מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות על פרשת ברכה
תורה צוה לנו משה מורשה וגו'. ארז"ל במס' מכות דכ"ג סע"ב. תרי"א מצות כמנין תורה נאמר לנו מפי משה. וזהו צוה לנו משה. אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום. והנה במד"ר פ' ואתחנן (פ"ב) אמרו אשר שמע ישראל הוא קבלה על הב' דברות אנכי ולא יהי' לך. הוי' אלקינו הוא קבלה על דיבור אנכי הוי' אלקיך. הוי' אחד הוא קבלה על לא יהי' לך. ולכן אומרים ק"ש בכל יום כדי לקבל הב' דברות בכל יום וצ"ל מהו ענין קבלת הב' דברות שלבד כל התומ"צ שצוה לנו משה. גם צ"ל שייכות ענין הפסוק ויהי בישורון מלך לפסוק תורה צוה כו' שלפניו. ומהו ענין ג' מדרגות יעקב וישראל וישורון שכתוב בפרשה זו. ובפי' ויהי בישורון מלך יש שני פירושים. רש"י פי' דקאי על הקב"ה שהוא מלך על ישראל שנק' ישורון וכדכתי' (ישעי' מ"ד ו') כה אמר ה' מלך ישראל וצ"ל שהרי הקב"ה הוא מלך על כל העולם. ומהו ויהי בישורון דוקא מלך. והענין דיש שני בחי' מלוכה וממשלה. מלוכה הוא ברצון וממשלה בע"כ. ולכן נש"י שמקבלים ע"ע עומ"ש ברצון שמבטלים עצמם לגמרי לרצה"ע בסומ"ר וע"ט נק' הקב"ה מלך עליהם אבל על עע"ז שאינם מקבלים עול מלכותו שייך רק ממשלה בע"כ כדכתי' ומושל בגוים (תלים כ"ב כ"ע) ובמד"ר (שמות פ"ב) פירשו בפסוק ויהי בישורון מלך דקאי על משה רבינו ע"ה שנק' מלכו של תורה כי דרכו של מלך לצוות. ובכל התורה כולה נאמ' וידבר ה' אל משה צו את בנ"י. ואעפ"י שכל הצווים נאמרו מפי הקב"ה למשה אבל ישראל לא שמעו מפי הקב"ה כ"א רק עשה"ד. וכל הצווים שמעו רק מפי משה. לכן נק' מלך. וצ"ל שהרי נקרא משה רבינו. ובתי' רב ומלך הם ב' ענינים. ומתחלה צ"ל מהו ענין מורשה איך שייך לומר שהתורה היא ירושה לנו מאבותינו. והלא כתי' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (נצבים כ"ט י"ד) שכל הנשמות שעתידים להתלבש בגופים עד סוף כל הדורות היו כולם במעמד הר סיני וקבלו בעצמם את התורה. וא"כ אינה ירושה לנו מאבות כ"א שקבלנוה בעצמינו. ולהבין זה ילה"ק להבין ענין קיום מצות מעשיות דהנה כל המצות שלמטה הם בעשיה גשמיות שנעשים מדברים גשמיים ציצית מצמר וכו'. ויש ג"כ כל המצות למעלה ושרש שרשן למעלה הם במאציל ממש. כמו שאומרים בברכת המצות אשר קדשנו במצותיו וכתי' ושמרתם את כל מצותי ועשיתם את כל מצותי. ופי' מצותיו או מצותי היינו של המאציל ממש. וזהו אשר קדשנו. דהיינו בבחי' קדש העליון של המאציל העליון שלמעלה מסדר השתלשלו' ששם הו"ע מצותיו. ולכן תרי"ג מצות דאוריי' עם ז"מ דרבנן הם ביחד תר"ך. לפי ששרשם בבחי' תר"ך עמודי אור דכתר עליון. וכתר הוא מלשון כותרת ומקיף דהיינו סוכ"ע שמקיף אצי' ועשי' בהשוואה א' ממש. וידוע שהכתר יש בו מבחי' האחרונה שבמאציל ממש. והנה המצות שלמעלה כמו שהם בכ"ע שיש בו מבחי' מאציל ממש נמשכים ומתגלים בהמצות שלמטה בעשי' גשמיי' דוקא. שכשמניחים תפילין ולובשים ציצית בגשמיות דוקא עי"ז ממשיכי' שרש מצות אלו שבמאציל. אבל כשלא יקיים המצות בגשמיו' אע"פ שיכוין כל הכוונות דתפילין וציצית אינו יוצא ידי חובתו ולא ימשיך כלום. וזהו ושמרתם מצותי ועשיתם אותם (נחמי' א' ט'). שבמעשה המצות גשמי' דוקא נמשך בחי' מצותי של עצמות המאציל. ולכאורה זה תמוה. איזו שייכות יש למצות מעשיות בגשמיות שעל ידם דוקא יומשך שרש המצות כמו שהם למעלה בכ"ע ובמאציל. והענין דכתי' (מלאכי א' ב') הלא אח עשו ליעקב והיינו שבשרש הוא אח ממש ליעקב בקדושה עליונה. דהנה כתי' (בראשית ל"ו) ואלה המלכים כו' לפני מלוך מלך לבנ"י. שהם ז' מדות דתהו שנק' מלכים לפי שכל מדה הי' בתכלית הרוממות והתנשאות על זולתה. כי בתהו הי' ריבוי אור ומיעוט הכלים. פי' ריבוי אור היינו שהי' מאיר שם בגילוי רב האור כמו שהוא בעצמותו ממש א"ס ופשוט. ופי' מיעוט האור דתיקון. אעפ"י שמאיר שם ג"כ אוא"ס בגילוי דאיהו וגרמוהי חד בהון אך שמאיר ע"י צמצומים ולבושים מסכים ופרסאות וחשמלים שהאור מתלבש ומתעלם על ידם כפי שיוכלו הנאצלים לסובלו כו', וזהו פי' וענין תיקון היינו שנתתקן לבושים והעלמים להאור כדי שיהיו יכולים לקבלו אבל בתהו נק' בספד"צ עד לא אתתקן. שבתהו לא הי' פרסות ומסכים ולא צמצומים דת"ד כו' וא"כ הי' האור מאיר כמו שהוא בעצמותו ממש. (ולכן המיעוט האור דתיקון אין ערוך כלל להריבוי אור דתהו ולא כמו ריבוי ומיעוט שבמספר). ופי' מיעוט הכלים דתהו היינו שבהכלים של המדות לא הי' שום התכללו' כלל שכלי החסד דתהו הי' רק נקודת חסד לבד. לפי שכל מדה בא בתוקף הגילוי ובתכלית הרוממות על זולתה דהיינו שיהי' גילוי אלקות רק עפ"י מדתה לבד. ולא יכלה לסבול שום התכללו' ממדת זולתה. וא"כ הי' האור והכלי שני הפכיים מהקצה אל הקצה ממש. לכן לא יכלו הכלים להכיל את האורות ונסתלקו מהם האורות ונכללו במאציל. ונק' אורות מקיפים דתהו. לפי שחזרו ויצאו מהכלים שלא יכלו להגבילם ונשארו להיות בבחי' מקיפים והכלים נשברו ונפלו. ומתחלה נפלו בבי"ע דקדושה. ואח"כ נפלו עוד יותר בק"נ דבי"ע. ובק"נ דעשי' שם הם הע"ש. ולכן יש בהם קצת ביטול כמ"ש (יחזקאל א') ונוגה לו סביב שמאיר להם איזו הארה מהקדושה. ונקראו שרים לפי שהם משפיעים למטה בעוה"ז הגשמי כמו שר של ים שר של אש שר של מדבר. לפי שעל ידם נשפע החיות לבחי' ים ואש גשמי כו'. והם מקבלים משבה"כ דזמ"ל דתהו שנפל בק"נ דעשי'. אשר בהכלים דתהו נפלו ג"כ רפ"ת ניצוצי אורות דתהו ומניצוצי אורות אלו והכלים דתהו מהם הוא קיום וחיות כל הדברים גשמים ע"י ע"ש שמק"נ דעשי' והע"ש הם רק שלוחי השפע וכגרזן ביד החוצב בו כו'. ובזה יובן ענין המצות מעשיות שנתלבשו בדברים גשמיים. שע"י קיומם יהיו מעלים את עולם העשי' דהיינו לברר ולהעלות שבה"כ דזמ"ל דתהו שנפל בק"נ דעשי'. וסדר הבירורים הוא שמתחלה מתברר מק"נ דעשי' ומתעלה ליכלל בבחי' מל' דעשי' דקדושה. ואח"כ מל' דעשי' מעלה את הבירורי' בבחי' מ"ן עד מל' דיצי'. וכן מל' דיצי' עד מלכות דבריאה ומל' דבריאה עד מל' דאצי' ומל' דאצילו' מעלה אותם בבחי' מ"נ להיות נכללים בכלים דאצילו' שהם אלקות ממש רמ"ח אברים דמלכא ממש. וא"כ על ידי הבירורים והעלאת מ"ן שמלמטלמ"ע על ידי מעשה המצות מתברר ומתעלה הכלים דזמ"ל דתהו עם ניצוצי האורות ומתכללים ברמ"ת כלים דז"א דתיקון כו'. ונעשה ריבוי והגדלת הכלים בתיקון. ועי"ז מתעוררים הריבוי אורות דתהו דהיינו האו"מ דתהו ונמשכים מלמעלמ"ט להאיר בגילוי בפנימיות בריבוי והגדלת הכלים דתיקון (שנעשה מבירור שבה"כ דתהו). וזהו ענין שבמצות מעשיות שלמטה דוקא נמשכים ומתגלים שרש המצות שלמעלה כמו שהן בכ"ע ובמאציל. והיינו מה שע"י הבירור והעלאת מ"ן משבה"כ דזמ"ל דתהו שע"י המצות נמשך ומתגלה אח"כ גם האורות מקיפים דתהו להאיר בפנימיו'. שזהו ענין המצות שלמעלה שהם בכתר. כי אור מקיף זהו בחי' כתר מלשון כותרת ומקיף. וכל כתר הוא אור מקיף כידוע. וא"כ האו"מ דתהו זהו בחי' כתר. וגם כי כתר נק' תהו. כמ"ש הרמב"ן ע"פ והארץ היתה תהו שזהו חומר ההיולי. ונק' תהו לפי שמתהא מחשבת בנ"א שא"א לומר עליו שום דבר מה הוא. לפי שאינו מלביש עדיין שום צורה לא צורת אש ולא צורת מים כו'. אעפ"י שהוא המקור שממנו יצאו צורת הד"י. וכמו"כ יובן עד"מ המבדיל כו' שהכ"ע לגבי הע"ס שהם ד' פרצופים דאצי' (או"א וזו"נ ד"א הוי') הוא כמו חומר ההיולי לגבי הד"י. שאעפ"י שהוא ראש ומקור לנאצלים. אבל הכתר עצמו הוא עדיין פשוט. ונק' אין לפי שאינו מושג כלל מהו כו'. וע"כ הכתר נק' תהו. וא"כ המשכת גילוי אור מקיף דתהו שע"י מצות מעשיות זהו ודאי המשכת בתי' כתר. וגם שזהו הגילוי מכתר דתהו שלמעלה מכתר דתיקון. וזהו ענין המצות שלמעלה שהם בכ"ע ממש. ובזה יובן מה שהתורה נק' מורשה. כי אח עשו ליעקב שיעקב הוא בעל עולם התיקון שהוא בחי' או"פ אורות בכלים ושרש עשו הוא באו"מ דתהו וכמו שהוא למטה בשבירה הוא מקבל משבה"כ דכלים דתהו ורפ"ח ניצוצי אורות שנפלו עם הכלים כנ"ל. וע"י התומ"צ יורש יעקב בעל עולם התיקון את כל עולם התהו האורות והכלים דתהו. וכנ"ל שע"י העלאת מ"ן מבירורי נוגה שע"י מצות מעשיות מלמטלמ"ע מתבררים ומתעלים הכלים דזמ"ל דתהו עם ניצוצי האורות ונכללים בכלים דתיקון ונעשה מזה הרחבת והגדלת הכלים בתיקון. ואח"כ נמשכים מלמעלמ"ט גם האו"מ דתהו להאיר בפנימיו' בתיקון. וזהו את בכורתי לקח. וגם את ברכתי. ברכתי או"פ דהיינו בירור הרפ"ח ניצוצי אור שנפלו עם הכלים. ובכורתי זהו האו"מ דתהו. וז"ש (בראשית כ"ז) ותקח רבקה את בגדי עשו כו' שהוא בתי' מקיפים דתהו ותלבש את יעקב. עולם התיקון כו'. וזהו שאמרו בני לבן מאת כל אשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וטענתם אמיתית היתה שע"י שבירר והעלה מבחי' צאן לבן שנפל בשבירה נעשה כל כל הכבוד בעולם התיקון. שהו"ע הגדלת הכלים וגם המשכת ריבוי אור דתהו בתיקון כו':
ב והנה מדכתי' תורה צוה כו' מורשה משמע שע"י שתורה צוה צוויים דוקא עי"ז היא מורשה לירש על ידה כל הריבוי אור דתהו כו' וצ"ל מהו המעלה בצוויים דוקא. ויובן בהקדם ענין מה שהמלאכים בקשו התורה ולא נתנה להם מטעם כלום יצה"ר יש בכם. שלכאורה אין מובן התשובה שהם בקשו ההמשכה שע"י תומ"צ. ולא קיום תומ"צ בגשמיות. גם י"ל מה שמצינו בכתובים שהקב"ה מייחד מלכותו על ישראל דוקא. כה אמר ה' מלך ישראל. ויהי בישורון מלך. ולא נמצא בכתוב שמייחד מלכותו על מלאכים. והרי מלאכים יש בהם הרבה יותר יראה וביטול. כי יראת האדם למטה היא מגושמת מאד. כמארז"ל ברכות כ"ח ע"ב) יה"ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. ואפי' יראת צדיק עליון אין ערוך כלל לגבי היראה שבמלאכים לא מני' ולא מקצתי' וכמאמר הפייט זעות מחיל כסא ומוראך עליהם לפי שהאימה והפחד שנמשך עליהם מבחי' גילוי מדת מלכותו ית' לא יכיל הכלי שלהם כלל להיותו בא עליהם בבחי' גילוי גדול מאד לכך אין בכחם להכיל ולעצור כח מפני פחד הגדול והנורא הזה עד שהם זעות מחיל כסא כמו עד"מ למטה הזיעה נופלת דוקא כאשר כח האדם לא יוכל שאת את הפחד כו' וזהו ומוראך עליהם פי' עליהם היינו בבחי' מקיף למעלה מהשגתם וגם שאין הכלי שלהם מכיל היראה כלל. וזהו אצלם בתמידיות בלי הפסק. וא"כ יראתם ביתר שאת ויתר עז לא"ק על יראת נש"י למטה שמלובשים בגופים ולמה אין הקב"ה מייחד מלכותו עליהם. כ"א על נש"י למטה דוקא. אך הענין כי עיקר המלוכה אינה היראה שיראים ממנו לבד. כ"א עיקר התגלות המלוכה הוא בהצוויים שכשהמלך מצוה צוויים הרבה על העם והם מקיימים אותם בלי שאילת טעם כלל. אזי הוא עיקר התגלות המלוכה. והיראה צריכה להיות לתועלת קיום הצווי' כו'. והנה יש ב' מיני צוויים. הא' מה שמושג הטעם של הצווי להשרים והעם. כמו שלא לעשות כל א' עולה לחבירו וכדומה. והב' צוויים שאין מושג הטעם כלל. כמו הצוויים שנוגע לעניני מלוכה עצמם. שאין מושג להעם טעם הצווי כלל. ויש בצוויים אלו ג' מעלות על הצוויים שמושג טעמם. הא' שבצוויים אלו מלובש חכמה עמוקה מה שאין מושג כלל לשום אדם רק להמלך עצמו. ב' שמצויים אלו משתעשע המלך ומתענג מהם ביתר שאת כו'. שבצוויים אלו הוא עיקר שעשוע ועונג של המלך. ג' שעל צוויים אלו שאין מושג הטעם עליהם דוקא הוא עיקר התגלות המלוכה דהיינו שבקיום צוויים אלו ניכר התגלות המלוכה ביותר. וכמו"כ יובן למעלה שיש ג"כ ב' בחי' צוויים. הא' הצוויים של עשרה מאמרות. ויאמר אלקי' יהי אור יהי רקיע תדשא הארץ וכתי' ויהי כן. אעפ"י שבצוויים אלו מלובש ג"כ חכמה נפלאה מאלקות כמ"ש (חלים ק"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. וכמאמר אשר יצר את האדם בחכמה. וזהו חכמה של מע"ב שלמעלה מגדר השגת שכל נברא. אפי' שכליי' נבדלים כו'. אבל עכ"ז אין מלובש בצוויים אלו דעש"מ מעומק חכמתו ית' כלל. וכנודע מ"ש (בזח"ג קמ"ט ב') לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא. שיחת חולין וכמאמר הפייט הוא שח ויהי. רק שבשיחת חולין שלו מלובש ג"כ חכמה נפלאה. והב' הוא צוויים דתומ"צ שמלובש בהן חכמה עמוקה הנעלמה דא"ס ב"ה עצמו דלא ידע בר איהו כו' וז"ש מה גדלו מעשיך ה' דקאי על מע"ב שמלובש בהם ג"כ חכמה נפלאה אך חכמה תתאה. מאד עמקו מחשבותיך הוא חכמתו ורצונו העליון שמלובש בתומ"צ שהוא חכ' עמוקה דא"ס ממש. והיינו לפי שהצוויים דתומ"צ אין מושג הטעם כלל. עד"מ מצות ציצית ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. שד' כנפות הם ד' חיות המרכבה דבריאה. והטלית עצמה היא בחי' לבוש מלכות. ול"ב חוטי הציצית הם המשכות לב"נ ח"ע בבחי' ח"ת דמל'. שא"ז מושג כלל איך יהי' הטלית והציצית שייכים לבחי' אלו שלמעלה. ואיך יומשך על ידם המשכות אלו כו'. וכן מצות תפילין שד' בתים דתש"ר הם המשכת ד' מוחין דאצילו' חו"ב ודעת הנחלק לחו"ג. אשר משרע"ה בקש הראני נא את כבודך. ל"ב נ"ח שהו"ע ד' מוחין אלו דתפילין דמארי עלמא (כי כל מוח הוא ח' נתיבות) והשיבו הקב"ה וראית את אחורי. וארז"ל (ברכות ז' ע"א) הראהו קשר של תפילין ופני (עצם המוחין דתפילין) לא יראו. ובד' בתים דתש"ר גשמיים נמשך עצמות המוחין עליונים בחי' ופני לא יראו וא"כ הצוויים של המצות הם צוויים שאין מושג הטעם כלל וכלל ולכן מלובש בהם עומק חכמה הנעלמה דא"ס ב"ה עצמו. שא"א להתגלות בבחי' השגה וטעם כלל. כ"א רק בבחי' צוויים. וזהו תורה צוה פי' תורה הוא מלשון הוראה כמ"ש (ויקרא יו"ד) ולהורות את בנ"י כו' להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת כו' וכתי' (יחזקאל מ"ד) ואת עמי יורו כו' ובין טהור לטמא. ובמד"ר (שמיני פי"ג סי' ב') אמרו משל לרופא שנכנס לשני חולים כו' כך ישראל שעומדין לחיי עוה"ב ניתן להם התורה. אשר חכמת התורה מבדיל שזה כשר ויכול להתעלות וליכלל בקדושה עליונה. וזה פסול שאין יכול להתברר ולהתעלות כלל. ופוגם את הנפש ומונעו מלזכות לחזות בנועם ה' בעוה"ב. וזהו דוקא חכמת התורה. משא"כ החכמה דמע"ב שבבריאת העולמות לא הבדילה זאת כלל שהרי כתיב כירק עשב נתתי לכם את כל אפילו דברים טמאים כו'. והיינו לפי שכח זה להורות ולהבדיל זהו דוקא בכח עומק חכמה הנעלמה דא"ס ב"ה עצמו דוקא. שזה מלובש בהצווי' דמצות וכנ"ל. אבל בחכמה דמע"ב אין בה כלל הכח הזה דלהורות ולהבדיל כו'. וזהו תורה צוה. היינו שכח זה דלהורות ולהבדיל שבכח חכמה סתימאה דא"ס מלובש בצוויים דמצות דוקא. לפי שהם צוויים שאין מושג הטעם של הצווי כלל ועוד זאת שכמו בגשמיות בהצוויים שאין מושג הטעם הוא עיקר שעשוע וענג של המלך כו'. כך כתי' על התורה ואהי' אצלו כו' שעשועים יום יום כו' ופי' ואהי' אצלו כו' שעשועים. היינו שבתורה ומצות הוא התגלות בחי' מקור התענוגים שעשועים העצמיים דא"ס ב"ה שעשוע המלך בעצמותו. וע"ז כתי' (איוב כ"ח כ"ג) אלקי' הבין דרכה והוא ידע את מקומה. וכתי' (שם כ"א) ונעלמה מעין כל חי היינו גם מבחי' חי העולמים שמשפיע בח"ת דמע"ב. היוצא מזה שבצוויים דתומ"צ דוקא שאין מושג הטעם. מלובש בהם ח"ס הנעלמה דא"ס ובחי' שעשועים העצמיים כו' ובזה יובן מה שלא נתנה התורה למלאכים. כי הם בקשו ההמשכה והגילוי של התורה בהשגה ותענוג. וזה א"א לפי שהיא חכמה הנעלמה ושעשועים העצמיים שאין יוכל להתגלות כלל כ"א להתלבש בצוויים גשמיים של מעשה המצות וזה אין שייך למעלה כ"א למטה דוקא. וזהו ג"כ מה שהקב"ה מייחד מלכותו על נש"י למטה דוקא. לפי שעיקר התגלות המלוכה הוא על צוויים שאין מושג הטעם כלל כנ"ל דהיינו הצוויים של מעשה המצות גשמיי'. וצוויים אלו אין שייכים למעלה כלל כ"א למטה דוקא. ובזה יובן מעלת התומ"צ שנתנו לנו על מה שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה. שהאבות קיימו התורה ברוחניות ע"י כוונת הלב ויחודים עליונים. שזהו ע"י השגתם באלקות ואהוי"ר שהיו מרכבה ממש. ולא הגיעו עי"ז בחכמה הנעלמה ושעשועים העצמיים דא"ס ב"ה שאינו מתגלה כ"א בצוויים גשמיים של המצות דוקא:
ג ועפי"ז יובן מ"ש כבוד מלכותך יאמרו כו' להודיע לבנה"א גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. שמתחלה לא נאמר הדר מלכותו כ"א רק כבוד מלכותך לפי שקאי על מלאכים. אבל להודיע לבנה"א זהו נש"י שנק' בני האדם לפי שמקבלים ומקיימים התומ"צ שהוא בחי' אדם כי זאת התורה אדם. אורייתא מח"נ. ורמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא. וע"כ כתי' הדר מלכותו. לפי שע"י תומ"צ נמשך בחי' חכ' הנעלמה ושעשועים העצמיים דא"ס ב"ה. שזהו בתי' הדר מלכותו. וביאור הענין כי הדר מלכותו הו"ע בגדי מלכות כמ"ש ותלבש אסתר מלכות. יביאו לבוש מלכות. שהלבושים גורמים יפוי והידור במלך. והענין דכמו שמהמצות נעשה לבושים להנשמה בג"ע כדי שתוכל ליהנות מזיו השכינה. (אעפ"י שהזיו הוא הארה בעלמא. אבל הוא אלקות ממש. וע"כ כדי שתוכל הנשמה שהיא נברא ובע"ג להשיג מהות אלקות הוא ע"י הלבושי') לפי ששרש הלבושים הוא ממקום גבוה יותר דהיינו מלמעלה מבחי' זיו השכינה וכמו שע"י המשל יושג הנמשל לפי שהמשל נמשך מעומק המושכל דוקא. כמו"כ נמשך ע"י מעשה המצות בחי' לבושים ומקיפים גם לבחי' כנס"י דלעילא מדת מלכותו ית' והיינו ג"כ מלמעלה מעלה מבחי' מל'. כי מדת מלכותו היא רק זיו והארה בעלמא להחיות עולמות בי"ע. וע"י המצות ממשיכים מקיפים לבחי' מל' מבחי' מלך מלכי המלכים. שהוא מל' דא"ס. וכענין מלכותך מלכות כ"ע ושיתגלה בחי' מלכותך בבחי' מל' כ"ע זהו ע"י המצות. והמשכת לבושים ומקיפים עליונים מבחי' מל' דא"ס לע"ס דמל' דאצי' (וזהו מארז"ל (במד"ר ס"פ ואתחנן) שעשרה לבושים עושים ישראל למעלה כנגד עשרה פעמים כלה הנאמ' בשה"ש דהיינו המשכות מקיפים לכל הע"ס דמל') זהו ענין הדר מלכותו. וז"ש ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת. וגם בבחי' קוב"ה ממשיכים ג"כ לבושים ע"י המצות. דהנה ארז"ל (סנהדרין ל"ט ע"א) אלקיכם כהן הוא. וכה"ג נעשה ע"י שלובש ח' בגדים וע"י הלבושים יכול ליכנס להיכל ק"ק. וכמו"כ למעלה בחי' אנקות שמלובש בעולמות בחי' ממכ"ע דהיינו המדות עליונות נק' כה"ג. וזהו אלקיכם דהיינו אלקות שמלובש בעולמות כהן הוא. וע"כ כדי שיהי' עליית בחי' ממכ"ע ז"א דאצי' לבחי' קדה"ק. קדשים בחי' סוכ"ע חו"ב וקדש הקדשים הוא בחי' עתיק שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע. זהו ע"י לבושים שנק' ח' בגדי כהונה. ולבושים אלו עושים וממשיכים למעלה ע"י המצות וכ"ז הוא ענין הדר מלכותו. וז"ש (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כל נק' העוה"ב כמארז"ל (ב"ב י"ז רע"א) על האבות שהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב שנא' בהן בכל מכל כל. בחי' כי כל בשמים ובארץ ולכן העמוד שמחבר געה"ת עם געה"ע שהם ג"כ שו"א נק' כל ויש רוב כל כנודע. גם כל גימט' נשע"ב. שמהם נמשך כל ההשגות שבג"ע. אבל קיום המצות צ"ל בשמחה יותר מרוב כל. יפה שעה א' בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. כי בעוה"ב נמשך רק לבושים להנשמה ממעשה המצות כנ"ל אבל בעוה"ז ע"י קיום המצות ממשיכים לבושים למעלה (לבחי' קובה"ו) מבחי' הדר מלכותו מה שאין יכול להיות מושג בשום ג"ע כו'. והנה ע"י המצות נמשך לבושים. מקיפים מבחי' הדר מלכותו שהוא מל' דאין סוף. ועל ידי התורה נמשך מבחי' הדר מלכותו להיות גילוי בפנימיות ממש. ולהבין האיך המשכה זו בבחי' פנימיות ע"י התורה. הנה כתי' (איכה ב') קומי רוני בלילה וארז"ל (מד"ר תשא פמ"ז סי' ח') אין רנה של תורה אלא בלילה וע"פ ובלילה שירה עמי דרשו רז"ל (חגיגה י"ב ב') כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום ויש בזה ב' פי'. א' דקאי על לילה ממש לפי שמעלת עסק התורה בלילה גדולה. והב' דרשו רז"ל שם כל העוסק בתורה בעוה"ז שדומה ללילה. וצ"ל מהו רנה של תורה ובזהר נז' ג"כ רננא דאורייתא. גם למה בלילה דוקא והענין דיש בתורה ד' בחי' טנת"א. והנה כל מה שנמשך מהתורה בגילוי בהשגה הוא רק מהאותיות של התורה שהרי כל התושבע"פ בנויה רק על אותיות התורה שמהם כל הלימוד של הדינים. כמו מוא"ו דוכי ישאל נעשה כל פרק השואל. ומן דברים הדברים אלה הדברים למדו ל"ט אבות מלאכות במס' שבת. וכן כל הפירושים שעל התורה דהיינו פרד"ס התורה הכל הוא רק על האותיות. גם על נקודות יש מעט דרשות ולימוד כמו למה נקוד על איו למה נקוד על ה'. וגם על תגין הי' ר"ע דורש על קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אבל על הטעמים של תורה אין עליהם שום לימוד דין ולא שום דרש לפי שהם למעלה מהשגה לגמרי. ושרש הענין כי אותיות ונקודות הם בחו"ב עילאין דאצילו' כי אותיות הם כלים לגילוי שכל. וכן הבינה היא כלי לגילוי החכמה. שהתפשטות גילוי החכמה באורך ורוחב הוא בבינה וחכמה עצמה היא רק נקודה. שלמעלה מבחי' גילוי בהשגה. ולכן חו"ב נק' נקודה בהיכלא. וזהו שאותיות ונקודות התורה הם בחו"ב. ותגין הם כתרים דמדות דז"א דאצי' ונמשכים מת"ת דבינה שנעשה כתר לז"א. אבל הטעמים הם מעצמות התענוג הפשוט שנק' מקור התענוג שלמעלה מעלה מהחכמה דאצילו'. ולכן זהו למעלה מגדר גילוי בהשגה לגמרי כו'. והנה הטעמים הם ג"כ בחי' אותיות כו' ואותיות הוא מלשון ואתא מרבבות קדש. שהו"ע הובאה והמשכה שכל המשכה והתגלות ממדרגה למדרגה הוא ע"י אותיות. ויש כמה בחי' אותיו'. יש אותיות של המדות שעל ידם הוא גילוי התפעלות המדות בלב האדם. ומכ"ש גילוי המדות לזולתו. שהוא ע"י אותיות דיבורי אהבה או שנאה ויש אותיות השכל כו' ואותיות הרצון שהרצון כלול בעצם הנפש ולהיות גילוי רצון בשכל ומח' הוא ע"י אותיות. ויש גם אותיות התענוג שלמעלה מהרצון שממשיכים גילוי התענוג מהנפש. וזהו ענין הטעמים של התורה שהם אותיות התענוג. דהיינו שעל ידם נמשך הגילוי מבחי' מקור התענוגי' שהוא עצמות התענוג הפשוט להתלבש בהחכמה של התורה כו' ע' בד"ה שה"ש פ"ב. וזהו ענין רנה של תורה. רננא דאורייתא. ובזה יובן משארז"ל (סוטה ל"ה א') שנענש דוד על שאמר זמירות היו לי חוקיך כו' לפי שהתורה היא בחי' שיר (ובלילה שירה עמי) שלמעלה מבחי' זמרה. והענין דכתי' מזמור שיר ליום השבת כי בכל שבת יש ב' בחי' שבת תתאה ושבת עילאה (שזהו ענין מארז"ל ב' שבתות כהלכתן). שבת תתאה נק' העלי' עד ח"ע דאצילו'. ושבת עילאה הוא העלי' בלמעלה מהחכמה דאצי' עד א"ס ב"ה עצמו. והנה העלי' דשבת הוא בבחי' ענג כמ"ש וקראת לשבת ענג. ושבת תתאה הוא העלי' בהתענוג עליון שמלובש בכלים דע"ס דאצי' עד בחי' ח"ע ממש. ושבת עילאה הוא העלי' בעצמות התענוג הפשוט שלמעלה מגדר גילוי בכלים כו'. וב' בחי' אלו הו"ע מזמור שיר. כי זמרה במנא. ועיקר שירה הוא בפה דוקא בלא כלי. וא"כ מובן שמה שהתורה היא בחי' זמרה זמירות היו לי חוקיך זהו רק מצד בחי' האותיות ונקודות שהם בחו"ב. אבל לא זהו עצמות מעלתה של התורה. כי טעמי תורה רננא דאורייתא שהם המשכת ממקור התענוגים שלמעלה מהחכמה זהו בחי' שיר שלמעלה מעלה מבחי' מזמור כו'. והנה עכשיו הוא מלובש בהעלם בתורה. שלא נתגלו הטעמים של התורה כנ"ל. אבל לע"ל יתגלו הטעמים של התורה. והיינו ע"י עסק התורה בעוה"ז שדומה ללילה שהוא הסתר אלקות לגמרי חשך כפול ומכופל וע"כ ע"י אתהפכא חשוכא לנהורא ע"י ותורה אור. יהי' יתרון האור מן החשך שיתגלו טעמי תורה. גילוי מבחי' מקור התענוגים. וזהו ערב ל' וערבה לה'. שע"י התהפכות חשך הערב יתגלה בחי' עריבות ומתיקות טעמי תורה:
ד והנה כתי' תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה. שכדי להיות שמחה של מצוה. וארז"ל (שבת למ"ד ע"ב) וכן לדבר הלכה שצ"ל ג"כ בשמחה. וכמאמר ונשמת בדברי תורתיך דהיינו בחי' שמחה ורנה של תורה. דהיינו כל ההמשכות שע"י תומ"צ. שמבחי' הדר מלכותו. ושעשועים העצמיים שמבחי' מקור התענוגים. צ"ל תחלה בחי' עבדת דוקא עבודת עבד. קבעומ"ש. דהנה מה שע"י מצות נמשך מקיפים מבחי' הדר מלכותו מל' דא"ס. וטעמים של תורה הם המשכות הגילוי מבחי' זו בפנימיות זהו רק לפי שתומ"צ הם צוויים שמלובש בהם עומק חכמה הנעלמה דא"ס ושעשועים העצמיים ממש. וע"כ צ"ל שמיעה קבלת הצוויים שהוא ביטול הרצון למעלה מהטעם ודעת. ועוד שביטול הרצון שלמעלה מהשכל ממשיך מבחי' עצמותו ית' ממש. שלמעלה מעלה מהחכמה. וכמו שאמר שמואל לשאול הלא שמוע מזבח טוב. החפץ לה' בעולות כו' כשמוע בקול ה'. ששאול הלך אחר הטעם. ולכן הביא ראשית האדם לזבוח לה'. והי' סבור שבזה קיים מלחמת עמלק יותר מדאי. והיינו כידוע ענין עמלק שנאמר בו כי יד על כס יה כו' ואמרז"ל (מד"ת סי' ט' ע"פ האויב תמו) אין השם שלם כו' לפי שמפריד למעלה בין יחוד י"ה ויחוד ו"ה כו'. והקרבנות ענינם לקרב ולייחד הכחות של מעלה וזהו פי' קרבן להוי' שגורם הקירוב והיחוד בשם הוי' להיות יחוד י"ה ויחוד ו"ה. והי' סבור שאול שכשיביא קרבנות מעמלק ויגרום עי"ז יחוד י"ה ויחוד ו"ה דשם הוי' יהי' קיום המצוה דמלחמת עמלק מן המובחר וע"כ אמר הקימותי את דבר ה'. וע"ז הוכיחו שמואל מאסת את דבר ה' כי בחי' שמיעה בקול ה' שהוא קבלת הצוויים צ"ל בבחי' ביטול הרצון שלמעלה מהטעם לגמרי. וגם כי כל הבירורים והעלאת מ"ן שע"י הקרבנות מגיע רק עד בחי' חכמה דאצי' שמשם נמשך כל היחודים עליונים שהו"ע שפע המ"ד לברר את המ"ן דב"ן שנק' יחוד מ"ד ומ"ן כו' או מ"ה וב"ן כו'. אבל הביטול הרצון שלמעלה מהטעם מגיע בעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. שהוא מקור התענוגים עצמו' התענוג הפשוט שלמעלה מגדר בחי' יחודים עליונים וזהו החפץ לה' בעולות כו' פי' בלשון בתמיה הכי יש חפץ ה' שהו"ע פנימיות רצון העליון וענג הפשוט בעולות וזבחים. כ"א לשמוע בקול ה'. שדוקא בבחי' שמיעה וקבלת הצוויים נמשך ומלובש בחי' חפץ ה' שהוא עצמות התענוג הפשוט. ולכן קודם מ"ת היו צריכים לומר נעשה ונשמע שהוא ביטול הרצון שלמעלה מהשכל. שזהו דוקא בחי' שמיעה וקבלת הצוויים דמצות. גם שביטול זה הוא לעצמותו ית' שלמעלה מהחכמה. שהוא עצמות התענוג הפשוט. והנה בברכת התורה אנו אומרים נותן התורה. ל' הוה. שבכ"י נמשך התורה מחדש. וזהו בכ"י יהיו בעיניך כחדשים וע"כ צ"ל הביטול דנעשה ונשמע ג"כ בכל יום וזהו ענין קבלת הב' דברות אנכי ולא יהי' כו' בכל יום בפסוק ראשון דק"ש. כי אנכי זהו עצמותו ומהותו ית' שלמעלה משם הוי' דהיינו למעלה מגדר בחי' ח"ע היו"ד דשם הוי' וע"כ הקבלה והביטול לבחי' זו הוא דוקא בפסוק ראשון דק"ש למסו"נ באחד שזהו ביטול הרצון למעלה מהשכל. והנה בחי' שמיעה וקבלת הצוויים. שהוא ביטול הרצון מכל וכל למעלה מהטעם ודעת. זהו בחי' משה. כי בחי' משה הוא ונחנו מה ביטול מכל וכל דהיינו ביטול במציאות לגמרי באוא"ס למעלה מהטעם ודעת. ומבחי' משה נמשך בחי' זו בכאו"א מישראל. וזהו שיעור הפסוק. תורה ל' הוראה להורות ולהבדיל דהיינו עומק ח"ס דא"ס ושעשועים העצמים. צוה שזה נמשך ומתלבש בהצוויים דמצות גשמיים דוקא כנ"ל. לגו כדי שיותן הצוויים לנו וא"כ צ"ל בנש"י שמיעה וקבלת הצוויים ביטול הרצון מכל וכל. משה שע"י משה נמשך בחי' מ"ה וביטול הרצון בנש"י שיהי' בחי' שמיעה. מורשה ועי"ז מתחלה התומ"צ הם מורשה לירש על ידם כל הריבוי אור דתהו שהו"ע שרש המצות כמו שהם למעלה בכתר. ואח"כ ויהי בישורון כו' זהו"ע שרש שרשן כמו שהם במאציל ית'. דהיינו שיתגלה בחי' חכמה הנעלמה ושעשועים העצמים שמלובש בהצוויים שזהו בחי' ישורון שית' לקמן אי"ה שלמעלה מבחי' מורשה כו'. קהלת יעקב. דהנה יש ב' בחי' יעקב וישראל. יעקב יו"ד עקב זהו הנשמה שמלובשת בגוף. שהיא רק הארה ובחי' אחרונה מעצם הנשמה וע"כ נק' עקב ורגל. וישראל לי ראש זהו עצמות הנשמה בכללה שאינה מתלבשת בגוף כלל והיא רק בחי' מקיף לבד כו' והנה עיקר הבירור הוא ע"י חלק הנשמה שמלובשת בגוף דוקא שהרי היא המקיימת כל המצות מעשיות ומלובשת בנה"ב לבררו (ורק שמקבלת כח הבירור מבחי' ישראל מקור הנשמה שם מ"ה) ולכן כתיב קהלת יעקב. פי' קהלת הוא אסיפה וקיבוץ. דהיינו הבירור וההעלאת מ"ן משבה"כ דתהו. כי השבירה של הכלים דזמ"ל דתהו מה שנשברו ונפלו אחרי שנסתלקו מהם האורות. הו"ע פיזור ופירוד האותיות והכלים כמו עד"מ בתיבה שלימה מאיר עכ"פ מעט מן השכל כמו בתיבת אדון (עולם) מושכל ומושג ממנה ענין האדנות אבל כשנפרדו האותיות דתיבת אדון זה מזה להיות כל אות בפ"ע הרי לא יובן ממנו שום שכל דענין אדנות וממשלה שהי' מאיר בתיבה זו בתחלה כשהיו ד' אותיות אלו מצורפין יחד בתיבה א'. ועכשיו אפילו בכל הארבע אותיות אין מאיר שכל זה כלל. כיון שהם כל אות בפ"ע. א"כ נסתלקה השכלה זו לגמרי מהאותיות. רק מ"מ נשאר בחי' רשימו בעלמא בכל אות (שכך הו"ע רוחני שמניח רושם כו'). וכעד"מ זה יובן ענין שבה"כ שהכלים בשלימותן היינו שהם כלים לאורות (כמו עכשיו בתיקון) והוא כמו אותיות שהן תיבה א' או יותר שמלובש בהן אור השכל. אמנם שבה"כ היינו שנשבר כל כלי לכמה פירורים והוא כמו פירוד האותיות שבתיבה להיות כל אות בפ"ע. שאזי נסתלקו מהן האורות עליונים דתהו רק שנשאר בהן רפ"ח ניצוצים. וענין ניצוצים אלו זהו כמשל הרשימו שנשאר בהאותיות בהסתלק מהן השכל. ועיקר הפיזור והפירוד יותר היינו כשנפלו אח"כ בק"נ דבי"ע כנ"ל. ששם הוא רה"ר טורי דפרודא לגמרי. וא"כ הבירור וההעלאה מהשבירה והפיזור דרה"ר דק"נ ליכלל בקדושה רה"י נק' אסיפה וקיבוץ. וזהו קהלת יעקב דהיינו שאסיפת כל הניצוצים והכלים דתהו מהשבירה ופיזור. ליכלל בבחי' אחדות דכלים דע"ס דתיקון שהוא אמיתיות בחי' רשות היחיד זהו ע"י יעקב דוקא דהיינו מדרגת הנשמה שמלובשת בגוף גם ענין הקהילה והאסיפה מלמעלמ"ט דהיינו מה שע"י בירור והעלאה הנ"ל נמשכים ומתגלים הריבוי אורות דתהו מלמעלמ"ט ונאספים ליכלל בתיקון עיקר גילוי זה של הריבוי אור דתהו הוא בבחי' יעקב דוקא בחי' ב"ן של הנשמה. ולא בבחי' ישראל מ"ה דנשמה. וכמו למעלה שאחר הבירור ב"ן למעלה ממ"ה. שכח"ב דתהו שלמעלה מכח"ב דתיקון מתגלים בבחי' מל' דוקא ולא בז"א לפי שהמל' יורדת להיכלות דק"נ לברר שבה"כ דתהו. שזהו ענין רגליה יורדות מות דהיינו לברר ולהעלות מיחת הזמ"ל דתהו מק"נ ולכן מצד האו"ח ומלמטלמ"ע הרי המל' דוקא בחי' כתר. וז"ש א"ח עטרת בעלה וכתי' והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (מל') אל הים הקדמוני (בינה). וכמו"כ הוא בהנשמה. וזהו קהלת יעקב דוקא. וזהו מורשה קהלת יעקב דהיינו מה שהתורה היא מורשה לירש כל עולם התהו האורות והכלים שהוא ענין קהלת. הב' בחי' אסיפה דמלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. הוא בבחי' יעקב דוקא שהוא חלק הנשמה שמלובש בגוף דוקא:
ה ועתה צ"ל שייכות ענין הפסוק ויהי בישורון מלך אחר פסוק תורה צוה כו' הנה בישורון יש ד' פירושים הא' ל' שיר. ב' ל' ישר. ג' לשון ראיה כמו ומגבעות אשורנו. ד' ל' שורה. דהיינו שורות שורות שהוא ענין הדגלים. ותחלה צ"ל הפי' ישורון ל' שיר. ומצינו במשנה שגם טבעת עגול נק' שיר. כדאי' כל בעלי השיר יוצאין בשיר. וצ"ל השייכות דשיר וניגון לעיגול והענין כי אופן תנועות הניגון הוא שהסוף יש לו קשר וחיבור עם ההתחלה. שכשמסיימים התנועה שבסוף הניגון שייך להתחיל מחדש תחלת הניגון וזהו יודע נגן דהיינו שיודע לתקן הניגון שהסוף יהי' לו קשר וחיבור עם התחלת הניגון. וא"כ ענין הניגון הוא שאין בו ראש וסוף. והרי זה כמו העיגול שאין בו ראש וסוף דהיינו מעלה ומטה. ולמעלה יש ג"כ בחי' עיגולים כמ"ש בע"ח שער עיגולים ויושר. והיינו בחי' סוכ"ע שאין בו שום התחלקות מדרגות כלל ולא מעלה ומטה. כ"א שסובב ומקיף כל ההשתלשלו' בהשוואה אחת זהו נק' עיגול למעלה והנה בחי' סוכ"ע זהו הרצון עליון כמ"ש (חלים ה') כצנה רצון תעטרנו שהרצ"ע הוא בחי' עטרה וכתר שהו"ע מקיף. אך בהרצה"ע יש שני בחי' חיצוניות ופנימיות ועיקר בחי' סוכ"ע עיגול כו' הוא פנימיו' הרצון עליון שהוא תענוג עליון והיינו בחי' מקור התענוגים דוקא שהוא עצמות התענוג הפשוט שעשוע המלך בעצמותו שהוא למעלה מגדר בחי' התחלקות מדרגות ולא מעלה ומטה כו'. דהנה יש למעלה ב' בחי' תענוג הפשוט ותענוג המורכב. תענוג המורכב היינו התגלות ת"ע מאוא"ס ב"ה בהע"ס דאצ'. עד"מ למטה בנפש בעבודה יש תענוג בבחי' ראי' לאסתכלא ביקרא דמלכא. ויש תענוג בבחי' התבוננות והשגת אלקות ויש תענוג בבחי' אהבה. אהבה בתענוגים. ויש תענוג במדת נצח דהיינו הענג והשמחה ממה שמתנצח לאכפיי' לסט"א כו'. ויש תענוג בבחי' קבעומ"ש. לקבל עומ"ש בשמחה. וכעד"ז יובן למעלה ביש התגלות ענג עליון מאור א"ס בבחי' חכמה ובבחי' בינה ובכל המדות דאצי' כמ"ש בכהאריז"ל שבכל האצי' מאיר עת"י. וזה נק' תענוג המורכב. ובבחי' תענוג זה יש חילוקי מדרגות שאינו דומה התענוג שבחסד לגבי התענוג שבגבורה. וגם יש מעלה ומטה שהתענוג שבחו"ב נעלה מהתענוג שבמדות וכו'. אבל תענוג הפשוט הוא למעלה מגדר גילוי בע"ס דאצי' כי זהו מה שעצמותו ית' בעצמו הוא תענוג שעשוע המלך בעצמותו. לכן הוא למעלה מגדר התחלקות מדרגות ואין שייך בו מעלה ומטה כלל. וע"כ נק' בחי' עיגול כנ"ל. וזהו בחי' שיר ל' ניגון שהוא תענוג ול' עיגול והיינו תענוג הפשוט שהוא בחי' עיגול כו'. וזהו בחי' טעמי תורה רננא דאורייתא שע"ז כתי' ובלילה שירה עמי דהיינו בחי' שיר ועיגול הנ"ל שהוא בחי' שעשועים העצמיים שנת"ל. והנה לע"ל יתגלו טעמי תורה דהיינו שיתגלה בחי' שיר ורננא דאורייתא תענוג הפשוט. לפי שיהי' אז גמר ושלימות הבירורים דתהו. שכל הכלים וניצוצים דתהו יתבררו ויתעלו מלמטלמ"ע ליכלל באלקות דכלים דע"ס דתיקון דאצי' וגם הריבוי אורו' דאו"מ דתהו יומשכו מלמעלמ"ט להאיר בהכלים דתיקון שזהו ענין מורשה שנת"ל. והיינו שיהי' אז התחברות דתהו ותיקון. ועל ידי זה יתגלה אחר כך בחי' הגבוה משניהם. דהיינו בחי' שיר ורננא דאורייתא תענוג הפשוט בחי' עגולים כו' שזהו בחי' עקודים שלמעלה מתהו ותיקון. כי תהו ותיקון הוא אורות וכלים. והנה בתיקון שהאורות מלובשים בהכלים הנה מצד האו"פ ודאי שייך התחלקות מדרגות ומעלה ומטה. וגם מצד האו"מ ג"כ שייך התחלקות שמקיף דח"ע נעלה ממקיף דבינה וכו'. וגם בהאו"מ דתהו שנסתלקו מהכלים לגמרי שייך ג"כ התחלקות מדרגות ומעלה ומטה. שהרי זהו בחי' מקיף החוזר שמתחלה נמשכו האורות להתלבש בהכלים ואח"כ מצד שהכלים לא יכלו להכילם יצאו ונסתלקו מהכלים להיות בבחי' מקיף כו'. וא"כ גם עתה כל אור שייך להכלי שלו. או"מ החוזר דחסד דתהו. אור מקיף דגבורה דתהו. ולכן אחר שנתקנו הכלים דתהו ונכללו בתיקון נתגלה ונמשך בהן נשמתן היינו האורות דתהו שנסתלקו וכמו תחיית המתים שכל נשמה תתגלה ותתלבש בגוף שלה. כן נת' בלקו"ת פ' אמור בביאור דוהניף רפ"ד. אבל עקודים עקוד בכלי א' שלמעלה מגדר אורות וכלים אין שייך שם התחלקות מדרגות כלל ולא מעלה ומטה וע"כ שם הוא הגילוי דבחי' מקור התענוגים תענוג הפשוט שהוא בחי' שיר ועיגול שנת"ל ומחמת גילוי זה שיהי' בנש"י לע"ל נק' ישורון ל' שיר ועיגול. וזהו השייכות של הפסוק ויהי בישורון אחר הפסוק תורה צוה כו' מורשה. ופי' וענין ויהי בישורון מלך מהו ענין ובחי' המלוכה שעל בחי' ישורון. צ"ל תחלה לפי' המד"ר דקאי על משה רבינו שנק' רב ומלך. כי רב הוא משפיע חכמה בפנימיות השגת התלמיד. וזהו רק הארה בעלמא דהיינו בחי' אחרונה מהשגת הרב. אבל עצם השגת הרב לא יוכל להתגלות בהשגת התלמיד. וע"ז ארז"ל (ע"ז ה' ע"ב) לא קאים אינש אדעתי' דרביה עד מ"ם שנין ומ"מ בבחי' מקיף נמשך עליו בשעת ההשפעה) גם מעצם שכל השגת הרב שלכן לאחר מ' שנין קאים כו'. והנה מרע"ה למד חכמה ודעת אלקות לכל ישראל וגם נתן להם התורה בבחי' דעת והשגה כו' ומצד זה נק' רבינו שמשפיע בבחי' גילוי בפנימיות לנש"י. אבל עצם חכמת והשגת משרע"ה באלקות. וגם כמו שהוא קבל התורה עם מקורה ושרשה כו' זה לא נתגלה כלל לישראל בפנימיו'. כ"א זהו רק בבחי' מקיף על כל ישראל. ומצד זה נק' מלך מלכו של תורה שענין מלוכה הוא רוממות והתנשאות שהוא בחי' מקיף כו'. וכעד"ז יובן גם לפירש"י דויהי בישורון מלך קאי על הקב"ה. כי בחי' ישורון נק' נש"י מצד הגילוי דבחי' עקודים שלמעלה מתהו ותיקון כנ"ל. והנה נת' בתו"א בביאור ע"פ כאשר השמים החדשים כו' עומדים לפני. שפנימיות עתיק הוא בחי' עקודים שלמעלה מהשבירה והתיקון. והיינו כי מחיצוניות עתיק שהוא ז"ת דע"י יצאו הז' מלכים דתהו שמתו כו' ופנימיו' עתיק דהיינו ג"ר דעתיק הוא בחי' עקודים. וידוע שג"ר דע"י זהו נק' בזהר (ח"ג רפ"ח ע"ב) רדל"א (ולא ידע כו') פי' דלא אתיידע כלל לגבי הנאצלים (וגם לא לבחי' שרש הנאצלים). שכל השגת הנאצלים נמשך רק מז"ת דע"י שמתלבשים (בג"ר דא"א) בשרש ומקור הנאצלים אבל ג"ר דע"י אין מלובש כלל אפי' בשרש הנאצלים. לכן שם הוא מקור התענוגים עצמות התענוג הפשוט שהוא בחי' עיגול כנ"ל ולכן בחי' זו נק' ישורון. ל' שיר ועיגול כנ"ל. והנה ידוע פי' האריז"ל על הלשון רדל"א ולא ידע כלל שגם הרישא עצמו אין משיג הפנימיות שמלובש בהרישא. כי שם חביון עוזו. שפנימיות זו הוא מעצמות מל' דא"ק ממש שנק' מל' דא"ס (שלמעלה אין קץ על הבחי' ממל' דא"ק שנעשית עתיק לאצי' ג"ר וז"ת כו') וזהו ושכינת עוזו בגבהי מרומים כו'. ולכן בחי' פנימיות זו שמלובש בהרישא זהו הבחי' מלוכה גם על ישורון. דהיינו בחי' רוממות והתנשאות שהו"ע הסתלקות האור והגילוי כ"א להיות בבחי' מקיף כו'. וזהו ההפרש בין בחי' ויהי בישורון מלך לבין מ"ש כה אמר ה' מלך ישראל. כי ישראל אפי' ישראל סבא זהו חכמה דאצי' והמלוכה שעל ישראל סבא הוא כ"ע דאצילו' שהוא בחי' עטרה ע"ג הראש דהיינו מקיף על ח"ע שלמעלה מהשגת החכמה כו'. והכתר אפי' גם פנימיו' הכתר דהיינו בחי' אחרונה שמלובש בשרש הנאצלים הוא ז"ת דע"י. וזהו הבחי' מלוכה שעל ישראל סבא. אבל ויהי בישורון מלך. המלוכה שעל בחי' ישורון הוא גבוה יותר לאין קץ וכנ"ל. וז"ש ויהי בישורון כו' בהתאסף כו' שבטי ישראל. ולעיל בפסוק תורה צוה כו' גבי מורשה כתי' קהלת יעקב. והענין כי בחי' מורשה שהוא הירושה דריבוי אור דתהו. עיקר גילוי זה הוא בבחי' יעקב דוקא שם ב"ן כנ"ל באריכות. אבל בחי' ויהי בישורון כו' הגילוי דעקודים עיקר גילוי זה הוא בבחי' ישראל דוקא שם מ"ה דתיקון. העושה ההתכללות והאחדות דתיקון כו'. לכן יהי' בו הגילוי מבחי' עקודים בכלי אחד לגמרי כו'. ומ"מ צ"ל בהתאסף כו' יחד שבטי ישראל. שכדי להיות בחי' ישורון שהוא גילוי מבחי' עקודים ממש. צ"ל גם בישראל דתיקון גופא בחי' התכללות וביטול יותר מכמו שהוא בתיקון מצד עצמו. ואפ"ל שהביטול והתכללות שבז"א דתיקון מצד עצמו הוא בחי' אחד. וכדי להיות גילוי בחי' עקודים צ"ל התכללות אמיתי יותר דהיינו בחי' יחיד שלמעלה מאחד. וזהו בהתאסף ראשי עם יחד כו'. יחד היינו להיות היחוד דבחי' יחיד כו'. שבטי ישראל י"ב ג"א דז"א דאצי' שהם בבחי' אחד יתעלו להיות בבחי' יחיד:
ו ופי' הב' דישורון הוא לשון ישר. הנה כתיב (קהלת ססי' ז') אשר עשה האלקי' את האדם ישר. וזה קאי על אדה"ר קודם חטא עה"ד. ואח"כ נתקלקל. וזהו והמה בקשו חשבונות רבים. ולכן עתה כתיב (מיכה ז' ב') וישר באדם אין. וע"ז נתנה התורה לתקן את האדם שיהי' ישר כמו קודם חטא עה"ד. דהנה כתיב (הושע ססי' י"ד) כי ישרים דרכי הוי'. דרכי הוי' הם המצות שהם ארחין ושבילין צינורות שיומשך על ידם גילוי אלקות בעולמות והם ישרים דהיינו שנמשך על ידם גילוי אלקות ואור א"ס ב"ה למטה כמו למעלה ממש שיהי' ישר יחזו פנימו. וע"כ ע"י קיום התומ"צ נתקן האדם ג"כ להיות ישר כמו קודם החטא. וז"ש (תלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב כי לב חכם לימינו זהו היצ"ט ולב כסיל לשמאלו זהו היצה"ר שממנו נמשך העצבון דהיינו לימשך אחר הרע כו'. והמצות מתקנים את האדם שיהי' ישר כנ"ל וע"כ משמחי לב כו' וזהו ישורון ל' ישר והיינו ע"י עסק התומ"צ. וצ"ל מ"ש אשר עשה אלקים את האדם ישר. והלא כתיב וייצר הוי' אלקי' כו' וארז"ל (ברכות ס"א א') שבראו בתרין יצרין ביצ"ט ויצה"ר וזהו השני יודי"ן דוייצר. וכיון שבראו ביצה"ר ג"כ איך הוא ישר כו'. והענין כי היצה"ר קודם חטא עה"ד הי' באופן אחר לגמרי שהי' רחוק מהרע ומובדל מהתאוות לגמרי. ומ"מ הי' נק' יצה"ר. ויובן זה עפ"י מארז"ל (יומא ס"ט ב') גבורת גבורתו שכובש את יצרו. ופירש"י יצרו נק' מדה"ד. וא"ז מובן לכאורה הרי מדה"ד היא אחת ממדותיו אלקות ממש כמ"ש (תלים ע"ה) כי אלקים שופט כו' ואיך נק' זה יצרו. והענין שזהו לגבי מדת חסדו ית'. כי ממדה"ד נמשך להעניש החוטאים וע"כ נק' מדה זו יצרו כביכול. ואעפ"י שמדה"ד הוא דין אמת שנמשך עפ"י חכמה. שנק' חותמו של הקב"ה אמת. שהחכמה מחייב שיומשך העונש על החוטא. וגם תכלית העונש הוא בשביל התיקון שיתוקן החוטא עי"ז. וכמ"ש ונקלה אחיך וארז"ל (מכות כ"ג א') כיון שלקה הוא כאחיך כו'. וא"כ המכוון של מדה"ד הוא טוב וחסד. אעפ"כ כיון שממדה זו נמשך להעניש החוטא נגד ה' ביסורים קשים ומרים ע"כ לגבי מדת חסד עליון שמדת חסדו ית' הוא רק למחול ולוותר על הכל. וכמ"ש לו ישמעאל יחי' לפניך. וכ"ש לגבי בחי' ורב חסד שלמעלה מאצילות שאין שם דין כלל דלית שמאלא בהאי עתיקא נק' מדה"ד בשם יצרו כביכול. ועוד טעם כי ממדה"ד מסתעף סוגי הדין גבורות שמהם יונקים שלוחי הדין רצועה לאלקאה שהם רע גמור שנהנין רק מעצם פעולת הדין לבד. וע"כ מצד הסתעפות זו נק' מדה"ד בשם יצרו. וזהו ע"ד מ"ש בע"ח שחו"ג המגולים נק' עה"ד טו"ר. החסדים נק' טוב והגבורו' המגולים נק' רע לפי שבריבוי ירידת השתל' המדרגות מתהווה מהם למטה רע. ועד"ז נק' מדה"ד יצרו. לפי שממדה"ד מסתעף שלוחי הדין שהם רע גמור כנ"ל אבל מ"מ מדה זו כמו שהיא באצילות זהו אלקות ממש ואיהו וגרמוהי חד כו' והנה שרש הב' יצרין יצ"ט ויצה"ר הוא שנמשכים מהשני מדות חו"ג דאצילו' וזהו וייצר הוי' אלקי' שב' שמות אלו הם בהשני מדות חו"ג ומהם נשתלשלו התרין יצרין למטה. וקודם חטא עה"ד היו השני יצרין שבאדם כמו שהם למעלה בשרשם חו"ג דקדושה. היצ"ט נק' בשם טוב כמו שמדת תסד למעלה נק' טוב כמ"ש אך טוב וחסד. כי טוב הוא אור וגילוי כמ"ש את האור כי טוב. וממדת חסד עליון נמשך להיות אור וגילוי ע"כ נק' טוב. והיצ"ט כיון שהי' ע"ד מדת חסד עליון ע"כ נק' יצ"ט. והיצה"ר שנשתלשל ממדת גבורה עליונה דקדושה שמדה זו מצמצם ומעלים את האור ע"כ נק' יצה"ר כמו שמדה זו למעלה נק' יצרו כביכול כנ"ל. אבל באמת הי' גם היצה"ר רחוק ומובדל מן הרע ומכל התאוות כיון שהי' ג"כ בבחי' קדושה עליונה. ולהסביר הענין איך הי' בבחי' קדושה ומ"מ הי' נק' יצה"ר. והענין שהאהבה שלו הי' בבחי' לגרמיה. דהנה יש ב' מיני אהבות. בכל נפשך. ובכל מאדך. בכל נפשך הוא כמ"ש נפשי אויתיך בלילה שלפי שאלקות הוא נפשי דהיינו חיות כל העולמות עליונים ותחתונים והעולמות מצד עצמן הם מות ממש. ע"כ אויתיך שתאב ומשתוקק לידבק בו ית'. וכמ"ש לאהבה כו' כי הוא חייך. הרי שאהבה זו הוא בחי' לגרמיה כו' על מנת לקבל פרס כו' שלפי שהוא חפץ חיים על כן הוא משתוקק לדבקה בו ית' שהוא חיי החיים. ולכן כתיב נפשי אויתיך בלילה שזהו אהבה של מדת לילה וחשך עדיין. דהיינו שמצד הגבורות וצמצומים שמסתירים ומעלימים על עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר בחי' חיי החיים לעולמות כו' ע"כ האהבה רק לבחי' כי הוא חייך. אבל יש אהבה עליונה מזו שלא ע"מ לקבל פרס ונק' בכל מאדך בלי גבול היינו לעצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מגדר בחי' חיי החיים לעולמות שא"א להיות ממנו גילוי בכלים והשגה שהוא בחי' חיים כו'. כ"א ביטול השגה וביטול הנשמה במציאות לגמרי בהתכללותה בעצמו' אוא"ס ב"ה. ואהבה זו היא של מדת יום ואור דהיינו שנמשכת מצד חסד עליון דאצי' שהוא גילוי אוא"ס שלמעלה מבחי' חיות העולמות. ואיתא בזהר (בראשית י"ט) דא קליפא לדא כו' וא"כ האהבה דבחי' נפשי אויתיך כיון שהוא לגרמיה ונמשכת מצד הגבורות וצמצומים שנק' מדת לילה הרי זהו בחי' קליפה דהיינו כיסוי והסתר על האהבה דבכל מאדך הנ"ל. והנה קודם חטא עה"ד היו התרין יצרין שבאדם שניהם בבחי' קדושה עליונה ממש ע"ד שרשם חו"ג כנ"ל. אלא שהאהבה של היצ"ט כיון שנמשך ממדת חסד עליון בחי' אור וגילוי מדת יום. הי' האהבה שלו בחי' בכל מאדך שלא ע"מ לקבל פרס כנ"ל. ולכן נק' יצ"ט. טוב הוא אור וגילוי מדת יום. משא"כ היצה"ר כיון שנשתלשל ממדת גבורה דקדושה בחי' צמצום והעלם מדת לילה. ע"כ הי' האהבה שלו רק בתי' נפשי אויתיך בלילה בחי' לגרמיה ע"מ לקבל פרס כנ"ל. ולכן הי' נק' יצה"ר כי האהבה דבחי' נפשי אויתיך הוא קליפה והסתר לגבי האהבה דבכל מאדך. ונק' אהבה של בתי' לילה וחשך עדיין כנ"ל. אבל מ"מ גם היצה"ר הי' בבחי' קדושה ומובדל מהרע לגמרי. גם שפי' כפוף ובטל להיצ"ט ולכן בתיבת וייצר אין נרגש כ"א רק יו"ד א'. ומ"מ הי' שייך עבודה להעביר את ההסתר דבחי' אהבה של מדת לילה שהוא חיצוניות הלב. ושיתגלה בגוף האהבה של היצ"ט מדת יום פנימיות הלב. וזהו אשר עשה אלקי' את האדם ישר אעפ"י דכתי' וייצר כו' בתרין יצרין אבל כיון שגם היצה"ר הי' בקדושה עליונה והיו שניהם רק ע"ד שרשם חו"ג דקדושה ע"כ זהו ישר כו':
והנה במד"ר בקהלת (ספ"ז) ע"פ אשר עשה אלקים את האדם ישר אמרו. ישר היה דכתיב הן האדם הי' כאחד ממנו כאחד ממלאכי השרת. דהיינו כדכתי' על מלאך גבריאל איש אחד לבוש הבדים. ואחד אחד גז"ש. וברבות בראשית (פכ"א סי' ה') ע"פ הן האדם הי' כאחד ממנו ר' יהודא בר סימון אמר כיחידו של עולם שנאמר ה' אחד. רבנן אמרי כגבריאל שנאמר והנה איש אחד לבוש הבדים וצ"ל במאי קמפלגי. והענין דר"י בר"ס סובר דמאי דכתי' וייצר הוי' אלקי' כו' וכתי' אשר עשה האלקי' את האדם ישר היינו שהתרין יצרין היו ממש כמו שהם בשרש שרשם חו"ג דאצילות ולכן פי' כאחד ממנו כיחידו של עולם. ורבנן אין רוצים לפרש גבוה כ"כ כ"א שהתרין יצרין שבאדם היו ע"ד שיש חו"ג במלאך גבריאל. כי גבריאל הוא גבר אל. ואל הוא חסד כמ"ש חסד אל כל היום וכל ענין מלאך גבריאל הוא להתגבר על הגבורות שלו. והיינו ע"י שם אל שיש בו. כי אעפ"י שהוא נברא יש מאין הוא מלאך גבוה מאד שיוצא משם אגל"א שמרומז בר"ת 'אתה 'גבור 'לעולם 'אדנ"י. וזהו שאמר גבריאל אין שבחו של מקום בכך אלא אלך ואצנן בפנים ואקדיח מבחוץ (פב"ת דפסחים). ולכן פי' כאחד ממנו כמו אחד לבוש הבדים שהיצה"ר הי' קודם החטא כמו הגבורות שבגבריאל. והיצ"ט כמו החסדים דשם אל שיש בו וזהו עשה האלקים את האדם ישר. והנה כ"ז הי' קודם חטא עה"ד. אבל אח"כ ירד האדם ממדרגתו לגמרי ונעשה היצה"ר כפשוטו לימשך אחר הרע וכל התאוות כו'. וזהו והם בקשו חשבונות רבים. וע"כ אמר מיכה הנביא וישר באדם אין והנה ע"י התומ"צ כי ישרים דרכי ה'. יתוקן האדם להיות ישר כמו קודם חטא עה"ד. ומצד זה נק' ישורון לשון ישר. וזהו ויהי בישורון מלך דקאי על משה לפי' המד"ר. שגם בבחי' זו דישורון ל' ישר הנה משה הוא בחי' מלך ע"ז. כי משה הוא שם מ"ה מקור הביטול כנ"ל וכמ"ש והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ע"כ מה שאצלו נעשה להיות בחי' ישר זהו בשלימות היותר נעלה לאין ערוך כו'. לכן מדרגת בחי' ישר דמשה הוא בחי' מלוכה ורוממות על מדרגות בחי' ישר דכל ישראל:
ולפירש"י דויהי בישורון מלך קאי על הקב"ה. היינו כדכתי' על לע"ל והי' ה' למלך על כל הארץ. כי עכשיו נק' מלך מלכי המלכים שבחי' מל' דא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות הוא מוסתר ונעלם בד' מלכיות דאבי"ע שעל ידם הוא הנהגת העולמות דאבי"ע. שע"י מל' דאצי' הוא קיום וחיות כל עולם האצי'. וע"י מל' דבריאה עולם הבריאה וכו' עד ע"י מל' דעשי' הוא קיום וחיות כל עולם העשי' ועוה"ז הגשמי. ואעפ"י שהאור והחיות שמחי' ומהוה הוא ממל' דא"ס ב"ה דוקא (דהיינו מהקו"ח שנמשך ממל' דא"ס) וזהו פי' מלכותך (ממש. מל' דא"ס) מלכות כל עולמים (היינו שמלובש בד' מלכות דאבי"ע) וזהו הממליך מלכים ולו המלוכה. אך התלבשות זו היא בבחי' הסתר והעלם שאין נראה הגילוי דבחי' מל' דא"ס עצמו. והטעם לפי שעכשיו שיש רע בעולמות א"א להיות הגילוי ממל' דא"ס ב"ה עצמו וכמשנ"ת הטעם ע"פ ויצחק בא מבוא כו'. וע"כ נק' מלך מלכי המלכים. אבל לע"ל אחר גמר שלימות הבירורים שיהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אזי יתגלה אור מל' דא"ס ב"ה עצמו ממש בכל העולמות. כמו שאנו מבקשים גלה כבוד מלכותך. והופע בהדר גאון עוזך כו'. ע"כ כתי' על לע"ל והי' ה' למלך ולא כמו שעכשיו נק' ממה"מ. כ"א שיהי' מלך לבדו. דהיינו שד' מלכיות דאבי"ע לא יסתירו כלל על האור דמל' דא"ס. וזהו שאומרים בעלינו לשבח. עכשיו ואנחנו כורעים כו' לפני ממה"מ כו'. היינו מל' דא"ס כמו שמוסתר ונעלם במלכיות דד' עולמות אבי"ע. אבל וע"כ נקוה לך כו' לראות מהרה בתפארת עוזך. איך שכל הצמצומים מיוחדים בתכלי' עם אוא"ס ממש. להעביר גילולים כו' גמר ושלימות כל הבירורי' כו' עד כי המלכות שלך היא כו' ואזי והי' הוי' עצמו למלך על כל הארץ וזהו ויהי בישורון מלך שבחי' זו דישורון לשון ישר יתגלה בחי' מלך עצמו שלמעלה מבחי' ממה"מ דהיינו התגלות מל' דא"ס ב"ה עצמו ית': ז הפי' הג' בישורון לשון ראיה. כתיב (בראשית מ"ה) ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו ואיתא בזוה"ק (ויגש ר"ח ע"ב) היינו דכתי' ביום השמיני עצרת תהי' לכם. והענין דהנה בז' ימי החג מקריבים ע' פרים כנגד ע' אומות ובשמע"צ מקריבים רק פר אחד שהוא נגד בחי' כנס"י לבד וזהו ולא עמד איש אתו כו'. והנה יוסף הוא ל' עתיד כמ"ש (בראשית למ"ד כ"ד) יוסף ה' לי בן אחר והיינו תוספות אורות שיתגלו לע"ל. והענין דהנה כתי' (שם מ"ט כ"ב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. וצ"ל כפול הלשון ב"פ פורת. והנה כתי' (ישעי' נ"ב) כי עין בעין יראו כו'. שיש ב' בחי' ראיה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. והנה בחי' ראיה שמלמטה למעלה הוא כמ"ש (שם מ') שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. התהוות היש מאין איך שבכל עת ורגע מתהווה מאין ליש כמאמר ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב. וא"כ היש בטל לגמרי לגבי האין אלקי המהווה אותו. וראיה זו איך שהיש בטל יכול להיות בנבראים כמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים כו'. שניתן הכח מלמעלה להיות בחי' ראיה זו איך שהיש בטל. והנה ראיה זו שמלמטה למעלה נק' יחודא תתאה. אך הראיה שמלמעלה למטה הוא איך דכולא קמיה כלא ובטל במציאות ממש עד שאין עוד מלבדו והיינו כי בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא עוה"ב ובה' נבעוה"ז. שחיות כל העומות הוא רק שתי אותיות לבד. והנה כמו שאנו רואים למטה בנפש האדם ביטול שתי אותיות לגבי כח הדיבור שיכול לדבר אותיות עד בלי מספר וכ"ש לגבי כח המחשבה וכ"ש וק"ו לגבי כח השכל כו'. שהם באמת כלא ואין. והנה אם שלמטה כן הוא פשיטא שלמעלה ודאי כן הוא שב' אותיות י"ה הוא זיו והארה שבטל במציאות לגבי עצמותו ית'. והנה ראיה זו שמלמעלמ"ט נק' יחודא עילאה והנה כשמרגיל האדם א"ע בבחי' ראיה שמלמטלמ"ע לראות את הנולד ואיך שהיש בטל כו'. אזי יכול להיות שיתגלה בו בחי' הראיה שמלמעלמ"ט איך דכולא קמיה כלא כו' (ע' בת"א פ' תצוה בד"ה ואתה תצוה בסופו מזה). והיינו כמ"ש יצרנהו כאישון עינו. פי' כמו שכח הראיה שורה ומתגלה דוקא בשחור שבעין. כך כשמהפך את חשך העוה"ז לראות איך שהיש בטל כו'. בבחי' זו מתגלה ראיה העליונה שבאלקות. וזהו עין בעין פי' שעין שמלמעלה למטה מתגלה דוקא בהעין שמלמטה למעלה. והנה יש עוד פי' דעין הוא לשון ע' והיינו כמ"ש יצב גבולות עמים כו' שיש בחי' ע' בקדושה והוא ע' סנהדרין כמ"ש אספה לי שבעים איש מזקני ישראל כו' ואצלתי כו' דהנה משה הוא מבחי' אצילות ממש ולכן אמר ונחנו מה ביטול איך דכולא קמיה כו' שהוא ראיה העליונה כנ"ל. משא"כ ע' זקנים הם בבריאה. ופי' ואצלתי הפרשה והארה ממשה היינו להיות מאיר עליהם ג"כ אור האצילו' ממש שהוא הראי' שמלמעלה למטה. והנה זלעו"ז שיש ע' שרים שרש ע' אומות. והנה ע' שרים הוא ממה שנפל בשבה"כ להיות יש ונפרד לגמרי. והנה כשמבררים מהע' שרים להיות בבחי' ביטול היש שהוא שם ב"ן. אזי מתגלה בהם אור הע' זקנים שהוא ראיה העליונה בחי' יחו"ע. וזהו ג"כ פי' עין בעין כו' כנ"ל. והנה כ"ז הוא רק עתה בזמן הגלות. משא"כ לע"ל לא יהי' בחי' זו. והענין דהנה יש ג' בחי' יעקב וישראל וישורן. יעקב הוא יו"ד עקב אתכפיא וביטול היש. ישראל הוא בחי' כי שרית עם אלקים. שבבחי' ההסתר והעלם דשם אלקים להיות ביטול היש. מאיר ומתגלה אור שם הוי' איך שלמעלה היש ולמטה אין שהוא בחי' עין בעין כנ"ל. ופי' עם אלקים ששם אלקים גופא מסייע כמארז"ל (יומא ל"ח ע"ב) הבא לטהר מסייעין אותו. והיינו שההסתר דשם אלקים אינו הסתר אמיתי כו'. ובחי' ישורון יהי' רק לע"ל. והיינו דישורון ג"כ ל' ראיה כמ"ש בנות צעדה עלי שור. וכתי' ומגבעות אשורנו. וישורון הוא ל' יושר. והיינו שהראיה שמלמטלמ"ע יהי' ממש כמו הראיה שמלמעלמ"ט. ויהי' הכל בחי' א'. ובחי' זו נק' ישורון ל' ראיה ול' יושר. כמ"ש ישר יחזו פנימו. וכתי' לעשות הישר בעיני ה'. והנה בחי' זו יהי' רק לע"ל. דהנה בשעת מ"ת אמרו רצונינו לראות מלכנו ואח"כ חזרו ואמרו קרב אתה כו' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ואח"כ כשבקשו עוד לראות השיבו אותם שזה יהי' רק לע"ל ישקני מנשיקות פיהו וזהו מ"ש ולא יכנף עוד מוריך כו' והיו עיניך רואות כו' וזהו ועתה ישראל משא"כ לע"ל ישורון. וזהו ויהי בישורון מלך והענין דהנה שרש ראיה העליונה הוא בח"ע כמארז"ל (תמיד ל"ב ע"א) איזהו חכם הרואה כו'. והנה אעפ"י שח"ע היא בחי' ראיה מ"מ היא רק בבחי' זיו והארה לבד כמ"ש והחכמה מאין תמצא. אבל בעצמות אוא"ס כתי' ישת חשך סתרו ואין יכול להיות בחי' ראיה כלל. וזהו ויהי בישורון מלך שבבחי' ראיה העליונה דח"ע שיתגלה לע"ל יהי' בחי' מלך שהו"ע הרוממות והתנשאות ומקיף שאינו מתגלה בבחי' ראיה. וזהו בן פורת יוסף הוא ב' בחי' עין בעין הנ"ל. בן פורת עלי עין הוא הבחי' שלמעלה מב' בחי' ראיה הנ"ל. והנה בז' ימי החג מקריבים ע' פרים כנגד ע' שרים והיינו מה שמבררים מע' שרים להיות בבחי' ביטול היש ומתגלה בהם בחי' ע' דקדושה ע' זקנים שהוא הראיה שמלמעלמ"ט. משא"כ בשמע"צ אחר גמר כל הבירורים שנעשה בחי' ישורון ל' ראיה ולשון יושר לגמרי הוא בחי' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו והיינו שההתגלות הוא מעצמות אוא"ס ב"ה בבחי' ראיה העליונה להיות הראיה בבחי' היותר גבוה וביאור ענין ג' בחי' אלו דיעקב וישראל וישורון לפי' זה הוא כך. הראיה שמלמטלמ"ע הוא בחי' מל' מקור דבי"ע שנכלל בה כל הבירורים וגם בי"ע עצמו. שהכל יחו"ת. והראיה שמלמעלמ"ט הוא בחי' ז"א מדותיו של א"ס ב"ה. והם שני שמות הוי' ואלקים. והוא ג"כ ב' בחי' דיעקב וישראל. כי יעקב יו"ד עקב בחי' החכמה שנשפלת למטה בבי"ע ונתצמצם בבחי' יחו"ת. וישראל שר אל הוא ז"א יחו"ע. והנה כשעולה המל' עם הבירורים בבחי' העמ"נ דיחו"ת יש ובטל. אזי מתגלה אור דז"א בחי' ישראל שהוא המשכת מ"ד לברר שנית כו' היינו שיתגלה בהם ראיה העליונה דיחו"ע. והנה כ"ז הוא עתה באמצע הבירור. ולע"ל אחר תשלום כל הבירורים יומשך תוס' אור בבחי' ישראל ז"א שהוא ראיה העליונה. והתגלות זו יהי' מבחי' פנימיות אור אבא עילאה שהראיה דעצמות החכ' הוא באוא"ס ב"ה עצמו שלמעלה עד אין קץ על הראיה עליונה דז"א ישראל (והו"ע יחיד אחד) וזהו"ע ישורון דלע"ל והיינו שהכל יהי' מדרגת ישראל וההתגלות הוא תוס' אורות בישראל. ומובן שהתגלות זו דלע"ל אינו כמו התגלות דישראל עתה שהוא בבחי' יש ובטל. משא"כ התגלות דלע"ל יהי' בבחי' ביטול דיחו"ע שיתגלה ביטול היותר עליון. ומעין דלע"ל הוא עתה שמע"צ תחלה ז' ימי החג ע' פרים עין בעין הנ"ל ואח"כ שמע"צ פר אחד איל אחד שאין בחי' יש כלל כ"א ביטול אמיתי דיחו"ע וההתגלות הוא תוס' אורות מפנימיות אבא שלמעלה מיחו"ע דז"א. ולפי שהתגלות זו אינה בהיש ובטל. ע"כ נאמר ולא עמד איש אתו בבחי' עמידה ויש דיחו"ת. כ"א הביטול דיחו"ע. בהתודע יוסף יסוד אבא ע"ד פנימיות אבא פנימיות עתיק. אל אחיו. אחיו ממש באצי' י"ב ג"א דז"א שבטי י"ה:
ח הפי הד' ישורון הוא לשון שורות והיינו הדגלים שהיו כשורות. דגל מחנה כו' תימנה כו' והנה כמו שהיו דגלים למטה בנש"י כך יש למעלה בעולם המלאכים ג"כ דגלים דגל מחנה מיכאל כו'. והוא מרכבה שלמעלה. והנה עבודת הדגלים למעלה הוא כמ"ש והחיות נושאות הכסא. כסא הוא בחי' מלך ובעבודתם הם מרוממים ומעלים את בחי' מל' לעצמותו ית'. וכמ"ש ארוממך אלקי המלך. והיינו כי בחי' מל' מחי' עולמות בי"ע וכתיב ומשם יפרד שנעשים בבחי' פירוד מא"ס ב"ה והיינו לפי שנתהוו בבחי' יש ודבר כו' משא"כ למעלה באצי' ששם ביטול בתכלית ע"כ איהו וגרמוהי חד כו'. והנה זאת היא עבודת המלאכים להמשיך התגלות בבי"ע כמו באצי'. והיינו להיות בחי' מלכות דאצי' מאירה בהתגלות גמור בבי"ע (ולא כמו שהיא בבחי' רוממות עי' ד"ה להבין המשנה רפ"ב. או י"ל ענין התגלות בחי' מל'. שהוא שלא להיות בבחי' כבוד ולבוש כו' ע' בלקו"ת ד"ה האזינו הג' רפ"ג). ואיך תהי' בחי' מל' בהתגלות זהו ע"י שמרוממים ומעלים את המל' לעצמותו ית' והיינו להמשיך התגלות ח"ע בח"ת וזהו ענין השירה שר י"ה כו'. וזהו ענין הדגלים שבמלאכים. והנה הדגלים שבנש"י הם גבוהים יותר. דהנה כתיב ששם עלו שבטים שבטי יה שהם י"ב גבולי אלכסון דז"א דאצי' וא"כ הם באצי' ממש והו"ע האבות הן הן המרכבה. והו"ע מרכבתא עילאה. כי מרכבתא תתאה הוא בנבראים דבי"ע להגביה המל' כו' כנ"ל שהו"ע הדגלים. משא"כ מרכבתא עילאה הוא באצילות והיינו מה שז"א הוא מרכבה להעלות בחי' ח"ע כו' וביאור ענין זה הנה איתא בזה"ק (יתרו ס"ז ב') אית מלך לתתא ותחותיה משמש כהן ואית מלך לעילא ותחותי' משמש כהן כו'. והיינו כי מלך לתתא הוא מל' דאצי' שמחי' עולמות בי"ע ותחותי' אית כהן הוא מיכאל שממשיך שפע המל' בהתגלות כו'. וענין אית מלך לעילא. היינו כמו שיש מלוכה והתנשאות על הנבראים דבי"ע והו"ע מה שמל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה כמו"כ יש מלוכה על בחי' ח"ע דאצילות. דהנה אבא יונק ממזלא בחי' שערות הארה מצומצמת מאד. אבל עצם אור א"ס ב"ה הוא בחי' מקיף שאינו מתגלה בח"ע. והוא בחי' מל' דא"ס עצמו. וזהו אית מלך לעילא. ותחותי' אית כהן הוא כה"ג שהוא בחי' ורב חסד. שע"י חסד עליון זה נמשך שפע וגילוי מל' דא"ס בח"ע כו'. והנה עבודת המלאכים הוא להמשיך התגלות בחי' מלך לתתא שלא תהי' בבחי' עתיק ורוממות כ"א תהי' מאירה בהתגלות. אבל עבודת נש"י הוא למעלה מעלה יותר. והיינו להמשיך התגלות בחי' מל' דא"ס בח"ע שהו"ע אית מלך לעילא כו'. וזהו ענין שהדגלים של נש"י הם למעלה אין קץ על בחי' הדגלים של המלאכים. וזהו ויהי בישורון מלך בחי' אית מלך לעילא מל' דא"ס וזהו בישורון דוקא שהוא שורות ודגלים של נש"י משא"כ בדגלי המלאכים הוא רק להמשיך התגלות בחי' אית מלך לתתא כנ"ל וזהו ויסע את בנ"י מים סוף דרך מדבר שור. כי ים סוף הוא מקור נש"י עלו במחשבה. ומשם נשתלשלו וירדו להתלבש בגופים בעוה"ז שנק' מדבר. והיינו שבעוה"ז דוקא נעשו דגלים ושורות גבוהים. משא"כ למעלה טרם ירידתן כו' וזהו מדבר שור (כי שור ג"כ ל' שורות). וע' מזה שבעוה"ז דוקא נעשו דגלים בד"ה שאו את ראש בנ"י כו'. ונמצא שלכל הפירושים שבישורון שהוא ל' תענוג ולשון ראיה ולשון ישר ולשון שורות על כולם יש בחי' מלך שהוא מה שאינו נמשך בהתגלות:
והי' מדי חדש בחדשו וגו' (ישעי' ס"ו). כתיב (תלים מ"ב ג') צמאה נפשי כו' מתי אבוא ואראה פני אלקים. וארז"ל (ילקוט עפ"ז רמז תשמ"א) אמרה כנס"י מתי תחזיר לי הכבוד הראשון שהייתי עולה לרגל שלש פעמים בשנה. וזהו מתי אבוא ואראה פני אלקים שהו"ע יראה פני הוי' אלקיך. השיב לה הקב"ה בעוה"ז היית עולה רק ג"פ בשנה. אבל לעתיד כתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' ובילקוט ישעי' רמז תק"ג עפ"ז) הקשו והלא יש רחוקים מאד ואיך יוכלו לעלות מדי שבת בשבתו. ותירצו ע"ד מי אלה כעב תעופינה (ישעי' ס' ח'). אלה הוא ו"ק דז"א ופ"ו. אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב'). חיות העולמות. מי הוא בחי' סתים. מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י"ד ד'). וכשיהי' התחברות בחי' מי עם בחי' אלה אזי כעב תעופינה שיפרחו בעננים. וצ"ל ג"כ מה שמצות ראי' הי' רק ברגלים דוקא ולא בשבת. והלא שבת יותר גבוה מיו"ט שהמועדים נק' רק מקראי קדש ושבת הוא קדש בעצם. הנה כתיב (ש"א כ' י"ט) ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה ות"י ביומא דחולא. וא"כ ר"ח אינו נק' יום המעשה בכתוב וצ"ל למה. הרי ר"ח מותר בעשיית מלאכה. כתיב (שמות כ' ט') ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת כו'. וכתיב (שם כ"ג י"ב) ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות ומלשון הכתובים נראה בהדיא שזהו היתר על עשיית מלאכה בחול. ולכאורה א"ז מובן כלל. שצריך לכתוב רק איסור מלאכה בשבת. ולמה נצרך היתר על עשיית מלאכה בחול. והענין דכתיב (ירמי' כ"ג כ"ד) את השמים ואת הארץ אני מלא. דלית אתר פנוי מיני' כלל (ת"ז תיקון נ"ז). וכתיב (ישעי' ו' ג') מלא כל הארץ כבודו. וא"כ הרי אסור לעשות שום מלאכה כלל שהרי לפני המלך צריך לעמוד בביטול מכל וכל כו'. וכמו דאי' בגמ' (פסחים נ"ז ב') דאחוי בידי' קמי מלכא פסקי' לימיני' כו' ומי שעושה מלאכה בפני המלך הוא כמרים יד במלך וחייב מיתה וא"כ כש"כ וק"ו בממה"מ הקב"ה שמכה"כ ולית אתר פנוי מיני' כלל. ולכן נצרך לכתוב היתר על עשיית מלאכה בחול. והיינו לפי שגם הקב"ה עשה מלאכה בששת ימי החול שברא כל העולמות כמ"ש (בראשית ב' ב') וישבות כו' מכל מלאכתו אשר עשה. והענין כי בשימ"ב כתיב רק שם אלקים ל"ב פעמים אלקים. והנה שם אלקים הוא בחי' צמצום מדת ההעלם וההסתר כדי שיתהווה יש ודבר נפרד. ומצד שם הוי' הוא ביטול במציאות דכולא קמי' כל"ח ואני הוי' ל"ש כלל. אך עיקר המכוון בבריאת העולמות הוא לפי שעבמ"ח אנא אמלוך. ואין מלך בלא עם נפרדים דוקא שעליהם שייך בחי' מלוכה. ולכן הי' ברה"ע ע"י שם אלקים המסתיר ומעלים על אור שם הוי' כמ"ש (תלים פ"ד) שמש ומגן הוי' אלקים (וזהו"ע המלאכה למעלה שהחיות הוא משם הוי' דוקא ויומשך ע"י ריבוי צמצומים דשם אלקים העלם אחר העלם עד שיתהווה יש ודבר נפרד) שיהיו נראים העולמות ליש וד"נ. וכיון שברה"ע הוא ע"י העלם דשם אלקים ע"כ מותר בעשיית מלאכה כי אעפ"י דכתיב את השמים ואת הארץ אני מלא אך זהו בהעלם וגם הבחי' מכה"כ אינו בבחי' גילוי והיינו כיון שבחול יש פרסא מפסיק. אבל בשבת שהוא התגלות שם הוי' איך דקמי' כל"ח ע"כ אסור בעשיית מלאכה וחייב סקילה. וכן במועדים שנק' מועדי הוי' ומועדי כו' ג"כ אסור במלאכה ורק מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט לפי שיש הבדלה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט שהו"ע המבדיל בין קדש לקדש. והנה ענין ששת ימים תעבוד מהו"ע המלאכה והעבודה (דמשמע שהוא צווי ולא רק היתר לבד). הענין כמ"ש (יתרו כ' י"א) ששת ימים עשה הוי' כו'. וצ"ל דהי' יכול להיות הבריאה ברגע א' ומאמר א'. אך משום שהתהוות העולמות הוא מהמדות דוקא. כי אמרתי עולם חסד יבנה (תלים פ"ט). ולכן ששת ימים כנגד ששה מדות ונק' שימ"ב ב' ראשית חכמה עילאה וחכ"ת. שבהמדות מלובש חכ"ע. ועיקר ההתהוות הוא ע"י ח"ת דוקא. ועיקר המכוון של ירידת החכ"ע והמדות הוא ירידה צורך עלי' כי בחכ' אתברירו שע"י כח החכ' שבהמדות נתברר ונתעלה גם בחי' המעשה ליכלל בבחי' ביטול ממש. וכמו"כ הו"ע העבודה בהאדם בששת ימי המעשה בל"ט מלאכות. ואח"כ כשלומד ומתפלל מתעלה הכל בקדושה כו' כמ"ש בלקו"ת כאן. ועי"ז נעשה אח"כ עליות העולמות בשבת. למעלה מהצמצומים דשם אלקים שיתעלה הכל בבחי' הביטול אמיתי דשם הוי' ממש וז"ש (ישעי' נ"ח י"ג) ודבר דבר וארז"ל (שבת קי"ג ב') שלא יהא דיבורך של שבת כו' היינו כי דיבור ל' הנהגה והמשכה גם בבחי' המעשה והדיבור עליון הוא בחי' עיר אלקינו שם אלקים המצמצם ומפריד כו'. וכמו הדיבור שיוצא לחוץ ונעשה נפרד. וזהו בששת ימי המעשה ואז מותר בעשיית מלאכה. אבל בשבת הוא עליית הדבור עליון בבחי' ביטול והתכללות בשם הוי' ח"ע. אך צ"ל דא"כ הי' צ"ל הדיבור בשבת אסור מדאורייתא שהרי השביתה למעלה הוא רק ממאמר דהיינו מעש"מ. ואינו אסור מדאורייתא כ"א ל"ט מלאכות ומה שאמרו בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר זהו רק מד"ס. והתירוץ בזה כי ארז"ל (שבת קי"ט ב') דיבורו של הקב"ה מעשה כמ"ש (תלים ל"ג) בדבר הוי' שמים נעשו. וז"ש (בראשית ט"ו) לזרעך נתתי את הארץ. והרי עדיין לא נתנה. אלא משום כי הדיבור שלו הוא מעשה. וכמו שנתנה דמי. ולכן אף שלמעלה השביתה מהדיבור אך הדיבור שלו הוא מעשה משא"כ למטה באדם שמהדיבור לא יתהווה שום מעשה. ולכן למטה השביתה מדאורייתא הוא רק ממעשה דוקא ל"ט מלאכות ומ"מ מד"ס מה הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר כו':
והנה תוכן ענין היתר מלאכה בחול שנק' ששת ימי המעשה הוא מפני ב' טעמים. א' לפי שבחול ההשפעה למטה הוא מבחי' דיבור העליון שהוא מעשה כנ"ל. גם שהדיבור מקבל מהמדות שהמדות הם ו"ק שרש התהוות העולמות מעלה ומטה וד' רוחות וזהו כשם שא"א לעולם בלא רוחות. ו"ק דז"א. גם שהמדות חסד דין רחמים נצח כו' אין שייכים רק כשיש עולמות על מי שיחול החסד כו'. משא"כ בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא שייך אפי' אלו לא ברא העולמות כלל. וא"כ המדות הם ג"כ השפעת החיות בעולמות וזהו ששת ימים עשה ששה מדות והדיבור. וא"כ המדות נק' ג"כ בחי' מעשה כמו הדיבור. וזהו ששת ימים עשה. ומה שנק' ששת ימי בראשית זהו רק הארה מבחי' חכ"ע שמתלבש בהמדות כדי להיות בחכמה אתברירו שהמכוון מירידת המדות והדיבור הוא כדי לברר ולהעלות אפי' בחי' אף עשיתיו. ומ"מ כיון שהארה דחכמה עילאה מתלבשת בהמדות. והדיבור מקבל מהמדות. על כן מצד ב' הבחי' נק' ימי המעשה. א' שהדיבור עליון נק' מעשה. וגם המדות המשפיעים בהדיבור נק' גם כן בחי' מעשה לפי שענינם הוא רק השפעת החיות בעולמות. ולכן בחול מותר במלאכה. אבל בשבת שמתעלה הדיבור שאין ההשפעה למטה מהדיבור וגם לא מהמדות. כ"א מבחי' קדש עליון חכים ולא בחכ' ידיעא לכן אין זה בחי' מעשה כי חכ"ע היא למעלה מגדר בחי' עולמות ולכן אסור במלאכה. זהו טעם א'. טעם ב' לפי שאומרים המבדיל בין קדש לחול. שהוא מסך והסתר גמור ולא כמו והבדילה הפרכת לכם בין הקדש לקה"ק. ולכן א"ז כעומד לפני המלך. ואעפ"י שקמי' א"ז הסתר כלל. אך כיון שאצלינו הוא מסך מבדיל ונק' פרגוד ופרסא לכן מותר בעשיית מלאכה. ובשבת שאין בחי' פרסא המבדיל ה"ז כעומד לפני המלך לכן אסור בעשיית מלאכה. ויש לחבר ב' הטעמים ששניהם ענין א'. דהנה כתיב מי ברא אלה. אלה הם ו"ק ופ"ו כחשבון אלה. ובחי' מי בינה ברא אלה. והנה בין בחי' מי לבחי' אלה יש פרסא מפסיק כמ"ש מבטן מי יצא הקרח הזה. בחי' ודמות על ראשי החי'. חיון עילאין. רקיע כעין הקרח. ובחי' פרסא זו הוא שרש לבחי' הפרסא המבדיל בין קדש לחול. והנה בששת ימי המעשה שההשפעה היא מהמדות והדיבור א"כ יש פרסא מפסיק שבין הבינה שנק' מי להמדות שנק' אלה. אבל בשבת שהגילוי הוא מבחי' חכים ולא בחכ' ידיעא זהו למעלה מהפרסא והרקיע שבין מי לאלה וע"כ איי העלם והסתר. והפרסא שבין קדש לחול ג"כ אין מעלים כ"כ כבחול וה"ז כעומד לפני המלך. וכן ביו"ט מועדים לשמחה ג"כ הגילוי מלמעלה מהפרסא ע"כ אסור בעשיית מלאכה:
ב והנה ר"ח ושבת יש להם דמיון א' בבחי' א' ששניהם הוא גילוי בחי' שמש. כמשארז"ל (תענית ח' ב') שמש בשבת צדקה לעניים דכתיב (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ור"ח ג"כ התחדשות הלבנה שמקבלת אור מהשמש. וצ"ל תחלה פי' ומרפא כו'. כי ששת ימי החול הנה בחול יש ב' פי' הא' כפשוטו ל' חולין והב' ל' חולי. והענין כמ"ש (שה"ש ב' ה') סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני וענין חולת אה' הוא מה שהיש הוא היפך האין. כי מצד האין (שממנו מתהווה היש) הוא ביטול במציאות דקמי' כל"ח כו' והיש מתהווה להיות דבר נפרד והיינו מצד ריבוי הצמצומים וההסתרים כו'. ולכן האהבה והתשוקה של היש בבחי' צמאון וכלות הנפש ממש לצאת מהצמצומים וליכלל בבחי' הביטול של האין ממש. וע"ז כתיב (שם ח' ה') מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה. פי' דודה זהו הגילוי מאוא"ס ב"ה והנה עד"מ מי שיש לו תשוקה וצמאון לאיזו דבר ואינו יכול להשיג נעשה מזה חולת אהבה. וכמו"כ כנס"י בשימה"ח היא בבחי' חולת אהבה כי התשוקה והצמאון של כנס"י הוא לצאת מהצמצומים של היש וליכלל באין ממש. וזה א"א בימי חול שאזי הוא הצמצומים דשם אלקים אבל בשבת שנמשך ומתגלה בחי' שמש שם הוי' איך שלמעלה היש ולמטה אין ומתבטלים הצמצומים דשם אלקים. וכמו שאנו אומרים ויתענגו מטובך. כמ"ש (בראשית א' ד') את האור כי טוב. שבחי' טוב הוא ממשיך גילוי האור בחי' זריחת אור השמש פנימיות יסוד אבא שנק' אור הגנוז כי טוב לגנוז אזי כתיב וזרחה לכם כו' שמש צדקה ומרפא שזהו רפואה לחולת אהבה שבחול. כי בשבת הוא בחי' ויתענגו מטובך ענג שמרווה הצמאון וזהו שמש בשבת צדקה לעניים. עני הוא בחי' סיהרא דללמג"כ. וכמו הצדקה היא להחיות רוח שפלים כמו"כ בחי' גילוי שמש הוי' זהו צדקה לבחי' עוני דסיהרא כו'. ומ"מ מי שטרח בע"ש כו' (ע"ז ג' א'). כי כדי להיות עליית בחי' סיהרא בשבת לקבל הגילוי מבחי' שמש הוי' צריך להמשיך כח מלמעלה על העלאה זו. וזהו"ע קבלת שבת לכה דודי לקראת כלה כו'. והנה תפלות החול הם הכנה להעליות דשבת. כי תפלות החול הם מעין שבת בחי' סולם מוצב ארצה כו'. וזהו שמש בשבת צדקה לעניים היינו ע"י צדקה לעניים ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי (ב"ב ט' ב'). וההפרש בין תפלת החול לתפלת השבת ע"ד בן כפר ובן כרך כו' כמ"ש כאן בלקו"ת. וכ"ז הוא בחי' שבת וכמו"כ ר"ח ג"כ גילוי בחי' שמש הוי' (יסוד אבא) שהרי כל ר"ח נק' זה כמ"ש (יתרו י"ט א') ביום הזה באו מדבר סיני וארז"ל (שבת פ"ו ב') דקאי על ר"ח דכתיב (שמות י"ב ב') החדש הזה לכם וזה מורה על גילוי כמ"ש (שם ט"ו ב') זה אלי והיינו בחי' גילוי אור שם הוי'. והנה כתיב (יחזקאל מ"ו א') שער החצר הפנימית הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. והענין כי כדי להיות גילוי שמש הוי' שהוא בחי' יחו"ע ביטול במציאות למטה גם בהיש צ"ל המשכת הכח לגילוי זה מבחי' קדם שלמעלה מבחי' ראשית חכ"ע נק' ראשית הע"ס וקדם הוא בחי' כ"ע. והנה ששת ימי המעשה הם שימ"ב שמקור ההמשכה הוא מבחי' ראשית חכמה. ע"כ נמשך החיות ע"י הצמצומים דשם אלקים ולכן נק' ימי המעשה שמותר בעשיית מלאכה אבל בשבת ור"ח שנמשך התגלות שם הוי' הוא מצד ההמשכה והגילוי דבחי' קדם שלמעלה מראשית וזהו שער כו' הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה. שהוא סגור בבחי' העלם והסתר בחול כדי שיהי' ששת ימי המעשה. ורק ביום השבת וביום החדש יפתח וזהו שאומרים בשבת לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו (חלים י"ט). אהל הוא בחי' מגן ונרתק כו'. וכדי להיות והוא כחתן חות דרגא בחי' גילוי ויחוד הוא לפי שיוצא מחופתו בחי' מקיף סוכ"ע בחי' קדים הנ"ל ומ"מ דוקא שבת אסור במלאכה. אבל ר"ח מותר. כי בשבת הוא עליית הדיבור בבחי' העלם וביטול בח"ע. וכיון שאין אז גילוי בחי' דיבור ע"כ אסור במלאכה. אבל ר"ח הגילוי דבחי' שמש הוי' ח"ע הוא בהדיבור דוקא. וכמו באדם שלפעמים הדיבור מקבל מהחכמה בעצמה שלא ע"י המדות. וכיון שיש גילוי בחי' דיבור ע"כ מותר בעשיית מלאכה (והחילוק שבת ע"ד שילוב אד' בהוי' ששם הוי' גובר. ור"ח ע"ד שילוב הוי' באד' ששם אד' גובר) ומ"מ אינו נק' יום המעשה לפי שהדיבור אינו מקבל מהמדות כמו בחול כ"א שיש בו גילוי גדול שמקבל מעצמי' חכ"ע כו':
ג וכ"ז הוא בחי' חדש ושבת סתם. אבל לעתיד כתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. שהשבת דעכשיו יש עליו שבת עד שנחשב כחול לגבי שבת דלעתיד יום שכולו שבת. וכמו"כ הו"ע חדש בחדשו. חדשו של חדש. והענין דכתיב (ישעי' ל' כ"ו) והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. ולפי פשט הפשוט יהי' לעתיד ג"כ בחי' שמש ולבנה שהלבנה תקבל מהשמש. ירק שיהיו במדרגה היותר גבוה. שהלבנה יהי' כמו חמה דעכשיו. ואור החמה יהי' כאור ז' הימים. והיינו כי שמשא וסיהרא הוא שני שמות דהוי' אלקים כמ"ש (תלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים. והנה לעתיד כתיב (זכרי' י"ד ט') והי' כו' ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד. וארז"ל (פסחים נ' א') אטו האידנא כו'. אלא העוה"ז נכתב בשם הוי' ונקרא בשם אד'. אבל לעתיד נקרא כמו שנכתב. כי אד' ואלקים הם הצמצומים שיתהוה בחי' יש ודבר נפרד וזהו נקרא בשם אד' שהקרי וההתגלות הוא אד' ולא הוי' ונק' כינוי בחי' לבוש והעלם על שם הוי'. ורק במקדש היו אומרים ככתבו אבל במדינה בכינויו (סוטה ל"ז סע"ב ול"ח רע"א). ולעתיד יהי' הקרי שהוא בחי' שם אד' ג"כ כמו שם הוי' ויהי' נקרא כמו שנכתב. וזהו"ע שמו אחד. וענין הוי' אחד היינו כי יש ב' שמות הוי' ופסיק טעמא בגווייהו. הא' שם הוי' דלתתא ממכ"ע. והב' שם הוי' דלעילא סוכ"ע. וכעת יש פס"ט בינייהו. אבל לעתיד יוסר הפסיק כו' ויתחברו הב' שמות הוי' וזהו הוי' אחד. וזהו והי' אור הלבנה כאור החמה. שעכשיו הלבנה שם אלקים מקבל מבחי' שמש הוי'. אבל לעתיד תתעלה הלבנה עד שתהי' בעצמה במדרגת שמש הוי'. ואור החמה בחי' שמש הוי' דלתתא יתעלה במדרגת שם הוי' דלעילא שנק' אור ז' הימים (ז"ת דעתיק) וא"כ כמו שכעת הוא יחוד הלבנה עם בחי' שמש הוי' דלתתא כך יהי' לעתיד יחוד הלבנה עם בחי' שם הוי' דלעילא. וזהו נק' חדש בחדשו ושבת בשבתו. כי חדש ושבת נת"ל ששניהם הוא גילוי בחי' שמש הוי'. אבל לעתיד שיתעלה הלבנה לקבל מבחי' שם הוי' דלעילא זה נק' חדשו של חדש ושבתו של שבת. וז"ש על לעתיד (ישעי' נ"ב י"ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ואי' בזהר פ' וישב (קפ"א ב') ישכיל עבדי עלי' דסיהרא אתמר. ירום כו' וגבה מאד שתתייחד עם בחי' שם הוי' דלעילא בחי' קדים עצמו. משא"כ ר"ח ושבת דעכשיו הוא רק פונה" קדים שנמשך הכח מבחי' קדים אבל היחוד הוא רק עם שמש הוי' דלתתא כנ"ל:
ד ועתה צ"ל מה שבעוה"ז רק ג"פ בשנה אבל לעתיד מדי חדש בחדשו. דהנה במצות ראי' ברגלים ארז"ל (חגיגה ד' ב') ע"פ יראה כל זכורך כו' (שמות כ"ג י"ז) כדרך שבא ליראות כך בא לראות. וא"כ הי' בנפש שמלובש בגוף בחי' ראי' ממש באלקות. וזהו גילוי אלקות למטה בגשמיות. וצ"ל הטעם לגילוי זה ביו"ט דוקא ולא בשבת. והענין כי בשבת כתיב רק מנוחה. ובקבלה כתיב ענג. אבל במועדים כתיב שמחה ושמחת בחגך (ראה ע"ז י"ד) ולכן נק' מועדים לשמחה (הג"ה. שמחה בבינה. וזהו המדרגה מה שבבינה יש בחי' שלמעלה מהחכ' כו' כמשנ"ת בענין ה' דאברהם. לפי שהתגלות עתיק בבינה דוקא. ולכן השמחה בבינה דוקא. ושמחה זו דבינה אין יכול להתגלות עתה כל זמן שיש רע כו' כ"א לעתיד כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר כו' (זכרי' י"ג ב'). אבל ביו"ט מתגלה בחי' בינה. ולכן היו"ט שהם בבינה בחי' שמחה שגורם הגילוי גם בחיצוניות ע"כ הי' אז מצות ראי' כו'. אבל שבת הוא בחי' חכמה ביטול ההשגה שאין שייך בה שמחה. כי חכמה אינה מאירה בבחי' גילוי כמו הבינה כ"א בבחי' ריחוק. ע"כ הגם ששבת גבוה מיו"ט לא הי' בו מצות ראי' כו'. וכ"ז הוא עכשיו אבל לעתיד כשיתגלה אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות אזי יהי' גם החכמה מאיר בבחי' קירוב וגילוי כמו הבינה וא"כ גם בחכ' יהי' בחי' שמחה כמו עכשיו בבינה ולכן יהי' בחי' ראי' גם בשבת וחדש. כי חדש ושבת שניהם בחי' חכ' רק שבת ח"ע וחדש חכ"ת. ויש מעלה בחכ"ת כמשנ"ת בענין כי בזאת יתהלל כו' ולכן לשעבר הי' בחי' ראי' רק במועדים שהם בבחי' בינה בחי' שמחה. אבל לעתיד יהי' החידוש שגם בחדש ושבת בחי' חכמה יהי' ג"כ בחי' ראי' כנ"ל). והנה ארז"ל (מד"ר אחרי פ"כ סי' ב') עכשיו אין שמחה לישראל כ"א לעתיד שנאמר (תלים קמ"ט ב') ישמח ישראל בעושיו שמח לא נאמר אלא ישמח ל' עתיד וכן כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו עכשיו אלא לעתיד שנאמר (שם ק"ד) ישמח הוי' במעשיו. ישמח ל' עתיד. והיינו כי אעפ"י שגם עכשיו יש שמחה של מצוה. מ"מ אין השמחה בשלימות שלא יהי' בה נדנוד עצב (כ"א שמתערב עצב בה מצד הגוף כו'). וכן הקב"ה לא שמח בעולמו. אעפ"י דכתיב (דה"א ט"ז כ"ז) עוז וחדוה במקומו זהו למעלה דוקא אבל לא מצד העולמות כיון שעכשיו העלם והסתר שההנהגה הוא עפ"י מדה"ד שהוא מדת הצמצום וההסתר. אבל לע"ל ישמח הוי' במעשיו. וזהו ישמח אותיות משיח. אך היו"ט נק' מועדים לשמחה שיש מועדים שמתגלה בהם בחי' שמחה. והיינו שהמועדים הם כנגד ג' אבות שהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב שנאמר בהן בכל מכל כל (ב"ב ט"ז) ולכן בהמועדים מתגלה מעין בחי' שמחה שיהי' לעתיד והנה עד"מ המלך שלא בשעת שמחתו הוא צפון בהיכלו. אבל בשעת שמחתו מתגלה לעין כל. וכמו"כ ביו"ט שנק' מועדים לשמחה הנה השמחה גורם גילוי אלקות גם למטה בגשמיות עד שכאו"א הי' בנפשו בחי' ראי' ממש באלקות (משא"כ בשבת שאינו בחי' שמחה כ"א ענג). ולכן לעתיד שאז יהי' רק בחי' שמחה ישמח הוי' במעשיו. ע"כ יהי' מדי חדש בחדשו ושבת בשבתו ג"כ בחי' ראי' באלקות כמו עכשיו במועדים. ולכן לא כתיב מועדים בפסוק זה כיון שהמועדים א"ז רבותא שזה הי' גם קודם. כ"א החידוש והי' מדי חדש כו' ומדי שבת כו' יבא כל בשר להשתחוות לפני: ה יבא כל בשר להשתחוות לפני. הנה בבשר יש ב' פי'. א' למעליותא שבשר הוא בחי' גבוה בקדושה. ע"ד שארז"ל (סוטה ה' א') אדם לא כתיב בי' ונרפא. בשר כתיב בי' ונרפא שבשר הוא רך מורה על רכות ענוה ושפלות והנה כתיב (ישעי' ל"ג) ועוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה עיניך. מלך ביפיו תחזינה כו' הוא בחי' יראה פני הוי' אלקיך. וצ"ל תחלה עוצם עיניו מראות ברע וזהו בחי' בשר רך ועניו להיות סור מרע. וכמ"ש (איוב י"ט כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה דקאי על אברהם. שמתחלה כתיב שם ואחר עורי נקפו זאת. שהוא המילה הסרת הערלה שהוא ההתקשרות בתאוות גשמי' ונשאר רק בשר רך ועניו. ואח"כ ומבשרי אחזה אלוה נמצא שברית קדש יסוד נק' בשר שממנו נמשך גילוי אוא"ס במל' וזהו פי' ומבשרי אחזה אלוה וזהו ועל בריתך שחתמת בבשרינו. ברית הוא בחי' התקשרות ההמשכה והגילוי מאוא"ס ב"ה בכנס"י. וא"כ בחי' בשר זהו שמירת הברית וכמ"ש (ישעי' ס') ועמך כלום צדיקים ואמרו בזהר (ח"א דנ"ט ע"ב) בגין דנטרי ברית. ולכן יבא כל בשר דוקא להשתחוות לפני שע"י שמירת הברית שנעשה מרכבה לברית העליון יסוד עי"ז יזכה לבחי' יראה פני ה"א שהו"ע היחוד עליון שנמשך ע"י בחי' ברית העליון. ופי' הב' בבשר הוא לגריעותא. דהנה כתיב (יואל ג' א') אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם כו'. והענין דכתיב (בראשית ו' ג') לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר. כי תחלת הבריאה היתה כדי שיהי' דירה בתחתונים. ואח"כ כתיב לא ידון רוחי באדם. ידון הוא ל' נדן ונרתק שהאדם לא יהי' נדן לגילוי שכינה מחמת בשגם הוא בשר. לפי שנמשך אחר צרכי הגוף שנק' בשר לילך אחר תאוות גשמי'. וז"ש על המלאכים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב' י"א). פי' שאינם יכולים להתלבש בבחי' בשר דהיינו בגופים. ורק נשמות לפי שגבוהים יותר ממלאכים ע"כ הם דוקא יכולים להתלבש בבשר הגוף ולהפכו לה'. משא"כ המלאכים היו נפילים כמ"ש (בראשית ו' ד') הנפילים הי' בארץ והנה לעתיד כתיב (יחזקאל ל"ו כ"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר והיינו שיש ג"כ בחי' בשר בקדושה כמ"ש (נשא ז' פ"ז) כל הבקר לעולה וקאי על המלאכים י"ב בקר והים עליהם. בע"ח הוא מיסוד האש והיינו רשפי אש והתלהבות לאלקות זהו למעלה בחי' בשר. ולכן כל הבקר לעולה. פני ארי' פני שור בשר בהמה ולכן הם לעולה שיהי' על ידם עליית המל' מבי"ע לאצי'. והנה כתיב עצם מעצמי. שכינתא עילאה ובשר מבשרי. שכינתא תתאה (זח"א כ"ו ע"א). וז"ש אלעתיד ונתתי לכם לב בשר ע"ד הבשר שלמעלה. וכן גם משה רבינו נק' בשר כמשארז"ל (חולין קל"ט ב') ע"פ בשגם הוא בשר. בשגם זה משה. ומ"מ הי' בשרו באופן גבוה מאד שהרי הי' עם ה' מ' יום לחם לא אכל כו'. ולכן כתיב אשפוך רוחי על כל בשר היינו מה שבבחי' בשר דעכשיו כתיב לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר אבל בבחי' בשר דלעתיד כתיב אשפוך רוחי על כל בשר. בשפיכה דהיינו בריבוי מאד. ולכן ונבאו בניכם ובנותיכם שכולם יהי' נביאים. משא"כ לשעבר היו הנבואה רק ליחידים. וע"ז כתיב יבא כל בשר להשתחוות לפני השתחוואה הוא ג"כ המשכה וזהו אמר הוי' שימשיכו בשם הוי' והיינו מבחי' שם הוי' דלעילא:
ו ועפ"י משנ"ת בדרוש זה יש לבאר ענין ובראשי חדשיכם. דפי' בזהר (פנחס רמ"ח ע"א) שכל חדש יש לו שני ראשים. תרין ראשין אית לה לסיהרא יעקב ויוסף. והענין כי בשבת כתיב ונסכה ל' נקבה שהדיבור הוא בחי' מקבל מהמדות כי בשבת הוא היחוד עליון מבחי' סוכ"ע בבחי' ממכ"ע. וזשארז"ל כל עיסקא דשבתא כפול פי' כפול היינו ההתחברות דבחי' סוכ"ע וממכ"ע. ולכן אומרים בשבת טוב להודות. פי' טוב הוא בחי' צדיק שעל ידו ההתחברות דסוכ"ע וממכ"ע. והנה היחוד עליון מאוא"ס הסוכ"ע בבחי' מל' ממכ"ע צ"ל ע"י המדות דוקא. ועפי"ק נק' זווג זו"נ. פי' ז"א היינו מה שאוא"ס ב"ה מתצמצם ומתלבש בבחי' כמראה אדם כדי שיוכל להיות השפעת גילוי אוא"ס במקור הנשמות ובבי"ע כו'. ועד"מ למטה השפעת השכל שע"י הדיבור הוא רק הארה בעלמא מהשכל. אבל ע"י יחוד גשמי דדו"נ נמשך השפעה מעצמיות ומהות כח החכמה ממש ונעשה הולדה דבר חדש. וכמו"כ למעלה שע"י המדות דז"א שהם בחי' כלים נמשך השפעה מעצמיות אוא"ס בבחי' מל' להיות לידת נשמות חדשות. פי' נשמות חדשות היינו התגלות אור חדש בבי"ע שהוא בחי' גילוי אצי' ממש בבי"ע ולכן בשבת הדיבור מקבל מהמדות לפי כי בשבת הוא יחוד עליון והיחוד צ"ל ע"י המדות דז"א דוקא והנה בר"ח יש בחי' שאינה בשבת. והיינו מה שהדיבור בחי' מל' מקבלת בעצמה מח"ע שלא ע"י ז"א. והיינו לפי כי בר"ח הוא יו"ט של הלבנה לכן אזי נמשך בהלבנה מעין כמו שהי' קודם מיעוט הירח דכתיב שני המאורות הגדולים שווין בקומתן. והנה בחי' זו דשבת שהדיבור מקבל מהמדות דהיינו היחוד עליון יש בר"ח ג"כ שהרי י"ב ר"ח הם כנגד י"ב צירופי הוי' ולעיל נת' שהם ג"כ י"ב בקר דבריאה שהם מבחי' י"ב אותיות דמילוי שם אד'. והיינו כי ר"ח הו"ע יחוד הוי' ואד' שבכל חדש נמשך ומתגלה צירוף א' משם הוי' באד'. שהרי כל עיקר ר"ח מולד הלבנה היינו מה שהלבנה מקבלת אור מהשמש. ונק' ג"כ למעלה יחוד שמשא וסיהרא שהו"ע זווג זו"נ וא"כ יש בר"ח ג"כ היחוד עליון שהדיבור מקבל מהמדות. ורק שיש בר"ח עוד בחי' (מה שאינה בשבת) שהדיבור בחי' מל' מקבלת מוחין מחכמה עצמה שלא ע"י ז"א (וא"ז נק' יחוד כו'). ודוגמא לזה מענין ברכת חתנים שבברכה הששית נאמר משמח חתן וכלה. שהכלה מקבלת השמחה מהחתן. והנה כלה היא כנסת ישראל כלתה נפשי כו' וחתן חות דרגא זהו בחי' יחוד העליון השפעה וגילוי אור אין סוף ב"ה בבחי' כנסת ישראל שנק' כלה. ואחר כך בברכה הז' דקאי אלעתיד נאמר משמח חתן עם הכלה. הכלה תחלה. שהכלה בעצמה מקבלת ממקום שהחתן מקבל. ומכל מקום כיון שנק' חתן וכלה הרי יש בחי' יחוד עליון גם כן שהכלה מקבלת מהחתן. ורק שיש עוד בחי' מה שהכלה תקבל בעצמה שלא ע"י החתן. וכמו"כ בר"ח יש גם כן שני הבחי'. וזהו ובראשי חדשיכם תרין ראשין אית לה לסיהרא בר"ח. יעקב ויוסף. יעקב יו"ד עקב זהו מה שנמשך בחי' יו"ד ח"ע עצמה בעקב שהיא המל' סופא דכ"ד שלא ע"י המדות דז"א. ובחי' יוסף צדיק עליון יסוד ז"א שעל ידו היחוד זהו הבחי' הב' דהיינו היחוד עליון שנמשך במל' שזהו הבחי' מה שהמל' מקבלת על ידי המדות דוקא. שהמדות נק' בשם דכר ומשפיע והמל' נק' בשם נוק' מקבל כו' ולכן כתיב ובראשי חדשיכם תקריבו כו' פרים כו' שנים כו' זהו כנגד ב' הבחי' שיש במל' בכל ר"ח כנ"ל:
סליק ספר דברים: