אור ברסלב
מגן אבות חלק ב מגן אבות על יום הכפורים

מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון

מגן אבות על יום הכפורים

מגן אבות על שבת שובה

בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם (ויקרא ט"ז) ז"ל הזהר פ' פנחס (דרנ"ה ע"ב) תקינו בי' ה' עינוים בגין דתתלבן ה' זעירא בה' עילאה דאיהי ה' צלותין. לקיים בישראל אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו עכ"ל. הנה ענין דתתלבן ה' זעירא בה' עילאה הוא שני עניני'. א' דתתלבן מהאודם דהיינו תוקף הדינים והגבורות שנתעורר בבחי' מל' מחמת עונות בנ"י כמ"ש (ישעי' א' י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כו'. אשר מדה"ד נק' גוון אדום. וצריך שיתלבן האודם שהגבורות והדינים עצמן יתהפכו לחסדים ורחמים. ענין ב' בלובן כי שחרות מורה על חשך והסתר אא"ס ב"ה. ולובן מורה על אור וגילוי. וכיון שאומר הזהר דתתלבן ה' זעירא בה' עילאה מובן שעיקר בחי' הלובן המורה על גילוי אור הוא בה' עילאה בינה כו'. (ומה שהבינה נק' זהב עליון שלמעלה מהכסף וזהב הוא אדום זהו הגבורות דבינה. אכן החסדים כו' כנ"ל. וכידוע בפי' ארץ זבת חלב ודבש. שהחסדים דבינה נק' חלב. וחלב הוא לבן). והענין דהנה ע"ס הוא ל' בהירות. כמראה אבן ספיר. וענין בהירות אין שייך לומר על האור המאיר בהע"ס. כ"א על הכלים דע"ס דוקא. שהכלים הם בבחי' בהירות שאינן מסתירי' ומעלימים כלל על אא"ס ב"ה. כ"א אא"ס ב"ה מאיר ומתגלה על ידן כו'. ואע"פ שכל הע"ס הם בבחי' בהירות. מ"מ עיקר הבהירות הוא בבחי' בינה דוקא. כמ"ש (דניאל י"ב ג') והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. הרקיע בה' הידיעה (ע"ד ההפרש בין מה שאמר משה האזינו השמים כו' הארץ. וישעי' אמר שמים וארץ בלא ההי"ן כמ"ש בזהר (האזינו רפ"ו ע"ב)) היינו רקיע שע"ג חיון עילאין בינה עילאה. אשר מצד גודל הלבנונית והבהירות שבבינה יוצא ומזהיר ממנה זהר עצום כו'. וז"ש בלוים (בהעלותך ח' ז') וכה תעשה להם לטהרם. תנופת הלוים שמקו השמאל. היינו להעלותם לבינה. נק' זה לטהרם. הרי שטהרה שהו"ע בהירות. ע"ד כעצם השמים לטוהר. הוא רק בבינה כו'. והענין כי בינה ל' הבנה והשגה שבכלים דבינה מאיר ומתגלה בחי' עת"י שהוא אא"ס ב"ה בעצמו בבחי' הבנה והשגת המהות ממש. שהכלים עצמן משיגים את האור כו'. וז"ע הבהירות. שכל מה שיוכל להיות גילוי אא"ס בכלים והכלים לא יסתירו כלל הנה הבחי' עליונה יותר מכל האפשר הוא בבינה. ולמעלה מבינה אין שייך זה כלל. כי התחלת הכלים שנק' גרמוהי הוא רק מהבינה. משא"כ בח"ע אע"פ שיש שם התגלות אא"ס יותר. אבל אין זה בבחי' כלים. כ"א בבחי' ביטול הכלים דוקא. ומה שכל הע"ס נק' ג"כ ספירות ל' בהירות. הענין כי בכל ספי' יש פנימי אמצעי חיצון. והסי' אתה סתר לי סת"ר ר"ת ראש תוך סוף. והם ג' בחי' נר"נ שבכל ספי'. והנה הבחי' בהירות שבכל ספי' הוא דוקא מצד פנימי' הכלי בחי' נשמה. ונשמה היא מבינה כמ"ש (איוב ל"ג ח') ונשמת שדי תבינם. וא"כ הבחי' בהירות שבכל ספי' הוא באמת מצד בחי' מדרגת בינה שיש בכל ספי'. ומ"מ ודאי אין זה דמיון וערך להבהירות שבבינה עצמה. והנה בחי' מל' היא הפך מבחי' בינה. כי מלכותך מלכות כל עולמים. שמבחי' מל' מתהווה עולם ל' העלם והסתר. כי אין מלך בלא עם. עוממות כו'. והיינו לפי שבחי' מל' היא לבוש המעלים ומסתיר אא"ס ב"ה כמ"ש (חלים צ"ג א') ה' מלך גאות לבש כו' לבוש מל'. וא"כ בחי' מל' היפך בחי' בהירות דבינה. וז"ש (שיר א' ה') שחורה אני כו' היפך בחי' לובן כו'. ולכן ענין דתתלבן ה' זעירא בה' עילאה היינו להעלות ולזכך הכלים דמל' שיהי' בהם ריבוי בהירות כמו בבינה עילאה. ועי"ז גופא יתהפך האודם דמדה"ד ללובן וחסד. כי על בחי' מל' כתי' (משלי כ"ט ד') מלך במשפט יעמיד ארץ. ואד' אותיות דינא. דינא דמל' (בזח"ב קי"ח א') משא"כ הבינה נק' מלך מוחל וסולח אלוה סליחות והיינו לפי שהמל' היא בחי' לבוש להעלים ולהסתיר אא"ס ב"ה ע"כ בניינה מהגבורות וכל הגבו' דז"א נמשכים וניתנים בה כו'. ולכן מלך במשפט. ומחמת עונות כו' נעשה גוון אדום כו' תוקף הדין וכמ"ש בזהר (ח"ג ק"י ע"ב) דהא כדין נורא דליק (גבו' דמל') ואוקיד עלמא בשלהובוי כו' משא"כ הבינה מצד הבהירות היותר נעלה שבכלים דבינה מאיר ומתגלה בהם עת"י מקור הטוב והחסד דלית שמאלא בהאי עתיקא (זח"ג קכ"ט) לכן הוא בחי' מלך מוחל. אלוה סליחות. וע"כ ע"י עליות והזדככות הכלים דמל' בבחי' בהירות דבינה יתלבן האודם דמל' גופא. כי נעשה המל' בחי' מלך מוחל כמו הבינה. וזהו שארז"ל (יומא ל"ח סע"ב) בא לטהר מסייעין אותו ולכאו' הי' צ"ל הבא ליטהר. לטהר משמע ד"א אך המכוון (שהבא ליטהר צ"ל בא לטהר) כי איתא ב' הה"מ נ"ע כלל שבכ"ד בקשה שצריך האדם לבקש לא יבקש על עצמו לבד שיתמלא חסרונו. כי לא ישמעו לו כלל. כ"א שצריך האדם לדעת שע"י חטא ועון שלו נעשה למעלה פגם וחסרון במדת המל'. וצריך להתפלל ולבקש שיתמלא הפגם והחסרון שבמדת המל' וממילא יתמלא חסרונו ג"כ. וזהו הבא לטהר ר"ל שבא לזכך את כלי המל' שיהי' בהם ג"כ ריבוי גילוי אא"ס ב"ה בכבודו ובעצמו כמו בבינה עילאה (כמ"ש בלק"ת בד"ה הוי' לי בעוזרי). וזהו ג"כ מ"ש ישתבח שמך לעד. פי' ל' שבח נכסי' ר"ל להיות תוס' עילוי בבחי' שמך שהוא המל' שיהי' בה תוקף גילוי אא"ס ב"ה כמו בבינה. וזהו ביאור ל' הרע"מ תקינו בי' ה' עינוים בגין דתתלבן ה' זעירא בה' עילאה. היינו שיהי' במל' הנק' שחורה אני ג"כ בחי' לבנונית שהוא אור וגילוי אא"ס כמו בבינה:

ב ולהבין הטעם מ"ש בזהר שע"י ה' עינוים וה' צלותין תתלבן ה' זעירא בה' עילאה הנה כתי' (משלי י"א י"ז) גומל נפשו איש חסד ופרש"י (במס' תענית י"א ב') ב' פירושי' הא' גומל ל' ביום הגמל את יצחק גמולי מחלב שהוא ל' הפרשה מה שמפרישים התינוק מחלב האם. והב' ל' תגמול. גומלין. שמשלים נפשו לקונו. ומפרש דקאי על המתענה שמפריש נפשו ממאכל ומשתה כו' ופי' ב' מפרש (רש"י שבת קכ"ז ב' בד"ה ה"ג הני נמי יעו"ש) דקאי על תפלה שעל ידי תפלה בכוונה הוא גומל נפשו ל' תגמול שמשלים נפשו לקונו. ובאמת בשניהם בתענית ובתפלה) שייך ב' הפירושים (שפירש"י במס' תענית בפי' גומל כו'). והענין דפי' גומל ל' הפרשה א"ז קאי דוקא על המתענה לגמרי. כ"א גם מה שפורש א"ע אפי' ממותרות של היתר נק' גומל נפשו. שמפריש נפשו מרצונות גשמיים של תענוגי עוה"ז וה"ז כענין נדרים שאוסר ע"ע דבר המותר בשר ויין כו'. ולכן נדרי' סייג לפרישות (אבות פ"ג) שפורש א"ע אפי' ממותרות של היתר ומניח רק די הכרח לקיום וחיות נפשו לבד. והנה נדרים בבינה מצד ב' טעמים. א' כי התו' אסרה רק דברים האסורים. משום כי והנגלות כו' לעשות כו' דברי התורה הזאת. ו"ה נגלות להמשיך גילוי ו"ה. ולגבי יחוד ו"ה מסתיר רק דברי' האסורי' אבל היתר אין מסתיר. אבל לגבי הבינה מסתיר גם היתר כו'. ולכן ע"י הנדר שפורש א"ע גם מהיתר עי"ז ממשיך גילוי הבינה. זהו טעם א'. טעם ב' כי להמשיך י"ה הוא ע"י מס"נ דוקא. ומה שפורש א"ע גם ממותרות היתר זהו כעין מס"נ ביטול הרצון. דמה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא. ורק ע"י מס"נ ממש ממשיך יחוד י"ה. וע"י מס"נ שהוא אתכפי' וביטול הרצון דנדר ממשיך גילוי הבינה לבד. והיינו שמגביה ומעלה נפשו וגם מקור בחי' נפשו שהוא כנס"י דלעילא מל' בבחי' בינה. וזהו ב' הפי' דגומל נפשו. שע"י הנדר שמפריש נפשו גם ממותרות תענוגי היתר עי"ז משלים פשו לקונו. שיאיר בבחי' מל' מקור בחי' נפשו גילוי אור הבינה כו'. וכמו"כ שייך ב' הפי' בתפלה שעיקר התפלה הוא לבא למס"נ באחד. פי' נפש רצון. והיינו מסירת הרצון לגמרי. שלא ירצה בשום דבר גשמי ורוחני כלל. כ"א רצון א' פשוט ליבטל וליכלל באחד כו'. וזהו גומל נפשו שמפריש נפשו מכל הרצונות זרות לגמרי שלא יהי' להנפש שום קישור ואחיזה בהם. ונק' בתניא צאת הנפש מנרתקה לבושי נוגה לגמרי. ולכן נק' התפלה שפיכת נפש. ואשפוך את נפשי (רצון) לפני ה' והרי עי"ז גופא הוא גומל נפשו ל' תגמול שמשלים נפשו לקונו. כי ע"י העלאת מ"נ בבחי' מס"נ מעורר יחוד י"ה. וא"כ מגביה ומעלה נפשו ומקור בחי' נפשו בבחי' מ"נ בבינה עילאה שיהי' יחוד חו"ב. וז"ש בחנה ותתפלל על ה' פי' למעלה מש' הוי' (דת"ת דז"א). ואשפוך את נפשי לפני הוי' וזהו גומל נפשו איש חסד. ע"ד איזהו חסיד המתחסד עם קונו (זח"ג רפ"א א') עם קן דילי' (ת"ז בהקדמה). פי' המתחסד יותר מהחיוב. כי העבודה והחיוב על נש"י הוא לייחד המל' עם ז"א שיהיו שוין בקומתן שיאיר בחי' בינה במל' כמו בז"א. והנה מה שמאיר בינה בז"א הוא רק תבונה. כמ"ש (תלים קל"ו) לעושה השמים בתבונה כונן שמים בתבונה (משלי ג' י"ט). אבל גומל נפשו כו' הוא שיהי' במל' הגילוי מעצמיות בינה שלמעלה מהגילוי שבז"א זהו"ע המתחסד עם קונו וז"ש דוד שמרה נפשי כי חסיד אני (תלים פ"ו) שכל השתדלות שלו ע"י ספר תלים הי' שיהי' העלאת מ"ן דמל' כמו הבינה כו'. ולכן כתיב (תלים י"ח) ועושה חסד למשיחו לדוד וכתיב (ישעי' נ"ה) חסדי דוד הנאמנים ולכן גומל נפשו איש חסד והנה בכל השנה אין זה חוב כו' רק שכתוב פ' נדרים בתורה. אבל הרי כתיב (דברים כ"ג) וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא. וכתיב קהלת ה') טוב אשר לא תדור כו'. אבל ביוהכ"פ שנצרך שתתלבן ה' זעירא בה' עילאה לכן זהו עבודת חוב היום על נש"י להעלות ולזכך בחי' מל' בבחי' בהירות דעצמות בינה עילאה ממש. ולכן ה' עינוים מדאורייתא שיהי' גומל ומפריש נפשו מכל הה' תענוגים גופניים כדי להעלות מל' בעצמות ה' ספי' חג"ת נ"ה דבינה (משא"כ ע"י נדר בכל השנה רק בעצמות נה"י כמו שהם בבינה. למעלה מכמו שנעשים מוחין לז"א). ומד"ס תקנו גם ה' תפלות. והרי עיקר בחי' רעו"ד למסו"נ באחד הוא ביו"כ יום התשובה. ולכן התפלות דיו"כ זהו ודאי בבחי' גומל נפשו כו':

ג והנה על ענין ובחי' עליית המל' בבינה עז"כ תענו את נפשותיכם. והנה במ"מ ישן מהב"י ז"ל פי' תענו את נפשותיכם על נפש הגסה. שהוא הנפש החיוני' הבהמית המלובשת בגוף האדם. אך בזהר (אחרי ס"ז א' ב') משמע שקאי למעלה על בחי' מל' שהקדים ע"פ זה לפרש הפ' נפשי אויתיך כו' אף רוחי כו' ופסוק כן נפשי תערוג. אשר נפשי הוא בחי' מל'. ורוחי הוא בחי' זעיר ולכאו' אין זה מובן כלל איך שייך למעלה במל' עינוי. ויובן עד"מ באדם שהנשמה המלובשת בגוף מקבלת צער ועינוי מהעדר אכילה ושתי'. אע"פ שהנשמה רוחני' וחלק אלוה ממעל. ואפי' נשמת צדיק עליון מאד כמרע"ה שהי' בהר מ' יום לחם לא אכל כו' איתא במד"ר (תשא פמ"ז סי' י"ב) שנצטער משה. והיינו לפי שמלובשת בגוף שהוא מכריח לאכילה ושתי' ע"כ יש לה צער ועינוי במניעת המאכל. ועד"ז יובן למעלה בבחי' המל' הנק' נפש ששייך בה ג"כ עינוי ממניעת מזון. ותחלה י"ל מהו המזון שלמעלה במל'. ידוע בכהאריז"ל שיש ג' בחי' למעלה שארה כסותה ועונתה שארה הוא בחי' מזון. וביאור זה הנה כתיב (תלים למ"ד) למען יזמרך כבוד ולא ידום כבוד הוא כבו"ת בחי' מל' והוא תמיד בזמרה ותשוקה לאא"ס ב"ה כמ"ש בזהר (תרומה ק"מ רע"א) צדק קארי תדיר לאספקלריא דנהרא ולא שכיך לעלמין ולכאו' יש להבין זה שהמל' היא אחת ממדותיו ית' שהיא אלקות ממש ואיך שייך באלקות ואא"ס תשוקה מקצתו אל קצתו. אך הענין כידוע שהע"ס הם או"כ. ואע"פ שגם הכלים הם אלקות ממש. מ"מ אינן בערך להאורות. כי הכלים זהו כח הגבול שיש בא"ס. מה שהוא ית' מצמצם א"ע להשפיע חיות ולהאיר בבחי' גבול ומדה והאורות זהו כח עצמותו כמו שמאיר בבחי' א"ס ממש. ולכן שייך בהכלים תשוקה להתחבר עם האורות. והנה בז"א דאצי' איהו וגרמוהי חד כו' שהכלים מיוחדים תמיד עם האורות אבל בבחי' מל' דאצי' שנעשית מקור לבי"ע. שלמ"ד כלים דמל' דאצי' יורדים ומתפשטים בבי"ע. הרי אזי הכלים מתרחקים מהאורות. דלאו איהו וגרמוהי חד בהון. ולכן שייך תשוקה ורצוא בהכלים דמל' דאצי' להתחבר עם האורות שלהם כו'. וזהו אלוה עושי הנותן זמירות בלילה (איוב ל"ה יו"ד) בלילה דוקא שאז זמן ירידת הכלים דמל' בבי"ע ומתרחקים מהאורות כו'. ואזי דוקא שייך זמרה למען יזמרך כבוד כו'. ומהקדמה זו יובן איך ששייך בחי' מזון למעלה לחבר האורות עם הכלים כו'. כמו שהמזון גשמי מחבר חיות הנפש עם הגוף כמ"כ הכלים נק' גופין. והאורות הם כנשמתא לגופא. וצריכים מזון לחברם. ותחלה י"ל המזון שבנבראים. היינו שהוא אותיות משמות אלקים שעל ידם נמשך אור וחיות בכל נברא להחיותו ולקיימו בבחי' העלם והסתר. וגם להיות להם ענג אלקי. כל' נהנין מזיו כו'. הכל הוא ע"י אותיות. ולכן נק' בשם מזון. כמו שבגשמיות המזון אינו החיות בעצמו שמחי' הגוף. כ"א שמחבר התפשטות חיות הנפש בגוף. וגם מחבר במדה ושיעור הראוי כו'. כמ"כ האותיות דשם אלקים שעל ידם נמשך אור וחיות אלקות בנבראים להחיותם ולקיימם בבחי' העלם והסתר. וגם על ידם נמשך ומתגלה ענג אלקי בנבראי' בבחי' השגה ממש. והאותיות הם מגבילי' החיות והענג לכל נברא לפי ערכו כדי שיוכל שאת כו'. לכן אותיות אלו נק' שארה. ובשארה מרומז כל השמות דאלקים. פשוט ובמילואו ובריבוע כמ"ש בפע"ח שער יוהכ"פ יעו"ש. ועד"ז יובן ענין שארה גם למעלה בבחי' מל'. דהנה הכלים דע"ס דמל' כיון שנאצלו הרי צריכים לקבל שפע וחיות מהמאציל לקיום אצילותם. וז"ע השמות אלקים שבמל' שאין זה הספי' עצמה. כי להספי' אין רשאים לקרוא ולבקש כמארז"ל (בספרי) אליו ולא למדותיו. ולהשמות מותר לבקש כמ"ש (חלים ס"ט) הושיעני אלקים כו'. והיינו כי השם אלקים שבהכלים דמל' היינו האותיות שמחברים האור והחיות מהמאציל בהכלים להחיותם ולקיימם וגם האותיות דש' אלקים מחברים האורות דמל' עם הכלים דמל' אשר האורות הם למעלה מהחיות של הכלים. כי האורות זהו ההארה המאיר בבחי' א"ס כו' ולכן אותיות אלו נק' שארה במל' (וענין עונתה הוא יחוד וגילוי האור דמדת ת"ת במל'). ונמצא שארה זהו האותיות דשם אלקים שבתוכם מלובש האור והחיות משם הוי'. וזהו מזון הכלים בבחי' קיום עצם אצילותם ובבחי' התחברות האורות להם עמהם כו'. אבל ביוכ"פ שמתלבן ה' זעירא בה' עילאה שמתעלה המל' לקבל (לא מה' ספי' חג"ת נ"ה דבינה עצמם. כ"א) מהאור והמוחי' שבפנימיותם. אשר המוחי' הם אותיות ושמות הוי' והאור הוא מעתיקא שלמעלה מש' הוי' כי האותיות דשם הוי' נעשים בחי' אלקים לגבי עת"י. זהו מזון רוחני שהנשמה והאורות נהנים כו' ולא הגוף והכלים דמל'. לכן לגבי הכלים דמל' נחשב זה עינוי. וזהו תענו את נפשותיכם:

ד ועתה צ"ל כיון שנת' לעיל פי' וענין דתתלבן ה' זעירא בה' עילאה שהו"ע עליית והזדככות הכלים דמל' שיהי' בהם כ"כ בהירות כמו בהכלים דבינה עילאה עצמו כו'. וא"כ איך נחשב זה לעינוי. הרי בהכלים דבינה ענין התגלות עתיק בבינה ע"י האותיות ושמות הוי' זהו בחי' שמחה וענג בהכלי' דבינה כמ"ש אם הבנים שמחה ולכן נק' הבינה עוה"ב וכיון שמתעלי' ומזדככים הכלים דמל' להיות כמו הבינה. איך נק' זה עינוי. (ל' כ"ק אאזמו"ר נ"ע) והענין יובן בהקדים להבין מה שיש סתירה ממ"ש בגמ' ר"ה ל"א ע"א שבאלף השביעי לא יהי' ישוב אדם ובהמה כו' ע"ש למ"ש באדר"נ פל"א שהוא עיקר העוה"ב. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו'. וי"ל דלא סתרי כי גשמיות העוה"ז יהי' חרוב. אבל בפנימי' יהי עיקר הגילוי. וא"כ ע"כ גם הבחי' הפועל בגשמיות עוה"ז שהיא המל' תתבטל השפעתה כמ"ש בשל"ה ובס' המערכת פי"ג וז"ל ותשבות הארץ שהיא העטרה מלפעול ותהי' עם יסוד ות"ת שם שהוא העוה"ב כו' ובו ינוחו כל המעשים ויתבטלו עכ"ל והענין כי במל' יש חב"ד חג"ת נה"י. ועיקר פעולת וחיות העוה"ז נמשך מנה"י שבמל' שהוא חיצוני' המל'. משא"כ כח"ב הוא פנימי' המל' שמזה נמשך זיו השכינה שבג"ע. ולכן גם בר"ה שנאמ' מרשית חסר א'. שמסתלק אור המל' עד אמרו לפני מלכיות כו' כמ"ש באג"ה סי' י"ד. עכ"ז חיות העולם קיים. היינו מבחי' נה"י שבמל'. וההסתלקות זהו פנימי' המל' כח"ב חג"ת וזהו ענין וחד חרוב שתשבות הארץ שהיא העטרה מלפעול. ולכן יהי' חד חרוב אבל פנימי' המל' כח"ב שבמל' המאיר בג"ע יאיר לע"ל ביתר שאת, ולכן מזה יומשך צדיקי' יושבים ונהנים מזיו כו'. והנה יוכ"פ הוא מעין העולם הבא שהרי אין בו אכילה ושתיה וזהו לפי שאז מקבלת המל' מהבינה שהוא העולם הבא שלא על ידי המדות דז"א שהם מקור השפע לעולם הזה על ידי נה"י כו'. וא"כ כמו שלע"ל תשבות העטרה מלפעול. כך מעין זה יש ביוהכ"פ וזהו תענו את נפשותיכם פי' נה"י שבמל' הנק' נפש מתבטלים קצת מפעולתם. רק לא ע"ד וחד חרוב כ"א בבחי' עינוי ור"ל שאין נמשך בהם שפע האותיות שבבחי' נה"י. כ"א הם נהנים ג"כ משפע הפנימי המאיר בכח"ב חג"ת שבמל' ובחי' פנימי' זה אף שנה"י דמל' מקבלים חיות מזה להשפיע החיות בעוה"ז לכן אינו וחד חרוב ממש כמו לע"ל שלא יאירו נה"י כלל למטה כ"א כח"ב חג"ת. משא"כ עתה גם ביו"כ נמשך החיות מנה"י שבמל' ולכן אינו וחד חרוב. אך עכ"ז כיון דנה"י אין מאיר אזי בחי' האותיות הנק' אכילה ושתי' כו' רק מבחי' פנימי' אשר הפנימי' אינו שייך כ"כ לשפע הגשמיות. לכן נק' זה תענו את נפשותיכם (עכ"ל אאזמו"ר נ"ע). וא"כ מובן שהעלי' וההזדככות שבהכלים דמל' ביוהכ"פ הוא בבחי' ו' ספי' ראשונות כח"ב חג"ת דמל' אבל בבחי' ג' אחרונות שהם נה"י דמל' אין נעשה בהם עילוי וזיכוך. כי אם הי' עלי' והזדככות גם בנה"י דמל' הי' בהם שביתה וביטול מפעולת השפעת חיות גשמיות עוה"ז. והי' חד חרוב לגמרי כו'. וא"כ לגבי הכלים דנה"י דמל' שלא נזדככו. הרי מה שמקבלים שפע מהאור דעתיקא ע"י האותיות דשם הוי' שזהו למעלה לגמרי ממזון הכלים הרי נחשב זה כמו עינוי לגבי נה"י דמל'. וזהו תענו את נפשותיכם דהיינו בחי' נפש שמלובש בעולם ושנה. שהוא נה"י דמל'. אבל בבחי' פנימי' המל' כח"ב חג"ת הוא בחי' ענג ממש ולא עינוי. ועפ"ז יש לתרץ פי' תלמיד האריז"ל בפירוש הספד"צ שפי' דמ"ש ועניתם כו' היינו להמשיך בחי' עונתה. בתשעה זהו יסוד שהוא תשיעי (מלמעלמ"ט). בערב שמערב חו"ג כו' שמבחי' יסוד נמשך היחוד במל' כו'. והקשה כ"ק אאזמו"ר נ"ע שזהו היפך הגמרא דועניתם כו' הוא עינוי מתשמיש. וי"ל כי נפשותיכם כולל כללות המל' (בחי' נפש דעולם ושנה שזהו נה"י. ובחי' מקור נש"י שזהו פנימי' המל' כח"ב). והנה בבחי' נה"י יתפרש ועניתם ל' עינוי מבחי' עונתה כו'. ובבחי' כח"ב שמתעלים ומזדככים ע"ד הבינה יתפרש ועניתם ל' עונתה:

ה ועפ"ז יובן מ"ש בספד"צ (זח"ב קע"ז א') ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (ונת' זה בבוך ויקרא ע"פ שבת שבתון). ויש לחברו להדרוש הזה. דהנה יום שלישי הוכפל בו כי טוב והיינו עבור יום שני שלא נאמר בו כי טוב. לפי שבו בחי' גבורה. ויהי מבדיל כו'. שנתעוררו בו הגבורות ביותר. וכמ"ש בזהר בראשי' (י"ז ע"א) כד אתער שמאלאי ביום שני למע"ב אתער גיהנם כו'. שנתתקפו כל הגבו' קשות כו'. וא"כ ביום ג' ת"ת שנאמר בו ב"פ כי טוב היינו שע"י ת"ת שמייחד חו"ג נעשה המתקת הגבו' דיום שני. והפעם ב' כי טוב נאמ' גבי תדשא הארץ דשא. והנה עיקר ומקור וכללות המתקת הגבו' ביותר זהו ביו"כ דוקא. שע"י ה' עינוים מתלבן ה' זעירא בה' עילאה. שהאודם שהוא תוקף הדין נהפך ללובן וחסד כו'. שמבחי' כשנים נעשה כשלג ילבינו. וזהו פי' הדין שביו"כ לילו כיומו. שלילה המורה על גבורה ודין הוא כיומו חסדים כו'. וזהו כוונת הספד"צ שהמתקת הגבו' בחסדי' שבפסוק תדשא עיקר וכללות בחי' זו הוא ביו"כ ע"י ועניתם כו'. שע"י ה' עינוים מתלבן האודם דה' זעירא כו'. ועוד יובן כי גם ענין הפסוק תדשא הארץ דשא עצמו הו"ע מיתוק הגבורות בחסדים. כי הצמיחה שמהארץ נק' לידה כמ"ש והולידה והצמיחה וירידת הגשם על הארץ נק' יחוד כמארז"ל (תענית ו' ע"ב) מטרא בעלה דארעא. וכמו רביעה של גשמים ל' הרובע ונרבע. וכמ"כ יובן למעלה בארץ העליונה בחי' מל' דאצי' שע"י היחוד עליון שנמשך במל' נמשך ממנה אח"כ לידת מלאכי' ונשמות. שז"ע הפ' תדשא הארץ דשא עשב ב' מיני מלאכים יוצר משרתים ואשר משרתיו כנודע. עץ פרי זהו נשמות שנק' פירות האילן שנמשכים מבחי' עץ חיים כי האדם עץ השדה כו'. והנה בהיחוד עליון צריך להיות תחלה העמ"נ מבחי' מל' וכל העמ"נ הוא רק מהגבורות דוקא אשר הגבורות הם בחי' רצוא עליות והסתלקות מלמטלמ"ע דוקא ליכלל וליבעל כו' וע"כ כדי שיהי' יחוד מ"ן ומ"ד שיהי' בחי' לידה שהו"ע חסדים גילוי מלמעלמ"ע דיקא. היפך טבע הגבו' דהעמ"נ. וא"כ צ"ל מיתוק הגבורות דמ"ן דנוק'. שיהיו יכולים לקבל המ"ד דחסדים שיומשך הגילוי מלמעלמ"ט. ולכן בפ' זה דתדשא הארץ כו'. שע"י היחוד עליון נמשך מבחי' מל' לידת מלאכים ונשמות כו'. זהו ע"י מיתוק הגבורות דמ"ן דנוק' כו'. אשר עיקר מיתוק הגבורות שיתהפכו לחסדים הוא ביו"כ דוקא ע"י ועניתם כו':

עוד יובן כוונת הספד"צ. ע"ד שבזח"ג די"ב ע"א פי' שמאמר זה דתדשא הארץ מכוון עם דיבור זכור את יום השבת לקדשו. כי בשבת מתמלאת הארץ העליונה שפע הפנימי' מבחי' צדיק יסו"ע. כמ"ש יחזקאל מ"ו) שער החצר הפנימי' (פנימי' היסוד) הפונה קדים (שמושך השפע מבינה ועת"י) כו' ביום השבת יפתח. וז"ע שמור לנוק' וזכור לדכורא בדיבור א' נאמרו. ולכן אזי דוקא תדשא הארץ דשא כו' עץ פרי. שנמשך מבחי' מל' לידת מלאכים ונשמות מבחי' פנימי' השפע. משא"כ בימי החול כו'. ועד"ז פי' כאן הספד"צ בחי' זו על בחי' גבוה יותר דהיינו שבת שבתון שאזי מקבלת ממקום גבוה יותר דהיינו מיסוד דעת"י. ולכן אזי עיקר שלימות דשא ועשב הנמשכים מבחי' מל'. ועיין בסד"ה כי ההרים ימושו שע"י התשובה נאמר וברית שלומי לא תמוט. שהוא המשכת השפע במל' מבחי' יסוד דע"י. ועפ"ז אפשר לפרש ענין צמיחה זו ע"ד שנת' (שם) בד"ה כי כארץ כו' וכגנה כו' שהוא הצמיחה שע"י מעשה המצות וגילוי זה הוא בשבת. כן אד' הוי' יצמיח כו' זהו הצמיחה שבר"ה ויוכ"פ ע"י התשובה. דהיינו ע"י ועניתם כו'. וזהו כוונת הספד"צ שמפרש הצמיחה זו שבפ' תדשא על יו"כ כו'. וההכרח לפי' זה הוא מ"ש עץ פרי. טעם עצו כטעם פריו. ופי' בשל"ה עץ זה הגוף כי האדם עץ כו'. ופרי זהו הנשמה. ושיהי' הגוף ג"כ קדושה וקרוב למדרגת הנשמה. וז"ע תחה"מ ועצמותיך יחליץ שיזדכך הגוף קרוב למעלת הנשמה. ולכן לא יצטרך למאכל גשמי המחבר. וזהו עצו כפריו. משא"כ עתה אין עצו כפריו. שהנשמה קדש והגוף חול. ולכן נצרך למאכל המחבר. והטעם לזה כי גם למעלה בכל העולמות אין עצו כפריו. שהכלים דע"ס אינן בערך להאורות. שהכלים נק' גופין והאורות נשמתא לגופא. ולכן נצרך גם למעלה לבחי' שארה לחבר האורות עם הכלים. והנה ביו"כ ע"י ה' עינוים שמתלבן ה' זעירא בה' עילאה שנעשה עליי' והזדככות הכלים דמל' לקבל מהבחי' שהאורות מקבלים. כנ"ל שהאותיות משם הוי' והאור מעתיקא. וא"כ זהו כמו לעתיד עצו כפריו. ולכן גם למטה ה' עינוים מכל הדברי' גופניים. שגם הגוף ניזון ביו"כ מרוחניות דה' קולות דה' תפלות כמו הנשמה. ולכן מפרש הספד"צ שבחי' זו דתדשא כו' עץ פרי זהו ביוכ"פ ע"י ועניתם כו': שבת שבתון הוא לכם וגו'. כמו מעלת וקדושת שבת על ששה ימי החול. כן הוא מעלת וקדושת יוהכ"פ על השבת. עד שלגבי שבת הוא שבתון והשבת נחשב כחול אצלו. הנה ארז"ל (יומא פ"ו א') עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מל"ת ושב תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר. והנה ענין התשובה הוא כמ"ש (מלאכי ג') שובו אלי ואשובה אליכם שקודם עשיית התשובה כתיב (ישעי' ו' י"ב) ורחק הוי' את האדם. וכתיב (שם נ"ז) שלום לרחוק כו'. אבל אחר התשובה שובו אלי אזי ואשובה אליכם. וצ"ל דבשלמא לגבי האדם הי' שייך שפיר ענין הריחוק כו'. אבל לגבי אלקות דכתיב (ירמי' כ"ג) את השמים ואת הארץ אני מלא ולית אתר פנוי מיני' איך שייך לומר רחק הוי' את האדם. אך הענין כמשל שני בנ"א שעומדים זה אצל זה והנה כשעומדים באהבה וחיבה וכל אחד פונה לגבי חבירו בכל הפנים שלו בחפץ ופנימי' אזי הם קרובים באמת. אבל כשהם ברוגז ושנאה שאין כל א' יכול לסבול את חבירו ואין חפצו ופנימיותו כלל אליו ומה שפונה אליו הוא בבחי' עורף וחיצוניות הנה אעפ"י שהם קרובים שעומדים זא"ז מ"מ הם רחוקים באמת מאחר שכל א' מסלק חפצו ופנימיותו מחבירו. וע"ד דוגמא זו יובן גם למעלה. דהנה כשכנס"י מקבלת השפעת אלקות מפנימי' אלקות וחפץ ה'. וכמ"ש (במדבר ו') יאר הוי' פניו אליך. והיינו ע"י שכל הפנים של כנס"י וחפצם (מפנימיות לבבם הוא רק לדבקה בהוי' אחד (וכמו שהי' בעת מ"ת פב"פ דבר ה' וכן כל משך זמן הבית) זהו"ע קירוב שקרובים לה' אחד. אבל כשההשפעה נמשך מבחי' חיציניות אלקות. דהנה ואתה מחי' את כולם ואפי' בשעת מעשה החטא והעבירה נמשך ונשפע לו ג"כ חיות אלקות לקיימו אז. ורק שהוא כמאן דשדי בתר כתפי' שנמשך מבחי' אחוריים וחיצוניות רצון ה'. אבל פנימי' וחפץ ה' מסולק ממנו לגמרי. הנה זהו"ע הריחוק ורחק הוי' את האדם כו'. וזהו שבזמה"ג שכל הפנים של כנס"י פונה לעוה"ז ותאוותיו. ומה שפונים לאלקות הוא בבחי' עורף וכמ"ש (ירמי' ב') כי פנו אלי עורף. כן נמשך מלמעלה ההשפעה מבחי' אחוריים וחיצוניות כו'. ופנימי' אלקות מסתלק בבחי' העלם (ועי' בד"ה כי ההרים ימושו). וזהו"ע התשובה להיות החזרת פב"פ שהוא להיות תחלה שובו אלי בכל הפנים של הנפש מפנימי' הלב כו' ואח"כ ואשובה אליכם להיות מאיר גילוי פנימי' אלקות בכנס"י. ונמצא ענין התשובה הוא העלי' מבחי' חיצוניות לפנימיות:

ב והנה שבת אותיות תשב. בחי' תשובה ועלי' מחיצוניות לפנימיות. ויוכ"פ נק' שבת שבתון שלגבי קדושת יוכ"פ הנה השבת הוא בחי' חיצוניות לבד והעלי' בפנימיות הוא ביוכ"פ. ולהבין זה הנה תחלה צ"ל היטב ענין השבת. דהנה כתיב (שמות ל"א) ושמרו בנ"י כו' לעשות את השבת כו' ביני ובין בנ"י אות היא לעולם. שהשבת הוא אות ורושם ביני ובין בנ"י והיינו כמ"ש (שם) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ופי' עשה דברה תורה כלשון בנ"א. כמו עד"מ אדם העושה איזו מעשה כמו שמצייר ציור נאה או שעושה כלי הנה מדותיו וגם שכלו מלובש בציור ומעשה זו. והנה באמת זהו השפלה לגבי שכלו שהוא בחי' העליונה של האדם ועיקר מעלת האדם הוא מצד נפש השכלית שיש בו. וענין השכל הוא להשיג ולהתבונן באלקות איך שהוא סוכ"ע וממכ"ע כו'. וע"כ כשמלבישו בציור ועשי' זהו השפלה גדולה לגבי השכל שמשפילו להיות מלובש בעשי'. ואח"כ כשגמר מלאכתו ושובת. הנה אז עולה השכל על מקומו לעצמותו להיות משיג ומתבונן באלקות. וכך הוא למעלה ששת ימים עשה ה' כו' פי' ימים הם מדותיו ית' שעל ידם עשה ה' את השמים והארץ השתלשלות העולמות והיינו לפי שהמדות עליונות הם מקור לעולמות וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה. וכמו שאנו רואים למטה באדם שענין המדות אינן שייכים כ"א כשיש זולת. כמו מדת החסד שהוא להשפיע ולהיטיב לכל אינו שייך ענין מדה זאת כ"א כשיש זולת להשפיע ולהיטיב לו. וכן מדה"ד שלא להשפיע כו' וכן מדה"ר לרחם עליו אעפ"י שאינו הגון כו'. כולם אינם שייכים כ"א כשיש זולת. וכעד"ז הוא במדותיו ית' שחסד עליון להיות השפעת גילוי אוא"ס ב"ה אינו שייך כ"א כשיש עולמות ונבראים שאז שייך לומר מדת החסד עליון כו' וכן מדת הגבורה לצמצם ולהסתיר שלא יתגלה וכן מדה"ר אינו שייך כ"א כשיש על מי לרחם כו'. ונמצא שבמדותיו הקדושות שייך היש של העולמות והנבראים. משא"כ באוא"ס ב"ה מהוע"צ שנאמר בו למכאמא"כ. והיינו לפי שאתה הוי' לבדך ואין עוד מלבדו כמו קודם שנבה"ע כו' ולכן המדות עליונות הם דוקא מקור להתהוות עולמות. וזהו ששת ימים עשה ה' שע"י ששת הימים עשה ה' אוא"ס ב"ה את השמים כו'. והנה כתיב בראשית ברא ות"י בחוכמתא והיינו שאור ח"ע מלובש ג"כ במדותיו ית'. וזהו השפלה שמשפיל בחי' ח"ע להיות מלובש במדות כדי שיוכל להיות התהוות העולמות (וענין ההשפלה הוא מיחיד לאחד כמשיתל"ק אי"ה ועי' בד"ה וארא הא'). והנה בעש"מ נבה"ע ואי' בזה"ק (בהעלתך) לאו אורחי' דמלכא לאשתעי במלין דהדיוטא. וביאוה"ע מה שהעש"מ נק' מלין דהדיוטא. היינו כמ"ש מלכותך מכ"ע. פי' עולם הוא זמן עבר הוה ועתיד. וכן מקום בעל ו"ק מעומ"ע מזרח ומערב כו'. והנה כתיב מלך מלך ימלוך והיינו שבבחי' מל' הוא שרש הזמן כו' וזהו מלכותך מכ"ע. אבל למעלה מבחי' מל' בעצמות אוא"ס ב"ה הבל"ג אין שייך לומר שום שרש כלל וכלל לזמן ומקום ולכן נק' העש"מ דבחי' מל' בשם מלין דהדיועא. והנה מדותיו ית' ובחי' ח"ע המלובש בהם נמשכים ונשפלים בבחי' מל' לומר עש"מ יהי אור כו' יהי רקיע כו'. כדי להחיות ולהוות העולמות בבחי' זמן ומקום. וזהו כל ששת ימי החול. אבל אח"כ בשבת הוא עליות הדיבור והמדות ובחי' חכ"ע המלובש בהם לעצמות אור החכ"ע כמו שהיא למעלה באצי'. והנה מעלת אור אבא גדולה לאין קץ על מעלת מדותיו ית' ומבשרי אחזה דהנה ענין ומהות המדות אינם שייכים כ"א כשיש זולת כנ"ל. משא"כ ענין ומהות החכ' שייך לומר גם לעצמותו כמו שהוא בפ"ע בלי שום זולת. שייך ג"כ לומר חכ' ושכל כו'. וכך למעלה ענין מדותיו ית' אינם שייכים כ"א כשיש מציאות עולמות ונבראים משא"כ אור הח"ע דאי' בת"ז חכים ולא בחכמה ידיעא כו' שייך לומר אפי' מצד אוא"ס מהוע"צ ית' שהוא יחיד ואין זולתו (וכמ"ש הוי' בחכ'). וא"כ העלי' של המדות וחיצוניות חכ' המלובש בהם לעצמות ופנימיות ח"ע היא עלי' גדולה באוא"ס ב"ה כו'. וזהו פי' שבת שי"ן בת (זח"ג רנ"ז א') כי בת היא המל' ונק' בת לפי שמקבלת ההשפעה מכל הע"ס. ושי"ן הוא ג"ר כח"ב. ושי"ן הוא בחי' אני הוי' ל"ש יחיד ומיוחד כו'. והוא עליית הבת בשי"ן כו'. והנה העלי' בשבת הוא למעלה מעלה גם מחכ"ע והוא בבחי' ענג ה'. וזשארז"ל (ב"ר פ"י) בא שבת בא מנוחה בחי' ת"ע מאוא"ס ב"ה. וזהו מלך יחיד כו'. שהוא עליית המל' בחי' עש"מ מלמטלמ"ע עד אוא"ס ב"ה מהוע"צ בחי' יחיד (שהוא פנימי' אבא. ועי' בפ' אחרי בביאור הב' דכי ביום הזה יכפר בענין הוי' בדד יחיד כו' ושם מבואר שהוא בחי' עתיק סדכ"ס. וא"כ שייכות בחי' זו דיחיד בחכמה צ"ל בפנימי' אבא שהוא פנימיות עתיק כמ"ש בסוף הביאור דשוש אשיש) אך הנה כתיב ארוממך אלקי המלך דקאי על כנס"י שהם המרוממים ומעלים את בחי' המל' מלמטלמ"ע. וכמו והחיות נושאות את הכסא כסא הוא בחי' מלך. וע"י הרעש שלהם באהוי"ר הם מעלים את הכסא עד עצמות אוא"ס ב"ה דכתיב בו כי לא אדם הוא. כך צריכים כנס"י למטה ג"כ להיות ארוממך אלקי המלך. וכמו שלמעלה החיות נושאות ומנושאות כו' כך ג"כ בכנס"י ע"י בחי' ארוממך כו' נמשך בהם ג"כ גילוי האור כמ"ש שבת וינפש המשכת בחי' נשמה יתירה מבחי' ענג ה' כו' ועתה יובן ענין שבת אותיות תשב שהוא בחי' תשובה ועלי' מחיצוניות לפנימיות אור אבא עילאה (והיינו כי בחי' מל' שמהוה עולמות נק' חיצוניות לפי שמקבלת מחיצוניות המדות וחו"ב משא"כ שבת עליית המל' בפנימי' מלך יחיד וזהו תשובה):

ג והנה ע"ז כתיב ושמרו בנ"י כו' לעשות את השבת. שצריך לעשות את השבת ולהכין אותו בחול וכמארז"ל (ע"ז ג' א') מי שטרח בע"ש כו' וכמו"כ בעוה"ז ועוה"ב שנק' חול ושבת ארז"ל (אבות פ"ד) התקן עצמך בפרוזדור כו' ולהבין ענין לעשות את השבת וכמו ארוממך אלקי המלך כו' כנ"ל. הנה כתיב (בראשית כ"ח) סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו ואי' בת"ז שסולם הוא התפלה. ומלאכי אלקים הם המצות שנק' שלוחים של מקום (בתנחומא פ' ויגש) וזהו פי' מלאכי אלקים. וביאור ענין מלאכי כו'. דהנה רמ"ח פיקודין הם למעלה רמ"ח אבד"מ. כמו אברי האדם ששורה בהם חיות הנפש ומתאחד עמהם. כך למעלה רמ"ח אבד"מ שורה בהם אוא"ס ואיהו וגרמוהי חד כו'. ואח"כ נשתלשלו בגשמי' ציצית ותפילין גשמי'. ולכן זה שנתלבשו בגשמי' נק' מלאכי אלקים דהנה ידוע ענין המלאכים שכשצריך לבוא ולהתגלות בזה העולם הוא מתלבש בגולם ולבוש עד שיוכל האדם לראותו וכמו שלשה אנשים נצבים כו' וכך רמ"ח אבד"מ נשתלשלו וירדו למטה להתלבש בגשמיות כו' ולכן נק' מלאכי אלקים וכמשי"ת. והנה יעקב אמר (בראשית שם) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש והי' הוי' לי לאלקים פי' שהתורה נק' לחם כמו הלחם שמקשר חיות הנפש להיות מתפשט בגוף להחיותו. כך אורייתא דמחכ"נ היא ממשכת אוא"ס ב"ה להיות מאיר ומתגלה בכל עולם האצי'. וז"ש לכו לחמו בלחמי. והמצות נק' לבושים כמ"ש וירח את ריח בגדיו ובזה"ק ריחא דלבושייכו שהוא מקיפים עליונים מאוא"ס הנמשכים ע"י המצות. וזהו"ע לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא קיום התומ"צ. ואזי והי' הוי' כו'. כי הנה כתיב (חלים פ"ד) שמש ומגן הוי' אלקים. ששם הוי' מאיר ע"י שם אלקים המגן המסתירו ומעלימו. אבל שם הוי' בעצמו אינו מתגלה כלל. אבל ע"י קיום התומ"צ יוכל להמשיך התגלות שם הוי' בעצמו להיות במקום שם אלקים. וזהו והי' הוי' לי לאלקים. וזהו ג"כ ענין שהמצות נק' מלאכי אלקים היינו שלוחים מבחי' והי' הוי' לי לאלקים כו'. וממשיכים אותו להיות מתגלה כו'. וז"ש (הושע י"ד ט') אני כברוש רענן. הנה ברוש רענן הוא ארז הגבוה מאד. וכשהוא לא הזקין ועודנו לח יכולים לכפוף ראשו עד הארץ ונותנים עליו חפץ. ואח"כ כשמניחים אותו הוא נגבה ועולה למעלה כבראשונה ובחי' אני הוא כברוש רענן. דהנה כתיב (ישעי' מ"ד) אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון הוא בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות כו' ואני אחרון הוא בחי' ממכ"ע המתלבשת בעולמות ונשפלת למטה מטה במצות מעשיות ציצית ותפילין כו' והנה ע"י שישראל מקיימים המצות יכולים לבוא ולעלות לבחי' אני ראשון בחי' סוכ"ע. וזהו אני כברוש רענן שהוא עליית בחי' אני אחרון לבחי' אני ראשון (עי' בד"ה שב"ש פ"ב ענין שהחכמה היא בחי' סוכ"ע וענין שהמצות במל' ובשבת הוא זמן עליית המל' בעצמיות ח"ע הסוכ"ע והו"ע המבואר כאן) וזהו חסידה ברושים ביתה. חסידה היא כנס"י המקבלת אה"ר וכלוה"נ מחסד עליון וע"י תומ"צ היא עולה למעלה מעלה בבחי' סוכ"ע. וזהו ברושים ביתה. והנה כמו שע"י קיום המצות שהם רצונו ית' הם מעלים את האדם לבחי' היותר עליונה כנ"ל כך בזלעו"ז ע"י חטא ועון ופגם הם מורידים את האדם ומשפילים אותו למטה מטה בעמקי הקליפות. ועז"כ (ש"א כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וזהו ורחק הוי' את האדם והנה סוף הפסוק דאני כברוש הוא ממני פריך נמצא והיינו כמ"ש (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. פרי עץ הדר נק' נש"י ונמשכים מבחי' אני ראשון סוכ"ע כמ"ש (דברים י"ד) בנים אתם כו' כמו הבן שנמשך ממוח האב כו' (וכמ"ש בתניא פ"ב) וזהו ולקחתם לכם ביום הראשון כו' וכמו"כ הוא פי' אני כברוש רענן בחי' אני ראשון וממני פריך נמצא כו'. נמצא מובן מכל מה שנת' שע"י קיום המצות הוא העלי' בשם הוי' אני ראשון סוכ"ע והוא עצמות אור הח"ע כו':

ד אך הנה כתיב סולם מוצב ארצה כו' ומלאכי אלקים עולים כו' והיינו שעליית המצות הוא ע"י התפלה דוקא. וצ"ל ענין התפלה דכנגד תמידין תקנו. והנה בקרבנות הי' אש שלמטה תחלה ואח"כ הי' יורד אש שלמעלה. ומצוה להביא מן ההדיוט תחלה (יומא כ"א ב'). מהו"ע זה כעת בתפלה. הנה כתיב ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וצ"ל למה לא הי' נותן אהרן בעצמו האש. הנה דרך כלל יש ב' מדרגות כה"ג וכהן הדיוט (ודרך פרע יש ג"כ סגן). ותחלה צ"ל ענין שרפים חיות ואופנים. דהנה השרפים אומרים קדוש בלא רעש. והיינו שמשיגים קדוש הוי' צבאות אות הוא בצבא שלו. אבל הוא ית' בעצמו קדוש ומובדל מהעלמין לגמרי ואני הוי' ל"ש דכולא קמי' כל"ח. ומהשגה זו שבא"ס ב"ה נמשך אצלם אה"ר וכלוה"נ ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה לגמרי. וכמ"ש שרפים עומדים ממעל לו (ופי' בזה"ק ממעל לשכינתי'. עי' ביאור ענין זה בד"ה ונקדשתי ובהביאור ע"ש ויובן). והנה אה"ר זו היא בלא רעש והיינו לפי שנמשכה מהשגות א"ס ב"ה והם בבחי' ביטול ויראה כו' ע"כ אין בהם רעש. אבל האופנים וחיות מתנשאים ברעש גדול והתלהבות עצומה ובוערים כמראה הלפידים. והיינו לפי שחיות ואופנים הם ביצי' ועשי' ששם הוא הסתר אלהותו ית' ומשם מתחיל בחי' עה"ד טו"ר ואין מאיר שם ההשגה הגדולה שמשיגים השרפים בא"ס ב"ה איך שהוא קדוש כו'. ולכן הם ברעש ורעם על ההסתר. וכמו עד"מ כשמניחים עץ לחה בתוך האש יהי' האש בהתגברות גדולה לשרוף. והיינו לפי שיש שם מים היפך יסוד האש ע"כ תהי' התגברות יסוד האש בשלהבת גדולה כו'. וכך לפי שיש שם הסתר אורו ית' מזה נמשך הרעש והרעם כו'. משא"כ שרפים הם בעולם הבריאה וחב"ד מאיר בבריאה ויש שם ביטול ויראה ע"כ האה"ר וכלוה"נ שלהם בלא רעש. כי אין שם יש נפרד כ"כ כמו ביצירה וזהו שנק' שרפים שכבר נשרף היש שלהם והם בבחי' ביטול ויראה וכמו בגחלת שאין בה שלהבת והיינו לפי שכלה יסוד המים ממנה (ועי' בד"ה ועתה ישראל. ענוה בעלמדאתכ"ס לפי ששם גילוי אלקות וממילא הם בביטול. ולכן ארז"ל (ילקוט בהעלתך עפ"ז) עניו מכל האדם ולא ממלאכים ע"ש והנה עלמדאתכ"ס הוא בריאה עולם המח'). והנה שרפים ואופנים הם שרש נה"א ונה"ב. שהנה"ב נמשכה משמרי האופנים. והנה אהבת הנה"א הוא כמו אה"ר של השרפים. שהוא אה"ר העליונה הבאה מלמעלה בנפש ליכלל וליבטל לגמרי בא"ס ב"ה מצד ההשגה איך שאני הוי' ל"ש ואתה ה' לבדך. ואהבת נה"ב הוא כמו אהבת האופנים שלא באה מלמעלה כ"א נמשכה מהעולם שהוא מצד ההסתר כנ"ל כך אהבת נה"ב לדבקה בו הוא נמשך מההתבוננות בעולמות איך שמחדש בכ"י תמיד מע"ב וכל יש בטל להאין המקיימו כו'. ועתה יובן ענין אש שלמטה ואש שלמעלה. שאש של אופנים שנמשכה מהעולם כנ"ל נק' אש שלמטה. ואש של השרפים שנמשך ובא מלמעלה שלמעלה מבחי' עולם כו' זהו אש שלמעלה. וזהו שמצינו בזהר (ח"ג קכ"א ב') שמכאל כהן הדיוט. ולפעמים מצינו בזהר (ח"ב רצ"א א') שמכאל הוא כה"ג. אלא מכאל שהוא בבריאה נק' כה"ג ע"ש גדול הוי' ומהולל כו'. ומכאל כמו שהוא ביצי' נק' כהן הדיוט ונק' נער הייתי כו' שרו ש"ע אמרו (עי' בעה"כ לבעל סדה"ד אות מ' מט"ט יעו"ש) בחי' נער וקטנות. וזהו"ע התפלה אש שלמטה ואש שלמעלה שהוא אהבת נה"ב ואהבת נה"א. והנה מצוה להביא מן ההדיוט תחלה ואי' בזהר (ח"ג רע"ו א') מט"ט נק' הדיוט כי מט"ט הוא שרו ש"ע. והנה עולם הוא בע"ג אעפ"י שהוא גדול מאד מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ובין כל רקיע כו' וכוכבים כו' מ"מ הוא בע"ג. והנה למטה שיחת חולין נק' מלין דהדיוטא לגבי שכל. ושניהם בגבול משא"כ הגבול לגבי הבבע"ג אין ערוך כלל. ולכן הבחי' שמשפיע חיות הגבול והוא שרש הגבול ודאי שצריך לקרותו בשם הדיוט וזהו"ע שמט"ט שרו ש"ע נק' הדיוט ונק' נער קטנות. ופי' צריך להביא מההדיוט תחלה. היינו כי תחלה צריך לעורר האהבה שנלקח מהעולם היינו מביטול היש של העולם לגבי אלקות המחי' וכמו שאנו רואים בעינינו איך שבכל יום יוצא השמש להאיר ונתחדש העולם והכל הוא ית' כי אין הדבר עושה א"ע כו'. ונמצא אנו רואים בעינינו חידוש העולם בכל יום. ועד"ז נבין שכמו"כ בעולמות העליונים כו'. ולכן נמשך מזה האהבה לדבקה בה' כי הוא חייך כו'. והטעם שצריך לעורר תחלה אהבה זו הוא מפני כי בביטול זה יכול להיות ראי'. ועוד שתכלית המכוון להיות דירה בתחתונים שהוא לראות ביטול היש ממש בעוה"ז הגשמי. וזהו צריך להביא מן ההדיוט תחלה. ועתה יובן ענין שעליית המצות הוא ע"י התפלה. כי ענין התפלה הוא אש שלמטה ואש שלמעלה אה"ע ואה"ר. וע"י אהבות אלו יכול להיות עליית המצות שהוא עליית המל' בשם הוי' סוכ"ע. וזהו סולם מוצב ארצה ומלאכי אלקים עולים כו'. ועתה יובן ענין לעשות את השבת כי ענין השבת הוא עליות הדיבור בחי' מל' באוא"ס מהוע"צ בחי' יחיד שהוא עצמות (אור) הח"ע כו'. והנה ארוממך אלקי המלך. ע"י קיום המצות וע"י התפלה באהוי"ר:

ה והנה ב' אשות הנ"ל אעפ"י שהם מעלים את התומ"צ כמשנת"ל מ"מ הם נמשכים ג"כ מתומ"צ שע"י תומ"צ נמשך הכח בב' אשות אלו. דהנה בתורה כתיב מימינו אש דת למו. וכתיב והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו הוי' באש. והיינו כמ"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא. דהנה טבע המים להתפשט מלמעלמ"ט ממקום גבוה למקום נמוך. משא"כ טבע האש להסתלק ולעלות במקורו כו' והנה בחי' חיות אלקות הממכ"ע ומתלבש בעולמות להחיותם נק' מים. משא"כ עצמות אלקות ית' הוא סוכ"ע ומובדל. ולכן נק' אש. והנה אש זה הוא למעלה מב' אשות הנ"ל שהם בעולמות הנבראים דבי"ע ורק שאש שלמטה הוא אש הנבראים עצמם. ואש שלמעלה הוא מה שנמשך ומתלבש בנבראים הארת אלקות. אבל מ"מ מלובש הוא בנבראים. אבל מה שהוי' אלקיך אש אוכלה הוא אש שם הוי' עצמות אלקות ולכן ארז"ל (סנהדרין ל"ח) הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ושרפן. עי' סד"ה יתקע בשופ"ג. והנה התורה היא תורת הוי' ולכן מימינו אש כו'. וכתיב אשר ירד ה' באש. וזהו שמתומ"צ שהוא אש של שם הוי' נמשך הכח לב' אשות שבנבראים. והיינו כי ו"ה מלובש ביצירה ועשי'. ויו"ד באצי'. וה' בבריאה. והנה שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. וא"כ אש שלמטה שנמשך מו"ה הו"ע מצות עשה. ואש שלמעלה שנמשך מי"ה ארי' אור י"ה הכח לזה הוא מל"ת. וזהו עבר על מ"ע ופגם באש שלמטה מ"מ ע"י תשובה וחרטה נמשך מבחי' י"ה למלאות הפגם ע"כ לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מל"ת שהוא הפגם בי"ה שאין יכול להיות נמשך אש שלמעלה אין מועיל לזה תשובה אתעדל"ת. כי כדי למלאות הפגם די"ה צריך לעורר למעלה מבחי' י"ה. והענין דהנה כתיב ונצבת על הצור כו' עד ויקרא הוי' הוי' אל רחום כו'. פי' צור הוא מוצא ומקור האש בכח ולא בפועל (ונק' קרעמין בל"א) והיינו מה שיש במהותו ועצמותו שרש העשר ספירות דשם הוי' בכח ולא בפועל ומשם נמשך י"ג מדות הרחמים אל רחום כו' והתגלות זו הוא ביוהכ"פ דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם כו' לפני הוי' תטהרו שהוא בבחי' צור הנ"ל שלמעלה משם הוי' והוא למעלה מבחי' אש. ומשם נמשך למלאות הפגם שבי"ה ו"ה דשם הוי'. ומ"מ צ"ל למטה בנה"א ג"כ בחי' שלמעלה משכל ומדות והוא בחי' תשו"ע צעק לבם כו'. והנה שם הוי' סוכ"ע וממכ"ע. וסוכ"ע ג"כ שייך לעלמין ובבחי' זו תופס מקום הפגם והעון וזהו"ע שם הוי' וזהו עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם פי' ששייך לעולמות. משא"כ עצמותו ומהותו ית' אינו בגדר סוכ"ע. ושם אין תופס מקום כלל הפגם והעון. ומשם נמשך להיות נושא עון. וזהו לפני הוי'. והתגלות זו ביוהכ"פ. וזהו הסירו בגדים הצואים כו' והלבש אותך מחלצות. פי' שע"י התגלות מהוע"צ ביוהכ"פ בחי' נושא עון נמשך להיות הסירו הבגדים הצואים. ואח"כ והלבש אותך מחלצות הם מקיפים דסוכה. צילא דמהימנותא בחי' וימינו תחבקני. וזהו שבת שבתון. כי שבת קדש סוכ"ע. אבל שבת שבתון למעלה מסוכ"ע. וא"כ מובן שלגבי הפנימי' דיוכ"פ נק' השבת בחי' חיצוניות כו':

קצור ותוכן הדרוש הנה בחול כל ההמשכה הוא בחי' חיצוניות היינו חיצוניות המדות וחו"ב כו'. כדי להחיות העולמות ע"י התלבשותם בע"מ בחי' דבר ה'. והנה בשבת עולה המל' והמדות וחו"ב בעצמיות ח"ע שהוא אור א"ס מהותו ועצמותו בחי' יחיד שאין עוד מלבדו. וזהו מלך יחיד ושי"ן בת. והנה עליה זו הוא בבחי' פנימיות ח"ע. אך מי שטרח בע"ש כו' והיינו ע"י המצות בחי' אני כברוש רענן שמעלים אני אחרון לאני ראשון סוכ"ע יחיד כנ"ל. ועליית המצות הוא ע"י התפלה בבחי' אש שלמטה אה"ע ואש שלמעל' אה"ר נה"א ונה"ב שרפים ואופנים. וזהו סולם כו' ומלאכי אלקים עולים כו'. וא"כ ע"י התפלה וקיום המצות עושים השבת היינו עליית המל' בח"ע. אך אם עבר על מ"ע פגם בו"ה אש שלמטה ולכן אם עשה תשובה ומתחרט נמשך מבחי' י"ה למלאות הפגם דו"ה. אבל אם עבר על מל"ת פגם באש שלמעלה י"ה דשם כו'. צריך להמשיך מאור א"ס שלמעלה גם משם הוי' והוא בחי' צור. וזהו"ע יוכ"פ. אך המשכה זו הוא ע"י צעק לבם מבחי' רעו"ד ליכלל כו'. וא"כ מובן שלגבי הפנימיות דיוכ"פ נק' השבת בחי' חיצוניות וריחוק כו' וע' ביאור דשובה עד קרוב לסופו:

שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וגו'. הנה ארז"ל (יומא פ"ו א') גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר ארפא משובתם. והענין דהנה כתיב (חלים ע"ז) ואומר חלותי היא שנות ימין עליון. חלותי הוא לשון חולה ולכן שנות ימין עליון דהנה בקי"ס כתיב (שמות ט"ו) ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ כו' שהימין עליון הי' בהתגלות משא"כ עתה בגלות כתיב (איכה ב') השיב אחור ימינו שאין הימין עליון בהתגלות כלל. וזהו פי' שנות ימין עליון שנשתנה כביכול והיינו לפי שכנס"י בגלותא היא בבחי' חולה וכמ"ש בזהר (ת"ז תיקון כ"ה) שכינתא מרעא בגלותא וכתיב כי חולת אהבה. וזהו ואומר חלותי. ולכן נמשך מזה להיות שנות כו'. וע"ז ארז"ל גדולה תשובה שמביאה רפואה. ולהבין זה הנה כתיב (דברים י"ח) תמים תהי' עם הוי' אלקיך שכדי להיות הוי' אלקיך צ"ל תמים בלא מום. והענין כמ"ש אנכי הוי' אלקיך (שמות כ') ואין זה מובן דבשלמא באדם שרואים אותו שייך שיאמר ע"ע אנכי הוא זה אבל למעלה בא"ס ב"ה שאינו מושג ולמחתב"כ איך שייך לומר אנכי. והענין דבאמת עצמות אוא"ס שאינו מושג כלל אין שייך לומר עליו שם הוי' רק אנכי כי ענין השם הוא הוראה על העצם כמו דכתיב (בראשית ב') וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו דהפי' שהשם מחי' אותו נברא. כמו אותיות שור הוא החיות של השור. או אותיות ארי' הוא ג"כ חיותו וקיומו של הארי'. ועד"ז כל השמות הם מורים על העצם. ולכן אין שייך לומר שם הוי' כ"א בבחי' אוא"ס המהוה כל העולמות ששם הוי' מורה עליו ית' באיזה אופן הוא מהוה שתחלה הוא יו"ד צמצום ואח"כ ה'. והיינו כי העולמות הם במדה וגבול מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה. וע"כ צ"ל הכל בגבול ומדה ואוא"ס עצמו הוא בל"ג. וע"כ כדי שיהי' נמשך אוא"ס הבל"ג להחיות הגבול צ"ל תחלה צמצום היינו שעצמות אוא"ס יהי' בהעלם והסתר ושלא יתגלה ממנו ית' כ"א זיו והארה לבד כדי שיוכל להחיות העולמות בע"ג. וע"ז כתיב (זכרי' ט') והוי' עליהם יראה ויצא כברק חצו כמו הברק שיוצא מן החשך של ענן כך מבחי' ישת חשך סתרו סדכ"ס שלמעלה מכל בחי' גילוי נמשך זיו והארה בבחי' גילוי. וזיו והארה זו שנתצמצמה מאוא"ס ב"ה ע"ז מורה היו"ד נקודה וצמצום ואח"כ יכול להיות התפשטות האור בהתגלות גמור. וזהו"ע ה' של שם. ואח"כ נמשך ההמשכה בעולמות. וע"ז מורה הוי"ו וא"כ מובן מזה ששם הוי' אין שייך לומר כ"א על זיו והארה מאור אין סוף ב"ה שמהווה עולמות. אבל על עצמות אוא"ס ב"ה שאינו מתגלה כלל שהוא ית' למעלה מבחי' התהוות אין שייך לומר עליו כלל שם הוי'. כ"א אנכי מי שאנכי דלמחתב"כ. והנה מאוא"ס מהוע"צ נמשך זיו והארה להיות שם הוי' וזהו אנכי הוי'. ופי' אלקיך היינו ע"י שיש אלקות בקרבך שאתה בטל אליו בסומ"ר וע"ט. עוצם עיניו מראות ברע. וכן כל קיום המצות הכל הוא ביטול היש שמבטל עצמו ורצונו לגבי רצוה"ע ב"ה. וע"י הביטול שמניח עצמו על הצד ורק שירצה מה שהוא רצוה"ע ב"ה. כך גורם למעלה בעצמות אוא"ס שיניח עצמותו ית' הבל"ג על הצד ויצמצם זיו והארה שיוכל להתגלות בעולמות. וז"ש ומלאכי אלקים עולים כו' הם המצות שהם שלוחים מבחי' והי' הוי' לי לאלקים שיהי' התגלות שם הוי' מבחי' אנכי. וכידוע דיש מצות התלוים ביו"ד ובה' כו'. וזהו פי' אנכי הוי' אלקיך שכדי שיומשך ויתגלה מאנכי שם הוי' הוא ע"י אלקיך ביטול היש בקיום המצות סומ"ר וע"ט. ועוד הכוונה בפסוק זה שכל מה שנמשך ונתגלה מאנכי להיות הוי' הוא בשביל שיהי' התגלות שם הוי' בנפש האדם שיהי' נכלל ובטל בשם הוי'. וזהו פי' אלקיך כדי שיהי' אלוה שלך שיתגלה בך. ובאמת זהו כל עיקר ירידת הנשמה בגוף ירידה צו"ע. דהנה ישראל עבמ"ח. ואי' בת"ז לבושין תקינת לון כו'. והענין דכמו עד"מ באדם יש ב' בחי' מחו"ד שהם לבושי השכל ואינן עצם השכל. כי שרש האותיות הוא כ"ב אותיות הקבועים בנפש. לנפש חי' לרוח ממללא. כי אין השפתים עושים אותיות בומ"ף וכן הגרון אותיות אחה"ע דא"כ הי' צריך להתיישב איך לנענע השפתים ורק שיש כ"ב אותיות בנפש ומשם נמשכים. ורק שיוצאים ומתגלים ע"י השפתים ומכריחים השפתים לעשות האותיות כו'. וא"כ מובן שמכ"ב אותיות הקבועים בנפש נמשך ב' הבחי' מחו"ד להיות לבוש אל השכל וכלבוש תחליפם כו' ששכל אחד יש לאומרו בב' מיני אותיות. ועד"ז יובן למעלה במח"ע ודיבו"ע שאינן רק לבושים לאלקות ורק שדיבו"ע לבוש הנפרד ולכן המלאכים שנמשכו מדבר ה' הם למטה מנש"י שנמשכו מבחי' מח' לבוש המחובר שדבוק באלקות כו' ומ"מ אינן אלא לבושים אבל ע"י ירידת הנשמה בגוף בקיום התומ"צ תתעלה להיות נכלל בשם הוי' כמ"ש בזהר ויחי לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא עצם אלקותו ית' דאיהו וגרמוהי חד בהון. והיינו שע"י הצדקה וחסד שעושה למטה עם עני יהי' נכלל בחסד עליון. וע"י איזהו גבור הכובש יצרו יוכלל בגבורה עילאה וע"י שמעורר רחמים יוכלל במדת הת"ת. וע"י התורה יוכלל בבחי' חכ"ע. וע"ז כתיב (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי כו' להיות נקרא בשמי שם הוי' ממש (ולא להיות יש כלל): ב והנה ע"ז כתיב תמים תהי' עם הוי' אלקיך. שכדי להיות הוי' אלקיך. היינו שיהי' התגלות שם הוי'. צ"ל תמים בכל תרי"ג אברי הנפש. והיינו כי קיום ושלימות התרי"ג אברי הנפש תלוי ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. והיינו להיות שלם בכל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. אבל אם בטל איזו מ"ע או שעבר על ל"ת הוא בעל מום ואין יכול להמשיך להיות אנכי הוי' אלקיך וכדכתיב כל אשר בו מום לא יקרב כו' והנה להבין מהו המום שלא יוכל להיות הוי' אלקיך. הנה אי' בספרים ענין המום שהוא היפוך מתמים. והוא כמ"ש באברהם גבי מצות מילה התהלך לפני והי' תמים וא"כ ערלה הוא המום. ולהבין מהו"ע הערלה שהוא המום שעי"ז לא יוכל להיות הוי' אלקיך. כתיב (תלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים פי' כמו תוקף אור השמש עצמו שאין יכולים להביט בו כלל (התגלות הזיו. שאינו יש כלל בשמש) ורק ע"י המגן ונרתק יוכלו להביט התגלות הזיו כו'. כך למעלה מצד אור שם הוי' בעצמו הי' רק ביטול במציאות ולא הי' יש כלל. אך מצד שם אלקים שהוא המגן ונרתק המסתיר על אור שם הוי' יוכל להיות התגלות העולמות בבחי' יש ודבר. ומ"מ כיון שאור שם הוי' מאיר בשם אלקים נמשך להיות ביטול היש כי אעפ"י שנתהוו בבחי' יש מ"מ יהיו ג"כ בבחי' ביטול. וזה נק' יחוד הוי' אלקים שתף מדה"ר כו' שהוא להיות הביטול גם ביש. והנה איתא בזה"ק חייביא עבדין פגימותא בדיוקנין דלעילא (עי' זח"ג רצ"ז א'). והיינו כמ"ש (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים. שע"י בחי' והשבות אל לבבך יוכל להיות אז כי הוי' הוא האלקים דהנה יש ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר. לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ונמשכים מב' שמות דהוי' ואלקים מדה"ר ומדה"ד ימין ושמאל. והנה כשהאדם מכניע היצה"ר תחת ממשלת הנה"א היינו שישוב גם היצה"ר לאהבת ה' וזה יהי' כל רצונו וחפצו לאהבה את ה' ולדבקה בו בקיום התומ"צ. אז הנה כמו שבנפשו אין היצה"ר מונע ומסתיר על התגלות אור נה"א (שמבחי' שם הוי'. להיות אהבה רבה וביטול כו') כך גורם ג"כ למעלה שלא יסתיר שם אלקים על שם הוי' ויאיר גילוי אור שם הוי' בשם אלקים כדי להיות ביטול היש כו' ונק' יחוד הוי' אלקים. אך כאשר היצה"ר פונה לאהבת עוה"ז ותענוגי' תאוות היתר ותאוות איסור ה"י לחשוק בתענוגי עוה"ז הנה כמו שבנפשו אין היצה"ר נכנע תחת הנה"א ומסתיר עליו להיות נמשך אחר הגשמי' ה"י כך גורם למעלה בשם אלקים שמסתיר לגמרי על שם הוי' שאין שם הוי' מאיר כלל ומזה נמשך היש הנפרד בלא שום ביטול כו' וזהו פירוד בין קובהו"ש שהוא הוי' אלקים. וע"ז כתיב (ישעי' מ"ד) מחיתי כעב פשעיך וכענן כו' שהעונות נק' עב וענן. כמו למטה הנה המגן הוא הכלי שעל ידו מאיר אור השמש משא"כ הענן מחשיך לגמרי על אור השמש. כך למעלה ששם אלקים נק' מגן שעל ידו מאיר שם הוי' כו'. אבל ע"י העוונות גורמים שיהי' בבחי' עב וענן להסתיר לגמרי. וזהו מה דאי' בספרים שמום גימט' אלהים והיינו שע"י המום נמשך בחי' ק"כ צירופי אלהים בלעו"ז. כידוע דהמקטרגים נק' בני האלהים וכן כתיב אלהים אחרים. וכ"ז נמשך מצד הסתר שם אלקים. וזהו"ע מילה וערלה כמ"ש (דברים יו"ד) ומלתם את ערלת לבבכם שגם היצה"ר ישוב לאהבת הוי' אז הוא תמים התגלות ברית העליון המשכה משם הוי' כו'. משא"כ ערלת הלב הוא כשנמשך אחר הגשמיות שאז הוא מום גימט' שם אלקים העלם והסתר לגמרי כו' והנה במום יש כמה דרגין. יש בעל מום בעינים. כמ"ש פוקח עורים להיות שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה משא"כ כשאין אצלו ראי' זו נק' עור ובעל מום. ויש מום ברגלים כמ"ש פוסח על שתי הסעיפים. ויש ב' בחי' פסח וצולע (לפמ"ש בד"ה יחיינו הוא ספיקות האמונה). ויש מום בפנימי' היינו כי סיבוב והילוך הדם מלב הוא אל כל האברים ואח"כ חוזר הדם מהאברים אל הלב. והיינו כי לב הוא התפעלות ורשפי אש באלקות בשעת התפלה. ואח"כ נמשך אהבה זו אל האברים רמ"ח מ"ע רמ"ח אברים. לקיימם באהבה כו' זאת התורה אדם א' דם חיות המצות (כוונה כנשמה לגוף). ומקיום המצות באהבה נמשך אח"כ אהבה עליונה מזו. והוא כמשל חזרת הדם מאברים אל הלב. והנה כשיש קלקול באברים אין חוזר הדם להלב. כך כשפגם במעשה אין נמשך עוד אהבה בנפשו ונעשה לב האבן טמטום הלב שלא יוכל עוד להתעורר באהבה כו'. וזהו תמים תהי' עם הוי' אלקיך שכדי להמשיך התגלות שם הוי' ממש להיות אלקיך אלוה שלך כו' צ"ל תמים בלא מום. אבל כשיש איזה מום אין נמשך התגלות שם הוי' ע"י קיום המצות. ועתה יובן מ"ש חלותי היא שנות ימין עליון שע"י שכנס"י בבחי' חולה הוא שנות ימין עליון שאין ימין עליון בהתגלות כלל. פי' ימין עליון הוא אור שם הוי' ב"ה:

ג והנה ע"ז ארז"ל גדולה תשובה שמביאה רפואה. וענין התשובה כמ"ש צעק לבם אל ה'. פי' כמ"ש (שופטים י"ב) ויצעק איש אפרים. והיינו שיאסוף ויקבץ כל כחות הנפש שכל ומדות אל מקום אחד להיות לב אחד ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה. וזהו בחי' יחידה שמקבלת מבחי' יחיד וע"ז כתיב אחת שאלתי והוא בחי' בכל מאדך שלמעלה מבחי' בכל לבבך. והנה החילוק שבין מזון לרפואה הוא שהמזון מקשר הנפש שכבר מלובש בגוף להיות מתפשט עוד להחיות הגוף ולא יסתלק. משא"כ הרפואה ממשיך חיות חדש מהנפש להתפשט בגוף כמו עד"מ שנתקלקל איזה אבר. שאינו פועל פעולתו הוא מפני שנסתלק חיות הנפש מאותו אבר. וע"י הרפואה מחזירים אותו מחדש. וכך למעלה עסק המצות שנת"ל להיות הוי' אלקיך נק' מזון שהוא להמשיך גילוי אור שם הוי' להיות מתגלה גם למטה. אבל ע"י התשובה בבחי' צעק לבם כנ"ל ממשיכים המשכה חדשה מהמקור העליון שהוא אוא"ס מהוע"צ ית'. להיות שם הוי' מחדש. (שע"י החטאים והעונות נעשה פגם בשם הוי' וצריך לתקן הפגמים שבכלים דאצי' ושיומשכו אורות חדשים מא"ס ב"ה כמ"ש בביאור דאני לדודי רפ"ב ובביאור דלא אבה ובביאור דכי כארץ בתחלתו ע"ש). וזהו שהתשובה נק' רפואה. וז"ש בורא רפואות וצ"ל איך שייך לומר על רפואות בורא הלא הסמים ישנם וסם פלוני רפואה לחולי פלונית ואיך בורא כו'. אך זהו כמ"ש בראתיו יצרתיו. בראתיו הוא ראשית התהוות הבריאה מאין ליש מהמקור. וכמו עד"מ באדם התהוות אותיות המח' נקרא בריאה. שלמעלה מהמח' אין שייך אותיות כלל. ולפי שנמשכים מהמקור בעצמו וזה תחלת התהוותם נק' בריאה. ואח"כ כשנמשך אותיות הדבור הוא רק מהעלם אל הגילוי ונק' יש מיש ונק' יצרתיו כו' ונמצא מובן מזה שכל המשכה מהמקור עצמו נק' בריאה. ולכן כתיב (בראשית ב') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. וארז"ל (ב"ר פי"ב) תולדות מלא בוי"ו שכל מע"ב במילואתן ושלימותן נבראו. ורק שאח"כ אור זה"י גנזו והירח נתמעטה והעולמות נתקלקלו ע"י חטא עה"ד. אבל כמו שנבראו היו במעלה העליונה מאד מעין לע"ל (וכמ"ש ישכיל עבדי כו' וגבה מאד אותיות אדם כמו אדם קודם החטא עד"ה ושבתה) והיינו לפי שהי' מאיר המשכה מהמקור עצמו ית' לכן היו במעלה העליונה. וזהו אלה תולדות מלא בהבראם שהיו בחי' בריאה כנ"ל (עד"ה ושבתה הנ"ל לע"ל עלי עשור גילוי אור הכ"ע בעצמו בבחי' מל'. וכן בעשרה מאמרות נבה"ע בחי' עלי עשור גילוי הכ"ע. ורק שע"י חטא עה"ד נעשה מאמר אחד בחי' מל' דבר הוי'. וזהו ג"כ המכוון שלכן תולדות מלא לפי שבהבראם. שהאיר גילוי המקור כו'). והנה ע"י תומ"צ אין נמשך כ"א משם הוי'. משא"כ ע"י תשובה בבחי' צעק לבם כו' נמשך מאוא"ס מהוע"צ ית' שלמעלה מעלה משם הוי' שלכן נק' רפואה. וע"כ המשכה זו שמהמקור בעצמו נק' בורא רפואות ולכן ארז"ל (ב"ר פ"כ סי' יו"ד) לע"ל הכל מתרפאין בהתגלות אור המקור כו' כי לע"ל הוא קץ הימין בחי' קץ ותכלה לבחי' שנות ימין עליון ורק להיות ימינך הוי' נאדרי כו': ד ובזה יובן ענין יוכ"פ וסוכות. דהנה סוכות הוא בחי' ובצל ידי כו' שהוא מ"ש וימינו תחבקני התגלות ימין העליון שם הוי'. אך הרי כתיב השיב אחור ימינו שאין יכול להיות התגלות ימין עליון מצד הפגמים כו'. וצ"ל תחלה הושיעה ימינך. לתקן כל הפגמים כו' וזהו בחי' יוכ"פ תשו"ע. ועל שני בחי' אלו כתיב למען יתלוצץ ידידיך ואח"כ הושיעה ימינך. וזהו שנק' יוכ"פ שבת שבתון למעלה משם הוי'. והנה תורה נק' ג"כ רפואה כמ"ש (משלי ד') ולכל בשרו מרפא כו'. והיינו כמ"ש (הושע י"ד) שובה ישראל עד הוי' אלקיך שהוא בעצמות אוא"ס ב"ה והוא ע"י קחו עמכם דברים תומ"צ. ודברים תרי דיבור האדם ובחי' ואשים דברי בפיך דבר הוי' כו' ועי"ז ושובו אל הוי' להמשיך המשכה בשם הוי' כו' ולכן כתיב ועניתם את נפשותיכם. למעלה מבחי' מזון. כי בחי' מזון אכילה ושתיה אינו שייך כ"א בבחי' השתלשלות. אבל רפואה שהוא המשכה מהמקור העליון בעצמו ית' הוא למעלה מבחי' מזון וכמ"ש בזה"ק (ח"ג רמ"ב א') באתרי' לאו אורחי' למיכל (למעלה מבחי' או"כ). וזהו ה' עינויים נגד ה' עילאה תשו"ע צעק לבם. ואח"כ נמשך מזה סוכות וימינו תחבקני כנ"ל:

ה והנה לעיל נת' שע"י קיום המצות בבחי' ביטול היש ממשיכים מעצמות אוא"ס להיות הוי' שהוא המשכת אוא"ס בע"ס עליונות דאצי' חו"ב ומדות. והנה באמת גם בלא עשיית המצות מלובש ג"כ אוא"ס בע"ס שהו"ע או"כ. רק ע"י קיום המצות נמשך תוס' אורות. והיינו שכשנמשך תוס' גילוי אוא"ס ב"ה בחו"ב נעשה יחוד או"א ואח"כ מיחוד דאו"א הולדת המוחין לזו"נ נשמת זו"נ שהוא להיות תוס' גילוי אוא"ס גם בז"א שנק' הוי' ואח"כ נמשך יחוד זו"נ יחוד הוי' אלקים שיתגלה כל אור הז"א בחי' שם הוי' בשם אלקים בחי' מל'. כנס"י מקור נש"י. וזהו אנכי הוי' אלקיך והנה ע"י החטאים ועונות שפוגמים למעלה בכלים וע"ס דז"א. עי' סד"ה ביאור ע"פ אני ישנה בענין הפושעים בי בגופא דמלכא. אין היכולת להמשיך עוד ע"י קיום המצות הולדת מוחין לזו"נ תוס' גילוי אוא"ס בז"א כו'. כי קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים אבל לא באתר פגים כו'. וזהו"ע הנז"ל שנות ימין עליון והשיב אחור ימינו שהוא הפגם בשם הוי' ז"א ולא נמשכו בו המוחין כנ"ל. והנה כדי לתקן זה צריך תחלה שיסתלקו האורות המלובשים בכלים דז"א ויוכללו בעצמות אוא"ס וגם פגמי הכלים יתוקנו כו'. ויומשך המשכות אורות חדשים. וזהו"ע התשובה שנק' רפואה המשכה חדשה מהמקור עליון עצמות אור הכתר כו' וז"ש הושיעה ימינך כו' ועי' בלקו"ת ד"ה כי המצוה:

שבת שבתון הוא לכם ועניתם וגו'. (עי' בלקו"ת ד"ה שבת שבתון פ"ה). צ"ל איך ע"י ועניתם את נפשותיכם ממשיכים בחי' שבת שבתון הענין כי ועניתם הוא ג"כ לשון עני. כי עוני ועינוי וענוה הכל ענין א'. דהנה אי' בזה"ק (ח"ג קצ"ה א' ח"ב פ"ו ב') כתיב תפלה לעני כו' וכתיב תפלה למשה. ולגבי הקב"ה שקולים כו'. ולא ט אלא שתפלה לעני נשמעת מקודם. דהנה כתיב בצר פקדוך וכתיב מן המצר קראתי י"ה. והענין דאי' בזה"ק אכריז רב מתיבתא אעא דלא סליק בי' נהורא מבעשין לי' וינהיר. גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' ויסליק בי' נהורא דנשמתא ולכאורה מהו הסוד בזה והענין כי ע"י המבעשין לי' מתגלה בחי' פנימי' הלב רעו"ד כמ"ש לך אמר לבי בקשו פני כו'. וכתיב אחת שאלתי כו' רק רצון א' פשוט ליכלל באוא"ס ב"ה כו'. שבאמת בחי' זו יש בכאו"א ורק שהגוף שנלקח ממשכא דחויא ק"נ ונמשך אחר תאוות גשמי' ע"כ הוא מסתיר על בחי' זו כמ"ש שמנת עבית כשית לשון כסוי כו' וישמן ישורון ויבעט. אך ע"י המבטשין לי' כו' יתגלה בחי' פנימיות הלב ורעו"ד שלמעלה מהשכל כו'. וזהו שהשמיענו רב מתיבתא כו' וזהו ג"כ בצר פקדוך דוקא ומן המצר כו'. ובזה יובן ענין מעליותא דתפלה לעני. דהיינו לפי שמתוך המצר והדוחק תפלתו עמוק יותר שמתפלל בבחי' פנימי' הלב ורעו"ד. ועוד זאת כי שרש בחי' עני היינו שמושרש למעלה בבחי' סיהרא דללמג"כ וע"כ ע"י התפלה והצעקה שלו מעורר ג"כ בחי' תפלה וצעקה בשרשו שהוא בבחי' סיהרא כו' דהנה כתיב רחל מבכה על בניה כו' כי איננו. רחל היא בחי' לבנה בחי' מל' כמ"ש ושם הקטנה רחל. ה' קטנה. כענין לכי ומעטי א"ע. המאור הקטן כו'. דהיינו לפי שנשפלת להחיות בע"ג ונפרדים כו' עי' סד"ה בכ"ה בכסלו. והנה כתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה שמחמת ריבוי הצמצומים וההסתר כו' שאין מאיר בה אוא"ס ב"ה היא בבחי' נאלמה שנמשך השפע בע"ש ומסתירים לגמרי כו' וזהו רחל מבכה שהבכי' והצעקה שלה הוא על שאין מאיר בה אוא"ס. וזהו כי איננו שהו"ע הסתלקות בחי' ו' דוהנורא כו' וז"ש ותקנא רחל באחותה. כי שם ה' גדולה לאה היא בחי' ה' ראשונה דשם הוי' ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד כו'. משא"כ בחי' ה' קטנה כנ"ל. והנה כתיב קול ברמה נשמע רחל מבכה כו' שהבכי' והצעקה שלה נשמעת ועולה למעלה ברמה כענין ואתה מרום לעולם הוי' שהוא בחי' קדה"ק כו'. וז"ש בחנה והיא מרת נפש ותתפלל על הוי'. חנה ורחל בחי' א'. ופי' מרת נפש הוא ג"כ מחמת הריחוק והסתר אוא"ס. וע"כ היא מעוררת ר"ר ברחמיך הרבים רחם עלינו. ולכן ותתפלל על הוי' שמגיע למעלה משם הוי' כענין קול ברמה נשמע. וזהו המעליותא דתפלה לעני א' כי מתוך המיצר והדוחק ע"כ מתגלה בו בחי' פנימי' הלב ורעו"ד. ועוד כי מעורר למעלה בשרשו בבחי' עוני דסיהרא שיהי' רחל מבכה כו' בחי' ואשפוך את נפשי. והתפלה והצעקה של בחי' מל' מעורר וממשיך מבחי' רמה שהוא בחי' קדה"ק ובחי' על הוי' כו'. וזהו תפלה לעני כי יעטוף. שמעטיף קצתו אל קצתו. דהיינו מחמת שהצעקה שלו הוא מפנימי' הלב ורעו"ד שלמעלה מהשכל ע"כ הלב קטן מהכיל כו' ולכן מעטיף עצמו כו'. ועוד פי' כי יעטוף שממשיך בחי' ורוח מלפני יעטוף. מה שבדור המבול כתיב לא ידון רוחי באדם כ"א רק עש"נ כו'. אבל ע"י תפלה לעני נמשך בחי' רוח מלפני יעטוף כו' שיהי' ידון רוחי באדם וכמ"ש כי ידין הוי' עמו ועל עבדיו יתנחם (כמ"ש ע"פ ציון (הב') בסופו ע"ש) וזהו ולפני הוי' ישפוך שיחו למעלה משם הוי' כענין ותתפלל על הוי' ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב מ"ר בחקתי פל"ה סי' ה') יאה עניותא לישראל כו' וכתיב כי אתה עם עני תושיע שכל נש"י נק' עם עני מצד שרשם בבחי' עוני דסיהרא וכנ"ל. וזהו ועניתם את נפשותיכם לבוא לבחי' תפלה לעני כו' דהיינו שיהי' בחי' עני ע"י שישים ללבו המרירות מריחוקו מהוי' ואיך שהוא בחי' חשך והסתר אלקות. שיהי' בו הכנעה ושפלות. ואז יהי' התפלה ע"ד תפלה לעני הנ"ל דהיינו בבחי' פנימי' הלב ורעו"ד. וזהו ג"כ מה שמתענים בעשי"ת ולא משלימין שהוא רק עינוים וסיגופים כדי שיהי' הלב נכנע ונשבר ועי"ז יתגלה הבחי' רעו"ד וכנ"ל בענין המבטשין לי'. וזהו שבת שבתון כו' ועניתם כו' בתשעה כו'. שע"י בחי' תפלה לעני דוקא יכולים להמשיך בחי' שבת שבתון שהוא בחי' קדה"ק וכנ"ל בענין קול ברמה. וכמ"ש ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שבחי' הבטה הוא ממקום גבוה מאד. בחי' לא הביט און ביעקב כו'. שאינו נמשך בתומ"צ. שהו"ע השמים כסאי והארץ כו'. כ"א בבחי' עני דוקא. וזהו"ע השופר שממשיך מבחי' קדה"ק היינו ג"כ לפי שהו"ע מן המיצר ע"ד תפלה לעני. וזהו שבת שבתון כו' ועניתם כו' בתשעה כענין מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. שבת הוא בחי' אכילה צדיק אוכל לשובע נפשו. צדיק ה' בכל דרכיו מה שאוכל מבחי' אכלו רעים המשכת ת"ע שבחו"ב הוא כדי לשובע נפשו מל' שיומשך מבחי' קדש בבחי' טהור כו'. וצ"ל מי שטרח בע"ש ע"י המצות כנ"ל באריכות אבל שבת שבתון הו"ע באתרי' לאו אורחא למיכל ענג הפשוט כו'. ע"כ צ"ל בחי' מי שטרח ג"כ בבחי' עינוי וזהו ועניתם כו' בתשעה. וזהו"ע ה' עינוים דיוהכ"פ וה' תפלות לחבר ולהעלות בחי' ה' קטנה בבחי' ה' גדולה ולכן ע"י בחי' תפלה לעני דוקא כנ"ל בענין קול ברמה כו'. והנה בפסח יש ג"כ לחם עוני ביטול היש. ובעשי"ת הוא בחי' תפלה לעני רעו"ד. וזהו ועניתם. והנה לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. עני' הוא ההמשכה כמ"ש ואני תפלתי כו' ענני באמת ישעך. הושיעה ימינך וענני. וכמו שאומרים עננו בסליחות. וכתיב ענה דודי כו'. אך בעיוכ"פ המצוה לאכול. כי קודם בחי' קה"ק שלמעלה מבחי' אכילה צ"ל בחי' קדש:

תוכן העניינים

מגן אבות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה