם במסלה נעלה וגו' (במדבר כ יט). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם סלה כל אבירי וגו' (איכה א טו). אילו זכיתם נתקיים עליכם ושמחתם לפי ה' אלהיכם (ויקרא כג מ). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם על אלה אני בוכיה עיני וגו' (איכה א טז). אילו זכיתם נתקיים עליכם פתוח תפתח וגו' (דברים טו ח). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם פרשה ציון בידיה (איכה א יז). אלו זכיתם נתקיים עליכם צדק צדק תרדוף (דברים טז ו), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וגו' (איכה א יח). אילו זכיתם נתקיים עליכם וקראתם בעצם היום הזה (ויקרא כג כא). ועכשו שלא זכים נתקיים לכם קראתי למאהבי המה רמוני וגו' (איכה א יט). אילו זכיתם נתקיים עליכם ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם ראה ה' כי צר לי (איכה א כ). אילו זכיתם נתקיים עליכם שמעו עמים ירגזון (שמות טו יד). ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם שמעו כי נאנחה אני וגו' (איכה א כא). אילו זכיתם נתקיים עליכם תביאמו ותטעמו וגו' (שמות טו יז). ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם תבא כל רעתם לפניך וגו' (איכה א כב). אמר ר' יהושע בן לוי נעשה בשבט בנימין ויהודה מה שלא נעשה בכל השבטים, דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וגו' (איכה ד ו) ולא גלו ישראל מארצם עד שמעלו בה' ובתורתו, דכתיב וידעו כל הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי (יחזקאל לט כג), וכתיב שריך סוררים וחברי גנבים (ישעי' א כג). אמר ר' ברכיה שהיו מתחברים לגנבים, כולו אוהב שוחד (שם), שהיו אוהבים את הגזל, ורודף שלמונים (שם), היה אומר הדיין לחבירו שלם לי ואני אשלם לך. יתום לא ישפוטו (שם שם), אמר ר' יוחנן בראשונה היה אדם עולה לדין בירושלם. והיה הדיין משהה את דינו, והיה יוצא משם בפחי נפש, והיתה אלמנה פוגעת בו בדרך, ואומרת לו מה עשית בדינך, והוא אומר לא הועלתי כלום, היתה אומרת מה אם זה האיש לא הועיל כלום, אני על אחת כמה וכמה והיתה חוזרת, לקיים מה שנאמר יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם:

והיה ירמיה מוכיח אותם ואומר להם תנו לה' אלהיכם כבוד (ירמי' יג טז), וכיון שלא שמעו התחיל מקונן על ההרים אשר בכי ונהי (שם ט ט), ולא היו מאמינים לדבריו עד שהגיעו להם הצרות, שנאמר עשה ה' אשר זמם (איכה ב יז):

תנו רבנן שבעה עבירות עשו ביום אחד הרגו כהן, נביא דיין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, ויום שבת ויום כפורים היה, וכיון שעלה נבוזראדן התחל דמו של זכריה רותח, אמר להם מה טיבו של דם זה שהוא רותח, אמרו דם פרים [ואילים] וכבשים שהיינו מקריבין על גבי המזבח, מיד אמר להם אף היום עשו כן במקום אחר, מיד הביאו ושחטו והדם לא נתנדנד, אמר להם אמרו לי האמת ואם לא, היום לא אשאיר מכם אדם, ענו קצם לקצתם, ואמרו כי הקב"ה תובע עלבון זכריה ודמו ממנו, שהיה מתנבא עלינו ולא שמענו לו והרגנוהו, והוא דיין ונביא וכהן, מיד נטל נבוזראדן שמונים אלף פרחי כהונה והרגן עליו, עד שהגיע הדמים לקברו של זכריה, שנאמר פרצו ודמים בדמים נגעו (הושע ד' ב'), ועדיין הדם רותח בה שעתא נזף ביה נבוזראדן ואמר ליה אתה מבקש שאהרוג את האומה הזאת עליך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמם ואמר ומה אם זה רשע ואכזר ועובד פסל נתמלא רחמים על בני, אני שכתוב כי אל רחום וחנון וגו' (שמות ל"ד ו'), על אחת כמה וכמה, ורמז לדם ונבלע במקומו, והרבה הכעיסו לפני הקב"ה ועברו על תורתו אמר הקב"ה לישראל אפילו על עשרת הדברים עברתם עליהם, אני אמרתי בסיני אנכי (שמות כ' ב'), והם לא עשו כן אלא כיחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה יב), אני אמרתי לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ג), והם אמרו אומרים לעץ אבי אתה וגו' (ירמיה ב' כ"ז), אני אמרתי לא תשא (שמות שם ז'), והם אמרו (אכן) [לכן] לשקר (נשבעו) [ישבעו] (ירמיה ה ב'). אני אמרתי זכור את יום השבת (שמות שם ה'), והם קדשי בזית ואת שבתותי חללת (יחזקאל כ"ב ח'). אני אמרתי כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), והם אבי ואם הקלו כבך (יחזקאל כ"ב ז'). אני אמרתי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב (שמות כ' י"ג), והם (הרוצח) [ורוצח] וגנוב ונאוף (הושע ד י), אני אמרתי לא תענה (שמות כ' ט"ו), והם וידרכו את לשונם קשתם, [שקר] (ירמיה ט' ב'). אני אמרתי לא תחמוד (שמות כ' ט"ז), והם ומדו שדות וגזלו (בתים) [ובתים ונשאו] ועשקו גבר וביתו (מיכה ב' ב'), ועל זה בא עליהם צרה שלא נהייתה בעולם, ואמרו כי סמוך לבית המקדש היה שם איש ושמו דואג בן יוסף, וכשמת הניח בן קטן לאמו, והיתה אמו מודדת אותו בטפחיים וטופח ובאצבע, ועל כל טופח וטופח שהיה התינוק גדל, היתה אמו נותנת משקלו זהב לבית המקדש, וכיון שהקיפו צרים על ירושלם ואכלו כל מה שיש בבתיהם, שי שלשה שנים וחצי באה ירושלם במצר ואכלו כל מה שיש להם, עד שעמדה האשה ושחטה את בנה, לקיים מה שנאמר ואכלתם את בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו (ויקרא כ"ו כ"ט), באותה שעה הניחה את בנה בחיקה, והיתה מגפפתו ומנשקתו. ואומרת אוי נא לאמך שלא שמחה בך, הידים שטענו אותך יקצצו, והפה שנשק יסתם, והשדיים שהניקו אותך ימסו, והרחם שיצאו ממנו יעקר, ולמה נקרא שמו רחם שהוא מתרחם, וכיון שגרמו עונות נהפכו אותו הרחמים לאכזריות, ונתאכזרה על בנה כנמייה הזו שהיא יולדת ואוכלת את בניה, והיתה רואה את דמו, והיתה בוכה עליו ומקוננת על מה שראתה, הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמנות (איכה ד' י'). וכיון שראה ירמיה התחיל צועק ובוכה לפני הקב"ה, ואמר רבונו של עולם לאיזה אומה נעשית צרה כמו אלו היכן הם רחמיך, היכן הם חסדיך, לא כך כתיב בך כי אל רחום ה' (דברם ד' ל"א), הפכת אותם הרחמים לאכזריות, עמדת מכסא רחמים וישבת על כסא דין, דכתיב ראה ה' והביטה אם תאכלנה נשים וגו' (איכה ב' כ'), השיבה אותו רוח הקודש ואומרת לו איזה אומה ולשון שעשו כמו שעשו ישראל, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא (שם שם). הוי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אוי לו לעין שראתה את כל אלה ולאוזן ששמעה, נשכבה בבשתינו ותכסינו כלמתינו, ואמרו חכמינו ז"ל מפני מה נאמרה מגלת איכה מאל"ף ועל תי"ו, לפי שעברו על התורה כולה שנכתבה מאל"ף עד תי"ו לפיכך לקו מאל"ף ועד תי"ו, ומתנחמים מאל"ף ועד תי"ו. אתה מוצא שכל הנבואות הרעות והקשות שנתנבא עליהם ירמיהו הקדים ישעיהו ורפאן, ירמיה אמר איכה ישבה בדד (איכה א א), ישעיה אמר (בכה) [בכו] לא תבכה (ישעיה ל יט), ירמיה אמר גלתה יהודה מעוני (איכה שם ג), ישעיהו אמר ונשא נס לגוים ונפוצות יהודה יקבץ (ישעיה יא יב), ירמיה אמר דרכי ציון אבילות (איכה א' ד'), ישעיה אמר דרך לעבור גאולים (ישעיה נ"א י') ירמיה אמר היו צריה לראש (איכה א ה), ישעיה אמר דרך לעבור גאולים (ישעיה נ"א י') ירמיה אמר היו צריה לראש (איכה א ה), ישעיה אמר נכון יהיה הר ה' בראש ההרים (ישעיה ב ב), ירמיה אמר ויצא מבת ציון כל הדרה (איכה א ו), ישעיה אמר ובא לציון גואל (ישעיה נט כ), ירמיה אמר זכרה ירושלים (איכה א' ז'), ישעיה אמר ובא לציון גואל (ישעיה נט כ ), ירמיה אמר זכרה ירושלים (איכה א' ז'), ישעיה אמר לא תזכרנה הראשונות (ישעיה ס"ה י"ז), ירמיה אמר חטא חטאה ירושלם (איכה א' ח'), ישעיה אמר מחיתי כעב פשעיך וגו' (ישעיה מ"ד כ"ב), ירמיה אמר טומאתה בשוליה (איכה א' ט'), ישעיה אמר (ולא יעבור בו טמא) [לא יעברנו טמא] (ישעיה ל"ה ח'), ירמיה אמר ידו פרש צר (איכה א' י'), ישעיה אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' [שנית] ידו וגו' (ישעיה יא יא), ירמיה אמר כל עמה נאנחים וגו' (איכה א יא), ישעיה אמר לא ירעבו ולא יצמאו וגו' (ישעיה מט י), ירמיה אמר לוא אליכם כל עוברי דרך (איכה א' י"ב), ישעיה אמר והיה שם מסלול ודרך (ישעיה סה ח), ירמיה אמר ממרום שלח אש וגו' (איכה א' י"ג) ישעיה אמר עד יערה עלינו (ישעיה ל"ב ט"ו), ירמיה אמר נשקד עול פשעי וגו' (איכה א יד), ישעיה אמר התפתחי מוסרי צוארך וגו' (ישעיה נב ב), ירמיה אמר סלה כל אבירי (איכה א' ט"ו), ישעיה אמר סלו סלו המסלה (ישעיה ס"ב י'), ירמיה אמר על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (איכה א טז), ישעיה אמר כי עין בעין יראו (ישעיה נב ח) ירמיה אמר פרשה ציון בידיה וגו' (איכה א יז), ישעיה אמר נחמו נחמו עמי (ישעיה מ א), ירמיה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי (איכה א יח), ישעיה אמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיה ס כא), ירמיה אמר קראתי למאהבי וגו' (איכה א יט), ישעי' אמר וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהלה (ישעיה ס יח), ירמיה אמר ראה ה' והביטה (איכה א כ), ישעיה אמר וראיתם ושש לבכם וגו' (ישעיה סו יד), ירמיה אמר שמעו כי נאנחה אני (איכה א כא), ישעיה אמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נ"א י"ב). ירמיה אמר תבא כל רעתם לפניך (איכה א' כ"ב), ישעיה אמר והביאותים אל הר קדשי וגו' (ישעיה נו ז), ואלו ישראל חוזרין בתשובה הקדוש ב"ה מרחם עליהם, שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו (ישעיה נ"ה ז'). וצריכים ישראל שלא לשמוח בימים האלו, מן י"ז בתמוז עד תשעה באב, שכן מצינו שכל הרעות שנתחדשו לאבותינו באלו הימים נתחדשו, וצריכים ישראל לנהוג בהם כמנהג אבילות, ולא לשמוח בהם, שבשבעה עשר בתמוז באו חמש גזירות, נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל, ובתשעה באב נגזרה גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל, וחב בית הראשון והשני, ונלכדה ביתר, ונחדשה העיר. ושנו חכמינו ז"ל משנכנסת אב ממעטין משמחה, וכל המקבל עליו אבל אלו הימים זוכה לראות בשמחתם, דכתיב שמחו את ירושלם וגו' (ישעיה ס"ו י'):

שלשה בני אדם אומרים איכה, ישעיהו ראה את ישראל בפחזן אמר איכה היתה לזונה (ישעיה א כא), ירמיה ראה אותם בניוולן אמר איכה ישבה בדד (איכה א' א'). משה ראה אותם בשלותם אמר איכה אשא לבדי (דברי א יג). ולפי זה התחיל משה להוכיח את ישראל, כי ידע כי יחטאו בסופם, ויעשה בהם מה שלא נעשה באומה, לפיכך אמר אלה הדברים, לפי שהיו דברי תוכחות, וכן דברי ירמיהו, (ירמיה א' א'), ולמה לפי שהיו דברי תוכחות, לפיכך נאמר בו דברי, וכן דברי קהלת (קהלת א א), וכן דבר ה' אשר היה אל הושע בן ברי (הושע א א):

אשר דבר משה. וכי משה [דבר] והלא הקב"ה צוה למשה לאמר, שנאמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם (פסוק ג'):

במדבר. על שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז ז'):

בערבה. על מה שעשו בערבות מואב ועבדו לבעל פעור:

מול סוף. כשהיו במול סוף אמרו המבלי אין קברים במצרים הלא זה הדבר (שמות יד יא יב):

בין פארן. כשהיו במדבר פארן, ואמרו נשלחה אנשים (פסוק כ"ב), ושלחו מרגלים והאמינו לדבריהם הרעים:

ובין תפל. לפי שאמרו דברים של תפלות על הקב"ה, ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (במדבר יא א):

ולבן. מה שאמרו על המן, שנאמ ועתה נפשינו יבשה אין כל (שם שם ו), והמן נקרא לבן, שנאמר (והמן) [והוא] כזרע גד לבן (שמות טז לא):

וחצרות ודי זהב. שלא למדו ממרים לפי שדברה באחיה נענשה, והם לא מנעו מלדבר באלהים ובמשה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה):

ודי זהב. לפי שזימן להם זהב עשו הם עגל זהב, שנאמר וכסף הרביתי (להם) [לה] וזהב עשו לבעל (הושע ב י):

פסוק ב

אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. אמר להם משה ראו מה אתם גרמתם לעצמכם, שאתם עדיין לא נכנסתם לארץ עד עכשיו ארבעים שנה, ולכך נאמר אחריו ויהי בארבעים שנה. ומה ראה משה רבינו ע"ה שלא הוכיחן אלא סמוך למיתתו, אלא לפי שאדם צריך לשמור עצמו שלא להוכיח את חבירו אלא או סמוך למיתתו, או קרוב ליפרש ממנו, כדי שלא יהיה בלבו של חבירו שום איבה עליו, כי כן מצינו ביעקב שלא הוכיח לראובן ושמעון ולוי אלא סמך למיתתו, וכן משה רבינו ע"ה לא הוכיחן אלא סמך למיתתו:

פסוק ד

אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי. ולמה לא הוכיחן קודם לכן, אלא כדי שלא יאמרו ישראל שעדיין לא עשה לנו שום טובה והתחיל להוכיחנו, ולמה המתין עד סמך למיתתו בשיבל זה שאמרנו:

בוא וראה ענותנותו של הקב"ה כי הראה דרך טובה לעולם שהתלמיד אומר לרב הרבה הוגעתיך, ועל כן המתין הקב"ה עד שהכה לסיחון ולעוג ואז הוכיחן, אבל הקב"ה אמר להם רב לכם שבת בהר הזה, כלומר הרבה עכבתי אתכם בהר סיני זה:

פסוק ז

עד הנהר הגדול נהר פרת. ולמה קורא אותו נהר גדול, והלא ד' נהרות יוצאים ופרת הוא רביעי, והוא אחרון, ללמדך שהוא קטן שבכולם, וכאן קורא אותו נהר גדול, ולמה כן, לפי שהוא בגבול ישראל, לכך קראו גדול, כי המשל אומר עבד מלך מלך, קרב לגבי דהינא ואידהן, כלומר כל מי שהוא קרוב לגבי מוכר שמן לוקח משמנו, וקרב לגבי שחנא וישחן לך, כמה דמפרש בשמעתא לגבי שיחנא, לגבי חום, כמו ולא ייחם לו (מ"א א' א'), ומתרגמינן ולא שחין ליה, איהו מתחמם ממנו:

פרת. ולמה נקרא שמו פרת, שכל מי שהוא שותה מימיו הוא פרה ורבה:

פסוק י

ה' אלהיכם הרבה אתכם. על דייניכם, שהדיינים נענשין אם לא יוציאו הדין לאמתו:

פסוק יא

ה' אלהי אבותיכם יוסף וגו'. אמרו למשה רבינו ע"ה אין אנו צריכין לברכתך, כי הקדוש ב"ה אמר לאברהם (וארבה את זרעכם) [והרבה ארבה את זרעך] (בראשית כב יז) ככוכבי השמים, ואתה שמת קץ לברכתינו, אמר להם משה מה שאני מברך אתכם הוא משלי, אבל מה שבירך הקדוש ב"ה את אבותיכם אינו בא לפחות אותה אלא להוסיף עליה, אלא הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

פסוק יב

טרחכם ומשאכם. מלמד שהיו דבריהם במשא לשומעים הדין:

וריבכם. שהיו מריבין עם הדיינים, אם לא היו אומרים כרצונם:

פסוק יג

ואשימם בראשיכם. מלמד שהדיינים משימין ידיהם על בעלי דינים אם אינם מוציאין דין לאמתו:

פסוק יד

ותענו אותי. ( היה לכם לומר חלילה שידין אותנו אחר אלא אתה שאתה לא תשא פנים לאחד ממנו אלא כך עניתם טוב הדבר אשר דברת לעשות לפי שחשבתם מעתה יהיה מקצת השופטים קרובים לנו וישאו לנו פנים בדין:

פסוק טו

חכמים וידעים. אבל נבונים לא מצא להם:

פסוק טז

ואצוה את שופטיכם. שיהיו זריזין כנגד מקל ורצועה:

בין איש ובין אחיו. בין בית לעלייה:

ובין גרו. בין תנור לכירים:

פסוק יז

כקטן כגדול תשמעון. שיהיה דין של פרוטה חביב עליך כדין של מאה מנה שאם בא לפניכם אותו תחלה תהיו דנין אותו תחלה:

לא תגורו מפני איש. לא תכסו דבריכם מפני פחד איש:

כי המשפט לאלהים הוא. כמה דתימר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א):

תקריבון אלי ושמעתיו. אם אודיע אותם לכם טוב, ואם לאו אשאל להקב"ה ואומר לכם:

פסוק יח

ואצוה אתכם בעל ההיא. מה שאמר לו יתרו והזהרת אתהם את החקים ואת התרות (שמות יח כ), והורה להם:

פסוק כב

ותקרבון אלי כלכם. כשבאתם להר לא באתם כלכם ברצון, אבל כאן ותקרבון אלי כולכם, אנשים ונשים וטף באתם, אבל בסיני לא נאמר אלא ותקרבון אלי כל ראש שבטיכם וזקניכם (דברים ה כ):

פסוק כג

וייטב בעיני הדבר. דרך ארץ מי שמכר בהמה לחבירו ואומר לו על דעת לבדוק, והוא אומר לו צא ובדוק אותה בין בהר בין בגבעה, כששומע הלוקח שהוא אומר כך בוטח על דבריו ואינו מנסה אותה, אבל אתם אעפ"י שאמרת לכם שהיא טובה בעיני. היה לכם שלא לשלוח שתסמכו על דברי, ואתם לא אביתם ורציתם שאשלח אנשים וכן עשיתי, ואקח מכם שנים עשר אנשים:

פסוק כח

אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו. אחינו אלו המרגלים והם לא יראו את הארץ פעם שנית כי כבר ראוה בפעם ראשונה:

פסוק לט

ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע. בוא וראה צדקותיו של הקב"ה שהיו בהם באותם שיצאו ממצרים בני שש ובני תשע וחשב אותם כאילו לא ידעו מכל הגבורות שעשה הקב"ה במצרים בים ובמצרים טוב ורע:

פסוק מא

ותהינו. מלאתם הין, לקיים מה שנאמר במלאת ספקם יצר לו (איוב כב כ):

ד"א ותהינו מה שאמרתם הננו ועליו [אל המקום] (במדבר י"ד מ'):

פסוק מד

כאשר תעשינה הדברים. מה דרכה של דבורה זו, כיון שהוא מכה את האדם מיד מתה, כך כל מי שהוא מכה את ישראל מיד הוא מת:

פרק ב

פסוק ג

רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה. ואימתי אתם פונים צפון לכשיבוא העירותי מצפון וגו' (ישעיה מא כה):

פסוק ה

אל תתגרו בם [וגו']. כי אני חייב לתת לעשו שכר שכיבד אביו והמתינו:

עד מדרך כף רגל. הוא אשר אמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כ"ד י"ז):

כף רגל. אותו רגל שאמר תרמסינה רגל רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כ"ו ו'):

כי ירשה לעשו. ירושה היא מאברהם שעשר עממים כרתי ברית עם אברהם שאתן לך את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני:

פסוק ו

אכל תשברו מאתם בכסף. למה כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך, והראו להם ממונכם, להודיע להם שאין אתם צריכין מהם כלום, ואל תעשו עצמכם בפני בני אדם עניים ורעבים, מכאן אנו למדים שקנו מהם ואכלו:

פסוק ט

אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. אבל אנגריא עשה בהם, ועשו להם מארבים עצמם כשאילו ירצו להלחם עמהם והם בורחין ולוקחין הם כל מה שמוצאים משלהם ומפני שהיו מתייראים מהם היו מוכרים לחם ומים:

כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. היא ירושה להם מאברהם, לפי שהלך לוט עם אברהם ולא גילה על שרה שהיא אשתו בעת שירד למצרים, לפיכך נתן לו הקב"ה שכרו שירשו בניו שני עממין מאותם שנתן לאברהם:

פסוק יט

וקרבת מול בני עמון. מפני מה לא נאמר בבני עמון לא תתגר בם בלחמה, כמו שאמר הקב"ה על מואב, אנגריא לא התיר להם לעשות בהם, מפני שכבדה אמם לאביה, מה שלא עשתה אם מואב שהיא קראה שם בנה מואב, כלומר שהוא היה לה מאביה, אבל הקטנה חסה על כבוד אביה וקראה אותו בן עמי, כלומר כי מעמה היה לה ולא מאביה:

פסוק כ

זמזומים. כלומר כל הרואה אותם היה מאבד מחשבותיו מפני פחדם:

פסוק כג

והעוים היושבים בחצרים. וכי מה היה צריך למשה לכתוב פסוק זה, אלא לפי שנשבעו אברהם עם אבימלך שלא יקחו בני אברהם מארצו כל זמן שהיה נינו ונכדו קיימים, ולפי שעדיין היה נכדו קיים, גזר הקב"ה שיבאו מן כפתורים וישמידו את עוים שהם מפלשתים וישבו בארצם, ואחר כך יבאו ישראל ויקחו אותם מיד כפתורים:

פסוק כד

החל רש והתגר בו מלחמה. אבל הקב"ה לא אמר שישלח אלא מעצמו שלח:

פסוק כה

היום הזה אחל תת פחדך. נאמר כאן אחל ונאמר ביהושע אחל (יהושע ג ז), ללמדך כשם שעמדה לו חמה ליהושע, כך עמדה לו למשה רבינו, חוץ מנסים האחרות שלא יכול עליהם [לעמוד] שוב נביא בעולם, ולכך נאמר על פני העמים תחת כל השמים:

פסוק כו

ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' דברי שלום. אמר לו הקב"ה והלא לא אמרתי לך אלא והתגר (בם) [בו] מלחמה ואתה מה שאלת לו לשלום, אמר לו משה מן התורה למדתי, שכך כתיב בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת (עליה) [אליה] לשלום (דברים כ י), לכך נאמר ממדבר קדמות, מדברי תורה הקודמת לכל, שצוה בה לקדם בה לשלום לכשיקרב אל עיר להלחם עליה:

פסוק כט

כאשר עשו לי בני עשו. והלא אדום הוא שלא רצה להעבירו, שנאמר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום [וגו'] ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא (רצה) [אבה] (שופטים יא יז), ולמה אמר משה כאשר עשו לי בני עשו, הוי אומר שלא אמר משה על העברה, אלא על מכירת לחם ומים, שבני אדום עשו ובני מואב מכרו להם:

פסוק לג

ואת בניו. בנו כתיב, מלמד שלא היה לו בן גבור כמוהו:

פרק ג

פסוק ט

צידונים יקראו לחרמון שריון. וכי מה היה צורך למשה לכתוב זה הפסוק, ולמה עשה כן, להודיע שבחה של ארץ ישראל, שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ, שהרי חרמון היה הר, והיו ארבע מלכיות מושלות בו, וכל אחת ואחת שמה לו שם בפני עצמו, ואלו הן חרמון שריון שניר שיאון, ולמה נקרא שמו שניר, שהוא הר השלג, כי לעולם ימצא בו השלג, ובלשון כנען אומר לשלג שנר:

פסוק יא

כי רק עוג מלך הבשן. כל מקום [שנאמר] בו רק מיעוט הוא, לפי שהיה עוג פחות וגרוע מכל הרפאים שהיו בימיו, והוא נשאר מיתר הרפאים, מאותן שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י"ד ה'), ועליו נאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וזה היה עוג, ולמה קראו פליט, על שם שלא נחשב כשאר הרפאים. ברייתא ששנינו פליטי זתים שאינם מבושלים:

הנה ערשו ערש ברזל. ספר בגדולתו וגבורתו של הקב"ה שגבור כמוהו מסר בידם:

הלא היא ברבת בני עמון. לפי שהיה יודע שצוה הקב"ה על בני עמון שלא יתגרו בהם, ולכך שם ערשו לשם:

תשע אמות. מכאן לענק שהוא גדול תשע מאות, ושאר אנשים ארבע אמות כל חד מאמתו:

באמת איש. באמת עוג, ולכך נקרא גלית שמו איש הבינים (ש"א י"ז ד'), לפי שענק גדול מתשע אמות, והוא היה בינוני, שלא היה אלא שש אמות וזרת (שם), ב' אמות וזרת היה גדול מאדם אחר, וב' אמות וזרת היה פחות מענק:

פסוק יג

ההוא יקרא ארץ רפאים. על הארץ הזאת אמר הקב"ה שיתן לו, כמה דיתימר ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית טו כ):

פסוק כג

ואתחנן אל ה' וגו'. נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (ישעיה מ א) אמר ישעיהו הנביא ע"ה מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול אומר, את מי אשלח וגו' (ישעיה ו' ח'), שלחתי את עמוס והיו קורין אותו עלג, אמר ר' פנחס ולמה נקראט שמו עמוס, שהיה פסילוס בלשונו, אמרו לו מה אתה אמר להם נביא שלחני השם אליכם, אמרו לו הניח הקב"ה את עולמו ולא השרה שכינתו אלא על עלג השפה, דהוא קטיע בלישניה, שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי [בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד' י"ד), מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו] ואומר הנני שלחני, אמר לי ישעיה בני, בני סורבנין אינון, בני טרחנין אינון, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיה נ' ו'), ואיני כדאי שאלך אצל בניך, אמר לו אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה ח), ואתה אהבת לצדק את בני, ותשנא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך (שם) [מהו מחבריך, א"ל הקב"ה חייך], שהנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב מו), נחה רוח משה על שבעים זקנים, שנאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' (במדבר י"א כ"ה), אבל תאצל רוח ה' עליך, ואתה מתנבא בכפליים עורי עורי (ישעיה טו ט), התעוררי התעוררי (שם שם יז), אנכי אנכי (שם שם י"ב), שוש אשיש (שם שם י"ז), נחמו נחמו (שם מ' א'), והלכו כל הנביאים לנחם את ישראל ולא קיבלו:

הלך הושע אמר להם אהיה כטל לישראל וגו' (הושע יד ו), אמר לו אתמול אמרת הכה אפרים שרשם יבש (שם ט' י"ו), ועכשיו אמרת אהיה כטל לישראל וגו', לאיזה נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך יואל לנחמם אמר להם ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו' (יואל ד יז), אמר לו אתמול אמרת הקיצו שכורים ובכו (שם א ה), ועכשו אמרת יטפו ההרים עסיס, למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך עמוס לנחמם אמר לו הקב"ה שלחני אצלכם לנחמך, אמרו לו מה בידך, אמר להם ביום ההוא קים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט יא), אמרו לו אתמול אמרת נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (שם ה' ב'), למי נאמין [לראשונה או לשנייה]:

הלך מיכה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר מי אל כמוך נושא עון וגו' (מיכה ז יח) אמרו לו אמש אמרת בפשע יעקב כל זאת [ובחטאת בית ישראל] (שם א ה), אמרו לו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך נחום לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר הנה על ההרים רגלי מבשר וגו' (נחום ב' א'), אמרו לו אמש אמרת ממך יצא חושב על ה' וגו' (שם א' י"א), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך חבקוק לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם יצאת לישע עמך וגו' (חבקוק ג יג), אמרו לו אמש אמרת עד אנא ה' שועתי ולא תשמע וגו' (שם א ב), ועכשיו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך צפניה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר והיה (ביום) [בעת] ההוא אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א יב), אמרו לו אתמול אמרת (כי) יום עברה היום ההוא יום צרה (וצוקה) [ומצוקה וגו'] (שם שם טו), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך חגי לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם העוד (זרע) [הזרע] במגורה ועד הגפן וגו' (חגי ב' י"ט), אמרו לו אמש אמרת (זרע) [זרעתם] הרבה והבא מעט (שם א' ו'), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך זכריה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א' ט"ו), אמרו לו אתמול אמרת קצף ה' על אבותיכם קצף (שם א' ב'), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלך מלאכי לנחמם, אמרו לו מה בידך אמר להם ואשרו אתכם כל הגוים [כי תהיו אתם ארץ חפץ] (מלאכי ג' יב), אמרו לו אתמול אמרת מי גם בכם ויסגור דלתים [וגו' אין לי חפץ] (שם א י) ועכשו אתה אומר כך למי נאמין לראשונה או לשנייה:

הלכו [כל] הנביאים לפני הקב"ה ואמרו רבונו של עולם לא קיבלה ירושלם ניחומים מאנה להנחם, אמר להם הקב"ה אני ואתם וישעיה עבדי נלך וננחם אותה, מיד קרא הקב"ה על ידי ישעיה ואמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, אל תקרי עמי אלא עמי, אני ואתם ננחם אותה, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימן, נחמוה על בית ראשון, נחמוה על חורבן בית שני דכתיב עד מתי תאבל הארץ (ירמיה יב ד), משל למה הדבר דומה, לאשה שנהרגו בניה ונתנה ידה על ראשה ותצעק במר נפש ומנחמים אותה כל העולם, ואינה מקבלת תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה (ישעי' נ"ד י"א), ואומר מאנה להנחם על בניה כי (איננה) [איננו] (ירמי' לא טו), עד שניחם אותה הקב"ה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעי' נא יב), כאיש אשר אמו תנחמנו (שם סו י"ג), כה אמר ה' מנעי קולך מבכי (ירמי' לא יו), ואומר שמחו את ירושלם (ישעי' סו י), ואומר דברו על לב ירושלם (שם מ ב), וכל זאת בעבור התשובה, מכאן ראינו כי אין בעולם גדול מתשובה ותפלה כי משה רבינו נגזר עליו גזירה שלא יכנס לארץ ולא יראה אותה, שנאמר אם יראה איש באנשים (דברים א' ל"ה), ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה עניו מאד (במדבר י"ב ג'), וכיון שהרבה בתפלה, אמר לו הקב"ה עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך (פסוק כז), ואמרו חכמינו ז"ל כי קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל לפני משה רבינו והראה לו כל דור ושמשיו, ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ [וגו'] עד הים האחרון (דברים לד א ב), אל תיקרי עד הים אלא עד היום האחרון, וכל זה בזכות התפלה, שנאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. לא ביקש מן הקב"ה שישלם לו שכר מן מצות, ומן צדקות שעשה ויניחנו לעבור, אלא על חנם היה מבקש מלפניו, שאינו אומר ואתפלל אלא ואתחנן, שמתנת חנם יעשה עמו, אבל שכר פעולתו תהיה שלימה לעולם הבא. וכן דוד ע"ה אמר חנני ה' חנני (תהלים נז ב), עם צדיקים גמורים, הוי לא היה מבקש מן הקב"ה שיעשה עמו טוב אלא על חנם, קל וחומר לשאר בני אדם:

ד"א ואתחנן. תקט"ו תפלות עשה על זה הדבר כמנין ואתחנן אעפ"כ לא קבל הקב"ה תפלתו:

פסוק כד

ה' אלהים. אתה אדון על כל באי העולם ורחמיך לכל, ואי מי שימחה בידך, אם אתה מרחם עלי אין מי שיאמר לך לא בעליונים ולא בתחתונים מה תעשה:

אתה החילות. אם תאמר שנשבעת שלא אעבור את הירדן שאל על שבועתך כשם שהפרתי נדרי ושבועתי שעשיתי ליתרו, כך התר נדרך, ואין החילות אלא לשון נדר ושבועה, שנאמר לא יחל דברו (במדבר ל ג) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:

להראות את עבדך. כמה דתימר וירא אליו ה' בלבת אש (שמות ג ב):

את גדלך. כמו שנא' ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד י"ז):

ואת ידך החזקה. בחזקה גאלת את ישראל ממצרים, שלא היו ראויים לצאת, פי שהיו עובדי ע"ז, והארכת להם אפך, ופדית אותם, כמו שנאמר אשר פדית בגדליך (דברים ט כו), אשר יעשה כמעשיך. בים:

וכגבורותיך. בעמלק, ואם לישראל עשית כל אלו שלא היו ראויים, אף עמי נהוג במדת רחמים, אעפ"י שחטאתי, יהי רצון מלפניך אעברה נא ואראה וגו':

הלבנון. זה בית המקדש:

פסוק כו

רב לך. מה שאתה אומר לי שם שהתרת נדרך כך שאל על נדרי, שאין נדרי דומה לנדרך, לפי שנדרך היה להרב להתיר אותו, אני אין לי רב, אני יחיד בעולמי. ואין שני לי:

ד"א רב לך אל תוסף דבר. לפי שאמר רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז ז'), נאמר לו רב לך וגו':

פסוק כט

ונשב בגיא מול בית פעור. אמר להם משה ראו חיבתכם לפני המקום, לי אמר הקב"ה שלא אכנס לארץ ונתמלא עלי עברה כאשה עוברה למענכם על שאמרתי לכם שמעו נא המורים (במדבר כ' י'), ואתם ונשב בגי מול בית פעור, טעיתם אחר ע"ז בית פעור ולא גזר עליכם שלא תכנסו לארץ, אלא גזר עלי שאלמד אתכם חקים ומשפטים כי כן נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים (ד א):

פרק ד

פסוק ה

ראה למדתי אתכם. מה אני למדתי אתכם בחנם, אף אתם למדו לאחרים בחנם, ולפי שעל חנם עשיתי יחול שמו של הקב"ה עלי, לכך נאמר כאשר צוני ה':

פסוק ט

רק השמר לך. אם אתה שומר דברי תורה, הקב"ה ישמור נפשך, ואם לאו אין הקב"ה שומר נפשך:

והודעתם לבניך. וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך, ללמדך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הקב"ה כאלו הוא קיבלה מידו מהר סיני:

פסוק יא

ותקרבון ותעמדון תחת ההר. בשילוח המרגלים באתם כולכם, אבל במעמד הר סיני הבאתי אתכם בעל כרחכם, שנאמר ויוצא משה את העם (שמות יט יז), בעל כרחם העמידם:

פסוק טז

פן תשחיתון. שתעשו תבנית כל בהמה תבנית כל רומז. בוא וראה כמה דקדק הקדוש ב"ה אחר ע"ז שלא ניתן לו מקום לחתור שם:

פסוק יט

ופן תשא עיניך השמימה [וראית את השמש וגו']. שעדיין לא ראו שמש ולא ירח מפני שהענן מקיף אותם, אמר להם משה עתידים אתם לראות שמש וירח ואל תחשבו שהם אלוהות, אלא הקב"ה בראם להאיר על הארץ, וזהו שנאמר אשר חלק ה' [אלהיך] אותם (להאיר) לכל העמים, שעובדים להם אעפ"י שאתם רואים שאין הקב"ה פורע מאותן אלהות שאיני סותרם יש להם ממש, לא כן אלא מחליקן בדברים כדי שיהיו סבורין שיש בהם כח להציל עצמה, וכדי שלא יפרישו מהם מלעבדם, למצוא עונם ולשנוא אותם:

פסוק כה

ונושנתם באר. רמז להם הקב"ה שהם עתידים לגור בארץ תתנ"ב שנים כמנין ונושנתם, ואם היו עומדים כל כך לא היה לשונאיהם של ישראל תקנה, אלא הקדים והגלם ב' שנים קודם שימלאו ההין שלא יתקיים בהם במלאות ספקו יצר לו (איוב כ' כ"ב), ועל זה נאמר וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט יד), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל על שנשקד להביא הרעה קודם זמנה, שאם באה בזמנה, לא נשתייר מהם שריד ופליט:

פסוק כו

העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. בכל תנאי השמים והארץ הם עדים לישראל, וכמה דאת אמר יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו (איוב כ כז), ועד אחד לא יקום באיש אלא על פי שנים עדים, א"כ כשיעברו ישראל את התורה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא יז), ואומר ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה (ויקר' כ"ו י"ט):

פסוק לז

ויוציאך בפניו וגו'. שנאמר ופניך הולכים בקרב (ש"ב יז יא):

פסוק מא

ואז יבדיל משה שלש ערים. אמר משה רבינו ע"ה אעפ"י שאלו שבעבר הירדן אינם קולטות עד שיהיו אותם בארץ כנען מפורשות, אעפ"כ מצוה הבאה לידי אקיימנה. ולמה הבדיל מזרחה שמש, מקין למד שרצח את אחיו וגלה למזרח, שנאמר וישב בארץ נוד קדמת ערן (בראשית ד טז):

ד"א מזרחה שמש והיה לרוצחנין:

פסוק מד

וזאת התורה אשר שם משה. לא היתה חדשה אלא אותם חוקים ועדות ומשפטים אותה שחזר להם ולימים כדי שידעו אותה, לקיים מה שנאמר ולמדה את בני ישראל וגו' (דברים לא יט):

תוכן העניינים

מדרש אגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה