אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על שמיני עצרת

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על שמיני עצרת

מגן אבות על חג הסוכות

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. הנה כל הג' רגלים נק' עצרת בשש"פ כתיב עצרת לה' אלקיך. ושבועות נק' עצרת בל' המשנה. בעצרת על פירות האילן. ובשמע"צ כתי' עצרת תהי' לכם וארז"ל במד"ר (ס"פ פנחס) למלך שעשה סעודה לבני המדינה ז' ימים ואח"כ אמר לאוהבו בא אני ואתה ונגלגל כו'. וכך בז' ימי החג הקריבו ע' פרים כנגד ע' אומות ובשמע"צ פר אחד איל אחד. שהוא בשביל כנס"י לבד ונק' סעודה קטנה (סוכה נ"ה ע"ב). וזהו עצרת תהי' לכם. וצ"ל תחלה מה שכל המועדים נקבעו על זמן בישול התבואה. דכתי' שלש רגלים תחוג לי את חהמ"צ תשמור למועד חדש האביב כו'. בזמן קציר שעורים כי השעורה אביב ובשבועות כתי' (שם ט"ז) וחג הקציר זמן קציר חטים וזשארז"ל (ר"ה ט"ז ע"א) בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן. שעורה נק' תבואת הארץ. וחטה מין אילן היא. ולכן יש דעה (ב"ר פט"ז סי' ח') דעה"ד חטה היתה. ובסוכות כתי' וחג האסיף. שאז מאסיפין התבואה מן השדה לבית. והענין דכתי' (ירמי' ב' ג') קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. התבואה הוא תומ"צ. כמ"ש (בראשית ב' ט') ויטע כו' ועה"ח בתוך הגן. עצי הגן הם המצות. ועה"ח בתוך כו' זהו תו'. ולכן לעבדה ע"י רמ"ח כו'. ונק' בשם נטיעה. וצמיחת התבואה דתומ"צ הוא בארץ עליונה כמ"ש (תלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה כו'. וזהו הארץ אשר הבטיח הקב"ה לאברהם כו'. כי תבל נק' חו"ל שמקבל מבחי' אי לך ארץ שמלכך נער שרו ש"ע כו'. אבל א"י היא בחי' ארץ העליונה שמקבלת מש' הוי' בעצמו. כמ"ש (קהלת יו"ד) אשריך ארץ (מל') שמלכך (ז"א שנק') בן חורין (כשמקבל מהבינה. או בן שמן כשמקבל מאבא). והנה כתי' גוי אחד בארץ ופי' בזוה"ק (אמור צ"ג ע"ב) שישראל עם הארץ ביחד נק' אחד. והענין כמ"ש (במדבר ל"ד) זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. וארז"ל (ילקוט מסעי ע"פ זאת הארץ) יבא שלי לשלי. וכמשנ"ת ע"פ לדוד מזמור. הענין כי ארץ היינו שזורעין בה. שבה דוקא יש כח הצומח כו'. והנה כתי' אור זרוע לצדיק. שבחי' צדיק יסוד עולם ממשיך אור זרוע במל' שנק' ארץ. וזהו ויוסף הוא השליט על הארץ. כי כל בשמים ובארץ כו' והמצות נק' זריעה כמ"ש זורע צדקו'. והיינו שהם בחי' אור זרוע. כי המצות הם תר"ך אורות דכ"ע. ורק שנתגשמו וירדו למטה להתלבש בגשמיות. ציצית ל"ב נ"ח. תפילין ד' מוחין. וא"כ זהו ענין אור זרוע לצדיק. שנש"י נק' צדיק כמ"ש ועמך כולם צדיקי'. והזריעה היא בארץ עליונה. שבה יש כח הצומח. והצמיחה היא בשביל ברכה כמ"ש ברוך ה' כו' מהעולם ועד כו'. שיהי' התגלות אלקו' למטה. ונמצא שיש ג' דברים. ארץ העליונה היא שבה מקום הזריעה. ובחי' אור זרוע הוא התומ"צ שנק' תבואת ה'. והזורעים הם נש"י ועמך כולם צדיקים ולכן ע"ז נקבעו כל המועדים דהיינו על הצמיחה של התבואה בחי' אור זרוע דתומ"צ. מהארץ עליונה. וענין ארץ בעבודה היא אמונה. ושפלות. נפשי כעפר כו'. וקבעומ"ש. ויש למעלה ג"כ שדה הלבן ושדה האילן כו'. והנה כמו שלמטה תבואת הארץ זהו שעורה. והיא התבואה הראשונה הממהרת להתבשל כו'. כמו"כ למעלה יש שעורה. שעור ה' (בזח"ג קפ"ח ע"ב). בה' בראם. מקור דבי"ע. ונק' אתא קלילא כו'. ונק' שעור ה' לפי שבחי' ה' זה מאיר בבחי' שיעור ומדה בכל עולם לפי ערכו. בעולם הבריאה מאיר יותר ששם שרפים שמשיגים קדוש כו'. ובעולם היצי' מתמעט הגילוי וכו'. ונק' ממכ"ע. והיינו שבחי' ה' תתאה זהו עלמא דאתגליא דאלקו'. ולכן מתחלק הגילוי לכל עולם לפי ערכו וזהו שעור ה'. והנה בחי' הראשונה מאלקות מלמטלמ"ע. מה שהאדם יוכל לידבק באלקו'. זהו בחי' שעורה. דהיינו ההתבוננו' איך שבטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. המוציא במספר צבאם כו'. מסדר הכוכבים במשמרותיהם כו' וכמו"כ עולמות העליונים מתחדשים בכל רגע מאין ליש כו' והכל מבחי' ה' אתא קלילא כו'. וע"ז כתי' (ויקרא ט"ז ג') בזאת יבוא אהרן אל הקדש. זאת היא בחי' מל'. וכתי' (תלים קי"ח) זה השער להוי'. ולכן הקדימו ברכת יוצר לאה"ע. כי בברכת יוצר ההתבוננו' איך שיש יוצר משרתים. ואשר משרתיו. וכולם נתהוו רק מבחי' שם מל' הארה בעלמא. ואח"כ דוקא יכולים לבוא לאה"ע שהוא מדרגה עליונה יותר. והנה פסח הוא יצ"מ והיינו שהיו מושקעים במ"ט שערי טומאה והיו צריכים לצאת מהם. ולכן הבחי' הראשונה להתדבק באלקו' הוא בחי' שעורה שעור ה' כנ"ל. וכמו"כ עתה בכל אדם נק' יצ"מ לצאת מהרצונו' זרות שמוגבל בהם כו' ולכן החילוק בין מצה לחמץ הוא באות ה' שמחי"ת נעשה ה'. שהוא הבירור מהרצונו' והתאות. ולידבק בבחי' ה' מקור חיות העולמות וזהו חדש האביב. כי השעורה אביב. שהוא התקשרו' י"ב שבטי ישראל לבחי' כי אתה אבינו וזהו בפסח על התבואה כי השעורה נק' תבואת הארץ ולכן חה"פ בזמן קציר שעורים. וזהו ענין שדה הלבן למעלה:

ב ובעצרת על פירות האילן. בחי' כי האדם עץ השדה וזהו קציר חטים. חטה כ"ב אתוון דאוריי' (ת"ז ט"ז וי"ז. זח"ג קפ"ח ע"ב. וע' בלק"ת מהאר"י ע"פ ארץ חטה). כי שעורה זהו האותיו' שמהוים העולמו' מאין ליש. אבל חטה הוא כ"ב אותיו' התו' שהוא המשכת ח"ע להיות ביטול בהעולמות. ונק' מאכל אדם. כי שעורה הוא מאכל בהמה. והגם כי השעורה אביב כנ"ל. אך י"ב שבטים נק' י"ב בקר. ובשם הוי' שעורה בחי' ה'. וחטה מין אילן הוא בחי' ו'. והוי"ו נק' אות אמת. כמ"ש (בזח"ג ב' ע"א) ע"פ ונתתם לי אות אמת. דהנה יש קדש וקדוש. כי אני הוי' לא שניתי. ואיך לא שניתי והלא נתהוו כ"כ עולמו'. אלא שנתהוו מבחי' שם והארה. אבל עצמותו ומהותו מובדל מגדר עלמין. וזהו ענין קדש עליון. וענין קדוש בוי"ו. היינו כי הוי"ו הוא המשכה מבחי' קדש העליון להיות סוכ"ע. ולכן נק' ג"כ קדוש וע"ז אומרים המלאכים קדוש. כי מקדישים וממליכים את שם. שכל השגתם הוא רק בבחי' שם מל' ה' תתאה. והנה פסח בחי' שעורה זהו בחי' ה' ממכ"ע. אבל אח"כ ע"י ספה"ע בירור נה"ב. הנה בשבועות שתי הלחם חטה מין אילן. כי האדם עץ כו' זהו גילוי בחי' ו' דשם הוי' סוכ"ע. והנה תחלה צ"ל הגילוי מבחי' שעורה שעור ה' דוקא וזהו מצה לתם עוני. בחי' עוני הוא סיהרא דל"ל מגרמה כלום. ורק מה שמקבלת מהשמש. והאור מתמעט מאד. ומאירה אח"כ בלילה. וכמו דלית יום בלא לילה (זח"ב מ"ו ע"ב) שצ"ל תחלה לילה ואח"כ יום שמשא. כמו"כ ישראל מונין ללבנה בחי' ה' תתאה וצ"ל תחלה הגילוי מבחי' זו דוקא. ואח"כ יוכל להיות הגילוי מבחי' שמשא ו' סוכ"ע. ומ"מ יש מעלה בבחי' לחם עוני דמצה. אעפ"י שהוא רק הגילוי מבחי' ה' כנ"ל. אך כיון שגילוי זה הוא גילוי הראשון מיד אחר היציאה מההפך כו' יש תענוג ושמחה יותר. וכמשל הה"מ נ"ע ע"פ ועינינו מאירות כשמש וכירח כמו עני המשתכר דינר א' יש לו שמחה ותענוג יותר מעשיר המרויח הון רב. וכך בבחי' ירח יש תענוג יותר כו'. (ולקמן ית' אי"ה עוד מעלה בבחי' זו דוקא כי בגילוי בחי' שעורה שעור ה' סיהרא כו' עי"ז נעשה רק בחי' אתכפי' וביטול היש לבד. ובבחי' אתכפי' יש מעלה יותר מבחי' אתהפכא. מצד ביטול היש ביותר שצ"ל בכל רגע). וזהו ששבועות הוא בזמן קציר חטים. וחטה מין אילן והיינו שהוא מ"ת כ"ב אותיו' התורה שהוא המשכה וגילוי מבחי' כי האדם עץ השדה אילנא דחיי ו' דשם הוי' סוכ"ע. וזהו עיניך בשדה אשר יקצורון. דפי' עיניך הם סנהדרין שנק' עיני העדה או גם כללות ישראל מצד בחי' לאסתכלא כו' שיש בכ"א. ושדה הוא ציון כנודע. ומשדה זו קוצרי' תבואת הארץ. וגם פירות האילן פי' שכל המשכות וגילוים הוא ממנה ועל ידה וכמשנ"ת ע"פ שלש רגלים (ועי' ג"כ מכ"ז בזהר ויקהל רי"ח ע"א) ולכן נק' חג הקציר:

ג וסוכות נק' חג האסיף. שאז אסיפת התבואה מן השדה לבית. וארז"ל (ב"מ פ"ו סע"ב) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. והנה לעיל נת' שהתבואה היא תורה חטה כ"ב אותיו' התו' שהוא המשכה מבחי' אדם כנ"ל. וא"כ מהו ענין אסיפת התורה לבית ולאוצר. והענין דארז"ל (שבת ל"א ע"ב) על ת"ח שאין בו יר"ש. חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. וא"כ נק' התורה תרעא. והיראה דרתא. וכמ"ש (דברים ו' כ"ד) ויצונו כו' כל החוקים כו' ליראה והלא ארז"ל (שם) ת"ח שאין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחו' הפנימיו' ומפתחות החיצוניו' לא מסרו לו כו'. וא"כ נק' יראה מפתחות חיצוניות. ותו' מפתחות הפנימיו'. והענין ע"ד אם אין יראה אין חכמה. אם אין חכמה אין יראה (אבות ספ"ג). דיש ב' בחי' יראה. הא' יר"ת הנמשכת מבחי' שעורה בה' בראם. איך שמבחי' זו נתהוו עולמות ומלאכים אין קץ אלף אלפין ורבוא רבבן גדוד א'. ולגדודיו אין מספר. וכולם בטלים במציאות ועי"ז נעשה בנפש יראה וביטול היש. אבל יש עוד בחי' יר"ע מצד עצמות אור א"ס ב"ה איך קמיה כל"ח כו'. וזהו שבש' הוי' דחילו ורחימו. רחימו ודחילו. יר"ת בבחי' ה'. ויר"ע בבחי' יו"ד ביטול במציאו'. וע"ז אמרו אם אין חכמה אין יראה שבחי' יר"ע היא הפנימיו' של ח"ע. וכל בחי' החכמה היא לבוא ליר"ע כו'. ולכן יר"ע זו נק' דרתא והתו' רק תרעא לדרתא זו. וע"ז ארז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) אוצר של יראת שמים כו' שבחי' יר"ע זו נק' אוצר ובית. דהנה כתי' (ישעי' ס"ו א') השמים (תו') כסאי. והארץ (מצות) הדום רגלי. ואיזה בית כו'. בית הוא בחי' מקיף עליון (שלמעלה מהשתלשלו'. ותומ"צ) ובחי' יר"ע נק' בית כו'. והנה ימים נוראים מתגלה בחי' יר"ע זו שהוא בחי' בית. ולכן אז הוא חג האסיף באספך את מעשיך. כמו בגשמיות שכל התבואה שטרח וקצר בקיץ מאסף אח"כ לבית דהיינו לאוצר כמו"כ כל התומ"צ שעסק בהן האדם כל השנה צריך לאסוף לבחי' בית ולאוצר. דהיינו לבחי' יראת ה' היא אוצרו. וזהו חג האסיף וביאור הענין דהנה בברהמ"ז אנו אומרים ועל תורתך שלמדתנו. דאי' בקבלה. מקרא בעשי'. משנה ביצי'. תלמוד בבריאה. והיינו שירדה התו' בבי"ע. וע"ד מ"ש בשלמה (מ"א ה' י"ב) וידבר שלשת אלפים משל כו' עד שנתפשטה למטה מטה ונחלבשה בגשמיות. אך יש שרש ומקור התורה כמו שהיא למעלה שהוא בחי' אלפים שנה קדמה כו' (ב"ר פ"ח) אאלפך חכמה כו'. וכתי' (משלי ח' למ"ד) ואהי' אצלו שעשועים יום יום. והוא בחי' והחכמה מאין תמצא. זהו התורה כמו שהיא למעלה. וזהו ועל תורתך שלמדתנו תורתך זהו התו' כמו שהיא למעלה ושלמדתנו זהו מה שירדה התורה למטה. וזהו ענין חג האסיף. שצריך לאסוף התורה שירדה למטה. בשרש ומקור התורה כמו שהיא למעלה שנק' תורתך. והיינו ע"י שמתחלה עשי"ת בחי' תשו' ממעמקים קראתיך. ועי"ז נעשה אסיפת התורה. דהנה כתי' (תלים כ"ז) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. מוסר אביך ותורת אמך. תשב"כ ותשבע"פ. אך מי שפגם בתומ"צ ע"ז כתי' כי אבי ואמי עזבוני כמארז"ל (ילקוט תלים סי' כ"ה ע"פ טוב וישר) שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תתכפר ואמרה תמות כו'. שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה כו'. ועז"נ טוב וישר ה'. ע"כ יורה חטאים כו'. וזהו וה' יאספני. שהאסיפה הוא מעצמו' אוא"ס מלמעלה מבחי' תו'. והנה זהו מי שפגם בתומ"צ. ומכל מקום על ידי תשובה יוכל להיות וה' יאספני. אם כן כל שכן מי שלא פגם שבודאי יוכל להיות בחי' וה' יאספני על ידי תשובה. וכמ"ש (ישעי' נ"ח ח') והלך לפניך צדקיך. תורה ומצות. וכבוד ה' יאספך. שהאסיפה היא לעצמיות אוא"ס ב"ה כו'. דהנה כתי' (בראשית ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן הוא בחי' ע"ח בתוך הגן תורה. גם ג"ן סדרים דאורי'. והנה כתי' (במדבר י"ג ד') היש בה עץ אם אין. עץ הוא בחי' ע"ח תורה שנמשכה מבחי' ח"ע. אם אין הוא אוא"ס שלמעלה מהחכמה. וזהו בחי' נהר שהוא בחי' נביעו דאשקי לאילנא. כי הוא ההמשכה מבחי' אין שלמעלה מהחכמה (עי' בדרוש וסוכה תהי' לצל). וזהו ענין חג האסיף שהוא אסיפת התו'. שמבחי' אדם וח"ע. לבחי' אין שלמעלה מהחכמה והוא כענין והחיות נושאות את הכסא. ובחי' כמראה אדם לבחי' כי לא אדם הוא כו'. וזהו דהע"ה הי' מקשר תורה שלמעלה בהקב"ה (זח"ג רכ"ב ע"ב). והו"ע האבות הן המרכבה (מ"ר לך פמ"ז) כמשנ"ת בת"א פ' יתרו. להעלות חו"ב לעצמו' אוא"ס. והנה הג' ברכות יברכך כו' יאר כו' ישא כו' הוא כנגד הג' מועדים. יברכך בבחי' תבואת הארץ גילוי בחי' שעורה זהו בפסח. יאר ה' פניו זהו מ"ת בחי' חכמת אדם תאיר פניו זהו בשבועות. ישא ה' פניו שהו"ע העלאת בחי' חכמת אדם תאיר פניו שהוא התורה לעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכ' זהו בסוכות שנק' חג האסיף וזהו שלש רגלים תחוג לי כי במלאכים כתי' (יחזקאל א' ז') ורגליהם רגל ישרה. שממשיכים המוחין מבחי' י"ה בהמדות שהם ת"ק שנה. ולכן נק' עומדים שאין להם כ"א ב' רגלים שהו"ע ע"ד בחי' פסח ושבועות. אבל נש"י נק' מהלכים שיש להם שלש רגלים שהו"ע חג האסיף. להמשיך מלמעלה מסדר השתלשלות כנ"ל. והנה הרגל הג' הוא בחי' כי כל בשמים ובארץ. להמשיך הגילוי למטה דוקא. שזה צ"ל ע"י המשכה מלמעלה מסדר השתלשלות. וע"ד המגביהי כו' המשפילי כו'. ד והנה בסוכות שנק' חג האסיף יש שמע"צ. אשר בשמע"צ כתי' עצרת תהי' לכם מה שבשש"פ נאמר עצרת להוי' אלקיך דהנה בשש"פ הי' קי"ס הפך ים ליבשה. ים הוא עלמדאת"כ בחי' ביטול בתכלית. וכמו משה מן המים משיתהו ע"כ אמר ונחנו מה ויבשה עלמדאת"ג בחי' יש ודבר נפרד. והנה השני שמות דהוי' ואלקים זהו שרש בחי' ים ויבשה כי שמש ומגן כו'. הוי' הוא בחי' גילוי אוא"ס ב"ה והוא שרש בחי' ים. ושם אלקים הוא בחי' מגן המסתיר והוא שרש בחי' יבשה. אך כדי להיות הפך ים ליבשה צ"ל ע"י גילוי שלמעלה מהב' בחי' דהוי' ואלקים והיינו מבחי' אנכי שמשם נמשך להיות הוי' אלקיך. פי' שהוי' יתגלה להיות בחי' אלקיך ממש כענין הפך ים כו' והו"ע ישראל מפרנסין לאביהם שבשמי' (בזח"ג ז' ב'). שמים הוא המדות עליונות בחי' ת"ק שנה. ואביהם שבשמים הוא החכמה שמתלבשת בהמדות. כענין המשכת י"ה בבחי' ת"ק שנה. אך החכמה נק' יו"ד נקודה והארה בעלמא וכמ"ש (ישעי' מ"ב ח') אני הוי' הוא שמי כו' ובשש"פ נמשך גילוי מעצמו' אוא"ס שלמעלה מהחכ' שהוא בחי' אנכי בשם הוי' כדי להיות קי"ס. וזהו מפרנסין לאביהם שבשמים. וזהו עצרת להוי' אלקיך. פי' עצרת כו' (ואיך שייך לקרוא בחי' פרנסה זו שמעצמות אוא"ס בשם הוי' כו' בשם עצרת להוי' כו'). הענין כמ"ש מנוח אל המלאך נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים (שופטים י"ג ט"ו) שבשביל הבשורה שבשר אותו שיולד לו בן עצר אותו על סעודה ומזון. כמו"כ בחי' עצרת להוי' אלקיך שלא יהיו בבחי' ירידה והתפשטות להחיות העולמות דבחי' ים ויבשה כ"א שמעצרים אותם שיהיו נכללים בבחי' ביטול באנכי. כדי שיומשך בהם הפרנסה מבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מש' הוי' ואלקים. וזהו עצרת להוי' אלקיך כענין והוא עודנו עצור בחצר המטרה שכ' בירמי'. דהיינו שבחי' עצרת זהו שמעצרים בחי' הוי' ואלקים על בחי' פרנסה ומזון מבחי' אנכי כנ"ל ומחמת זה נעשה קי"ס. אך תחלה צ"ל ששת ימים תאכל מצות בחי' לחם עוני אתכפי' וביטול היש שמבחי' שעורה כנ"ל. ועי"ז אח"כ יכול להיות וביום הז' עצרת לה' אלקיך. והנה בשש"פ הבחי' עצרת הוא רק להוי' אלקיך. ולא לכנס"י. ושבועות נק' עצרת בל' המשנה כי שתי הלחם תשב"כ ותשבע"פ בחי' חטה מאכל אדם שהוא המשכה וגילוי מבחי' ח"ע בנש"י כענין ועל תורתך שלמדתנו. לכו לחמו בלחמי שמבחי' לחמי נמשך לחמו. וזהו ענין מ"ת שבהלכות גשמיו' יומשך גילוי ח"ע כו' וכיון שבחי' המשכה וגילוי זה שמבחי' ח"ע נמשך בנש"י ע"כ נק' שבועות עצרת לכנס"י בל' המשנה. אבל בכתוב אין נק' עצרת כיון שההמשכה הוא רק מבחי' אדם וח"ע לבד ולא מבחי' אנכי ממש כמו בשש"פ. אבל בשמע"צ כתי' עצרת תהי' לכם. דהיינו מה שבשש"פ נאמר עצרת להוי' אלקיך. בשמע"צ נעשה בחי' עצרת זה לכנס"י ג"כ. והיינו שמתחלה סוכות שנק' חג האסיף. שבחי' האסיפה הוא מעצמות אוא"ס שלמעלה מהתו' וח"ע. ואח"כ בשמע"צ נמשך מבחי' זו הגילוי בפנימיות לכנס"י. וזהו עצרת תהי' לכם. אך בחי' לכם זה נמשך מבחי' החדש הזה לכם. שהוא בחי' האתכפי' וביטול היש דוקא. שמצד ההתבוננות בבחי' התחדשות מאין ליש שמבחי' שעורה שעור ה'. וכידוע שבחי' אתכפי' מעורר למעלה מאד. ולכן מבחי' לכם דחדש. נמשך להיות עצרת תהי' לכם. ולכן נק' המשכה וגילוי זה לכנסת ישראל בשם סעודה קטנה כנ"ל. דהנה כתי' (שיר ח' ח') אחות לנו קטנה. וכתי' (איכה ג' כ"ג) רבה אמונתך. והענין כי בעליית כנס"י לקבל מאוא"ס ב"ה אזי היא בבחי' קטנה מצד הביטול. וכמו הכוכבים שנראים קטנים מאד. אעפ"י שיש מהם שגדולים כמו השמש. והיינו מצד קרבתם יותר לאלקות מהשמש ע"כ מתראים קטנים. ולכן ישראל נמשלו לכוכבים דוקא (במד"ר שמות פ"א סי"ג). וגבי סוכה שהכוכבים נראים מתוכה כו'. גם כמו מעין ונהר שהנהר מתרחב הרבה. והמעין הולך צר וקטן מאד. ומ"מ הנהר אין ערוך להמעין. ומעין מטהר בכ"ש ומקוה במ"ם סאה. שבכ"ש דמעין יש יותר כו'. כי הוא בחי' יו"ד דשם הוי'. ועד"ז יובן ענין סעודה קטנה. לפי שבחי' עצרת תהי' לכם היא ההמשכה והגילוי מעצמותו ומהותו שלמעלה מבחי' אדם וח"ע שנעשה עצרת לנש"י לקבל מזון מבחי' אין. וע"כ נק' סעודה קטנה. וזהו פר אחד איל אחד הכל בחי' אחד:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. להבין מה שבשמע"צ כתי' עצרת תהי' לכם ובשש"פ כתי' עצרת להוי' אלקיך. צ"ל תתלה שרש ענין יוכ"פ וסוכות דהיינו הסמיכות של סוכות ליוהכ"פ. שמיד אחר יוכ"פ הם ז' ימי הסוכות ואח"כ ביום השמיני עצרת תהי' לכם הנה ידוע שיוהכ"פ וסוכות שניהם בבחי' א' ורק החילוק שיוכ"פ הוא העלאה מלמטלמ"ע בבחי' זו. וסוכות הוא המשכה מבחי' זו ממש מלמעלמ"ט והנה מה שיש בכלל יש מעין זה בפרט בכל יום כו'. והיינו ענין תפלה ותורה שתפלה היא העלאה מלמטלמ"ע. ועסק התורה הוא רק המשכה מלמעלמ"ט (וא"כ עסק התפלה ותורה בכ"י זהו מעין דיוכ"פ וסוכות ולכן קודם התפלה אסור לאכול וכמ"ש במ"א). וצריך לבאר תחלה ענין מה שתפלה ותורה הם ב' בתי' מלמעלמ"ע ומלמעלמ"ט. ואח"כ ענין יוכ"פ וסוכות. הנה שרש ענין התפלה הוא בבחי' מל' דאצי'. וז"ש תפלה לעני וידוע שעוני הוא בבחי' לבנה דלית לה מגרמה כלום. מארת חסר כו'. ולמעלה זהו מדת מל' שנק' סיהרא. לפי שאין לה אור מעצמה כ"א מה שמקבלת מהמדות דז"א דאצי' ונק' עני עניה ענתות (זח"א רמ"ט ב') וזהו תפלה לעני. וז"ש בחנה ואשפוך את נפשי כו' נפש היא ג"כ בחי' מל' וכמשי"ת לקמן אי"ה וכתי' (תהלים ק"ט ד') ואני תפלה. אני הוא בתי' מל' כידוע. וכתי' (תהלים למ"ד) למען יזמרך כבוד ולא ידום. ופי' בזה"ק (ע' זח"ב דק"מ ע"ב. ובזח"א ע"ז פ"ו) נהורא תתאה קארי תדיר לנהו"ע ולא שכיך. וצ"ל ההפרש בין בחי' ואני תפלה לבחי' ואשפוך נפשי. שהכל הוא בבחי' מל'. מהו בחי' תפלה. ומהו שפיכת נפש. ומהו בחי' למען יזמרך כבוד כו' שהכבוד מזמר. ותחלה צ"ל מהו ענין החסרון למעלה במדת מל' שע"ז הוא התפלה שיתמלא חסרונה. הנה כתי' (נחמיה ט' וי"ו) אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים וגו'. אתה הראשון מלא ה'. ואת עשית כו כתי' חסר ה'. הנה אנו אומרים שהבריאה יש מאין. וידוע הקושיא הלא כתי' כי ממך הכל כו':

ב וכדי להבין כל הנ"ל צריך להקדים להבין פי' וענין אור א"ס ב"ה למה נק' אור. והענין דהנה עד"מ למטה יש עצם השמש וזיו השמש. עצם השמש נק' מאור כמ"ש המאור הגדול. והזיו נק' אור כמ"ש (בראשית א' ה') ויקרא אלקים לאור יום דהיינו האור המאיר לארץ ולדרים כו'. והנה התגלות האור מהשמש להאיר על הארץ הוא שלא עפ"י יגיעה והתפעלות בעצמות השמש כלל. ולא כמו התלבשות כח הפועל בהנפעל שאף שמה שמתלבש בהפעולה הוא רק כח חיצוני לבד אך התלבשות זו הוא עפ"י יגיעה והתפעלות עצמות הפועל עד שממשיך ומלביש כחו בהפעולה. והיינו לפי שכח חיצוני ובתי' אחרונה זו של הפועל דהיינו כח המעשה זהו כת חיצוני מעצם הפועל ממש שעצמות הפועל יש בו פנימיות הכחות וחיצוניות הכחות. וכת חיצוני זה הוא חיצוניות מעצמות הפועל דהיינו שעצמות פנימיות הכח של הפועל הוא הפנימיות של חיצוניות הזו. וא"כ כת או שפע זה הוא חלק מעצם המשפיע. לכן גורם שינוי. אבל אור כמו אור השמש ענין הארה היינו שאין נוגע להעצמות כלל. ע"כ התגלות האור מהשמש הוא שלא עפ"י יגיעה והתפעלות בשמש כלל ואין שום שינוי בשמש כלל מהארתו. ובין שמאיר ובין שאינו מאיר הכל שוה ועד"ז המבדיל כו' יובן למעלה בענין אור א"ס ב"ה דקאי על ההארה והתגלות שנמשך ממנו ית' והתגלות זו כולל שני בחי' א' גילוי החיות להחיות העולמות ב' גילוי ממש בהשגה כמ"ש בע"ח שיכירו גדלו ותפארתו כו' והתגלות זו נק' א"ס דהיינו א"ס להתפשטותו. כי על עצמותו ית' ממש אין שייך הלשון א"ס. והנה הארה והתגלות זו שנמשך ממנו ית' א"ז נוגע כלל לעצמותו ומהותו. וע"כ עזבו המקובלים את הלשון שפע שנשתמשו בו המחקרים וקראו אור א"ס כמו אור השמש שאין נוגע לעצמות השמש כלל. וע"כ התגלות האור מעצמותו ית' הוא שלא עפ"י יגיעה והתפעלות כלל כו' וכן גם בכתוב נק' אור כמ"ש (תהלים ל"ו יו"ד) באורך נראה אור. והנה מה שהמקובלים קוראים אוא"ס נק' בכתובים גם שם ומלכות. כמ"ש כי נשגב שמו כו'. מלכותך מלכות כ"ע. וכמאמר ישתבח שמך לעד מלכנו ולהבין מה שנצרך כל הג' משלים דאור שם ומלכות. דהנה משל דאור אינו מכוון בשני דברים. הא' כי אור השמש אעפ"י שהוא רק הארה בעלמא מ"מ הוא הארה מעצמות השמש ממש. הכוונה שאף שעצמות השמש אינו בגדר וסוג דאור וזיו שמאיר כו' מ"מ הרי עצמות השמש נק' מאור שתכליתו להאיר אור. כמ"ש שני המאורות. להאיר על הארץ. וכמאמר מלאים זיו ומפיקים נוגה. אבל למעלה חלילה לומר כן ח"ו. כ"א שכללות האוא"ס הוא הבחי' היותר תחתונה ושפלה מכל האפשר לומר כמ"ש בע"ח. ב' כי אור השמש מאיר מהשמש שלא עפ"י רצון ובחירה מהשמש כלל כ"א הוא טבעיות שנברא כך ומוכרח הוא להאיר. משא"כ למעלה התגלות האוא"ס הוא רק כאשר עלה ברצונו כו'. ומקודם הי' האור כלול בהעלם בעצמותו. כידוע בפי' מארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד (ולכן גם אחר אצי' הע"ס יש ג"כ הסתלקות האור כמ"ש בת"ז וכד אנת תסתלק מנייהו כו' והיינו לפי שהכל הוא כמו שעולה ברצונו ית') ובשני דברים אלו מכוון יותר המשל דשם. כי השם רחוק יותר מעצם הנפש מהריחוק דזיו השמש מהשמש. כי השם אין שייך כלל לעצם הנפש. שאין שייך כלל לומר שכל עצם הנפש תכליתו השם כו'. גם מה שע"י השם הוא נפנה לזולתו הוא עפ"י רצון ובחירה כו' שאם לא ירצה לא יפנה אליו אעפ"י שיקראנו הרבה. ולכן בשני דברים אלו אנו לוקחים משל מענין שם כו'. ויש עוד שני דברים שצריך ליקח משל מאור השמש דוקא. א' כי ע"י השם נפנה ונמשך כל עצמות האדם עם עצם הנפש שמלובש בו. ב' שגורם שינוי והתפעלות ע"י שנפנה לזולתו. משא"כ באור השמש שרק האור לבד מתפשט ומאיר ועצמות מאור השמש אין נמשך כלל וגם התגלות הזיו מהשמש הוא ממילא שלא ע"י שינוי והתפעלות בהשמש כלל ובשני דברים אלו לוקחים משל מאור השמש. ומה שנצרך עוד המשל דמלכות כי בחי' שם ואור זהו המשכה והתפשטות בקירוב וגילוי גמור כמו מה שע"י השם הוא נפנה לזולתו הוא להיות קרוב אליו פב"פ. וכן גם אור השמש מתפשט ומאיר בקירוב מאד. אבל למעלה עיקר ההארה והתגלות הוא רק בבחי' מקיף לבד. רוממות והתנשאות. וע"י רוממותו והתנשאותו על העולמות מזה דוקא עיקר התהוותם וקיומם וחיותם. לכן בזה אנו לוקחים משל ממדת המלוכה. שמלבד שזהו הארה שאין נוגע לעצמות ומהות המלך. עוד זאת היא בחי' רוממות והתנשאות וריחוק כו' ולכן מכל הג' משלים דאור ושם ומלכות יובן מעט מזעיר למעלה ענין ההארה וההתגלות שנמשך ממנו ית'. ג והנה כדי שיתהוו עולמות מאוא"ס ב"ה הוצרך להיות צמצום באוא"ס כמ"ש בע"ח. והצמצום הי' במל' דא"ס דהיינו בהבחי' האחרונה מהאור שנק' מל' דא"ס כמו בהע"ס דאצי' נק' מל' הבחי' האחרונה סודכ"ד. וא"כ כללות האור דהיינו עצמות אוא"ס הוא למעלה מהצמצום. כמ"ש באוצ"ח הלשון שלא הגיע בו הצמצום כלל. וע"כ על כללות האור כתי' אתה הוי' לבדך. כי את עשית את השמים ושמי השמים כו' הארץ כו' זהו מל' דא"ס שמבחי' זו נמשך הקו"ח להאיר בהחלל כו'. והנה באור הקו יש ב' מיני השתלשלות הא' דרך אור מקיף שנק' בשם עגולים כמ"ש בע"ח שהקו מתעגל וחוזר ומתעגל והב' השתלשלות דרך או"פ הנק' יושר כו' וזהו את עשית את השמים ושמי השמים היינו מקיפים ומקיפים דמקיפים שמהקו כו' הארץ בחי' יושר זהו או"פ דקו"ח כו' ולכן על מל' דא"ס אין שייך כ"כ לומר לבדך כו'. כיון שבה הי' הצמצום והיא מקור המשכת הקו. שהוא או"מ ואו"פ להעולמות גם כי עצמות מל' דא"ס זהו העיגול הגדול המקיף את כל החלל ומקו"פ בהשוואה א'. וע"ז ארז"ל הוא מקומו של עולם. שנושא וסובל בתוכו את כל החלל ומקו"פ כו'. דהיינו לפי שנתעלם גילוי האור בהעלם העצמות דמל' דא"ס להיות רק בחי' עיגול ומקיף עד"מ. ולהאיר רק דרך קו. עי"ז נתהווה בחי' מקום לעמידת העולמות דאבי"ע. אבל אלו הי' מאיר מבחי' ההעלם דעיגול הגדול מעט אור יותר מהקו הרי הי' מתבטל המקום דחלל ומקו"פ לגמרי. וא"כ בחי' המקיף דעיגול הגדול גורם שיתקיים כל בחי' המקום דחלל ומקו"פ. וזהו הענין שנושא וסובל בתוכו את כל החלל. ולכן הוא מקומו ש"ע. וכמשנ"ת דבר זה אצלי באריכות ע"פ שלש פעמים בשנה יעו"ש. וע"כ העיגול הגדול דמל' דא"ס זהו כמו סוכ"ע שסובב ומקיף לעלמין. וא"כ א"ז לבדך כי אם עצמות אוא"ס שלמעלה ממל' דא"ס הוא בחי' אתה ה' לבדך כו': ד ולהבין למה כתי' אתה ה' לבדך מלא ה'. ואת עשית את השמים כתי' חסר ה'. והענין כי התהוות העולמות מאוא"ס ב"ה הוא ע"י ה' בחי'. ע"ד משארז"ל ה' שמות יש לנשמה. נפש רוח נשמה חי' יחידה וזהו בבחי' חיות האדם שהוא עולם קטן. וכמו"כ בכללות העולמות שהתהוותן וקבלת חיותן מאוא"ס הוא ע"י ה' בחי'. נפש הוא עשי' שבאצי' מל'. ורוח יצירה שבאצי' מדות דז"א. נשמה בריאה שבאצי' בינה חיה אצי' שבאצי' חכמה. יחידה למעלה מאצי'. והיינו ה' בחי' רצון חו"ב מדות ודיבור עליון. והנה ה' בחי' אלו אינן מאירים ומתגלים בעולמות ורק בחי' האחרונה בלבד בחי' נפש מתפשטת ומתלבשת בעולמות בי"ע להחיותן. וזהו מ"ש בס"י עולם שנה נפש. עולם הוא המקום. ושנה הוא הזמן דכללות עולמות הנבראים. ונפש הוא החיות אלקות שמתפשט בעולם ושנה דכללות בי"ע להחיותם. וגם בחי' נפש עצמה שהיא מדת מל' דאצי'. הנה העצמות דבחי' מל' היא רק באצי'. ומה שבחי' מל' יורדת ומתפשטת להחיות בי"ע כדכתי' מלכותך מלכות כל עולמים. זהו רק בחי' האחרונה מבחי' מל'. דהיינו מל' דמל' לבד. הרי שגם העצמות דבחי' נפש אין מאיר בעולמות. וא"כ חסר בעולמות כל הה' בחי' הנ"ל. וזהו אתה הוא הוי' לבדך. שבחי' אתה מלא ה'. דהיינו ה' בחי' הנ"ל. זהו לבדך שמיוחדים בתכלית היחוד עם אוא"ס ב"ה כמו שהוא ית' לבדו הוא. ואין מאירים בעולמות בי"ע כלל. את עשית את השמים ושמי השמים כו'. בחי' את חסר ה'. דהיינו רק בחי' האחרונה מבחי' נפש לבד (שגם העצמות דבחי' נפש אין מאיר כלל) מהווה ומחי' כל העולמות עליונים ותחתונים דבי"ע. השמים היינו עולם העשי' ושמי השמים בריאה ויצי' (ומה שכולל בריאה ויצי' ביחד. ועשי' נכתב בפ"ע זהו ע"ד בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. שתיבת אף הפסיק בין בריאה ויצירה לעשי'. וכמשנ"ת במ"א) התהוותם הוא רק מבחי' את חסר ה'. שכל הה' בחי' אינן מאירים בבי"ע כלל. והנה כמו שהוא לענין התהוות בי"ע מאוא"ס ב"ה שמאיר באצי' כמו"כ הוא בשרש התהוות א"ק ואצי' מא"ס ב"ה. כי פי' את עשית את השמים (בשרש דשרש כנ"ל) זהו מל' דא"ס שממנה נמשך כל המקיפים ופנימים דקו"ח (שהו"ע השמים ושמי השמים הארץ כנ"ל) ומל' דא"ס נק' ג"כ רק בחי' נפש לבד (כמו שמל' דאצי' נק' נפש באצי') וא"כ חסר בחי' רוח ונשמה ח"י. ואף שבאמת אין שייך כלל לומר בחי' אלו באוא"ס ב"ה. אך הכוונה דכיון שבחי' האחרונה מהאור נק' מל' דא"ס. כדי לשבר את האזן כנ"ל א"כ אם היה מתגלה מאוא"ס ב"ה בחי' עליונה יותר שלמעלה ממל' דא"ס. היינו קוראים זה ת"ת הנעלם כדי לשבר את האזן. וכשהי' מתגלה עוד בחי' עליונה יותר היינו קוראים זה בינה הנעלמה כו'. ועד"ז אפ"ל ה' בחי' גם באוא"ס ב"ה. וא"כ כיון שבחי' את עשית את השמים זהו רק מל' דא"ס לבד. ע"כ כתי' את חסר ה'. ועוד זאת שגם עצמות מל' דא"ס ב"ה אין מאיר בהקו כ"א רק עד"מ מל' דמל' דא"ס. שהרי הקו"ח הוא רק הארה בעלמא ממל' דא"ס. וא"כ חסר בהקו"ח כל הה' בחי' שאפשר להתגלות מאוא"ס ב"ה. ולכן כתי' את עשית את השמים חסר ה'. ואתה ה' לבדך מלא ה' זה קאי על כללות האוא"ס ב"ה שלמעלה ממל' דא"ס. ומ"מ יש לפרש ודאי שאתה ה' לבדך קאי גם על עצמות מל' דא"ס. שהרי במל' דאצי' הנה עצם מדת מל' כמו שהיא באצי'. שנק' כלת משה. היא מיוחדת עם כל הה' בחי' הנ"ל ורק שבחי' מל' דמל' שיורדת להחיות בי"ע זהו בחי' את עשית כו' חסר ה'. וא"כ כ"ש וק"ו במל' דא"ס ששם היחוד ביותר מבאצי' ודאי שעצמות מל' דא"ס מיוחדת עם כללות האור א"ס. דהיינו מה שהיינו יכולים לקרות ה' בחי' גם בהאור א"ס. כדי לשבר את האזן כנ"ל ולכן גם על עצמות מל' דא"ס כתיב אתה ה' לבדך מלא ה'. ורק על מל' דמל' דא"ס מקור המשכת הקו"ח כתי' את עשית כו' חסר ה'. ופי' וענין לבדך על עצמות מל' דא"ס. היינו שאין משם שום המשכה וגילוי בהתלל ומקו"פ לא בבחי' פנימי ולא בבחי' מקיף כו' והנה ה' בתי' אלו אינן מאירים ומתגלים בעולמות כ"א ע"י אתעדל"ת כמ"ש (איוב ל"ד י"ד) אם ישים אליו לבו (אזי) רוחו ונשמתו (שלמעלה מבחי' נפש) אליו יאסוף. וז"ש אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל לעשות לתקן. והיינו שהקב"ה ברא את כל העולמו' חסר ה' בחי' והמשכת גילוי הה' בחי' יהיה על ידי עבודת האדם דוקא:

ה וביאור הענין מה שאין מאיר בעולמות ה' בחי' הנ"ל. דהנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים וידוע שאין מלך בלא עם. היינו שיהיו נפרדים ומהות בפ"ע יש ודבר אזי שייך עליהם מלוכה. משא"כ על בנים אשר ברא כרעא דאבוה שבטל אליו כביטול הרגל לגבי הראש אין תל שם מלוכה כלל וכך יובן למעלה דכשעלה ברצונו הפשוט אנא אמלוך הוא על נבראים דוקא שהם נפרדים ויש ודבר בפ"ע. לפי דעתם. והם בטלים אליו ית' בתכלית שע"ז חל בחי' מלוכה. שיהי' המאציל ית' מלך על עם. והנה כדי שיתהוו נפרדים דהיינו להיות נראים בחי' יש ודבר נפרד הוא ע"י העלם והסתר אוא"ס ב"ה. וזהו ענין מדת מל' דאצי' שנק' לבוש. כמ"ש ה' מלך גאות לבש יביאו לבוש מלכות דהיינו בחי' לבוש להעלים ולהסתיר אוא"ס ב"ה כדי שיתראו העולמות ליש ודבר כו' ואעפ"י שבטלים לאוא"ס ב"ה באה"ר וכלות הנפש כמו מתנה מכאל כו'. מ"מ זהו יש ובטל. ולכן בחי' מל' הוא שם אלקים שנק' מגן ונרתק המעלים על שמש הוי' כו' והנה התגלות אוא"ס הוא רק במה שבטל בתכלית ואינו שום יש כלל ולכן אוא"ס שורה בחכמה. לפי שחכמה כת מ"ה ביטול בתכלית. וא"כ מובן שמדת מלכות הוא בהיפוך מהתגלות אוא"ס ב"ה. כי אוא"ס אין שורה אלא בבחי' מ"ה וביטול לגמרי ובחי' מלוכה אין שורה כ"א על בחי' יש דוקא. שלכן מדת מלכות מעלמת ומסתרת על אוא"ס. וע"כ בתי' את עשית את השמים כתי' את חסר ה'. שאין מאירים בה כלל ה' בתי' הנ"ל. כי אתה מלא ה' הוא אתה ה' לבדך כו'. כמו שהוא ית' לבדו הוא ואין זולתו כו' וזהו ענין עוני הלבנה מארת חסר. ולכן זהו ענין תפלה לעני. כמו העני שחסר כל לכן הוא מתפלל שיתמלא חסרונו. וכמו"כ בחי' מל' את חסר ה' שחסר בה כל הה' בחי' הנ"ל ע"כ היא עצמה בבחי' תפלה שיתמלא חסרונה. דהיינו שיתגלו בה כל הה' בחי'. וז"ש ואני תפלה פי' שבחי' מל' שנק' אני היא עצמה בבחי' תפלה. שיתגלו בה הה' בתי'. וכתי' ואשפוך את נפשי לפני ה'. שהעלאה זו דבחי' מל' לאוא"ס ב"ה נקרא שפיכת נפש. ולהבין ההפרש למעלה בין ואשפוך את נפשי לבחי' ואני תפלה יובן מענין שפיכת נפש באדם בעבודה. דהנה נפש זהו הבחי' שמלובש ומקושר בתכלית עם הגוף כמ"ש (ויקרא י"ז י"ח) כי נפש הבשר בדם היא. והיינו כי נפש זהו הרצון. ונק' במדרש הנעלם נפש המתאוה. דהיינו רצון הנפש שמלובש ומקושר ברצונות גשמיים שמצד הגוף ונה"ב. ושפיכת נפש היינו להפשיט את נפש המתאוה שהוא כללות הרצון מרצונות גשמיים לגמרי שלא יהי' שום התקשרות ושייכות בהם כלל. וכשיתגבר בחי' זו דהיינו כשנעשה ההפשטה לגמרי. אזי נהרס בנין הגוף ומתבטלים כל החושים עד שתגעל הנפש את הבשר. לשוב אל דודה להתכלל במקור חוצבה אוא"ס ב"ה בעריבות ומתיקות נעימות עד אין קץ כו'. וזהו ואשפוך את נפשי כו' כמו ששופכין מים מכלי אל כלי עד שלא נשאר בכלי הראשון כלום. דהיינו שאין שייך שום עיכוב מצד הכלי הראשון כלל. כ"א כל המים שבכלי הא' נשפכים כולם לכלי הב'. כן כשאין שום עיכוב מצד הגוף והנה"ב כלל. דהיינו שלא נשאר מהרצון של הנפש שום חלק אפי' א' מאלף שיהי' קשור עדיין ברצונות זרות שמצד הגוף כ"א שכל רצון של נפש המתאוה נפשט לגמרי מרצונות גשמיים שמצד הגוף. אזי נק' העלאה זו שפיכת נפש ואשפוך את נפשי לפני ה'. ולכן אמרה זאת תנה כשהתפללה על הבנים שזהו עיקר תשוקת וחמדת האדם בעוה"ז וגם שבא ע"י זווג גשמי שזהו התאוה הכלליות אך היא הסירה כל שום לגרמה ממנה. כמ"ש ונתתיו לה' כל ימי חייו וגו'. כל הימים כו' הוא שאול לה'. ע"כ אמרה ואשפוך את נפשי לפני ה'. דהיינו את נפש המתאוה כו'. ועד"ז יובן גם למעלה בבחי' מל' שנק' נפש של כללות בי"ע. הנה ירידתה והתלבשותה בבי"ע הוא ע"י ריבוי צמצומים (כידוע בענין בנין המל' מהגבורות) ולבושים שונים לצמצם ולהעלים ולהסתיר אור עצמותה כדי להיות נפש וחיות לנפרדים כו'. והנה כשמתגבר בבחי' מל' הרצוא והתשוקה והצמאון להסתלק מבי"ע לעלות לאצי' אזי מפשטת עצמה מכל הצמצומים והלבושים שלה לגמרי. והעלאה והפשטה זו נק' שפיכת נפש. ואח"כ כשמתעלית לאצי' ומתתברת לז"א דאצי' נק' ואני תפלה לשון חיבור כמו נפתולי נפתלתי כו' ואזי מאירים בה הה' בחי' ונתמלא חסרונה. וענין למען יזמרך כבוד ולא ידום זהו בתמידיות. אפי' כשהמל' מלובשת בהצמצומים ולבושים דבי"ע מ"מ יש בה תמיד התשוקה לאוא"ס ב"ה המאיר באצי'. וכמ"ש אי' אלוה עושי הנותן זמירות בלילה (איוב ל"ה יו"ד) ולילה הוא זמן ירידת המל' בהיכלות דבי"ע. ומ"מ הכבוד מזמר בתשוקה נפלאה לאוא"ס ב"ה. אלא שתשוקה זו מוגבלת בהכלים ולבושים דבי"ע כו':

ו וכ"ז הו"ע התפלה למעלה בבחי' מל'. ולהבין ענין התפלה למטה באדם. הנה ידוע מ"ש בת"ז (תמ"ה) ע"פ סולם מוצב ארצה וגו' דא צלותא. והנה בהסולם יש ד' שליבות. וכמו"כ בתפלה יש ד' מדרגות מהודו עד ב"ש תפלת העשי'. דהיינו רק הודאה לבד בבחי' את עשית את השמים כו'. איך שמהוה בכל רגע מאין ליש והיש בטל לגמרי. ואח"כ פסוד"ז תפלת היצי'. היינו שיהי' מהשגה זו (דבחי' את עשית את השמים כו') התפעלות המדות אהוי"ר כו'. ואח"כ ברכות ק"ש וק"ש עצמה תפלת הבריאה. שענין ק"ש שמע ישראל כו' הוי' אחד התבוננות והשגה איך שהוי' אחד. ואני הוי' לא שניתי דכולא קמיה כל"ת. זהו השגה בבחי' אתה ה' לבדך כו' ועי"ז בא לבחי' ואהבת את הוי' אלקיך. ושרש של אהבה הוא אבה היינו הרצון שבמוח. ואח"כ כשנמשך התפעלות מדה בלב נק' אהבה. שבא לבחי' אהבה רבה ועצומה בחשקה וחפצה שיהי' הוי' עצמו אלקיך דהיינו שיתגלה בחי' אתה ה' לבדך בעולמות בחי' אתה מלא ה' שהוא גילוי הה' בחי' הנ"ל ולא כמו שעתה הוא רק את עשית כו' חסר ה' שאין מתגלה בעולמות רק בחי' נפש לבד כנ"ל. שמחמת זה נמשך התהוות הנפרדים כו' שנראה בחי' יש ודבר כו'. כ"א שיתגלו הה' בחי' שזהו גילוי בחי' אתה הוי' לבדך וע"י העלאה בבחי' רצון ואה"ר בק"ש נמשך אח"כ בשמו"ע ברוך אתה הוי'. דהיינו המשכת והתגלות אתה ה' לבדך מלא ה'. שהו"ע גילוי הה' בחי' בבחי' מל'. שיתמלא חסרונה. וזהו ענין יהי רצון המשכת גילוי רצה"ע שהוא הראשית והמקור של הה' בחי' כנ"ל והיינו שיהי' רצון על גילוי הה' בחי' במל'. ומכ"ז יובן ענין שתפלה היא מלמטלמ"ע. דהיינו שבחי' מל' כמו שהיא למטה בבי"ע היא מפשטת עצמה מכל הצמצומים והלבושים שלה ואח"כ היא עולה בבחי' צמאון וביטול ממש לאוא"ס ב"ה המאיר בז"א דאצי'. וע"י העלאה וביטול זה נמשך לה הגילוי מבחי' ה' בחי' הנ"ל. וא"כ התגלות זה הוא ע"י העלאתה מלמטלמ"ע כו' וכן באדם התחתון שע"י העלאתו מלמעלמ"ע באה"ר בק"ש נמשך אח"כ בשמו"ע ברוך אתה כנ"ל. אבל עסק התורה הוא מלמעלמ"ט. כי אורייתא מח"ע נפקת חכמה כח מה ביטול אמיתי. ובביטול זה שורה אוא"ס ב"ה ממש (ההפך מבחי' מל' שמעלמת על אוא"ס כנ"ל). ולכן עסק התורה צ"ל בבחי' ביטול לגמרי. כמ"ש (ישעי' ס' כ"א) ודברי אשר שמתי בפיך וכתי' (תלים קי"ט קע"ב) תען לשוני אמרתיך. כעונה אחר הקורא. שדיבור האדם בטל לגמרי לגבי דבר ה' שמלובש בו כו'. וע"כ יש בתורה התגלות כל ה' בחי' הנ"ל. וזהו ענין חמשה חומשי תורה שזהו המשכת הגילוי דבחי' ה' פרצופים דאצי' מא"א עד מל'. וזהו תורת הוי'. כי ד' אותיות הוי' עם הקוש"י זהו ה' בחי' הנ"ל וע"כ ע"י עסק התורה נמשך גילוי הה' בחי' מלמעלמ"ט. ולכן התפלה נק' תפלה לעני. אבל התורה בשמאלה עושר כו'. וזהו תורת ה' תמימה משיבת נפש. פי' תמימה היינו שיש בה התגלות כל הה' בחי' בשלימות (דהיינו למעלה מבחי' חיות העולמות בחי' את עשית חסר ה'). וע"כ משיבת נפש בחי' נפש דעולם ושנה. שהיא בחי' את חסר ה'. וע"י התורה נמשך התגלות ה' בחי' בבחי' מלכות שהוא נפש מלמעלמ"ט. וע"כ משיבת נפש כו':

ז והנה מה שיש בכל יום בתפלה העלאת המל' בחי' את עשית כו' חסר ה' לבחי' אתה ה' לבדך מלא ה' שיתגלו בה ה' בחי'. הנה בכ"י העלאה זו אינה לעצמות כל הה' בחי' שהם ה' פרצופים דאצי'. כ"א העלאה זו היא רק להמדות דז"א דאצי' וע"י ז"א נמשך לבחי' מל' הגילוי מה' בחי' הנ"ל. גם בחול עלייתה רק לה' בחי' רצון חו"ב תו"מ דז"א עצמו לבד. ורק שביו"ט עלייתה גם לבחי' אימא. ובשבת עלייתה במנחה גם לבחי' אבא עצמו כו'. וע"י החכמה מקבלת הגילוי גם מהרצון עליון דכתר כידוע. אבל ביוהכ"פ מתעלה בחי' מל' שהיא בחי' את חסר ה' לבחי' אתה ה' לבדך מלא ה' ממש. דהיינו לכל עצמות ה' פרצופים דאצי'. עד שבנעילה מתעלה בחי' מל' לעצמות עתיקא ממש. וזהו ענין ה' עינוים וה' תפלות דיוהכ"פ כדי להעלות בחי' מל' את חסר ה' לבחי' אתה מלא ה'. וגם עוד יותר לאין קץ. שביוכ"פ נעשה ההעלאה לבחי' אתה ה' לבדך שלמעלה מהקו. דהיינו לעצמות מל' דא"ס. שהוא העיגול הגדול המקיף את כל החלל ומקו"פ והקו מראשו ועד רגלו (וכנ"ל בפי' השני שגם על עצמות מל' דא"ס נאמר אתה ה' לבדך) ואח"כ העלי' עוד יותר. דהיינו לכללות האור שהוא עצמות אוא"ס שלמעלה ממל' דא"ס (שהוא עיקר הפי' דאתה ה' לבדך). ועליה הגדולה הלזו ביוהכ"פ נעשה ע"י התשובה של נש"י למטה. והענין דיש ב' בחי' אהבה הא' אהבה עזה לבחי' אתה ה' לבדך אך שמוגבלת בכלי המוח והלב. והב' אה"ר וכלות הנפש ממש. להיות כלה שארי כו'. שאינה מוגבלת בשום כלי. שאין שליט ברוח לכלוא. ונק' בכל מאדך. וא"כ אהבה זו היא בחי' מקיף שלמעלה מבחי' אור המוגבל בכלים. ואה"ר זו מתגלה בבע"ת דוקא. כי תשו' בחילא יתיר. דהיינו רעו"ד בכל מאדך הנ"ל וכאו"א יוכל לבוא לבחי' תשובה הנ"ל אפי' אם לא חטא. כמשנ"ת במ"א שזהו כל ענין ירידת הנשמה למטה ירידה צורך עלי'. לבוא מבחי' צדיק לבחי' בע"ת. שכשהנשמה למעלה הי' האהבה שלה מוגבלת בכלי. ע"ד בכל לבבך. וע"י ירידתה למטה הנה מצד החשך וההסתר דגוף ונה"ב. דהיינו מצד המנגד. תתגבר בה האהבה להיות בבחי' בכל מאדך:

ח והנה ע"י התשו"ע דבכל מאדך של נש"י מתעלה המל' שהיא כנס"י אימא תתאה מקור נש"י לבחי' מאד העליון. דהיינו לבחי' ה' אלקי גדלת מאד. ומאד העליון זהו דוקא בעצמות מל' דא"ס העיגול הגדול שלמעלה מהקו. והטעם כי הקו"ח נתצמצם להאציל ולהאיר אור וחיות רק בע"ס וד' עולמות אבי"ע ורק שיכול להאיר ממנו גילוים ומוחין חדשים בעילוי אחר עילוי גבוה מעל גבוה עד א"ס ממש. אבל מ"מ הכל רק בע"ס כו'. וזהו ענין אדם אותיות מאד. המאד שיש באדם דהיינו בהקו"ח שמאיר בא"ק וע"ס דאצי' שנק' אדם כו'. אבל בעצמות מל' דא"ס שם יש הכח להאציל רבוא רבבות ספירות שונות זו מזו עד אין קץ ותכלית כלל. ע"כ נק' גדלת מאד. וא"כ מה שע"י תשו"ע דבכל מאדך מתעלה כנס"י מל' דאצי' לבחי' מאד העליון. זהו לבחי' אתה ה' לבדך מלא ה' שלמעלה מהקו כו' (וזהו ועניתם את נפשותיכם. בחי' נפש דעולם ושנה שהוא בחי' את חסר ה'. כדי להעלותה לבחי' אתה מלא ה'. והעלאה הגבוה הזו נק' עינוי לגבי בחי' נפש. כמשנ"ת ענין זה באריכות במ"א) והטעם שנצרך להיות ביוהכ"פ עליה גבוה כזו. הענין כדי להמשיך בחי' סליחה. דהנה איתא בזהר (פ' אמור דף ק"א) כתי' כי עמך הסליחה. וכתיב כי עמך מקו"ח. וא"כ מובן מהזהר שהסליחה נמשכת מבחי' כי עמך מקו"ח. והיינו כי מקור חיים זהו כללות אור הקו כו'. ופי' כי עמך מקו"ח. זהו כמו שבחי' מקו"ח דקו"ח כלול עדיין בעצמות מל' דא"ס ממש ומשם דוקא צ"ל הסליחה. ולכן כתי' אחר כי עמך הסליחה קויתי ה' כו'. שמשם נמשך אח"כ כללו' אור הקו. שהו"ע קויתי ה'. והטעם כי הקו"ח נמשך להאיר בתומ"צ. תורה או"פ דקו. ומצות מקיפים דקו. וע"כ כדי להיות מילוי הפגמים צ"ל מלמעלה מהקו. ולכן צ"ל העלי' דכנס"י ביוכ"פ לבחי' אתה ה' לבדך. שלמעלה מהקו ומזה נמשך חה"ס בחי' צל ומקיף. וימינו תחבקני כי סוכות הוא בבחי' א' עם יוכ"פ. ורק שיוכ"פ הוא העלאה מלמטלמ"ע. וסוכות נמשך משם ממש מלמעלמ"ט. וא"כ המקיפים דסוכות שרשם נמשך מעצמות מל' דא"ס שלמעלה מהקו. שהוא העיגול הגדול המקיף את כל החלל והקו בהשוואה א'. ולכן ע"י מצות סוכה נמשך רק מקיפים לבד. לפי שהמשכתם הוא ממל' דא"ס שלמעלה מהקו. שהוא רק בחי' עיגול ומקיף לבד (ולא כמו הקו"ח שיש ממנו מקיפים ופנימיים כו') וא"כ בחה"ס נמשך מבחי' אתה ה' לבדך מלא ה' לבחי' את חסר ה' מלמעלמ"ט. וזהו ענין ובחמשה עשר לחדש השביעי. ופי' בזהר (אמור ק"ב ע"ב) עשור מסט' דכנס"י וחמשה דמלכא אינון. חמשה דקיימי על עשר. והיינו המשכת גילוי ה' בחי' הנ"ל מלמעלמ"ט לבחי' עשר דכנס"י: ט ומזה נמשך אח"כ ביום השמיני עצרת תהי' לכם דהנה כתי' כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא. עד"מ כטבע האש שמסתלק לשרשו כך עד"מ תשוקת האור להסתלק מהכלים דע"ס וליכלל בעצמות המאציל ולכן המשכת גילו האור בע"ס דאצי' נק' עצרת ל' ונעצרה נא אותך דהיינו לעצור ולעכב האור שלא יסתלק. והנה בשש"פ כתי' עצרת להוי' אלקיך. פי' שהמשכת גילוי האור שנק' עצרת הוא רק למעלה בהע"ס דאצי' לבד. דהיינו בהאור שמאיר בזו"נ דאצי' אורות בכלים שאור זה נק' הוי' אלקיך. וכשיומשך בהאורות דזו"נ תוס' אורות מאוא"ס ב"ה שלמעלה מאצי' נק' עצרת להוי' אלקיך שעצרת זה הוא רק להוי' אלקיך בלבד. דהיינו תוס' אורות בכלים דע"ס דאצי' לבד. אבל בבי"ע אין מתגלה גילוי זה כמו שהוא למעלה באצי'. כ"א מעט מזעיר שלא לפ"ע הגילוי שבאצי'. והטעם לזה לפי ששרש המשכת תוס' אור זה הוא מהקו שנמשך בהרשימו. וקו ורשימו הם שרש או"כ. ע"כ המשכת תוס' אור זה נמשך רק בהכלים דע"ס דאצי' והכלים מגבילים שלא יתגלה בבי"ע. גם עוד הטעם כי כללות אור הקו הוא בחי' את עשית כו' חסר ה' ומחמת זה משתלשל גם מאצי' לבי"ע להיות את חסר ה' כנ"ל שאין מתגלים הה' בחי' בבחי' מל' מקור דבי"ע. לכן רק עצרת להוי' אלקיך ולא לכם כו'. אבל בחה"ס שנמשכים מקיפים מעצמות מל' דא"ס שלמעלה מהקו ורשימו. בחי' אתה הוי' לבדך מלא ה'. ע"כ מזה נמשך עצרת תהי' לכם דהיינו לכם ממש בבחי' מל' מקור נשמות דבי"ע שיהי' הגילוי למטה כמו למעלה באצי' ממש. שיתגלו כל הה' בחי' בבחי' מל' מקור דבי"ע להיות בחי' את עשית את השמים ג"כ מלא ה'. ומזה יובן שענין התעוררות ההמשכה מעיגול הגדול שלמעלה מהקו הוא רק בשביל כנס"י דוקא. כדי שיהי' עצרת תהי' לכם. שהרי כדי להיות תוס' אורות בז"א דאצי' שנק' קוב"ה די שיומשך מהקו לבד. וכנ"ל שמהקו יכול להיות תוס' אורות בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ממש. וז"ש אז תשמח בתולה במחול (ירמי' ל"א י"ב) בתולה היא כנס"י גן נעול כו' ומחול הוא עיגול. דהיינו כנ"ל שהתעוררת ההמשכה מעיגול הגדול שלמעלה מהקו הוא רק בשביל כנס"י. וזהו ג"כ יהללו שמו (מל') במחול. ולכן צ"ל השמחה בשמע"צ גדולה עד למאד:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. ובשביעי של פסח כתיב עצרת להוי' אלהיך. וכן גבי שבועות וצ"ל זה מפני מה נאמר בשמע"צ תהי' לכם. הנה יש ב' בחי' רצוא ושוב. רצוא הוא העלאה מלמטלמ"ע ליכלל באלקות. ושוב הוא המשכת אלקות מלמעלמ"ט. ובחי' שוב נק' עצרת לשון עיצור כמ"ש גבי מנוח נעצרה נא אותך שלא יהי' עולה בלהב אש. וכך כתיב כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא כטבע האש שמסתלק למעלה ליכלל במקורו. וע"כ המשכת אלקותו שיתגלה בעולמות נק' עצרת לשון עיצור ועיכוב שמעכבים אותו כביכול שיתגלה אורו. והנה כדי להבין מה שבשביעי ש"פ נאמר עצרת להוי' אלקיך ובשמע"צ נאמר לכם. צ"ל תחלה מ"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וארז"ל (ברכות נ"דא') בכל לבבך בשני יצריך והיינו כמו בקרבנות שהבהמה גשמי' נכללה באש שלמעלה כך צריך להפוך את היצה"ר לעבודת ה' באהבה. וצ"ל איך יכול היצה"ר לבוא לאהבת ה'. הנה שרש היצה"ר הוא מאופנים. ושם הוא כח המתאוה ברעש ורשפי אש ליכלל ולידבק באור ה'. ואחרי ירידת המדרגות בבחי' נפילה למטה להתלבש בגוף גשמי בעוה"ז נעשה כח המתאוה לדברים גשמיים תאוות היתר ותאוות איסור. והיינו שנתלבש כח המתאוה בדברים גשמיים. אבל עצם מהותו אינו אלא כח המתאוה ויכול להיות כח זה ג"כ לאלקות (עי' בד"ה חוקת ובד"ה מי אל כמוך). וזהו"ע בכל לבבך בשני יצריך להפוך את היצה"ר להיות כח המתאוה לה' כמ"ש לאהבה את ה' ולדבקה בו. וזהו"ע יצימ"צ. פי' כי כשכח המתאוה מלובש בדברים גשמיים לחשוק תענוגי עוה"ז זהו"ע מצרים וגבולים. אבל כשמהפך את הנה"ב להיות התלהבות האהבה לה' זהו יצימ"צ. וזהו בחי' בכל לבבך. ובכל נפשך הוא ג' בחי' מחדו"מ שיקשר אותם בתומ"צ להיות התקשרות מח' במח' דיבור בדיבור כו' והיינו המשכות אלקות מלמעלמ"ט ע"י עסק התומ"ל. וזהו"ע כל ז' ימי הפסח שהוא בחי' יצימ"צ בכל לבבך להיות כל עוצם להב הנה"ב לה' לבדו. ואח"כ וביום השביעי עצרת הוא בחי' בכל נפשך. וזהו עצרת ל' עיצור שיתגלה אורו ית'. והנה יש עוד בחי' בכל מאדך מאד בל"ג שהיא אהבה גדולה שאינה נתפסת בשום כלי והוא בחי' תשובה בחילא יתיר. ועזארז"ל (ברכות ל"ד ב') במקום שבע"ת עומדים כו'. והוא בחי' יוכ"פ יום התשובה. ואח"כ נמשך מזה חה"ס בחי' וימינו תחבקני להיות עצרת תהי' לכם מה שבשביעי של פסח נאמר עצרת להוי' אלהיך:

ב והנה להבין ביאור משנת"ל איך שע"י בחי' בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר ישיב לאהבה את הוי' ולדבקה בו שהוא יצימ"צ בכל ששת ימי הפסח ממשיכים אח"כ הגילוי להיות עצרת להוי' אלהיך. וע"י בחי' בכל מאדך בל"ג שלמעלה מהכלי בכל ז' ימי החג ממשיכים אח"כ הגילוי להיות עצרת תהי' לכ צלה"ק תחלה ענין אני הוי' ל"ש ולהבין פי' וענין אוא"ס. שקראו בזהר ובע"ח לההמשכה שנמשך מעצמותו ית' להחיות העולמות בשם אור. שזהו משל גשמי. והענין דהנה אנו רואים למטה באור וזיו השמש המאיר למטה שאינו כלל בערך ומהות עצמות השמש. ולכן אינו נוגע כלל בעצם מאור השמש. דהנה יש השפעת מים עשאנים מהים ואפי' טיפה אחת היא עצם ומהות המים ממש. משא"כ ההשפעה שנמשך מהשמש שהוא אור וזיו להאיר על הארץ אינו אינו ערך ומהות השמש כלל. והנה אפי' באור וזיו עצמו אינו דומה האור והזיו המאיר למטה ע"י המגן ונרתק כמ"ש לשמש שם אהל בהם. לעצמות האור והזיו כמו שהוא כלול במאור השמש ששם הוא באופן אחר נעלה יותר היינו בתכלית הדקות לאין קץ על התגלותו אח"כ להאיר. וכמו באור השמש שאינו נוגע כלל לעצמיות השמש כך הוא ג"כ בחיות אור הנפש בגוף. דהנה עצם הנפש מהותה ועצמותה היא פשוטה בתכלית ואין שייך לומר שמתחלקת לרמ"ח חלקים להחיות הגוף. כ"א אחרי שהנפש מתלבשת בגוף נמשך ממנה מאליה וממילא התפשטות אור וחיות להחיות הגוף. והתפשטות זו היא רק הארה ממנה ולא מעצמותה כו'. והנה כמו כן ההמשכה שנמשך מעצמותו ומהותו ית' להחיות כל העולמות אינו אלא זיו והארה בעלמא. ולא מעצמותו ית'. ולכן קראו חכמי הקבלה להמשכה זו אור אין סוף. ובפסוק נק' שם כי נשגב שמו לבדו. והכל כוונה אחת להורות שאינו נוגע כלל לעצמותו ית' ולכן אני הוי' ל"ש כו'. והנה אוא"ס ב"ה נק' לפעמים בשם לבוש כמ"ש במד"ר (בראשית פכ"א) כהדין קמצא דלבושי' מני' ובי' (ובפסוק עוטה אור כשלמה) וצ"ל איך שייך לומר על אור זה שם לבוש. ילה"ק תחלה ענין המבואר בע"ח ענין הצמצום ומקו"פ ונשאר רק רשימו מהאור ואח"כ נמשך קו. וענין אורות וכלים הנה פי' אור אין סוף ולא אין לו תחלה היינו כי אין לו תחלה שייך לומר על מי שאין לו מקור ומוצא כ"א מציאותו מעצמותו. אבל על מי שיש ו מקור ומוצא שנמשך משם אין שייך לומר אין לו תחלה. ולכן על אור אין סוף שהוא האור והגילוי מעצמותו ית' הרי יש לו מקור ומוצא. וכמו אור השמש שנמשך מהשמש כו'. על כן אין שייך לומר אין לו תחלה. כ"א אור אין סוף והיינו שאין סוף להתפשטותו שהוא בלי קץ וגבול כו'. והנה העולמות והנבראים כולם הם בע"ג ורק שיש בזה מעלות ומדרגות כו' וע"כ כדי שיתהווה מאוא"ס עולמות ונבראים צ"ל תחלה צמצום בהאור. שהוא הסתלקות אל הצדדין ופי' וענין הסתלקות באוא"ס ב"ה. יובן עד"מ באדם שכח הראי' שבעין יש לו התפשטות למרחוק מאד לראות רחוק. והנה כשמעצים עיניו ואינו רואה כ"א בד' אמות הרי כל כח הראי' שבעין נכלל במקורו ואינו מתפשט עוד וזהו"ע צמצום והסתלקות. והנה אין שייך לומר שאינו אז בהעין כלל דהרי כשרוצה לראות למרחוק יותר יראה מיד בלי איחור כלל. אלא הענין שנכלל במקורו להיות בהעלם ולא בגילוי. והיינו שנמצא בהעין רק שהוא בהעלם. ויש עוד משל כמו אדם שלומד מסכת ובקי בכל סברותיה ופרטותיה. והנה כשלומד אותה וחוזר אותה הרי היא אז גלויה בשכלו ומחשבתו. אבל כשפוסק מלחזור אותה ולומד מסכת אחרת בשכלו ומחשבתו. הרי מסכת הראשונה אינה גלויה אז כלל בשכלו ומחשבתו. והיינו שנכללה בעצמות מקור השכל (והנה מקור השכל עם שכל הגלוי הכל במקום אחד והיינו שנמצא ג"כ בשכלו ומחשבתו רק בהעלם ולא בגילוי). ועד"ז יובן ענין הצמצום באוא"ס שהוא להיות נכלל בעצמות המאור בבחי' העלם כו'. ומ"מ נשאר רשימו מהאור. והוא בחי' אותיות ולהבין איך שייך לומר אותיות באוא"ס. צ"ל תחלה ענין האותיות בנפש. דהנה יש ב' בחי' מחו"ד והם לבושי השכל. והנה אין אותיות המח' מתהווים מהשכל ואין אותיות הדיבור מתהוים מה' מוצאות הפה. דא"כ היו צריכים להבין איך המוצאות עושים האותיות ואין אנו מבינים זה איך השפתים עושים אותיות בומ"ף. ועוד דא"כ הרי החרש יש לו כל המוצאות ולמה אינו יכול לדבר. ויש עוד הרבה ראיות ע"ז שאין התהוות אותיות הדיבור מהמוצאות. וכן אין התהוות אותיות המח' מהשכל כ"א שרשם ומקורם הוא בעצמות הנפש. והוא בחי' קדמות השכל שהוא כח השכל כמו שהוא כלול בעצם הנפש. ששם הוא שרש האותיות. ומשם נמשכים ומתגלים במחו"ד שהם לבושים להשכל. ולכן החרש אינו נחשב לאדם כלל לענין גיטין וקדושין והיינו שחסר אצלו כח המדבר כו'. והנה באמת שרש האותיות כמו שהמה כלולים בעצם הנפש שהוא כח השכל כו' הם שם רק הארה בעלמא ובחי' אחרונה שבכח השכל. שכח השכל עצמו הוא מהות אחר ורק שכלול שם שרש האותיות והוא בחי' האחרונה כו'. ועפי"ז יובן לנו שייכות ענין האותיות באוא"ס ב"ה. שהם בחי' כלים שעל ידם יכול להיות התגלות אוא"ס. וזהו כשמן הטוב כו' שיורד ע"פ מדותיו לשון מדו בד לבוש. והיינו שהאותיות הם בחי' לבושים לאוא"ס והלבוש הוא מני' ובי'. וכמו עד"מ בנפש כנ"ל. ופי' וענין שהאותיות הם בחי' כלים ולבושים. שרש הגבול. היינו כי א"ס הוא כל יכול והכל נמצא בו ית'. ויש בו ג"כ כח ושרש הגבול. וזהו"ע הרשימו ואותיות שהוא בחי' כח הגבול שכלול בא"ס ב"ה. ולכן נק' רשימו מהאור כמו רושם הדבר שאינו ערך עצמות הדבר. כך אין ערוך כח הגבול שכלול כו' לעצמות האור א"ס הבבע"ג. ולכן נק' רשימו. ואח"כ נמשך קו שהוא להיות התגלות אוא"ס בהרשימו ואותיות כו'. והנה רשימו זו היא שרש התהוות הכלים. כי הכלים הם מגבילים את האור אין סוף להיות אור החכמה אור החסד כו'. וכמו ע"ד משל ששואבים מים מהים בכלי הנה הכלי מגביל המים כו'. וכך כתיב ותמלא כדה כ"ד ספרין דאורייתא. שנשאבו מים החכמה שהוא הגבלה והם בחי' לבושין וזהו לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין כו'. והיינו כי שרש נש"י עבמ"ח פנימי' הכלים. ומלאכים מדיבור חיצוניות הכלים. ולכן נתנה תורה לישראל דוקא שהמה יכולים לקבל האור והנה אחר אצילות הכלים נמשכו עוד כלים ולבושים עבים יותר שמעלימים יותר כו'. עד שנתהוה בחי' אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם כו' שהוא לבוש המסתיר לגמרי כו' להיות יש ודבר נפרד בפ"ע. ומכ"ז יובן ענין אורות וכלים שהם קו ורשימו שרשי האורות וכלים וכמו השכל ומחשבה כו'. והנה ענין התומ"צ הוא להמשיך תוס' אורות להיות תוס' גילוי אוא"ס ב"ה בהכלים עד שיהי' למטה ג"כ התגלות. וזהו רמ"ח פיקודין רמ"ח אבד"מ. כמו האבר ממשיך חיות הנפש להיות שוכן בקרבו. כך התומ"צ ממשיכים התגלות אוא"ס ב"ה בהכלים. ועתה יובן ענין עצרת להוי' אלקיך. כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא כטבע האש שמסתלק למעלה. דהנה מים ועפר יורדין למטה משא"כ אש נכלל במקורו. וכך בחי' האורות מהמאציל רוצים להסתלק בעצמות המאציל ית'. אכן ע"י בחי' ובכל נפשך שהוא עסק התומ"צ ממשיכים להיות עצרת להוי' אלקיך שלא יסתלק כו'. ומ"מ התגלות זו היא רק למעלה בכלים דאצי'. והיינו לפי ששרש המשכה זו היא רק מקו ורשימו שרש אורות וכלים נמשך התגלות האורות בהכלים והם מגבילים ומלבישים שלא יהי' התגלות זו למטה כמו למעלה:

ג ועתה יובן מה שבשמע"צ נאמר תהי' לכם. והענין הוא ע"י בכל מאדך בל"ג כי יש אהבה שנכנסה בהכלי אבל יש אה"ר וכלות הנפש לגמרי שלמעלה מהכלי שהוא ליכלל בא"ס ב"ה כו' ונק' בחי' מקיף. והו"ע התשובה בחילא יתיר שהנשמה כשהיתה למעלה היתה רק בבחי' בכל לבבך שהוא אהבה שבכלי. אבל ע"י ירידתה בגוף ונתלבשה בחשך הנה"ב תוכל לבוא לבחי' בכל מאדך שלמעלה מהכלי כי מצד ההסתר יהי' התגברות האהבה ביתר שאת כו' עד שלא תוכל לכלוא הכלי כו' וזהו"ע יוכ"פ יום התשובה והנה ע"י אתעדל"ת בבחי' בכל מאדך מעוררים גם למעלה גילוי מאד העליון. שהוא מ"ש גדול הוי' ומהולל מאד וכן כתיב אלקי גדלת מאד. שהוא בחי' אוא"ס הסוכ"ע שלמעלה מהצמצום ומהקו שנמשך בהרשימו כו' והוא מקיף לכל הד' עולמות בשוה. וזהו"ע סוכות צל ומקיף וימינו תחבקני שמחבקו מכל צד (ועי' סד"ה שוש אשיש) ואין מניחו להפרד והוא אהבה עליונה אהבתי אתכם אמר הוי' (ועי' סד"ה אוצ"ח מזה שהוא כנ"ל). והיינו ע"י שמחשך שלמטה באים לגילוי אור דבכל מאדך יוכל להיות שמחשך שלמעלה דאוא"ס הסוכ"ע יהי' אור וגילוי. ומזה נמשך עצרת תהי' לכם. והיינו כי מצד קו ורשימו נמשך להיות התגלות אורות בכלים דוקא. אבל מצד אוא"ס הסוכ"ע שמקיף לד' עולמות בשוה יכול להיות התגלות אלקות בעשי' כמו באצי'. וכמ"ש תען לשוני אמרתיך. יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. שבעסק התורה שלמטה יהי' התגלות דבר הוי' כמו למעלה וזהו לכם (עי' בלקו"ת סוף התורה ויובן) וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי כו':

בגמ' (ר"ה ד' ע"ב. חגיגה י"ז ע"א) שמע"צ נק' רגל בפ"ע. ולכן אומרים ביום שמע"צ החג הזה. וצ"ל דהכתיב שלש רגלים וכיון דשמע"צ הוא רגל בפ"ע הו"ל ד' רגלים. וצריך לומר אע"ג דשמע"צ הוא רגל בפ"ע מ"מ הוא רק שלש רגלים וצ"ל איך הוא זה. כתי' (ישעי' י"ב י"ג) ושאבתם מים בששון כו'. בכל השנה הי' ניסוך היין ובסוכות הי' ניסוך המים. הנה כתיב (שופטים ט' י"ג) החדלתי את תירושי המשמח אלקים. וצ"ל איך היין משמח אלקים. והענין כי היין הי' מתחלה טמון בהעלם בהענבים. וע"י הדריכה ושארי מלאכות שבגת הוא יוצא מהעלם אל הגילוי ולכן הוא גורם שמחה כי שמחה הוא ג"כ מהעלם אל הגילוי. והיינו שבאדם יש חיצוניות החיות ופנימיות החיות. אשר פנימיות החיות הוא בהעלם. ובעת שמחתו יוצא פנימיות החיות מהעלם אל הגילוי. וז"ש אל תרא יין כי יתאדם (משלי כ"ג ל"א) שהיין מאדים הפנים. והיינו לפי כי הדם הוא הנפש שחיות האדם הוא מלובש בדם. ובעת שמחה יוצא פנימיות החיות שמלובש בהדם דהיינו פנימיות הדמים מהעלם אל הגילוי. ולכן הוא מאדים את הפנים. והיינו לפי שהיין בעצמו הי' מתחלה בהעלם ויצא מהעלם אל הגילוי לכן טבע היין שגורם שמחה. שפנימיות החיות יצא מהעלם אל הגילוי וזהו יין המשמח אלקים. דהנה למעלה יש ג"כ חיצוניות ופנימיות. שחיות אלקות שמחיה כל העולמות עליונים ותחתונים כמ"ש (נחמי' ט' ו') ואתה מחיה את כולם זהו רק בחי' חיצוניות אלקות ונק' שם אלקים כמ"ש בראשית ברא אלקים. אבל הבחי' שלמעלה מחיות העולמות דהיינו שם הוי' זהו פנימיות אלקות וכמ"ש (נשא ו' כ"ה) יאר הוי' פניו כו'. וזהו קוב"ה סתים וגליא (זהר אחרי ע"ג ע"א) שהו"ע ב' שמות הוי' אלקים שבחי' שם אלקים נק' גליא לפי שהוא חיות הקצוב בעולמות שאין בו שום שינוי וגרעון לא ריבוי ולא מיעוט. אבל בחי' פנימיות דהיינו ש' הוי' שלמעלה מחיות העולמות נק' סתים. וזהו יין המשמח אלקים שממשיך מהעלם אל הגילוי בחי' פנימיות. דהיינו שם הוי' שנקרא סתים. בשם אלקים. שיהי' התגלות פנימיות שם הוי' בשם אלקים. וכמ"ש (חלים ס"ז ב') אלקים יחננו כו' יאר פניו. שע"י שם אלקים יומשך התגלות בחי' פנימיות כו'. ולכן אין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה ע"א). כי עבודת הלוים בשיר שלהם הוא כמ"ש (קרח י"ח כ"ג) ועבד הלוי הוא. דהיינו בחי' כי הוי' הוא האלקים. שבחי' הוא מחבר הוי' ואלקים (הו"ע ת"ת דאימא שנעשה כתר לזו"נ ומחברם כו' עד"ה כי על כבוד חופה). וזה הי' עבודת הלוים בשיר שלהם שהוא העלאה ליכלל בבחי' הוא כדי שיומשך להיות כי הוי' הוא האלקים וכל עליות הוא ע"י שיר דוקא כענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר (שבת נ"א ע"ב) פי' שיוצאין מהכלי שלה כו'. ולכן היה השיר על היין דוקא. לפי שיין משמח אלקים שממשיך גילוי שם הוי' בשם אלקים. וזהו נכנס יין יצא סוד (עירובין ס"ה ע"א) דהנה כתיב (חלים כ"ה) סוד הוי' ליראיו כו' שבחי' שם הוי' הוא סוד. ובזהר נק' רזא והיינו כי יש ב' דעות. שמלמטלמ"ע הוא הדעת שהבריאה מאין ליש. ומלמעלמ"ט דהיינו ד"ע שמצד שם הוי' הוא שלמעלה היש ולמטה אין דכולא קמיה כל"ח. וזהו סוד הוי' כו'. שבחי' ד"ע דשם הוי' הוא סוד שאינו מושג כלל בעולמות הנבראים. אבל נכנס יין יצא סוד. היינו שיתגלה סוד הוי' בחי' ד"ע גם בנבראים. ובמד"ר (וירא פמ"ט) איתא סוד הוי' כו' זהו ע' נפש בגימט' סוד. ושייכות ע' נפש לסוד. היינו כמ"ש (ויגש מ"ו כ"ו) כל הנפש הבאה ליעקב כו' ששים ושש. ואח"כ במצרים נתוסף ד' ונעשו שבעים נפש. ואיתא בזהר (שמות ד"ט סע"ב) שענין ששים ושש זהו שני ווי"ן. הא' ו' רברבא שכלול מיו"ד ולכן הוא ששים. והב' ו' זעירא שאינו כלול מיו"ד ולכן הוא רק שש. וזהו ששים ושש. ואח"כ שנתוסף הדלי"ת זהו בחי' מל' ה' אחרונה. ונק' דלי"ת כמ"ש (חלים קט"ז) דלותי ולי יהושיע וזהו ע' נפש שהו"ע התחברות הב' ווי"ן עם בחי' מל' שנק' ד' כו'. וזהו ענין סוד כי הסמ"ך ו' דסוד זהו ענין ששים ושש. הב' ווי"ן. והד' הוא בחי' מל'. ולכן בקידוש על היין אומרים ע' תיבין גימט' סוד. והיינו כי קידוש על היין הוא כדי להמשיך גילוי הפנימיות דשם הוי' שהו"ע נכנס יין יצא סוד. בחי' סוד הוי' ע' נפש כו' לכן אומרים ע' תיבין. גם יין בגימט' ע':

ב ולהבין ענין יין המשמח כו'. נכנס יין יצא סוד. מהו בנפש. הנה התורה נמשלה ללחם וליין. והיינו שחיצוניות התורה נק' לחם. וזהו חטה כ"ב אתוון דאורייתא. ופנימיות התורה נק' יין יינה של תורה והיינו כי פנימיות התורה הוא השגת אלקות להשיג איך דקמיה כל"ח שכל העולמות אין תופסים מקום כלל. כי אין ערוך אליו כו'. וזהו יין. כי יין הוא בינה והיינו מה שמרחיב דעתו להתבונן באוא"ס ב"ה. וצ"ל נכנס יין. שההתבוננות יכנס בפנימיות ולא שיתבונן דרך העברה בעלמא שא"ז כלום. וזהו דע את אלקי אביך כו' פי' שכל ההתבוננות והשגות באלקות יהי' בבחי' דעת והתקשרות אל תוך תוכו שיהיה הכרה והרגשה כו'. וזהו נכנס יין. כי היין הוא בינה ונכנס יין זהו ע"י הדעת כו'. ואזי יצא סוד. כי בנפש יש ג"כ חיצוניות ופנימיות דהיינו אהבה חיצוניות ויש בחי' פנימיות אהבה. דהיינו אה"ר. שהוא בחי' התקשרות למסו"נ באחד. שאזי נבטלים ממילא כל הרצונות זרות. אך בחי' פנימיות אה"ר זו היא בהעלם בנפש. וזהו ישראל סתים וגליא. אבל ע"י נכנס יין יצא סוד דהיינו בחי' פנימיות מהעלם אל הגילוי שהו"ע אה"ר למס"נ באחד כנ"ל ולכן בנסכים הי' פסול יין לבן כ"א יין אדום דוקא. והענין כי יין לבן זהו בחי' שמחה הבאה מלמעלמ"ט. דהיינו בחי' שמחו צדיקים בהוי'. שמחה של מצוה. וזהו חמר חוורין עתיק שנמשך מבחי' עתיק יומין. אבל יין אדום הוא מלמטלמ"ע דהיינו מה שיצא מהעלם אל הגילוי בחי' פנימיות האהבה שבנפש. שהוא בחי' אה"ר למסו"נ באחד כו' וז"ש (ויחי מ"ט יו"ד) כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה שהוא ב' בחי' יין הנ"ל. והנה בנסכים הי' יין אדום דוקא כי העיקר הוא שיצא מלמטה בחי' פנימיות מהעלם אל הגילוי שיהי' העלאת הנפש מלמטה למעלה בבחי' אה"ר ליכלל ביחודו ית'. וזהו נק' העלאת מ"ן. וע"י אתעדל"ת והעלאה זו דבחי' יין אדום שמלמטלמ"ע. נמשך אח"כ ממילא בחי' יין לבן שמלמעלמ"ט שהו"ע המשכת מ"ד:

ג ולהבין יותר ענין יין המשמח אלקים. צלה"ק הדרוש דאלה מסעי בקצרה. הנה ביציאת מצרים הי' מ"ב מסעות כי מצרים הוא מצר מי ההפך מבחי' מי ברא אלה. ותכלית ענין יצי"מ הוא להיות מי ברא אלה. ולכן הי' צ"ל מ"ב מסעות. שהם כנגד שם מ"ב דאנא בכח זפ"ו. שכל פסוק הוא רק ו' תיבין. דהיינו שכל מדה מהז' מדות כלול רק מששה. והנה בשרפים כתיב (ישעי' ו') שש כנפים כו' וקרא זא"ז ואמר קדוש כו'. שהוא ג"כ בחי' שם מ"ב הנ"ל ובאופנים כתי' (יחזקאל א') וארבע כנפים כו' ואומרים ברוך לעומת השרפים. וצ"ל תחלה ענין בריאה יש מאין הלא כי ממך הכל אך הנה כתיב (תלים מ"ח ב') גדול הוי' כו' בעיר אלקינו. שכאשר נמשך ומתלבש בעיר אלקינו אזי שייך גדול הוי'. שהגדולה הוא מה שמתהווה רבוא רבבות עולמות עד אין קץ. אבל לגבי עצמות אור א"ס כתי' (דה"א כ"ט י"א) לך הוי' הגדולה. שהגדולה דבחי' גדול הוי' בטלה במציאות ואין עולה בשם גדולה כלל. דכולא קמי' כל"ח. וזהו בריאה יש מאין. כי סדר השתלשלות מהעלם אל הגילוי נק' יש מיש. אבל כיון שלך הוי' הגדולה שבטל במציאות לגמרי שאין ערוך אליו אין שייך לומר שנתהווה מהעלם אל הגילוי כ"א רק יש מאין וזהו מי ברא אלה מי הוא בחי' אין שאינו מושג כלל מי הוא המקור כו'. והנה אלה זהו המדות עליונות ופ"ו כחשבון אלה שהו"ע התהוות הגדולה דבחי' גדול הוי' כו'. והנה המדות הם מקור להעולמות שמהם נמשך להיות סדר השתלשלות. אבל התהוות המדות שהוא בחי' גדול הוי' מאור א"ס ב"ה הוא שלא בדרך השתל' כ"א יש מאין כיון שלך הוי' הגדולה כנ"ל. וזהו מי ברא אלה והנה השרפים שאומרים קדוש היינו שהשגתם הוא בבחי' מי. וזהו קדוש דפי' מובדל היינו שמובדל מגדר עלמין כנ"ל בענין לך הוי' הגדולה שהגדולה בטל במציאות לגמרי. והיינו שמשיגים ביטול המדות בבחי' לאו מכל אינון מדות כו' ולכן מדרגת השרפים הוא בחי' העלאה ליכלל בבחי' מי דהיינו באוא"ס שלמעלה מבחי' מדות. ולכן הם רק שש כנפים כי בבחי' העלאה של המדות ליכלל באוא"ס ב"ה דלאו מכל אילין מדות כלל נחשב רק ו' בחי' לבד שהמל' שבכל מדה אין מתעלה כו'. וע"י העלאה וביטול של השרפים בבחי' מי עי"ז נמשך אח"כ להיות מי ברא אלה שמבחי' מי יומשך להיות הגילוי בבחי' אלה שהו"ע התהוות הגדולה דבחי' גדול הוי'. ואזי האופנים מתנשאים כו' לעומת השרפים ואומרים ברוך. כי האופנים השגתם רק בבחי' אלה שהו"ע גדול הוי' כו' בעיר כו' אך בחי' זו צריך ג"כ להמשיך בגילוי למטה דהיינו שיתגלה בחי' גדול הוי' בעיר אלקינו מל' וגם למטה בבי"ע וזהו ברוך כבוד הוי' מל' כו'. והנה גם באדם יש בחי' זו דשרפים והיינו להפוך כל ז' מדות שהוא בחי' העלאת המדות כמ"ש בדרוש הנ"ל באריכות ועפי"ז יובן מה שביצי"מ הי' מ"ב מסעות. שכדי שמבחי' מצר מי יומשך להיות גילוי בחי' מי ברא אלה הי' צ"ל מ"ב מסעות שהוא כענין שש כנפים דשרפים הנ"ל. ובזה יובן בתוס' ביאור ענין יין המשמח אלקים. כי נכנס יין יצא סוד זהו בחי' סוד שרפי קדש. להיות העלאת הנפש מלמטלמ"ע ע"ד שש כנפים דשרפים ליכלל בבחי' מי. וע"י העלאה זו נמשך אח"כ מלמעלמ"ט הגילוי להיות מי ברא אלה כנ"ל. ולכן נקרא יין המשמח אלקים. כי אלקים הוא אותיות מי אלה אך אלקים זהו בחי' דין וצמצום שבחי' אלה הוא מוסתר בבחי' עיבור והעלם בבחי' מי. שאין נמשך להיות גילוי בחי' מי ברא אלה (שהו"ע עיבור המוחין דז"א או הו"ק). והיינו כי מ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים מעלימים לגמרי. וזהו אותיות ים דשם אלקים שהוא בחי' מצרים מצר ים (שהו"ק הם במצר ים דבינה בבחי' עיבור וכמו"כ אלקים הוא אותיות אלה ים שבחי' אלה ו"ק דז"א או המוחין של הו"ק הם בבחי' עיבור בים העליון דבינה). אבל היין משמח אלקים דהיינו להיות פלג אלקים שיתחלק לב' בחי' מי אלה פי' שיתגלה בחי' אלה מהעיבור שיומשך להיות מי ברא אלה ויהיה התחברות מי ואלה שיהי' הגילוי מבחי' מי באלה. והיינו לפי כי נכנס יין יצא סוד בחי' סוד שרפי קדש בחי' שש כנפים דשרפים ליכלל בבחי' מי לכן עי"ז נמשך הגילוי מבחי' מי מלמעלמ"ט להיות מי ברא אלה. וזהו יין המשמח אלקים (שהוא בחי' העיבור דאלה במי כנ"ל) וגם למה שנת"ל ענין יין המשמח אלקים דהיינו שממשיך גילוי שם הוי' בשם אלקים ה"ז ג"כ התחברות בחי' מי ואלה. כי שם הוי' נק' ג"כ מי. ושם אלקים נק' אלה. דהנה כתי' יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו. דמשמע ממילא. והרי כתי' בראשית ברא אלקים. והענין דגבי שם אלקים שהוא בחי' גליא דהיינו חיות העולמות בחי' ממכ"ע כתיב ברא לנוכח. אבל גבי שם הוי' בחי' סתים סוכ"ע שמהווה יש מאין כתי' נבראו כאלו נבראו ממילא שאין להם ערך ויחס אליו ית' כלל. ואין מושג כלל המקור. כי אעפ"י שמהווה הוא מובדל מהם. ולכן שם אלקים נק' אלה לשון גילוי. אבל שם הוי' בחי' סתים נקרא מי שאינו מושג כלל. והנה היין שממשיך גילוי שם הוי' בשם אלקים זהו ענין התחברות מי ואלה. וזהו יין המשמח אלקים. כי אלקים מורה שבחי' מי דשם הוי' מוסתר באלה. אבל היין שגורם התחברות מי ואלה לכן נק' המשמח אלקים. ולכן הלוים אמרו שיר על היין כי לוי הוא לשון התחברות דהיינו שיהי' התחברות בחי' מי ואלה: ד וכ"ז הוא ניסוך היין. אבל בסוכות הי' ניסוך המים בשמחה. והנה ניסוך היין הוא מלמטלמ"ע. וניסוך המים מלמעלמ"ט. והענין כי יין המשמח. הנה שמחה הוא דוקא מצד ההשגה. וכך יין הוא בינה דהיינו מה שאור אין סוף מתגלה בבחי' הבנה והשגה לכן הוא גורם שמחה. ולכן ניסוך היין נכתב בתורה שבכתב. בחי' ספר. בינה. אבל ניסוך המים אין מבואר בתורה שבכתב כ"א בתושבע"פ ערבים עלי דברי סופרים (ע"ז ל"ה ע"א) בחי' סופר ח"ע. וביאור הענין כי נכנס יין יצא סוד. שממשיך גילוי ההעלם דבחי' סוד הוי' כנ"ל. אך יש בחי' סדכ"ס. והיינו כי סוד הוי' זהו בחי' סוכ"ע אבל אוא"ס שלמעלה מבחי' סוכ"ע נק' סדכ"ס רזא דרזין. בחי' כי גאה גאה אדון הנפלאות וזהו ענין ניסוך המים שהוא גילוי ההעלם מבחי' סדכ"ס. והנה בחי' זו היא למעלה מגדר השגה לכן אין שייך שמחה כ"א רק ביטול. אבל בסוכות הי' גם ניסוך המים בשמחה גדולה. והיינו לפי שקדם יוהכ"פ בחי' תשובה שעי"ז העלי' לפני הוי' תטהרו לכן נמשך גם מבחי' מים ג"כ שמחה. דהיינו שמבחי' סדכ"ס יומשך ג"כ איזה גילוי בבחי' השגה. ולכן הי' השמחה גדולה יותר מניסוך היין:

ה והנה בכל הנסכים כתיב ונסכיהם רביעית ההין וגם בניסוך המים אמרו במשנה (סוכה מ"ח ע"א) צלוחית של זהב מחזקת ג' לוגין היה ממלא מן השילוח. וג' לוגין זהו רביעית ההין. ואיתא בזהר (שלח קס"ב ע"ב) כי רביעית ההין זהו דרגא דיוסף שהוא רביעאה לנהו"ע כי האבות נקראו נהורין עילאין. ויוסף הוא רביעאה להן. והיינו כמ"ש (וישב ל"ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף ואיתא במד"ר (וישב פ' פ"ד וילקוט ר"פ וישב) הקושיא הלא יעקב היו לו י"ב בנים ומהו יוסף דוקא. ותירצו שעיקר תולדות שלו נחשב רק יוסף לבדו. ולכן נק' יוסף דוקא רביעי לנהו"ע ובמקום אחר אמרו בזהר שג' אבות הם ג' רגלי המרכבה ויוסף רגלא רביעאה (וזהו הקדמה להבין ענין שמע"צ רגל בפ"ע). ולכן היו הנסכין במוספים. כי כל המוספין הם ג"כ בחי' יוסף תוס' אור שנמשך מלמעלה ל' יוסיף ה' שנית ידו והענין כי פי' אלה חולדות יעקב יוסף. היינו כי יעקב הוא בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה וז"ש הגדול הגבור בלא ו'. והנורא בוי"ו. שהוי"ו שהוא המשכה מעצמות אור א"ס ב"ה נכתב אצל יעקב דוקא. לפי שהוא בריח התיכון. אך המשכה זו שע"י בריח התיכון דיעקב זהו רק למעלה באצילות. אבל כדי שיומשך המשכה זו בבחי' גילוי גם למטה בבי"ע זהו רק ע"י בחי' יוסף. שעל ידו נמשך גילוי ההשפעה למטה דוקא. וזהו שעיקר תולדות יעקב דהיינו שיומשך גילוי השפע דבחי' יעקב למטה זהו ע"י יוסף דוקא. ולכן נק' יוסף רביעאה לנהורין עילאין שמה שעל ידו נמשך גילוי השפע למטה זהו רק חלק רביע לבד. וכמשל השפעת הרב לתלמיד שצריך לצמצם רק חלק קטן לבד ולהלביש בלבושים נמוכים לפי ערך השגתו של המקבל. משא"כ כשישפיע לו כפי השגתו בעצמו לא יוכל לקבל כלל. וכח השפעה זו נמשך מלמעלה מעצם השכל. וכמו"כ יובן למעלה שבחי' יוסף שעל ידו נמשך גילוי השפעה למטה זהו רק חלק רביע לבד. דהנה יש ד' עולמות אבי"ע וכמו"כ גם באצילות גופא יש אבי"ע. הכתר נק' אצילות. חו"ב קנה חכ' קנה בינה גימט' יש הם בחי' בריאה יש מאין. חג"ת יצירה שבאצילות. נה"י עשיה שבאצילות. וזהו שגילוי השפעה למטה בבי"ע ע"י בחי' יוסף הוא רק חלק רביע לבד. דהיינו בחי' עשי' שבאצילות נה"י. משא"כ אצילות בריאה יצי' שבאצילות אין יכולים להתגלות למטה. והנה אף שגילוי ההשפעה שע"י בחי' יוסף הוא רק חלק רביע. מ"מ כח ההשפעה נמשך ממקום גבוה ביותר דהיינו מלמעלה מהג' בחי'. כמ"ש המגביהי כו' המשפילי כו'. וזהו שכאן מפרש הזהר שמה שיוסף נק' רביעית ההין רביעאה לנהו"ע זהו למטה מהג' בחי'. כי רק חלק רביע כנ"ל ובדרוש דמי מנה מפרשים שם פי' ומספר את רובע ישראל. שבחי' הרביעית הוא למעלה מהג' בחי' מתדומ"ע חב"ד חג"ת נה"י כי הוא בחי' רעו"ד כ"ע. והענין ששניהם אמת. כי עצם ההשפעה דבחי' יוסף הוא רק חלק רביע לבד שלמטה מהג' בחי' דנהורין עילאין. עשי' שבאצי'. אבל כח ההשפעה הוא מעצמיות הכתר שלמעלה מהג' בחי':

ו ועתה יובן ענין שמע"צ רגל בפ"ע. דהנה הג' מועדים הם בחי' ג' אבות. פסח בחי' אברהם חסד. שבועות מ"ת שע"י שופר אילו של יצחק. וסוכות הוא בחי' ויעקב נסע סוכותה ושמע"צ זהו בחי' יוסף שנק' רביעאה לנהו"ע. והענין כי הג' מועדים שהם בחי' ג' אבות זהו רק המשכות בבחי' מקיף. אבל שמע"צ. הנה עצרת הוא לשון קליטה שיומשך כל ההמשכות דניסוך היין וניסוך המים (והמקיפים דסכך. ואו"פ ואו"מ דבחי' דעת שע"י הלולב) בבחי' גילוי בפנימי' בכנס"י. וגילוי השפעה בבחי' פנימיות שנק' בשם יחוד עליון זהו ע"י יוסף דוקא בחי' יסוד כנ"ל. ולכן שמע"צ זהו בחי' יוסף. ונקרא רגל בפ"ע אך צ"ל מה שבתורה כתיב רק שלש רגלים. דשמע"צ נכלל ג"כ בחג הסוכות ולא חג בפ"ע. והענין כי סוכות ושמע"צ זהו בחי' יעקב ויוסף. סוכות בחי' ויעקב נסע סוכותה כנ"ל ושמע"צ הוא בחי' יוסף והנה יעקב ויוסף הם שני ווי"ן. והם רק ו' אחד ורק שהמילוי של וי"ו הוא עוד ו'. שבלתי אפשר לומר אות ו' כ"א שיאמרו עוד ו' ויעקב הוא עצם הוי"ו. ויוסף המילוי שלו. והיינו כנ"ל בענין אלה תולדות יעקב יוסף. שיעקב הוא עצם ההמשכה דבחי' ו' שנק' בריח התיכון שממשיך מעצמות אור א"ס ב"ה. אך המשכה זו היא רק למעלה באצילות. ובחי' יוסף הוא שיומשך גילוי המשכה זו דבחי' יעקב בריח התיכון גם למטה בבי"ע. ולכן בחי' יוסף זהו רק המילוי דבחי' יעקב ואינו בחי' בפ"ע כלל. ולכן נכתב בתורה סוכות ושמע"צ חג אחד. כי שמע"צ בחי' יוסף אינו המשכה חדשה בפ"ע. כ"א רק שיומשך בחי' ויעקב נסע סוכותה בבחי' גילוי בפנימיות. משא"כ הג' מועדים הרי כל רגל הוא בחי' בפ"ע. פסח גילוי מדת החסד בחי' אברהם. שבועות בחי' יצחק כו'. ולכן נקראו שלש רגלים. משא"כ שמע"צ הוא רק שאותן ההמשכות בעצמן שבחג הסוכות יומשכו בבחי' גילוי בפנימיות לכן נכלל בחה"ס שנק' חג אחד. ומ"מ בגמ' נקרא שמע"צ רגל בפ"ע כי זהו בחי' יוסף שנק' רביעי לנהו"ע ונקרא רגלא רביעאה דמרכבה. וז"ש בזהר פ' ויגש דף ר"ח ע"ב ע"פ ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. דקאי על שמע"צ ע"ש. והיינו כי בז' ימי הסוכות מקריבים ע' פרים שהוא העלאת ע' שרים. וזהו דוקא בסוכות. שהוא רק המשכות מקיפים. ע"כ יכולים להעלות הע"ש ג"כ שיקבלו מבחי' מקיפים אלו. אבל שמע"צ שהוא בחי' עצרת קליטה בפנימיות ע"י בחי' יוסף כנ"ל. לכן כתי' עצרת תהי' לכם לכם דוקא דהיינו בכנס"י לבד. ואין לע"ש חלק בזה היחוד כלל. וזהו ולא עמד איש אתו דהיינו הע"ש. בהתודע יוסף אל אחיו שהוא בשמע"צ. כי עצרת תהי' לכם. לכם דוקא:

ע' בסד"ה עפ"י מאמר הזה"ק חיי שרה מאה שנה שמפרש ענין מאה שנה ועשרים שנה על חה"ס יעו"ש. וי"ל דשמע"צ הוא ההמשכה מבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה אין קץ מהבחי' דמאה ועשרים כו' והענין צ"ל מה שבהשלשה מוספים דר"ה ויוהכ"פ ושמע"צ הוא פר אחד משא"כ בכל השלש רגלים והענין כי בהשלשה זמנים הנ"ל דר"ה ויוהכ"פ ושמע"צ יש המשכה במלכות מאחדות פשוט דעצמות אור א"ס ב"ה. ולכן הם שווים בקרבן מוסף שבכולם רק פר אחד. דהנה בר"ה צ"ל בנין המל' דהיינו להמשיך תענוג במדת מלוכה. ונת' במ"א שא"א להמשיך מהבחי' גילוי התענוג שבסדר השתלשלות שהוא תענוג מורכב. תענוג שבחכמה תענוג שברצון ולכן מבחי' זו א"א להמשיך תענוג במדת מלוכה. כי במדת מל' אין שייך תענוג כלל לפי שאין דבר שחוץ ממנו וא"כ אין שייך על מי שיחול המלוכה. וע"כ צריך להמשיך התענוג במל' מבחי' מקור התענוג שהוא תענוג הפשוט שעשוע המלך בעצמותו. ולכן הקרבן מוסף שהוא התוס' אור במל' הוא פר אחד. וביוכ"פ צ"ל ההמשכה מאחדות פשוט בשביל מילוי הפגמים. וזהו ענין ההזאות אחת למעלה ושבע למטה וכמשנ"ת במ"א שבחי' אחת למעלה זהו בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן קדש דלא קיימא בחושבנא כלל. ומשם הוא ממלא כל הפגמים שבשבע למטה שהם הז"מ לפי שעיקר הפגם הוא בז"ת. וזהו ענין שהי' נכנס בבגדי בד כמשנ"ת בסוף ביאור השני דביום הזה יכפר שבלקו"ת. וענין ז' ימי הסוכות ושמע"צ זהו נמשך מהזאות דיוכ"פ. ולפי שסוכות הוא המשכה מלמעלמ"ט. לכן מתגלים תחלה השבע ואח"כ מתגלה הבחי' אחת בשמע"צ. ומה שנצרך בשמע"צ להיות המשכה גבוה מאח"פ דעצמות אוא"ס הוא בשביל היחוד שנמשך במל' בשמע"צ שהו"ע עצרת תהי' לכם. והכח על היחוד נמשך דוקא מאח"פ. וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן כו' אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון כו'. גם כי מה שנאצל רק ע"ס זהו לפי שכך עלה ברצונו הפשוט כו' וזהו באחדות פשוט דעצמות אור א"ס ב"ה. ותכלית המכוון דירה בתחתונים שהו"ע היחוד במל'. וכיון שנשלם המכוון מתגלה הענג הפשוט של עצמות המאציל. ולכן בשמע"צ רק פר אחד כו'. ביום השמיני שלח את העם וגו' על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו וגו' (מ"א ח' ס"ו) וארז"ל (שבת ל' א'. מ"ק ט' א') בשעה שבקש שלמה להכניס הארון להיכל קה"ק דבקו שערים כו' אמר כ"ד רננות ולא נענה כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך (דה"ב ו' י"ב) מיד נענה. וצ"ל למה דבקו שערים כו' והלא שלמה בנה את בהמ"ק ז' שנים ברוב טורח ויגיעה עצומה. והנה במד"ר (וארא ר"פ ח') יש דעה ששכח שלמה ועשה את הארון עשר אמות. ושערי ההיכל יו"ד אמות ואין אמה נכנסת באמה. אך מלשון הגמ' דבקו שערים משמע שהי' יכול ליכנוס שעשה אותו כדין אמתים וחצי כו' ורק שדבקו שערי' כו'. וא"כ הי' זאת מחמת חטא. וצ"ל מהו החטא. הנה כתי' (יהושע ג' י"א) ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם. דמשמע דארון הברית גופא הוא אדון כל הארץ. והענין כי ארון הברית הוא תשב"כ ותשבע"פ. הברית הוא לוחות הברית תשב"כ. והארון הוא תשבע"פ. שהיא הכלי לתשב"כ. שגילוי תושב"כ הוא בתושבע"פ דוקא כמו ולטטפות בין עיניך שאין ידוע כלל איך לעשות תפילין או כמו שבת דכתי' ל"ת כל מלאכה. והייתי סבור שטלטול משא בבית ממקום למקום זהו מלאכה. ובתושבע"פ מבארים ומגלים הכל. שטלטול משא זהו מדרבנן. ומלאכות הוא ל"ט מלאכות. ולכן נק' תשבע"פ ארון הברית שהיא כלי לגילוי תושב"כ. וזהו ארון לשון אור וגילוי כו' והנה כתי' (דברים ל"ג ד') תורה צוה כו' מורשה כו' א"ת מורשה אלא מאורסה (ברכות נ"ז ע"א) שהתורה היא בחי' כלה וכתי' (שיר ג' י"א) ביום חתונתו כו' דמשמע שהתורה נק' חתן כו'. והענין כי תושב"כ ותושבע"פ נק' חתן וכלה. ויובן זאת מענין אדם וחוה שרומזים ג"כ על תושב"כ ותושבע"פ. תושב"כ הוא בחי' אדם. זאת התורה אדם (במדבר י"ט י"ד). ותושבע"פ נק' חוה כי חוה ל' גילוי. וז"ש (תלים י"ט) יום ליום יביע אומר. יום נק' תושב"כ כמארז"ל (במד"ת ס"פ תשא) על משה כשהי' בהר מ' יום כשלמד עמו הקב"ה תושב"כ ידע שהוא יום. וכשלמד עמו תושבע"פ ידע שהוא לילה. וזהו יום ליום תושב"כ יביע כו' כמעין הנובע ממקורו שהוא הולך צר מאד רק נביעו בעלמא. ואין מתפשט לאורך ורוחב כו'. ולילה ללילה בחי' תושבע"פ יחוה דעת בבחי' גילוי לבאר ולפרש כל הדינים שבתושב"כ. ולכן תושב"כ נק' אדם בגימט' מ"ה שהוא ש' הוי' ותושבע"פ נק' חוה כי חוה בגימט' המילוי של ש' הוי' שהוא עולה י"ט כי המילוי הוא גילוי ההעלם כו'. והנה כמו שחוה נבנית מאדם. כמ"ש בראשית ב' כ"א) ויקח אחת מצלעותיו כו' ויבן ה' אלקי' את הצלע כו' לאשה. כמו"כ תורה שבעל פה שנק' חוה נבנה ומתהוה רק מתושב"כ שנק' אדם. כמו פרק השואל במסכת ב"מ נלקח מוי"ו דוכי ישאל איש כו' ו' מוסיף על ענין ראשון. והיינו כי כל ענין תושבע"פ הוא רק לבאר ולפרש כל פרטי תושב"כ. ולכן נק' ת"ח בוניך שבונים תושבע"פ מתושב"כ. וז"ש (מיכה ו' ב') והאיתנים מוסדי ארץ איתנים אותיות תנאים שהם מיסדים תושבע"פ שנק' ארץ ולכן נק' תושב"כ חתן. ותושבע"פ כלה וזהו מאורסה שתושבע"פ שנק' כלה מאורסת ומקודשת לתושב"כ:

ב והנה בבחי' המשכה מתושב"כ לתושבע"פ יש בזה אירוסין ונשואין כמ"ש בלק"ת ד"ה תו' צוה וביאור הענין הנה דוד אמר (תלים קי"ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. וצ"ל מהו נפלאות דאין הכוונה שיבין הפשט יותר טוב. כ"א שהוא ע"ד מ"ש (מיכה ז' ט"ו) כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות. והענין דהתורה נק' אדם וכמו שבאדם יש גוף ונשמה. ובנשמה יש דרך פרט ה' בחי' נרנח"י ובדרך כלל נק' נשמה ונשמה לנשמה. ויש ג"כ לבוש על הגוף. כמו"כ בבחי' התורה שנק' אדם יש ג"כ בחי' גוף כמארז"ל (חגיגה יו"ד ע"א) הן הן גופי תורה דהיינו עצם המצות. רמ"ח מ"ע נק' רמ"ח איברים דמלכא. ושס"ה ל"ת נק' שס"ה גידים. ויש שנק' לבושי תורה. שהוא כל הסיפורי מעשיות שכתוב בתורה כמו פרשת ואלה המלכים כו' שהי' זה כפשוטו ח' מלכי אדום לפני מלך מלך לבנ"י. אך שהי' מלובש ומרומז בהם ענין זמ"ל דתהו. ומלך השמיני הדר כו' המתקן כו' וכמו הלבוש שלובשים אותו לפי שעה ואח"כ פושטים אותו. כמו"כ לפי שעה הי' מלובש בהם כל ענין תהו ותיקון. ואח"כ מתו והיו כלא היו כו'. ומ"מ שרש הלבושים ממקום גבוה מאד כידוע שעל לבושים שורה מקיפים כו'. ויש ג"כ נשמתא דאורייתא. כמו מצית תפילין שהיא בחי' גופא כנ"ל. אך מה שעי"ז ממשיכים בחי' תפילין דמארי עלמא זהו בחי' נשמתא לגופא. וכידוע שזה בקש משה הראני נא את כבודך. והשיבו הקב"ה וראית את אחורי כו' קשר של תפילין כו'. ולכן הגליא שבתו' נק' גופא והסתים נק' נשמתא. ויש ג"כ בחי' נשמתא לנשמתא (כענין רזא דרזין). וזהו שבקש דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. שישיג מהגליא שבתורה. שהוא בחי' גופא. הסתים שהוא פנימיות התורה שנק' נשמתא לגופא. וזהו הנפלאות. וצ"ל רק גל עיני. כמארז"ל (במ"ר וירא פנ"ג סי' י"ט. וע' במד"ת סי' קמ"ו ע"פ פוקח עורים) הכל בחזקת סומים כו' ולעתיד יפתח הקב"ה עיניהם כמ"ש (ישעי' ל"ה) אז תפקחנה עיני עורים והראי' מהגר דכתי' ויפקח אלקי' את עיניה ותרא באר מים כו' שהבאר הי' מקודם ורק שלא ראתה כו'. וזהו גל עיני כו'. ועפי"ז יובן ענין אירוסין ונישואין כי כל ההמשכה והגילוי מתושב"כ לתושבע"פ שיבנה בחי' תושבע"פ. זהו רק מבחי' גופא דאורייתא לבד דהיינו מהגליא שבתו' מהאותיות שבתורה שנק' חיצוניות התו'. וע"ז כתי' וכדה על שכמה שהוא רק כד מים החכמה. ונק' נובלות חכ' שלמע' תו' כמ"ש בד"ה תורה צוה הנ"ל ובהביאור ע"ש ולכן נק' אירוסין אבל בחי' נשואין הוא כמ"ש והאדם ידע את חוה שהו"ע יחוד והשפעה פנימיות. דהיינו שיומשך לבחי' תושבע"פ גילוי פנימיות התורה שנק' נשמתא כנ"ל. וביאור הענין. כי ההמשכה מבחי' גליא וגופא דאורי' בתושבע"פ היינו שיתגלו המצות הכתובים בתושב"כ לידע היטב איך לעשותם. והרי התורה נתכוננה על שלשה עמודים זמן ומקום וכלים (ובלעדי ג' בחי' אלו אין שייך תו') כמ"ש בתשו' הרשב"א. ע' ביאור דארבין בסופו. וא"כ המשכה זו מתושב"כ לתושבע"פ הוא בדעה התחתונה דבחי' (תושבע"פ) ח"ת מל' שנק' ד"ת שנראה יש ודבר נפרד כו' אבל המשכת הגילוי מבחי' סתים נשמתא דאורי'. היינו גילוי הרוחניות של המצות כמו שלמעלה הוא סוכה ולולב כו'. שהם אורות עליונים שמיוחדים בתכלית היחוד ביחודו האמיתי איך שהוא למעלה מגדר זמן ומקום. והוא לבדו הוא כו'. והמשכת היחוד וגילוי זה בבחי' תושבע"פ היינו שיתגלה איך שהזמן והמקום והכלים גשמיי' ג"כ בטלים ומיוחדים ביחודו האמיתי ית' ממש. ומה שנדמה ונראה העולם ומלואו ליש זהו מקח טעות לגמרי כו'. וז"ש לע"ל (ישעי' י"א) כי מלאה הארץ דעה כו' דהנה תושב"כ ותושבע"פ נק' ג"כ שמשא וסיהרא. שמים וארץ. תושב"כ נק' שמים שם מים בחי' מים עליונים שמבחי' ח"ע ותושבע"פ נק' ארץ. והנה ארז"ל (חגיגה י"ד ע"ב) אל תאמרו מים מים. מים עליונים שמעל לרקיע זהו תורה שבכתב שנק' שמים כו'. ומ"ת זהו בחי' ארץ תושבע"פ. וצ"ל יחוד והתחברות הב' בחי' מים שהו"ע תושב"כ ותושבע"פ. וזהו כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ים הוא עלמדאת"כ ששם ביטול במציאות וכמו משה מן המים משיתהו. ויהי' גילוי ביטול זה גם בארץ שהוא תושבע"פ. וכמ"ש (ישעי' מ') ונגלה כבוד הוי' כו'. כי עין בעין יראו כו'. וזהו בחי' נשואין:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה