מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות על חג הסוכות
ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' חג לה' וגו' (פנחס כ"ט). הנה יוכ"פ הוא בעשור לחדש וסכות בחמשה עשר. ואיתא בזה"ק (ח"ג ק"ב ב') עשור מסט' דכנ"י. וחמשה דמלכא אינון. בחי' קודב"ה שנק' המלך הקדוש. וכמו"כ חגה"פ בחמשה עשר. בעשור לחדש ויקחו להם שה כו'. כי קרבן פסח הוא בבחי' מל' ולכן בעשור לחדש ואח"כ בחמשה עשר הוא יו"ט. ורק שסוכות הוא חמשה עשר בחדש השביעי שהוא למעלה יותר. והנה ענין יוכ"פ בעשור לחדש שהוא מסט' דכנ"י. היינו כי מלמעלמ"ט נק' בחי' מל' עשיראה דכולהו. שכתר או חכמה נק' ראשית. וכמו בנפש שיש עשר בחי' ג' שכליים ו' מדות והדבור הוא בחי' העשירי ומקבל מכל הט' בחי'. אך מלמטלמ"ע נק' כתר בחי' העשירי. וביוהכ"פ הוא עליית המל' בכתר רצה"ע כדי שיומשך סליחה ומחילה. וכמ"ש ארוממך אלקי המלך עליית המל' בבחי' רוממות עצמותו ית'. וזהו בעשור לחדש שהמל' שנק' עשיראה מלמעלמ"ט מתעלה בכתר שנק' עשור מלמטלמ"ע. אך כתר נק' עשור לשון דכר ולא עשירי כי עשירי הוא פרט. חלק העשירי. אבל עשור הוא כללות כל העשר והוא בחי' כ"ע מקור הנאצלים שכולל בעצמו כל הע"ס. ולכן בעשור מסט' דכנס"י שעליית המל' בבחי' כ"ע הוא ע"י התשובה של נש"י בעשי"ת ויוהכ"פ וכמו ארוממך כו'. מלמטלמ"ע. וענין חמשה דמלכא אינון הוא בחי' ת"ת דז"א דאצי' שהוא בחי' החמישית מלמטלמ"ע מל' נה"י ות"ת. וצ"ל דודאי החמשה הם למעלה מבחי' בעשור כו'. שהרי בעשור הוא מסט' דכנס"י והחמשה הם דמלכא כו'. וגם החמשה הם אחר העשר. וא"כ הם למעלה מהעשר. וכיון שבחי' בעשור לחדש דיוכ"פ הו"ע עליית המל' בכ"ע ובחי' בחמשה עשר הוא רק בחי' ת"ת דז"א. וא"כ הרי בחי' בעשור למעלה הרבה מבחי' בחמשה עשר דסוכות. והתי' בדרך כלל דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והנה מר"ה ועד יוכ"פ הוא בחי' שמאלו תחת לראשי. שמאלו הוא בחי' דין שמאל דוחה כו' ולכן הם ימי דין. אך הדין הוא בחסד כי שמאלא אתכלל בימינא והנה ע"י הדין דשמאלו נעשה התעוררות שיבואו לבחי' תשובה באמת והיינו מצד היראה מהדין באים לתשובה. וזהו שמאלו תחת לראשי שע"י שמאלו נעשה נשיאת ראש שבאים ביוהכ"פ לתשו"ע. והנה ע"י התשובה דכל נש"י שביוהכ"פ עי"ז מתעלה בחי' מל' מקור נש"י לבחי' כ"ע כנ"ל שבחי' בעשור לחדש הוא מסט' דכנס"י וא"כ בחי' בעשור לחדש הוא ע"י בחי' שמאלו תחת לראשי. ואח"כ בסוכות הוא בחי' וימינו תחבקני. הסכך בחי' חיבוק ומקיף כו'. מבחי' ימינו. והנה בימין יש ה' אצבעות ובס"י ע"ס במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש. וא"כ בחי' וימינו תחבקני דסוכות הוא מבחי' ה' אצבעות שמצד ימין כו'. וזהו בחי' בחמשה עשר לחדש. שהחמשה הם ה' אצבעות דבחי' וימינו תחבקני (ה"ח דאימא ה' עילאה). ובזה יובן איך שבחי' בחמשה עשר הוא למעלה מבחי' בעשור לחדש שהרי בחי' בעשור לחדש הוא ע"י שמאלו תחת לראשי כנ"ל. ובחי' בחמשה עשר כו' הוא בחי' וימינו תחבקני. ובחי' ימין למעלה מבחי' שמאל. וזהו התי' בדרך כלל עפי"ק:
ב ולהבין ביאור הענין צ"ל תחלה ענין בחי' בעשור לחדש שמסט' דכנס"י. דהיינו מחמת התשובה דנש"י שע"י בחי' שמאלו כנ"ל. הנה כתיב שובו אלי ואשובה אליכם. כי קודם התשובה הוא בחי' אב"א ונק' ריחוק. והתשובה היא החזרת פב"פ. וצ"ל מהו ענין החזרת פב"פ ואיך יכולים לבא לבחי' תשו"ע זו. צריך להקדים הדרוש שבלקו"ת ע"פ כי ביום הזה יכפר דרוש הב'. ונרשים בקצרה. הנה נמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. משמע שתלמוד מצד עצמו אינו גדול ופעם ארז"ל ות"ת כנגד כולם ובירושלמי ע"פ כל חפצים לא ישוו בה כו' משמע פסק הלכה שת"ת מצד עצמו גדול יותר כו'. כתיב והיו הדברים האלה ודברת כו' כמשנ"ת הקושי' באריכות בלק"ת שם. והנה פי' אחד כמו אחד הי' אברהם שאין כיוצא בו. שבדורו הי' אחד. ואח"כ הי' משה רבינו אחד בדורו. וכמו אחת היא יונתי וכמו"כ נק' ה' אחד שהוא לבדו הוא ואין שום דבר בלעדו. וכמאמר אתה הוא עד שלא נבה"ע ואתה הוא משנבה"ע. דכולא קמי' כל"ח. כי בשכמל"ו. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך. שמקור ההתהוות הוא רק מבחי' שם כבוד מלכותו והנה מצד בחי' מלכותך מכ"ע נראים העולמות ליש ודבר אבל למעלה מבחי' מל' דהיינו קמיה ממש כל"ח שהעולמות בטלים במציאות לגמרי. וזהו אחד היינו איך קמיה. ועי"ז נעשה ואהבת רצון אחד ליכלל וליבטל למעלה מבחי' מלכותך והיינו בבחי' אחד איך קמי' ממש. אך זהו רק בעת התפלה. אבל כדי שיוכל להיות כל היום נכלל ובטל בבחי' אחד ממש ע"ז כתיב והיו הדברים האלה ודברת כו'. שע"י עסק התורה יוכל להיות כל היום כלול ובטל באחד. והענין דכתיב עוטה אור כשלמה שהתורה היא בחי' לבוש להקב"ה. וכתיב לבושי' כתלג חוור. ושער רישי' כעמר נקא. כתיב הנותן שלג כצמר כו' משליך קרחו. קרח מים הנגלדים וכן שלג ג"כ גליד כו' אך קרח קשה ביותר ושלג אינו קשה. והנה קרח מים בראש ומים בסוף ובאמצע קרח. והוא ענין משלי שלמה חכמה בראש וחכמה בסוף. ובאמצע מתעלם החכמה ע"י המשל. וכמו"כ למעלה כתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח. שכדי שמבחי' ח"ע דאצילות יתהוו בחי' ראשי החיות דבי"ע חכמה דבי"ע הוא ע"י רקיע כעין הקרח בחי' הפרסא דאגלידו מיא דבחי' ח"ע דאצילות. ובחי' שלג היינו כמ"ש לבושי' כתלג כו' שהתורה נק' לבושי' עוטה אור כשלמה והנה התורה היא בחי' ח"ע ולכן כדי שיתהווה בחי' ח"ע מאוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר חכמה כמ"ש והחכ' מאין תמצא הוא ע"י צמצום והעלם דבחי' שלג. וזהו לבושי' כתלג ועפי"ק הוא ענין אבא יונק ממזלא כו'. אך שלג הוא העלם היותר דק מבחי' קרח כו'. ושער רישי' כעמר נקא הם הלכות התורה כמשנ"ת בלק"ת. שבתורה יש ב' הבחי' לבושי' ושער רישי' והנה יש מעלה בשער רישי' שהם בחי' עצמיות משא"כ לבושי' הרי הלבוש דבר נפרד מגוף האדם. ויש מעלה בבחי' לבושי' כתלג חוור שיש בהם תוקף הלבנונית ביותר מבבחי' עמר נקא. והטעם כי מבחי' לבושי' כתלג חוור צ"ל כפיית הדינים א"כ יש בהם לבנונית יותר והנה כיון שהתורה היא בחי' לבושי' כו' ושער רישי' כו' א"כ מלובש בתורה פנימיות אוא"ס ב"ה ממש איך קמיה כל"ח. ובחי' לבושי' ניתן לנו ע"י התורה ולכן כשמלביש מחו"ד של הנפש בהתורה שהיא בחי' לבושו של הקב"ה א"כ הרי נכלל בבחי' אחד ממש. וכמו שנים שמתכסין בטלית אחד. ולכן מצות תלוים בזמן משום כי מצות המלך כו'. ובתורה כל העוסק בתורת עולה כו' כי התורה היא המשכה מבחי' אחד ממש שלמעלה מבחי' מקור הזמן כו':
ג והנה ע"י עסק התורה יכולים לבא לבחי' תשובה עילאה מלמעלמ"ט בחי' החזרת פב"פ. והיינו כי התורה היא בחי' חכמתו ורצונו חכמה היא בחי' פנימיות חכמת אדם תאיר פניו ולכן כשמקשר שכלו בתורה ממילא נמשך מלמעלה הגילוי מבחי' פנים עליון ח"ע ורצה"ע. וא"כ נעשה התקשרות הנפש בבחי' ח"ע ורצה"ע. ועסק התפלה ואהבת כנ"ל רצון אחד פשוט ליכלל באחד זהו תשובה עילאה החזרת פב"פ מלמטלמ"ע. וזהו הקדמה להבין החילוק בין יוכ"פ לסוכות. והנה זה לעומת זה עשה אלקים שכמו שיש עשר בחי' בקדושה כן יש עשר בחי' בלעו"ז. וכשמקשר ומעמיק שכלו בתורה עי"ז מעורר למעלה בחי' ח"ע. אבל כשמעמיק ומלביש שכלו בגשמיות בהיתר מעורר חכמה דנוגה. ובאיסור ח"ו חכמה דג"ק. דהנה האדם הוא בעל בחירה וכתיב בצלם אלקים עשה את האדם ולכן ניתן כח באדם שכשמקשר עשר בחי' הנפש באלקות יהי' יכול לעורר למעלה בכל הע"ס עליונות דאצי' אפי' בבחי' ח"ע ורצה"ע. ע"י עסק התורה בבחי' ח"ע וע"י אהבה בבחי' חסד עליון. וע"י איזהו גבור הכובש את יצרו בבחי' גבורה כו'. אבל כשפוגם ומלביש עשר בחי' הנפש בתאוות גשמיות מעורר בלעו"ז כנ"ל. הנה לזה נתקנו עשרת ימי תשובה כנגד עשר בחי' הנפש. והיינו לתקן עשר בחי' הנפש ולהעלותם מלעו"ז שיתהפכו כל העשר בחי' לאלקות. ובכ"י נתקן בחי' א' מהנפש עד שביוהכ"פ נתקנים כל העשר בחי' שיהיו כולם לה' לבדו וזהו עיקר התשובה דיוהכ"פ בכל העשר בחי' הנפש. והכח לתשובה זו הוא ע"י שמאיר מלמעלה בחי' שמאלו תחת לראשי פי' תחת לראשי שע"י שמאלו נעשה הגבהת ראשי שהו"ע שכל ומדות מהתלבשותם בגשמיות. והנה ע"י בחי' שמאלו תחת לראשי שבאים לבחי' תשו"ע שיתהפכו כל עשר בחי' הנפש לאלקות עי"ז גורמים למעלה עליית המל' מקור נש"י בכל הע"ס עד בחי' הכ"ע כנ"ל שעשר בחי' הנפש יכולים לעורר בכל הע"ס כו'. וזהו בעשור לחדש שהו"ע עליית המל' בבחי' כ"ע שנק' עשור כנ"ל כדי שיומשך משם סליחה ומחילה. ועלי' זו הוא מסט' דכנס"י דהיינו ע"י התשו"ע בכל עשר בחי' הנפש על ידי בחי' שמאלו כנ"ל:
ד ועתה צ"ל ענין ובחמשה עשר לחדש שלמעלה מבחי' בעשור. והנה בחי' ובחמשה כו' הוא בחי' ה' עילאה ובעשור הוא בחי' יו"ד. והנה אברהם קראו אותו בתחלה אברם. ואח"כ נתוסף לו ה' ונק' אברהם. ואח"כ בכל התורה נקרא רק אברהם בה'. וצ"ל כי אב רם הוא בחי' שכל הנעלם מכל רעיון בחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא. ומה שנתוסף לו ה' זהו בחי' ה' עילאה והרי היו"ד למעלה מהה'. והענין כי היו"ד בחי' ח"ע זהו עצם השכלת השכל לעצמו. אבל ה' בינה זהו הבנת והשגת השכל היטב כדי שיוכל להיות השפעת גילוי השכל לזולתו. ובחי' גילוי והתפשטות השכל גם לזולתו נמשך מלמעלה מבחי' עצם השכל כו'. וז"ש ומבני יששכר יודעי בינה כו' וארז"ל אפי' בדורו של משה לא אשתכח כוותייהו. דכתיב ואקח מכם אנשים חכמים וידועים ונבונים לא אשתכח. וביאור הענין למעלה הנה היו"ד יש בו ג' בחי'. קוץ העליון. ועצם היו"ד. וקוץ התחתון. אשר הקוץ התחתון נמשך ומתפשט לתוך הה"א. ושרש קוץ התחתון הוא בקוץ העליון. והנה החילוק שבין אות לקוץ. כי אות הוא כלי לאיזה גילוי כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות ב' בתים שנק' בית כו' וכן שמות מורים ג"כ על איזה גילוי. אבל קוץ אינו בחי' גילוי כ"א רמיזא בעלמא ע"ד לחכימא ברמיזא כו' והנה הארת אוא"ס שנמשך בסדר השתלשלות מתלבש ומתגלה באותיות ושמות כו'. אבל עצמות אוא"ס ב"ה סדכ"ס אין יכול להתלבש לא בשום אות וכלי כלל. כ"א רק בבחי' קוץ של היו"ד כו' וא"כ הקוץ הוא רמיזה על בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה שהוא בחי' עצם היו"ד. וכיון שקוץ התחתון נמשך מבחי' קוץ העליון א"כ מלובש בהה"א בחי' קוץ העליון שלמעלה מעצם היו"ד ועי"ז הוא הכח בה"א עילאה שיומשך ויתפשט גילוי החכמה למטה ועפי"ק הוא ענין התגלות עתיק בבינה דוקא. ובחי' עתיק הוא מקור התענוג שלמעלה מבחי' ח"ע וכמ"ש אז תתענג על הוי'. למעלה מבחי' היו"ד דשם הוי'. ולכן שופר הוא בבינה דוקא בחי' ונהר יוצא מעדן שהנהר הוא ההמשכה מבחי' עדן מקור התענוגים. וזהו המעלה בה' עילאה יותר מבחי' יו"ד. וזהו העלי' מאברם לאברהם. ולכן ה' הוא ה' בחי' נגד ד"א הוי' ובחי' החמישית קוצו של יו"ד דהיינו שבה' עילאה מתגלה גם בחי' החמישית דקוצו של יו"ד כו'. והנה בתורה יש ג"כ המשכת בתי' ה' עילאה וזהו ענין חמשה חומשי תורה. וזהו שאמרו רז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה והב' נגד נשמע. אשר הב' כתרים הוא ב' בחי' דכ"ע. רצון וגם פנימיות הכ"ע תענוג עליון מקור התענוגים. וא"כ בתורה מלובש גם בחי' פנימיות הכתר תענוג עליון שהוא ענין התגלות עתיק שבבינה ה' עילאה. והוא ענין ה' חומשי תורה. וזהו ענין סוכות בחמשה עשר לחדש. אשר החמשה הם למעלה מבחי' בעשור. והיינו כי החמשה הם בחי' ה' עילאה. שלמעלה מבחי' בעשור שהוא בחי' יו"ד. כי בסוכות נמשך מקיפים מבחי' ה' עילאה. וזהו ענין הסכך שהוא בחי' וימינו תחבקני ה' אצבעות הימין בחי' ה' חסדים דבינה ה' עילאה. ומ"ש בזהר חמשה דמלכא אינון שהוא בחי' ת"ת היינו מצד אור הבינה שמאיר בת"ת. והנה ע"י עסק התורה נמשך ג"כ מקיפים מבחי' ה' עילאה וז"ש ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שע"י הבל הדבור בתורה נמשך אור מקיף. וכמו סוכות וימינו תחבקני כמו"כ התורה נתנה בימין כמ"ש מימינו אש דת למו. אך צ"ל דהלא בחי' יוכ"פ שבעשור לחדש הוא ענין עליית המל' בכתר שלמעלה מהחכמה כנ"ל א"כ איך בחי' בחמשה עשר לחדש שהוא בחי' ה' עילאה גבוה יותר. והענין כי בכתר יש שני בחי' חיצונית ופנימיות. רצה"ע ותענוג עליון. ועליית המל' בכתר ביוהכ"פ הוא רק בבחי' רצה"ע חיצוניות הכתר. וזהו ארוממך לנוכח כו'. וע"י עלייתה ברצה"ע נמשך משם סליחה ומחילה כו'. אבל סוכות בחי' בחמשה עשר כו' הוא בחי' ה' עילאה אשר בה' עילאה הוא התגלות עת"י פנימיות הכתר. והיינו משום כי בעשור הוא מסט' דכנס"י שהוא ע"י תשו' ואתעדל"ת מלמטה כו' ע"כ העלי' רק בחיצונית הכתר. אבל בחי' פנימיות הכתר הוא למעלה מבחי' אתעדל"ת. אבל סוכות הוא המשכה בבחי' אתעדל"ע מלמעלמ"ט. וזהו חמשה דמלכא אינון כו'. ולכן נמשך גם מבחי' פנימיות הכתר בבחי' חיבוק ומקיף. והיינו ענין התגלות עתיק שבה' עילאה. ומ"מ יש מעלה גדולה יותר ביוהכ"פ על סוכות. כי ביוהכ"פ אעפ"י שהעלי' ע"י בינה הוא בחיצונית הכתר א"א אבל הוא בבחי' אור הכתר בעצמו ממש ולכן אין יוכ"פ מתייחס בפסוק לבחי' בינה כ"א לבחי' הכתר בעצמו וזהו בעשור וכנ"ל. ורק שהעלי' הוא ע"י בינה. אבל בסוכות אעפ"י שנמשך מבחי' פנימית הכתר עתיקא אך זהו מבחי' עתיקא שמתגלה בבינה. ולא מבחי' עתיקא עצמו ממש. לכן מתייחס סוכות לבחי' ה' עילאה בחמשה עשר כו'. וביאור הענין הוא כמארז"ל כנס"י שאלה שלא כהוגן ויבא כגשם לנו. והקב"ה השיב כהוגן אהי' כטל כו' יוהכ"פ הוא בחי' גשם באתעדל"ת אתעדל"ע. אבל סוכות הוא בחי' טל שלמעלה מאתעדל"ת כמ"ש באריכות בלק"ת בד"ה האזינו הא'. ובתורה יש ג"כ ההמשכה דבחי' טל. כמארז"ל טל תורה מחייהו. והנה כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. פי' בחי' על תחי' שעתיד להזריח לע"ל בפנימיות כעת בסוכות נמשך בבחי' צל ומקיף כו':
בסוכות תשבו שבעת ימים וגו'. בזהר פ' אמור (דק"ג ע"ב) ואמר ר' אבא כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסוכות. בקדמיתא תשבו (ל' נוכח) ולבתר ישבו (ל' נסתר). אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. וקודם לזה שם אמר ג"כ ר"א שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה ה' והכוונה לפרש שהשבעת ימים עצמם הם נק' אושפיזין לפי שהם יומין עילאין ולא כז' ימי הפסח שהם יומין תתאין דמל' ולכן אין גומרין בהם ההלל. אבל בכל ימי החג גומרים ההלל לפי שהם יומין עילאין ולהם נאמר זה בסוכות תשבו אתם השבעת ימים ומ"ש אח"כ כל האזרח כו' ישבו בסוכות זהו לבני עלמא הם נש"י שלמטה וע"כ נאמר בלשון נסתר ישבו כו' והנה כמו למטה הסוכה היא בפ"ע והאדם יושב בהן כמו"כ למעלה צ"ל ג"כ כן. שהסוכה היא מדרגה בפ"ע והאושפיזין יושבין היינו שנשפלים ומתלבשים בסוכה והוא מלמעלמ"ט. ולמטה בנש"י זהו מלמטלמ"ע. ולהבין ענין האושפיזין והסוכה ילה"ק הפסוק זכרתי לך חסד נעוריך וגו' [שהקדים שם בזהר לפני פסוק זה דבסוכות ואמר שם דא עננא דאהרן כו'. ונהירו עלך אהבת כלולותיך דאשתכללו לך כו' ע"ש]. פי' נעוריך היינו כשהיו נש"י בבחי' נער קטנות שזהו מיד כשיצאו ממצרים כדכתיב (הושע י"א א') כי נער ישראל ואהבהו וממצרים כו' והי' העבודה רק בבחי' אחור דהיינו שכנס"י היו בבחי' אב"א. וזה הי' כל משך דור המדבר וזהו לכתך אחרי במדבר ופי' חסד נעוריך היינו החסד עליון שהמשיך והאיר המאציל ית' לכנס"י בימי נעוריך כדי לתקנה להיות פב"פ. והנה כשכנס"י היא בבחי' אב"א אזי מהע"ס של בחי' פנים אין כ"א נקודה א' מה שבסוד שרש. וע"כ נצרך לבנות בכנס"י ע"ס של בחי' פנים שתהי' פרצוף שלם של ע"ס דבחי' פנים. והנה בנין הוא ע"י מדת חסד דוקא כמ"ש (תלים פ"ע) כי אמרתי עולם חסד יבנה. וכתיב (ישעי' ט"ז ה') והוכן בחסד כסא (ומה שמל' בנינה מהגבורות זהו הע"ס דבחי' אב"א שעל ידם השפעת החיות בעולמות בבחי' העלם והסתר. אבל בנין הע"ס דבחי' פנים כדי שיהי' יחוד פב"פ להיות גילוי אלקות בעולמות. בנין זה הוא ע"י חסד דוקא). והנה על המשכת חסד עליון לכנס"י לתקנה לבחי' פב"פ כתיב זכרתי לך כו'. ופי' זכרתי יש בזה שני פירושים הא' כפשוטו לשון זכירה ומה ששייך על המשכה זו הלשון זכירה הענין ע"ד מה שאמרה חנה (ש"א א' י"א) ה' צבאות (זהו נו"ה כשנמשך על ידם פנימיות השפע במל' שנק' בשם יחוד) אם ראה כו' בעני אמתך וזכרתני. דהפי' כי חנה בשרשה למעלה זהו מל' דקדושה כנס"י ושיומשך יחוד עליון בכנס"י שלא תהי' עקרה כ"א שיהי' בחי' לידה כו' עד עקרה ילדה שבעה כו' (שם ב' ה') וזהו וזכרתני וכמ"ש (ויצא ל' כ"ב) גבי רחל ויזכור אלקים את רחל. וזהו אזכיר את שמי (יתרו כ' כ"ה) שמי הוא בחי' מל' והמשכת היחוד בבחי' מל' זהו אזכיר את שמי וז"ש אח"כ אבוא אליך וברכתיך ע"ד ואבואה אליה שמהיחוד עליון שבמל' יומשך אח"כ להיות יחוד אוא"ס בנש"י למטה כו'. וזהו ג"כ ענין מלכיות וזכרונות. מלכיות זהו בנין עצם מדת מל' וזכרונות הו"ע המשכת היחוד במל'. כי יש זכירה ופקידה וזהו זכרוננו ופקדוננו זכרנו כו' ופקדנו כו'. וכן בר"ה במוסף כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש כו'. מתחלה זכירה ואח"כ פקידה. ובזהר (ח"א קט"ו ע"א) אי' זכירה בדכורא ופקידה בנוק'. כי זכירה היינו העלאת המקבל במחשבת המשפיע להשפיע למקבל ואח"כ כשנמשך השפע להמקבל נק' פקידה. כענין וה' פקד כו' חייב אדם לפקוד כו' ובזהר איתא כד דכיר מלכא למטרוניתא. ולכן מה שהמאציל העליון המשיך והאיר מדת חסד עליון לכנס"י לתקנה לבחי' יחוד פב"פ נקרא המשכה זו בשם זכירה זכרתי לך חסד כו'. והפי' השני זכרתי לשון זכר היינו כי החסד המתקן אותה הוא אז בבחי' דכר ומשפיע לכנס"י. אעפ"י שמצד עצם מדת חסד עליון שהוא למעלה מעלה מבחי' מל' כמשי"ת אי"ה הוא למעלה מבחי' דכר ומשפיע לכנסת ישראל ורק שברצון המאציל העליון ית' נשפל ונמשך להיות בחי' משפיע לכנס"י. וזהו זכרתי לך חסד כו' שהמשכתי את החסד עליון שלמעלה מעלה מבחי' מל' להיות בחי' דכר ומשפיע לכנס"י כדי לבנותה ולתקנה כנ"ל והנה לכאורה הב' פירושים הם כמו שני הפכיים. כי זכרתי לשון זכירה שייך רק על דבר קטן הרחוק מאד ריחוק הערך שאין ערוך כלל. ובנקל לשכוח ע"ז לגמרי ע"כ שייך זכרון לזכור ע"ז. ופי' הב' לשון דכר ומשפיע להיות יחוד כו' הרי אזי הוא כדבר אחד ממש דהיינו יחוד עצמי שנעשה כעצם א' ממש. וכמ"ש (בראשית ב' כ"ד) והיו לבשר אחד. אך הענין כי מצד המאציל העליון שלמעלה מגדר בחי' יחודים שייך רק זכירה אבל ע"י הזכירה נמשך ונשפל אח"כ החסד עליון להיות בחי' דכר ומשפיע להיות יחוד עצמי ממש כו'. וזהו הרבותא דזכרתי לך חסד כו'. גם עוד הפי' שזה החסד יומשך מהבחי' העליונה יותר שנק' בשם זכר. וכענין שנת' במ"א היתרון מעלה בשבת שבתון הוא על שבת שבתון היא:
ב ומתחלה צ"ל ענין בחי' חסד זה. בזהר (שם) פי' דא עננא דאהרן דנטיל בחמש אחרנין והיינו חסד דאבא שהוא הראשית והכללות של כל הה"ח הנמשכים אח"כ עד בחי' חסד שבהוד דאבא. ומה שאהרן הוא חסד דאבא. ידוע כי בחי' כה"ג וסגן וכהן הדיוט הם בג' בחי' של קו הימין חח"ן. וא"כ הכה"ג הוא בבחי' חסד דאבא. וכדי להבין למה דוקא בחי' חסד דאבא הוא המתקן את כנס"י לבחי' פב"פ דהיינו לבנותה פרצוף שלם של ע"ס דבחי' פב"פ. צ"ל תחלה ההפרש בין אהבה דאברהם הנק' אהבת עולם ובין אהבה דאהרן (כהנא רבא) הנק' אה"ר. אה"ע זהו מלמטלמ"ע לפי שנמשכת מבחי' התבוננות שזהו רק בחי' שמיעה. שמע ישראל כו' וכמו עד"מ מי ששומע ציור בנין מפואר של ארמון מלך. אעפ"י שמבין ומשיג היטב במוחו ומחשבתו הדר תפארת בניינו. אך עדיין לא ראה אותו. ע"כ כל מה ששומע ומשיג יותר תגדל ותתרבה אצלו התשוקה במאד לבוא אליו ולראותו. וכמו"כ בעבודת השי"ת ע"י שמתבונן ומשיג במוחו היטב איך שהוי' אחד. אני הוי' לא שניתי דכולא קמי' כל"ח בטל במציאות לגמרי. שזהו רק בחי' שמיעה. עי"ז נעשה העלאת הנפש מלמטלמ"ע בבחי' תשוקה וצמאון וכלות הנפש ממש לצאת מבחי' החשך והסתר של העולמות המעלימים ומסתירים כו' וליכלל וליבטל ביחודו האמיתי ית' וזהו פי' אהבת עולם מה שבבחי' עולם שהוא העלם (דהיינו רק בחי' שמיעה בד כנ"ל) יכול להיות אהבה ליחודו האמיתי ית' הוא רק העלאה מלמטלמ"ע כמ"ש (חבקוק ג' ו') הליכות עולם לו. וזהו מדת חסד לאברהם. חסד דז"א דאצי' שמקבל רק מהבינה כונן שמים בתבונה משלי ג' כ') שנה"י דאימא נעשו מוחין לז"א. ובינה בחי' שמיעה. וזהו לך הוי' הגדולה כו' (דה"א כ"ט י"א) שהו"ע העלאת המדות מלמטלמ"ע שנמשך מבחי' לך בגימט' נשע"ב בחי' שמיעה. אבל אה"ר דאהרן אשר אהרן אותיות נראה. אשר עין בעין נראה כו' ועננך כו' (שלח י"ד י"ד) (עננא דאהרן) היינו האהבה הנמשכת מבחי' ראי' אשר אין דוגמתה כלל. וכמו עד"מ בגשמיות מי שרואה הד תפארת היכל המלך אין שייך אז צמאון ותשוקה. כ"א רק תענוג שמתענג אז. ומרווה צמאונו. כמו"כ יובן בעבודה שכשיש בחי' ראיה חושיית ממש ביחודו האמיתי ית' איך שהוא יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו ממש. אזי אין שייך תשוקה וצמאון לצאת מהחשך וההסתר ולבוא לבחי' זו כיון שהוא בבחי' ומדרגה זו ממש בבחי' ראי' וביטול אמיתי ממש. כ"א בחי' אה"ר בתענוגים שמרווה צמאונו ומתענג תענוג שאין לו קץ ותכלית כלל. ומ"מ שייך אז ג"כ בחי' התלהבות ורשפי אש האה"ר אך באופן אחר דהיינו מלמעלמ"ט שיומשך התגלות יחודו האמיתי ית' מלמעלמ"ט בעולמות שגם העולמות לא יסתירו ע"ז. שיהי' דירה בתחתונים ממש. וזהו"ע כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו (חלים קל"ב ט') וידוע בזהר בכ"מ שצדק הוא בחי' גבורות וגם רננה הוא בבחי' גבורות כידוע בענין רננא ברמשא והרי כהנים הם מבחי' קו הימין חסד אלא שזהו בחי' גבורות ורשפי אש האה"ר שבבחי' ראי' ותענוג דחכמה. ולכן נק' הכה"ג איש חסידך כמ"ש בת"ז (בהקדמה ד"ג זח"ג רפ"א) איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דילי' לייחדא קובהו"ש בתחתונים שעבודתו א"ז לצורך עצמו למלאות תשוקת נפשו הצמאה אחרי שהוא בבחי' ראי' ותענוג ממש ובבחי' ראי' ממש ביחודו האמיתי ית' שייך רק שני בחי' או ביטול אמיתי כענין ונחנו מה חכמה כח מה כו' או תענוג ממה שמרווה צמאונו ואין שייך בבחי' זו צמאון כלל כו'. ומה שיש בהם התלהבות רשפי אש ותעצומות האה"ר הוא רק מלמעלמ"ט שגם העולם לא יסתיר ע"ז. וא"כ כל עבודתם בבחי' גבורות ורשפי אש הלזה הוא רק בשביל שכינת עוזו ית' לייחדא קובהו"ש בתחתונים ממש. ולכן נק' איש חסידך כו' וחסידיך ירננו כו'. ואה"ר זו נמשך מבחי' חסד דאבא. כי חסד הוא אהבה וחכ' הוא ראי' איזהו חכם הרואה (תמיד ל"ב) וחכמים נק' עיני העדה. וא"כ פי' חסד דאבא היינו האה"ר הנמשכת מבחי' ראי' והנה כמו שלמטה בנפש שאה"ע הנמשכת מבחי' שמיעה דבינה היא מנמטלמ"ע. ואה"ר הנמשכת מבחי' ראי' דחכמה היא מלמעלמ"ט. כמו"כ למעלה מבחי' מדות דבינה נעשה כל העלאות הגבוהות ביותר. עי' בתניא פ"נ בענין מדרגת האהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף שמבחי' בינה. אבל מבחי' חסד דאבא בחי' ראי' נמשך להיות בחי' מלמעלמ"ט דהיינו שיומשך התגלות אלקות ויחוד אוא"ס ב"ה בעולמות להיות דירה בתחתונים ממש. כי למטה בנפש מה שאה"ר הנמשכת מראי' זהו מלמעלמ"ט זהו רק בחי' רצון ותשוקה על מלמעלמ"ט. אבל למעלה חסד דאבא זהו עצם אלהותו ית' ממש ואוא"ס שורה בחכ"ע בחי' איהו וחיוהי חד כו' א"כ מה שחסד דאבא הוא מלמעלמ"ט היינו להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה מלמעלמ"ט בפועל ממש כו'. והנה התגלות אלקות בעולמות בי"ע צ"ל ע"י מדת מל' מקור דבחי' עולמות ומלאכים ונשמות דבי"ע. וכדי שיומשך ע"י מדת מל' התגלות אלקות בבי"ע נצרך לבנות בבחי' מל' ע"ס של בחי' פנים. דהיינו ע"ס שיהיו כלים שיומשך על ידם גילוי פנימיות אוא"ס בעולמות ע"י יחוד פב"פ. ולכן נמשך ונשפל מדת חסד עליון דאבא לבנות בכנס"י ע"ס של בחי' פנים ולתקנה להיות פב"ב. משא"כ מחסד דאימא אין יכול להיות בנין המל' בבחי' פב"פ לפי שבינה היא בחי' שמיעה שממנה נמשך להיות רק העלאות מלמעלמ"ע כנ"ל. וזהו פי' זכרתי לך חסד. שהחסד המתקנה לבנותה בבחי' פב"פ הוא מבחי' דכר דהיינו חסד דאבא. ולא מבחי' נוק' דהיינו מחסד דאימא. כמו עד"מ למטה שמיעה זהו בחי' מקבל ששומע מזולתו. משא"כ ראי' היינו שרואה בעצמו. כמו"כ בחי' מוח בינה אינה עצם השכל וסברא. כ"א תפיסת והבנת השכל. ועצם השכל וסברא זהו בחי' חכמה שנק' אבא. ובינה היא רק בחי' נוק' מקבל מחכ'. ויובן עוד מה שחסד דאבא נמשך לכנס"י לתקנה. דהיינו מטעם שהוא הראשית של הה"ח דאבא והוא כוללם ונק' יומם דאזיל עם כולהו יומין (מאו"א יו"ד ח' ועי' בי"נ שם) כי לפי שהוא החסד הראשון שבחכ' ע"כ שרשו מבחי' מקור החסדים דכתר דלית שמאלא דהיינו מבחי' ורב חסד שמלובש בחכ' דהיינו שיש בו מבחי' ורב חסד ממש. ואור החסד אינו מתעבה. דהיינו כמו שהוא למעלה בעצמותו כמו"כ נמשך למטה מטה ממש. ולכן נק' חסד מים. כמו מים שיורדין מגבוה לנמוך. דכמו שהם למעלה במקום הגבוה יורדין בשלימותן ועצמותן למקום היותר נמוך בלי שינוי וגרעון כלל. כמו"כ אור החסד כמו שנמשך ממקורו למעלה כמו"כ הוא מתפשט ונמשך למטה מטה עד המקבל היותר אחרון בלי שינוי וגרעון כלל. ולכן דוקא חסד דאבא נמשך ומתפשט לבחי' מל' לבנותה ולתקנה. אעפ"י שח"ע היא ראשית האצי' ובחי' מל' היא אחרית באצי' סופא דכל דרגין. אך לפי שבחסד דאבא מלובש בחי' ורב חסד דכ"ע שאור החסד אינו מתעבה ע"כ כו'. גם לפי שיש בו מבחי' מקור החסדים דכתר שהוא בחי' אל"ף פלא הממתיק דין דאד' לכן על ידו נעשה מיתוק הגבורות והצמצומים דבחי' אב"א כו' שתחזור להיות פב"פ כו'. ג ופי' חסד נעוריך. דכמו שעפ"י פשוט שהחסד קאי על כנס"י החסד שעשית בימי נעוריך דהיינו מ"ש אח"כ לכתך אחרי כו'. וא"כ בחי' נעוריך זהו למעליותא. כמו"כ לפי' הזהר שמפרש החסד עליון דאבא שהאיר לכנס"י בימי נעוריך כו' ג"כ מובן ומשמע דבחי' נעוריך זהו למעליותא שמחמת המעלה דבחי' נעוריך האיר לה המאציל העליון את החסד דאבא לתקנה כנ"ל. וענין המעלה דבחי' נעוריך. יש בזה ב' פי'. א' דפי' וענין מעלת נעוריך הוא ע"ד המעלה דכרובים כרביא אנפי זוטרי דהיינו שמקטינים א"ע מצד הביטול שיהי' קטן מאד בעיניו ע"ד קטנתי. כי קטן יעקב כו'. וזהו ג"כ המעלה שיש בבחי' נעוריך דהיינו מה שמקטינים עצמם מאד. וזהו הבתי' שנק' כנס"י בחי' עני עניה ענתות (בזח"א ויחי) תפלה לעני כו' (תלים ק"ב) סיהרא ללמגר"כ. שזהו ביטול המקבל בתכלית כמו שצריך להיות שיודע שהוא רק מקבל שמצ"ע אין לו כלום ע"כ הוא בטל ושפל בעיניו שאינו שום מהות כו'. וזהו בחי' ענוה שיש בכנס"י ומצד זה יכולה לקבל אורות היותר עליונים דהיינו מכל הע"ס גם מג"ר דאצי' ולכן ע"י ביטול זה דבחי' נעוריך היא כלי לקבל בחי' חסד דאבא שהאיר לה כדי לתקנה. וזהו חנוך לנער כו' גם כי יזקין כו' (משלי כ"ב ו') שגם כי יזקין שיהי' לו מוחין דגדלות עכ"ז צ"ל בו המעלה והביטול דבחי' נער כשלא הי' לו מוחין שאז הי' בטל ושפל בעיניו. כדי שיהי' יכול לקבל מוחין דגדלות היותר גבוהים. פי' הב' דבחי' נעוריך זהו אה"ע הנמשך מבחי' חסד לאברהם שהוא האהבה הטבעי' שבנפש הירושה לנו מאבותינו. ומה שנק' חסד נעוריך הוא מצד ב' טעמים. הא' לפי שאה"ט הלזו היא ישנה באדם מיד גם בעודו נער עדיין לפי שהיא באה בירושה מהאבות כו'. הב' כמשנ"ת ע"פ בנעוריה בית אביה שזה קאי על האהבה הראשונה אה"ט שהיא כאהבת הבן אל האב שהוא למקור חוצבו שנלקח ממנו כמו"כ האה"ט של הנשמה אעפ"י שהיא אהבה עצמיות לאלקות לא מחמת טו"ד. אבל האהבה היא רק לבחי' מאלקות שהוא שרשה ומקור חוצבה של הנשמה דהיינו לבחי' חיי החיים כו'. וע"כ נק' אז בנעוריה בית אביה וזהו ג"כ חסד נעוריך כו' ונק' לכתך אחרי כו'. כי מה שהוא חיי החיים של העולמות והנשמות זהו רק בחי' אחרונה מאוא"ס ב"ה בחי' אחרי הוי'. אחוריים וחיצוניות. וצריך להיות תחלה האהבה דבנעוריה בית אביה לכתך אחרי ואח"כ נמשך החסד עליון דאבא לבחי' כנס"י לבנותה בע"ס של בחי' פנים דהיינו אה"ר לעצמות אוא"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' חיי החיים כו' להיות בחי' כלה ויחוד פב"פ: אהבת כלולותיך רש"י ומצודות פי' כלולותיך ל' כלה. ויובן עפמשנ"ת כי אהבת נק' החסדים דאבא ולפי שמתקנים את כנס"י שתהי' בבחי' כלה יחוד פב"פ ע"כ נק' אהבת כלולותיך. ולפי' הזהר דאשתכללו כו'. הנה בשכלול יש ג' פי'. הא' ל' יסוד. והב' ל' גמר והשלמת עצם הדבר. הג' השלמת היופי כו'. ענין פי' הא' ל' יסוד. הנה איתא במקובלים אחרונים ומהם בס' שערי ג"ע ד"ס ע"ג (ובכ"ק של כ"ק אאזמו"ר נ"ע איתא שכ"מ בע"ת במקום אחד) שמה שמדת מל' נאצלה בסוד שרש רק נקודה א' לבד זהו בחי' המל' שבה לבד דהיינו מל' דמל'. והט"ס ראשונות שמכללם גם הכתר הן באים בסוד תוס'. והנה ידוע שמדת מל' היינו אמונה וא"כ נקודה השרשית של בחי' פנים היינו אמונה פשוטה בפנימיות אוא"ס דהיינו ביחודו האמיתי. וזהו בחי' היסוד שבבחי' מל'. וכידוע מ"ש בזהר איהו אמת ואיהי אמונה שכל עצמותה ומהותה דכנס"י הוא רק אמונה פשוטה באמת הוי' שאין עוד מלבדו. ולפ"ז צ"ל מה שפי' בזהר על אהבת כלולותיך דאשתכללו לך. ושכלול הוא ל' יסוד. למה צריכים החסדים דאבא לעשות היסוד בבחי' מל' הרי בחי' זו יש בה מעצמה שזהו נקודה השרשית שלה שאין מסתלקת לעולם כו'. אך הענין יובן מנפש האדם בעבודה. כי אעפ"י שבכאו"א מישראל יש בחי' אמונה. אבל האמונה היא מרחוק בבחי' מקיף עליו שאינו מתפעל מזה כלום ואין משנה ומבטל מדותיו מחמת האמונה אבל פי' דאשתכללו לך היינו שיתגלה האמונה בגוף האדם ע"ד וצדיק באמונתו יחי' שמחמת האמונה ישנה ויבטל מדותיו לגמרי להשי"ת מכל וכל. וענין פי' הב'. היינו מה שנשלם במל' הט"ס של פנים ונעשית פרצוף שלם של ע"ס דבחי' פנים שיהי' מוחין ומדות בבחי' זו ולא רק אמונה פשוטה לבד (וכאן שייך לבאר הג' בחי' שיש בבחי' אב"א. והג' בחי' שיש בבחי' פב"פ. שבארתי זה בדרוש כי אברהם לא ידענו בעזה"י) וענין פי' הג' ית' ע"פ הזהר ח"ג פנחס (רנ"ז א') דמפרש כלולותיך זהו כשכנס"י כלולה מג' אבות דכתיב בהם בכל מכל כל. שאזי נמשכים ומאירים הג"ר דאצי' כענין בשלשה אומר נברך (ברכות מ"ט ב') וכענין כשואגודתו על ארץ אזי הבונה בשמים מעליותיו (עד"ה ועתה אם שמוע כו'). ולפ"ז יתפרש אהבת כלולותיך שהחסדים דאבא מאירים עליך כשאתה כלולה מג' אבות אך באמת כאן דמיירי שהחסדים נמשכים לבנותה כו'. א"כ הפי' אהבת כלולותיך שהחסדים דאבא בונים בכנס"י הע"ס של בחי' פנים באופן שיהי' בה התכללות הג' קוין חג"ת יחד. כמו קו הימין חסד של בחי' פנים שזהו בעבודה אה"ר ליבטל ביחודו האמיתי ית' יהי' כלול באהבה גם יראה ורחמים. ובחי' קו השמאל גבורה דבחי' פנים שהוא פחד ה' בלבו מחמת יחודו האמיתי ית' יהי' כלול בהיראה גם אהבה. וא"כ זהו לא רק גמר והשלמת עצם הע"ס של בחי' פנים כ"א ג"כ גמר והשלמת היופי שיהי' בהע"ס של בחי' פנים התכללות הג' מדות חג"ת ביחד כנ"ל, וכ"כ למה בגין לכתך אחרי. שהי' רק בחי' אב"א ע"כ האיר לה את החסד לבנותה בבחי' פב"פ:
ד וכ"ז הקדים הזהר להבין ענין סוכות כי בר"ה הוא בחי' ויבן כו' את הצלע. שהוא בנין המל'. אך מר"ה ועד יוהכ"פ (שהוא בחי' שמאלו תחת לראשי) בניינה מהגבו' (ובנין זה אינו הע"ס של בחי' פנים) שאזי הוא רק אב"א. ומה שיש בר"ה ויוהכ"פ בבחי' מל' התגלות מפנימיות אוא"ס מדרגות גבוהות מאד נעלה זהו הכל בדרך עליות מלמטלמ"ע עד שבנעילה דיוכ"פ עלייתה בבחי' עתיקא ממש ומיוהכ"פ עד סוכות הוא בחי' וימינו תחבקני שאזי נמשכים ומאירים החסדים בכנס"י לבנותה ולתקנה בבחי' פב"פ להיות נבנה במל' ע"ס של בחי' פנים. וזהו"ע ז' ימי הסוכות המשכת הז' חסדים לבנותה. ואח"כ בשמע"צ הוא בחי' היחוד פב"פ. וא"כ בחי' זכרתי לך חסד נעוריך שנת"ל ישנו בכל שנה בחה"ס. זהו תוכן כוונת הזה"ק. והנה מבואר מזה שהמשכת הז' חסדים בסוכות הם חסדים דאבא דוקא שעל ידם הוא בנין הע"ס דבחי' פנים כנ"ל באריכות וכמו"כ מבואר מהזח"ג (ד"ק ע"ב) אימתי זווגא דכנס"י בזמנא דנטלא מבי אבא דוקא ולא מאימא. בת אבי ותהי לי לאשה. ועד יוכ"פ נק' בת אמי (ובסוכות היא בת אבי). וזהו סוכה מלשון יסכה שסוכה כו' שהו"ע ראי' שנמשכת מבחי' חכ' דוקא. וצ"ל דהרי נת' בפע"ח שער חגה"ס ובזהר שהמקיפים שנמשכים בחגה"ס ע"י מצות סוכה הם מקיפים דחסדים דבינה וצ"ל שב' הענינים ישנם. שהחסדים דאבא מתלבשים בהמקיפים דחסדים דבינה כדי להאיר בבחי' מקיף לבחי' כנס"י דלעילא ולנש"י למטה. וזהו"ע צל סוכה שהוא בחי' מקיף ע"ג ראש האדם. וא"כ זהו בחי' מקיף גם על השכל [והיינו כי ההפרש בין חכ' לבינה ידוע שבינה היא שכל המושג בהבנה והשגה. וחכ' היא קדמות השכל שלמעלה משכל המושג ונק' משכיל. וע"כ בהגילוי בנפש יש ג"כ הפרש בין המשכת חסדים דבינה להקיף לנש"י לחסדים דאבא כו'. כי הנה מחסדים המכוסים ביסוד אימא כשנמשך מקיפים לנה"א. הוא אה' שבבחי' מקיף אבל עכ"פ זהו מדות שבשכל. פי' שהאהבה היא בבחי' מקיף על הלב. אבל עכ"פ במוח יש הרגשה והתפעלות כו' אבל מבחי' חסדים דאבא שהוא בחי' משכיל כנ"ל אין אפי' במוח שום הרגשה והתפעלות. ומ"מ הוא מקיף את הנפש שמושך אותו ואין יודע מאין בא לו שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות וכמו החובק את חברו שמקיפו מכל צד ואינו יכול ליפרד אעפ"י שאינו יודע מי מחבקו. ותוכן הענין להבין בביאור יותר כי בינה הוא להבין דבר מתוך דבר שמבחי' ממכ"ע ישיג גם בחי' סוכ"ע. ונמשך מזה התשוקה והתפעלות. אבל חכמה אינה הבנה והשגה כלל כ"א בחי' ראי' איך שהוא יחיד כו' ולמעלה גם מבחי' סוכ"ע ונמחתב"כ. וע"כ א"א להיות מזה התפעלות ותשוקה כ"א ביטול לגמרי מכל וכל. וביטול זה מקיף את הנפש כו' כנ"ל. וזהו"ע המקיפים דסוכות שהו"ע חסדים דאבא שנמשכים ומתלבשים בחסדים דבינה ומקיפים לנש"י. ע"כ זהו בחי' וימינו תחבקני]. וזהו"ע ובחמשה עשר כו' היינו בחי' י"ה. גם יו"ד פעמים ה"א בהכאה גימט' צל. וזהו כמשנת"ל שבהמקיפים דבינה מלובש גם חסדים דאבא. עוד אי' שע"י צל סוכה ניצולים מבחי' צל מות. ויובן ג"כ עפ"י הנ"ל דלפי שהצל סוכה הוא מחסדים דאבא המלובשים במקיפים דבינה (ולא רק בינה לבד) ע"כ ניצולים מבחי' צל מות כי ימותו ולא בחכמה. שבחכמה לא הי' שבה"כ כלל כ"א רק בז"ת. גם בז"ת דס"ג דבינה הי' השבירה שנק' וימת. משא"כ בחכמה. ובעבודה י"ל כי מאן דנפל מדרגי' איקרי מית. וע"י צל סוכה נצולים מבחי' ירידות ונפילות בעבודה. גם צל סוכה מגין מפני החמה היינו מבחי' החום של מדה"ד. לפי שהוא מחסד דאבא מקור קו הימין הממתיק כל הגבו' דקו השמאל. ובפרט לפי מה שנת"ל שיש בו גם מבחי' מקור החסדים דכ"ע. בחי' אל"ף הממתיק הדין דאד'. ובעבודה שמגין על החום דאש זר של יצה"ר הנמשך מחמה בישא כו': ה ומכ"ז יובן ענין בסוכות תשבו שבעת ימים דקאי על הז' אושפיזין עילאין ז' חסדים דאבא שישבו בסוכות היינו בז' מקיפים דחסדים דבינה שבהמקיפים דבינה יהיו מלובשים גם חסדים דאבא וא"כ כמו שאנו יושבין בסוכה מלמטה. דהיינו תחת המקיפים דבינה. כן יושבים הז' חסדים דאבא בסוכה דבינה מלמעלמ"ט היינו שנמשכים ומתלבשים במקיפים דבינה שהו"ע הסכך דסוכה:
מכאן ע"ס הדרוש הוא מרשימה והנה מה שנק' המשכת החסדים מבחי' ג"ר בחי' אושפיזין יש לזה ד' טעמים. הטעם הא' עד"מ האורח שבא לאכסניא שהוא פעם א' במשך זמן רב כמו"כ מה שנמשכו והאירו החסדים דבחי' חו"ב במל' הוא רק בז' ימי הסוכות משא"כ בכל השנה כיון שזהו רק לצורך בנין המל' להיותה בבחי' פנים ולצורך היחוד כו' כנ"ל. הטעם הב' עד"מ האורח שבא בפתע פתאום ששמחים ומתעלסים עמו יותר ממה שהי' תחלה הזמנה והכנה לקבלו כו'. כמו"כ המשכת והארת בחי' החסדים מבחי' חו"ב הנ"ל הוא ג"כ פתאום דהיינו שלא ע"פ אתעדל"ת כלל. שזהו ההפרש בין סוכות לר"ה ויוהכ"פ. דהנה בר"ה ויוהכ"פ אז ההמשכה היא בחי' גשם כידוע שהגשם הוא ע"י ואד יעלה כו' דהיינו ע"י התשובה באתעדל"ת. ועי"ז סלחתי כדבריך כו' פי' שע"י אתעדל"ת מעוררים למעלה כו'. אבל בסוכות ההמשכה הוא בחי' טל והיינו אתעדל"ע מצ"ע פי' שאין אתעדל"ת מגיע שם כלל ואין שייך שם בחי' הזמנה כלל. וזהו מה דאיתא בת"ז (בהקדמה יעו"ש) שענין הסוכות הוא עדמ"ש כי יקרא קן צפור ששילוח הקן הוא בבחי' בינה. והנה כמו שבשילוח הקן כתיב כי יקרא ודרז"ל פרט למזומן כמו"כ המשכת החסדים במל' שבז' ימי הסוכות הו"ע אתעדל"ע שלא ע"י הכנה והזמנה של האתעדל"ת תחלה. והענין הוא דהנה אתעדל"ת אין מגיע כ"א בבחי' כמרא"ד כמ"ש אדם אתם שבחי' אדם דנשמות מעורר רק בבחי' כמרא"ד והוא בבחי' כמרא"ד דז"א משא"כ ג"ר הוא בחי' כי לא אדם לגבי ז"א. כי ת"ת דאימא נעשה כתר לז"א וכמו שבחי' כתר דכללות הוא בחי' כי לא אדם כמו"כ ת"ת דאימא הוא כי לא אדם לגבי ז"א. ומכש"כ לפמ"ש לעיל שבבחי' מקיפים דאימא מלובש בחי' חסדים דאבא שנמשכים מבחי' מקור החסדים שלמעלה מהשתל' ושם ודאי הוא בחי' כי לא אדם. ע"כ ההמשכה משם הוא רק באתעדל"ע מצ"ע כו'. וזהו שיום החמשים דספה"ע אין סופרים אותו שהו"ע שעה"נ דבינה שהוא בחי' כי לא אדם הוא שאין מעוררים שם בבחי' אתעדל"ת ע"י הספי' ונק' יובל דרור עלמא דחירו כו' כמבואר במ"א. וע"ד העבודה הוא בחי' אהבה בתענוגים שהוא שלא ע"פ אתעדל"ת שהוא עבודת מתנה כמבואר באגה"ק (ד"ה מה יפית כו') שהוא מתנה מלמעלה משא"כ לבחי' אה"ר יכול להגיע ע"י אתעדל"ת. ובסוכות נמשך מבחי' זו המשכת מקיפים כנ"ל לכך נק' אושפיזין הטעם הג' הוא עד"מ האורח שהאכסניא היא לו רק דירת עראי כמו"כ ענין הסוכה דהנה כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות פי' מה שעתיד להזריח לע"ל בבחי' פנימיות ישבו עתה בסוכות. דהיינו שלע"ל יהי' דירת קבע דהיינו שיומשכו החסדים דאבא בבחי' גילוי בפנימיות. וכמ"ש כי עין בעין יראו כו' וזה יהי' ג"כ ע"י הרועים כמ"ש ונתתי לכם רועים (ירמי' ג' ט"ו) כו'. משא"כ עכשיו הוא רק דירת עראי ואינו נמשך כ"א בבחי' מקיף על נש"י ולא בבחי' גילוי בפנימיות. הטעם הד' הוא עד"מ האכסניא שא"ז מקומו של האורח. שאינו דומה כמו שהוא באכסניא לכמו שהוא בביתו ובהיכלו. כמו"כ ענין המשכת החסדים מבחי' ג"ר בבחי' מל' שיהי' נמשך מזה גילוי אלקות למטה א"ז מקומו כביכול ע"ד שבהמ"ק נק' ג"כ אושפיזא לגבורה כו'. דהיינו שבבהמ"ק הי' גילוי אלקות בהיכל ק"ק הגשמי' ונק' אושפיזא. דהנה עיקר מקומו הוא בעולם האצי' ששם איהו וגרמוהי חד עולם האחדות כו'. משא"כ בבריאה ומכש"כ למטה א"ז מקומו כביכול. כ"א שהוא כמו עד"מ אושפיז באכסניא. והוא עדמ"ש (מיכה א' ג') כי הנה הוי' יוצא ממקומו כו'. אלא ששם פי' להיפך שיצא מכסא רחמים לכסא דין. וענין אושפיזא הוא שיהי' עדמ"ש במ"ת (שמות י"ט) וירד הוי' על ה"ס. הנה במ"ת הי' בחי' ירידה על ה"ס הגשמי. שזהו ההפרש בין מ"ת למה שיהי' לע"ל גילוי פנימיות אוא"ס. דהנה במ"ת הי' וירד כו' שלא נזדכך ההר כלל אלא שהי' כח הפלא כו' מאוא"ס שהוא כל יכול. אבל לע"ל יהי' הזדככות החומר כו' שיהי' גילוי אלקות למטה כמו למעלה. נמצא ענין אושפיזא הוא שא"ז מקומו ומ"מ מתגלה בחי' זו וכמו"כ המשכת המקיפים בבחי' מל' נק' אושפיזין כיון שההמשכה הוא מבחי' ג"ר. והם בחי' מאד עמקו מחשבותיך כו' שהם למעלה גם מבחי' מקור לעולמות כו'. וכשמאירים בבחי' מל' כנ"ל א"ז מקומו. משא"כ ז"ת הם מקור לעולמות כו'. והנה בנימין זכה להיות אושפיזכן לגבורה על שלא הי' במכירת יוסף. וביאור זה יובן ממה דאי' בסה"ק שענין מכירת יוסף הי' ממש דוגמת עון פגם הברית ה"י. דהנה יוסף הי' בחי' יסוד וצדיק יסו"ע וענין המכירה הוא מ"ש על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב' ו') שגרמו יניקה לסט"א מבחי' צדיק כו' כמ"ש במ"א וכמו"כ ענין פגם הברית ה"י הוא הפגם שגורמים ח"ו למעלה בבחי' יסוד סיומא דגופא כו'. והנה אי' בזהר (ח"ב קנ"ב א') על בצלאל. בצל אל היית ההוא דאיקרי אל עליון כו'. ואי' בגלגולים שבצלאל הי' נשמת יוסף והי' ממשיך מבחי' אל עליון דוקא. דהנה ענין צדיק למעלה הו"ע הצדקה כמ"ש (חלים י"א) צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו דהיינו להחיות רוח שפלים ושיהי' ישר כו' שהו"ע המשכת היחוד במל' ע"י היסוד כו' שיהי' גילוי אלקות למטה כמו למעלה. זהו דוקא מבחי' אל עליון שהוא ג"ר. והוא מ"ש אל עליון גומל חסדים טובים דהנה חסדים סתם התפשטותם רק באצי'. אבל חסדים טובים היינו שיהי' למטה כמו למעלה שהו"ע הצדקה הנ"ל. ונמשך מבחי' אל עליון כנ"ל ולכך צריך לזה שמירת הברית שיהי' בחי' צדיק כו'. ולכן בנימין שלא הי' במכירת יוסף זכה להיות אושפיזכן כו'. וכמו"כ המשכת המקיפים הנ"ל לצורך היחוד שהו"ע האושפיזין שהוא ג"כ מג"ר וכמ"ש בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו'. שהו"ע היחוד שע"י בחי' יסוד כו'. צ"ל לזה דוקא שמירת הברית להיות נמשך עליו הצל והמקיף הנ"ל. ולכך אחר יוהכ"פ שאז כל ישראל עשו תשובה והם בחי' צדיקים אזי כל האזרח כו' ישבו בסוכות:
והנה הסוכה נק' סוכת שלום. כי ענין השלום הוא התחברות ב' דברים רחוקים והוא כמשנת"ל שענין הסוכה הוא התחברות ג"ר עם ז"ת. דהנה בז"ת מאירים אורות נאצלים משא"כ בג"ר מאיר האור מעצמי' המאציל. והם רחוקים בערך כמבואר במ"א בענין רקיע כעין הקרח כו'. אבל בסוכות נמשך השלום שיהי' התחברות ג"ר בז"ת. ואח"כ כשנעשה בנין המל' לקבל היחוד בחי' פב"פ עי"ז נמשך התגלות אלקות ויחוד אוא"ס למטה כמו למעלה ונעשה ג"כ התחברות אצי' עם בי"ע. וזהו סוכת שלום שבסוכות נמשך השלום מלמעלה להיות שלום בפמשמ"ע ובפמשמ"ט ב' פעמים שלום:
וסוכה תהי' לצל יומם וגו' (ישעי' ד' ו'). במד"ר (וירא פמ"ח סי' יו"ד) בזכות שאמר אברהם והשענו תחת העץ זכה שניתן מצות סוכה לבניו. ולעתיד לבחי' וסוכה תהי' לצל כו' וצ"ל דהלא העושה סוכתו תחת האילן פסולה כאלו עשאה בתוך הבית (סוכה ט' ע"ב). וכיון דבשכר שאמר והשענו תחת העץ זכה למצות סוכה א"כ למה לא יהי' כשר סוכה תחת האילן. גם איתא בכהאריז"ל (מאו"א א' סי' פ"ח) דאילן גימט' הוי' אד' וגם סוכה גימט' הוי' אד' וא"כ שניהם ענין א'. ולמה העושה סוכה תחת האילן פסולה. וצ"ל תחלה מהו"ע צל סוכה. כתיב (שה"ש א' ה') שחורה אני ונאוה וגו' ואי' במד"ר (שה"ש פ"א סי' ל"ו) שחורה אני בכל השנה. ונאוה אני ביוהכ"פ (עי' בלקו"ת בשה"ש ד"ה שחורה אני הב' ובהביאורים שע"ז מיוסד דרוש זה וכאן נרשום בקצרה). הנשמות כמו שהם למעלה הם בבחי' טהורה כו'. בהירות. וע"כ נק' בנות ירושלים שמקבלים היראה בשלימות. וכשיורדים למטה ע"י בראת יצרת נפחת בי כו' הם בבחי' שחרות. וזהו שחורה אני כו' ואעפ"כ ונאוה כי ע"י שמהפכים הגוף ונה"ב הם בבחי' כלה ומתגלה ח"ע בלימוד הלכות הגשמיים כו'. גם ע"י קיום מצות ל"ת שמבחי' שחורות כעורב כמ"ש בלקו"ת באריכות. שע"י דחיית הרע שנעשה עי"ז אתכפיא סט"א. אסתלק יקרא דקוב"ה כו' (זח"ב קפ"ד א'). וזהו ונאוה כי ל"ת בי"ה ומ"ע בו"ה כו'. אך הנה אין צדיק בארץ כו' ופוגמים בתומ"צ ולכן שחורה אני בכל השנה. ונאוה אני ביוהכ"פ ע"י התשובה דיוכ"פ. כאהלי קדר כיריעות שלמה זהו צל הסוכה שנמשך ע"י התשובה דיוכ"פ. וסוכה נק' סוכת שלומך וזהו כיריעות שלמה. אך צ"ל איך נמשל צל סוכה לאהלי קדר כו' ועל צל סוכה ארז"ל (סוכה ב') עד עשרים אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה למעלה מעשרים כו'. וזהו דעת רבה בר עולא בגמ' עירובין (ד"ג סע"א) שהסכך לא יהי' למעלה מעשרים אבל רבא סובר חלל סוכה תנן. שהחלל לא יהי' גבוה מעשרים כ"א עד עשרים בצמצום והסכך יכול להיות למעלה מעשרים. וכן הלכה. וביאור הדברים. הנה בקדושה הוא עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. ובסט"א הוא אחד עשר. ולכן בקטרת הי' י"א סממנים. כי קטרת הו"ע ריח בוגדיו בחי' תשובה לברר מההפך. ולכן ביוכ"פ שהוא יום התשובה. הנה עיקר העבודה הי' שהכניסו הקטרת לפני ולפנים כו'. ולכן י"א סממנים כדי לברר ולהעלות מסט"א ששם הוא אחד עשר. והענין כי בע"ס דקדושה החיות אלקות מלובש בפנימיות ומתאחד עמהם דאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד בהון. בג"ר ובז"ת. משא"כ בע"כ דמסאבותא הנה החיות דקדושה שמחי' אותם א"א להתלבש בהם כי הקדש אינו מתערב בחול כ"א שהוא רק בבחי' מקיף עליהם. וזהו לבונה זכה שהוא בחי' קדושה. ומ"מ ע"י המקיף הוא מחי' אותם וזהו כל כחם כו'. והראי' ממרגלים שאמרו כי חזק הוא כו' (שלח י"ג ל"א) שיש להם מקיף גבוה מקדושה. וע"ז השיבם כלב (שם י"ד ע') סר צלם מעליהם לחמנו הם כו'. הרי שהכח והחוזק שלהם הוא רק מהמקיף דקדושה שעליהם כו'. וזהו"ע י"א סממני הקטרת. לברר ולהעלות מהם המקיף דקדושה שיוכלל בקדושה כו'. וע"י בירור והעלאה זו ממשיכים בע"ס דקדושה ג"כ בחי' מקיף. כי מה שבקדושה עשר ולא תשע כו' כנ"ל זהו מצד בחי' ממכ"ע שהוא האור והחיות של הע"ס שמלובש בפנימיותם ומתאחד עמהם כנ"ל. אבל בחי' סוכ"ע שהוא אוא"ס עצמותו ונק' קדה"ק הוא למעלה מהתלבשות בע"ס דקדושה בבחי' פנימיות כ"א רק שנמשך ממנו מקיף לבד על הע"ס. וכמו להבדיל כו' שקדש אינו מתערב בחול. ולכן החיות דקדושה רק בבחי' מקיף עליהם. כמו"כ קדה"ק אינו מתערב עם בחי' קדש. ולכן ע"י בירור הקטרת ממשיכים על הע"ס דקדושה בחי' מקיף מעצמות אוא"ס. וזהו"ע יוכ"פ שהוא בחי' תשובה. ולכן היו מכניסים הקטרת לפנים. כי קטרת הוא ריח בוגדיו. ריח דבר חריף וחזק כי התשובה הוא בחילא יתיר בכל מאדך כיון שהוא מההפך כו'. ולכן הכניסו הקטרת לקה"ק וכמ"ש (ויקרא ט"ז ב') כי בענן אראה על הכפורת. שע"י בירור ענן הקטרת מעוררים וממשיכים מאור אין סוף עצמותו בחי' קה"ק. וז"ש ביוכ"פ (אחרי ט"ז ל') לפני הוי' תטהרו. למעלה משם הוי'. כי שם הוי' המילוי יו"ד אותיות שהוא ע"ס. אבל פי' לפני הוי' הוא בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן. אך המשכה זו שמעצמות אוא"ס הוא רק בבחי' מקיף לבד. וזהו"ע צל הסוכה שנמשך ע"י התשובה דיוכ"פ. וזהו ונאוה אני ביוכ"פ כאהלי קדר כמו שאצלם החיות רק בבחי' מקיף לבד משום כי קדש אינו יכול להתערב בחול. כמו"כ גם על הע"ס דקדושה הנה ההמשכה שמאוא"ס עצמותו בחי' קה"ק הוא ג"כ רק בבחי' מקיף כנ"ל אך מקיף זה פועל ומגין כו'. וזה יכולים אנו להבין ג"כ מבחי' אהלי קדר. כמו להבדיל המקיף שלהם מחי' אותם וכל כחם הוא רק מהמקיף ולכן כיון שסר צלם עי"ז אינם כלום ולא הי' בהם שום כח. א"כ כש"כ וק"ו במה שמעצמות אוא"ס נמשך בחי' מקיף על הע"ס שהוא מגין ופועל יותר ויותר לאין קץ כו'. וזהו (דברים כ"ג) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך. להיות צל על ראשך (מד"ר אמור פכ"ד סי ז') ועי"ז הוא להצילך כפשוטו. וגם ל' וינצלו את מצרים (שה במד"ר) דהיינו לרוקן את ההפך ולהעלות מהם הניצוצים. וענין להצילך כפשוטו. הוא כמו אורייתא מגינא ומצלא (סוטה כ"א א') להיות מציל עני מחזק ממנו. עני הוא היצ"ט שנק' ילד מסכן וחכם (קהלת ד' י"ג) והיצה"ר נק' חזק ממנו. וכ"ז הוא ע"י הצל שעל ראשך. הרי שמהצל הוא כמה פעולות אך צ"ל ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכמו להבדיל מה שסר צלם הוא לפי שחטאו הרבה ונתמלא סאתם וכמו"כ יובן בענין צל סוכה שהוא המקיף שמעצמות אוא"ס בחי' אנת הוא חד כו' שנמשך על הע"ס דקדושה ע"י התשובה והקטרת דיוכ"פ (שנתברר מאחד עשר דלעו"ז) שבחי' צל זה הוא מגין ומציל כו' כנ"ל ודאי שצריך מאד לשמרו אפי' מדבר קל ביותר. וזהו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב' ו'). שמאלו הוא ר"ה ועשי"ת שמשפילים א"ע בכל הוידוים. ועי"ז נעשה תחת לראשי ביוכ"פ שבאים לבחי' בכל מאדך כנ"ל ואח"כ בסוכות נמשך להיות וימינו תחבקני שהוא בחי' צל סוכה הנ"ל שמחבק את האדם ואין מניחו להיות נפרד מאלקות וכמ"ש בד"ה שוש אשיש בענין בגדי ישע וזהו ונאוה כאהלי קדר. שע"י ונאוה ביוהכ"פ ע"י תשובה ומשך צל סוכה שהוא כאהלי קדר כנ"ל שמגין ומציל כו' שמחבק את האדם ומקיפו ומושכו ואין מניחו להיות נפרד. כיריעות שלמה. שע"י המשכת בחי' מקיף מעצמות אוא"ס נעשה שלום בפמשמ"ע. חי"ג. מכאל וגבריאל. ובפמשמ"ט יצ"ט ויצה"ר שנשתלשלו מחו"ג. דהיינו שיהי' היצה"ר נכנע ובטל להיצ"ט. וזהו"ע סוכת שלומך כו'. וא"כ מהמקיף דצל סוכה הוא פעולה גדולה (עי' ביאור דשחורה. אהלי קדר חב"ד דעת"י. וי"ל מהם נמשך להצילך. מציל עני כו'. כיריעות שלמה מקיפים דחב"ד דעת"י מהם נמשך להיות וינצלו לרוקן ההפך היינו לברר כל כחות וניצוצות דנה"ב מחשוכא לנהורא. וזהו"ע השלום שכתוב כאן):
ב והנה בזכות והשענו תחת העץ זכה לבחי' וסוכה תהי' לצל ובזהר וירא (דק"ב ב') אי' תחת העץ בגין קוב"ה קאמר דאיהו אילנא דחיי וכן פי' באו"ת. שזהו מ"ש ועה"ח בתוך הגן בראשית ב' ט'). והענין דכתיב (תצא כ' י"ט) כי האדם עץ השדה בחי' כמראה אדם שעל הכסא הוא עץ דההוא שדה אשר ברכו הוי'. ע"ח אילנא דחיי. (ומה שהע"ס דבחי' אדם דתיקון נק' אילן. צ"ל הענין מה שהספי' דתהו היו נקודות. ובתיקון נעשה ספי' ופרצוף. ונת' זה בביאור ע"פ צו כו'. ובדרוש דמטה ושבט). והנה מלאכים רק מקדישים וממליכים את שם. שכל השגתם הוא רק בבחי' מל' שהיא בחי' שם והארה. אבל למעלה מבחי' מל' אין להם שום השגה ומטעם זה נק' בהמה כי השגתם רק בבחי' מל' שם ב"ן בגימט' בהמה. ולכן על שם הוי' שהוא בחי' כמראה אדם ע"ח אומרים קק"ק שהוא מובדל מהם. אבל כיון שבא אברהם לעולם עשה עמהם חסד ואמר להם והשענו תחת העץ. דהיינו שהמשיך להם בחי' צל ומקיף מבחי' ע"ח שהוא שם הוי' כו'. וע"י שהמשיך להמלאכים בחי' סוכה מע"ח עי"ז זכה למצות סוכה אשר צל סוכה הוא המשכת בחי' מקיף מבחי' ונהר יוצא מעדן יובל שמו. דכתיב (ירמי' י"ז ח') ועל יובל ישלח שרשיו. שהעץ חיים מקבל מבחי' יובל כי הוא שרש ומקור בחי' עץ חיים ומבחי' זו נמשך צל ומקיף על בחי' עץ חיים. וזהו ענין צל סוכה שניתן לבניו:
וביאור הענין צ"ל המאמר (שבת"ז) רבון עלמין אנת הוא עה"ע וכו'. רבון עלמין הוא הקו"ח שנמשך מא"ס ב"ה בכל סדר ההשתל' שבחלל ומקו"פ. ונק' חי העולמים וע"כ נק' ג"כ רבון עלמין וגם אי' בכהאריז"ל דרבון גימט' ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושם הוי' פשוט. וידוע שהשמות האלו הם הארת אוא"ס הנמשך בתוך הע"ס שזהו מהקו. וע"כ נק' רבון. ופי' אנת הוא עה"ע וסיבת הסיבות. דהנה הקו"ח מצד מה שנמשך ומתפשט ביושר הוא מקור לכל האו"פ ונק' עה"ע. ומצד מה שחוזר ומתעגל הוא מקור לכל המקיפים ונק' סיבת הסיבות. דאשקי כו'. וא"כ הנביעו זהו המשכה מבחי' כי לא אדם הוא בבחי' כמראה אדם. להיות נשמתא לגופא. ומה שנק' בשם נביעו דמיא כמו מים מגדלים האילן כמו"כ ע"י המשכה זו נעשה גדלות המוחין ומדות דהע"ס דאילנא דחיי כו'. גם כי טבע המים לדבק להיות גוש א'. כמו"כ ע"י כמיא דאשקי לאילנא נעשה ביטול והתכללות אמיתי בהע"ס כמשנ"ת בביאור דוהניף. וכשנמשך הנביעו להתלבש באילנא דחיי הנ"ל זהו כמשל המים שבכלים צבועים שמתראים כפי גווני הכלים. אעפ"י שבעצם אין הגוון קנוי בהם כו'. וזהו פי' דמיון ודיוקנא. הכלים מהות מוגבל כו' נק' דיוקנא. והאורות רק דמיון. וזהו ובך (דהיינו בבחי' עה"ע עצמו שהוא עצמות הקו"ח מקור דבחי' נביעו כו') לית דמיון ודיוקנא מכל מה דלגאו (הנביעו) ולבר (הכלים דאילנא עצמם). ומזה ית' איך שבחי' עה"ע עצמו נק' נהר. א' לפי שהוא מקור דבחי' נביעו דאשקי לאילנא. ב' כי הנביעו דאשקי לאילנא זהו כמשל המים שבכלים שמתראה בהן גווני הכלים כו'. משא"כ עה"ע וסיבת הסיבות עצמו שע"ז אמר ובך לית דמיון כו' נק' נהר כמו המים שבנהר שאין להם גוון כו'. גם מים שאין להם סוף פי' בזהר (ח"ג רנ"ח) שהוא בכ"ע (ועפי"ק י"ל נהר יסוד דע"י שיוצא מעדן גבו' דעת"י שבמו"ס. גם בינה דע"י שיוצא מעדן חכ' דע"י. וזה א"ש יותר לכוונת דרוש זה כמשי"ת) וזהו"ע הבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן קדה"ק שנת"ל שבחי' זו דוקא נק' נהר כב' טעמים הנ"ל. ונהר זה הוא רק צל ומקיף על הע"ח. כי ע"ח הוא בחי' תורה וישראל מתקשראן באורייתא (זח"ג ע"ג א') אך צ"ל אורייתא מתקשראה בקוב"ה ממש וזהו ע"י נהר היוצא מעדן יובל שמו שהוא מקשר בחי' אורייתא שהוא ע"ח לעצמות אוא"ס. ולכו מבחי' כהר זה נמשך צל ומקיף על בחי' ע"ח. וזהו"ע צל סוכה שניתן לבניו. ולכן העושה סוכתו תחת האילן פסולה כי רק במלאכים שכל השגתם הוא רק עד בחי' מל' לבד לכן נצרך להם להמשיך בחי' צל סוכה ומקיף מבחי' ע"ח. וזהו והשענו תחת העץ. אבל נש"י אשר בלא"ה ישראל מתקשראן באורייתא שהיא בחי' ע"ח אילנא דחיי. וההתקשרות הוא בבחי' פנימיות. ע"כ צ"ל הצל סוכה מבחי' נהר היוצא מעדן יובל שלמעלה מבחי' ע"ח שיומשך משם מקיף על בחי' אילנא דחיי. ולכן צ"ל הסוכה תחת אויר השמים דוקא. ולא תחת האילן. וזהו עד עשרים אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה. עשרים אמה הוא בחי' כ' דאנכי. כי ההפרש בין אני לאנכי הוא רק באות כ'. והנה אני הוא בחי' מל'. והמצות הם בבחי' מל' מצות המלך. אך אני כברוש רענן וכמ"ש בלקו"ת ד"ה שבת שבתון וד"ה לבאר ענין יוהכ"פ שמתעלה בחי' אני בבחי' אנכי והו"ע עליית המל' בכתר. והנה מבחי' עשרים אמה דכתר יכול להיות נמשך צל ומקיף אשר מהמקיף הוא הרבה פעולות גדולות כנ"ל שמגין ומציל ומחבק ומושך את האדם ואין מניחו להיות נפרד. אבל למעלה מבחי' עשרים אמה דכתר. שהוא עצמות אוא"ס ב"ה שאינו בגדר עלמין כלל. אין אדם יודע שהוא יושב בצל סוכה. שמשם אין יכול להיות נמשך אפי' בחי' מקיף כי הוא למעלה גם מבחי' מקיפים. ודוגמא לזה מענין יחיד ואחד שנת' הקושיא בתו"א ד"ה וארא הא' למה אין אומרים יחיד. והענין כי יחיד זהו מצד אוא"ס עצמותו ומהותו שאינו בגדר עלמין כלל אבל אחד הוא המשכת בחי' אל"ף פלא עליון בז' רקיעים וארץ וד' רוחות כו' דהיינו שנמשך בבחי' סדר השתלשלות כו'. והנה לעתיד יהי' הוי' אחד משא"כ האידנא לאו אחד הוא והיינו כי בגלותא מסתלק קוב"ה לעילא. מבחי' אחד בבחי' יחיד. ושם הוא למעלה מבחי' המשכה וגילוי כו'. הרי שמבחי' יחיד אין נמשך שום גילוי כלל. ומחמת זה נתהווה הגלות ועד"ז יובן ג"כ איך שלמעלה מעשרים אמה דכ"ע אין אדם יודע שיושב בצל כו' שאין יכול להיות נמשך משם אפי' בחי' מקיף. כי המקיף הוא המשכה וגילוי גדול כנ"ל. והנה זהו דעת רבה בגמ'. אבל רבא סובר חלל סוכה תנן שהחלל יהי' רק עשרים אמה דהיינו ב' פעמים ע"ס מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט אור ישר ואו"ח (ופי' חלל י"ל שהם כללות החיות של החלל ומקו"פ) שבכלל זה גם הכתר. והסכך יכול להיות למעלה מעשרים. והיינו כי המקיפים שע"י תומ"צ נמשך רק מהכתר אבל מקיפים דסוכה שנמשך ע"י התשובה דיוכ"פ נמשך מלמעלה מהכתר דהיינו מבחי' רדל"א. עי' ביאור כי כארץ בהג"ה גבי ובזה יתורץ יעו"ש. אבל כשהחלל גבוה מעשרים הנה עשרים זהו כתר. והמעט שלמעלה מעשרים רומז על רדל"א שלמעלה מהכתר. וא"כ יהי' הסכך עוד יותר ולכן פסול. כי הנה למעלה מבחי' רדל"א הוא בחי' המלך המרומם לבדו שאין יכול להיות נמשך אפי' צל. וזהו בסוכות תשבו שבעת ימים (אמור כ"ג מ"ב). ז' ימים הוא ז' מדות עליונות גם התורה שהיא בחי' ע"ח נתלבשה ג"כ בז"מ עליונות כמ"ש (משלי ט' א') חצבה עמודיה שבעה שבמדבר נחלק לג' ספרים וצ"ל אורייתא מתקשראה בקוב"ה ע"י נהר היוצא מעדן. והנה הסוכה היא בחי' מקיף מבחי' נהר היוצא מעדן על ע"ח כנ"ל. וזהו בסוכות תשבו שבעת ימים. שהז' ימים הנ"ל ישבו בסוכות דהיינו שיומשך עליהם בחי' מקיף מבחי' ונהר יוצא מעדן הנ"ל (והוא בחי' אדה"ע שצ"ל יודע שיושב בצל סוכה כנ"ל). אך בחי' צל זה שהוא מקיף על בחי' אדם נמשך דוקא ע"י התשובה דיוכ"פ. כי בחי' כמראה אדם זהו תומ"צ זאת התורה אדם ורמ"ח פיקודין רמ"ח אבד"מ. שע"י צדקה ממשיכין בחי' חסד דרועא ימינא. וע"י איזהו גבור הכובש את יצרו גבורה דרועא שמאלא כו'. אבל כשאין מקיימים התומ"צ כדבעי ופוגמים בבחי' כמראה אדם שהו"ע ע"ס. ולכן גורמים שגם הנביעו דאשקי לאילנא מסתלק לעילא לעילא וכמ"ש (איוב י"ד) ונהר יחרב ויבש. ולזאת ע"י התשובה דיוכ"פ ממעמקים קראתיך ממשיכים ממקור בחי' נהר שיתוקן הפגמים ויומשך להיות כמראה אדם. וזהו בחי' לפני הוי' תטהרו. כי הוי' בחי' אדם כמ"ש (יחזקאל א') דמות כמראה אדם. הוא כו' כבוד הוי'. אבל ע"י לפני הוי' משם יומשך להיות בחי' אדם ושם הוי' כו'. וכיון שנעשה בחי' אדם שהוא בחי' אילנא דחיי צריך שיומשך אח"כ בחי' כמיא דאשקי לאילנא. וזהו הצל סוכה שהוא המשכת המקיף מבחי' ונהר יוצא מעדן. והיינו ע"י התשובה והקטרת דיוהכ"פ שמעוררים במקור בחי' נהר כו' שיומשך בחי' נביעו דאשקי לאילנא. ובסוכות המשכה זו בבחי' צל ומקיף עדיין (עי' ד"ה האזינו הג' ויובן קצת יותר). והנה אילן גימט' הוי' אד' זהו בבחי' אדם. כי הוי' הוא בחי' אדם כמ"ש דמות כמרא"ד הוא כו' כבוד הוי'. ובשם הוי' יש אד' ג"כ וכמ"ש (חבקוק ב' כ') והוי' בהיכל קדשו נכתב בשם הוי' ונקרא בשם אד'. אבל סוכה גימט' הוי' אד' הוא בבחי' כי לא אדם הוא. הוי' הוא הוי' הוי'. שם הוי' דלעילא. ואד' הוא בחי' כח אד'. שרש ומקור בחי' מל' כמו שעלה במחה"ק. ונק' אד' מי כמ"ש (תלים ק"ל ג') אם עונות תשמר י"ה אד' מי יעמוד וכמ"ש בביאור ע"פ ועתה יגדל נא ולכן העושה סוכה תחת האילן פסולה:
ג ועפי"ז יובן ענין ושאבתם מים בששון למה ניסוך המים בסוכות דוקא. והענין כי בכל השנה הי' ניסוך היין. יין המשמח אלקים שממשיך גילוי סוד הוי' בשם אלקים. והנה יין הוא אילן בורא פרי הגפן. והיינו כי אילן הוא הוי' אד' כנ"ל והיין ממשיך גילוי הוי' בשם אלקים ואד'. אבל ניסוך המים הוא בחי' כמיא דאשקי לאילנא שלמעלה מבחי' כי האדם עץ השדה. ולכן דוקא בסוכות כי סוכות הוא הצל ומקיף מבחי' נהר היוצא מעדן בחי' נביעו דאשקי לאילנא כנ"ל. ורק שהסוכה הוא ההמשכה בבחי' צל ומקיף לבד. אבל ניסוך המים הוא שיומשך מבחי' זו בגילוי בפנימיות והנה כתיב (שה"ש ב' ג') בצלו חמדתי וישבתי זהו סוכות. ואח"כ בשמע"צ ופריו מתוק לחכי. שנמשכים המקיפים להאיר בפנימיות. ולכן נק' סוכת שלומך סוכת שלום אשר שלום זהו יסוד שממשיך הגילוי בפנימיות כמ"ש ונתתי שלום בארץ. והיינו כיון שמתחלה נמשך בבחי' מקיף יכול להיות אח"כ הגילוי בפנימיות:
ובזה יובן ג"כ מה שמתחילים אז לומר מוריד הגשם. כי הרי זהו המשכת הנביעו דאשקי לאילנא מנהר היוצא מעדן בבחי' פנימיות וזהו"ע הגשם בגשמיות דכתיב (ישעי' נ"ה יו"ד) כי כאשר ירד הגשם כו' והרוה את הארץ והולידה כו' ובלשון רז"ל רביעה של גשמים מיטרא בעלה דארעא (תענית ו' ב'). וגם גשם הוא מים עליונים כדכתיב כאשר ירד הגשם כו' מן השמים ובזהר (בספד"צ פ"ה) בפי' יהי רקיע כו' ויהי מבדיל בין מים למים שזהו הפס"ט שבין הוי' דלעילא להוי' דלתתא. וא"כ הגשם שהוא מ"ע ה"ז ההמשכה מהוי' דלעילא. וזהו שגשם גימט' שמ"ג. והו"ע שבעתים כאור שבעת הימים (ישעי' ל' כ"ו). וידוע דאור שנברא ביום ראשון הי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו (ב"ר פי"ב סי' ה') שלא הי' מוגבל הראי'. ועכשיו מאור השמש אין רואים כ"א תחום שבת או ב'. והיינו כי אור השמש דעכשיו שרשו משמש הוי' דלתתא שהוא בחי' אורות המוגבלי' בכלים. אבל אור שנברא ביום ראשון הי' מבחי' הוי' דלעילא. שאין שם כלים המגבילים. וע"כ היו רואים מסוף העולם ועד סופו. וזהו ג"כ הגשם שהוא שבעתים כאור ז' הימים. וזהו בצלו חמדתי וישבתי כו' ופריו מתוק לחכי בשמע"צ כנ"ל: ד והנה בחי' וסוכה תהי' לצל יומם. זה יהי' לע"ל. וכמ"ש במד"ר (וירא הנ"ל) שפרעו בישוב ולע"ל. והיינו כי כעת ענני כבוד. שבחי' צל סוכה הוא רק בבחי' מקיף לבד. אבל לע"ל יהי' וסוכה לצל יומם. פי' יומם כי לעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתקה וזהו"ע וסוכה תהי' לצל יומם דלעתיד שע"י הצל סוכה יהיו יכולים לקבל הבחי' יומם שהו"ע פנימיות השמש חמה בלא נרתק והו"ע כצאת השמש בגבורתו כו' (שופטים ה' ל"א). וא"כ ע"י הצל יומשך הגילוי בפנימיות. אבל כעת צל סוכה הוא רק מקיף לבד כו' (ביאור בחי' יומם שהו"ע כצאת השמש בגבורתו היינו בחי' ואור החמה יהי' שבעתים כאור ז' הימים ופי' אור ז' הימים נת' בלקו"ת ד"ה והי' אור הלבנה שהוא ג"ר דע"י. וא"כ שבעתים כאור כו' זהו חביון עוזו שמלובש בההוא רישא. כידוע פי' דלא ידע שהרישא עצמו אינו משיג מה שמלובש בו כו'. וא"כ בחי' סוכה דעכשיו דלרבא זהו בחי' רדל"א כמשנת"ל יהי' זה גופא בחי' צל ופרוכתא קלישתא שנק' אספה"מ לקבל על ידו הגילוי דבחי' יומם כו'):
ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים (משלי ל') ואי' במד"ר (אמור ספכ"ט) דקאי על ד' מינים שבלולב. אם קטנים הם בעיני אדם גדולים הם בעיני הקב"ה הנה אי' בפע"ח בכוונת הלולב שהוא המשכת הדעת לז"א ומל' כו' ע"ש. והיינו כמו בגשמיות בחוט השדרה שנמשך ממוח הדעת שהוא לאחור בצד העורף ויורד ומתפשט בכל רמ"ח אברי הגוף. כך שדרו של לולב הוא ממשיך ד"ע כו' בכל המדות עליונות שהם רמ"ח אבד"מ. ואתרוג שייך ג"כ להמשכת הדעת כמארז"ל חד דעה במד"ר (בראשית ספט"ו) דעה"ד אתרוג הי' שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל כו' ונחמד להשכיל כו' ע"ש. ומה שאנו לוקחים אתרוג הוא בשביל תיקון על חטא עה"ד. כי בכלל כל הכ"ב יום שבין ר"ה לשמע"צ הוא לתקן חטא עה"ד שחטא אדה"ר ביום ר"ה ובסוכות מתקנים חטא זה ע"י שלוקחים אתרוג המשכת הדעת דקדושה כו'. וזהו הענין שלולב ואתרוג שייכים להמשכת הדעת. אך צ"ל מהו"ע המשכת הדעת הנה כתיב (דה"א כ"ח ט') ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו ועמדו המפרשים ע"ז שאומר הכתוב דע ואינו מפרש מה ואיך לידע כו' הנה בדעת יש בפסוקים שני פירושים. הא' כמ"ש (ירמי' כ"ב י"ו) ועשה משפט וצדקה כו' דן דין עני ואביון כו' הלא הוא הדעת אותי. נמצא שענין הדעת הוא רק משפט וצדקה. הלא הוא הדעת אותו. וכמ"ש (שם ט' כ"ב) אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כ"א בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה כו' הרי מפורש בקרא שדעת הוא חסד ומשפט כו' הכל תיקון המדות לאלקות. ועוד יש פי' בדעת כמ"ש אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו וארז"ל (במדרש תלים עפ"ז) מפני מה ישראל צועקין ואין נענים מפני שאין יודעין לכוון בשם. ולכן כי ידע שמי ע"כ יקראני ואענהו. הרי שענין הדעת הוא להיות ידע שמי. הנה ארז"ל (גיטין כ"ג א' ועוד בכ"ד) קטן אינו בר דעת. ואפי' אם הוא בר שכל ומשיג כל החכמות מ"מ עפ"י דין אינו בר דעת עד י"ג שנה והיינו כי דעת אינו שכל והשגה. כי יש ג' חללי גלגלתא. מוח החו"ב לצד הפנים. ומוח הדעת לצד העורף. דענין החו"ב הוא השכל וההשגה מה שמשיג ומתבונן ומבין. וענין הדעת הוא שיהי' התקשרות השכל וההשגה אל עצמותו ותוך לבבו. שיהי' השגתו דבוק בלבבו שיחפוץ כך ולא יחפוץ באופן אחר. זהו"ע הדעת כי דעת לשון והאדם ידע התקשרות והתחברות. ולכן קטן אינו בר דעת שאעפ"י שיש לו שכל והשגה אבל אין זה בהתקשרות אליו ויכולים להטות אותו מהשגתו אל אופן אחר. והנה כתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים פי' כי הוי' הוא האלהים היינו שאתה מחי' את כולם. וכולא קמי' כל"ח שאין עוד מלבדו ואין זולתו. ועל השגה והתבוננות זו כתיב וידעת. שצ"ל בחי' דעת בזה. היינו שיהי' דבוק וקשור בתוך תוך לבבו ענין זה איך שאין עוד מלבדו לאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ שלא יחפוץ בעוה"ז ועוה"ב כ"א ליכלל בא"ס ב"ה. כי ענין הדעת הוא הכרה והרגשה כמשארז"ל (נדרים ל"ב א') גבי אברהם הכיר את בוראו. שמתחלה הי' בטל בכל היום אל השמש וכו' ואח"כ הכיר את בוראו שהקב"ה ברא שמים וארץ. ומבשרי אחזה אלוה וזהו ג"כ וידעת היום. להיות בחי' דעת והכרה איך שאין עוד כו' ועי"ז יהיו כל מדותיו לה' באהבה ויראה וכו'. והנה כתיב (הושע ד' א') ואין דעת אלהים בארץ. ולא כתיב כי אין חכמת והשגת כו' והיינו שאעפ"י שמשיג ומבין היטב אלקות מ"מ אין זה נוגע ללבו כלל ויכול להיות מדותיו מלובשים בעניני עוה"ז והיינו שנחסר אצלו בחי' דעת. ונמצא ענין הדעת הוא התחברות המוחין עם המדות ולכן במנין ע"ס אין הדעת נמנה כי אינו בחי' בפ"ע כמו חכמה בינה רק שהוא מקשר וממשיך אור השכל במדות. וזהו עשה משפט וצדקה כו' הלא הוא הדעת אותי שהדעת הוא להיות משפט וצדקה. וזהו כל ענין הדעת. וזהו אל יתהלל חכם בחכמתו שהוא חכמה דאלקות. והגבור בגבורתו שהוא קו השמאל בחי' בינה השגה והבנה. והעשיר בעשרו הוא עמודא דאמצעיתא כו'. שהוא ג' קוין תלת מוחין דהיינו הדעת כמו שהוא במוח לבד. כ"א בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי כו' עושה חסד משפט וצדקה. חסד דרועא ימינא בחי' אהבה. משפט הוא גבורה דרועא שמאלא בחי' יראה וצדקה הוא הממוצע בין ב' הקוין. וזהו בזאת יתהלל השכל וידוע אותי בחי' דעת ה' כדי להיות גם המדות כולן להוי' בחי' חסד ומשפט וצדקה וזהו ג"כ ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך שצ"ל דעת באלקי אביך. בכל השגות שתוכל להשיג צ"ל העיקר דעת ה' כנ"ל. וזהו לפי' הראשון שענין הדעת הוא חסד ומשפט וצדקה. אך פי' הב' שהדעת הוא להיות ידע שמי הוא כמ"ש (ש"א ב') כי אל דעות הוי' ד"ע וד"ת. ד"ת הוא ממשיך אור השכל במדות ולמעלה הוא גילוי חו"ב בזו"נ. ודעת עליון הוא המחבר חכמה עם בינה. כי החכמה היא אין כח מה וביטול לגמרי. ובינה היא יש. והד"ע מחבר אין ויש דחו"ב. דהנה קוב"ה סתים וגליא אורייתא סתים וגליא ישראל סתים וגליא. קוב"ה סתים וגליא זהו ההארה מאוא"ס שמלובש בע"ס ועצמות אוא"ס כו' בחי' כ"ע אורייתא סתים וגליא הוא פנימיות התורה וחיצוניותה שחיצוניותה מושג לנו. ישראל ג"כ סתים וגליא. עשר בחי' הנפש שכל ומדות זהו גליא ויש עוד בחי' שלמעלה מהשכל והוא הסתים. והנה הד"ע מחבר ג"כ סתים וגליא דקוב"ה ומפני זה נעשה חיבור סתים וגליא שבתורה וישראל. וזהו מ"ש שהדעת להיות ידע שמי (בחי' שמו הגדול) הוא בחי' ד"ע המחבר חו"ב: ב והנה ענין הלולב המשכת הדעת זהו הדעת המחבר המוחין עם המדות שבחי' דעת ה' וידעת היום כו' הנ"ל יהי' גילוי שכלו והשגתו גם במדותיו שיהיו כל המדות לה'. ולכן אומרים אז למען דעת כל עמי הארץ כו' שהם הגוף ונה"ב שבכולם יהי' דעת ה' שאין עוד כו'. והנה נענוע הלולב הוא לששה קצוות כדי להיות ההמשכה בכל הששה מדות אהוי"ר ורחמים וענפיהן ובכל צד מנענעים ג' פעמים. והיינו שיהי' התכללות המדות שלא תהי' מדת האהבה לבדה כ"א תהי' כלולה גם מיראה ורחמים. כי זלעו"ז ולעומת אהבה דקדושה ישנה אהבה זרה. ולכן צ"ל ג"כ יראה כלולה בה ורחמים כדי שלא יהי' עוד אהבה זרה. וכן עד"ז מדת היראה תהי' כלולה כו'. וזהו הנענוע דלולב ג"פ לכל צד. שבכל ג' בחי' שבכל מדה יהי' המשכת הדעת. והנה ע"י בחי' התכללות שלמטה נעשה כמו"כ גם למעלה בחי' התכללות והו"ע הוי' אחד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' סטרין בחי' ו"ק עליונות. והנה חסד בחי' בפ"ע וגבורה מדה בפ"ע. אבל כדי להיות התכללות המדות זהו ע"י התגלות בחי' העליונה משניהם והוא הדעת הממשיך גילוי חו"ב שמפני הביטול נעשה התכללות והנה בהנענוע צ"ל הולכה והובאה בכל פעם. הולכה להו"ק והובאה נגד הלב. והיינו כי לולב הוא לו לב. דהנה אנו רואים כשהאדם הוא בפתיחת הלב ושמחה אז הוא מדבר הרבה. משא"כ כשהוא בעצבות וכווץ הלב שאז אינו מדבר כלל. הרי שהתהוות אותיות הדיבור הוא מהבל הלב. וכן הוא למעלה שהתהוות בחי' דיבור העליון בחי' דבר הוי' בעש"מ נבה"ע הוא ג"כ מהבל לב העליון דז"א. והנה כתיב מי כמוך באלים וארז"ל (גיטין נ"ו ב') באלמים שהוא בחי' אלם כביכול. והיינו כי באמת הרי הדיבור עליון מהווה כל העולמות מאין ליש. אך כשהדיבור עליון מוסתר בעולם ואינו מתגלה כלל שאז נעשו העולמות יש ודבר בפ"ע זהו מי כמוך באלמים. וכמ"ש (ישעי' נ"ג) וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שערות הוא אותיות והם מפרידים השערות להיות נראה ליש ודבר בפ"ע. ולכן בכוונת הלולב להמשיך דעת צ"ל הובאה כנגד הלב שהוא להמשיך גילוי ד"ע בדיבור עליון להיות ביטול גם למטה כו'. וכמ"ש כי פי הוי' דבר כמ"ש במ"א. ובכ"ז יובן מה שאתרוג הוא תיקון לחטא עה"ד כי אי' בזהר (ח"ג קפ"ב א') ע"פ מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א') דא הוא חובה קדמאה דעלמא כו' שגרם שיהי' העמל תחת השמש דשם הוי' וא"כ הענין שהפריד שם הוי' משם אלקים וזהו"ע עה"ד טו"ר כי שרש עה"ד למעלה הוא גבוה מאד. שהמל' נק' עה"ד טו"ר דינקא בתרין סטרין שמשפעת חיות בטוב וגם רע מקבל חיות מהמל' כמ"ש ומלכותו בכל משלה ואתה מחי' את כולם. אבל מהמדות עליונות אין שום המשכה ברע כי לא אל חפץ רשע כו'. ונק' עה"ח. אבל המל' רגליה יורדות מות. והחטא הוא שהפריד עה"ד מעה"ח. וזהו שאי' בכהאריז"ל שאם המתין עד שבת לא הי' חטא. כי בשבת נכלל עה"ד בעה"ח. וכן אם אכל הע"ח תחלה. וז"ש במד"ר (בראשית פי"ט סי' י"א) קלקלת עובדך סב חוט וחייט כו'. ולכן הלולב שהוא המשכת היחוד במדות ודיבור מקור הנבראים. א"כ הוא תיקון לחטא עה"ד. והנה נענוע הלולב הוא בסוכה. והענין כי הנה הדעת הוא בשם הוי' כמ"ש וידעת כו' כי הוי' כו' והנה שם הוי' הוא ל' התהוות שמהוה עולמות וכמארז"ל בגמ' מנחות ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא עוה"ז. ובבחי' זו יכול להיות בחי' דעת והכרה וכמארז"ל גבי אברהם הכיר את בוראו דוקא מה שהוא בורא ומהווה. והנה יו"ד צמצום הארה להיות גילוי בפנימיות אבל עצמות אוא"ס הוא מקיף וסוכ"ע שלמעלה מהשגה לגמרי כו' ולמחתב"כ. וע"ז כתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל פי' כמו השומר שהוא עומד בחוץ ואין יודעים ממנו בפנים. כך בחי' לא ינום עינא פקיחא דלא נאים הוא שומר ומקיף מבחוץ. וכמו בנשמה יש ב' בחי' נתתה בראתה כו' ובחי' ואתה משמרה בקרבי מקיף שנק' מזליי' וזהו הסוכה צל ומקיף מאוא"ס עצמו שלמעלה משם הוי'. והיינו על ידי שקדם יוכ"פ בחי' לפני ה' תטהרו. דהנה מ"ע בו"ה ול"ת בי"ה ואם פגם צריך להמשיך למעלה מי"ה ו"ה וזהו לפני הוי' והוא ע"י התשובה צעק לבם אל הוי'. ואח"כ נמשך מזה הסוכות. וזהו שנענוע הלולב הוא בסוכה והיינו שכדי להיות המשכת הדעת ע"י הלולב צ"ל הכח לזה מאוא"ס המקיף וסוכ"ע. וכמו עד"מ באדם שאותיות הם לבושים שעל ידם מתגלה השכל. והנה שרש האותיות הוא בעצמות הנפש. וע"כ יכול להיות על ידם התגלות השכל. וכן עד"ז קטן אינו בן דעת וכשהוא בן י"ג שנה אז הוא בר דעת והיינו אחר שנכנסו בחי' מוחין דגדלות בחי' עצמות. ועד"ז יובן למעלה שכדי להיות המשכת הדעת שהוא הגילוי בפנימיות צ"ל הכח מלמעלה יותר. והוא מבחי' מקיף וסוכ"ע וזהו"ע חיבור הסוכה עם הלולב:
ג וזהו ארבעה הם קטני ארץ אלו ד' מינים שבלולב. דהנה אנו רואים שינוי בלולב מכל האילנות כי כל האילנות הם ענפין מתפרדין משא"כ בלולב כולם אגודים וקשורים יחד ודבוקים זב"ז וכן בהדס תלתא בחד קינא. וכן ערבה גדילים באחוה. ואתרוג הדר באילנו משנה לשנה סובל קיץ וחורף ב' הפכיים. והיינו כי כל בחי' ביטול ואין הוא התכללות ואחדות בתכלית משא"כ כל יש ודבר הוא בבחי' פירוד והתחלקות יותר כמ"ש ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד ומשם דוקא. אבל למעלה מזה ששם הוא אין וביטול לגמרי הנה שם הוא תכלית האחדות. ולכן התכללות שבד' מינים הוא מצד עוצם הביטול. וזהו קטני ארץ כמ"ש (שה"ש ח') אחות לנו קטנה שבזמן עליית כנס"י באוא"ס ב"ה נעשה מכל היש בחי' נקודה חדא וזהו ג"כ קטנותן של חסידים דוד הקטן כו'. וזהו קטני ארץ. ולכן על ידם דוקא המשכת הדעת איך קמי' כלא כו' גם בבחי' הבל הלב דיבור עליון עלמדאת"ג שנק' ארץ. וזהו ג"כ הפי' קטני ארץ שממשיכים הביטול דד"ע גם בבחי' ארץ. והנה אם קטנים הם בעיניכם גדולים הם בעיני הקב"ה. דהנה ר"י ברי' דריב"ל אמר שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה (פסחים נ' ע"א) והיינו כעין הפלוגתא דב"ש וב"ה (חגיגה י"ב א') ח"א שמים קדמו וח"א ארץ קדמה כו' והנה בסדר הבריאה ודאי שמים קדמו ולכן כתיב ברא אלהים (כמו שנתהוו ע"י שם אלהים) את השמים ואת הארץ. כי שמים קדמו. וביום עשות הוי' אלקים. כמו שהם בשרשם. ארץ ושמים ששם ארץ קדמה. כי סוף מעשה עבמ"ח תחלה. והיינו כי כל השפעה ממשפיע למקבל צריכה להשתנות מה שבמשפיע ראשון יוצא אחרון. וכמו במחו"ד מה שבמח' עיקר המכוון יוצא אחרון ע"י שקדם הקדמה לה כו' וזהו גדולים הם בעיני הקב"ה שבשרשם גבוהים מאד כי סוף מעשה עבמ"ח תחלה וארץ קדמה. וזהו והמה חכמים מחוכמים כמ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו ח"ע דאצי' כ"א בזאת יתהלל השכל וידוע אותי. השכל הוא מקור ושרש החכמה שמזה נמשך הכח להיות בחי' דעת כנ"ל גבי סוכה ולולב והוא בחי' והחכמה מאין תמצא וכמ"ש (דברים כ"ט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת אעפ"י שהיו דור דעה אבל לא הי' הדעת נמשך מלמעלה כו' וזהו והמה חכמים מחוכמים בחי' שרש ומקור החכמה. עי' בה"ז פקודי בפי' ענוי ארץ שזהו ע"ס הגנוזות. וי"ל שזהו ג"כ קטני ארץ שמבחי' עקודים נמשך הכח על המשכת הדעת בו"ק דזו"נ להיות גם בהם בחי' ביטול והתכללות אמיתי כו':
ד וענין שע"ס דעקודים נק' ענוי ארץ. הנה ההפרש בין ענוה לשפלות. שפלות היינו שיודע ומכיר פחיתות מדרגת נפשו ושפלות מהותו ולכן הוא שפל ונבזה בעיניו. משא"כ ענוה מ"ש והאיש משה עניו מאד היינו שיש בו כל המעלות בשלימות היותר אפשר. הן במוחין תכלית מוחין דגדלות באלקות. והן במדות דגדלות אהוי"ר היותר גדולים כו'. אבל אינו מכיר ומרגיש זה כלל שיהי' חשוב בעיניו כ"א כל הבחי' ומדרגות דמוחין ומדות הם בתכלית הביטול שאינן נרגשים כלל. וזהו בחי' ענוה כו'. ולכן והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. אעפ"י שאמר שש מאות אלף רגלי כו' קראם כולם רק בחי' רגל לגבי' כו'. אלא שכל גדלות ההשגה שלו וגדלות מדותיו באהוי"ר היותר נעלים (גם מהאבות כו') לא היו נרגשים אצלו כלל. כ"א בתכלית הביטול כו'. ועד"ז יובן גם למעלה בהע"ס דעקודים שעקודים בכלי אחד. שא"ז מיעוט הכלים כלל. דהנה בע"ס דנקודים היו עשר כלים. רק שכל כלי וספירה הי' רק נקודה א' לבד. כמו כלי החסד דתהו הי' רק חסד ולא הי' בה שום התכללות משארי המדות כלל וא"כ זהו מיעוט הכלים כו' ובע"ס דברודים דתיקון יש עשר כלים ונק' פרצופים שכל כלי כלולה מכל העשר שכלי החכמה כלול בה גם בינה וגבורה כו' ולכן זהו ריבוי הכלים. והנה בע"ס דעקודים אין בהם עשר כלים כ"א שכל הע"ס עקודים בכלי א'. ולכאורה הי' אפ"ל שזהו מיעוט הכלים ביותר גם מע"ס דנקודים. אבל באמת אינו כן שיש בהם ריבוי הכלים ביותר גם מבע"ס דברודים דתיקון דאצי'. דהיינו שיש בהספי' דעקודים ריבוי אור וחיות מאד שאם היו יוצאים בבחי' גילוי והתפשטות הי' בהם ריבוי הכלים ביותר מבתיקון. עד"מ חכ' דעקודים כשהיתה מתפשטת בגילוי הי' יוצא מהעלם אל הגילוי בחי' ע"ס הכלולים בה. ועוד יותר שגם היו"ד גופא היו כלולים מיו"ד והי' מבחי' חכמה לבד התכללות בחי' כלים במספר מאה. וכמו"כ בכל הע"ס דעקודים. ורק מה שעקודים בכלי א' הוא מצד גודל ביטולם להמאציל העליון א"ס ב"ה אין מתפשטים ומתגלים כלל ולכן יכולים להיות עקוד בכלי א' לגמרי ולכן נק' ענוי ארץ שמקטינים עצמן לגבי המאציל. אבל באמת יש בהם ריבוי אור וחיות להיות התכללות ריבוי הכלים במספר גדול יותר גם מבתיקון כו'. וזהו ג"כ פי' וענין קטני ארץ שד' מינים שבלולב שרש המשכתן הוא מבחי' ע"ס דעקודים. ולכן על ידם המשכת הדעת להיות בחי' ביטול והתכללות אמיתי ממש גם בהתחלקות הו"ק דזו"נ דאצי'. עי' בסידור שער התפילין בד"ה ומשירותא וממשיכותא דמו"ס דעתיקא אשתכחי כו' עד ואתמשך ואתפשט בכולא דמהמשל שנת' שם יובן כך. שכדי לחלק השכל לחלקים פרטיי' להבדיל ולחלק כל פרט ופרט בפ"ע ולומר דבר דבור על סידורו להקדים המוקדם ולאחר המאוחר שבהשכל כו' זה צ"ל דוקא מעומק השכל כו'. אבל זהו רק לעצמו או לחבירו הדומה לו. אבל כדי להמשיך השכל בהתחלקות כזו ולהבינו גם לפחות וקטן הערך ממנו זה צ"ל עוד מלמעלה יותר. ובנמשל יובן שכדי שחו"ג דאו"א הכלולים בדעת (היינו שבהתכללות הו"ק שבדעת שם גילוי הביטול דבחי' יחיד שבחכמה. שלמעלה מאחד) יומשכו ויתחלקו בו"ק דז"א (היינו שגם בהתחלקות דו"ק דז"א יתגלה הביטול דבחי' יחיד שבחכמה) צ"ל הכח לזה מבחי' ח"ס דא"א שלמעלה מחכ"ע דאצי'. אבל כדי שיומשך ויתגלה עוד למטה יותר דהיינו בבחי' מל' דיבור עליון מקור דבי"ע צ"ל הכח לזה עוד מלמעלה יותר. וי"ל דהיינו מאוירא שנק' מוח הסתום שכללות רדל"א אחזי נהורא בהאי אוירא וזהו ארבעה הם קטני ארץ כמו ענוי ארץ ע"ס הגנוזות שהם בע"י וא"א. שמשם נמשך הכח להיות על ידם המשכת הדעת בו"ק דז"א אבל מה שעל ידם נמשך הדעת גם לנוק' דז"א. שזהו"ע ההובאה כנגד הלב. זהו לפי ששרשן עוד גבוה יותר שהם חכמים מחוכמים בחי' מוח הסתום דאוירא ורדל"א כנ"ל: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעי' י"ב). הנה בכל השנה הי' ניסוך היין ע"ג המזבח. ובחגה"ס הי' עוד גם ניסוך המים ע"ג המזבח. כל ז' ימי החג. ושאיבת המים הי' בשמחה גדולה. ע"ש ושאבתם מים בששון כו'. וצ"ל ההפרש בין ניסוך היין לניסוך המים ומה שניסוך המים הי' רק בחגה"ס. הנה כתי' (שופטים ט') החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים. שיין הוא משמח אלקים כו' והענין כי הנה בריאת העולמות הוא ע"י המדות עליונות כמ"ש (יתרו כ' י"א) ששת ימים עשה ה' כו'. שהם ששה מדות דאצילות. אבל הבינה היא למעלה מבחי' עולמות ואינה שייכה כלל לבחי' חיות העולמות. כי בחי' בינה היינו השגה באור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר עולמות כו'. ולכן נק' הבינה עלמא דאתכסיא שאינה מתגלית בתוך המדות. ויש בחי' פרסא שמפסיק בין הבינה להמדות כמ"ש (יחזקאל א') ודמות על ראשי החיה (היינו חיון עילאין) רקיע כעין הקרח. והנה היו"ט נק' מועדים לשמחה שבהם נמשך התגלות בחי' אם הבנים שמחה. השמחה שבבינה הוא מחמת ההשגה באור א"ס ב"ה. כי בבינה נמשך ומתגלה אוא"ס ב"ה בבחי' הבנה והשגה ממש לכן היא בבחי' שמחה אך זהו רק במועדים. אבל עבודת הלוים הי' להמשיך בכל השנה ג"כ התגלות אור הבינה בהמדות והעולמות. וזהו ועבד הלוי הוא. להמשיך בחי' הוא עלמדאת"כ מהעלם אל הגילוי ולכן נק' לוי. לשון חיבור. היינו לחבר הבינה עם המדות דז"א שלא יפסיק הפרסא שביניהם כנ"ל. ועבודתם הי' ע"י השירה שלהם. ולכן שירה בגימט' תקט"ו. שר י"ה. היינו להמשיך בחי' י"ה דהיינו התגלות אור הבינה בה' מדות שהם ת"ק שנה כמשנ"ת במ"א. דהיינו מחסד עד הוד. וכיון שממשיכים בבחי' הוד א"צ להמשיך עוד יותר. והענין כי עיקר המכוון הוא להמשיך גילוי בחי' בינה למטה בנבראים. שגם בנבראים יומשך גילוי אלקות בבחי' השגה ממש. וע"כ צריך להמשיך גילוי הבינה בבחי' מל' דאצילות שהיא מקור דבי"ע. והנה ידוע דאיהו בנצח ואיהי בהוד שהמשפיע הוא בנצח כי ההשפעה מאוא"ס ב"ה לבע"ג צ"ל ע"י מדת נצח דוקא. והמקבל דהיינו כנס"י היא בהוד. הודאה זהו שמודה אעפ"י שאינו משיג עדיין. וכשיש בהמקבל בחי' ביטול דהודאה אזי נמשך לו השפע מהמשפיע שבנצח. שיהי' הבנה והשגה ממש כו'. וזהו שירה בגימט' ת"ק י"ה דכיון שממשיכים גילוי אור הבינה עד הוד אזי נמשך בבחי' מל' מקור דבי"ע משום כי איהי בהוד. והשיר שלהם הי' על היין. כי יין משמח אלקים. הענין שבריאת העולמות הי' ע"י שם אלקים שמעלים ומסתיר על שם הוי'. ולכן כתי' סוד הוי' כו'. ששם הוי' הוא בחי' סוד מהעולמות כו'. אבל היין שממשיך גילוי ההעלם היינו שיתגלה בחי' סוד הוי' בשם אלקים שלא יסתיר על שם הוי' כו'. ולכן נק' משמח אלקים נמצא שיין ממשיך גילוי שם הוי' בנבראים דהיינו שיהי' להם השגה בבחי' שם הוי' כו'. וזהו ענין ניסוך היין. כי הנה הנסכים הי' אחר העלאת הקרבן. כי הקרבנות זהו העלאה והנסכים הוא המשכה שאחר העלאה וכמארז"ל (ברכות י"ד סע"ב) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. דימו ק"ש לעולה וזבח. ותפילין למנחה ונסכים וידוע שק"ש הוא העלאת הנפש בבחי' התלהבות רשפי אש האהבה. ותפילין הוא המשכת אלקות מלמעלמ"ט. והיינו כי הקרבן זהו בירור והעלאת הנה"ב ליכלל בבחי' אהבה לה' כו' ולכן היו הקרבנות פרים ואילים וכבשים כנגד חג"ת. דהיינו בירור והעלאת המדות שבהם הי' השבירה. ומנחה ונסכים. שמן וסולת ויין. זהו ג"ר חב"ד. היינו המשכת מ"ד מהמוחין שמבררים המדות כו'. ולכן אחר הקרבת הקרבן שהי' בירור והעלאת הנה"ב אח"כ הי' ניסוך היין להמשיך התגלות בחי' בינה למטה בנבראים. שגם הם יהיו יכולים להשיג אוא"ס ב"ה דהיינו שגם בנה"ב יומשך להיות השגה באלקות. וזהו שהיו שופכין היין לתוך השיתין. והשיתין היו מגיעים עד התהום. ששם הם מים תחתונים בוכין כו'. דהיינו שגם במ"ת יומשך גילוי בחי' בינה כו'. ולכן הי' ניסוך היין בשמחה. דהיינו שיר הלוים. כיון שהניסוך זהו המשכת גילוי בחי' בינה למטה. ובינה הוא בחי' שמחה כנ"ל. אך ההפרש שבין ניסוך היין שבכל השנה לבחי' מועדים לשמחה. ובפרט סוכות שנק' זמן שמחתינו. הענין דהנה כתיב (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה. וכתיב (תלים ק"ו) עבדו את ה' בשמחה. משמע שכאו"א יוכל לבוא לבחי' שמחה מאלקות שיהי' העבודה בשמחה. והרי כתיב (שם צ"ז) שמחו צדיקים בהוי'. משמע רק צדיקים לבד כו'. והענין דהתם כתי' עבדת כו' בשמחה. שהשמחה היא מהעבודה לבד שעושין עיקר מהעבודה. דהיינו שיקיים המצוה בבחי' עבודת עבד לקבל ע"ע עומ"ש לקיים הצווי. כמו העבד שעושה הצווי אעפ"י שאין לו תענוג והשגה ותשוקה כלל כו'. ומ"מ צ"ל העבודה בשמחה גדולה מאד יותר מרוב כל כו' דהיינו ממה שבקיום המצות הוא בחי' עבד לממ"ה הקב"ה. וזהו ענין שמחו של מצוה שעי"ז זכה האריז"ל לכל ההשגות כו' אבל מ"ש שמחו צדיקים בהוי'. הנה שמחה זו אינה מצד קיום המצות לבד כ"א השמחה היא גם מחמת גילוי השגת אלקות כו'. וע"ד שהבינה נק' אם הבנים שמחה. והנה מצות ניסוך היין כל השנה אעפ"י שהוא המשכת בחי' בינה. שנק' שמחה. אך המשכה זו היא רק איזה גילוי מבחי' בינה. והעיקר שיהי' השמחה גנוזה בעבודה בתומ"צ. עד"ה ה' לי בעוזרי פ"ג בהג"ה. וכמו שנתבאר שההמשכה היא עד הוד ואיהי בהוד. דהיינו ע"י המל' שהו"ע קבעומ"ש. ולכן השמחה דבינה רק מהעבודה וקבעומ"ש בעסק התומ"צ כנ"ל. אבל ביו"ט שנק' מועדים לשמחה ענין ניסוך היין שהי' בהם הוא שמתגלה בחי' בינה עצמה בגילוי גמור. היינו שכאו"א יבא לבחי' שמחו צדיקים בהוי'. שיהי' השמחה מהשגת אלקות ממש. ע"ד שמחו צדיקים בהוי'. וההפרש שבין כל המועדים שנק' מועדים לשמחה לבחי' סוכות שנק' זמן שמחתינו. הוא כמו עד"מ אדם כשנתפעל ושמח מאיזה דבר אעפ"כ יכול להיות השמחה וההתפעלות אצלו בהעלם מזולתו שיהי' תוכו רצוף חדוה ושמחה ואינו גלוי לעין כל. אבל כשנתפעל ושמח מאד מאיזה דבר אזי נראה שמחתו לעין כל ומרנן ומרקד ברגל ומטפח ביד שאינה יכולה להיות בהסתר מרוב גדלות השמחה. כך בכל השנה אף שנתפעל מאלקות א"ס ב"ה הממכ"ע וסוכ"ע אעפ"כ הוא בהעלם אצלו שאור השמחה מתעלם בהכלי והכלי מגבילתו. אבל בחג הסוכות נראה שמחתו לעין כל שהאור בוקע הכלי מחמת רוב גדולת אור השמחה וריבוי גילוי ההעלם. ושמחה זו היא הרעש הגדול כמו שמרנן ומרקד כשנשמח בגשמי' כן ויותר מכן הוא הרנון והרקוד ברוחניות בשירות ותשבחות לפני ה' כמ"ש והאופנים ברעש גדול זהו ענין ניסוך היין של כל השנה וגם בסוכות היו מנסכים גם יין:
ב וניסוך המים הוא היה בחג הסוכות לבד היו מנסכים יין בספל זה ומים בספל זה מערבי של מים כו' וניסוך היין הוא בחי' בינה. וניסוך המים הוא בחי' חכמה והוא גבוה מאד נעלה מניסוך היין. והיינו כי בינה זהו בחי' גילוי אוא"ס ב"ה בבחי' הבנה והשגה וכמשנ"ת במ"א שלמעלה בחי' בינה והשגה הנה ההשגה היא בחי' גילוי. כי מהות השגה שלמטה היא השגת המציאות. אבל בחי' השנה למעלה בבינה עילאה הוא השגת המהות ממש. וענין ניסוך היין שהוא המשכת הגילוי מבחי' בינה למטה. היינו שגם למטה יהי' ההשגה בחי' גילוי גמור. והנה כל מה שיוכל לבא אוא"ס ב"ה לידי גילוי בהבנה והשגה זהו רק הארה וזיו לבד אבל אוא"ס ב"ה מהוע"צ הוא למעלה מהשגה דלית מח' תפיסא בי' כלל. והתגלותו הוא רק בחכמה. לפי כי חכמה כח מה להשיג איך דלית מחתב"כ. וא"כ בחי' חכמה ביטול השגה. ובבחי' זו נמשך התגלות אוא"ס מהוע"צ שלמעלה מבחי' השגה כו'. ולכן ניסוך המים גבוה מניסוך היין. כי ניסוך המים זהו גילוי בחי' ח"ע שלמעלה מהשגה. שגם מת"ע יומשך איזו גילוי לתוך הבנה והשגה כו' וזהו כמו שבת שלמעלה מיו"ט. כי היו"ט נק' מקראי קדש. הארה לבד מבחי' קדש העליון שנקרא ונמשך לידי גילוי בבינה. אבל שבת הוא קדש בעצם. גם כמו כהנים שלמעלה מבחי' לוים. כי כהנים בקו הימין כה"ג וסגן והדיוט הם בבחי' חכמה חסד נצח. אך להבין מאין יהי' הכח לבחי' ניסוך המים בחה"ס הלא בחי' ח"ע היא למעלה מגדר השגה. הענין כי ב' הבחי' דיין ומים בנפש זהו ב' בחי' שיש בפנימיות הלב הא' עומקא דלבא. והב' תעלומות לב שבהעלם בתוך עומק הלב כמשנ"ת בד"ה כי המצוה ע"ש והיינו כי בינה ליבא שהלב מקבל מבחי' בינה ומזה נמשך עומקא דלבא. אך לב בגימט' ל"ב היינו שמקבל ג"כ מבחי' ל"ב נ"ח ומזה נמשך תעלומות לב. והנה יין הוא בינה יין המשמח זהו בנפש בחי' עומקא דלבא. היינו בחי' התלהבות ורשפי אש ליכלל בבחי' ביטול במציאות באוא"ס ב"ה אבל מים בחי' חכ' ראיה זהו בחי' תעלומות הלב. בחי' ביטול ולא גילוי בחי' התלהבות כו'. והנה ענין מדרגת התשובה הוא כמ"ש ממעמקים קראתיך דהיינו בב' עומקים שבלב. בחי' עומק הלב ופנימיות תעלומות הלב. וזהו תשובה תשוב ה"י במילוי יו"ד. הה"א הוא בחי' עומקא דלבא. ומילוי היו"ד שבתוך הה"א זהו בחי' תעלומות לב שבהעלם תוך עומק הלב. וזהו ענין התשובה בעשי"ת ויוהכ"פ. וע"י התשובה בב' עומקים אלו ממשיכים הגילוי מב' בחי' אנכי. כמ"ש (ישעי' מ"ג כ"ה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך. אנכי הא' זהו שרש המשכת התומ"צ כמ"ש (דברים ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך. דהיינו בחי' סוכ"ע שמקיף כל העולמות דאבי"ע בהשואה אחת כו'. ובחי' אנכי הב' זהו ההמשכה מעצמות אור א"ס ב"ה שלמעלה מגדר בחי' סוכ"ע. ולכן מגילוי זה נמשך מילוי הפגמים שבתומ"צ. והנה ידוע שבחי' פנימיות יסודות דאו"א נק' ממעמקים. ב' עומקים. יסוד אבא נק' עומקא דכולא. ויסוד אימא נק' עומקא דבירא. ומה שנק' עומקים היינו שבתוכם גנוז השפע מעתיק וא"א. ולכן ע"י התשובה עילאה של נש"י בב' עומקים דחו"ב שבנפש עי"ז נמשך בהב' עומקים שלמעלה דהיינו בחו"ב דאצי' הגילוי מב' בחי' אנכי. ולכן מזה נמשך בחה"ס ניסוך המים היינו שגם ח"ע יומשך לידי גילוי גמור בהשגה דהיינו מצד אנכי שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע שמאיר ביס"א שיכול לשנות בחי' פרצוף אבא כו'. דהיינו שבחי' אחכמה והיא רחוקה כו' יאיר בבחי' קירוב וגילוי כמו הבינה. וזהו ע"י התשובה לרחוק שנעשה קרוב כו' ולכן הי' גם ניסוך היין בסוכות באופן היותר נעלה מבכל המועדים דהיינו שמתגלה בחי' אור הבינה בגילוי רב. עד שאוי הכלי יכולה להגביל כלל השמחה. ולכן נק' זמן שמחתנו. והיינו מצד אנכי דסוכ"ע שמאיר בבינה ע"י התשובה כנ"ל. ומזה יובן איך שניסוך המים גבוה הרבה יותר מניסוך היין. גם ע"ד מ"ש ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. כי הלוי ממשיך בחי' קדש. כמ"ש ועבד הלוי הוא. שבחי' הוא עלמדאת"כ שהוא בחי' קדש ומובדל מהעולמות. יתגלה בהעולמות אבל מדרגת הכהן וניסוך המים זהו הגילוי מבחי' קה"ק. שמובדל גם מבחי' קדש דבינה כו'. ולכן הי' ניסוך המים בשמחה יתירה על ניסוך היין. וזהו ושאבתם מים בששון. שהמים דחכ' שלמעלה מהשגה נשאבים בהבנה והשגה דבינה שהיא בחי' שמחה. ואזי הוא בששון. והיינו כי הבינה מצד עצמה נק' שמחה. אבל כשמחברים גילוי הח"ע בהשגה דבינה אזי נק' השמחה בשם ששון כמ"ש שמן ששון. והיינו כי ששון זהו השמחה בבחי' ביטול כו'. ולכן היו יורדין לשאוב מים ט"ו מעלות כנגד י"ה דהיינו להמשיך יחוד י"ה. ולכן בשמחה יותר גדולה מניסיך היין. כי נכנס יין יצא סוד. סוד הוי' כו'. אבל ניסוך המים זהו הגילוי מבחי' רזא דרזין כו' בחי' קדה"ק כנ"ל:
ממעיני הישועה. הנה דהע"ה אמר כוס ישועות אשא. כוס בגימט' אלקים. ודוד הי' מרכבה לבחי' שם אלקים מדת מל' דאצילות. וכל העסק שלו הי' רק להגביה בחי' מל' וזהו ענין כל ס' תלים שלו. ולכן אמר כוס ישועות אשא. היינו שיגביה בחי' הכוס דשם אלקים לבחי' אלקים חיים. בינה עילאה. ואזי יקבל הכוס ממעיני הישועה והענין כי יש ב' בחי' נהר. ומעין. נהר היינו כשנפרד ממקורו ומתפשט למרחוק כו'. משא"כ מעין זהו כשמחובר להמקור עצמו דהיינו שנובע מהמקור לכן הוא נובע בתמידיות בלי הפסק. והנה מה ששם אלקים נק' כוס ישועות היינו שמקבל הישועות מבחי' נהר כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הג"ן. אבל כשיגביה בחי' אלקים סתם לבחי' אלקים חיים מדרגת בינה עילאה אזי יקבל מבחי' מעין. דהיינו כמו בחי' אלקים חיים בינה שמקבל מבחי' ח"ע שנק' מעין שנובע מהמקור בחי' כ"ע. וזהו ג"כ הפי' ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. היינו שמה שתשאבו בחי' מים דח"ע לחברם לבחי' ששון דבינה כנ"ל. זהו ממעיני הישועה דוקא. דהיינו כשחו"ב נק' מעיני הישועה שנובעים מהמקור דהיינו כשמקבלים מב' בחי' אנכי כנ"ל שמב' בחי' אנכי נמשך להיות ניסוך המים בחה"ס: