אור ברסלב

מדרש אגדה

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. למה סמך אהל מועד ליציאת מצרים לומר לך בזכות שהיו ישראל עתידים לעשות אהל מועד יצאו ממצרים, כמה דהוא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). תעבדון זו עבודת אהל מועד:

על ההר הזה. זה מתן תורה, ולמה נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ ב). הא למדנו שבזכות אהל מועד ובזכות התורה יצאו ישראל ממצרים:

ד"א אנכי ה' אלהיך 'א' שהוא אחד בעולמו, 'נכ' שבחר הקב"ה את ישראל משבעים אומות, 'י' עשרת הדברות, לכך פתח באנכי:

במדבר סיני באהל מועד וגו'. לכך הוצרך הכתוב לומר באהל מועד בשנה השנית, כאדם שנכנס עם כלתו לחופה וכותב לה כתובה וחותם בה הזמן והמקום, כך עשה הקב"ה שעד עכשיו לא כתב להם לא כתובה ולא גט, אבל עכשיו כתב להם כתובה ולא כתב להם גט, והיינו דקא אמר הנביא איזה ספר כריתות אמכם (ישעי' נ א):

ד"א מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (פסוק א), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט א ב), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' (שם שם ו), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב' המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כלל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ורפט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר:

פסוק ב

שאו את ראש וגו' לגלגלתם. למה נאמר לגלגלתם, ללמדך שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, כשם שנאמר בכי תשא, כי אומר בקע לגלגלת (שמות לח כו), ומנין זה לא היה אלא לעשות דגלים, אבל במנין כי תשא לא היה אלא לעשיית אדנים למשכן:

פסוק ה

לראובן אליצור בן שדיאור. אעפ"י שעשה יעקב ליוסף בכור, אין בכור אלא ראובן, שנאמר ויהי ראובן בכור ישראל (בדבר כו ה), וכן הוא אמר (ואת הבכורה ליוסף ולו להתייחס לבכורה) [נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתייחס לבכורה וגו' והבכורה ליוסף] (דה"א ה א ב), ולפי שהיה ראובן בכור, לכך הכתוב מנאו תחלה, ותחלה מנה בני האמהות כתולדותם, ובני השפחות כתולדותם, ובהרבה מקומות נכתבים שמות השבטים בתורה, וכמו שמנה במקום אחד, לא מנאם כך במקום אחד, ולמה עשה כן, לפי שהם תקרתו של עלם, שנאמר וישראל מקוראי (ישעי' מח יב), התקרה הזאת אדם לוקח עביותו של קורה ומשימה כנגד דקותו של אחד, כדי שיסמוך, כי אם היו הדקים לצד והעבים לצד לא היה סומך, אלא נותן העבה בצד הדק, והדק בצד העבה, כך ערב השבטים קטן אצל גדול:

אליצור בן שדיאור. אלה שמות האנשים ניתנו להדרש, נקרא שם נשיא ראובן אליצור על שם ראובן אעפ"י שחטא, כמו שנאמר וילך ראובן וישכב וגו' (בראשית לה כב), לבסוף עשה תשובה ומחל לו הקב"ה על אותו עון, לכך נקרא אליצור, מה הצור הזה סובל כל הבית, כך סבל הקב"ה על עוונותיהם ומחל להם:

בן שדיאור. ממי למד ראובן לעשות תשובה מיהודה אחיו, בעת שצוה ולהשליך תמר כלתו לאור, כמו שנאמר ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף (שם לח כד), ואין שדי אלא השלכה, כדמתרגמינן ירה בים (שמות טו ד), שדי בימא. כששלחה תמר ליהודה הסימנים, ואמרה לו הכר נא למי וגו' (בראשית לח כה). מיד ויכר והודה ויאמר צדקה ממני וגו' (שם שם כו), כשראה ראובן כי הודה יהודה, אף הוא הודה על עונו, ומחל לו הקב"ה כמה דאת אמר יחי ראובן וגו' (דברים לג ו), וכתיב בתריה וזאת ליהודה (שם שם ז), כך אמר משה מי גרם לראובן שיודה, יהודה שנאמר וזאת ליהוה, וכשם שמחלת לראובן, כך תמחול ליהודה, כי לא ביקש כפרה מאביו מן הנדוי שקבל עליו, אם לא אביאנו אליך (בראשית מד לב), מכאן למדנו שלא למד ראובן להודות אלא מיהודה, ולכך נקרא נשיא שבטו אליצור בן שדיאור:

פסוק ו

לשמעון שלמיאל בן צורישדי. שאעפ"י שיצא ממנו זמרי, שעל ידו מתו עשרים וארבעה אלף במגפה, עשה לו אל שלום, וסמכו אצל ראובן, שהיה בעל תשובה, ולכך נאמר בן צורי, וכשברך משה את השבטים, לא בירך לשמעון מפני מעשה זמרי, אבל תלה אותו בברכת יהודה, שנאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז), ועל שם שמע אמר שמעון, וכן מצינו שמנחלת יהודה נתנו לשמעון אחיו, [כמו שנאמר] עלה אתי בגורלי וגו' (שופטים א ג), לכך נקרא נשיא שבט שמעון שלומיאל בן צורי שדי:

פסוק ז

ליהודה נחשון בן עמינדב. ולמה נקרא שמו נחשון, שירד לנחשול של ים תחלה בטרם שנבקע, ונו"ן מתחלף בלמ"ד, כמו שמצינו נשכות לשכות, נילוס נינוס:

בן עמינדב. לכך נעשה נדיבו של הקב"ה. לכך זכה יהודה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), מלמד שקדש שמו של הקב"ה על הים, לכך ישראל לממשלותיו (שם), נעשה מושל לישראל, ולכך נקרא נחשון בן עמינדב:

פסוק ח

ליששכר נתנאל בן צוער. ולמה נקרא שמו נתנאל לפי שנתנו שבט יששכר לבם על התורה, שנתנה האל לישראל על יד משה, שנאמר ויתן אל משה וגו' (שמות לא יח), ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד (בראשית מט טו) ואומר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב ב):

בן צוער. שקבלו עליהם צער וטורח כל ישראל, שהיו שואלים להם ומשיבים לה, כמה דהוא אמר וכל אחיהם על פיהם (שם שם). ולכך נקרא נתנאל בן צוער:

פסוק ט

לזבולן אליאב בן חלן. ולמה נקרא שמו אליאב, על שם הברכה [שבירכו] אביו, שנאמר זבולן לחוף ימים ישכון, ולכך נקרא שמו אליאב, על שם אלונים מבשן עשו משוטיך (יחזקאל כז ו), אבל על שם הספינה, שנאמר חלפו עם אניות אבה (איוב ט כו), ואומר עודנו באבו (שם ח יב):

בן חלן. נקרא על שם הברכה שבירכו משה רבינו ע"ה, שנאמר ושפוני טמוני חול (דברים לג יט):

פסוק י

לבני יוסף לאפרים. הקדים אפרים למנשה, [אבל בחלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים, שנא' בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים (במדבר כו כח), ולמה עשה כן, לפי שחצי שבט מנשה קבלו חלקם תחלה בטרם שנכנס לארץ לכך הקדים מנשה לאפרים:

אלישמע בן עמיהוד. נקרא שמון על שם מעשה יוסף הצדיק, אמר הקב"ה אלי שמע יוסף שצויתיו על הזנות, ולא שמע אל אדונתו, שהיתה מפתה אותו, כמה דהוא אמר ולא שמע אליה (בראשית לט י), אמר הקב"ה עמי היה שכבש את יצרו לעשות רצוני:

למנשה גמליאל בן פדהצור. ומה שכר גמלו האל, על שקידש שמו של הקב"ה, שפדאו צורו ונעשה מלך על כל מצרים:

פסוק יא

לבנימין אבידן בן גדעוני. ולמה נקרא שמו אבידן, על שם בנימין, שבשעה שנולד מתה אמו מפני קושי לידתה, והיתה היא סבורה גם בנימין כמותה, לכך קראתהו בן אוני, כלומר שיהיה מתאונן והולך, כמו שנאמר לא אכלתי באוני (דברים כו יד), אבל אביו קראו בנימין, כלומר יגיע לאריכות ימים ולא ימות, ומניין שימין הוא כמו ימים, [דכתיב] ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל יב יג):

ד"א שהוא חזק ביד ימין, ולכך נקרא אבידן, שאביו דן בין דבר אמי לדבריו, ומה היה דינו בן גדעוני. שאמו קראתהו עוני הוא אוני, ואביו קראוהו בנימין, שהוא חזק שירבה גדודים, לכך נקרא אבידן בן גדעוני:

פסוק יב

לדן אחיעזר בן עמישדי. לפי שדן אביו נעשה אח ליהודה במלכת המשכן, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' (שמות לה ל), ואמר (ואתו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שם שם לד), ואין עזר אלא יהודה, שנאמר ועזר מצריו תהיה (דברים לג ז), וכן נאמר על דוד שהיה מלך כי הוא משבט שנקרא עזר, שנאמר שויתי עזר על גבור (תהלים פט כ), וכן יעקב אמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט טז), כמיוחד שבשבטים, וזה היה יהודה ולכך נקרא בן עמי שדי, שדן עמו כיהודה, וכן את מוצא כשם שנקרא יהודה אריה, כך דן נקרא אריה, לכך נקרא נשיא שבטו אחיעזר בן עמישדי:

פסוק יג

לאשר פגעיאל בן עכרן. לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר כי אשרוני בנות, ולכך בירכו משה יהי רצוי אחיו וגו' (דברים לג כד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו, ועל זה אמר וכימיך דבאך (שם שם כה) ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך, ללמדך כי הזקנה של שבט אשר היה נאה וחזקה בנערה של שאר שבטים, והיו נשואות למלכים והיו מתפייסים להם, כדכתיב מאשר שמנה לחמו (בראשית מט כ), אין לחמו אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל, (בראשית לט ו), והיו בנותיו נשואות למלכים, ואם היה כעס למלכים עליהם, היו מתרצים בשביל בנותיהם, לכך נאמר פגעיאל בן עכרן שכל מי שהיה עכור שהוא חייב מיתה למלך, כמו שנאמר יעכרך ה' וגו' (יהושע ז כח), היתה בתו מבקשת עליו רחמים לפני המלך, ומוחל לו, ואין פגעיאל אלא לשון בקשה ותפלה, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כא יא), ואומר אל תפגע בי (ירמיה ז טז), לכך נאמר פגעיאל בן עכרן:

פסוק יד

לגד אליסף בן דעואל. על שם המזבח שבנו שלא היה דעתם למרוד במקום, אלא על שם עדות, שנאמר אל אלהים ה' וגו'] אם במרד ואם במעל (יהושע כב כב), לכ נקרא אליסף, לפי שקיימו דברי משה רבינו ע"ה שהלכו במלחמה עם אחיהם, ולא שבו עד התנחל בני ישראל, נתקיים בהם ברכת יהושע בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] (שם שם ח) היא היתה המלחמה של המצריים שהיו לוחמים עם בניהם, ושמעו שהיו זועקים להקב"ה במלחמה, שהיו אומרים שמע ישראל ועזרום לגניהם והרגום, ולקחו כל ממונם על שקיימו דברי הקב"ה, ועזרו את אחיהם לכבוש את הארץ, ולכך נקרא אליסף בן דעואל:

פסוק טו

לנפתי אחירא בן עיין. שהיתה ארצו שמנה לתבואה, כמו שנאמר ותרעינה באחו (בראשית מא ב), ואומר בין אחים יפריא (הושע יג טו), רע הוא לשון רצון, כדמתרגמינן רצון רעוא, זה היה שבט נפתלי, שהיתה ארצו מוציאה פירות כרצון בעליה, וכן משה רבינו ע"ה [אמר] נפתלי שבע רצון (דברים לג כג):

בן עינן. שהיו עננים משקים ארצו, וגם מעיינות מים רבים היו בארצו, ועל זה אמר ומלא ברכת ה' (שם שם), וכמו שנאמר מבורכת ה' ארצו (שם שם יג):

למה נאמר בגלגלתם בראובן ושמעון בכלל ופרט, מה שלא נאמר בשאר השבטים, לפי שראובן ושמען קינטרו את אביהם, לכך הם צריכים לכפרה פי שנים כשאר שבטים. ולמה למ"ד אחרונה של גלגלת של שבט שמעון משוכה שאינן מזויינות כשאר אותיות, משום מעשה זמרי. ולמה מנה השבטים כענין הזה, לפי שלא מנאם אלא לעושת דגלים וכשם שהיו חונים בדגלים, על אותו סדר מנה השבטים, למה היה גד עם שמעון וראובן, אמר הקב"ה ראובן בתשובה וגד בגבורה מגינים על שמעון, ולמה יששכר וזבולן אצל יהודה, לפי שיהודה מלך ולנגיד ממנו, ויששכר בעל תורה, וכתיב בי מלכים ימלוכו (משלי ח טו), לפיכך מלך אצל מלך וזבולן למה, לפי שהיה שותפו של יששכר, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך יו של יששכר, שאלמלא לא היה זבולן לא היה יששכר עוסק בתורה היה לזבולן חלק בתורתו של יששכר, לכך חנה אצל יששכר, ולכך ברכן משה שמח זבולן בצאתיך וגו' (דברים לג יח), ולמה מנשה ואפרים ביחד, לפי שאין עמלק נופל אלא בידם, לכך לא ערבן עם שאר שבטים, כוכן אתה מוצא יהושע שהיה מאפרים השריש תחלה ועקר תחלה עמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק וגו' (שופטים ה יד), ושאול ומרדכי שהיו מבני בנימין פרעו מעמלק ומזרעו, ומנשה בימי יהושפט (ומבני) [ומהם מן בני] שמעון הלכו וגו' (ובני) [בני] ישעי בראשם (דה"א ד מב), והוא היה משבט מנשה, שנאמר ובני מנשה חבר וישעי, וכמה דהוא אמר לבני אפרים ובנימין ומנשה עוררה וגו' (תהלים פ ג). ולמה אשר אצל דן, לפי שבשבט דן היה פסל מיכה, ולא היה הפסל עמו ממש, אלא שעלה במחשבתו לעשותו משעה שיצאו ישראל ממצרים, ומחשבת ע"ז כמעשה, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד ה), דאי אמרת [ע"ז] ממש, אפשר שכינה עמהם והפסל יהיה ביניהם, וע"ז חשוכה, שנאמר והיה במחשך מעשיהם (ישעי' כט טו). ואשר היה בעל שמן, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים לג כג), ושמן משלו היו לוקחים למאור, לפיכך שמנו אצלו להאיר את חשכו, ולפי שנפתלי מלא ברכה היה, שנאמר ומלא ברכת ה' (שם שם), לפיכך היה דן בדגלו כדי שיתברך בשבילו. ולמה מנאם בפרט וכלל, לומר לך לא היה בהם חסרון ואל יתרון, כשם שאתה מוצא במנין הלוים, שפרטן יותר מכללן וכשם שאתה מוצא שנמנו כשירדו למצרים שכללן יותר על פרטן:

פסוק מט

אך את מטה לוי. לא נמנו הלוים בכלל ישראל, למה שהם לגיון מלך, לכך מנאם לבד:

ד"א לפי שכל המנויים צפוי לפני הקב"ה שעתידים למות במדבר, ומשבט לוי לא מת אחד, לפיכך לא רצה הקב"ה שימנו הלוים עם ישראל:

פסוק נד

וישעו בני ישראל. שהבדילו עצמם מן המשכן:

פרק ב

פסוק ב

איש על דגלו באותות. מלמד שכל שבט ושבט היה לו סימן לאב השבט, וכן היה לכל הדגלים אות לרבות השבטים, כיצד היו סימני אותיות השבטים, שבט ראובן היה אות שלו מצוייר מצוייר דודאים, על שם שנאמר וימצא דודאים בשדה (בראשית ל יד):
אות של שמעון היה מצוייר עיר שכם, על שם מעשה שכם:
יהודה היה אות שלו מצוייר אריה, שנאמר גור אריה יהודה (שם מט ט):

אות יששכר חמור מצוייר היה עליו, על שם שנאמר יששכר חמור גרם (שם שם יד):

זבולן היה מצוייר עליו כמין בית, שנאמר יזבלני (שם ל כ), ומתרגמינן מדור:

אפרים היה מצוייר עליו שור, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג יז):

מנשה היה מצוייר עליו ראם, שנאמר וקרני ראם קרניו (שם שם):

בנימן היה מצוייר עליו זאב, שנאמר בנימין ואב יטרף (בראשית מט כז):

דן היה מצוייר עליו נחש, שנאמר יהי דן נחש (שם שם יז):

נפתלי [היה מצוייר עליו] אילה, על שם שנאמר נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא):

גד היה מצוייר עליו הרבה צורת אנשים מזויינים שהולכים למלחמה, כמו שנאמר גדוד יגודנו (שם שם יט):

אשר היה מצוייר עליו זית, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים לג כד):

וכשם שהיו אותיות לכל שבט ושבט, כך היו סימנים לכל דגל ודגל, על שם אברהם יצחק ויעקב. אות של דגל מחנה יהודה, היה 'איי' ראשי שמות האבות: דגל מחנה ראובן היה כתוב 'בצע', על שם האבות השניות: דגל מחנה אפרים היה כתוב על שם האבות השלישית 'רחק': ובדגל מחנה דן כתוב עליו על שם האבות האחרונות 'מקב' וזהו משמע האותיות 'איי' כלומר אודותי: בצע' מן הגזל: רחק' רחקו עצמכם מע"ז ומן הדומה לה: מקב' והוא כלי גרזן, כלומר חייב אדם להרוס ע"ז, כמו שנאמר כי הרס תהרסם (שמות כג כד): וה' של אברהם לא היה כתוב בדגלים, אלא על ארון הקדש במחנה לויים, וה' משמו של הקב"ה, שאמר הקב"ה לאברהם ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה), כלומר ארון הקודש בענן הולך לפני ישראל, והענן היתה נעשית כמו ה', וכל זמן שה' עומדת היו ישראל חונים. וכשהיתה מסתלקת היו ישראל נוסעים, והיינו דכתיב לנחותם הדרך (שמות יג כא), וכתיב להנחותם (הדרך) [בהדרך] (נחמי' ט יט), על ידי ה' מורה להם הדרך, ועוד כתיב ובהאריך הענן של המשכן (במדבר ט כד), על ידי ה' מאריך הענן. ובהעלות הענן, על ידי ה' עלות הענן, וזהו הה' הוסיף הקב"ה לאברהם, שנאמר לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב וגו' (בראשית יז ה). ה' מנין אותיותיו עולין כ"ו לפיכך אמר הקב"ה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), מניין אהיה כ"א, נשתיירו מן המניין ה' שהוסיף הקב"ה לאברהם, ובעבור אותו הה' שהוא משמו של הקב"ה, לכך היתה על ארון הקדש בענין:

ד"א לבית אבותם. ולא לבית אמותם, לפי שה' משמו של הקב"ה והקב"ה אבינו. שנאמר כי אתה אבינו (ישעי' סג טז), לפיכך אמר לבית אבותם:

אמר משה לפני הקב"ה, אם אני אומר לשבט יהודה שיחנו למזרח, יאמרו לא יחנו אלא למערב, או לרוח אחרת, וכל השבטים יאמרו כן, ואני מה אעשה, אמר לו הקב"ה אל תצטער בכך מסורת בידם מאבותם, כשם שטענו מטות יעקב אביהם, כך יחנו סביב למשכן, שנאמר ויצו אותם ויאמר אליהם (בראשית מט כט), ומה צוה אותם אחד מבניכם לא יגע במטתי, אלא יהודה ויששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום, יוסף אל יטעון שהוא מלך, אלא אני עשיתי בניו שבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי (שם מח ה), לפיכך יטענו אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון, ואף לוי לא יטעון, שהוא עתיד לטעון ארון חי העולמים, ומי שהוא טוען ארון הקב"ה, לא יטעון ארונו של מת, ואם אתם עושים כך, כך עתיד הקב"ה להנחותכם דגלים סביב למשכן, ועל זה נאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (שם נ יב). ולכך נאמר לבית אבותם יחנו בני ישראל סביב, מסורת היתה בידם מאבותם איך יחנו סביב למשכן:

מנגד סביב לאהל מועד יחנו. מהו מנגד, רחוקים היו מן המשכן אלפים אמה ולא יותר, כדי שיוכלו ישראל ללכת שם בשבת, דילפינן מנגד מן מנגד, אמר ראך רחוק יהיה ביניכם ובניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג ד):

פסוק ג

והחונים קדמה מזרחה. ולמה חנו דגל מחנה יהודה מן המזרח, לפי שמן המזרח אורה באה לעולם, ובמלך כתיב באור פני מלך חיים (משלי טז טו), ויהודה היה מלך, שנאמר [כי יהודה גבר באחיו], ולנגיד ממנו (דה"א ב ב), ויששכר היה בעל תורה, וזבולן היה שותף בתורתו, והתורה נקראת אור, שנאמר ותורה אור (משלי ל כג), לפיכך חנו בעלי האור לקרן אורה:

ולמה דגל מחנה ראובן תימנה, לפי שמן הדרום יוצאים טללי ברכה וגשמי ברכה, וראובן היה בעל תשובה, וברכות טובות וישועות טובות, באות לעולם על ידי תשובה, שנאמר קחו עמכם דברים [ושובו אל ה'] (הושע יד ג), וכתיב ביה וקח טוב (שם), וכתיב בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל טו), לפיכך חנו בעלי תשובה לקרן טובה:

פסוק יז

ונסע אהל מועד. באמצע, כאשר יחנו לרוחות, כך יסעו למסעות, המוקדם מוקדם, והמאוחר מאוחר, לכך נאמר איש על ידו, רצה לומר איש על מקומו. ולמה דגל אפרים ימה, לפי שמן המערב יוצאים שלג וברד וקור וצנה, ומי יוכל לעמוד לפניהם, וכן אלו השלשה שבטים אנשים גבורים חזקים, ומי יוכל לעמוד לפניהם, שנאמר לבני בנימין ואפרים ומנשה עוררה את גבורתך (תהלים פ ג), לכך חנו אלו הגבורים בקרן הצנה. ולמה דגל מחנה דן צפונה, לפי שמן הצפון חשך בא לעולם, ובשבטו היה פסל מיכה, שהוא חשך, לכך חנו בקרן אפלה. ולמה בגד, שהיה בוגד באומות העולם, והיה בעל גדוד:

פסוק לב

אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם. אתה מוצא שלא צוה הקב"ה למנות את ישראל אלא מבן עשרים שנה, ולפי שאין בית דין של מעלה עונשין אלא מעשרים שנה ומעלה, ואין אני יודעין אם חושב שנים להם לתולדותם שכל אחד ואחד אומר ליציאת או לראש השנים של תשרי, אבל ממה שאתה מוצא כשיצאו ישראל ממצרים היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות חמשים, שנאמר בקע לגלגלת, ונתינה זו אחר יום הכיפורים ראשון, אחר שמחל להם מעשה העגל ונתן להם לוחות שניות היתה, מכאן אתה למד שאיני חושב להם ראשון שנים מן יציאת מצרים, שאם היה כן לא היו יתירים בחשבון עד שיעבור עליהם ניסן שני, ומנין זה יש לומר שאין חושב שנים לכל אחד ואחד ליום לידתן, שאם כן היה אפשר שלא היו יתירות במנין הדגלים למנין המשכן, לפי שכולם לא נולדו ביום אחד, אבל מה תוכל לומר שלא חשב להם ראשי שנים אלא מראש תשרי שהיה לראש השנה, ולכך כשעבר תשרי הראשון ונמנו היו יתירים מן המנין של יציאת מצרים, ולכך לא הותרו במנין דגלים על מנין המשכן, לפי שהיו עומדין עדיין באותה שעה ובאותה שנה עצמה, ומנין יש לנו ראיה שבתשרי נברא אדם הראשון, כשם שלא נמנו שנותיו אלא מתשרי, כך לדורות הבאות אחריו וחשבו להם ראשי שנים מתשרי:

פרק ג

פסוק א

ואלה תולדות אהרן ומשה. מצינו שחושב תולדות אהרן ואינו חושב תולדות משה, ולמה לא חשב בניו, לפי שהיו בניו נביאים ונחשבו עם הלוים, לכך פירש תולדותיו:

ד"א למה נתייחסו בני אהרן על שם משה, לפי שהוא למדם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, ולכך נאמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני, לומר מי גרם לבניו של אהרן שנקראו על משה, התורה שדבר ה' אל משה בהר סיני, מכאן אתה למד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו:

פסוק ד

בהקריבם. על הקריבה מתו ולא על ההקרבה:

אש זרה. מן המזבח הביאו האש, אם כן למה קראו זרה, לפי שלא נצטוו, וכן הוא אומר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י א):

ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנם לא מתו, לפי שנדב ואביהוא שחוצים היו, והיו אומרים אבינו כהן גדול, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, [אנו שני סגני כהונה], איזה אשה ראויה לנו, והיון מונעים עצמם ולא רצו לישא אשה ולקיים פריה ורביה, ואותו עון גרם להם לישרף:

ויכהן אלעזר ואיתמר. ושמשו בכהונה גדולה, אבל אם היו בנים לנדב ואביהוא, אותם בנים היו משתמשים במקום אביהם:

על פני אהרן אביהם. בחיי אהרן אביהם, כמה דתימר על פני תרח אביו (בראשית יא כח). ולמה נקוד על 'אהרן', ללמדך שלא היה בכלל המניין, אירע טומאה באהרן ושמש אלעזר אירע טומאה באלעזר ושמש איתמר:

ד"א על פני אהרן אביהם. כמה דתימר מעל פני מתו (בראשית כג ג), מת אהרן שמש אלעזר, מת אלעזר שימש איתמר:

פסוק יב

ואני הנה לקחתי את הלוים. ולמה לקח הקב"ה את הלוים תחת כל בכור ישראל, לפי שבתחלה היתה עבודה בבכורות, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד ה), ומתרגמינן ושלח ית בוכרי בני ישראל, וכיון שישראל עשו העגל, הבכורות זבחו לפניו, ומנין אתה אומר שזבחו לפניו, שנאמר ויזבחו לו וגו' (שם לב ח), ולכך פסלם הקב"ה, שלא רצם עוד לפניו, שנאמר והכהנים הלוים בני צדוק וגו' (יחזקאל מד טו) ולכך לקח הלוים תחתיהם, שהם כולם קדש ושמו במעשה העגל, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב כו), ולמה לא מנאם מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שלא צוה למנותם, אלא לפדות בהם הבכורות, וגם בכורות לא נתקדשו, אלא משום מכת בכורות, שהביא הקב"ה במצרים, והציל בכורי ישראל, וכשם שהיו בהצלה גדולים וקטנים, כך יהיו במנין גדולים וקטנים, אבל פחות מחודש אינו נחשב כולד, עד שיהיה לו חדש. את מוצא בפרטן של לויים שלש מאות יתירים על עשרים ושנים אלף, ובכללם אין אתה מוצא אלא כ"ב אלף, והשלש מאות היכן הם, אותן שלש מאות בכורות היו והיו קדש, ואין קודש מפקיע קודש, ומה מפקיע פודה:

פסוק מה

ואת בהמת הלוים. מכאן אתה למד שלא נתנו הלוים בכור בהמתם, דמקיש בהמתם לבכוריהם, כשם שאינם פודים בכוריהם, כך אינם נותנין בכור בהמתם לכהן:

פסוק מו

ואת פדויי השלשה וגו'. אמר משה רבינו ע"ה אם אומר תנו חמשת שקלים כל אחד ואחד, יאמר לי כבר פדאני בן לוי, לקח עשרים ושנים אלף פתקין כותב על כל אחד ואחד בן לוי, ועוד לקח רע"ג פתקין חלקין בלא כתיבה, ועירב הכתובים עם החלקים, ונתנם בקלפי אחד, ואמר לכל אחד ואחד טול כתבך מן הקלפי, מי שהיה עולה בידו כתוב בן לוי, היה אומר לו כבר פדאך בן לוי, ומי שהיה עולה בידו חלק, היה אומר לו תן חמשה שקלים שעדיין לא פדאך בן לוי, ומהו קלפי, כמו ארגז קטן:

ולמה נענשו ישראל לפדות הבכורים שלהם, והבכור נותן חמשה שקלים, לפי שהם מכרו בכורה של רחל בעשרים כסף שהם חמשה שקלים, לכך נצטוו לפדות בכוריהם בחמשה שקלים, שהם עשרים כסף:

פרק ד

פסוק ב

נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי. והלא גרשום היה בכור, ולמה הקדים תחלה לקהת, לפי שהיה נושא את הארון, ולכך אמר נשא, שהנשיאות היא שלו, ומה היו נושאים, ארון ושלחן שהיו להם בדים, והיו נושאים אותם בבדים שלהם, ולכך נאמר בהם ושמו בדיו (פסוק ו'), אבל מנורה ומזבח הזהב שלא היו להם בדים, [לא כתיב בהון ושמו בדיו]:

פסוק ז

ונתנו עליו את הקערות. ולא היו נותנים עליו אלא סמוך לו:

הקערות. אלו דפוס של לחם:

הכפות. אלו בזיכי לבונה, שהם נותנין על המערכת של לחם הפנים:

המנקיות. אלו חצאי קנים, שהיו נותנים בין לחם [ללחם] שתהא הרוח שולטת בהם, כדי שלא יתעפשו:

ואת קשות הנסך. אלו סניפין של זהב שהיו מקלפין את ראשיהם, והיה ראשו אחד מונה לארץ, והראש השני סומך המערכת שלא תשבר, והיה לכל מערכה ומערכה שני סניפין, אחד מכאן, ואחד מכאן, ומהו הנסך לשון נסכות, שהיו משמרין את המערכה שלא תפול ושלא תשבר:

ולחם התמיד עליו יהיה. אף בשעת המסעות היה שם לחם, לקיים מה שנאמר לחם פנים לפני תמיד (שמות כה ל):

פסוק ט

את מנורת המאור. זה גופה של מנורה והקנים שלה:

נרותיה. אלו הנרות שעל ראשי הקנים שבהם משימין הפתילות והשמן ומדליקין:

מלקחיה. ציביתיהן שבהם היו מטיבין את הנרות שבהם מוציאים מן הנרות שירי הפתילות השרופות:

ואת כל כלי שמנה. הכלים שמשימין בהם את השמן ליתן בנרות:

פסוק יב

ולקחו את כל כלי השרת. אלו המזרקים שהיה מכניס בהם דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים לפני ולפנים, מאותו הדם היה נותן על מזבח הזהב, שנאמר ויצא אל המזבח אשר לפני ה' (ויקר' ט"ז י"ח). ואותם מזרקים שבהם מכניס דם פר כהן משיח, ודם פר העלם דבר של צבור שבאותם דמים, דכתיב ונתן הכהן מן הדם (שם ד' ז'):

פסוק יג

ודשנו את המזבח. היו מדשנים בשעת מסעות ומדליקים עליו האש, לקיים מה שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו' ו'). ולאחר שהיו עושים כך היו כופין עליו פסכתר, כדי שלא תשרוף האש הבגד הארגמן אשר עליו, ולכך כשאמר ונתנו עליו את כל כלים (פסוק י"ב), לא הזכיר הסירות, כי הסירות האו פסכתר, ושלשה דברם היו פסכתר משמש, בו מכסין האש על המזבח בשעת מסעות, ובו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה, ובשעת עבודה היו משליכין אותו אל הרצפה, וכל כהן ולוי היה שומע קולו היה רץ ובא:

פסוק יד

את המחתות. שבהם מביאים אש למזבח ומכניסין בו קטרת, וכן היו המחתות האחרות למנורה שבהם מכניסין אש להדליק את הנירות:

המזלגות. צינורות שבהם מהפכים הבשר לישרף:

ואת היעים. אלו מטאטי של נחושת שבהם מטאטים הדשן מן המזבח:

ואת המזרקות. שבהם מקבלם דם הזבחים וזורקין אותו על גגו של מזבח ה':

פסוק טו

ופקודת אלעזר. אמרו עליו על אלעזר שהיה מוטל עליו טורח גדול שהוא היה נושא שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. פקדת אלעזר כל המשכן כל הלוים היו אסורין על ידו:

פסוק כ

ולא יבאו לראות כבלע. כשהיו מכניסין הכלם לנרתיק שלהם:

ד"א כבלע את הקודש. שאם היו רואים בהם כבלע של עין מיד היו מתים:

פסוק כב

נשא את ראש בני גרשון גם הם. לפי שהיה בכור, חלק להם הקב"ה כבוד, ונתן בהם נשוא, לשון נישאות, כשם שכתוב בבני קהת, לכך נאמר גם הם, אבל בני מררי שלא היה להם מעלה, לא מפני ארון, ולא מפני בכורה, לא נאמר בהם נשא, לכך אתה מוצא שחלק הכתוב כבוד למשפחת גרשום, לפי שהיה בכור ומנאו שני לקהת בבני גרשום שבכל עת יחוסם לבית אבותם, מה כתיב בבני קהת ויהיו פקדיהם למשפחותם וגו' (במדבר ד לו), וכן בבני מררי ויהיו פקודיהם למשפחותם (שם שם מ"ד), וכן אתה מוצא בבני קהת תלה הכתוב מניינם ביד משה, שנאמר על פי ה' ביד משה (שם שם ל"ז), וכן נאמר בבני מררי אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה (שם שם מ"ה), אבל בבני גרשום לפי שהיה בכור, ומנאו שם נתן לו מעלה שלא תלה מנינם אלא על פי הקב"ה בלבד, שנאמר בהם אשר פקד משה ואהרן על פי ה' (שם שם מ"א):

פסוק מז

לעבוד עבודת עבודה. איזו היא עבודת עבודה, זו שירה שהיו הלוים אומרים על כל תמיד ותמיד, ובמוספין על פי ה':

פסוק מט

פקד וגו'. פקידה זו אינה לשון מנין, אלא לשון פקידה, אבל ופקודיו כאשר צוה ה' את משה זו אמירה לענין מנינים:

פרק ה

פסוק ב

צו את בני ישראל. אתה מוצא בפרשה זו שלשה טמאים, כתוב כאן צרוע וזב וטמא נפש, וכנגדן כתוב שלשה שלוחים, ושלשה מחנות. מחנה כהונה ולוייה וישראל, וזב הוא חוץ לשני מחנות כהונה ולויה, וטמא מת חוץ למחנה כהונה זה המשכן:

פסוק ג

מזכר על נקבה. מאיש ועד אשר לא נאמר. ללמדך שענין טומאה שוים בו גדולים וקטנים, אחר שהוא אומר ויעשו כן בני ישראל (פסוק ד'), ולמה כפל הכתוב כן עשו בני ישראל (שם שם), ללמדך שלא הוציאו כולם חוץ למחנה אלא צרוע בשלשה מחנות, וזב לשני מחנות, וטמא נפש חוץ למחנה אחת בלבד:

פסוק ו

איש או אשה כי יעשו. מכאן אתה למד שהשוה הכתוב (איש עם אשה) [אשה לאיש] לכל עונשין שבתורה, ועדיין אין אתה יודע באיזה חטאת הוא מדבר, כשהוא אומר למעול מעל בה', ונאמר להלן ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וגו' (ויקר' ה' כ"א), מה להלן בשליחות יד של פקדון ובהכחשת גזל הכתוב מדבר אף כאן גן:

ואשמה הנפש ההיא. שנשבע לשקר, כשם שנאמר להלן והיה כי יחטא ואשם (שם שם כ"ג):

והשיב את אשמו בראשו. זה קרבן גזילה:

ונתן לאשר אשם לו. למי שגזל ממנו:

פסוק ח

ואם אין לאיש גואל. וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים, אלא מכאן אתה למד שבגזל הגר הכתוב מדבר, שאם מת הגר שגזל לו ולא הניח בן להשיב הגזילה לו, אותו ממון שהוא חייב ליתן לגר יביאנו לפני ה' ונותנו לכהן שבאותו משמר בלבד:

מלבד איל הכפורים. שצריך להביא הגוזל כפרת שבועתו, חייב הוא להשיב הגזל וחמישיתו, כשם שאמר להלן ואת אשמו יביא לה' וכפר עליו הכהן (ויקר' ה' כ"ה כ"ו):

פסוק ט

וכל תרומה וגו'. המורם מתודה ואיל ונזיר ושלמים הכהן המקריב לו יהיה ולא יהיו לשאר כהנים חלק בו:

בתודה כתיב והקריב ממנו אחד וגו' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיהע (ויקר' ז' י"ד), באיל נזיר כתיב והניף אותם הכהן תנופה וגו' (במדבר ו' כ'), וכתיב בו קדש הוא לכהן (שם שם), בשלמים כתיב ואת שוק (התרומה) [הימין] תתנו תרומה (לה') לכהן וגו' (ויקר' ז' ל"ב), ואומר המקריב את דם השלמים (שם שם ל"ג):

פסוק י

ואיש את קדשיו לו יהיו. זו מעשר של בהמה ומעשר שני של זרע הארץ ופרי העץ, אעפ"י שנאמר בהם קדש לה', ואומר העשירי יהיה קדש לה' (ויקר' כ"ז ל"ב), ולא היה של כהן אלא של בעלים:

ד"א ואיש את קדשיו. מדבר בתרומה ובמעשר ראשון ואעפ"י שהם של כהנים:

איש אשר יתן לכהן לו יהיה. מדבר בפדיון בכור שאם הקדים אבי בכור ונתן פדיונו לכהן בטרם יהיה לו חדש ואחר כן מת הבכור בתוך החדש, יכול שיחזרו לו הכהן פדיון בכורו, לכך נאמר לכהן לו יהיה:

לכך נסמכה פרשת סוטה למתנת כהונה, משום דכתיב למעלה ואיש את קדשיו לו יהיה (פסוק י'), שאם אינו נותן לכהן מתנות שיהיו לו, לסוף צריך להשקות את אשתו מי סוטה:

פסוק יב

כי תשטה אשתו. שסרה אשתו מדרך ישרה שזינתה, ואין תשטה אלא לשון סרה, כמו שנאמר סרו מהר (שמות ל"ב ח'), ומתרגמינן סטו בפריע, וכמה דהוא אמר אשה יפה וסרת טעם (משלי י"א כ"ב):

ולמה כתיב תשטה בשי"ן, מפני שאי אשה מזנה אלא עד שתכנס בה שטות:

פסוק יג

ועד אין בה. צריכה שני עדים, לפי שנאמר להלן לא יקום עד אחד באיש וגו' (דברים יט ט"ו), מה תלמוד לומר [אחד] זה בנין אב שכל מקום שנאמר בו עד סתם אינו אלא שנים:

והיא לא נתפשה. שלא נאנסה, כמו שנאמר ותפשה, (איש בעיר) ושכב עמה (דברים כ"ב כ"ח):

פסוק טו

[עשירית האיפה קמח שעורים]. ולמה מביא עליה קמח שעורים, שכשאר מנחות כתיב סלת יהיה קרבנו (ויקר' ב' א'), ואין סולת אלא מן החטים, וזו היא מקרבת קרבן מנחה של קמח שעורים, לפי שעשתה מעשה בהמה, לכך היתה מנחתה ממאכל בהמה:

פסוק יז

ולקח הכהן מים קדשים. מי שרי למסב מים קדושים [אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור, ולמה היה משקה אותה מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר ויעש את הכיון נחשת וגו' (שמות ל"ח ח'), וזאת קלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות, שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור. ולמה בכלי חרש, לפי שהיתה משקה לנואף בכלים נאים של כסף ושל זהב, לכך היה מגנה אותה ומשקה אותה בכלי חרש:

ומן העפר. ולמה הוא נותן עפר לתוך המים, לפי שהיא האבילה לנואף מעדנים, לכך היא טועמת טעם עפר, כשם שנתקללה הנחש בעפר שנאמר ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג' י"ד):

ד"א לפי שאדם נברא מעפר וממים, לכך נידונה בעפר ובמים:

פסוק יח

ופרע את ראש האשה. לפי שהיתה המקולקלת מקשטת ראשה לפני הנואף, לכך היה הכהן מבזה [אותה], שהיה מגלה ראשה:

פסוק יט

ואמר אל האשה אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות בזכות, שכה היו ב"ד אומרים לא עשית זה החטא שהעדים מעידים עליך אל תיראי:

תוכן העניינים

מדרש אגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה