מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות על שיר השירים
משכני אחריך נרוצה וגו' הנה ברבות פ' וישב ר"פ פ"ו הביא ע"ז פסוק בחבלי אדם אמשכם בעבותות האהבה בהושע סי' י"א ד'. בחבלי אדם אמשכם אלו ישראל שנאמר משכני אחריך נרוצה. בעבותות האהבה דכתי' אהבתי אתכם אמר ה'. מלאכי סי' א'. ובתד"א ח"א רפ"ו משכני אחריך נרוצה כו' זו היא כנס"י שנמשכת אחר הקב"ה שנאמר (ירמי' ל"א) מרחוק הוי' נראה לי כו' ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. אהבה רבה אהבתיך לא נאמר אלא אהבת עולם אהבתיך שמא תאמר אהבת הקב"ה שלש שנים או אהבת עשר שנים או אהבת מאה שנים (אם הי' נאמר אהבה רבה הייתי אומר כך. ישועות יעקב) לכך נאמר אהבת עולם אהבתיך. לכך נאמר משכני אחריך כו' ובגמ' ברכות (י"א ע"ב) איכא מ"ד שאה"ר היא יותר מאה"ע. וכן איתא בכהאריז"ל שאה"ע היא במל'. ואה"ר בז"א. וזהו סתירה להתד"א. שהאריז"ל אומר מפורש שאה"ר היא יותר גבוה מאה"ע. והענין דאי' בזהר ויצא (קנ"ח ע"ב) ע"פ ברוך ה' מן העולם ועד העולם. שיש שני עולמות עלמא עילאה ועלמא תתאה שמקבלים משני שמות הוי'. עלמא תתאה מל' מקבל משם הוי' דלתתא ז"א. ועלמא עילאה בינה מקבל מש' הוי' דלעילא עתיקא. ולכן אה"ע שמבחי' עלמא תתאה היא למטה מבחי' אה"ר שבז"א כנ"ל. אבל אה"ע שמבחי' עלמא עילאה היא למעלה מאה"ר. ועפ"י חסידות היינו כי בפי' עולם יש ב' פירושים. הא' לשון עולם ע"ד עולם הבריאה עולם היצי' כו'. וכמארז"ל (מד"ר בחקתי פל"ו סי' ד') עולמי עולמי כו' מי בראך כו'. וכמ"ש (תלים קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים. הב' ל' נצחיות כמו ועבדו לעולם. ולעולמי עד. וא"כ אה"ע שלמטה מאה"ר זהו כפי' הא'. והיינו האהבה שנלקחה מהעולמות. ע"י ההתבוננות בשכמל"ו. שהתהוות כל העולמות מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה. ויש ז' רקיעים. וכל רקיע מהלך ת"ק שנה. וכמו"כ כל עולמות העליונים שעד אין קץ ותכלית חיותם וקיומם הוא רק מבחי' שם כבוד מלכותו הארה בעלמא שאין נוגע לעצמותו ומהותו כלל כמו ענין המלוכה שרק שמו נק' עליהם כו'. ועי"ז יבא לואהבת פי' ואהבת הוא מלשון רצון שיהי' רצונך שהוי' יהי' אלקיך כו' בכל לבבך בשני יצריך כו' שיעקור רצונו מהבלי עוה"ז כו' כמשנ"ת בת"א בד"ה חכלילי. אכן אה"ר נמשך מבחי' סוכ"ע. פי' סובב אינו שמקיף מבחוץ שהרי כתי' (ירמי' כ"ג כ"ד) את השמים ואת הארץ אני מלא. רק פי' סובב היינו בחי' העלם שאינו מושג כלל בהעולמות כי אין ערוך אליו כלל. לכן נמשך מזה אה"ר למסו"נ באחד. ובחי' אה"ע שלמעלה מאה"ר נמשכת מבחי' עלמא עילאה ש' הוי' דלעילא. כי הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו (זח"ג קל"ח). היינו כי שם הוי' הא' הוא בחי' סוכ"ע שבחי' סוכ"ע הוא בגדר עלמין. שמחיה העולמות בבחי' מקיף עכ"פ. אבל אור אין סוף ב"ה עצמותו שאינו בגדר עלמין כלל הוא למעלה מעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע. ולכן יש פסיק בין שם הוי' דלתתא בחי' סוכ"ע לש' הוי' דלעילא שלמעלה מבחי' סוכ"ע. ומבחי' זו נמשך אה"ע שלמעלה מאה"ר. ונק' אהבה בתענוגים ופי' אה"ע היינו עולם ל' נצחיות דהיינו שנמשכת מאוא"ס ממש שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע. וכ"ז הוא מלמטלמ"ע. וכמו"כ מלמעלמ"ט בחי' אהבת עולם אהבתיך שלמעלה מאה"ר. היינו האהבה שנמשכת מאור א"ס עצמותו ית' שלמעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע. שמשם דוקא נמשך אה"ע ל' נצחיות עד עולמי עד שלא תופסק אור אהבתו לעולם. וזהו פי' התד"א אלו נאמ' אה"ר הייתי אומר אהבת ג' שנים. עשר. מאה. שלש שנים זהו מצד חיות אלקות שמלובש בג' עולמות בי"ע שזהו בחי' נה"י דאצי' (שנעשים מוחין לנוק' אשר מוחין דנוק' זהו כללות ומקור החיות דבי"ע) אשר בבי"ע יש שרפים שאומרים קדוש ואופנים וחיות מתנשאים ברעש גדול. שזהו בחי' אה"ר כו'. ולכן מבחי' זו נמשך להיות אהבת הקב"ה שלש שנים. ועשר שנים נמשך מבחי' ע"ס דאצי' בלי מה. שבהשתלשלות למטה מטה נמשך מזה למטה אהבה של עשר שנים. ואהבה של מאה שנים נמשך מבחי' א"א ששם היו"ד כלולים מיו"ד. והנה יחידות עשיריות מאות זהו ב' הבחי' דסוכ"ע וממכ"ע. מבחי' ממכ"ע נמשך יחידות עשיריות. ומבחי' סוכ"ע נמשך מאות אבל מאור א"ס ב"ה עצמו שלמעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע משם דוקא נמשך להיות אהבת עולם אהבתיך. בבחי' נצחיות לעולמי עד כו'. כי בחי' נצחיות נמשך דוקא מאוא"ס עצמו. בחי' אני הוי' לא שניתי וכמארז"ל (מד"ר ויקרא פ"ב סי' ב') כ"מ שנאמר לי אינו זז לעולה. ובמלכות בית דוד נאמ' כי ראיתי בבניו לי מלך וכמארז"ל (מגילה י"ד ע"א) דוד שנמשח בקרן נתקיימה מלכותו. רמה קרני ולא רמה פכי. שהקרן מקבל מבחי' מרום שמשם נמשך הנצחיות. כמ"ש (חלים צ"ב) ואתה מרום לעולם ה'. מרום נק' אוא"ס שבכתר. כי הוא לבדו מרום וקדוש ולכן מרום זהו השבת הראשון של היו"ד שבחים דלאל ברוך נעימות יתנו וז"ש (בראשית כ"ט ט"ז) שם הגדולה לאה כו' וארז"ל (מד"ר ויצא פ"ע סי' ט"ו) גדולה במתנותיה. והיינו לפי שהיא ה' גדולה בינה שבה התגלות עתיקא וכמו"כ יובן כאן ענין אהבת עולם אהבתיך. שנמשך דוקא מאוא"ס עצמו בחי' אני הוי' לא שניתי. וכן מוכח רישי' דקרא מרחוק ה' נראה לי ואה"ע אהבתיך כו'. פי' מרחוק. כמ"ש (שמות ב') ותתצב אחותו מרחוק לדעה כו' וארז"ל (סוטה י"א ע"א) אחותו זו כנס"י מרחוק בשביל מרחוק ה' נראה לי. לדעה דכתי' כי אל דעות הוי' שיש ב' בחי' דעת ד"ע וד"ת. ד"ת הוא מלובש להחיות העולמות כי הוא מקור המדות דאצי'. כי ענין דעת הוא ל' והאדם ידע התקשרות והתחברות. ולכן בקליפות אין להם מוח הדעת כידוע בענין אז תבאנה שתים נשים זונות. שנים אנשים מרגלים חרש. שאין להם כ"א ב' מוחין חו"ב. כי הדעת היינו שמה שמשיג אלקות בשכל יהי' זה בבחי' התחברות והתקשרות אל תוך תוכו שיומשך מזה התפעלות במדות שכל המדות יומשכו אח"ז בבחי' כלות הנפש ממש. כידוע בענין בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים ל"ב סע"א). וכן למעלה בחי' ד"ת היינו ההתחברות עם המדות. שע"י הדעת נמשך הגילוי בהמדות עליונות. והנה ידוע בענין כי אל דעות הוי' שיש ב' בחי' דעת. ד"ת מלמטלמ"ע שהבריאה יש מאין. אעפ"י שנתהווה מאין מ"מ כשנתהווה הרי למטה הוא יש ותופס מקום ורק שנתהווה מאין שאינו מושג כו' ודעה זו יש לה שרש ומקור למעלה באלקות והיינו בבחי' ד"ת הנ"ל שהוא מקור המדות שעל ידו נמשך התחברות אוא"ס עם המדות (אשר המדות הם שרש ומקור להיש של העולמות כי המדות אינם שייכים כ"א כשיש עולמות ונבראים על מי שיחול החסד והדין כו'.) וד"ע מלמעלמ"ט איך קמיה שלמעלה היש ולמטה אין וכל"ח שאין העולמות תופסים מקום כלל. ושרש בחי' זו הוא בבחי' ד"ע שלמעלה מעלה מהמדות דאצי' שאין לו שום התחברות כלל עם המדות ואין נמשך מבחי' ד"ע שום גילוי והתפעלות בהמדות דאצי' כלל. ובבחי' זו אמרו שאין הידיעה מכריח את הבחירה כלל. שאעפ"י שגלוי וידוע למעלה. מ"מ הבחירה ביד האדם להיות צדיק כמשה רבינו או להיפך ח"ו. והיינו לפי שהידיעה היא בבחי' ד"ע שהוא למעלה מעלה אפי' מבחי' אור מקיף להמדות. כי בחי' או"מ הוא פועל שנמשך ממנו איזה גילוי והתפעלות. אבל ד"ע הנ"ל שהוא למעלה אפי' מבחי' או"מ ע"כ אין נמשך ממנו שום התפעלות כלל בהמדות והעולמות ולכן אין ידיעה זו מכריח הבחירה כלל וזהו מרחוק לדעה כו' שבחי' ד"ע הוא מרחוק. דהיינו למעלה מבחי' או"מ כ"א בחי' מקיף הרחוק. וא"כ הוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי כיון שאינו אפי' בחי' מקיף להעולמות. ולכן נק' מרחוק כו' וזהו ג"כ ענין מרחוק ה' נראה לי ואה"ע אהבתיך. ששרש בחי' אה"ע נמשך מבחי' מרחוק. דהיינו מאוא"ס עצמו שלמעלה מבחי' סוכ"ע וממכ"ע שהוא בחי' ד"ע הנ"ל שנק' מרחוק לדעה. לפי שהוא למעלה אפי' מבחי' מקיף להעולמות. ומשם נמשך להיות ואה"ע אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. ע"ד כי עם ה' החסד. חסד לבד שאין שם דין כלל. דלית שמאלא בהאי עתיקא קדישא. וענין משיכה זו שנמשך לנש"י מבחי' אה"ע ומרחוק כו' זהו המשכת כח עליון מלמעלה לנש"י על תשובה שכדי שיהיו יכולים לבוא לבחי' תשובה שלימה לפניך ממש צריכים לקבל כח זה מלמעלה וע"ז אנו מבקשים והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. לפניך ממש. דהיינו לפנימיותך ועצמותך שלמעלה מבחי' סובב וממלא. וזהו ענין י"ג מדה"ר שמאירים בחדש אלול שמעוררים נש"י לבא לבחי' תשובה שלימה. שהו"ע תשו"ע כו':
והנה כתי' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה שאעפ"י שמשיכה זו היא מבחי' אהבת עולם ומרחוק. דהיינו בחי' אהבה עליונה שמאוא"ס ב"ה עצמו כנ"ל מ"מ צ"ל נמשך ומשתלשל אהבה זו למטה ע"י בחי' כמראה אדם דוקא. וזהו בחבלי אדם אמשכם. וארז"ל (מד"ר ויצא פס"ח סי' י"ז) החבל הזה פחות משלשה אין מפקיעין אותו והיינו ג' אבות שהן חג"ת ויעקב הוא ת"ת שכולל חו"ג ע"כ הוא כללות החבל כמ"ש יעקב חבל נחלתו. וזהו בחבלי אדם החבל הוא הג' אבות חג"ת ג' קוין דאצי'. ושרש החבל הוא באמת למעלה מעלה מבחי' אדם כמ"ש (יהושע כ"ד) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. כי בבחי' נהר כתי' (בראשית ב') ונהר יוצא מעדן כו' ומשם יפרד כו'. אבל האבות אעפ"י שנמשכו בג' קוין חג"ת דאצי' שלמטה מבחי' נהר כו'. אבל שרש שרשם הוא בעבר הנהר מעולם דהיינו בבחי' עולם ל' נצחיות (דהיינו בחי' ש' הוי' דלעילא שמאיר בעלמא עילאה כו'). וכיון ששרשם באמת למעלה מבחי' כמראה אדם. לכן בהן ועל ידן נמשך בחי' אה"ע אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. וזהו בחבלי אדם אמשכם. ובאדם בעבודה ענין אין קורין אבות אלא שלשה היינו אהוי"ר ורחמים שבחי' אלו מוכרח להיות אצל כאו"א. וע"י שמעורר האדם אהוי"ר ורחמים בנפשו עי"ז נמשך אליו אהבת עליונה מאוא"ס להיות בחבלי אדם אמשכם. גם חבלי אדם הוא התקשרות הג' לבושים בתומ"צ. וזהו חבלי אדם א' מחשבה ד' דבור המ"ם מעשה. ועי"ז נמשך מלמעלה בחי' אה"ע אהבתיך:
ב והנה בשה"ש רבה (פ"א סי' כ"ה) ע"פ משכני פי' בו ב' פירושים הא' ממה שהשרית שכינתך בתוכינו אחריך נרוצה. ורבנן אמרי חורי ממה שסלקת שכינתך מתוכינו אחריך נרוצה. והנה פי' ממה שהשרית כו' היינו שע"י השראת השכינה בחי' ושכנתי בתוכם שהי' בבהמ"ק עי"ז הי' נמשך לכאו"א כח הביטול שיהי' יכול לבטל א"ע בבחי' ביטול הרצון לגמרי. ולכן אנו אומרים וא"א יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך. וידוע הקושי' דבשלמא לעלות ולראות אין אנו יכולים כעת. אבל להשתחוות למה אין יכולים כעת ג"כ. אך הענין שיש ב' בחי' השתחוואה הא' בגשמיות שכופף ראשו וקומתו. והב' השתחוואה פנימיות ברוחניות בקומת הנפש. דהיינו בחי' ביטול בכל עשר בחי' הנפש שכל ומדות. לבוא לבחי' רעו"ד שלמעלה מהשכל. ולהשתחואה פנימיות זו היו באים כל נש"י ע"י שהיו עולי רגלים והיו משתחוים בעזרה שם קבלו הבחי' רעו"ד ביטול רצון למעלה מהשכל. ומה שהיו באים לבחי' השתחואה זו בבהמ"ק. היינו לפי שהי' הביטול ע"ד כנר בפני אבוקה כי בבהמ"ק הי' מאיר תוס' וריבוי אור מאור אין סוף ב"ה ונק' בחי' אבוקה. והטעם לגילוי גדול כזה היינו לפי שהיו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. שהם ג' קוין. וכל בחי' כלולה מג' בחי'. כה"ג סגן והדיוט. חח"ן. ובלוים יש גם כן ג' מדרגות גרשון קהת ומררי. בג"ה. וישראל יש גם כן ג' מדרגות ישורון וישראל ויעקב. דת"י. ולכן ע"י כהנים בעבודתם ולוים כו' וישראל כו' שהיו אגודה והתכללות הג' קוין יחד. המשיכו עי"ז תוס' וריבוי אור מאוא"ס ב"ה בחי' אבוקה. ע"ד בשלשה אומרים נברך כמ"ש במ"א. וע"כ כשהיו באים כל ישראל להשתחוות בבהמ"ק היו נכללים בבחי' ביטול לגמרי בבחי' גילוי אוא"ס ב"ה שהי' מאיר בבהמ"ק כנר בפני אבוקה. וזהו ממה שהשרית שכינתך בתוכינו אחריך נרוצה. אך להבין הפי' הב' ממה שסלקת שכינתך מתוכינו אחריך נרוצה והענין כמ"ש (שיר ב') שמאלו תחת לראשי. והיינו ע"י שהאדם לוקח לעצמו מדת שמאל דוחה לבטש ולהשפיל א"ע איך שהוא רחוק מאלקות. עי"ז נעשה הגבהה להיות תחת לראשי. דהיינו לבא לבחי' גילוי של מקור הנשמה שנק' ראשי ישראל לי ראש והוא בחי' הכל מאדך. וז"ש ועבד הלוי הוא ובכהן כתיב אתה כהן לעולם אעפ"י שהכהן הוא קו הימין חסד ממשיך הגילוי רק מבחי' אתה עלמדאת"ג. והלוי שהוא קו השמאל בחי' מבטשין ליה הנ"ל מגיע לבחי' הוא שלמעלה מבחי' אתה. וז"ש ג"כ (ירמי' ל"א) רחל מבכה על בניה כי איננו. וידוע הקושי' כי אינם הול"ל כיון שמבכה על בניה ופי' בזהר (ויגש דר"י ע"א) כי איננו בגו בנהא. דקאי על הוי"ו דשם הוי' דאסתלק לעילא לעילא והיינו כי הוי"ו זהו ההמשכה להיות גילוי אלקות והמשכה זו היא ממקום גבוה מאד. והנורא אל עליון ונק' בזהר (ויקרא א' ע"א) אות אמת שהוא ההמשכה מבחי' אני ראשון ואני אחרון כו'. ובגלות נסתלק בחי' זו ונכלל בבחי' העלם. ע"כ מזה נמשך להיות רחל מבכה על בניה הבכיה זהו התעוררות ר"ר וזהו ענין ממה שסלקת שכינתך מתוכינו אחריך נרוצה. וזהו ג"כ שאחר ט"ב שהוא הסתלקות השכינה איכה ישבה בדד. הוא ר"ח אלול שמאירים יגמדה"ר להיות אחריך נרוצה:
ג והנה פי' משכני. אשר המשיכה זו היא מבחי' אה"ע ומרחוק כנ"ל. זהו הכח בנה"א שאהמ"ס שנק' אה"ט רצון פשוט שלמעלה מהשכל יתגלה בנה"א. כי בכל נה"א יש ש' הוי' ומבחי' קוצש"י נמשך האהמ"ס כמ"ש בד"ה ולא אבה. אך איך יומשך אהבה עליונה ממקום גבוה כ"כ להתלבש בנה"א (ל' כ"ק אאזמו"ר נ"ע) יש להקדים מ"ש התחלת נבואת יחזקאל ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים כו'. והיינו שהראה לו הקב"ה את המרכבה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. וגם ראה בחי' פני אדם במרכבה דפני ארי' ופני שור דכתי' ופני אדם לארבעתן וצ"ל דהכתי' כי לא אדם הוא להנחם. אין לו דמות הגוף. וגם צ"ל סמיכת הענין שהראה לו דמוח אדם עילאה ואדם תתאה לפי שהי' בתוך הגולה אך הענין שהראה הקב"ה ליחזקאל בגלות בבל איך יהיו דבוקים בה' ע"י שהראהו מרכבתא עילאה ומרכבתא תתאה. אדם עילאה אדם תתאה. וביאור הענין דהנה כתי' אהבתי אתכם אמר הוי'. והיא אהבה נפלאה וכמ"ש בשה"ש רבה ע"פ שימני כחותם בענין כי עזה כמות אהבה שאהבה זו גדולה מבחי' שימני כחותם כו'. ועז"נ הן על כפים חקותיך. והיינו מבחי' אותיות החקיקה שהן עצמיות. וכמ"ש ע"פ אם בחקתי תלכו. וברבות וישלח פ' פ' בג' לשונות של חיבה כו' עוד תרתין כו' ענין חמשה תיבות י"ל כנגד ד' אותיות של שם הוי' וקוצו של יו"ד וכן פי' בזח"ג פ' ואתחנן דרס"ז ע"ב וזהו אהבתי אתכם אמר הוי' דוקא היינו כמו ששם הוי' עם שיש בו ד' אותיות עכ"ז כולו חד ממש. וזהו ענין אהבה דהיינו כענין אהבת אדם את עצמו. כך הוא ענין יחוד האצי' באור א"ס ב"ה. הוא היודע והוא הדעה כו' ולכן כל האצי' נק' אהבה. וכמ"ש בר"ח שער האהבה רפ"ב. ושרש אהבה הוא אבה היינו רצה"ע קוצש"י מקור הע"ס דאצי'. וכך מבחי' זו נמשך בחי' אהבתי אתכם. וזהו שעז"א כי עזה כמות אהבה ר"ל כמו יחוד הנשמה עם הגוף כך הוא יחוד אורות עם הכלים ומבחי' זו נמשך האהבה בנש"י. ועמ"ש ע"פ והקרבתם עולה אשה. שבחי' האהבה המסותרת בכל נפש מישראל להיות מיוחד בתכלית היחוד בה' ולא בבחי' אהבה ותשוקה (אפי' כאהבת הבן אל האב ואהבת אשה אל אישה הגם שנאמר ואל אישך תשוקתך) רק בבחי' יחוד כמו האדם עם חיות עצמו ממש וכמ"ש במ"א שזהו פי' ומל ה' את לבבך כו' למען חייך שיהי' האהבה ע"ד הנ"ל. וכן מרומז באג"ה סי' ד' והיינו שאהבת חיות עצמו הוא בחי' יחוד בתכלית וגדולה משאר אהבות וכמ"ש באיוב סי' ב' וגע אל עצמו ואל בשרו כו' ע"ש. ומהיכן יבא להם אהבה זו היינו להיות כי ישראל עלו במח' וחלק הוי' עמו וכמ"ש אחת היא יונתי. שמיוחדת בתכלית וזהו אהבתי אתכם אמר הוי' כו' והיינו ע"ד ששם הוי' הוא בחי' אהבה שחמשה פרצופי האצי' כתר חו"ב תו"מ המרומזים בשם הוי' כולם אחדות ממש. וכמ"ש בסידור שער בהמ"ז גבי ענין יעקב שנשא ב' אחיות כו' וע' בתניא ח"ב פ"ט. כך עד"ז ממש נמשך האהבה בכנס"י שיהי' אהבתם להוי' עד"ז ממש. ולכן אעפ"י שהאדם משועבד בעול פרנסה ויסורים לא יוכל ליפרד מאחדותו ית' מפני האהבה האלקית המסותרת בנפשו. והנה עד"מ האב האוהב את בנו כ"ז שהבן אצלו לא נגלית עוז אהבתו כ"כ אך כאשר יתרחק הבן מלפניו יתעורר ביותר עוז אהבתו אליו (מה גם כשיודע האב שהבן נתעורר וחפץ להתקרב ולראות פני אביו אז תתגבר בו ג"כ האה' והרחמנות) וכל שיומשך הזמן של הריחוק ביותר אזי יותר מתעורר בלבבו האהבה והרחמנות על הבן מנקודת לבו ממש וזהו ענין שאג ישאג על נוהו. כארי שואג כו' (וכן גם בהבן מחמת הריחוק נתעורר האה' יותר כמבואר במ"א בד"ה וארא אל אברהם בענין כי נער ישראל ואהבהו שזאת היא תכלית ירידות הנשמות לגופים כו') כמו"כ בהיות שגלינו מארצינו במשך הזמן מימות עולם דור ודור כל שהדור רחוק ביותר כמו דור עקבות משיחא יותר יתעורר עליהם עוז אהבת ה' ברחמנות גדולה ונגלית אז נקודת האהבה יותר מדורות הקודמים שהיו קרובים יותר כו'. וזהו שנאמר בהתחלת נבואת יחזקאל ואני בתוך הגולה שהיא ירידת השכינה בתוך הגולה להתלבש בשר של בבל. ובמא"א אות ג' סי"ח גלות שכינה הוא רדת מל' של כל עולם לעולם התחתון הימנה עד רדת מל' דעשי' לעולם הקליפות שתחתיה עכ"ל. והיינו בחי' עובדי כוכבים כמו בבל ואדום. והי"נ העיר ממ"ש בפע"ח גבי פסח. ונלע"ד שהוא ממ"ש בענין מה נשתנה הלילה הזה כו' נגד עשי' שאין שם זווג כו' ובליל פסח כו'. שם פ"ו. וע' בהרמ"ז ר"פ תזריע בפי' הפסוק על משכבי בלילות כו' ובע"ח שער סדר אבי"ע פ"ו שזהו ענין והי' שארית יעקב בחי' שיור הקדושה שבעשי' בקרב עמים רבים כו' ע"ש. כטל מאת כו' ואז הראהו המרכבה על הכסא כמראה אדם כו' הוא בחי' וימינו תחבקני שימין ואהבה העליונה חסד דרועא ימינא מחבקת את הנפש האלקית שבכל אחד מישראל בלתי יוכל להפרד מאחדות ה'. גם כשיהי' טרוד מאד בעניני פרנסה ועול. והיא היא האהבה מסותרת הנמשך מאהבה עליונה בחי' אהבתי אתכם כו'. שאהבה מסותרת זו היא למעלה מהטעם ודעת לפי שנלקחה מלמעלה. שהוא ית' למעלה מן החכ' כו'. אמנם איך יוכל להיות ההמשכה מבחי' אהבה עליונה שהיא למעלה אפילו מבחי' חכ"ע וא"כ היא בחי' א"ס ממש ואיך יוכל להיות שתומשך ותאיר בנפש האדם שהיא בע"ג ותכלית. אך הענין שלזה הראה ליחזקאל המרכבה ועל הכסא כמראה אדם כו' שהוא מה שהוא ית' מצמצם א"ע כביכול כדי להאיר לנש"י. וע' בתני' ח"א פ' מ"ט בענין האה' דכמים הפנים כו' כן לב האדם כו'. דהנה ידוע המאמר לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אינון מדות כלל. רק אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו' לאחזאה איך אתנהג עלמא כפום עובדיהון דבני נשא. פי' דבאמת הוא ית' למעלה מעלה מבחי' וגדר חכמה ומדות כמו שאמר לאו מכל אינון מדות כלל. אבל בכדי שיהי' לנבראים התקרבות והתדבקות אליו הוא מתצמצם ומתלבש בבחי' חכ'. ונק' בחי' זו ציור אדם. חסד דרועא ימינא. בכדי שעי"ז יוכל להיות ואתם הדבקים בה' אלקיכם. ולדבקה בו ואיך אפשר זה לידבק באוא"ס דלאו מכל אינון מדות כלל. ולזה מוכרח להיות התלבשות בבחי' כמראה אדם. דהיינו כמו בבחי' אדם תתאה יש ג' שכליים וז' מדות וג' לבושים מחשבה דיבור ומעשה. וזהו עיקר בחי' אדם כי הגוף נק' בשר אדם. וכן כביכול נתלבש הוא ית' בבחי' ע"ס שהם ג' שכליים חב"ד וז' מדות גדולה וגבורה כו' (ויש ג"כ בחי' לבושים) וזהו בחי' כמראה אדם. שעי"ז יוכל האדם התחתון להדבק בו. שכלו ומחשבתו בחכמתו ית' שבתורה כו'. וזהו לאחזאה כו' כפום עובדיהון דבני נשא. שהתלבשות זו הוא רק לאחזאה כמראה אדם בכ"ף הדמיון כי באמת לאו מכל אינון מדות כלל וזהו כי לא אדם הוא. והתלבשות זו להיות כמראה אדם לאחזאה. היינו בשביל לאתנהג עלמא כפים עובדיהון דבני נשא. שיהי' יכול להיות בחי' ואתם הדבקים כנ"ל, וזהו ענין אדם שעל הכסא ובחי' פני אדם דמרכבה. כי אדם תתאה זהו בחי' כללות הנבראים שיוכלו לידבק בא"ס ב"ה ע"י שנתצמצם להיות ג"כ בבחי' כמראה אדם. ולכן גם בבחי' פני ארי' כו' כתי' ופני אדם לארבעתן. היינו הגם שיש הרבה נשמות שהן מבחי' ארי' לבד אך בכולם יש מבחי' פני אדם ג' שכליים וז' מדות שעי"ז יוכלו לידבק בא"ס ב"ה. וזהו כרוב אחד מקצה מזה הוא מה שמתצמצם בבחי' אדם עילאה כדי שיוכלו נשמות דאצי' לידבק בא"ס ב"ה. וכרוב אחד מקצה מזה זהו בחי' אדם תתאה כדי שיוכלו גם נשמות דבי"ע לידבק באוא"ס ב"ה. וזהו בחבלי אדם אמשכם שבאמת שרש ההמשכה באה מבחי' ואה"ע אהבתיך דעת"י וא"א כנ"ל אלא שנתצמצם ונתלבש בבחי' אדם וכנ"ל:
ד אך הנה אהבה זו המסותרת כיון שנמשכה מלמעלה לא תתכן עליה העבודה. ומצינו באהבה שנאמר לשון עבודה כמ"ש לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו. וכתי' ס"פ עקב לעשותה לאהבה ובזהר מבואר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא (רק במ"א ע"פ אני ישנה נת' איך שגם באהבה המסותרת שייך העבודה להוציאה מהעלם אל הגילוי. אמנם מ"מ אין זה נק' לעשותה לאהבה דמשמע שהאהבה עשויה ממש מחדש). אך הענין דיש ב' בחי' אהבה. הא' היא אהבה מסותרת שהיא בעצם למעלה מן השכל והטעם ונק' לכך אהבה הטבעיות כמ"ש בתניא. אמנם אהבה זו היא רק נוגע לנפש האלקית שהיא חלק אלוה ממעל. ובה נמשך טבע זו. אבל כדי שגם נה"ב והגוף יתהפכו ג"כ לעבודת ה' הוא דוקא ע"י אהבה הב' והיא הנמשכת מצד הטעם והשכל המתבונן בגדולת ה' כמ"ש כי עמך מקור חיים שמקור חיים הוא בחי' עמך ועי"ז ובחרת בחיים ולא לידבק בטפל כו'. והיא האהבה שיכול גם טבע הגוף להתהפך להיות גם נה"ב ג"כ בתשוקה לה' אחד כי השכל יעשה לו ג"כ הסכמה ורצון. ואהבה זו עבודה היא כמ"ש בזהר בהיות כי על ידה אתכפייא סט"א ונהפך חשוכא לנהורא כו'. וגם הוא דבר חידוש וכמו שמביאין לפני המלך דבר חידוש כמו צפור המדברת דהגם שבני אדם מדברים בבינה יתירה אלא שזה אינו חידוש אבל זה שהצפור תדבר זהו דבר חידוש. כמו"כ אהבת הנפש האלקית אף שהיא אהבה רבה ונפלאה למעלה מאהבת נה"ב הבאה ע"פ ההתבוננות וכמ"ש ע"פ תכלילי עינים כי אהבה זו הבאה רק מחמת ההתבוננות ועומק מחשבתו יש לה הפסק שאם לבבו פונה לדברים אחרים וטרוד במחשבתו בעסקי העולם אזי חולפת ועוברת ממנו כו' משא"כ האהבה שבשרש נפשו מצד מקור חוצבה אין לה הפסק הגם אם לבבו פונה לדברים אחרים הרי אין בזלעו"ז לעומת האהבה כזאת להטרידה ולהפסיקה ולזאת תשאר האהבה זו בבחי' רשימו להיות זכרונה תקועה בלב בל תמוט לעולם ועד. אך עכ"ז הוא לפי שהיא חלק אלוה ממעל כנ"ל בענין אהבתי אתכם אמר הוי'. אך הנה"ב שמק"נ שמושכת לתאוות גשמיות שתתהפך מהקצה אל הקצה לאהבת ה' זהו דבר חידוש ועי"ז מעורר למעלה מצד החידוש כו'. ועמ"ש בתו"א פ' וישלח בד"ה ויקח מנחה. וזהו הנק' ולעבדו בכל לבבכם עבודה שבלב שהעבודה היא התחדשות והוא התהפכות נה"ב כו'. וזהו פי' הפסוק משכני אחריך נרוצה. פי' משכני לשון יחיד הוא ע"י אותה אהבה המסותרת בנפש האלקית שנמשכה מלמעלה. ולהיות שהנה"א מלובשת בחומר מחשך הגוף ע"כ מבקשת משכני כלומר שיומשך מלמעלה התעוררות בנפש האלקית שתהי' נמשכת כלפי מעלה למקום שנחצבה משם ועי"ז אחריך נרוצה לשון רבים. היינו שעי"ז ג"כ תתעורר הנה"א בכח עצמה את האהבה שע"י הדעת הנק' פולחנא דרחימותא לעשותה לאהבה ותתהפך הנה"ב והגוף ג"כ לאהבת ה' ולכן אחריך נרוצה שנינו ל' רבים היינו ב' אהבות דאף שאהבה זו שעפ"י הדעת מצד עצמה יש לה הפסק כנ"ל. אך ע"י משכני בגילוי אהבה מסותרת אזי תתן כח ג"כ באהבה השניה ולזה נרוצה שנינו יחדיו אהבה המסותרת ואהבה שע"י הדעת אחריך כו'. וגם עיקר פי' נרוצה לשון רבים כי בקדושה ע' נפש ל' יחיד משא"כ הנה"ב הוא מטורי דפרודא ולכן מה שתתהפך לקדושה זהו ענין ורב להושיע שמבחי' רב נכלל ביחיד. וזהו ענין כל רב מבבל. ועמ"ש ע"פ ורב שלום כו' ואפ"ל לזה הראהו ליחזקאל המרכבה פני ארי' פני שור כו' היינו שעי"ז יומשך ג"כ האהבה בנה"ב. כי בחבלי אדם אמשכם זהו לנפש האלקית וכנ"ל אבל לנה"ב זהו ע"י מקורה ושרשה מפני שור כו' וכמ"ש בלקו"ת בד"ה כי תצא דרוש הראשון בפי' על אויביך. והנה זהו ג"כ ענין חיבור אה"ר דנה"א עם אה"ע הנמשכת מבירור נה"ב ובהתחברות ב' האהבות יחד נמשך בחי' אהבה בתענוגים שלמעלה מב' הבחי' כמ"ש בביאור ע"פ חכלילי עינים מיין. ויש לומר שזהו ענין הנזכר למעלה בשם התד"א שיש בחי' אהבת עולם שלמעלה מאהבה רבה והיא הנמשכת ע"י בירור אה"ע דשם ב"ן כו' וע' בתניא ס"פ מ"ג נת' ג"כ בענין ב' אהבות הנ"ל דצ"ל שניהם דוקא ע"ש. וע' בתו"א פ' ויגש מזה ופי' אחריך היינו כמ"ש ע"פ אחרי ה' תלכו כו' כי עמך מקו"ח שמקור חיים הוא רק עמך דבר טפל ובטל אצלך ונק' אחוריים וההתבוננות והשגה א"א רק בבחי' אחריך בחי' עמך שם עלו השגות הנשמות ומלאכים להבין איך כי ביו"ד נברא העוה"ב ובה' עוה"ז משא"כ במהוע"צ לית מחשבה תפיסא כלל ולכן כדי להיות נרוצה שנינו דהיינו שגם נה"ב תתפעל ע"י שכל המתבונן בגדולת ה' זהו רק בבחי' אחריך שבבחי' זו שייך ההתבוננות וזהו אחרי הוי' תלכו שההליכה וההתפעלות נמשך מבחי' אחרי כו' משא"כ מ"ש אח"כ הביאני המלך חדריו הנה הביאני לשון יחיד לפי כי פי' חדריו זהו ע"ד בתי גוואי ג' ראשונות כח"ב מפתחות הפנימיות שהוא גילוי אור א"ס ב"ה שאינו בגדר עלמין כלל כמ"ש בד"ה כי תשמע בקול ובבחי' זו רק הביאני היינו נפש האלקית ע' בתו"א בד"ה רני ושמחי בענין מעלת נש"י על המלאכים וכ"ש על נה"ב וע' בד"ה בכ"ה בכסלו. וזהו אחריך נרוצה שנינו אבל הביאני לשון יחיד היינו חדריו בתי גוואי כו' וזהו ענין אלול ויוהכ"פ שבחדש אלול אחריך נרוצה. בחי' אחרי ה' ילכו כארי' ישאג כמו בחי' פני ארי' שבמרכבה כו'. וכ"ז נמשך ע"י משכני ממה שסלקת שכינתך מתוכינו בחי' ט"ב שמזה יומשך להיות אחריך נרוצה. אחריך דוקא כמשל הבן שהוא מרחוק אזי נתעורר בו תוקף האהבה כו' ועי"ז אח"כ הביאני כו' לשון יחיד כי מלאכים מקבלים מחיצוניות יחוד דאו"א שמשם נמשך חידוש יש מאין אבל פנימיות יחוד או"א נמשך בנש"י. וזהו ענין שביוהכ"פ נאמר וכל אדם לא יהי' כו':
ה הביאני המלך חדריו. פי' עתה אומר טעם למה יהי' כ"כ כח באהבה המסותרת ליתן תוס' כח גם באהבה שע"י הדעת (ובפרט שתפעול האהבה גם בנה"ב והגוף) שתרוץ היא ג"כ. לזה אומר לפי שהביאני המלך חדריו. פי' הביאני לשון יחיד חוזר על נפש האלקית לבדה שיש לה עוד דבר גדול המסייע לה להפוך רצון נה"ב. מלבד היותה חלק אלוה ממעל ויש בה אהבה המסותרת. עוד זאת דבר גדול ועצום יש לה והוא מה שהביאני המלך חדריו פי' חדריו הן שתא סדרי משנה כשר ופסול כו' כי חדר ר"ת חסד דין רחמים. מסטרא דחסד נמשך להיות כשר וטהור ומותר. שזהו בחי' חסד שידונו על הדבר שיוכל להתעלות לה' אחד. באכילה או ע"י לבוש. והאסור נמשך מסטרא דדין שיומשך לדחות הדבר ההוא שלא יתעלה. ולכן ב"ש לחומרא לפי ששרשם ממדת הדין וב"ה לקולא ששרשם ממדת החסד. ובחי' מדה"ר מזה נמשך ההכרעה בין המדות כו'. ופי' הביאני כו' היינו ע"ד משארז"ל כשהתינוק במעי אמו נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה ופי' שלנשמת הולד (שזהו ענין תינוק במעי אמו כשהנשמה בבחי' עיבור במל') מלמדים אותו הלכות ודינין שהן גילוי רצונו ית' שזה כשר וזה פסול שנק' חדריו. ומחמת זה גם כשהנשמה בגוף יש ביכולת לימוד ההלכות שהי' כבר למוד כל התורה כולה במעי אמו להחזירו למוטב דהיינו שגם נפשו הבהמית תהי' בבחי' אחריך נרוצה (עכ"ל אאזמו"ר נ"ע):
ו נגילה ונשמחה בך. הנה כתי' (תלים ק"ד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. וארז"ל (חולין ס' ע"א) פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמם כו'. ויצאו ג"כ כל מין ומין בפ"ע שלא בערבוביא. והיינו שהרחיקו עצמם מכלאים. וע"ז אמר שר העולם יהי כבוד כו'. וענין נשאו דשאים ק"ו פי' המהרש"א דהיינו המזלות של הדשאים כי אין עשב שאין לו מזל כו' ובזהר (בראשית י"ח ע"ב) איתא שיש מלאכים שנק' דשא דהיינו בחי' יוצר משרתים. ויש מלאכים שנק' עשב. בחי' ואשר משרתיו. ולפ"ז פי נשאו דשאים ק"ו היינו השרש של הדשאים כי גבוה מעל גבוה כו' שנק' ג"כ דשאים. ופי' יהי כבוד הוי'. היינו כי יש ל"ב פעמים אלקים במע"ב בגימט' כבוד. ונק' כבוד תתאה. שבחי' כבוד זה היינו מה שמתהווה יש מאין. אבל כבוד הוי' זהו כבוד עילאה בחי' אני הוי' לא שניתי בין קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע דכולא קכל"ח שלמעלה היש ולמטה אין. וע"ז בקש משה הראני נא את כבודך כו'. וזהו הבקשה יהי כבוד הוי' לעולם. ישמח ה' במעשיו וארז"ל (במד"ר אחרי פ"כ סי' ב') שמח לא נאמר אלא ישמח. בעוה"ז אין שמחה בשלימות. והיינו מפני שכ"ז שהרע יש בעולם אין יכול להיות שמחה בשלימות אבל לעתיד כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אזי ישמח ה' במעשיו. וא"כ מה שאמר שר העולם ישמח ה' במעשיו היינו שבקש שהגילוי שיהי' לעתיד יהי' עכשיו. ובקש זאת מפני שנשאו דשאים ק"ו ויצאו ג"כ למיניהן שהרחיקו א"ע מכלאים וצ"ל מהו השייכות. והענין כי כלאים הוא מלשון כלא. שבקדושה הוא בחי' כלה ל' כלה שארי כו' בחי' כלות הנפש וביטול באוא"ס ב"ה ונק' כלה שמכלה היש לגמרי ומביאו לידי אין. ובלעו"ז נק' כלא. היינו מה שהאדם אסור במאסר הגוף לימשך אחר תאות גשמיים ואחר ישות כו' ואין יכול לצאת מהם כו' זה נק' כלא הלעו"ז של בחי' כלה דקדושה. וכמו"כ שייך בחי' כלא אפי' כלפי מעלה כמ"ש (ירמי' מ' א') והוא אסור באזיקים. ולפי פשוטו קאי על ירמיהו. אך במד"ר פתיחתא דאיכה סי' ל"ד) אמרו שהוי"ו מרבה. הוא והוא כביכול הקב"ה אסור כו' והיינו מה שמשפיע חיות לסט"א שלא ברצונו זה נק' והוא אסור באזיקים כו'. שנק' כלא אצלו. אך צ"ל מהו השייכות לכלאים שע"י כלאים גורמים בחי' כלא להיות והוא אסור באזיקים ח"ו והענין כי כל האזהרה של כלאים הוא שלא לחבר צמר עם פשתן. וזהו ענין קין והבל. הבל הביא קרבנו מבכורות צאנו. כי צמר הכבשים רומז על בחי' ושער רישי' כעמר נקא. שבחי' שער רישי' כו' זהו המשכות אוא"ס ב"ה. ומהם נשתלשל הלכות של תושבע"פ שנק' שערות כמ"ש (שיר ה' י"א) קווצותיו תלתלים. תלי תלים של הלכות (מד"ת ר"פ בראשית). והבל הביא קרבנו מן הצאן היינו כדי לקרב מה שמבחי' שערות שער רישי' נשתלשל למטה בהלכות גשמיים ולהעלותן לשרשן. ולכן נק' הבל שמהביל בכל הגשמיות וקין הביא קרבנו מזרע פשתן. כי קרבן לשון קירוב ורצה לקרב בחי' זו מה שהקב"ה רוצה להרחיק כו'. כי פשתן הוא ק"נ. ואעפ"י שבחי' בד בקדושה הוא גבוה מאד. שהרי הכה"ג נכנס ביוהכ"פ להיכל קדה"ק בבגדי בד דוקא. אך כשנופל למטה הוא בק"נ. וכמו שיש ב' בחי' לבן כו'. וקין שהביא קרבנו מזרע פשתן היינו שרצה לקרב הסט"א כו'. ולכן הי' עונו גדול מאד. ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וזהו האזהרה של כלאים שלא לחבר צמר עם פשתן כי צמר רומז על קדושה בחי' גבוה מאד ושער רישי' כו' ופשתן הוא ק"נ וע"כ כשמחברים אותם יחד גורמים בחי' והוא אסור באזיקים וזהו כלאים ל' כלא. ולכן כשנשאו דשאים ק"ו ויצאו למיניהן שהרחיקו א"ע מכלאים שלא להתחבר עם הרע כלל. ע"כ בקש שר העולם ישמח ה' במעשיו שהגילוי שצ"ל לעתיד יהי' עכשיו. כיון שלא נתחברו עם הרע כלל. וזהו נגילה ונשמחה בך. כי משכני אחריך נרוצה זהו באלול כנ"ל. ואח"כ נגילה בר"ה. וגילו ברעדה ונשמחה בסוכות זמן שמחתינו. והנה ע"י משכני אחריך נרוצה שהנה"ב מתהפך ג"כ לאהבת ה' כנ"ל. עי"ז יכול להיות אח"כ נגילה ונשמחה בך. פי' בך היינו באוא"ס עצמו. כי בסוכות מאיר מעין מבחי' ישמח ה' במעשיו כמ"ש (ויקרא מ"ג כ"ב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. פי' מה שעתיד להזריח בפנימיות נמשך עכשיו בסוכות בבחי' מקיף. וגם פי' ב"ך זהו הכ"ב ימים שמר"ה עד שמע"צ. גם ב"ך זהו כ"ב אותיות התורה:
סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני פי' חולת אהבה כמ"ש ויחל משה וארז"ל (מ"ר תשא סי' מ"ד) חלה משה. וכתי' (מלאכי א') חלו נא פני אל. וחלו הוא ג"כ לשון חולה שהו"ע חולת אהבה כי יש עוד בחי' אהבה והוא מ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים ובחי' אהבה זו היה בכנס"י בזמן בהמ"ק. משא"כ עתה בזמן הגלות כנס"י בבחי' חולת אהבה. ולכן סמכוני באשישות כו' וארז"ל (שהש"ר פ"ב סי' י"ד) אשישות אלו ההלכות המאוששות (פי' כמ"ש במלכים ויחלק לכל איש ישראל אשפר א' ואשישה אחת שהיא גלוסקא מקמח סולת והתו' נק' חטה כידוע). רפדוני בתפוחים אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים עכ"ל וכדי להבין מהו ענין חולת אהבה צריך להקדים ביאור הכתוב (ישעי' מ') שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. המוציא במספר צבאם מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר וכוונת הפסוק הוא כשמביטים ורואים השמים וארץ צריכים לראות איך שמלובש בהם כח הא"ס בלי גבול ותכלית כלל. וזהו וראו מי כו' מרוב אונים כו'. וצ"ל הלא שמים וארץ הם בגבול ותכלית. כי מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע כו'. וגם רואים סיומם איך שהולכים וכלים כו' ואיך יכולים לראו' שמלובש בהם כח א"ס בלי גבול והענין דהנה בריאת העולמות מאין ליש הוא ע"י עשרה מאמרות. ויאמר אלקים יהי אור כו' יהי רקיע כו' תדשא הארץ דשא. ועש"מ הם בבחי' מלכות היינו שהם ע"ס דמלכות. וע"י עש"מ דמל' דעשיה נתהוה עוה"ז. שע"י מאמר יהי אור שהוא חכמה דמל' דעשיה נתהוה האור וע"י מאמר יהי רקיע שהוא חסד דמל' דעשיה נתהוה הרקיע. וע"י מדת הגבו' דמל' נתהוה רקיע הב'. וכן כולם נתהוו ממדות דמל' דעשיה. ומבחינת מל' דמל' דעשיה נתהוה כדור הארץ וכל אשר עליה. שהוא מאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וגו'. וענין דשא ועשב היינו שדשא הוא מין עשב שגדל בכל יום וקוצרים אותו למאכל בהמה ולמחר גדל שנית בשלימות. ועשב הוא כולל כל התבואות חטים ושעורים כו' שהוא קיום יותר מדשא שקוצרים אותו בכל יום. ולמחר גדל מחדש כו'. והתהוותם הוא מבחי' מל' דעשיה. אך שרש שרשם הוא כי יש מלאכים שנקראו דשא ועשב כמ"ש בזהר (ח"א י"ח ע"ב) והם יוצר משרתים ואשר משרתיו. יש מלאכים שמתחדשי' בכל יום ואומרים שירה וכלים כו' (מ"ר בא פט"ו סי' ז') כמ"ש חדשים לבקרים כו'. וזהו יוצר משרתים כלומר שיוצר אותם בכל יום. ויש מלאכים שעומדים חיים וקיימים משימ"ב כמו מיכאל וגבריאל חיות המרכבה שהם אופנים וחיות ושרפים כו' וזהו אשר משרתיו. וזהו מצמיח חציר לבהמה ואיתא בזהר (שם ובפ' פנחס רי"ו ע"א) בהמה רבה דאכלה אלף טורין. ושתת לון בגמיעא חדא כו'. והיינו כמו ענין הדשא וחציר שלמטה שקוצרים אותם בכל יום למאכל בהמה. כך בכל יום נבראים מלאכים שאומרים שירה וכלים ובטלים בבחי' מל' כו' וזהו מצמיח חציר כו'. וזהו ענין דשא ועשב למעלה והתהוותם הוא מבחי' מל' דיצירה. ועד"ז יש ג"כ למעלה בעולם הבריאה והתהוותם הוא ממל' דבריאה. כי כל הד' עולמו' התהוותם הוא מבחי' מל' שבהם. וכן יש ענין דשא ועשב למעלה באצי' שהוא בבחי' גבוה יותר לאין קץ. עשב הוא ע"ב שי"ן המשכת הדעת מש' ע"ב כו' (ע' בת"א ע"פ ואלה המשפטים) והיינו ע"י מלאכי' הגבוהים המושרשים באצי' והתהוותם הוא ממל' דאצי'. וזהו מה רבו מעשיך ה' פי' אעפ"י שדשא ועשב כמו שהם למטה בגשמיו' עוה"ז זהו דבר קטן מאד כו' מ"מ שרש שרשם הוא למעלה מאד. והנה כדי שיתהוה מבחי' דשא ועשב שלמעלה בחי' דשא ועשב גשמי' צריך להיות אלפים רבבות השתלשלו' המדרגו' בנתיים כו'. וזהו מה רבו כו' והנה ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. שבכ"י נמשך המשכה חדשה מאור א"ס לחדש כל העש"מ שבכל עולם כו'. כמו בעש"מ דמל' דבריאה ויצי' להיות המשכת מוחין חדשים בב' מיני מלאכי' הנ"ל דשא ועשב כו'. עד שנמשך למטה בעש"מ דמל' דעשי' להיות בחי' דשא ועשב הגשמי כו'. כי חיות הראשון מסתלק וא"כ הי' צ"ל העולם בטל. וע"כ נמשך בכל יום המשכה חדשה מאוא"ס בכל העש"מ שבכל עולם לחדש העולמו' מאין ליש. וזהו כוונת הנביא שבשמים וארץ הגשמיי' וכל צבאם יכולים לראות איך שהכח השופע בהם להחיותם ולהוותם כו' הוא כח א"ס הבלי גבול. והוא כי אעפ"י שההתהוות היא בגבול ומדה ממש. וכן גם ענין דשא ועשב שלמעלה ואפי' עד רום המעלות הכל הוא בבחי' גבול ומדה מ"מ כיון שבכל יום מסתלק החיות למקורו ושרשו ונמשך תמיד המשכה חדשה מאלקותו ית' לחדש העש"מ בכל עולם ועולם וא"כ ממה שההתהוות הוא תמיד שאין נפסק לעולם וגם בלי שום שינוי כתמול שלשום כו'. מזה ניכר שאין זה אלא כח הא"ס הבלי גבול כי אם הי' כח גבולי הי' מוכרח להיות שינוי והפסק בההשפעה. וכמו עד"מ בהנשמה המחי' את הגוף בהיות שכחותיה המתפשטי' להחיות הגוף המה כחות מוגבלים ע"כ יש שינויים שפעם מאיר השכל היטב ופעם לא. ועד"ז בכל הכחות שאין שוה יום א' לחבירו כו' משא"כ למעלה שאין שום שינוי באופן ההתהוות כו' והיינו מצד כח השופע שהוא א"ס בלי גבול שאין תכלה וסוף להשפעותם. וז"ש מקור מים חיים את ה' וביאור הענין מה שמקור מים חיים הוא משל לשם הוי'. כי נביעת מים חיים הוא טיפין טיפין במדה וקצבה. אך אנו רואים בענין הנביעה שנובעים תמיד שאינן נחים ונפסקי' אפילו רגע א'. והיינו לפי שהמקור השפעת נביעת המים הוא כח בלתי מוגבל שאינו כלה ונפסק לעולם כו'. ע"כ הוא נביעת המים בתמידות. וכך הוא ענין שם הוי' שהוא אלקותו ית' המהוה כל העולמו' שהוא אור אין סוף ב"ה בלי גבול ותכלית כלל לכן גם להשפעותו א"ס להיות התהוו' העולמות תמיד. והנה יש עוד משל לזה מאותיות הנפש. דיש ב' בחי' אותיות הדיבור ואותיות המחשבה שהדיבור יכול האדם לעצור אותו שלא לדבר כלל משא"כ המח' א"א לעצור כלל כ"א תמיד משוטטת כו'. ואעפ"י שעצם אותיו' המחשבה הם במדה וקצבה וכלא חשיב מ"מ אנו רואים שנובעי' תמיד בלי הפסק כלל וכלל. והיינו לפי ששרש אותיו' המחשבה הוא בנפש עצמה שנק' נפש המשכלת והו"ע כ"ב אותיות הקבועים בנפש. שבקדמות השכל הנעלם כלול כח האותיו' כו'. וכח זה הוא בלתי מוגבל כלל. ע"כ נמשך מזה להיות נביעת אותיות המחשבה תמיד כו'. וכעד"ז יובן למעלה שענין התחדשו' העש"מ שבכל עולם מעולם עשי' עד עולם האצי' בעש"מ דמל' דאצי' שמקור ההתחדשו' הוא מבחי' מל' דא"ס אוא"ס ב"ה כו' שאין לו קץ ותכלי' כלל ומזה נמשך להיות ההתהוות תמיד בלי שום שינוי והפסק כלל וכלל. ומשארז"ל (סנהדרין צ"ז ע"ב) שתא אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב. אין הענין שיש הפסק בההשפעה ח"ו. אלא שכך עלה ברצונו ית' להיות ההתהוות רק שתא אלפי שני. וגם ענין וחד חרוב הו"ע עליות העולמו' בבחי' ומדרגה היותר גבוה לאין קץ. כמ"ש (ישעי' ל"ד ד') ונגולו כספר השמים ששמים דעכשיו יהי' נגולו כספר ויתגלו שמים חדשים וארץ חדשה כו': ב וזהו פי' הפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (שהוא כח א"ס הבלי גבול) המוציא במספר צבאם (פי' אעפ"י שכל ההתהוות הוא במדה וגבול) מרוב אונים ואמיץ כח (נמשך מזה להיות) איש לא נעדר. פי' אונים כמ"ש כחי וראשית אוני ל' כח ורוב אונים הוא ריבוי כח והוא בחי' חכמה כח מ"ה שבה מלובש אור א"ס עצמותו ומהותו ית' ואמיץ כח (שנעשה חזק) הוא בחי' בינה. כי ראשית ההתחדשו' מאין ליש הוא בחו"ב כמאמר ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. בראשית הוא בחי' ח"ע כת"י בראשית בחוכמתא ומעשה הוא בחי' בינה כמ"ש בזהר (ח"ג מ"ג ע"א) בפי' בחכ' עשית. והנה חכ' הוא אין בלי גבול עדיין. וזהו פי' כח מה (ע"ד ע"ס בלי מה דקאי על האורות). ובינה הוא בחי' יש וגילוי שהוא גבול וההמשכה מחכ' לבינה הוא מאין ליש. ולהיות התחדשו' זו דאין ויש דחו"ב הוא ע"י אור א"ס עצמותו ומהותו ית' המלובש בחכמה שהוא כל יכול (כמ"ש באגה"ק). וזהו פי' מרוב אונים ואמיץ כח. שע"י כח אוא"ס הבלי גבול שמלובש בחכמה ומחדש מאין ליש בחו"ב מזה נמשך להיות איש לא נעדר. גם בכללות השתלשלו' עולמו' מריש כל דרגין עד סוכ"ד כו'. עד להיות התחדשו' כל נברא ונברא בפרט כו'. וזהו עיקר ענין התפלה להשיג בחי' א"ס המלובש בעולמות בע"ג. והנה כשמשיגים היטב איך שכח א"ס הבלי גבול מלובש ממש בעולמות הנפרדים ובע"ג להחיותם ולהוותם כו'. נמשך ונתעורר מדת האהבה בתשוקה נפלאה מעומקא דליבא לחפוץ ולחשוק בהתגלו' אור א"ס. כמו הבהמה שצריכה לאכול ואין נותנים לה מתאוית מאד עד שנחלית. וכמו"כ באדם שהוא בר דעת כשמשיג אוא"ס המלובש בעולם הגבול צריך להיות באהבה עזה ונפש שוקקה להיות התגלו' א"ם כו'. והנה אוא"ס הוא הידוע מציאותו ולא מהותו וכמאמ' לית מחשבה תב"כ. ע"כ נעשה מזה חולת אהבה. פי' ענין חולת אהבה כי יש ב' בחי' אהבה וחשק. כמ"ש חשקה נפשו בבתכם. וכתי' כי בי חשק ואפלטהו. כי אהבה היא אעפ"י שרוצה ומתאוה באהבה גדולה מ"מ יוכל להסיח דעתו מאהבה זו. וחשק הוא האהבה שמפנימיות נקודת לבבו בחפצה וחשקה ותשוקה נפלאה עד שאינו יכול להסיח דעתו מאהבה זו כלל. וזהו ע"ד שארז"ל (סנהדרין ע"ה ע"א) מעשה בא' שהעלה בלבו טינא אמרו הרופאין שאין לו תקנה. והיינו לפי שהאהבה הי' בבחי' חשק שאינו יכול להסיח דעתו כלל. והנה האהבה והתשוקה להתגלות אור א"ס כו' הוא בבחי' חשק מנקודת לבבו כו'. וע"כ כשאין יכול להיות התגלו' א"ס כי לית מח' תפיסא בי' כלל נעשה חולת אהבה. וזשארז"ל על משה החלה עצמו וכתי' חלו נא פני אל. וחלו הוא לשון חולה כו'. והנה בזמן הבית הי' בחי' אהבה בתענוגים. כמ"ש מה יפית ומה נעמת כו'. והיינו שלפי שנתרוה צמאונם מהתגלו' אלהותו ית' הי' בחי' אהבה בתענוגי'. משא"כ עתה בזמן הגלות שלא יש התגלו' אוא"ס הוא בחי' חולת אהבה:
ג והנה להבין מאחר שחולת אהבה הוא ממה שאין יכול להיות התגלות אוא"ס כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. א"כ למה זה דוקא בזמן הגלות ולא בזמן הבית ג"כ כו'. הנה כתי' כאיל תערוג על אפיקי מים כו'. פי' מים הוא המשכת והתגלות אלקות כמ"ש (ישעי' י"ב) ושאבתם מים בששון. וארז"ל (מ"ר ויצא פ"ע סי' ח') שבשמחת בית השואבה היו שואבים רוה"ק ונבואה. וכמו שאמרו (ירושלמי פי' החליל ה"א) על יונה בן אמיתי שמשמחת בה"ש זכה לנבואה. והנה ענין נבואה הוא ראיה. כמ"ש בישעי' ויחזקאל ואראה כו' ואעפ"י דכתי' כי לא יראני כו' תירצו בגמ' (יבמות מ"ט ע"ב) שזהו דוקא באסה"מ משא"כ ישעי' ויחזקאל ראו באסשא"מ וכמארז"ל (בספרי פ' מטות) כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה פי' כה היא אסשא"מ. שאין רואים המהות ועצמיו' ממש שזהו רק מדרגת משה אסה"מ. והיינו שנבואת משה הי' באצילות שהוא התגלות ח"ע שבה מלובש א"ס בלי שום לבוש כלל. אבל נבואת ישעי' ויחזקאל הי' בעולם הבריאה. והיינו ג"כ שהראי' הי' בח"ע דאצי' שבה מלובש א"ס ב"ה. רק שישעי' ראה ע"י לבוש הבריאה. ויחזקאל ראה ע"י לבוש היצי'. וזהו אספקלרי' שאינה מאירה. ונק' כה כדמותנו. אבל מכל מקום הוא התגלות ח"ע ממש. ונבואה זו הי' נמשכת בזמן הבית. ואפי' כל או"א מישראל שלא זכה לנבואה ממש. מכל מקום הי' ג"כ התגלות אלקות ע"י שהיו עולים לרגלים כמ"ש שלש פעמים בשנה יראה כו' פני ה' כו' וארז"ל (חגיגה א') כדרך שבא לראות וכו'. וכיון שבזמן הבית הי' התגלו' אלקו' בחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא. ובחכ' מלובש אור א"ס ב"ה. ע"כ הי' האהבה בתענוג נפלא מגילוי א"ס ב"ה. אבל בזמן הגלו' שהוא הסתלקות בבחי' העלם גמור. שאין נמשך התגלות אלקות בחי' ח"ע. וכמ"ש אין עוד נביא כו'. ע"כ כנס"י בבחי' חולת אהבה מרוב החשק ואה"ר מפנימיות הלב להתגלות אלקו'. וזהו כאיל תערוג. תערוג הוא ל' צעקה מנקודת פנימיו' הלב ממש. על אפיקי מים היינו על מה שאין נמשך התגלות אלקות מים עליונים מבחי' ח"ע כו'. וצעקה זו מנקודת הלב ממש עד שנעשי' חולה כו'. והנה תערוג הוא ג"כ ל' תענוג כמ"ש לחייו כערוגת הבושם ערוגת הבושם הוא שיש בו ריח ותענוג נפלא. והוא בחי' תענוג עליון מא"ס ב"ה המתגלה בג"ע כו'. והיינו שהצעקה הוא על העדר התענוג וזהו כן נפשי תערוג אליך אלקים כו':
ד והנה עיקר הרפואה לחולת אהבה זו אין יכול להיות עתה כ"א לע"ל כמ"ש ביום ההוא תקראי אישי (מה שעתה ואל אישך תשוקתך). וכתי' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. פי' דעה הוא יחוד וחיבור כמ"ש והאדם ידע. וכתי' ולא ילמדו עוד איש את רעהו. כי עתה הוא משפיע ומקבל. משא"כ לע"ל יהיו הכל מקבלים מאור א"ס ב"ה בכבודו ועצמו ית' כמ"ש וכל בניך לימודי הוי' וכתי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וע"כ יהי' אז עיקר הרפואה לחולת אהבה זו. אך מ"מ גם בגלות יש סמך וסעד לחולת אהבה זו. וזהו סמכוני באשישות וגו'. וארז"ל אשישות אלו הלכות כו'. והענין דהנה כתי' עוטה אור כשלמה דקאי על התורה. שיש בה אור ושלמה פנימיו' וחיצוניו'. והיינו שפנימיו' התורה הוא כמו שהתו' היא למעלה בחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא. שענין החכמה הוא השגה בא"ס. והיינו כנודע שהתגלו' אוא"ס הוא בחכמה. וחיצוניות התו' הוא כמו שירדה למטה ונתלבשה בהלכות גשמיים. שנים אוחזין בעלית כו'. אלו כשרות כו'. שבאמת הוא ג"כ חכמתו ורצונו העליון ממש. רק שנתלבשה חכמתו בענינים גשמיי'. והנה כשלומד התורה ומשיגה היטב הרי הוא משיג מהות חכמתו ורצונו ית' ע"כ זהו סמך לחולת אהבה הנ"ל. כי מהו ענין חולת אהבה הוא להשיג א"ס. והרי ע"י התו' הוא משיג מהות חכמתו ורצונו ית' ממש. אך להבין החילוק שבין אשישות לתפוחי'. הלכות ואגדות. כי עיקר המאכל ומזון המשביע את האדם הוא הלחם. משא"כ תפוחים אין משביעים כלל. ויש מעלה בתפוחים. כי הלחם אינו אלא שמשביע רעבון. אבל לא יש בו טעם ותענוג. מה שאין כן בתפוחים יש תענוג באכילתם. וכך אגדו' הוא פנימיות התו' וכולל מדרש וזהר וקבלה שכ"ז נק' אגדו' ופי' אגדו' הוא לשון המשכה כמ"ש נהר דנגיד כו' והנה בלימוד הנגלו' הוא משיג מהות חכמתו ורצונו ממש. כי הוא חכמתו ית' שנתלבשה למטה בהלכו' גשמיות. ע"כ יכולים להשיג המהות ממש. משא"כ בלימוד הקבלה אינו משיג אלא המציאו' לבד ומ"מ יש מעלה בלימוד הקבלה שהוא השגת מציאו' כל האורות עליוני' ואפי' א"א וע"י עד רום כל המעלו' כו'. וע"כ יש בזה תענוג גדול כו'. ולכן נק' תפוחים. ריחן וטעמן כתפוחים. והנה עיקר הסמך לחולת אהבה הנ"ל שהוא להשיג כח אוא"ס הבלי גבול אין יכול להיות מלמוד הקבלה אחר שאין משיג אלא המציאו' לבד ורק לע"ל יהי' התגלו' פנימיו' טעמי תורה משא"כ בלימוד הנגלות שהוא משיג מהות חכמתו ורצונו ית' העליון ממש. ורק שהוא חכמתו ית' המלובש בענינים גשמיי'. ע"כ זהו סמך לחולת אהבה. וכדי להיו' איזו תענוג הוא מלימוד הנסתר וזהו רפדוני בתפוחים והנה תחלה צ"ל והסירותי מחלה מקרבך מחלה גשמיו' שהוא אש זר של היצה"ר ונה"ב לאהוב כל תענוגי עוה"ז כו' וצריך להתרפאו' מחולי זה תחלה כו' והיינו ע"י ועבדתם את ה' כו' בק"ש ותפלה ואח"כ יוכל לבא לבחי' חולת אהבה דקדושה של נה"א. ולהיות סמכוני באשישות: דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. פסוק זה קאי על יצימ"צ דכתיב קול דודי הנה זה בא כו' שהי' אתעדל"ע מלמעלמ"ט. וזהו דודי לי שהוא התחיל ואח"כ ואני לו. ועל אלול ור"ה כתיב אני לדודי תחלה באתעדל"ת מלמטלמ"ע ואח"כ ודודי לי. ובמד"ר (שה"ש ספ"ב) ע"פ דודי לי כו' הוא לי לאב ואני לו לבן שנאמר כי הייתי לישראל לאב. כי אתה אבינו ועל נש"י כתיב בני בכורי ישראל. הוא לי לרועה ואני לו לצאן שנאמר רועה ישראל האזינה (חלים פ' ב') וכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי כו' (יחזקאל ל"ד ל"א). וצ"ל מהו הדמיון דרועה וצאן לאב ובן שזהו רחוק בערך כו'. והנה עוד איתא במד"ר (שם) כשהי' לו דבר לא בקש מכל אומה ולשון אלא ממני שנאמר (שמות י"ב) דברו אל בני ישראל ויקחו להם איש כו'. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (שם כ"ה). וכשהי' לי דבר לא תבעתי אלא ממנו שנאמר (שם ב') ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה כו'. וצ"ל דבשלמא כשהי' לי דבר א"ש משום כי בכל צרתם שבגלות כו'. אבל איך שייך לומר כשהי' לו דבר הלא אנת הוא שלימותא דכולא וכלום חסר ח"ו. וגם מהו ענין כשהי' לו דבר שהוא מ"ש ויקחו להם איש שה כו'. איך שייך לומר ע"ז כשהי' לו דבר מה זה נוגע לו. והנה בגמ' (סוטה מ"ז א') ובילקוט (בא רמז קצ"א) פי' ויקחו להם איש אין איש אלא הקב"ה שנאמר הוי' איש מלחמה (שמות ט"ו) וצ"ל דלפעמים כתיב (הושע י"א ט') אל אנכי ולא איש ולפעמים כתיב הוי' איש כו' וצריך להקדים תחלה ענין מה שהגלות נקרא בשם עיבור כמ"ש (ירמי' כ"ה ל') ה' ממרום ישאג דהיינו כמ"ש בזה"ק (ח"ג כ' ע"ב) קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא וזהו (ירמי' ל"א י"ד) רחל מבכה כו' כי איננו בגו בנהא משום דסליק לעילא לבחי' מרום ולכן ה' ממרום ישאג. וזהו"ע העיבור למעלה וכמשארז"ל (ברכות כ"ח ב') בכל פרשת העיבור כו' והגאולה נק' בשם לידה כמ"ש (ישעי' ס"ו ח') כי חלה גם ילדה ציון כו'. והענין כי בק"ש אומרים הוי' אחד וצ"ל למה אין אומרים יחיד שמורה יותר על אחדות. אך הענין כי יחיד הוא אוא"ס מצד עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מגדר בחי' עלמין כלל. אבל אחד זהו ההארה מאלקות שמאיר בעולמות אל"ף שמאיר בחי"ת וד' ז' רקיעים וארץ וד' רוחות להיות אחד בז' רקיעים כו'. שגם כשנתהווה ז"ר וארץ וד' רוחות מ"מ הם בטלים ונכללים ביחודו ית'. כי הי' אפ"ל שאעפ"י שנתהוו מאין ליש מ"מ אחר שנתהוו הם בבחי' יש ודבר נפרד. ואעפ"י שגם לאחר התהוותם הוא מחי' ומהווה אותם תמיד מ"מ הוא מחי' אותם באופן שיהיו בבחי' יש ודבר נפרד היינו שהעולמות מצ"ע יהיו מסתירים שלא יוכל להתגלות בהן יחודו האמיתי איך שהוי' אחד כו' אעפ"י דקמי' כל"ח אבל בעולמות אין יכול להיות גילוי זה כו'. אבל באמת אינו כן כ"א אחד בז"ר כו' דקמי' כל"ח ממש שבטלים במציאות. ורק שמצד ההסתר וההעלם נראה לעינינו כאלו הם יש ודבר כו'. אבל קמי' כל"ח. שבחי' מעומ"ט וד' רוחות שהוא בחי' המקום וכמו"כ הזמן הוא בטל במציאות לאוא"ס שלמעלה מהזמן ומקום. ושרש הענין הוא בחי' לך הוי' הגדולה והגבורה כו' ו"ק דאצי' שהם שרש התהוות בחי' המקום וזמן. והם בטלים ונכללים ביחודו ית' וזהו אחד שע"י ההמשכה מבחי' אלופו ש"ע דהיינו בחי' סוכ"ע וממכ"ע שמאיר בהמדות דו"ק דז"א שהם מעלה ומטה וד' סטרין עי"ז הם בטלים ומתכללים לגמרי ביחודו ית' עד שנעשה אחד בז' רקיעים כו' וזהו קמי' כל"ח כו'. וכשמתגלה ומאיר אוא"ס ב"ה בו"ק אזי מתגלה יחודו האמיתי ית' גם בהעולמות שבחי' ו"ק דעולמות הנבראים בטלים ומתייחדים ביחודו האמיתי ממש שיתגלה גם לעיני כל נברא איך שההתחלקות כל"ח ובטל לגמרי עד שאין שום התחלקות ו"ק כלל. והנה לע"ל כתיב (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהי' הוי' אחד. כי לע"ל כתיב (ישעי' מ' ה') ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר. כי עין בעין יראו (שם נ"ב ח'). שיתגלה גם למטה ממש בחי' אחד איך קמי' כל"ח כו' שגם ו"ק הגשמיים יהיו בטלים ומתכללים ליחודו ית' האמיתי ע"ד הביטול והיחוד דו"ק דאצי'. משא"כ כעת הגילוי רק למעלה משא"כ למטה נמשך ע"י בחי' ועד בחילופי אתוון דאחד. ולכן אומרים ב' פעמים בכל יום אחד שאעפ"י שא"ז בגילוי מ"מ צריכין לידע ולהבין איך שהוא ית' אחד כו' וכנ"ל. והנה ענין הגלות הוא הסתלקות ההארה מבחי' אחד לעצמותו ומהותו בחי' יחיד. וזהו קוב"ה שהוא ההארה שמאיר בהמדות להיות בחי' סוכ"ע וממכ"ע. וזהו קדוש וברוך ובגלותא מסתלק הארה זו לעילא לעילא דהיינו לבחי' יחיד. והנה כשמאיר בחי' אחד אזי הוא התגלות אלקות בנש"י דוקא כמאמר אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד. לפי שנש"י ע"י שאומרים ק"ש שמייחדים אותו פעמים בכל יום איך שהוא אחד וקמי' כל"ח כו' עי"ז ממשיכים גילוי בחי' אחד. וזשארז"ל (ברכות ו' א') תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך כישראל גוי אחד. כי תפילין דמארי עלמא זהו ג"כ ההארה שמאיר בהמדות. משא"כ כשמסתלק ההארה מהמדות לבחי' יחיד אשר שם כחשיכה כאורה שוין מזה נמשך הגלות. וזהו"ע עיבור והעלם כו'. וזהו עבדים היינו לפרעה במצרים מצרים מיצר מי להיות בחי' עיבור ונמשך ההשפעה ממקום עליון ביותר אזי מקבל פרעה השפע. ומ"מ פרעה אותיות הערף שגם מהבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות א"א לקבל כ"א רק מבחי' האחוריים. אבל מבחי' פנים א"א לקבל וכמ"ש (נשא ו' כ"ה) יאר ה' פניו אליך דוקא. והנה בפע"ח שער חג המצות. א"מ. אין הדברים כפשטן שז"א עצמו חזר בסוד העיבור כו'. כ"א כל ענין העיבור הוא רק במוחין כו'. וצ"ל שהרי הגלות נק' עיבור ושינה ובמשל זהו שני ענינים מחולקים שינה רק הסתלקות המוחין שהשכל מסתלק ונכלל בכח השכל. והגוף על מקומו. אבל עיבור הרי גם הגוף בהעלם כו'. והענין כידוע שיש כמה בחי' מוחין. מוחין דגדלות א' וגדלות ב' ומוחין דקטנות (שנק' מוחין דיניקה). גדלות ב' השגת המהות בבחי' יחיד. גדלות א' השגת המהות בבחי' אחד. קטנות א' לבוש הגדלות היינו רק ההכרה והרגשה בבחי' אחד. והנה בזמן גלות מצרים נסתלקו מז"א כל המוחין אפי' דקטנות. וא"כ לא הי' ע"י המדות שום גילוי אלקות בעולמות. ולכן נק' זה עיבור כאלו גם גוף ו"ק דז"א מתעלמים לגמרי והיינו כמו הולד גשמי כשהוא בעיבור שישנם כל האברים בשלימות כמו בלידה רק שאין פועלים פעולתם כמ"ש בתו"א. וכמו"כ המדות דז"א כל עיקר הכוונה באצילותם הוא שיומשך על ידם גילוי אלקות דהיינו התגלות יחודו ית' בעולמות וא"כ כשאין פועלים גילוי אלקות בעולמות ה"ז נק' עיבור שגם גוף ו"ק דז"א מתעלמים שאין פועלים פעולתם וכנ"ל במשל. ואעפ"י שבאמת הם במקומם באצי' (ולא שנתעלו לבינה כו') ונמשך על ידם השפעת חיצוניות דלהחיות העולמות בבחי' העלם והסתר. אך לא בשביל זה נאצלו המדות. כ"א עיקר המכוון שנאצלו כו' הוא שיומשך על ידם השפעה פנימיות דהיינו גילוי אלקות והנה המוחין דגדלות הם שמות הוי' כמ"ש בפע"ח. ועפי"ז יובן כי שרש ענין עיבור ולידה הוא ב' שמות אהי' הוי'. כי בשליחות משה לבנ"י לא כתיב שם הוי' בתחלה כ"א אהי' שלחני כו' והיינו דפי' אהי' שהוא עתיד להיות וכמ"ש בזהר (אחרי ס"ה ע"ב) זמינא לאולדא. כי בשם אהי' הוא העיבור ורק שעתיד להיות לידה והתגלות. וזהו שם אהי' הב'. אך שם אהי' הא' כמ"ש אהי' אשר אהי' הוא למעלה גם מבחי' אנא זמין לאולדא (ורק שמשם נמשך כח להיות אנא זמין כו' שמהכתר נמשך הכח שמעיבור יומשך לידה כענין ויוציאנו ה' אלקינו או"א ביד חזקה כו' חו"ג דא"א כי אהי' הא' בכתר והב' בבינה). משא"כ אחר יצימ"צ כתיב רק שם הוי' והיינו אחר שיהי' בחי' לידה וגילוי אזי נקרא שם הוי' ולכן מקודם אמר פרעה מי הוי' אשר אשמע בקולו כיון ששם הוי' הי' עדיין בבחי' עיבור בבחי' אהי' שנק' מי כו' וז"ש כמו הרה תקרב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך הוי' הרינו חלנו. שכדי להיות בחי' לידה והתגלות שם הוי' צ"ל תחלה בחי' עיבור וחבלי לידה כו' דהיינו מה שאנו סובלים צער העיבור וחבלי לידה ולכן מה שהרינו חלנו הוא רק מפניך הוי' כדי שיהי' לידה וגילוי בחי' שם הוי'. ונמצא ששרש העיבור הוא בשם אהי' והיינו ששם הוי' הוא בבחי' עיבור והעלם בשם אהי' וזהו הוי' ממרום ישאג. מרום בינה אהי' והלידה הוא גילוי שם הוי' כו':
ב ועתה יובן הב' פסוקים דלפעמים כתיב אל אנכי ולא איש ולפעמים כתיב הוי' איש מלחמה. והענין כי הוי' הוא בחי' איש ונק' כמראה אדם. ולכן גם באדם הגשמי דכתיב בו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א' כ"ו) יש בו ג"כ תמונת שם הוי'. שהראש הוא ציור יו"ד. וה' אצבעות יד ימין בחי' ה' עילאה וה' אצבעות יד שמאל ה' תתאה. והגוף הוא ציור ו'. אך זהו כשנמשך בחי' לידה והתגלות שם הוי' אזי נק' בשם איש כו'. והיינו כי איש ואשה הו"ע התחברות וכמ"ש (תרומה כ"ו ג') חמש יריעות חוברות אשה אל אחותה. וכמו"כ כשנמשך גילוי שם הוי' אזי יש לו התחברות עם נש"י. ולכן נק' הוי' איש וכנס"י נק' אשה כו'. אבל בשעת בחי' עיבור והעלם שם הוי' בעצמות אוא"ס שלמעלה משם הוי' שהוא בחי' כי לא אדם הוא אזי כתיב אל אנכי ולא איש כו'. וזהו הוי' איש מלחמה שכדי שמבחי' אל אנכי ולא איש יומשך להיות בחי' הוי' איש כדי שיתחבר עם נש"י שנק' אשה כנ"ל הוא ע"י מלחמה עם המקטרגים שמקטרגים ומונעים שלא יהי' גילוי בחי' הוי' איש כ"א שיהי' עיבור והעלם בבחי' אל אנכי ולא איש שאזי נמשך השפע בע"ש כנ"ל. ועתה יובן ענין המד"ר כשהי' לו דבר כו' ויקחו להם איש כו' פי' כשרצה להביא לידי גילוי בחי' הוי' איש דהיינו שמבחי' אל אנכי ולא איש יומשך להיות גילוי בחי' הוי' איש. והיינו כי תכלית כוונת המאציל בבריאת העולמות הוא שיהי' דירה בתחתונים (במד"ר במדבר פי"ג) שיומשך גילוי אלקות לנש"י שלמטה המלובשים בגופים כו'. וכדי שיומשך גילוי אלקות לנשמות שהם בחי' אדם. א"א כ"א כשנמשך ומתגלה למעלה בחי' כמרא"ד שהוא בחי' הוי' איש כו'. אבל כששם הוי' הוא בבחי' עיבור והעלם שנכלל בעצמות אוא"ס בחי' אל אנכי ולא איש. הנה מבחי' זו א"א להיות גילוי למטה. וזהו היפך כוונת המאציל שיהי' גילוי אלקות למטה דוקא. ולכן זה שיומשך להיות גילוי בחי' הוי' איש. זהו נק' כשהי' לו דבר כו'. והיינו מ"ש ויקחו להם איש. כי בשעת גלות מצרים הי' בחי' עיבור שם הוי' בבחי' אל אנכי ולא איש. ולכן נאמר ויקחו להם איש שימשיכו מבחי' אל אנכי ולא איש בחי' לידה וגילוי בחי' הוי' איש. וזהו כשהי' לו דבר לא בקש אלא ממני כי נש"י דוקא ממשיכים שיומשך ויתגלה בחי' הוי' איש כמ"ש (ויקרא כ"ו) ועשיתם אתם. וארז"ל (בזח"ג קי"ג א') כאלו עשאני כו':
ג וזהו ויקחו להם איש שה לבית אבות. והיינו שע"י בחי' שה לבית אבות עי"ז ממשיכים גילוי בחי' הוי' איש. וצ"ל תחלה משארז"ל (ברכות י"ג א') למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. דהנה רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אבד"מ כמו ע"י האבר נמשך חיות הנפש כמו"כ המצות נק' אבד"מ שעל ידם נמשך אלקות בגילוי למטה. אך זהו אחר שנתהווה למעלה בחי' כמראה אדם דהיינו שנמשך אוא"ס להיות מאיר בבחי' הוי' איש כנ"ל אזי כדי שיומשך מבחי' כמרא"ד גילוי אלקות למטה בבי"ע עד למטה בגשמיות שיהי' דירה בתחתונים הנה המשכה זו היא ע"י המצות שנק' אבד"מ. ושס"ה ל"ת הם עוד גבוהים יותר שהם גידי הדם כי הדם הוא הנפש המשכת האורות כו'. אבל כדי שיומשך מעצמות אוא"ס ב"ה בחי' כי לא אדם הוא להיות בחי' כמרא"ד. המשכה זו א"א להמשיך ע"י המצות כ"א ע"י מס"נ דוקא. וזהו למה קדמה שמע כדי שיקבל עליו עומ"ש דהיינו בחי' למסו"נ באחד וע"י המס"נ ממשיך מעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' אדם שיומשך ויתהווה בחי' כמרא"ד ואח"כ והא"ש קבלת עומ"צ שע"י המצות נמשך מבחי' כמרא"ד הגילוי למטה בבי"ע. וזהו ג"כ ענין ויקחו להם איש שמבחי' אל אנכי ולא איש יומשך להיות גילוי בחי' איש כמרא"ד כנ"ל הוא ע"י שה לבית אבות. והיינו כי שה הוא בחי' מס"נ וביטול שלמעלה מהשכל כמ"ש (וירא כ"ב ח') אלקים יראה לו השה לעולה בני. ועי' ברבות וירא פנ"ו בענין יראה לו השה שהלכו שניהם ע"ד למס"נ. וכמ"ש (תלים מ"ד כ"ג) נחשבנו כצאן טבחה. וכתיב (שם ל"ו ז') אדם ובהמה וארז"ל (במד"ר ויקרא פכ"ז) אדם אנחנו ונמשכים אחריך כבהמה. כי אדם הוא בחי' מוחין. וענין נמשך אחריך כבהמה הוא בחי' מס"נ ביטול שלמעלה מהדעת וזהו שה לבית אבות שהכח על המס"נ הוא מהאבות. ולכן ע"י שה לבית אבות עי"ז יכול להיות ויקחו להם איש להמשיך מבחי' אל אנכי ולא איש גילוי בחי' הוי' איש כמרא"ד. ולכן נק' צאן עשתרות צאנך וארז"ל (חולין פ"ד ב') שמעשרות את בעליהן כי שה מקבל מבחי' קו האמצעי עמודא דאמצעיתא שנק' עשיר (זח"ב קפ"ז ב'). משא"כ פרה דקבילת משמאלא. ולכן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. וזהו עשתרות צאנך. שמעשרות את בעליהן. כי בעליהן הוא עמודא דאמצעיתא ת"ת שנקרא עשיר. אך כתיב העשיר לא ירבה ואי' בזהר (שם) לא ירבה על עשר. אך ע"י הביטול דבחי' צאן שה לבית אבות כנ"ל. עי"ז ממשיכין בבחי' עשיר מלמעלה מבחי' ע"ס דהיינו מבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן וזהו שמעשרות את בעליהן. ובזה יובן ג"כ המדרש הוא לי לאב ואני לו לבן. הוא לי לרועה ואני לו לצאן והיינו כי שלא בשעת הגלות כשיש בחי' גילוי שם הוי' שנק' הוי' איש. המרא"ד. אזי שייך אב ובן כמו הבן שנמשך ממוח האב כך נש"י נמשכו ממחשבתו וחכמתו ית'. וא"כ כשאוא"ס ב"ה מלובש בחכ"ע אזי נק' הוא ית' כביכול בשם אב כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג ט"ז) ונש"י נק' בנים. בני בכורי ישראל (שמות ד' כ"ג). אבל בשעת הגלות שאזי הוא בחי' עיבור והסתלקות שם הוי' בבחי' אל אנכי ולא איש עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' כמרא"ד וחכ"ע. הנה שם כתיב (קהלת ד' ח') יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. כיון שהוא למעלה מעלה מגדר בחי' ח"ע ע"כ אין שייך לומר בחי' אב ובן. ואזי נק' הוא לי לרועה ואני לו לצאן. שע"י הביטול דבחי' צאן שה לבית אבות כנ"ל עי"ז נמשך מלמעלה יותר דהיינו מהבחי' דסליק לעילא לעילא בחי' גם בן ואח אין לו שגם משם יומשך להיות הוא לי לרועה. וזהו וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב (ישעי' ח' י"ז) והיינו כי שם הוי' דסליק לעילא לעילא בזמה"ג אזי אין שייך בו בחי' כי הייתי לישראל לאב. אך עכ"ז נמשך ממנו אז להיות הוא לי לרועה שגבוה יותר כו'. וא"כ בחי' הוא לי לרועה ואני לו לצאן שבזמה"ג זהו גבוה יותר מבחי' הוא לי לאב ואני לו לבן וכנ"ל בפי' ויקחו להם איש שה לבית אבות שע"י בחי' שה לבית אבות ממשיכים מבחי' אל אנכי ולא איש שיומשך להיות גילוי בחי' איש וכנ"ל:
ד ועוד י"ל באופן אחר ענין ויקחו להם איש שה לבית אבות דהנה כתיב (בראשית ב' כ"ג) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ואי' בזהר (ח"ב נ"ז א'. ח"ג ח' ע"ב וכמה דוכתי) דכנס"י נק' זאת. בזאת יבא אהרן אל הקדש (אחרי ע"ז). ומה שנק' זאת הוא לפי שמקבלת מבחי' זה. והיינו כי שם הוי' נק' זה. זה אלי כו' (בשלח ט"ו) וכמו מזוזה שהיא ב' תיבות זו זה. כנס"י נק' עם זו לפי שמקבלת מבחי' זה. ועד"ז ארז"ל (מנחות נ"ג) יבא זה ויקבל זאת מזה. וא"כ התורה נק' זאת לפי שנמשכה ומקבלת מהקב"ה שנק' זה. ומה שמשה נק' זה וגם הקב"ה נק' זה היינו שיש כמה מדרגות בבחי' זה (בחי' התורה שנק' זאת שנמשכה מזה זהו בחי' ח"ע שמקבלת מבחי' כ"ע שם הוי' דלעילא. וכנס"י שנק' זאת לפי שמקבלת מזה הוא מבחי' שם הוי' דלתתא כמ"ש במ"א). וענין מה שכנס"י מקבלת מבחי' זה הוא כי זה מורה על גילוי אלקות וכמ"ש לע"ל (ישעי' כ"ה ט') ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה. משא"כ הגלות נק' לילה וחשך ההיפך מבחי' זה (כי ז"א בבחי' עיבור וקטנות תלת גו תלת). וביצימ"צ כתיב (בא י"ב מ"ג) הוא הלילה הזה שבחי' לילה נעשה בחי' זה כמ"ש במ"א. וזהו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. דהנה איש הוא בחי' זה כמ"ש (תשא ל"ב א') כי זה משה האיש וכמו"כ הקב"ה שנק' איש הוי' איש נק' ג"כ זה. זה אלי. זה הוי' קוינו לו כו' (ישעי' שם). וזהו לזאת יקרא אשה שכנס"י נק' זאת לפי שמאיש לוקחה זאת שמקבלת מבחי' איש שנק' זה. ע"כ נק' זאת לפי שמקבלת מזה. וזהו ג"כ ענין ויקחו להם איש. היינו שיומשך ויתגלה בחי' הוי' איש שנק' זה. זה אלי. וא"כ פי' ויקחו להם איש היינו שיתגלה בחי' זה ולכן הוא ע"י שה לבית אבות. דהנה בשמואל א' (י"ז ל"ד) כתיב גבי דוד ונשא שה מהעדר דהכתיב זה והקרי שה וא"כ על שה נכתב זה בפסוק וא"כ צריכים לומר ששה שייך לבחי' זה והענין כמ"ש (ישעי' ו') וקרא זה אל זה ואמר קק"ק כו'. דהנה כתיב (בראשית ה' א') זה ספר תולדות אדם ואמרו במד"ר (בראשית פכ"ד) דקאי על י"ב שבטים כמנין זה. והיינו כי י"ב שבטים שרשם י"ב בקר דבריאה שהם י"ב חיות המרכבה. וענין המרכבה היינו שהם תמיד בלי הפסק כלל בבחי' ביטול ותשוקה שיומשך גילוי שם הוי' למטה. וזהו"ע אמירת קדוש וברוך כו' וכיון שהתשוקה שלהם הוא לגילוי שם הוי' ע"כ נק' ג"כ זה (שלמעלה מבחי' כה. דאעפ"י שמצד עצם התהוותם הם מבחי' כה יחו"ת. אבל מצד שהם תמיד בבחי' תשוקה לגילוי יחו"ע שנק' זה ע"כ נק' ג"כ זה). וזהו וקרא זה אל זה שבחי' זה שמלמטלמ"ע די"ב חיות המרכבה דבי"ע קורא וממשיך בו הגילוי דבחי' זה שמלמעלמ"ט י"ב צירופי הוי' וזהו ויקחו להם איש דהיינו שיומשך ויתגלה בחי' זה הוא ע"י שה לבית אבות כי שה הוא ג"כ בחי' זה שמלמטלמ"ע וע"ד וקרא זה אל זה כנ"ל. שגם ע"י בחי' זה שמלמטלמ"ע שזהו רק בחי' רצון ותשוקה לבד לבחי' יחו"ע אעפ"י שמצד עצם הוא בחי' רוח הבהמה יש ובטל ולכן הקרי שה. מ"מ ע"י המס"נ ובחי' זה דשה עושין וממשיכין למעלה שיתהווה בחי' הוי' איש בחי' זה אלי כו' וכנ"ל. ופי' שה לבית אבית הוא אברהם ויצחק שהם נותנים כח על בחי' העלאה זו (שמבחי' כה לבחי' זה) כמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:
ה ואח"כ כתיב שה לבית וצ"ל תחלה הפסוק (תלים ס"ח ז') מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. פי' יחידים לשון שנים. דהנה הקב"ה נק' יחיד כמ"ש (ישעי' מ"ד ו') אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. וכנס"י היא נק' ג"כ יחידה כמ"ש (שה"ש ו' ט') אחת היא יונתי כו'. שאין לה רק כ"א רצון אחד פשוט ליבטל וליכלל ביחודו ית' וזהו בחי' יחידה שבטלה לבחי' יחיד. והנה בזמן הגלות מתרחקים זמ"ז ואין חיבור ביניהם. שהרי קוב"ה סליק לעילא לעילא לבחי' יחיד. וכנס"י היא בגלות בבחי' ותרד פלאים. ועז"כ מושיב יחידים ביתה שיתחברו הב' בחי' יחידים שיהי' יחוד עליון מבחי' יחיד עם כנס"י שנק' אחת היא יונתי. וכמו יחיד חי העולמים מלך שבחי' יחיד נמשך ע"י חי העולמים בבחי' מלך. וזהו מושיב יחידים ביתה. כי ביתה הוא הבחי' ששם היחוד עליון (היינו בחי' היכל ק"ק שנק' חדר המטות). וזהו ג"כ ענין שה לבית כי מתחלה כתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות. שע"י שה לבית אבות שהוא ההעלאה במס"נ עי"ז ממשיכים מבחי' אל אנכי ולא איש שיומשך ויתגלה בחי' הוי' איש. ואח"כ שה לבית הוא להמשיך היחוד והגילוי מבחי' הוי' איש בבחי' כנס"י כדי שיומשך הגילוי גם למטה כו'. וזהו שה לבית כמו מושיב יחידים ביתה כנ"ל. וזהו פי' שה השי"ן ג' קוין דאצי' והה"א הוא בחי' בה' בראם. ויש לו ג"כ ג' קוין לפי שהוא מקור לבחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והיינו שמבחי' ג' קוין דאצי' בחי' הוי' איש יומשך היחוד והגילוי בבחי' ה' תתאה מקור דבי"ע כדי שיהי' גילוי אלקות למטה דירה בתחתונים וזהו שה לבית (שהתחברות השי"ן ג' קוין דז"א עם הה"א בחי' מל' הוא בבחי' בית היכל ק"ק ששם היחוד) וזהו בחי' יעקב. דהנה ארז"ל (פסחים פ"ח א') לא כאברהם שקראו הר כו'. אלא כיעקב שקראו בית. והיינו כי בחי' בית שהוא היחוד עליון בבחי' ה' תתאה מקור דבי"ע זהו ע"י בחי' יעקב דוקא קו האמצעי גוף וברית כחדא וכמ"ש (וישב ל"ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף וכמ"ש במ"א (משא"כ אברהם ויצחק הוא רק בחי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שהו"ע שה לבית אבות שנת"ל). מוציא אסירים בכושרות וארז"ל (סנהדרין כ"ב א') בכי ושרות. מן ויאנחו בנ"י ויזעקו כו' נעשה אח"כ אז ישיר משה ובנ"י. והענין דכתיב (בראשית א' ו') יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ועי"ז נפרדו המים תחתונים ונעשו בבחי' יש ודבר נפרד ואזי מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא (ת"ז. מד"ר בראשית תוך פ"ה וע"ש בעץ יוסף). והנה ע"י המי בוכין נמשך ומתגלה המים עליונים להתייחד עם המים תחתונים ונעשה אח"כ שיר ותענוג. וכמו"כ ביצימ"צ מן הבכי' דוקא נעשה אח"כ השירה כו':
מי זאת עולה מן המדבר. ארז"ל במד"ר (ע"פ זה פ"ג סי' ד') עילוייה מן המדבר וסילוקה מן המדבר כמד"א במדבר הזה יתמו. והיינו כדפי' בזהר (ח"ג קס"ג ע"ב) יתמו כמ"ש תמים תהי' עם הוי' אלקיך שלהיות בבחי' תמים הוא ע"י המדבר שאלמלא לא חטאו המרגלים היו באים ומגיעים לבחי' תמים תהי' כו' ע"י ארץ ישראל אבל בשביל שחטאו היו צריכים לבא לבחי' זו ע"י המדבר דוקא. וזהו במדבר הזה יתמו. וזהו ג"כ מי זאת עולה מן המדבר. וכדי להבין ענין בחי' תמים תהי'. גם מה שבאים לבחי' זו ע"י המדבר. צריך להקדים ביאור הכתוב (שיר ה' ב') אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי. ואיתא בזהר (אמור צ"ה ע"א) אני ישנה בגלותא. כמ"ש (תלים קכ"ו) היינו כחולמים. שהגלות (בבל ע' שנה) הוא בחי' חלום. דהנה ענין השינה למטה באדם הוא הסתלקות עצמות השכל ונשאר רק כח המדמה ולכן יכול להיות שני הפכיים בנושא אחד כמו שהוא כאן וגם במקום רחוק יותר מאלף מיל. כי כשמאיר השכל הנה הוא בחי' הבחנה שלא להיות שני הפכים. אבל בהסתלקות עצמות השכל ונשאר רק כח המדמה יוכל להיות שני הפכים כו'. וכך הוא בעבודת ה' למטה באדם ג"כ כמו ענין החלום. דהנה בשעת ק"ש כשמתבונן בהוי' אחד איך דכולא קמיה כלא חשיב כו'. נמשך מזה להיות ואהבת את הוי' אלקיך כו' כלה שארי ולבבי להבטל ביחודו ית'. ואחר התפלה יכול לימשך אחר תענוגי עוה"ז והכל לגרמיה בחי' יש וגסות כו'. שזהו ההיפך ממש מהיותו בשעת התפלה. שאז הי' משיג הביטול של כל העולמות ובבחי' אהבה לה' לבדו כו'. ואחר התפלה תופס כל עניני עוה"ז ליש. גם שהוא בבחי' גסות כנ"ל. והיינו לפי שההתבוננות וההשגה שבשעת ק"ש אין זה בדעת נכונה שאין זה ערוך כלל לכמו שצריך להיות התבוננות ודעת באלקות. והטעם לזה הוא לפי שבזמה"ג למעלה ג"כ בחי' שינה כביכול דהנה בזמן ביהמ"ק שהי' אז התגלות אלקות פב"פ דבר הוי' כו'. גם למטה בעבודת האדם הי' ההתבוננות והשגה בדעת אמיתי כמו שצריך להיות באמת כו' ואזי גם אחר התפלה היה שוה כמו בשעת התפלה שכל פנימיות וחפץ הנפש הי' רק לה' לבדו כו'. ואף שהי' ג"כ עסק ומו"מ וכמ"ש בתורה ששת ימים תעבוד כו' אך שהי' בחיצוניות וקרירות מאד. מלאכתן ארעי. וגם באמת שהעבודה הי' באופן אחר והיינו שענין העבודה והעסק הי' רק העלאה (שהוא לברר ניצוצים כו'). משא"כ עתה בגלות שאין ההתבוננות בדעת אמיתי כמו שצ"ל רק השגה בעלמא כמו עד"מ כח המדמה הנ"ל. יכול להיות אחר התפלה ההיפך לגמרי. ויובן ענין השינה למעלה באלקות. דהנה יש ב' מיני השפעות מאלקות. פנימיות וחיצוניות חיצוניות הוא בחי' שמחיה עולמות ואתה מחיה את כולם ע"ד סידור העולם בשימ"ב כו'. כמ"ש בראשית ברא אלקים. אלקים בגימט' הטבע אעפ"י שבטובו מחדש כו' אך היינו שבחי' אלקות מוסתר בלבוש הטבע וכמ"ש (ירמי' ל"ג כ"ה) חקות שמים וארץ וארז"ל (מד"ר בחוקתי פל"ה סי' ד') חקות שחקקתי בהם שו"א. היינו בענין הילוך המזלות וירידת הגשמים מהשמים וצמיחת הארץ שהכל ע"ד טבע ולא נראה החיות אלקות שמהוה כ"ז מאין ליש וע"ז אמרו בגמ' (ע"ז נ"ד ע"ב) עולם כמנהגו נוהג ובחי' הב' הוא להיות היפך הטבע כמו קי"ס הפך ים ליבשה וכן כל העשר מכות כו' וזהו התגלות אלקות שהמשכה וגילוי זה הוא מפנימיות אלקותו ית'. ע"כ יש בידו לשנות הטבע כו'. וכמו עד"מ באדם שכאשר הוא ישן שלא נשאר כ"א כח המדמה קיסטא דחיותא אזי כל האברים נחים ושקטים ואין יכול לשנותם אבל כשיתעורר משינתו והיינו שמאיר עצמות השכל אזי יכול לשנות ולהטות כל האברים זה לכאן וזה לכאן כו'. והנה בזמן הגלות הוא הסתלקות פנימיות אלקות כו' וההשפעה נמשכת רק מחיצוניות אלקות. וע"כ נקרא שינה. והנה חיצוניות אלקות שמחיה עולמות זהו (ע"י התעלמותו בבחי') ו"ק דז"א שנק' גוף למעלה ופנימיות אלקות זהו המשכת מוחין בהמדות דו"ק כו'. וא"כ בזמן הגלות שאז הסתלקות פנימיות אלקות היינו הסתלקות המוחין. לכן זהו נק' שינה הסתלקות עצמות השכל וכנ"ל בנפש בעבודה כ"ה כביכול למעלה כו' וזהו אני ישנה וזהו אותותינו לא ראינו כו' וכתיב (ישעי' מ"ה ט"ו) אכן אתה אל מסתתר. והנה ידוע שהמשכת המוחין הוא ע"י הדעת שמחבר מוחין ומדות. וא"כ בזמה"ג שהוא הסתלקות המוחין. הו"ע שהדעת הוא בבחי' גלות. וז"ש פרעה לא ידעתי את ה' שידע שהדעת הוא בבחי' הסתלקות. וע"כ נאמר לו אח"כ למען תדע כי אני ה' כו' וכתיב וידעו מצרים וידע אלקים וידעתם כי אני ה'. וז"ש בכתבי האריז"ל ע"פ וירא ה' כי סר לראות. שמרע"ה הי' סבור שהגלות יהי' ס"ר שנה. לפי שידע שהם נשמות שבאו בגלגול מדור המבול והפלגה. שהפגם שלהם הי' בדעת ובדעת יש תרין עטרין דחו"ג שהם ה"ח וה"ג. והם יו"ד הויות גימט' ס"ר. וזהו כי סר לראות והקב"ה אמר לו שלא יהי' כ"א רד"ו שנה כי האורות (שהם שמות הוי') נסתלקו והפגם הי' רק בהכלים ולבושים שהם יו"ד אהי' גימט' רדו. עכ"פ מבואר שענין הגלות הוא בדעת. ולכן אחר יצי"מ שנאמר וידעתם ובפרט אח"כ בזמה"ב שהי' התגלות הדעת שעל ידו נמשך מוחין במדות והי' יחוד קוב"ה וכנס"י פב"פ כנ"ל ע"כ הי' אז גם בנש"י הדעת שלימה באלקות כמו שנצרך ולא הי' שינוי לאחר התפלה מכמו בעת התפלה. משא"כ בזמה"ג שאין יחוד קוב"ה וכנ"י שהו"ע יחוד זו"נ כדאי' בזהר דאתתא אתתרכת הבעלה. והיינו מצד הסתלקות המוחין שנמשכים ע"י הדעת כנ"ל. וז"ש בזהר ח"ג כ' ע"ב קוב"ה בגלותא סליק לעילא. וידוע שהמוחין סודם קדש. וע"כ גם למטה בנש"י אין אתנו יודע. שהדעת באלקות אינו אמיתי כמו שנצרך להיות והיינו כחולמים כנ"ל:
ב והנה צריך להבין דהכתיב (מלאכי ג') אני ה' לא שניתי וענין שינה הוא שינוי. וגם באמת יש כתובים הסותרים זא"ז דכתיב (חלים מ"ד כ"ד) עורה למה תישן הוי'. וכתיב (שם ע"ח) ויקץ כישן הוי'. הרי ששייך למעלה שינה כנ"ל וכתיב (שם קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והענין כי שינה שייך רק בשם הוי' דלתתא שהוא בס' השתלשלו'. אבל בעצמות אא"ס בחי' הוי' דלעילא הוא לא שניתי ועז"כ הנה לא ינום כו' דהנה כתיב (ישעי' כ"ו) בי"ה הוי' צור עולמים וארז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז. שעוה"ב הוא ג"ע שהוא תענוג אלקות שתענוג זה הוא אין קץ. ומוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי כו'. וא"כ זהו פנימיות העולמות שהרי הג"ע הוא הפנימיות של העולמות. וכידוע ההפרש שבין עולם הבריאה להג"ע שבו כו'. ובעולם הבריאה הוא געה"ע. ובעולם היצירה הוא געה"ת. שהוא הפנימי דעולם היצי'. ובעולם העשי' הוא ג"ע הארץ. שהוא ממוצע בין גשמיות לרוחניות. וא"כ עוה"ב היינו שפנימיות העולמות בכלל נקרא עוה"ב. ותענוג זה שרשו הוא רק אות יו"ד דשם הוי' ועוה"ז כולל כל העולמות בחיצוניותן שמקבלים חיותן מחיצוניות אלקות שנמשך מאות ה'. כי בעולמות אפי' בעולם הבריאה הוא רק ידיעת והשגת המציאות הידוע מציאותו כו' וג"ע הוא השגת המהות כו'. וע"כ הוא תענוג אין קץ כנ"ל. ונמצא שכללות השפעות הנ"ל דפנימיות וחיצוניות נמשכים רק משני אותיות דיו"ד ה'. והנה אנו רואים ביטול דשתי אותיות לגבי כללות כח הדיבור וכ"ש לגבי כללות כח המחשבה וגם המחשבה עצמה רק לבוש לעצמות הנפש. וכמו"כ יובן למעלה שב' אותיות די"ה אינן תופסים מקום ואין נוגעים כלל בעצמותו ומהותו ית'. וע"כ אף שיש שינה בשם הוי' דלתתא שהוא בי"ה אין זה נוגע כלל לעצמות אוא"ס הוי' דלעילא. שהרי פסיק טעמא בינייהו. ולכן אני הוי' לא שניתי וזהו לא ינום כו'. שומר ישראל. ישראל הוא שם הוי' כי שרית עם אלקים וכדאיתא בזהר (וישלח קע"ד א') דב' שמות יעקב וישראל הם נגד השני שמות הוי' אלקים. ושומר ישראל הוא על הוי' בחי' מקיף הוי' דלעילא. ובבחי' זו הוא לא ינום ולא יישן:
ג והנה ע"י עבודת האדם למטה להמשיך התגלות אלקות בנפשו כמו"כ פועל למעלה שלא יהי' שינה כ"א התגלות פנימיות אלקות. כי אעפ"י שבגלות כתיב ואין אתנו יודע כו' זהו שהדעת הוא בהעלם. אבל מ"מ ישנו בנש"י וע"י עבודה בק"ש התבוננות ודעת ה' איך שהוי' אחד דכולא קמיה כל"ח ורק שתי אותיות כנ"ל ובהעמקת הדעת בזה כמ"ש בתניא יגיעת הנפש ויגיעת בשר כו' יוצא הדעת מההעלם לידי גילוי להיות נמשך ומתפשט ללב שזהו עיקר המכוון כמ"ש והשבות אל לבבך ויהי' ואהבת כו' אהבה עזה כרשפי אש להכלל ולהבטל באחדותו ית' כו'. וזהו ענין אם כיון לבו יצא שצ"ל כוונת הלב דוקא (ע' ע"פ ותשב באיתן קשתו בענין בעלי חצים ע"ש) ונמצא שממשיך התגלות שכלו ודעתו במדותיו עד שיהיו כל מדותיו לה'. ואח"כ בשמו"ע אומר ברוך אתה הוי' כו' עי"ז גורם למעלה להיות התעוררות מהשינה שיומשך התגלות מוחין שהוא גילוי פנימיות אוא"ס ב"ה בהמדות דו"ק ויהי' יחוד קוב"ה וכנס"י כדי שיהי' עי"ז התגלות פנימיות אלקות בעולמות. וזהו ולבי ער ע"י תפלה. כי באמת כל המדרגות ישנם גם עתה בזמה"ג רק שבזמה"ב הי' מאיר הדעת אמיתי מצ"ע בלי יגיעה ועבודה. והעבודה הי' אז רק בחי' עליות בבחי' גדלות המוחין כמ"ש ולתבונתו אין מספר ועכשיו צריך לזה עבודה. וכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו תפלה שע"י תפלה נמשך זה. וגם ע"ז נמשך כח מלמעלה וכמ"ש המעורר ישנים והמקיץ נרדמים. וזהו ג"כ מ"ש קול דודי דופק כו'. והו"ע מ"ש בזהר תרומה (קל"ד א') הכי מכרזי מאן בעי למחמי ביקרא כו' ע"ש ותרעין וכווין פתיחן וכ"ה באגה"ק סי' כ"ד. וזהו קול דודי דופק. קול הוא המשכה מהעלם אל הגילוי שהוא התגלות הפנימיות להיות פתחי לי אחותי כו' פי' אחותי הוא חיבור ל' איחוי אלכסנדרית ול' גדילים באחוה שנאמר על ערבה דפי' אחוה היינו ההתחברות וכך פי' אחותי הוא התחברות ההפכיים. כי מה שבחלום יש שני הפכים בנושא א' הנה באמת הם הפכים לגמרי ואין מתאחדים כלל רק שמצד כח המדמה הם בנושא א' אבל בעבודה הכוונה שיתחברו באופן שיתאחדו לגמרי שלא יהיו הפכים כלל. זהו ענין אחותי. וביאור ענין ההפכים מהו למעלה באלקות הוא עפמ"ש כי אל דעות הוי' ב' דעות שמלמעלה למטה איך קמיה הנה הוא ית' היש האמיתי ומה שלמטה הם כלא ואין שבטלים במציאות ומה שלמטה יותר הוא יותר כלא. ומלמטה למעלה שהוא הדעת דנבראים הנה למטה נראים העולמות יש ודבר ומה שלמעלה הוא אין שאינו מושג. וזהו ב' הפכים. ובכלל ד"ע הוא באצילות. וד"ת בבי"ע. וגם מל' מקור נש"י מצד ירידתה ע"י גבורות וצמצומים היא ג"כ בבחי' ד"ת רק ביטול היש לאין. אך התחברות ב' דעות שיהי' מלמטלמ"ע הדעת דנבראים ונש"י ג"כ כמו מלמעלמ"ט איך קמיה שלמעלה היש זהו ענין אחותי. ועי"ז ממילא הוא חיבור ב' הפכים דחלום הנ"ל להיות אחר התפלה כמו בעת התפלה. והנה כדי לעשות התחברות זו הנה הוא ע"י מעשה המצות. דהנה כל המצות שהם בגשמיות כמו ציצית ותפילין וצדקה הרי הם בבחי' יש ופירוד. ושרשם למעלה מה שהקב"ה עושה צדקה שהו"ע ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה שדרך הוי' זהו הצדקה שלו. וכן מה שהקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית הנה הם אורות עליונים מבחי' יחו"ע וד"ע כמו שלמעלה היש ולמטה אין כו'. והנה כל המצות שלמעלה מלובשים המה ממש במצות שלמטה שהם בבחי' יש כו' שנתנו דוקא בבחי' ד"ת (עד"ה ביום השמיני שלח). הרי שבמצות יש התחברות דשני הפכים הנ"ל. והיינו לפי ששרש המצות הם תר"ך עמודי אור דכ"ע כמו העמוד שמחבר גג עם הארץ כו'. כך הם עמודים שמחברים מעלה ומטה כו'. והנה תר"ך הם ב"פ יש שהם שרש לב' דעות הנ"ל שיש העליון הוא שרש לבחי' ד"ע ויש הב' הוא שרש ומקור להתהוות דעה תחתונה כו'. ולמעלה בכ"ע כולא חד כו'. שכלולים שם יחד כו' ע"כ נמשך מזה הכח במצות להיות בהם ועל ידם התחברות דשני הפכים כו'. ולכן בחי' אחותי הוא ע"י קיום המצות מעשיות. וזהו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. פורת אותיות תופר שתופר ומחבר ב' דעות הנ"ל כי ההמשכה למטה הוא ע"י יוסף צדיק יסוד עולם כי כל בשמים ובארץ דאחיד כו'. שמים ז"א יחו"ע ד"ע ארץ מל' יחו"ת ד"ת והיחוד כי כל בחי' יוסף. וע"כ נק' תופר. וזהו עלי עין שההתחברות הוא מבחי' עלי עין. עין בעין נראה אתה וגו'. הוא ג"כ ב' דעות הנ"ל אשר עין שמלמעלמ"ט הוא עין דיחו"ע והעין שמלמטלמ"ע הוא עין דיחו"ת וע"כ התחברותם הוא מבחי' עלי עין. ופורת ג"כ אותיות פותר פתרון החלום שיתחברו ההפכים כו'. ונמצא שבחי' אחותי הוא ע"י מעשה. וזהו שארז"ל (מד"ר שה"ש פ"ה סי' ג') על פתחי לי אחותי פתחי לי כחודה של מחט כו'. שע"י מחט הוא תפירה והתחברות כו':
ד רעיתי. הנה עד"מ כשמתעורר האדם משינתו שמאיר פנימיות הנפש מ"מ צריך למאכל להיות התחברות כחות הנפש הרוחני בהגוף כו'. שאם לא יאכל יום יחלש ואם לא יאכל משך זמן יסתלק לגמרי. וז"ש באיכה נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש. וכך היא למעלה אעפ"י שנעשה התעוררות השינה שמאיר פנימיות אלקות שהוא התחברות ב' דעות הנ"ל מ"מ צ"ל עוד בחי' רעיתי פרנסתי כמארז"ל (זח"ג ז' ע"ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים וכתיב (משלי ט' ד') לכו לחמו בלחמי. שהתורה היא בחי' לחם למעלה דהנה וכמה גופין תקינת לון דקאי אפי' על בחי' חכמה וחסד. וכמו שאין יחוס והתחברות לגוף הגשמי עם חיות הנפש הרוחני כך אין ערוך והתחברות בחי' חכ' וחסד אל אור א"ס ב"ה וצ"ל בחי' המחבר כו' וזהו ענין התורה שנק' לחם שכמו הלחם מקיים חיבור הנפש בגוף. כן דיבור ועסק התורה מקיים התחברות אא"ס בהכלים שנק' גופין וכמארז"ל (ילקוט איכה רמז תתרל"ד) הקב"ה קורא ושונה כנגדו כו'. וזהו הקב"ה יושב ועוסק בתורה. ישיבה הו"ע השפלה שמשפיל א"ע א"ס ב"ה ומתלבש בתורה בחי' חכמה וחסד. ונמצא שרעיתי פרנסתי הוא ע"י דיבור התורה:
יונתי. הנה יונים כל התענוג שלהם הוא ע"י הסתכלות דוקא כמ"ש עיניך יונים ובחי' זו בנפש הוא כמ"ש עיני תמיד אל ה'. היינו שכל ענין ההתבוננות הנ"ל שבתפלה. איך כי בי"ה ה' צור עולמים רק שתי אותיות כנ"ל והכל בטל לגמרי כו' יהי' התבוננות זו בבחי' ראי' ממש. כמ"ש (ישעי' מ') וראו מי ברא אלה הרי ששייך ראי' בהתבוננות רק שזהו בהתהוות העולמות מאין ליש בחי' יחו"ת וד"ת. וכמו"כ יכול להיות זה גם בבחי' יחו"ע וד"ע. שיותפס ויוקלט ההתבוננות כאלו רואה ממש. וז"ש ועינינו מאירות כשמש וכירח. שמבקשים שיהי' ראי' בבחי' שמש יחו"ע כמו בירח יחו"ת. וזהו לאסתכלא ביקרא דמלכא שראיה זו היא בחי' אהבה בתענוגים כו'. ובכלל זהו בחי' תפלה מחשבה. וההפרש בין בחי' זו דיונתי לבחי' אחותי. שנת"ל שההשגה והתבוננות שבק"ש יתקיים כל היום. אך זהו רק בבחי' שמיעה השגת המציאות. אבל בחי' יונתי שנת' כאן זהו ראי' והשגת המהות. והו"ע יחוד חו"ב כמ"ש בס"י הבן בחכמה וחכם בבינה. וכמו"כ יש הפרש בהאהבה. שהאהבה שמבחי' שמיעה והתבוננות היא אהבה כרשפי אש מלמטלמ"ע. והאהבה שמבחי' ראי' שהיא אה' בתענוגים היא מלמעלמ"ט: