מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות על ראש השנה
ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש וגו' יום תרועה יהי' לכם ועשיתם עולה וגו'. בפ' פנחס כ"ט א'. ובפ' אמור כ"ג כתיב בחדש השביעי באחד לחדש וגו' זכרון תרועה מקרא קדש. וצ"ל השינוי שבפ' פנחס כתיב יום תרועה אחר מקרא קדש. ובפ' אמור כתיב מקרא קדש אחר זכרון תרועה. ואי' בירושלמי (פ"ד דר"ה ה"ח) כדי ללמד שבר"ה השני מתקיע. דהיינו בתפלת המוספין. ולכן בפ' פנחס דכתיב אח"כ ועשיתם עולה שהוא קרבן מוסף כתיב יום תרועה לבסוף אצל ועשיתם עולה משא"כ בפ' אמור שלא נאמר אח"כ ועשיתם עולה כתיב זכרון תרועה מקודם ואח"כ מקרא קדש. וברבות (אמור פכ"ט סי' ו') אמרו באחד לחדש זה אברהם דכתיב אחד הי' אברהם (יחזקאל ל"ג). זכרון תרועה זה יצחק שנאמר (בראשית כ"ב) וירא והנה איל. שהשופר של איל אילו של יצחק. מקרא קדש זה יעקב שנאמר (ישעי' מ"ח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. וא"כ בפ' פנחס דכתיב מקרא קדש אחר באחד לחדש היינו שנכתב יעקב אצל אברהם. וצ"ל זה. והנה ארז"ל (סוף פב"ת דר"ה) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר וצ"ל ענין המשכת בחי' מל' ע"י שופר דוקא. הנה כתיב (תלים קמ"ה) מלכותך מלכות כל עולמים. פי' עולם לשון העלם. דהנה ארז"ל (פדר"א פ"ג) עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. פי' עד שלא נבה"ע היינו קודם שנברא עולם הבריאה הי' הוא עצמיות המאציל ושמו היינו שם הוי' כללות הע"ס דאצי' בלבד שלא הי' שום דבר נפרד מאלקות. כי באצי' הכל אלקות ממש וכדי שיתהוו עולמות הנבראים דבי"ע שיהי' נראה יש ודבר נפרד הוצרך להיות צמצום והעלם בשפע אוא"ס ב"ה שלא יהי' רק גילוי מד מלכותו ית' לבד. דהיינו שלא יתגלו בחי' העליונות שלמעלה מבחי' מל' כ"א רק מדת מל' לבד. שאם הי' הגילוי מבחי' ח"ע כח מ"ה הי' רק ביטול בתכלית ולא הי' מתהוה כלל בחי' עולם ו"ק. וכשהי' מתגלה מדת חסד עליון שהוא עד"מ למטה בנפש אהבה השפעה בבחי' קירוב בדרך עו"ע אעפ"י שהי' מתהוה בחי' עולם ו"ק אך היו בטלים במציאות כמו דקמי' כל"ח כו' ולכן כדי שיתהוו ו"ק דעולמות הנבראים שנראה ליש ודבר נפרד הוצרך להיות צמצום שלא יתגלו הט"ס העליונות שלמעלה מבחי' מל' כ"א רק מדת מל' לבד שמדה זו היא רק הארה בעלמא ונק' שם ה' כו'. וגם הארה זו היא בבחי' רוממות והתנשאות שהו"ע הסתלקות האור והגילוי לא להאיר בפנימיות כ"א רק בבחי' מקיף והעלם. לכן מבחי' זו יוכל להתהוות יש מאין דבר נפרד כו'. והנה צמצום והעלם זה אינו אלא לגבי העולמות אבל לגבי הקב"ה אין שום שינוי ח"ו וכמ"ש גם חשך לא יחשיך ממך. דהיינו החשך דמדת לילה. כי אצי' נק' מדת יום ששם מאיר שמש הוי' איך הוי' אחד כו'. ובי"ע נק' מדת לילה ששם העלם והסתר שם הוי' כו'. והנה העלם זה הוא רק לגבי העולמות שנק' עולם ל' העלם אבל קמי' ית' גם החשך דמדת לילה דבי"ע אין מחשיך כלל. כי מיוחדים עמו בתכלית היחוד כמו אצי' ממש שאין שום דבר נפרד מאלקות כלל וז"ש לך יום אף לך לילה וארז"ל (ב"ר פ"ו סי' ג') מה היום ברשותך כך הלילה ברשותך. דלכאורה א"ז מובן כלל מהיכא תיתי לומר שהיום ברשותו יותר מלילה. אלא הענין כי מדת יום זהו עולם האצי' עולם האחדות דאיהו וגרמוהי חד בהון. ומדת לילה זהו בי"ע דכתיב ומשם יפרד עלמא דפרודא. ולכן לך יום אף לך לילה. שגם הלילה ברשותך. דהיינו שקמי' ית' גם בי"ע מיוחד עמו בתכלית היחוד כו'. כמו אצ'. ועוד הו"ע גם חשך לא יחשיך ממך כמ"ש (תלים ק"ד) תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. וארז"ל במס' ב"מ (פ"ג ע"ב) תשת חשך ויהי לילה זה העוה"ז שדומה ללילה בו תרמוש כל חיתו יער אלו רשעים שבו שדומין לחיות שביער. ופירש"י שמניחין להם יכולת להלוך ברשעם. וכמ"ש בתניא (פ"ו) שמעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו. והנה ענין תשת חשך כו' זהו כמ"ש בתניא שהשפעת החיות בעוה"ז הוא ע"י לבושי ק"נ שנק' לבוש שק המחשיך ומסתיר אלקות לגמרי עד שאין נראה כלל החיות אלקות כ"א שנראה רק טבע עולם כמנהגו נוהג. וזהו גם חשך לא יחשיך ממך דהיינו בחי' תשת חשך ויהי לילה כו'. שגם החשך היותר אחרון דעוה"ז הגשמי אין זה חשך והעלם כלל קמי' ית'. וכמאמר אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון. אתה הוא ראשון הוא התגלות יחודו האמיתי ית' בבחי' כ"ע. ואתה הוא אחרון היינו סיום התלבשות אור הקו בבחי' מל' דמל' דעשי' שמהוה עוה"ז הגשמי. שגם במל' דמל' דעשי' מלובש אור הקו. וקמי' ית' גם מל' דמל' דעשי' מיוחד עמו בתכלית כמו כ"ע. וזהו אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון בשוה ממש. ומבלעדיך אין לנו מלך שגם מל' דמל' דעשי' אין זה מבלעדיך ח"ו. כ"א הכל מיוחד עמך בתכלית. וזהו המלך המרומם לבדו מאז. פי' שהוא בבחי' לבד כמאז וקודם שנבה"ע. אעפ"י שמלכותך מלכות כל עולמים. אך הענין שיש הפרש בין מלך למלכות. מלכות הוא התפשטות רוממותו והתנשאותו על המדינה להיות שמו נקרא עליהם. ומלך או מלכא הוא עצם גוף המלך בעצמו. וכמו"כ עד"מ המבדיל כו' גם למעלה נק' מלך אור אין סוף ב"ה המלובש במדות עליונות דז"א דאצילות שלמעלה מגדר התפשטות אור וחיות בבי"ע (כמ"ש זח"ג ר"ל ע"א איהו מלך כו'). ולכן המלך המרומם לבדו גם עכשיו כמו עד שלא נברא עולם הבריאה שהי' הוא ושמו בלבד כו'. ומה שנמשך גילוי מדת מלכותו ית' הוא כמ"ש הוי' מלך גאות לבש שנתלבש בלבוש גאות להיות מלך שמו נקרא שכך עבר"צ ית' להעלים ולהסתיר אור ושפע א"ס ב"ה בכדי שיתהוו עולמות הנבראים להיות נראה יש ודבר נפרד. ובירידות והשתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שישתלשל ויתהוה עוה"ז הגשמי שהוא תכלית החשך כפול ומכופל הסתר אלקות לגמרי. והנשמות ירדו למטה לעוה"ז להתלבש בגופים גשמיים. לקבל עליהם עומ"ש ועומ"צ בעוה"ז הגשמי. בכדי שיהי' חל עליהם בחי' מלוכה ויהי' המאציל ית' מלך על עם כמ"ש כה אמר ה' מלך ישראל וזהו כשעלה ברצוה"פ אנא אמלוך שזהו באמת רצוה"ע ב"ה למעלה מעלה מגדר בחי' חכמה וטעם. כי עפ"י חכמה אין שייך כלל רצון וענג מבחי' מלוכה כיון שקמי' ית' כל"ח ואין שום צמצום והעלם כלל. והוא לבדו הוא כמו עד שלא נבה"ע בשוה וכנ"ל. רק כיון שלפי ידיעתינו שלנו נדמה ונראה יש ודבר נפרד וכש"כ מצד החשך דעוה"ז הגשמי. ע"כ לפי ידיעתינו ודאי שייך וחל עלינו בחי' מלוכה להיות הקב"ה מלך ישראל. ע"כ עבר"צ ית' אנא אמלוך שיומשך רצון וענג בבחי' מלוכה כזה כו'. והנה בתחלת בריאת העולמות הי' המשכת הרצון לגילוי מדת מלכותו ית' בדרך אתעדל"ע מצ"ע מצד כי חפץ חסד. ועכשיו באתעדל"ת תליא כו' וזהו"ע ר"ה שצריך להמשיך בנין המל' מחדש. דהיינו שיומשך רצון וענג בבחי' גילוי מדת מלכותו ית' מהמקור ושרש דהיינו מבחי' מל' דא"ס ב"ה מה שעבמחה"ק אנא אמלוך. וזהו מלכותך מלכות כל עולמים שצריך להמשיך גילוי מדת מלכותו ית' מהמקור דהיינו מבחי' מלכותך. עד"ה קול דודי אך זהו המשכת פנימיות המל'. כי חיצוניות המל' שמחי' חיצוניות העולמות בבחי' הסתר אין בזה שינויים וא"צ להמשיך ע"י אתעדל"ת וענין המשכת גילוי מלכותו ית' ע"י אתעדל"ת זהו המשכת פנימיות המל' כדי שיהי' גילוי אלקות בעולמות. וכמ"ש בקי"ס ה' ימלוך לעולם ועד (שמות ט"ו) שאזי דוקא נתגלה פנימיות מדת מלכותו. והיינו כשהי' גילוי אלקות להיות הפך ים ליבשה. ואמרו זה אלי כו' וכמו המלך שעוקר את זה ומיישב את זה כו' והנה בכל ר"ה צריך להמשיך מחדש גילוי פנימי' המל' מהמקור. וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. עליכם דוקא משום שזהו המשכת פנימיות על נש"י לבד. ובמה בשופר. דהנה ארז"ל (ר"ה א') באחד בתשרי ר"ה לשנים לשמיטין וליובלות וענין יובל כתיב וקדשתם את שנת החמשים כו'. שיש מ"ט שע"ב ובחי' שעה"נ שלמעלה מהם. וכמ"ש (בת"ז סוף תיקון כ"ב) כ"ע דא איהו שלימו דחמשין שע"ב. נמצא ששעה"נ זהו בחי' כ"ע ממש. ולכן נק' יובל לשון לך יובילו מלכים שי. והיינו שמוביל ומעלה לעצמות אוא"ס ממש. והנה השופר נק' יובל כמ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר. וא"כ השופר ממשיך ג"כ מבחי' שעה"נ שהוא כ"ע ממש. וזהו ובמה בשופר שעל ידי השופר ממשיכים גילוי מדת מלכותו ית' מהמקור בחי' כ"ע מלכותך כנ"ל: ב ולהבין ביאור ענין זה מה שהשופר נק' יובל שמעורר וממשיך מבחי' כ"ע הנה כתיב (תלים ק"ל) ממעמקים קראתיך הוי'. ממעמקים שיש ב' עומקים עומקא דכולא ועומקא דבירא עומקא דכולא הוא מלמעלמ"ט ועומקא דבירא מלמטלמ"ע. דהיינו ע"י שיעמיק בלבו ענין המרירות מחמת ריחוקו מה'. עי"ז בא לבחי' עומקא דליבא בחי' פנימיות הלב שלמעלה מהחכמה והדעת. כי חיצוניות הלב נמשך מהחכמה והדעת. ולכן יכול להתלבש באותיות הדיבור כי הדיבור שרשו מהחכמה. אבל פנימיות הלב שלמעלה מהחכמה אין יכול להתלבש באותיות הדיבור כ"א שנעשה צעקת הלב כמ"ש צעק לבם בחי' קול פשוט. וזה נק' עומקא דבירא כמו הבאמ"ח שנובע מלמטלמ"ע. כמו"כ בחי' עומקא דליבא הוא מלמטלמ"ע ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה. ועי"ז נמשך אח"כ עומקא דכולא מלמעלמ"ט שהוא בחי' עומק העליון שלמעלה מבחי' תכ"ע וכמו עשרה עומקים. כי יש ע"ס. אך בחי' הע"ס כמו שהם כלולים בעצמות אוא"ס בחי' עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד זהו ענין העשרה עומקים. וזהו ממעמקים קראתיך הוי' כי בשם הוי' נעשה פגמים וכמו אם פגמתי באות יו"ד כו' ולכן כדי להיות מילוי הפגמים בשם הוי' צריך להמשיך מבחי' אנת הוא שלימותא דכולא. וזהו ממעמקים קראתיך הוי' שע"י עומקא דבירא שמלמטלמ"ע נמשך עומקא דכולא מלמעלמ"ט להיות קראתיך הוי' מחדש כו'. וזהו"ע השופר תקיעה קול פשוט שהוא בחי' עומקא דליבא עומקא דבירא בחי' קול פשוט שאין יכול להתלבש בדיבור שעי"ז נמשך מבחי' עומק העליון דעצמות המאציל למלאות הפגמים שבשם הוי'. ולהמשיך מבחי' מלכותך מל' דא"ס ב"ה רצון וענג בבחי' מלוכה דבחי' מלכות כ"ע. וזהו הענין שהשופר נק' יובל לפי שממשיך מבחי' כ"ע מלכותך:
והנה תקיעה תרועה תקיעה אי' בזהר (ח"ג רל"ב א') שזהו בחי' ג' אבות אברהם יצחק יעקב וצ"ל מה שייך תקיעה לאברהם. הנה כתיב בחדש השביעי באחד לחדש ואמרו ברבות (אמור פכ"ט סי' ט') כל השביעין חביבין. והראי' משבת שהוא יום השביעי ע"כ הוא שבת להוי'. וכתיב ויברך אלהים את יום השביעי. וכן משה שהוא דור שביעי לאברהם ע"כ ומשה עלה אל האלהים. וכמו"כ תשרי לפי שהוא חדש השביעי הוא גבוה יותר. אעפ"י שניסן הוא חדש של גאולה יצימ"צ. אך כל ענין יצימ"צ הוא רק כדי לבוא למ"ת. וז"ש בעשה"ד אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ. וענין מ"ת הוא התגלות שם הוי' ממש. וז"ש וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם. וע"י יצימ"צ זכו למ"ת שהוא גילוי שם הוי' כי רמ"ת מ"ע בו"ה ול"ת בי"ה. וזהו"ע ניסן התגלות שם הוי' ע"י תומ"צ. אך כשפוגמים בשם הוי' וצ"ל מילוי הפגמים מלמעלה משם הוי' זהו"ע תשרי חדש השביעי שאזי מתגלה בחי' ממעמקים להיות קראתיך הוי' מחדש ע"י תשובה. כי תשובה מגיע למעלה יותר מתומ"צ כמארז"ל (ע"ז י"ז א') יש קונה עולמו בשעה א' כו'. ולכן מעלת תשרי שהוא חדש השביעי זהו גבוה יותר מניסן. כי בתשרי לפי שהוא שביעי מתגלה בו בחי' עומק העליון דעצמות אוא"ס כדי למלאות הפגמים שבשם הוי'. וזהו באחד לחדש. וארז"ל זה אברהם שנאמר אחד הי' אברהם. והנה איתא במד"ר (בראשית פי"ד סי' ו') שאברהם נק' האדם הגדול בענקים והוא גבוה יותר מאדם שנקרא רק אדם הראשון. ומקשים שם ברבות דא"כ למה לא נברא אברהם להיות אדה"ר ותירצו שם כדי שאם יחטא אדה"ר יהי' אברהם מתקן אותו. כי אברהם תיקן חטא דעה"ד. וצ"ל מה שאברהם נק' האדה"ג בענקים. והנה רש"י פי' על בני ענק שמעניקים את השמש בגבהותן. שנראה כאלו הם נוקבים את המגן של השמש. אך זהו בלעו"ז שנק' נפילים שנפלו בשבה"כ. אך להבין בתי' זו באברהם. הענין דכתיב כי שמש ומגן הוי' אלקים. שם הוי' נק' שמש כמו השמש מאיר רק זיו ממנו ולכן אין שום שינוי בעצם השמש כלל. כמו"כ שם הוי' הוא בחי' אני הוי' ל"ש כי מה שמהווה הוא רק ע"י הארה בעלמא. ושם אלקים נק' מגן ונרחק המסתיר כו'. וזהו האדה"ג בענקים שמעניק השמש היינו לפי שממשיך מלמעלה יותר מבחי' שמש הוי'. ולכן הוא גבוה מאדה"ר. ראשון זהו בחי' חכמה שנק' ראשית חכ' ויש לזה שני ושלישי כו'. בחי' סדר השתלשלות והיינו בתי' שמש הוי' מקור ההשפעה שמאיר בעולמות. שמש הוא יסוד אבא. אבל האדה"ג בענקים. שנק' גדול ומעניק השמש זהו למעלה מבחי' חכ"ע שנק' ראשית דהיינו למעלה מסדר השתלשלות. עי' זח"ב דקפ"ט ע"ב מאן ראש ההרים דא אברהם סבא ופי' הרמ"ז ת"ע שנק' סבא (כי עתיקא נק' סבא דסבין) וכמשנ"ת בפי' ונשא מסט' דאברהם. ולפמשנ"ת כאן י"ל למעלה מהתכ' כי בחי' אדה"ג בענקים הוא א"א שמלובש בו עתיק יומין וזהו אברהם סבא. וזכה לזה אברהם לפי שנתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולם. שהם כנגד ע"ס עליונות. וא"כ ע"י שעמד בכל העשר נסיונות הגיע למעלה מבחי' ע"ס דהיינו בבחי' העומקים דע"ס. וגם ע"י הביטול שלו שהי' בתכלית כמ"ש ואנכי עפר ואפר. ולכן הי' בעל חסד גדול לפי שהי' מחזיק עצמו רק כשיריים ומותר בעולם ולכן הכל טובים ממנו. וע"י הביטול שלו הגיע לעצמות אוא"ס ב"ה דכולא קמי' כל"ח. וכיון שהי' כל"ח ע"כ הי' קמי' ממש כו'. וגם ע"י החסד שלו שמצד הביטול האיר בו בחי' ורב חסד שמצד הגדולה בחי' וגדל חסד. וזהו האדם הגדול כו' וזהו בחדש השביעי באחד לחדש זה אברהם שלפי שהוא חדש השביעי ע"כ מתגלה בו בחי' באחד לחדש מדרגת אברהם בחי' האדה"ג בענקים שמעניק השמש שלמעלה משם הוי' כו' גם אחד גימט' יגת"ד אחד הי' אברהם. ואברהם זקן. וע"י גילוי זה הוא מילוי הפגמים שבשם הוי' כנ"ל. והנה כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. כמו אחד הי' אברהם. כי מדרגות האבות הוא ירושה לבנים כי בחי' האבות מוכרח להיות אצל כאו"א וא"כ כאו"א מישראל יכול לבוא לבחי' א' הי' אברהם בחי' באחד לחדש והיינו ע"י שופר תקיעה קול פשוט בחי' עומקא דליבא שלמעלה מהחכ' כנ"ל שעי"ז ממשיכים בחי' אחד הי' אברהם האדה"ג בענקים שלמעלה מבחי' ח"ע שנק' אדה"ר. וזהו שתקיעה הוא כנגד אברהם כנ"ל. וזהו תקעו בחדש שופר שע"י השופר הוא בחי' תקעו בחדש פי' לתקוע ולהמשיך בחדש השביעי גילוי בחי' באחד לחדש כנ"ל. וזהו סלח לנו אבינו כי חטאנו דלכאורה אינו מובן מהו כי חטאנו וכי זה הוא נתינת טעם אל הסליחה והול"ל סלח לנו אבינו על אשר חטאנו אך עם הנ"ל יובן שלפי שחטאנו וחסרנו המשכת השתלשלות אוא"ס ב"ה במצותיו ותורותיו לכך סלח לנו לעורר מקור הרחמים והסליחות הוא גילוי רצוה"ע ב"ה שלמעלה מסדר השתל' כדי למלאות כל החסרונות. והיינו בחי' רעדכ"ר שבחי' זו נמשך ע"י השופר. והענין כי רצוה"ע יש לו ב' בחי'. הא' המלובש בחכ' שהוא ראשית ההשתלשלו' שבחי' רצון זה נמשך ע"י תומ"צ שהן הן רצוה"ע ב"ה המלובש בחכמה דאורייתא מחכ' נפקת והוא נמשך ע"י מעלת ומדרגת צדיקים גמורים המקיימים תומ"צ כל ימיהם מעולם ולא פגמו בהם ח"ו. והב' הוא בחי' רצוה"ע שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי' חכ' והוא בחי' גלגלתא עד"מ דג' חללי דגלגלתא הם משכן חו"ב ודעת. ועצם החופף על כל המוחין שאינו משכן המוחין כלל הוא נק' גלגלתא כך עד"מ בחי' רצון זה הוא למעלה מעלה ממשכן חב"ד. והוא המתגלה בבע"ח ע"י עומקא דליבא שהוא ג"כ בחי' רצוה"ע בנפשו דהיינו למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת והוא בחי' רעו"ד שע"י רצון זה העליון למעלה מעלה מהשתלשלות המתגלה בנפשם מתמלא כל החסרונות והפגמים שבביטול מ"ע שיסודתם בהררי קדש מחכ"ע. וכמשל הנהר הנחרב ויבש שכשרוצין למלאותו חופרין בעומק במעין ומקור הנובע שעי"ז חוזר ומתמלא הנהר כך ע"י גילוי בחי' רצוה"ע ב"ה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות מתמלא ומשלים כל החסרונות והפגמים. וזהו ממעמקים קראתיך הוי'. שע"י בחי' ממעמקים. קראתיך להיות המשכת הוי'. מאחר שנתגלה בחי' המקור והמעין הנובע:
ג מקרא קדש זה יעקב. דהנה כתיב (ישעי' כ"ט) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. וכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וכו' נכתב יעקב תחלה. ובמד"ר (בחקתי פל"ו סי' ד') רבנן אמרי כל עצמו של אברהם לא נברא אלא בשביל יעקב. ולכאורה תמוה הרי אברהם נק' האדה"ג בענקים ואיך שייך לומר שנברא רק בשביל יעקב. ואיתא במד"ר (שם) תירוץ ע"ז כי כל מעלת אברהם הוא מ"ש כי ידעתיו כו' ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט וכתיב משפט וצדקה ביעקב כו'. והענין כי פי' דרך הוי' הוא כמו ממעמקים קראתיך הוי' שמבחי' עומק העליון דאוא"ס יומשך גילוי שם הוי' ואעפ"י שהגילוי הוא מבחי' עומק העליון מ"מ צ"ל הגילוי ע"י צמצום היו"ד דשם הוי'. כי הצמצום תכליתו חסד כו' וכמו"כ פי' דרך הוי' כי הוי' זהו בחי' גילוי להאיר למטה. אבל פי' דרך הוי' זהו ההמשכה מעצמות אוא"ס בשם הוי'. וגם שיהי' דרך להמשכת גילוי שם הוי' למטה שיהי' דירה בתחתונים שיומשך הגילוי מרכ"ד עד סוכ"ד. וזהו לעשות צדקה. כמו הצדקה הוא להחיות רוח שפלים שעני חשוב כמת. וכש"כ בחי' דרך הוי' שהוא המשכת בחי' חיי עולם מעצמות אור אין סוף. וכמו עולם התחי'. (וכמ"ש אלה המצות כו' וחי בהם. זהו ודאי בחי' צדקה. וע"י הצדקה שלמטה ממשיכים הבחי' צדקה שלמעלה שהו"ע דרך הוי'. ולבחי' צדקה זו צ"ל משפט. כי בההשפעה שמבחי' חיצוניות המל' אין שייך משפט שהכל יכולים לקבל. אבל בהשפע שמפנימיות המל' כתיב עונותיכם מבדילים כו' לכן המשפט אם הוא ראוי לקבל פנימיות השפע. דהיינו אם למטה המשפט כדבעי ע"ד צדיקים יצ"ט שופטן כו' משא"כ בינונים זו"ז שופטן והנה המשכה זו דבחי' צדקה ומשפט שהמשיך אברהם זהו רק למעלה (בג"ר. וזהו בחדש השביעי באחד לחדש שבחי' באחד לחדש זה אברהם מתגלה רק בחדש השביעי בינה) ואח"כ להיות מקרא קדש שיומשך הגילוי למטה זהו ע"י יעקב דוקא. דהנה יעקב אותיות יבקע. וכתיב (ישעי' נ"ח) אז יבקע כשחר אורך. כמו השחר שבוקע חשך הלילה להיות אור כמו"כ כתיב ישת חשך סתרו. אוא"ס שלמעלה מהשגה בחי' אתה הוי' לבדך ולמחתב"כ זהו בחי' חשך העליון. ויעקב זהו הבקיעה. שמבחי' חשך העליון דישת חשך סתרו יומשך בחי' אור וגילוי למטה ובכל עולם הוא בחי' יעקב אותיות יבקע שבוקע את החשך להיות מאיר גילוי אלקות דירה בתחתונים כו' וזהו משפט וצדקה ביעקב כו' שבחי' משפט וצדקה דאברהם נמשך בגילוי למטה ע"י יעקב דוקא. וזהו באחד לחדש זה אברהם מקרא קדש זה יעקב. שבחי' קדש העליון דאברהם בחי' האדה"ג בענקים יהי' בבחי' קריאה והמשכה בגילוי למטה זהו ע"י יעקב דוקא. ולכן נכתב יעקב אצל אברהם דוקא:
ד יום תרועה יהי' לכם וארז"ל (ר"ה כ"ט) ואפי' בשבת וצ"ל מהו הרבותא הלא תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה. וא"כ מה צריך לימוד ואפי' בשבת והענין כי תרועה מתרגמי' יבבא שהוא בכי' ויללה כו'. והנה שבת הוא בחי' וקראת לשבת ענג. שהוא בחי' תענוג. ענ"ג ר"ת עדן נהר גן שכל אלו הבחי' מתגלים בשבת ולכן הוא תענוג מאלקות ישבעו ויתענגו מטובך. והיינו להיות שמחה של מצוה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ע"י שמתבונן איך שיפה שעה אחת בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב וגם התענוג משבת כי שם הוי' הוא בחי' אני הוי' ל"ש. וכתיב סוד הוי' כו' שהוא בחי' סוד מוסתר ונעלם מהעולמות ובשבת הוא מתגלה להיות אז תתענג על הוי'. ומה שמצוה לענגו בגשמיות זהו לפי שענג הגשמי הוא כלי להשראת ענג העליון. והנה ענין תרועה יבבא שהוא בכי' ויללה זהו ע"ד עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. והבכי' שלהם אינו על העונשים דגיהנם שה"ז תיקון להם כ"א הבכי' הוא על ריחוקם מגילוי זיו השכינה שבג"ע. וזהו דוקא כשמעמיקים להם גיהנם שזהו סוף המירוק שאזי מתלבנת מחובהא כפרזלא דאתלבנת בנורא. ואזי יכולים לבכות על ריחוקם מאלקות ועי"ז הם עולים מגיהנם. משא"כ מקודם כשמלובשים בלבושים צואים של העונות עבירה מלפפתו אזי אין יכולים לבכות על ריחוקם מאלקות. ואם כן הוא הבכי' על הריחוק מזיו השכינה שבג"ע שהוא רק זיו והארה. זיו תורתן ועבודתן. כש"כ שיש לבכות יותר על מה שפוגמים בתומ"צ ונעשים רחוקים מעצמותו ומהותו ממש. וזהו הבכי' ויללה דשופר. ולכן הייתי אומר שזהו אסור בשבת כיון ששבת הוא רק בחי' תענוג כו' ולכן צריך לימוד יום תרועה כו' ואפי' בשבת אך זה גופא צ"ל דא"כ מפני מה מותר. והענין דכתיב שבת שבתון הוא לכם ועניתם כו'. והיינו כי יוכ"פ הוא בחי' עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'. דהנה כמו שיש למטה אכילה כמו"כ יש למעלה ג"כ אכילה. וכמ"ש בזהר (ח"ג ד' ע"א) אכלו ריעים לעילא. אך הנה כתיב באתי לגני. דוקא. אזי אכלתי כו'. אבל באתרי' לאו אורחי' למיכל (שם רמ"ב א'). כי אכילה הוא מחבר הנשמה עם הגוף. והיינו לפי שהגוף אינו בערך הנשמה כלל. ע"כ צריך למאכל המחבר. משא"כ לע"ל דכתיב (ישעי' נ"ח) והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ שיזדכך הגוף עד שיהי' קרוב למדרגת הנשמה ע"כ לא יהי' נצרך למאכל המחבר. וכמו"כ למעלה יש כמה מדרגות שבבחי' ע"ס דאצי' שהכלים אינן בערך האור ע"כ נצרך לבחי' אכילה כו' אבל למעלה מאצי' שאין שם התחלקות או"כ (שהכלים כמו האור. והו"ע ע"י וא"א שנחשבים לכתר א') ע"כ הוא למעלה מבחי' אכילה. והנה ביוכ"פ מאיר פנימיות הת"ע שלמעלה מבחי' אכילה ע"כ ועניתם כו'. כי שבת הוא חיצוניות לגבי יוכ"פ (כי שבת הוא המשכת והתגלות התענוג שבשם הוי' וכמ"ש שבת להוי' היינו גילוי התענוג שבסדר השתלשלו' שהו"ע אורות המוגבלים בכלים. וע"כ מצוה לענגו באכילה שהענג הגשמי הוא כלי לענג הרוחני. אבל יוכ"פ הוא המשכת תענוג הפשוט מקור התענוגים למעלה מגדר או"כ וע"כ אין בו אכילה כו'). והנה כתיב (תלים ק"ל) כי עמך הסליחה. וארז"ל (ילקוט עפ"ז בשם הפסיקתא. מ"ר אמור פ"ל סי' ז') הסליחה מופקדת אצלך מר"ה. וגילוי' ביוהכ"פ. וזהו למען תורא. וא"כ בר"ה מאיר ג"כ בחי' שבת שבתון. וזהו"ע באחד לחדש זה אברהם שנק' האדה"ג בענקים. שיש אנפי רברבא ואנפי זוטרא. ואדה"ג הוא בחי' אנפי רברבא. והיינו כי אית חסד דאיקרי חסד עולם. ואית חסד דאיקרי ורב חסד וזהו האדה"ג. ומבחי' ורב חסד נמשך סליחת העונות להיות נושא עון וכיון שבחי' זו מאיר בר"ה שזהו באחד לחדש ולכן ארז"ל שהסליחה מופקדת מר"ה. והנה כמו ביוכ"פ שהוא בחי' שבת שבתון ע"כ ועניתם כו'. כמו"כ בר"ה שמאיר ג"כ בחי' זו לכן מותר בבכי' ואפי' בשבת. לפי שהמשכת בחי' מלכותך שע"י השופר הוא מקור התענוגים עצמות התענוג הפשוט שלמעלה מגילוי הענג ולכן הקול שופר מטיל חרדה. וגם כי הבכי' זהו תשובה שמגיע למעלה מבחי' שבת. ולכן יום תרועה כו' ואפי' בשבת ועוד יובן ענין יום תרועה כו' ואפי' בשבת דהנה זכרון תרועה זה יצחק כי יצחק הוא מדה"ד. וע"כ צ"ל תרועה בכי' ויללה כדי להמתיק מדה"ד דיצחק. כי כיון שיש מדה"ד צריך תיכף לעורר מדה"ר להמתיקו כו'. וזהו מים תחתונים בוכין כו' כי יהי רקיע ויהי מבדיל כו' וכיון שהם בוכים על הבדל הרקיע כו' עי"ז מעוררים רחמים עליונים שיומשך להם גילוי כו' ולכן יום תרועה ואפילו בשבת. כי נצרך להמתיק מדה"ד דיצחק. וזהו"ע השברים לשבר ולפרר אותו לחלקים כדי שיוכלו להמתיקו כו':
ה ועתה צ"ל ענין מ"ש יום תרועה אצל ועשיתם עולה כדי ללמד שהשני מתקיע מה שייך תקיעות למוספין. הנה במוסף דר"ה אומרים ט' ברכות משא"כ בשחרית רק ז' ברכות. וכן תקיעות מדינא דאורייתא הוא רק ט' תקיעות ג"פ תר"ת. והענין כי בר"ה הוא בנין המל' מהמקור דהיינו שמבחי' מלכותך יומשך בבחי' מלכות כל עולמים. והמשכה זו צ"ל נמשך ע"י ט' ספי' שלמעלה מבחי' מל'. וזהו"ע ט' ברכות ט' תקיעות כדי להמשיך מבחי' מלכותך בבחי' מכ"ע. וזהו ג"כ ענין בעש"מ נבה"ע והלא במאמר א' יכול להבראות (אבות רפ"ה). והיינו כי מאמר א' זהו בחי' מל' שכלולה מעשר ולכן הי' יכול ע"י בתי' מל' לבד ג"כ להיות התהוות העולמות. ומ"מ נברא בעש"מ כדי שע"י ט' בחי' העליונות יאיר גילוי עצמות אוא"ס ב"ה כי העולם נברא על אופן גבוה מאד כמו לעתיד. ולכן ארז"ל (ב"ר פי"ב סי' ה') כל תולדת חסר חוץ מאלה תולדות השמים והארץ ואלה תולדות פרץ כו' ולכן הט' תקיעות וברכות הן במוסף. כי כל המוספים שייכים לבחי' יוסף. דהנה כתיב אלה תולדות יעקב יוסף כי אעפ"י שיעקב הוא אותיות יבקע כנ"ל בריח התיכון. מ"מ הגילוי למטה הוא ע"י יוסף דוקא. כי יוסף הוא לשון יוסיף ה' שנית ידו בחי' תוס' וריבוי אור גם למטה שיהי' דירה בתחתונים. ותוספותיו של הקב"ה מרובות על העיקר (שהוא בתי' מל') וז"ש יוסף בן שבע עשרה שנה בגימט' טוב שממשיך מבחי' הטוב כי לא כלו רחמיך מקור יגמה"ר. ע"כ נמשך על ידו הגילוי למטה במל' ובבי"ע. ולכן נק' טוב כפשוטו שמשפיע למטה והוא בחי' צדיק ה' בכל דרכיו ולכן הט' תקיעות והט' ברכות שהוא להמשיך במל' מהמקור זהו במוסף דוקא בחי' יוסף שעל ידו נמשך הגילוי במל'. וזהו מקרא קדש זה יעקב. אך אלה תולדות יעקב. יוסף דוקא. לכן יום תרועה ט' תקיעות כדי להמשיך במל'. נכתב אצל ועשיתם עולה קרבן מוסף שבמוסף דוקא צ"ל הט' תקיעות כנ"ל:
בחדש השביעי באחד לחדש זכרון תרועה מקרא קדש וגו' (אמור כ"ג כ"ד). וארז"ל (במד"ר שם פכ"ט סי' ו') באחד לחדש זה אברהם אחד הי' אברהם זכרון תרועה הוא יצחק. מקרא קדש זה יעקב. ולהבין זה. גם מה שלא נמצא בפירוש ר"ה בתורה רק חדש השביעי. הנה אנו אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וצ"ל הלא בכ"ה באלול נבה"ע ור"ה יום ו' למע"ב ובו נברא אדה"ר. וגם ארז"ל בראשית נמי מאמר. והיינו שכולל כל העש"מ ורק שאח"כ נפרטו. וא"כ מאמר נעשה אדם הי' ג"כ בדרך כלל בכ"ה באלול. ואיך נק' ר"ה תחלת מעשיך. הנה כתיב בראשית ברא אלקים ואח"כ כתיב ביום עשות הוי' אלקים כו' וארז"ל בתחלה עבמ"ח לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים חזר ושתף מדת הרחמים למדת הדין (רש"י בחומש ע"פ ברא אלקים. ובבחיי ע"פ ביום עשות הוי' אלקים. בשם המדרש. והוא מהמ"ר שיובא בסמוך). וצ"ל איך עלה בתחלה לברוא במדה"ד הלא הוא ית' מקור החסד ומקור הרחמים ונקרא רב חסד. והתירוץ ע"ז מבואר במד"ר (בראשית פי"ב סי' ט"ו) משל למלך שהי' לו כוסות דקים יתן לתוכן חמין ישתברו יתן לתוכן צונן יתקלקלו. מה עשה עירב צונן בחמין ועמדו. והנה חמין הם משל למדה"ד וצונן למדה"ר. וצ"ל זה. גם מהו"ע הכוסות. כתיב (תלים קע"ז) כוס ישועות אשא. דקאי על כנס"י כללות נש"י שנק' כוס ישועות והיינו כמ"ש זורע צדקות ומצמיח ישועות פי' כל המצות בסומ"ר וע"ט. שמבטל עצמו בחי' ביטול היש נק' צדקות כמו הצדקה בפרט שיגע ע"ז כל היום ואח"כ נותן לעני הלא זה ביטול היש לגמרי. וכך כל מה שמבטל עצמו בסומ"ר וע"ט נק' צדקות. ועי"ז מצמיח ישועות. ובתיבת ישועות יש שני פירושים. א' ל' שע"ה נהו"ע (והיינו אוא"ס ב"ה כמו שהוא למעלה מסדר האצי'). והב' ישועות ל' וישע ה' אל הבל. פי' הפנה. כמו אדם הפונה עצמו למהות נמוך כך המשכת אוא"ס ב"ה שלמעלה מסדר השתלשלות בסדר השתלשלות נק' ישועות ל' וישע (היינו כלשון המבואר במ"א שמניח אורו הגדול על הצד כו'. עד"ה ולא אבה שע"י ביטול היש וסילוק עצמו' מכל רצונות כמו"כ נמשך מלמעלה סילוק אורו הגדול כו'). וזהו כוס ישועות שכנס"י הם בחי' כוס וכלי לקבל הישועות שהוא המשכת אוא"ס. והנה הכוס מקבל בתוכו מים ויין. וכך כנס"י מקבלים ג"כ ב' בחי' אלו דמים ויין. דהנה ח"ע נק' מים. כמו מים שיורדין מגבוה לנמוך. כך ח"ע ירדה ונתפשטה למטה מטה ונתלבשה בהלכות גשמי' כשר ופסול טמא וטהור. אך פנימי' התורה שלא ירדה כלל למטה להתפשט בעולמות נק' יין יינה של תורה נכנס יין יצא סוד והנה יש עוד בחי' שלמעלה מב' הבחי' דמים ויין כמ"ש (שה"ש א') כי טובים דודיך מיין והוא תושבע"פ כמארז"ל (ע"ז ל"ה א') ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה. וזהו מ"ש בזהר (ח"ג קפ"ט ב') דארמי מיא לגו חמרא והיינו בחי' מים עליונים דעצמות ח"ע כו' (ענין ג' בחי' אלו הוא. א' מוחין דז"א שהו"ע תושב"כ. עד"ה השמים כסאי. וזהו מים תתאין דחכ' כו'. הב' בינה סוכ"ע יין יינה ש"ת. הג' תושבע"פ ד"ס סופר ח"ע עצמותה ומהותה כנ"ל). ובנפש מים חיצוניות הלב אה' הנמשכת כמים מבחי' חכ' ושכל כו' יין בינה ליבא רעו"ד ופנימי' הלב אהמ"ס יצא סוד כו' וזהו מארז"ל (ברכות נ"א א') עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה. עשרה דברים הוא עשה"ד שיש בהם תר"ך אותיות והיינו שכוללים תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן. ולמעלה הוא ע"ס עליונות דאצי' שמלובש בהן אוא"ס ב"ה ואיהו וחיוהי חד כמ"ש אנכי הוי' אלקיך (ועי' בד"ה שבת שבתון הב'). וכל הע"ס עליונות נמשכים ומתגלים בכנס"י שנק' כוס ישועות וזהו עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה. וזהו ג"כ פי' כוס של ברכה. ברוך הוא המשכה וגילוי (עי' ביאור דשובה עד בהג"ה ברוך יסוד אבא. ובתוכו גנוז אור עתיק). והנה עשרה דברים הוא ג"כ יו"ד חכמה כח מ"ה ביטול בכל עשר בחי' הנפש שעי"ז הביטול יוכלו להיות בבחי' כוס. וזהו ג"כ פי' עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: ב וזהו"ע הכוסות הנזכר במדרש היינו כנס"י ע"י קיום התומ"צ הם בבחי' כוס ישועות לקבל המשכות אוא"ס ב"ה בגילוי) וע"ז אמרו יתן לתוכן חמין ישתברו צונן כו' הנה מה שמשלו מדה"ד בחמין יובן עד"מ באדם שכל החמימות והתפעלות הוא בלב משא"כ המוח הוא מצנן ומקרר כל ההתפעלות (עד שלא ירגישו בו אם הוא בהתפעלות) והיינו לפי שיסוד האש הוא בלב ולכן הבל אותיות להב משא"כ יסוד המים במוח. וכמו שהוא באדם שהחמימות והתפעלות הוא מצד האש. כך אנו רואין בחוש בחמין שחמימותן הוא תולדת האור כו' והנה ידוע דבחי' גבו' עליונה נק' אש (והיינו כמו שטבע האש לעלות כך ידוע דכל עיקר מדת גבורה הוא רק העלאה ליכלל כו'). ולכן נק' לפעמים מדת גבורה ג"כ בשם חמין תולדות האור. וכמו שמצינו בפסוק אלה תולדות נח שם וחם ויפת והם ג' גווני הקשת שם הוא חסד וחם גבורה הרי דלפי שנשתלשל ממדת הגבורה נק' חם ל' חמימות ומכ"ז יובן מה שמדה"ד נק' במדרש חמין ומדה"ר צונן פי' כי הנה איך וע"י מה יהיו בבחי' כוסות לקבל בתוכן גילוי הישועות. אם שההנהגה יהי' במדה"ד וכפי מה שיוצדק עפ"י מדה"ד שיהיו כוסות כו'. וזהו פי' ישתמש בחמין. ישתברו שלא יוכלו לעמוד. דהנה מדה"ד נק' אמת. והיינו שלא יוכלו לקבל המשכת וגילוי אוא"ס ב"ה להיות כוס ישועות כ"א שיהי' היראה והביטול כמו שמצד הא"ס ב"ה שאז ישרה בהם א"ס. אבל אם יחסר קצת מהביטול לא יוכלו לקבל גילוי אוא"ס. וזהו שמצד מדה"ד כתיב (איוב ט"ו) ושמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה (שם ד'). והיינו שמצד מדה"ד צ"ל היראה והביטול איך שקמי' כל"ח ובטל במציאות ממש שאין עוד מלבדו והנה אין סברא להיות בנבראים בחי' יראה זו לפי שנבראו בבחי' יש ודבר. וע"כ אין יכולים לקבל יר"ע זו ולכן שמים לא זכו. וגם במלאכיו ישים תהלה (וזהו כי לא יזכו בעיניך בדין). ולכן מצינו (חגיגה ט"ו) מחיוהו למט"ט שיתין פולסין דנורא. והיינו לפי שאין הביטול כדבעי כו'. וא"כ אם יהי' ההנהגה במדה"ד הרי אין העולם יכול לעמוד וישתברו לגמרי. ישתמש בצונן היינו שיהי' ההנהגה ע"פ מדה"ר יתקלקלו היינו שהכל יוכלו לקבל ההשפעה אפי' מי שאינו ראוי. דהנה כתיב (דניאל ט') ועתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חוור. הנה יומין הן מדות העליונות חסד דרועא ימינא ונק' ימו"ע. כמ"ש ששת ימים עשה ה' את השמים כו'. אבל עצמותו ומהותו ית' נק' המתנשא מימו"ע שמרומם ומובדל מהם בערך. וזהו ג"כ פי' ועת"י שנעתק מהיומין (ל' המעתיק הרים) ולכן לבושי' כתלג חוור בחי' חסד עליון של א"ס שנק' ורב חסד. וע"ז כתיב (איוב ל"ה) אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו דלפי שקמי' כלא ואינו תופס מקום כלל יוכלו לקבל אפי' עוברי רצונו. וזהו פי' ישתמש בצונן היינו בבחי' לבושי' כתלג כו' יתקלקלו והיינו שיהי' חטיין סגיאין. וגם שלא יהי' קיום כלל. וכמו עשרה דורות מאדם עד נח היו ניזונין בחסדו הגדול ארך אפים. ומ"מ הי' המבול כו'. מה עשה עירב צונן בחמין היינו שיתוף מדה"ר למה"ד דהנה כתיב (שה"ש ב' ו') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני פי' וימינו תחבקני היינו ע"י קיום המצות דכמים הפנים לפנים כן לב האדם. שעל הכסא אל האדה"ת. שע"י קיום המצות רמ"ח אבד"מ נמשך ימינו של הקב"ה חסד עליון אה' וקירוב. והנה כמשל אדם המחבק את חבירו בגופו אבל לא את ראשו. כך מבחי' ימינו תחבקני נמשך התגלות מדת האהבה בלב. וכמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך על לבבך. להיות גילוי מדת האהבה בלב כו' אבל שמאלו תחת לראשי. פי' ע"י שלוקח מדת שמאל להשפיל עצמו עד עפר בזכרו כל מחשבותיו ודו"מ שלא לה' המה ונעשה נבזה בעיניו ונמאס. וזהו מדת שמאלו שמאל דוחה. עי"ז יוכל להיות תחת לראשי. ראש הוא עיקר הפנימי'. היינו לבוא לבחי' יר"ע. וזהו כמשל הנז' בזהר (ח"ג קס"ח א') אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' (עד"ה מי אל כמוך קרוב לסופו יעו"ש). וז"ש אל גנת אגוז ירדתי דקאי על ירידת הנשמה בגוף. כמו האגוז כשמשברים הקליפה אז מתגלה הפרי הגנוז בתוכה. כך ע"י שמאל דוחה שמשבר עצמו ומשפיל כו' יוכל להתגלות בחי' יראה העליונה בנפשו. והנה שרש היראה הוא למעלה מאהבה. כי ד"א הוי' דחו"ר רחו"ד. וא"כ שרש היראה בבחי' יו"ד של שם הוי'. וא"כ יובן שעיקר העלי' הוא דוקא ע"י מדה"ד. וזהו"ע עירב צונן בחמין להיות ב' הבחי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (והכוונה שעל ידי מדת האהבה יהי' ג"כ בבחי' כוס ישועות) וע"ז כתיב משלי כ"ה י"ג) כצנת שלג ביום קציר. פי' תוקף חום של מדה"ד שציננו השיתוף של מדה"ר לבושי' כתלג חוור כו'. וזהו חד אריך וחד קציר וחד בינוני. חד אריך הוא בחי' ורב חסד לבושי' כתלג כו' אריכות ההמשכה גם לשאינו ראוי. וחד קציר כנ"ל גבי ושמים לא זכו בעיניו כו'. וחד בינוני עירוב צונן בחמין שיתוף מדה"ר. ועתה א"ש למה עבמ"ח לברוא העולם במדה"ד הלא הוא ית' מקור החסד. כי באמת מדה"ד היא בחי' עליונה מאד יר"ע ועיקר העלי' על ידה דוקא (ואז הוא אמיתי' הכוס וכלי וכמו הוי' בחכמה. עד"ה אחת שאלתי):
ג ועוד יש לפרש מארז"ל בתחלה עבמ"ח לברוא העולם במדה"ד ואח"כ שיתף מדה"ר. עפמ"ש (חלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים. הנה בעצם מאור השמש אין הזיו בהתגלות כלל להיות בחי' יש ורק כלול בבחי' אין ואפס. ומה שאצלינו הזיו בהתגלות ליש ודבר גדול המאיר לארץ הוא לפי שיש מגן ונרחק המכסה על השמש. ועל כן לפי שאין אנו רואים עצם מאור השמש כלל נראה הזיו בהתגלות ליש ודבר כו'. אבל אם היינו רואים עצם השמש לא הי' הזיו בהתגלות כלל. וכך הנה למעלה ששם הוי' הנקרא שמש. אעפ"י שמהווה כל ההויות. מ"מ אין העולמות בהתגלות כלל להיות יש ודבר כ"א בבחי' ביטול במציאות לגמרי עד שאין עוד מלבדו. וכידוע שהמדות עליונות וההיכלות דאצי' שנתהוו משם הוי' הם בבחי' לך הוי' הגדולה כו'. וע"כ אם הי' ההתהוות ע"י התגלות שם הוי' לא הי' יכול להיות התגלות העולמות בבחי' יש ודבר כ"א ביטול במציאות. אך שם אלקים הוא המגן ונרחק המסתיר ומעלים על אור שם הוי' כדי שיהי' התגלות העולמות בבחי' יש ודבר. והנה בכל נברא ומציאות יש ב' בחי' אלו דהוי' אלקים. וכמו למעלה במלאכים שיש להם חומר וצורה גוף ונפש. הנה השתלשלות הנפש ונשמה שלהם נמשך מבחי' אור שם הוי'. ומצד הנשמה שלהם היו בבחי' ביטול לגמרי. והתהוות הגוף שלהם הוא משם אלקים וע"כ מצד הגוף המסתיר על אור הנשמה שלהם הם בבחי' יש. וכן באדם הנשמה נמשך משם הוי' כמ"ש (משלי כ') נר הוי' נשמת אדם. ומצד הנשמה הי' בטל לגבי רצוה"ע. ושרש התהוות הגוף מק"כ צירופים דשם אלקים. והנה תכלית הכוונה מה שנתהוו העולמות בהתגלות ליש ע"י שם אלקים הוא כדי להיות בחי' מלך היינו שיהי' המאציל ית' מלך על עם נפרד ויש. כי התגלות מדת המלוכה הוא ברחוק דוקא. כי עיירות הסמוכות אל המלך ומתייראים ממנו א"ז רבותא כ"כ לפי שרואים גדלו ופחדו כו' ורק כשמדינות הרחוקים שבקצוי ארץ מבטלים עצמם לגבי המלך אז הוא התגלות המלוכה. וכך הנה כה אמר ה' מלך ישראל שהתגלות מדת מלכותו ית' הוא למטה דוקא על בנ"י משא"כ למעלה אין התגלות המלכות כ"כ. ולכן לא נתנה תורה למלאכי השרת אעפ"י שיש להם יראה יותר לאין קץ מיראת בנ"י למטה וכמאמר זעות מחיל כסא. וכמו באדם הנה הזיעה יוצאת ע"י הפחד ורעדה. וכמארז"ל (חגיגה י"ג ב') נה"ד יוצא מזיעתן כו'. מ"מ לא נתנה התורה להם כי מתניתא מלכתא זה כשר וזה פסול כמלך הגוזר כו' והתגלות מדת המלוכה הוא למטה דוקא על בנ"י שהם רחוקים כו' ונתהוו בבחי' יש ודבר בפ"ע ומ"מ מקבלים עליהם עול מלכותו ית' לעשות רצונו. וזהו"ע התגלות העולמות בבחי' יש ודבר ע"י שם אלקים כדי להיות בחי' מלך עליהם (משא"כ למעלה באצי' דאיהו וגרמוהי חד לא שייך מלך) אך הנה מצד העלם והסתר שם אלקים הי' יש ודבר נפרד בלא ביטול. וזהו שתף מדה"ר שהוא להיות גילוי שם הוי' ע"י שם אלקים להיות ביטול היש. וזהו פי' מארז"ל מתחלה עבמ"ח כו' במדה"ד שהוא שם אלקים המצמצם ומסתיר והיינו כדי שיהי' התהוות היש. ראה שאין העולם מתקיים שהיש אינו בטל כלל חזר ושתף מדה"ר שהוא גילוי שם הוי' בשם אלקים להיות ביטול היש. וזהו שגבי שם אלקים כתיב ברא. בראשית ברא אלקים. וגבי שם הוי' כתיב לעשות ביום עשות ה' אלקים כו' והענין דפי' ברא הוא עצם התהוות הבריאה. ופי' עשות הוא עשי' ותיקון הבריאה וז"ש (ישעי' מ"ג ז') בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כמו עד"מ אומן העושה כלי ואח"כ מייפה אותה ומתקנה וזהו נק' עשי'. וזהו יוצר אור כו' עושה כו' ובורא את הכל לפי שעושה הוא עיקר גמר הבריאה וכך מתחלה נתהווה הבריאה משם אלקים להיות בבחי' יש ודבר. ואח"כ כשנמשך שם הוי' בשם אלקים כדי להיות ביטול היש זה נק' עשי' ותיקון. וזהו ביום עשות הוי' אלקים. וזהו ע"ד עושה שלום במרומיו בין מכאל וגבריאל חו"ג שהתחברותם והתכללותם יחד נק' עשי' ותיקון וכך התחברות ויחוד הוי' אלקים נק' ג"כ עשות. תיקון ולכן נק' ר"ה תחלת מעשיך כי בר"ה שתף מדה"ר בחי' עשי' ותיקון. ולכן כתיב תחלה ארץ דכל המכוון בשביל ביטול היש שבעשי' ועוה"ז:
ד והנה ארז"ל (ב"ר פי"ב סי' ב') אלה תולדות השמים כו' אלה פסל הראשונים כו'. ויובן זה ע"פ מארז"ל (רבות ויקהל רפמ"ח) אלה תולדות בזכות מי הן עומדין בזכות ואלה שמות בנ"י ואלה שמות כו' בזכות אלה העדות כו'. דהנה כתיב (ישעי' מ') וראו מי ברא אלה. מי הוא בחי' סתים שאינו מושג עלמדאתכ"ס סוכ"ע. אלה הוא בחי' ההתגלות וממכ"ע. והנה למטה בחי' שמים וארץ ומלואם נראים ליש ודבר בפ"ע. וזהו אלה. משא"כ אלקות המהוה אותן מאין ליש שאינו מושג נק' מי. והנה פי' אלקים אותיות מי אלה היינו שמי מוסתר באלה. וצ"ל מי ברא אלה להיות מושג גילוי אלקות הסוכ"ע שמהוה מאין ליש ואיך שהיש בטל. וזהו פלג אלקים שלא להיות מי מוסתר באלה. והנה בראשית ברא אלקים היינו שמי מוסתר באלה ואינו מתגלה כלל ולכן נראה העולם יש ודבר בפ"ע כו'. אך פי' אלה תולדות כו' שהו"ע פלג אלקים מי ברא אלה איך שהיש בטל. ופי' בהבראם שהמשכה זו בה' אחרונה. ובהבראם באברהם והיינו שהמשכה זו מבחי' מי מלמעלמ"ט הוא ע"י אברהם איש החסד. וזהו שארז"ל (מד"ר נשא פי"ב סי' ט"ז ובזח"ב ר"כ ב' כל מה שנאמר בבריאת שו"א נאמר במשכן. נאמר כאן אלה תולדות כו' ונאמר התם אלה פקודי המשכן. והיינו כי משכן הוא כמ"ש ושכנתי כו' השראת גילוי אלקות בחי' ממכ"ע. ופי' אלה כו' היינו שמבחי' אלה נמשך להיות פקודי המשכן המשכת סוכ"ע בממכ"ע. והו"ע פלג אלקים וזהו אלה פסל הראשונים דכתיב בראשית ברא אלקים. וכתיב אח"כ והארץ היתה תהו ובהו וחשך כו' שהם הקליפות שרוצים לקבל יניקה כו' והיינו לפי שברא אלקים. לפי' הא' היינו שמצד מדה"ד הנה כשאין היראה כדבעי נמשך שלוחי הדין והם רע גמור. וגם לפי' ב' הנ"ל היינו כי זהו הכלל דכל מקום שיש התגלות אלקות אין הקליפות יכולים לינק. כי התגלות אלקות הוא דוקא במי שבטל כו'. משא"כ כשמצמצם בבחי' העלם והסתר יוכלו גם הקליפות לקבל וז"ש (ישעי' נ"ג) וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. פי' כשמתצמצם בבחי' שערות כו'. וזהו שמצד ברא אלקים נמשך והארץ היתה תהו כו'. אבל כשנעשה אלה תולדות כו' מי ברא אלה שתף מדה"ר גילוי שם הוי' באלקים אזי אין הקליפות יכולים לינק כו'. וזהו אלה פסל כו' וזהו פי' בחדש השביעי. דהנה במד"ר (שה פכ"ט סי' ט') אמרו כל השביעין חביבין דהנה ששת ימים עשה ה' כו' הוא מדות עליונות שנסתרים ונעלמים בשם אלקים משא"כ בשבת ויכל אלקים שנעשה כליון וסוף לבחי' אלקים והיינו שמאיר שם הוי' לפי שהעלי' הוא בבחי' ביום השביעי שית יומין מתברכאן מיומא שביעאה (זח"ב ס"ג ב'). ושם מאיר ומתגלה שם הוי' וכמו שהוא בימים כך הוא בחדשים ניסן חסד גילוי אלקות יצימ"צ כו'. סיון ת"ת והתפארת זו מ"ת. תמוז ואב נו"ה. ולכן הי' חורבן בהמ"ק. הוד דוה ויגע בכף ירכו. אלול יסוד והי' ביום הששי והכינו חול מכין לשבת. וכך אלול מכינה תשובה. וזמן יגמדה"ר. ותשרי הוא בחי' חדש השביעי בחי' שלמעלה מכל המדות עליונות. ועוד יש לפרש שביעי לשון שובע כמ"ש פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. דהנה ענין הרעבון הוא שיש לו עוד רצון ותשוקה משא"כ השובע הוא כשאין לו עוד שום רצון ותשוקה וכך כאשר נמשך מבחי' רעדכ"ר מקור כל הרצונות אזי ומשביע לכל חי רצון וזהו פי' חדש השביעי ל' שובע המשכה מרעדכ"ר ומשביע כו' (והיינו שע"י העלי' בשביעי נמשך אח"כ השובע מרעדכ"ר). באחד לחדש זה אברהם דהנה ארז"ל (ב"מ פ"ז א') עד אברהם לא הוה זקנה שנאמר ואברהם זקן. דהנה ועת"י יתיב (נעתק ומובדל מכל היומין עילאין כנ"ל) לבושי' כתלג חוור בחי' ר"ר יגמה"ר. והנה עשרה דורות מאדם ועד נח ומנח עד אברהם וניזונין בחסדו כו' אפי' דור אנוש ומ"מ הי' המבול. וגם בדור אנוש הציף שליש העולם והנה אברהם הי' איש החסד מאכיל לכל גם לשאינם ראוים. וזהו דאי' במד"ר (ח"ש פנ"ח) א"ל הקב"ה אתה תפשת אומנתי בוא ולבוש לבושי כו' פי' תפשת אומנתי שעשה חסד עם הכל ע"ד כולם ניזונין בחסדו כו' ולכן בוא ולבוש לבושי לבושי' כתלג חוור יגמה"ר. וזהו ואברהם זקן כמארז"ל (קדושין ל"ב ב') שקנה חכמה. אב הרחמים. דהנה בינה מינה דינין מתערין בסופה. אעפ"י שבינה בעצמה גבוה מאד ונק' אלקים חיים כו' מ"מ יש שלוחי הדין דין גמור משא"כ חכ"ע נק' אב הרחמים כי חכמה כח מ"ה ביטול ולכן נמשך בה כל היגמה"ר. וזהו זקן שקנה חכמה. והנה אברהם המשיך הזקנה להיות שתף מדה"ר להיות גילוי שם הוי' בשם אלקים. וזהו באחד לחדש. זכרון תרועה זה יצחק פי' ילולי יליל בכיה והמתקת הגבורות זהו ע"י יצחק. כי אברהם המשיך רק יגמה"ר גילוי הוי' באלקים אבל מ"מ הגבורות לא נמתקו ובחי' יצחק הוא להמתיק הגבורות כו' (מלמטה למעלה). מקרא קדש זה יעקב המשכה מבחי' המלך הקדוש קדושתי שלמעלה כו'. דהנה אין מלך בלא עם יש ודבר ומ"מ צ"ל ג"כ עם קדוש שיקבל מבחי' סוכ"ע. וזהו המלך הקדוש וזו הבחי' הוא יעקב בריח התיכון כו':
תקעו בחדש שופר בכסה וגו' כתיב בחדש השביעי באחד לחדש וגו' וצ"ל מה שר"ה נק' בפסוק בשם חדש השביעי. וברבות (ויקרא פכ"ט סי' ט') ארז"ל כל השביעין חביבין. וכמו שבת יום השביעי וגם ברקיעים רקיע השביעי הוא למעלה מכולן. וכן הוא בחדשים כו'. וא"כ הרי החדש בעצם בחי' עליונה וגבוה. ומ"מ צ"ל עוד תקעו בחדש כו'. ולהבין זה הנה ארז"ל מתחלה עבמ"ח לברוא העולם במדה"ד כו' שתף מדה"ר. והנה מדה"ד הוא שם אלקים שהוא מדת הצמצום והסתר כדי להיות התהוות היש ודבר. ואח"כ שתף מדה"ר הוא גילוי שם הוי' בשם אלקים כדי להיות ביטול היש. והו"ע יחוד הוי' אד'. וז"ש לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' פי' שכינתי' הוא מדת מלכותו הממכ"ע. וארז"ל (ויקרא רבה ספ"ד סי' ח') מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה כו'. דאעפ"י שהנשמה מחי' את הגוף ומ"מ היא מוסתרת ונעלמת. שאין אדם משיג מהות הנשמה שבו. ויש בחי' ראש וגוף עד שנמשך ג"כ צפרנים שהמה מותרות. וגם נמשך פסולת היוצא לחוץ. וכך בחי' ממכ"ע הוא אלקות שמוסתר בתוך העולמות עד שנמשך התגלות היש ובריבוי השתלשלות נמשך ג"כ העוה"ז שהוא יש הנפרד לגמרי ששמים וארץ מסתירים להיות נראה עולם כמנהגו כו' וזהו בחי' שכינתי' ששוכן בתחתונים. וקוב"ה הוא בחי' א"ס הקדוש ומובדל מהעלמין ונק' סוכ"ע. וכולא קמי' כל"ח. וענין יחוד קובהו"ש הוא המשכת גילוי סוכ"ע בממכ"ע. היינו שבמדת מלכותו ית' שם אלקים המסתיר להיות יש יהי' נמשך גילוי בחי' סוכ"ע להיות ביטול דכולא קמי' כלא. וזהו פי' לשם יחוד קובהו"ש. פי' שיחוד קוב"ה איך שהוא יחיד יתגלה ג"כ בשכינתי' זהו"ע יחוד הוי' אלקים שתף מדה"ר כו' והנה באופן היחוד יש שני מדרגות. וכמו למשל שני בנ"א אחד עומד למעלה ואחד עומד למטה. וכדי שיתייחדו הוא בשני אופנים. או שהתחתון יעלה למעלה אל העליון להתייחד עמו. או שהעליון יורד למטה. וכך יש ב' אופנים אלו למעלה באלקות ביחוד דקובהו"ש. דהנה לפעמים כתיב וירד הוי' על הר סיני הרי שהי' נמשך התגלות אלהותו ית' מלמעלמ"ט שהוא כענין ירידת העליון כו'. ולפעמים כתיב ומשה עלה אל האלקים וכתיב (מ"ב ב' י"א) ויעל אליהו בסערה השמים. זהו כענין שהתחתון עולה למעלה. והיינו כי וירד הוי' עה"ס הוא המשכת בחי' קוב"ה הסוכ"ע מלמעלמ"ט אל בחי' שכינתי' הממכ"ע. וענין ומשה עלה כו' הוא עליית בחי' שכינתי' הממכ"ע מלמטלמ"ע אל בחי' קוב"ה הסוכ"ע להיות יחוד כו' והנה להבין איך שייך בא"ס מעומ"ט שבאמת אינו בגדר מקום כלל הנה הוא עד"מ באדם יש שכל אנושי והוא שכל גשמי ובו יכול להשיג ולתפוס מהות גשמי. אבל א"א לשכל אנושי לתפוס ולהשיג מהות רוחני וכדי שיהי' אפשר לשכל אנושי להשיג במהות רוחני הוא דוקא ע"י הזדככות שיזדכך השכל אנושי מחומריותו וגסותו להיות דק ורוחני יותר עד שיהי' כלי ממש להשיג רוחניות כו'. וזה נק' עלי' מלמטלמ"ע. היינו דמה שיש חיבור ויחוד שכל גשמי עם רוחני הוא דוקא ע"י הזדככותו לגמרי להיות שוה קרוב לרוחני כו' ונמצא היחוד במקום הרוחני דוקא. ועד"ז הוא עליית העולמות בשבת. יצירה עולה בבריאה. היינו הזדככות עולם היצירה להיות במעלה העליונה בבחי' כלי לקבל גילוי אור הבריאה ובריאה באצי' כו'. וכ"ז נק' מלמטלמ"ע. והיינו כי בחי' הנמוכה במדרגה נק' תחתון. והבחי' הגבוה נק' עליון. והתחברותם הוא דוקא ע"י שנזדכך התחתון שוה לעליון ואז מתחברים. וא"כ זהו מלמטלמ"ע. ועד"ז ענין יחוד קובהו"ש מלמטלמ"ע היינו שבחי' שכינתי' שם אלקים שהוא מדת הצמצום והסתר נפשט מבחי' יש ונזדכך ממש להיות בבחי' כלי שיאיר בו גילוי אור הוי' (והו"ע שילוב אד' בהוי' יחו"ע) ופי' יחוד קובהו"ש המשכת סוכ"ע בממכ"ע מלמעלמ"ט היינו שנמשך התגלות אלקות בעולמות כמו שהם בבחי' יש ודבר. וזהו"ע מ"ת וירד הוי' עה"ס שאפי' בעוה"ז הגשמי תכלית ההסתר והפירוד נמשך ג"כ התגלות אלקות כי הוא ית' כל יכול (והיינו שבחי' מלמעלמ"ט נמשך מבחי' עליונה יותר וכמ"ש ביאור דכדכד). וזהו ג"כ יחוד קובהו"ש מלמעלמ"ע כמו ששם אלקים במדרגתו להעלים ולהסתיר ומ"מ נמשך שם גילוי בחי' סוכ"ע להיות ביטול (ונק' שילוב הוי' באד' יחו"ת. ועי' ביאור דשובה). והנה בבחי' יחוד קובה"ש סוכ"ע וממכ"ע יכול להיות היחוד בשני אופנים אלו. או מלמעלמ"ט. או מלמטלמ"ע. אבל בבחי' שלמעלה מסוכ"ע צ"ל היחוד בשניהם דוקא. וכמו במשל כשיש מרחק רב בין העליון לתחתון כגון שזה עומד ע"ג הר גבוה עד השמים וזה בעומק עמוק מאד א"א להיות יחודם ע"י אחד מהם שהוא מלמעלמ"ט שירד העליון כו' או מלמטלמ"ע שיעלה התחתון כו' כי בלתי אפשר להעליון לירד כ"כ למטה מטה. ובלתי אפשר לתחתון לעלות כ"כ למעלה מעלה. אז יחודם ע"י שניהם יחד היינו שעולה התחתון מלמטלמ"ע כמה מדרגות לפי מה שיכול לעלות ואח"כ ירד העליון מלמעלמ"ט כמה דרגין ואז באמצע יהי' יחודם. וביאור ענין זה למעלה. הנה בחי' סוכ"ע הוא ג"כ רק הארה לבד. אבל אוא"ס מהוע"צ ית' הוא למעלה עד אין קץ מבחי' סוכ"ע. וע"כ כדי שיהי' יחוד וגילוי בחי' אוא"ס שלמעלה מסוכ"ע בבחי' שכינתי' הממכ"ע צ"ל דוקא ע"י שני הבחי'. שיהי' עלי' לבחי' שכינתי' כל מה שיכולה לעלות. ואח"כ יהי' המשכת גילוי אוא"ס מלמעלמ"ט להיות היחוד כו'. וז"ש לעברך בברית הוי' אלקיך למען הקים אותך להיות לו לעם שהוא עליות נש"י מלמטה למעלה עד שרשם מת' עילאה. ובזו השפיל עצמו להיות לך לאלקים מלמעלה למטה ועד"ה אתם נצבים וסוף הביאור דכי כארץ. וז"ש גם כן במרע"ה ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים הנה הגם דכתיב וירד הוי' עה"ס מלמעלמ"ט. מ"מ צ"ל ג"כ ומשה עלה. והיינו שאעפ"י שכל ישראל קבלו התורה מ"מ משה קבל התורה בבחי' העליונה יותר היינו עם מקורה ושרשה וע"כ צ"ל תחלה ומשה נגש אל הערפל מלמטלמ"ע אשר שם האלקים (ועד"ה ומשה נגש ספ"א. ערפל בינה. שם האלקים עתיק. וא"ש מאד לכוונת דרוש זה). וזהו"ע במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד שם. כי צ"ג הוא עסק התומ"צ אשר קדשנו במצותיו המשכת סוכ"ע בממכ"ע מלמעלמ"ט או מלמטלמ"ע כנ"ל. אבל בע"ת משכין לי' בחילא יתיר להיות יחוד אוא"ס בעצמו ובכבודו ית' עם בחי' שכינתי'. וא"כ הוא דוקא ע"י ב' הבחי' יחד. מלמטלמ"ע וגם מלמעלמ"ט (כי מקום היחוד דזו"נ שגורמים הצדיקים הוא בהיכל ק"ק. או באצי' שהוא מקום האמצעי בין אוא"ס למקור בי"ע כו' אבל מקום היחוד של בע"ת הוא דוקא בינה הנה מקום אתי שלמעלה מבחי' עולם. ופי' מקום זהו בחי' הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו. כי ז"א נק' עולם בעל ו"ק. משא"כ בינה). והיינו לפי שע"י החטאים והעונות עושים פגם למעלה וא"א להם להמשיך מהבחי' שממשיכים הצדיקים וע"כ צריכים להמשיך בחי' העליונה כדי לתקן הפגמים ולמלא החסרונות כו'. (ועי' בתורה שובה ישראל עד הוי' אלקיך ורק שעה א' לבד אבל אח"כ ושובו אל הוי' ע"ש פ"ד). וע"ז כתיב ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום כו' פי' פניו הוא שרש התורה כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו ויעבור הוי' על פניו שהוא למעלה מבחי' פניו והיינו אוא"ס עצמו שאינו בגדר סוכ"ע כלל. לכן ויעבור הוא צירוף ע"ב רי"ו שם ע"ב הוא חסד ושם רי"ו גימט' גבורה ותיבת ויעבור אותיות עירוב היינו חיבור והתכללות ב' השמות דע"ב רי"ו. וזהו ג"כ ענין עירב חמין בצונן (שנת' בד"ה בחדש השביעי). והיינו כי שם ע"ב שהוא חסד הוא בתי' יחוד קובהו"ש מלמעלמ"ט (וכענין מכאל אמר שהם) ושם רי"ו שהוא גבורה הוא יחוד קובהו"ש מלמטלמ"ע (וכענין גבריאל אמר ישפה. עי' ביאור דכדכד בסופו בהג"ה). אך בבחי' על פניו שהוא אוא"ס מהוע"צ צ"ל ב' הבתי' מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט (שהו"ע כדין וכדין) שזהו"ע ויעבור עירוב ע"ב רי"ו. וזה"ע אי' סופר אי' שוקל. שיש מתקלא למעלה שלפ"ע התשובה והעלי' כך יהי' ההמשכה שהו"ע העירוב והמזיגה דע"ב רי"ו. אך משקל זה נמשך מבחי' איה כו' עי' תו"א פ' שמות. וז"ש שובו אלי מלמטלמ"ע ואשובה אליכם מלמעלמ"ט שצ"ל ב' הבתי' דוקא (ולפמשנ"ת בד"ה בחדש השביעי הנז"ל הוא שלא יהי' ההנהגה במדה"ד ויראה לבד ע"ש) ובדרך כלל זהו תורה ותפלה. כי בתורה כתיב והתהלכתי בתוככם ב' מיני הילוך מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. משא"כ תפלה היא המשכה עליונה שלמעלה מהתורה ולכן צ"ל ב' הבחי' יחד וזהו כורע בברוך וזוקף בשם (וכמשנ"ת בד"ה יפה שיחתן בענין עמל שיחה שלמעלה מעמל תורה ע"ש ובביאור ע"פ ונקדשתי בענין למסו"נ באחד). ולכן נתקנו עשי"ת. כי ימים הוא מדות עליונות והוא בחי' קוב"ה. ובכל השנה ממשיכים הגילוי מהם ע"י תומ"צ. אך כשיש פגם בלתי אפשר להמשיך עד שיתמלאו כל החסרונות ויתוקנו הפגמים. והיינו ע"י התגלות בתי' העליונה שלמעלה מסוכ"ע. וזהו פי' ימי תשובה פי' ששבים הימים עליונים על מכונם ונתקנים (וי"ל עוד ימי תשובה שהוא ימים עליונים שלמעלה מבחי' הימים דסוכ"ע קוב"ה. ועפי"ק ע"ס דאימא. והנה תשובה בבינה. עד"ה מי אל כמוך בהג"ה. וזהו ימי תשובה. והנה כל יום מעשי"ת נמשך יום אחד שלמעלה מסוכ"ע לתקן הימים דסוכ"ע. ועי' בד"ה ולא אבה בסופו ובהביאור):
ב וזהו עלה אלקים בתרועה הוי' בקול שופר. פי' התעלות שם אלקים שהוא שכינתי' מדת מל' ממכ"ע שבנינה מהגבו' מלמטלמ"ע. וענין ההתעלות הוא בשביל שני דברים הא' להיות הזדככות הגבורות והצמצומים דשם אלקים זיכוך אחר זיכוך כפי שיכול להיות בהם זיכוך עד שיהיו בבחי' בהירות לגמרי. והב' בשביל המתקת הדינים שכל מה שעולה הדין למעלה יותר הוא נמתק יותר ולכן צ"ל העלי' דבתי' גבורות דמל' לשרשן ומקורם בבינה. דהיינו בחי' עליית אלקים סתם לבחי' ומדרגת אלקים חיים דבינה. וזהו עלה אלקים. לבחי' אלקים חיים. ועי"ז נתקנים שני ענינים הנ"ל כי בבינה הדינים מתוקים מאד ונק' דבש דין דגדלות. וגם שם בבינה הגבורות אינם מסתירים כלל כ"א אדרבה שמחלקים האור לחלקים כדי שיוכל המקבל לקבל הגילוי. וזהו אלקים חיים. ועלי' זו היא בתרועה. גנותי גנית וילולי יליל שהוא הבכי' והתעוררות רחמים. שע"י הבכי' יכול להיות עלה אלקים. וענין הבכיה הוא כמארז"ל (ת"ז תיקון ה') מ"ת בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. ובאדם הוא על ירידת נשמתו מאיגרא רמא כו' ירד ירדנו. א' מבחי' טהורה לבחי' בי"ע. הב' בעוה"ז ונתלבשה בגוף בתכלית ההעלם והסתר. וכדי להבין מה שע"י בכי' בדמעות גורמים להיות עלה אלקים. הנה אי' בכהאריז"ל מי שאינו בוכה בר"ה ויוהכ"פ אין נשמתו שלימה. והענין דהנה כתיב ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה כו'. וצ"ל דבפסוק נזכר זה למעליותא מה שעיני ה' אלקיך בה. והלא כתיב המביט לארץ ותרעד וא"כ מהו המעלה כו'. והנה פי' ארץ הוא ל' רצון כמארז"ל (ב"ר פ"ה סי' ז') למה נק' שמה ארץ שרצתה כו' והיינו שהרצון של כנס"י כללות ישראל הוא להוי' דוקא. ואז נק' הארץ הדום רגלי פי' כמו שהרגל בטל אל הראש עד שאינו יש בפ"ע כלל. כך השכל והרצון של ישראל כשהוא רק לאלקות נק' הדום רגלי והיינו שאין להם רצון אחר רק מה שהוא רצוה"ע ב"ה. וזהו פי' ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה בחי' והארץ הדום רגלי (ואז מה שתמיד עיני הוי' אלקיך בה הוא מעלה). אך זלעו"ז. כמו שיש ארץ בקדושה שהוא ביטול הרצון לאלקות ית' כך יש ג"כ ארץ בלעו"ז שהוא הרצון והחשיקה לרדוף בתענוגי עוה"ז ויש בזה תאוות היתר ותאוות איסור ה"י. ורצון זה נק' ארץ אופל ארץ גזרה. ועז"כ רגליהם לרע ירוצו (ואזי הוא מ"ש המביט לארץ ותרעד כו'). והנה כדי לבוא לבחי' ארץ אשר ה' אלקיך דורש שהוא להיות כל הרצון והחפץ להשי"ת הוא דוקא ע"י בכי' בדמעות במר נפשו על עוצם ריחוקו מהוי' לילך בשרירות לבו שהוא ארץ אופל ארץ גזרה. ועי"ז משליך ממנו לגמרי הארץ אופל. והיינו שע"י עיניך יונים שהוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא הדר תפארת גדולתו ית' ברבוא רבבות עולמות עד אין מספר וכולא קמי' כלא שכולם בטלים נגדו ית' ובהסתכלו בקביעות בכ"ז באריכות תגדל המרירות והבכיה מאד מנקודת לבבו על עוצם ריחוקו מהוי' א"ס ב"ה. ואז ע"י הבכי' בדמעות נמשך אח"כ להיות תמיד עיני ה' אלקיך בה. דהנה ב' עינים עין ימין הוא בחי' תסד עליון ועין שמאל בתי' גבורה מדה"ד והצמצום המסתיר כו'. והוא בתי' הוי' ואלקים או"כ או ז"א ומל'. והנה ע"י הדמע שיוצא מהעינים ממתיקים העינים שלמעלה להיות התחברות ב' העינים כו'. והיינו המתקת הגבורות של עין שמאל שלא יסתירו כו' ואדרבה כו'. וזהו ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה שכל הרצון רק לה' והיינו ע"י מרשית השנה שרשה בתחלתה דלות ושפלות בתי' בכי'. ועי"ז תמיד עיני ה' אלקיך בה. ב' עינים. שגם עין שמאל שהוא גבורות המסתירים נמתקים ג"כ להיות על ידם גילוי אלקות והו"ע לעשות הישר בעיני כו' עד"ה כי תשמע בקול (ומי שאינו בוכה אין נשמתו שלימה שלא יוכל לבוא לאמיתי' ארץ דקדושה כו'). ועתה יובן ג"כ ענין עלה אלקים בתרועה שהתעלות שם אלקים מלמטלמ"ע שלא יהי' עוד בתי' לבוש המעלים ומסתיר להיות בחי' יש. אדרבה יזדכך להיות בבחי' בהירות וכלי שיתגלה אור שם הוי' איך דכולא קמי' כלא. שזהו פי' עלה אלקים הוא בתרועה ילולי יליל שהוא בכי' בדמעות על הריחוק מאלקות להיות בתי' יש. ועי"ז הוא המתקת הגבורות דעין שמאל להיות עלה אלקים. הוי' בקול שופר פי' שהמשכת גילוי אוא"ס ב"ה בעצמו מלמעלמ"ט להיות יחוד הוא בקול שופר קול פשוט צעקה מעומקא דליבא ליכלל וליבטל כו' (כמשנ"ת בדרוש נצבים ובד"ה להבין המשנה ובד"ה יתקע בשופ"ג ע"ש). וזהו באחד לחדש זה אברהם זכרון תרועה זה יצחק מקרא קדש זה יעקב. והיינו כי אברהם ויצחק הוא בחי' יחוד קובהו"ש המשכת סוכ"ע בממכ"ע. ורק שאברהם הוא איש החסד מלמעלמ"ט ויצחק בחי' גבורה מלמטלמ"ע. ויעקב הוא הבחי' העליונה שלמעלה גם מסוכ"ע שכדי להיות משם היחוד הוא ע"י ב' הבחי' יחד כנ"ל. וזהו מקרא קדש בחי' המלך הקדוש קדושתי שלמעלה מקדושתכם. קדושתכם הוא בחי' אשר קדשנו במצותיו המשכת סוכ"ע. יחוד קובהו"ש. אך קדושתי שלמעלה הוא עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' סובב. וזהו מקרא קדש זה יעקב בריח התיכון כו':
ועתה נבוא לביאור הפסוק תקעו בחדש שופר. חדש השביעי כל השביעין חביבין. שלמעלה מששה ימים בחי' יומין עילאין שמשם ממשיכים כל השנה להיות יחוד קובהו"ש. וחדש השביעי הוא למעלה מזה. היינו בינה. ולשם הוא עליית המל' בחי' שם אלקים כנ"ל. והוא כמשל שעולה התחתון כמה מדרגות כפי יכולתו. ואח"כ צריך לירד העליון כמה מדרגות מלמעלמ"ט. וזהו"ע תקעו בחדש שופר שצריך להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה בבחי' חדש השביעי. והמשכה זו הוא ע"י השופר כמ"ש הוי' בקול שופר כנ"ל. ופי' תקעו כמ"ש (ישעי' כ"ב) ותקעתיו יתד במקום נאמן דהנה כתיב (שם נ"ד) כי ההרים ימושו כו' וברית שלומי לא תמוט. פי' הרים הם אבות מדות דאצי' ימושו. וברית שלומי הוא המשכה מעצמות אוא"ס ב"ה (בחי' יסוד דע"י) וזהו"ע ותקעתיו יתד. המשכה מעצמות אוא"ס ב"ה. במקום נאמן הוא כמ"ש הנה מקום אתי שבטל לגמרי וכענין איהו אמת ואיהי אמונה ועי' בד"ה אחת שאלתי. וזה ג"כ תקעו בחדש:
ג בכסה ליום חגנו. הנה בכסה י"ל שני פירושים. הא' ל' זמן כמו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז' כ') וכך י"ל בכסה ליום חגנו דהפי' לזמן המוגבל שהוא ר"ה חג והב' כפשוטו ל' התכסות כמארז"ל (ר"ה ח' ב') איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. כי כל החגים כמו פסח הוא ט"ו ניסן וסוכות ט"ו תשרי שהוא עת מילוי הלבנה אבל ר"ה הוא חג וגם בכסה שאז הוא מולד הלבנה נקודה חדא. ותחלה י"ל פי' הא' ל' זמן. והיינו כי מה שנקבע ר"ה לדין לדון בו את העולם הוא לפי שבו ביום עמד אדה"ר בדין וזכה בדין ע"כ נקבע אותו היום לדין לכל העולם. וביאור ענין מה שזכה אדה"ר בדין כמ"ש זכור רחמיך הוי' וחסדיך כי מעולם המה. שהקב"ה א"ל כי ביום אכלך ממנו מות תמות שהמכוון ביומו של אדה"ר וא"כ באותו היום הי' צריך למות ומ"מ הי' חי אח"כ עד אלף שנה. והיינו שנהפך מיומו של אדה"ר ליומו של הקב"ה שהוא אלף שנה כמ"ש כי אלף שנים בעיניך כיום. והיינו שנתקיים מאמרו של הקב"ה כי ביום אכלך כו' אך שהוא ביומו של הקב"ה. וזהו"ע שתף מדה"ר למה"ד. כי מצד מדה"ד הי' צ"ל כי ביום אכלך ממנו כו' ביומו של אדה"ר. ומצד מדת החסד הי' צ"ל מחילת העון לגמרי ושתף מדה"ר היינו שיהי' מקום למדה"ד ומ"מ הוא מדת הרחמים להיות יומו של הקב"ה. וזהו מארז"ל (ב"ר ספכ"ב) עשיתי תשובה ונתפשרתי. היינו ל' פושרין עירוב חמין בצונן שהוא שתף מדה"ר. והנה לפי שאז הי' המתקת הדין ע"כ נקבע אותו יום לדון את כל העולם. וזהו בכסה ליום חגנו לזמן המוגבל שהוא בר"ה והנה ענין זה הוא שנתעלו היומין תתאין ליומין עילאין עד להיות יומו של הקב"ה. וא"כ הוא ע"י המשכת היומין שלמעלה מסדר השתלשלות דיומין עילאין ותתאין כו'. וזהו פי' בכסה שהוא ענין אחד עם חדש השביעי. ובשניהם צ"ל תקעו כו' כנ"ל: ד ועתה צ"ל פי' הב' בכסה ל' התכסות והתעלמות הלבנה להיות רק נקודה חדא. דהנה כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. והיינו כמ"ש גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו שבבחי' צירופי אותיות דשם אלקים הוא גדול ומאיר שם הוי' בהתגלות רב. וזה הי' בתחלת ברה"ע ולכן כתיב שני המאורות הגדולים. ואח"כ הי' מיעוט הירח ונעשית נקודה. והיינו כשאין מאיר אור שם הוי' בשם אלקים רק הארה בעלמא. וזהו מארת חסר ו' שהוא המשכת שם הוי'. והנה כששם הוי' הוא גדול ומאיר בשם אלקים אז אין יכול להיות יניקת החיצונים כי אור דוחה חשך. משא"כ בבחי' מיעוט הירח יכול להיות יניקת החיצונים. והנה ענין המועדים הוא להיות גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו שיתגלה אור שם הוי' בהתגלות רב כו'. וזהו פי' חג לשון אחוי לי' במחוג. ולכן הם בעת מילוי הלבנה. משא"כ כשהלבנה בבחי' נקודה אין יכול להיות חג. משא"כ ר"ה הוא חג בכסה בעת התכסות הלבנה בבחי' נקודה חדא שאין מאיר בה כ"א נקודה לבד ומ"מ הוא חג גדול. והיינו שנקודה זו היא למעלה מכל גילוי אור שם הוי'. דהנה יעקב אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. והוא לפי דכולא קמי' כל"ח כל הקרוב קרוב יותר קמי' הוא יותר כלא ואין. והיינו מצד גילוי החסדים והאמת של הא"ס ב"ה שאין עוד מלבדו ואין זולתו אין יכול להיות התפשטות כלל ורק בחי' קטנתי נקודה חדא וביטול. ועד"ז יובן שבחי' נקודה המאיר בר"ה הוא למעלה מכל גילוי אור והתפשטות שם הוי' להיות גדול ומהולל כו' ולפי שקרוב קמי' עצמותו ומהותו ית' ישת חשך סתרו כו' ע"כ היא בבחי' נקודה. והו"ע יו"ד של שם הוי'. דהה"א הוא התפשטות אורך ורוחב (והיינו התפשטות כלי הבינה והתגלותם. וכן הוא בהאור שמתגלה ומתפשט להיות סוכ"ע וממכ"ע) משא"כ היו"ד רק נקודה ונק' בזהר נקודה בהיכלא והיו"ד היא למעלה מבחי' ה'. ומה שהוא יו"ד הוא מצד הביטול בהתגלות אוא"ס מהוע"צ יחיד כו' ונקודה זו מאיר ומתגלה בר"ה. ולכן הוא בכסה וגם חג. וכדי להיות גילוי נקודה זו הוא ע"י ישראל מונין ללבנה. בבחי' נקודה וביטול שמבטלים עצמן מכל וכל כו' (וזהו פי' תקעו בחדש שופר להיות חג בכסה ודו"ק):
עוד יובן זה עפ"י המבואר בכ"ק כאאזמו"ר נ"ע בפי' המד"ר ח"א גן גדול וח"א עדן גדול והיינו שבהכלים גן גדול (ופי' גן בינה נהר יסוד אבא עדן עדן אבא) ובאורות עדן גדול. וע"כ מיעוט הכלי נקודה כו'. וזהו ג"כ קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כו' ע"ד כל תשא עון סד"ה שובה עד בחי' ורב חסד דע"י כו'. א"נ כל החסדים יגת"ד מדה"ר ומכל האמת תיקון השביעי ואמת שכולם מאירים באבא וע"כ קטנתי כו':
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וגו'. להבין מה שנאמר בחדש סתם ולא פי' באיזה חדש. וי"ל בזה ב' פי'. הא' כי כל החדשים נק' בכתוב חדשי השנה. ותשרי נק' חדש סתם. והענין כי שרש היב"ח למעלה הם י"ב בקר דבריאה שבחי' א' מי"ב בקר הוא כולל חיות של חדש א' שלמטה. ובחי' והים עליהם מלמעלה שזהו בחי' מל' דאצי' כללות ומקור הי"ב בקר דבריאה נק' שנה כללות יב"ח. וזהו תשרי ר"ה. ולכן כל החדשים נק' חדשי השנה דהיינו שמהשנה בחי' והים עליהם מלמעלה נמשך ומתחדש בחי' א' מהי"ב בקר דבריאה חיות כללי על חדש א'. אבל תשרי שהוא ר"ה אזי מתחדשת השנה עצמה כללות הי"ב חדש דהיינו בחי' מל' דאצי' עצמה בחי' והים עליהם מלמעלה כללות הי"ב בקר דבריאה לכן נק' חדש סתם דהיינו חידוש כללי של השנה עצמה ופי' הב' ע"פ מ"ש ברבות (אמור ספכ"ט) ע"פ ועשיתם עולה כאלו היום נעשיתם לפני בריה חדשה והיינו כי בר"ה הוא יום ברוא אדה"ר שכולל כל הנשמות ולכן בכל ר"ה מתחדשת נשמת אדה"ר דהיינו כללות כל הנשמות לכן נאמר בחדש סתם דהכוונה ביום שמתחדש בו כללות כל הנשמות דהיינו יום ברוא אדה"ר. וההפרש בין ב' הפי' כי לפי פי' הא' הוא התחדשות כללות החיות בבחי' מדת מל' ית' שנק' שנה כנ"ל. ולפי' הב' שהוא התחדשות נשמת אדה"ר כללות כל הנשמות שמושרשים בבחי' כמראה אדם כו' כדכתיב אדם אתם כו' (משא"כ שרש המלאכים הוא בבחי' מל' שם ב"ן גימט' בהמה) א"כ זהו התחדשות כללות האור והחיות דהיינו המוחין בבחי' ו"ק דז"א עצמן שלמעלה מהמל' כו'. ושני הפירושים אמת כמשי"ת לקמן אי"ה שזהו"ע הב' בחי' זכרונות ומלכיות שמתחדשים בכל ר"ה כו'. והנה התחדשות כללות החיות בבחי' ז"א ומל' דאצילות בר"ה (כב' הפי' הנ"ל) צ"ל נמשך מהמקור דוקא דהיינו מבחי' סוכ"ע וכמו עד"מ למטה באדם נמשך תחלה כללות החיות בהראש ואח"כ מתחלק בכל אבר בפרט. והיינו לפי שעצם הנפש הוא פשוט בתכלית וגם הכחות כמו שכלולים בעצם זהו רק הארה א' פשוטה וע"כ כדי שמפשוט יומשך התחלקות שזהו ב' קצוות הפכיים לגמרי צ"ל תחלה ממוצע. והיינו הכלל שהוא כמו ממוצע בין פשוט להתחלקות וע"כ מעצם הנפש הפשוט נמשך תחלה כללות החיות בהראש ואח"כ מתחלק כו'. וכמו"כ יובן למעלה שהמשכת החיות מאוא"ס הסוכ"ע הפשוט בתכלית הפשיטות נמשך תחלה בדרך כללות דהיינו חיות כללי לכל השנה ואח"כ מתחלק לחדשים ושבועות וימים כו'. וא"כ התחדשות כללות החיות שבר"ה הוא מהמקור בחי' סוכ"ע:
ב ולכן צ"ל בר"ה מלכיות וזכרונות ושופרות כי הנה ר"ה נק' יום הזכרון בתורה כמ"ש זכרון תרועה כו'. ועי' בגמ' פ"ק דר"ה די"א סע"א גבי ואתי זכירה זכירה מר"ה. ובתפלה חותמין מקדש ישראל ויום הזכרון והענין כי נת"ל שהתחדשות כללות החיות של השנה צ"ל נמשך מהמקור מסוכ"ע. וההמשכה שמבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע דהיינו להיות ראשית הגילוי דכללות בחי' ממכ"ע צ"ל ע"י זכרון דוקא והיינו לפי שהמשכה זו הוא ע"י צמצומים רבים ועצומים עצמו מספר וא"כ המשכה זו כל"ח ובטל לגבי עצמותו ית' יותר מביטול טפה א' בים אוקיינוס. וע"כ צ"ל זכרון על המשכה זו כמו עד"מ מי שצריך לזכור על דבר קטן שאינו תופס מקום כלל. ואעפ"י שזכרונות א"ז רק ההמשכה מסוכ"ע להיות בחי' ממכ"ע לבד כ"א שעיקר ענין זכרונות הוא להיות יחוד סומ"מ דהיינו שמפנימי' סובב יומשך להאיר בממלא. והרי יחוד זהו השפעה מעצמיות ממש ועל עצמיות אינו נופל ענין שכחה כמו שאין שייך שהאדם ישכח על עצמו. וא"כ איך נק' זה רק זכרון לבד. גם זכרון הוא ג"כ ל' זכר בחי' דכר ומשפיע. והרי ב' ענינים אלו הם ב' הפכים כי זכירה שייך רק על דבר קטן מאד שנקל לשכוח עליו ולשון דכר ומשפיע להיות יחוד כו' אזי הוא כדבר א' ממש דהיינו יחוד עצמי שנעשה כעצם א' ממש וכמ"ש והיו לבשר אחד. והענין כי כללות ההמשכה מסוכ"ע לבחי' ממכ"ע נמשך רק בדרך זכרון לבד הן ההמשכה חיצוניות להיות גילוי בחי' ממכ"ע והן ההמשכה פנימיות להיות יחוד סומ"מ כיון שגם ההמשכה פנימי' שמפנימי' אוא"ס נמשך ג"כ ע"י ריבוי צמצומים מאד כידוע בענין אבא יונק ממזלא שיחוד הפנימי' דחו"ב נמשך מיחוד הב' מזלות ונוצר ונקה כו' שהם רק שערות מותרי מוחין מו"ס כו'. וא"כ אין המשכת פנימי' שפע זו נק' יחוד לגבי המאציל ית' כיון שרק הארה דרך צמצום. ויחוד הוא השפעה מעצמי' דוקא. וא"כ לגבי המאציל גם השפעה פנימי' נמשך רק דרך זכרון לבד. וגם כי עוד ענין היחודים שבשני מדות שוות כמו חו"ג דז"א עצמו שא"ז כמו יחוד ת"ת ומל' שנק' משפיע ומקבל ממש דו"נ. וכמו"כ גם יחוד חו"ב ונק' או"א. משא"כ חו"ג דז"א הם ב' מדות של המשפיע עצמו. ומ"מ שייך בהם יחוד שהו"ע מיתוק הגבורו' בחסדים. הנה גם ענין בחי' יחוד זה שייך רק בהספי' והמדות ובהשמות דהוי' ואלקי'. משא"כ בעצמות אוא"ס ב"ה דלמכא"מ איהו כלל והוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות שלמעלה מגדר בחי' שמות שם לא שייך זה כלל. וא"כ כל ענין ובחי' יחודים לא שייך כלל בהמאציל. ורק שאח"כ באצי' נמשך להיות יחודי הספי' יחוד חו"ב יחוד תו"מ. שפנימי' השפע מסובב הנמשך בע"ס דאצי' דרך צמצום הנה באצי' נק' שפע זה בשם עצמיות ממש לגבי חיצוני' השפע כו' ולכן השפעה חיצוני' שמחכ' לבינה נק' מזון והשפעה הפנימי' נק' יחוד. וא"כ מזכירה זו של המאציל נעשה אח"כ באצי' בהיסודות של הפרצופים המשפיעים כמו אבא וז"א דאצי' להיות כל יסוד דאבא או דז"א נק' בשם זכרון לשון זכירה ולשון זכר דכר ומשפיע יחוד עצמי. דהנה בזכירה גופא יש ב' ענינים. הא' זכירה על דבר קטן פחות הערך שאינו נוגע לעצמותו כלל. והב' זכירה על דבר הנוגע לעצמותו ממש שכל חיותו וענג שלו תלוי בדבר זה שגם ע"ז נופל ל' זכירה כמ"ש על נהרות בבל כו' בזכרנו את ציון. וציון הוא פנימי' המל' שכל רוממות ישראל תלוי בבחי' זו שאזי היו ישראל במעלה העליונה ברו"ג שכל פנימיות החיות ופנימי' הענג של נש"י נמשך מבחי' ציון ומ"מ כתיב ע"ז בזכרנו כו'. ובזח"ב פ' ויקהל (קצ"ו א') כדין אתער קוב"ה בדרגוי ובעט ברקיעין ואזדעזעו תריסר אלפין עלמין וגעי ובכי דכתי' ה' ממרום ישאג כו' שאג ישאג על נוהו ואדכיר לון לישראל כו' עכ"ל. ובמ"א בזהר כד דכיר מלכא למטרוניתא כו' הרי שבענין הזכירה יש שני ענינים יש זכירה שגם אחר הזכירה אינו מתפעל מזה כלל בפנימי' כו' כי נזכר על דבר שאין נוגע לו כו' אבל יש זכירה שכשנזכר ע"ז הוא מתפעל ע"ז בפנימיותו ותוך תוכו עד שכל מחשבתו קשורה בזכירה זו וא"א לו להפשיט מחשבתו מזכירה זו לפי שנזכר על דבר שנוגע לעצמות חיותו ממש כו'. כענין בזכרנו את ציון והנה בעצמות המאציל ענין זכירה על היחודים דע"ס דאצי' א"ז בדרך התפעלות כלל וכמו שנז' על דבר שאינו נוגע אליו כלל. שהרי כל היחודים דאצי' א"ז נוגע כלל לעצמות המאציל. אבל בהע"ס דאצי' דהיינו בהיסודות דע"ס המשפיעים כמו יסו"א או יסוד ז"א שם ענין הזכירה הוא בדרך התפעלות וכמ"ש בזה"ק ויקהל הנ"ל כמו שנז' על ענין הנוגע לכל חיותו ממש. ששם נוגע ענין היחודים שמשם נמשך העצמיות ממש. וע"י היחודים נמשך בהם גופא תוס' אורית מעצמות המאציל. וכמ"ש בזהר (ח"ב נ"ז ב' וכ"ד) הצדיק אבד למטרוניתא ואבד מלקבל ברכאן מאימא עילאה וזהו שהיסודות דע"ס המשפיעים נק' זכרון ל' זכירה ול' דכר ומשפיע כי שם שניהם ענין א' ממש. ומצינו בגמ' כתובות דס"ג ע"א שאמר רבא לר' יוסף בנו יונתך נזכרת כו'. ובזה יובן שכל ענין הזכרון שאנו מבקשים כמו זכרנו לחיים כו'. נזכר ונכתב. זכרנו כו' לטובה. הכל הוא ביסוד ז"א או ביסוד אבא ששם אנו נזכרים בפנימי' ועצמי' ממש. וז"ש זכרתי לך חסד כו' שע"י הזכירה שמהמאציל ית' נשפל אח"כ החסד העליון שלמעלה מאצי' ע"י צמצומים רבים להיות בחי' דכר ומשפיע ע"י היסודות דע"ס דאצי'. וז"ש ויזכור את בריתו. ואזכור את בריתי זוכר הברית כו':
ג ועפי"ז יובן מה שאומרים בהתחלת פסוקי זכרונות וגם את נח באהבה זכרת. נח נק' היסוד. או דאבא או דז"א. כשנמשך על ידו היחוד. והטעם כי מצד ס' השתל' רק חיצוני' עליו נעשה פנימי' לתחתון דהיינו נה"י שבעליון נעשה מוחין לתחתון וז"ש ופני לא יראו. שפנימי' עליון אין מתגלה לתחתון. ולכן יש בהתחתון דהיינו בהמקבל רצוא ותשוקה וצמאון להעליון המשפיע שיתגלה פנימי' העליון וז"ש חכו ממתקים וכלו מחמדים שבכל ס' השתל' הוא רק בחי' רצוא וצמאון מתחתון לעליון. אבל ע"י זווג היסוד נשפע גילוי פנימי' עליון לתחתון ועל כן נעשה מזה נייחא וענג בהמקבל שמרווה התשוקה והצמאון ולכן נק' היסוד בשם נח שעושה הנייחא כו'. וז"ש על מי מנוחות ינהלני ופי' בזהר (ח"ב קע"א א') אילין מיין דהנחה דהיינו פנימי' השפע שע"י היסוד ששרשו מיחוד פנימי' דחו"ב ולפי שעל ידו נעשה נייחא וענג ע"כ נק' מי מנוחות וכמ"ש בזהר (ח"א מ"ט ע"ב) ע"פ וישבות ביום השביעי וינח ביום השביעי דקאי על היסוד הנק' שביעי. וכמשנ"ת זה במ"א. ולכן גם את נח באהבה זכרת שכללות הנייחא והענג שבכל ההשתל' ע"י זווג היסוד כו' נמשך פנימי' השפע הלזו מהמאציל ית' רק בדרך זכרון לבד כו'. ויש ב' בחי' זכירה ופקידה. עי' בד"ה וה' פקד את שרה אות ה' יעו"ש. וזהו כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש. ופי' ענין חוק זכרון אפ"ל עפמ"ש בזהר (שם ט"ו ע"א) בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע ונת' במ"א שהו"ע מה שנחקק בטה"ע אור החסד הפשוט כי חפץ חסד הוא להטיב לברואיו שיכירו גדלו ותפארתו והודו כו'. ולכן בחקיקת כי חפץ חסד הזה שבטה"ע שם נזכרים כל ההשתלשלות על המשכת פנימי' השפע דהיינו גילוי פנימי' אור אין סוף ב"ה (שהוא ענין כל היחודים דאצי') שהרי זהו כל ענין הבחי' דכי חפץ חסד הוא. ולכן חקיקת כי חפץ חסד הוא שבטה"ע נק' חוק זכרון כו' שבבחי' חקיקה זו דגליף גליפו כו' נזכרים כל ההשתל'. ופי' כי תביא חוק זכרון כו' יתפרש בב' פי' ושניהם אמת. הא' דקאי על חוק זכרון עצמו שבכל ר"ה מתחדש בחי' חקיקת כי ח"ח הלזה מבעל המח' ובעל הרצון כו'. ופי' הב' דכי תביא כו' קאי על הבאת כל הנאצלי' והנבראי' וכו' מלמטלמ"ע בבחי' חוק זכרון הזה שהו"ע עליית כל ההשתל' בעצם מחשבת המשפיע דבחי' כי חפץ חסד הוא שנזכרים שם בדרך כלל על המשכת פנימי' השפע בס' ההשתל' אבל לא נגמר עדיין במחשבתו למעשה כו'. ואח"כ כשנגמר במחשבת המאציל שיומשך פנימי' השפע של היחודים דהשתל' ונמדד שיעור ומדה כמה יומשך ויושפע כו' ונחלק במחשבת המאציל. שהוא בהבחי' דכי חפץ חסד הוא. חלק השפע ששייך להמקבלים דכל סדר השתל' דאבי"ע. אזי נק' להפקד כל רוח ונפש. רוח דכר ונפש נוק' והו"ע דו"נ שבכל ההשתל': ד אך הנה ארז"ל פ"ד דר"ה דל"ב ע"א ע"פ והי' לכם לזכרון כו' אני הוי' אלקיכם זה בנה אב כ"מ שנא' זכרונות יהי' מלכיות עמהם. והענין כי מלכיות זהו בחי' ממכ"ע ועשרה פסוקים מלכיות הם כנגד עש"מ (כמארז"ל) שהם המל' דע"ס שנמשכים במל' דאצי' להיות ע"ס דמל' כדי להיות בחי' ממכ"ע שהרי המאמרות מלובשים תוך העולמות להחיותם כו'. וא"כ המלכיות זהו בחי' ממכ"ע ולשם דוקא נמשך הזכרונות כיון שזכרונות הוא להיות יחוד סומ"מ וע"כ צ"ל מלכיות עמהם. והכוונה כי סובב מאיר ע"י ממלא דוקא. וע"כ אף שזכרונות הוא להיות מאיר פנימי' סובב בגילוי בפנימי'. שלמעלה מעלה מבחי' ממלא. אך הגילוי מסובב בפנימי' אא"ל כ"א ע"י ממלא דוקא. ולכן כ"מ שנא' זכרונות יהי' מלכיות עמהם. ולבאר זה ע"פ חסידות י"ל בזה ג' טעמים הא' ע"פ מ"ש לעברך בברית כו' שהו"ע זכרונות כמ"ש ויזכור את בריתו למען הקים אותך כו' לעם. והו"ע מלכיות מלך על עם. שתכלית הזכרונות הוא בשביל מלכיות. והענין כי זכרונות שהם המשכת הגילוי מע"ס דז"א ע"י היסוד שנק' זכרון. הנה הכלי לכל המשכות האלו הוא דוקא מלכיות היינו במקום שיש גילוי מדת מלכותו ית' קבלת עול מלכות שמים אימה ופחד מדת מלכותו ונק' יר"ת. שבחי' יראה זו דקבעומ"ש הוא ביטול הנפש לגמרי בחי' אין לכן זהו דוקא כלי לכל ההמשכות דזכרונות. וכענין חותם שוקע שמלמטה זהו כלי לחותם בולט שמלמעלה כו' וז"ש והי' אמונת עתך כו' יראת ה' היא אוצרו. ששה דברים שנזכרו בפ' זה הם ש"ס משנה שבו"ק דז"א. והכלי לזה הוא יראת הוי'. הטעם הב' לפי שזהו עיקר המכוון כי עבמ"ח אנא אמלוך שיהי' מלך על עם עוממות שנראה בחיצוני' ליש ודבר ובפנימי' הוא בטל. ובבחי' זו דוקא יומשך הזכרונות שהוא גילוי פנימי' אוא"ס הסוכ"ע יחודו האמיתי כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. וע"כ צ"ל גם המלכיות בשלימות שיהי' גם בחי' זו דמלך על עם כו'. ולכן כ"מ שנא' זכרונות יהי' מל' עמהם דהיינו שלא יתבטל בחי' מלכיות מלך על עם. שאם יהי' רק זכרונות לבד א"כ זהו רק מדרגת אצי' לבד. כ"א שצ"ל הגילוי דזכרונות במלכיות דוקא שבחיצוני' יהי' נראה ליש ודבר שיהי' בו כח לקבל עליו עול מלכות שמים בקיום מצות גשמיות ולא יתבטל מכל וכל גם בחיצוני'. בכדי שיהי' הבחי' מלכיות בשלימות ובבחי' זו דוקא יהי' הגילוי דזכרונות שאזי הוא ענין דירה בתחתונים. הטעם הג' כי על ידי היחוד דזכרונות ומלכיות נמשך בבחי' זכרונות דהיינו בהמשפיע עצמו ז"א דאצי' תוס' אורות מלמעלה יותר כמ"ש בעטרה שעטרה לו כו' ביום חתונתו כו' וכמשנ"ת ענין זה בדוכתי טובא. ועי"ז יתקיים הגילוי דזכרונות וכמשנ"ת במ"א בענין דכשהאור העליון מוצא בהתלבשותו והארתו בהתחתון בחי' שלמעלה הימנו זהו קיום הארתו בהתחתון שלא יסתלק ממנו דאל"כ הרי טבע האור להסתלק לשרשו כמ"ש כי ה"א אש אוכלה הוא כו' וכמו"כ לפי שע"י המלכיות נמשך תוס' אורות בהזכרונות זהו גורם קיום הזכרונות לעד. וע"ז כתיב סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר וע"כ כ"מ שנא' זכרונות יהי' מלכיות עמהם שעי"ז יתקיים הזכרונות:
ה והנה גבי ר"ח כתיב ג"כ והי' לכם לזכרון ואמרז"ל פ"ג דערובין ד"מ ע"א זכרון א' עולה לכאן ולכאן. והתוס' הביא שם הירושלמי חג שהחדש מתכסה בו שאין מזכירין של ר"ח בר"ה. וא"כ היינו שהזכרון דר"ח מתכסה בהזכרון דר"ה. והענין דכתיב שער החצר הפנימית הפונה קדים כו' וביום החדש יפתח. חצר על ידו התגלות המלך לחוץ. וכמו"כ למעלה נק' חצר הספי' שעל ידם נמשך השפע מאצי' לבי"ע שנק' עלמא דפרודא כמ"ש ומשם יפרד. חצר החיצונה נק' מדת מל' שעל ידה השפעה חיצוני' דלהחיות העולמות. מלכותך מכ"ע. וחצר הפנימי זהו יסוד ז"א שעל ידו נמשך פנימי' השפע. וע"ז כתי' שער החצר הפנימי' כו' וביום החדש יפתח כו'. ולכן נק' ר"ח ביום הזה כי מל' נק' כה כדמותנו. ויסוד ז"א נק' זה שעל ידו גילוי עצמות ומהות כו'. וע"כ נא' זכרון בר"ח כמשנת"ל באריכות שזכרון ל' זכירה ולשון זכר הוא ביסוד ז"א כו' ולכן אומרים בר"ח יעלה ויבא כו' זכרוננו כו' לטובה. אך זהו רק ממה שכבר נמשך פנימי' השפע בהמדות דז"א דאצי' י"ב ג"א. ובכל ר"ח נמשך מבחי' א' של הי"ב ג"א שהוא צירוף א' מהי"ב צירופי הוי' דז"א ע"י היסוד. שנק' חצר הפנימי לבחי' כנס"י מל'. אבל בר"ה מתחדש כללות פנימי' השפע מעצמות המאציל ית' שהוא מאא"ס הסוכ"ע שלמע' מהשתל' לבחי' ח"ע דאצי' ראשית השתל' מקור בחי' ממכ"ע והיינו לבחי' יסוד דאבא שעל ידו נמשך פנימי' השפע לכל האצי' כו'. וא"כ זכרון ובחי' זה (היום תחלת מעשיך) דר"ה זהו התחדשות כללות פנימי' השפע בבחי' יסו"א. ע"כ זכרון דר"ח מתכסה בו ע"ד שרגא בטיהרא כו':
ו והנה בר"ה כתיב זכרון תרועה שכדי להמשיך זכרון זה צ"ל תרועה. וי"ל בזה ב' פי'. הא' ע"פ משארז"ל במד"ר הנ"ל זכרון תרועה זה יצחק. והנה כתי' וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ולא נא' זכירה ביצחק ופירש"י שא"צ זכירה כי אפר של יצחק נראה לפני צבור ע"ג המזבח והענין כי הנה ענין הזכירה שייך על דבר שאפשר לשכוח עליו (וכנ"ל שכן הוא לגבי המאציל ית') והיינו על יחוד דזו"נ דאצי' שנק' שמות שם הוי' בת"ת ושם אדני במל'. והשם אין ערוך לגבי עצמות. ע"כ ע"ז שייך שצריך זכירה ולכן גם על תומ"צ שממשיך יחוד ו"ה שייך זכירה. וזהו וזכרתי את בריתי יעקב שהו"ע תומ"צ כמ"ש ויקם עדות ביעקב ותו' שם בישראל. אבל מס"נ מגיע למעלה מהתומ"צ דהיינו בעצמות אא"ס ממש שאין המצות מגיעים שם ולכן יצחק שנעקד ע"ג המזבח שהוא מס"נ א"צ זכירה כלל. וזשארז"ל זכרון תרועה זה יצחק שע"י יצחק שנעקד כו' שא"צ לזכירה כו' עי"ז נמשך הזכרון בר"ה על בניו. וזהו ועקידת יצחק לזרעו היום תזכור הבקשה לזרעו דוקא שעי"ז יומשך הזכרון לטוב לזרעו. אבל יצחק עצמו א"צ לזכירה. ופי' הב' בזכרון תרועה כי תרועה הוא יבבא. והענין כי כדי שיומשך הזכרון על המשכת פנימי' השפע יש ע"ז יום הדין אם ראוים כו' כי כ"מ שנא' זכרונות יהי' מלכיות עמהם וע"כ תלוי אם הי' קעומ"ש בשלימות כדבעי למהוי וע"כ צריך להמתיק הדין וע"י יבבא ובכי' מעוררים ר"ר. דהנה כתיב רחל מבכה על בניה כו' מבכה הוא פועל יוצא דהיינו שמבכה את בחי' יעקב ת"ת מדה"ר דאצי' כמ"ש ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וישא קולו לבחי' אב הרחמים ח"ע דאצי' שמקבל מבחי' מזל השמיני ונוצר חסד. והו"ע במסתרים תבכה נפשי כו'. מסתרים זהו חו"ב שנק' הנסתרות כמ"ש במ"א בד"ה יבא ארי' יעו"ש. וע"ז כתי' קול ברמה נשמע כו' רמה הוא הבינה. וא"כ ע"י רחמים דיעקב מתעורר אח"כ ר"ר שלמעלה מאצילו'. וזהו ותתפלל על הוי' ובכה תבכה שע"י הבכי' שמבכה גם את בחי' יעקב ובחי' רמה כו' כנ"ל עי"ז מגעת לבחי' על הוי' להיות בכל צרתם לו צר דהכתי' לא באל"ף פלא עליון דכתר והקרי בוא"ו ת"ת דאצי' והיינו שע"י הוא"ו מגיע גם באל"ף להיות גם באל"ף לו צר. והנה ע"י הבכי' שמעוררים ר"ר דהיינו י"ג מדה"ר שלמע' מאצי' עי"ז הוא פועל שני פעולות. א' שממתיק מדה"ד ואזי יהי' הזכרון לטוב כו'. והב' שבי"ג מדה"ר מלובש פנימי' ענג העליון מהמאציל ממש ומשם מקור התחדשות המשכת כללות פנימי' השפע של היחודים דאצי' שהו"ע זכרונות כנודע שע"י ב' מזלות ונוצר ונקה מהם נמשך יחוד פנימי דחו"ב דאצי'. וזהו"ע השופר שנק' יובל כי יובל שנת החמשים הוא שער הנו"ן דבינה שהוא כ"ע ממש. וא"כ השופר מעורר בבחי' כתר שמשם נמשך יגת"ד. גם כי השופר שצדו א' קצר וצדו הב' רחב רומז דיקנא. כמ"ש בפע"ח בכוונת השופר ועוד נתעורר הדיקנא ע"י שיקח השופר שצדו א' קצר כו' רומז לדיקנא. שלמעלה הוא צר ולמטה רחב וכמו"ש באד"ר ע"פ מן המצר מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק כו'. פי' מקום צר היינו שאינו מושג כלל שלמעלה מכל ההשגות סדכ"ס כו'. ולכן צ"ל התרועה שהיא יבבא (בכי') בשופר דוקא. וזהו תקעו בחדש שופר. בחדש היינו התחדשות מלכיות וזכרונות דהיינו יחודים עליונים דע"ס דאצי' כנ"ל וכללות התחדשות פנימי' השפע של היחודים הוא מפנימי' ענג המאציל שמלובש ביגת"ד אשר זהו השופר שע"י השופר מתעורר ונמשך יגת"ד ולכן תקעו בחדש שופר וזהו כי חק לישראל כו' חק ל' חקיקה והרי השופר נק' יובל שהוא דרור וחירות וצ"ל מהו שייכות ענין החירות לבחי' וענין החקיקה. אך זהו כענין הלוחות דכתי' והמכתב כו' חרות על הלוחות וארז"ל (אבות פ"ו) א"ת חרות אלא חירות דהיינו שהחירות הוא בחי' חרות חקיקה דוקא. ועד"ז גם השופר נק' כי חק לשון חקיקה וגם יובל וחירו כו'. והענין כי אותיות הכתב למעלה זהו ע"ס דאצילות או"כ (וכמשנ"ת ההסבר בלקו"ת בביאור דבחקתי ובהביאור ע"פ זאת חקת התורה יעו"ש) שיש בהם כלים המגבילים את האור כו' וזהו בחי' מצרים דקדושה דהיינו מצרים וגבולים של הכלים דע"ס וההיכלות דקדושה בכל עולם לפי ערכו כו' ולכן כל עולם הוא מיצר וגבול רק בבחינתו שאין נמשך בו הגילוי של עולם העליון ממנו. גם עוד בבחי' זו דאותיות הכתב דהיינו הע"ס דכמר"א דאצי' יש זלעו"ז ויכול להיות לפעמים עת אשר שלט האדם באדם. וא"כ א"ז חירות כלל אבל בבחי' אותיות החקיקה שהו"ע ע"ס הגנוזות במאצילן כו' שהם למעלה מבחי' כלים המגבילים ע"כ משם דוקא נמשך ענין החירות בקדושה שהוא יצי"מ לצאת מכל המצרים וגבולים של ס' השתל' שיהי' גילוי אא"ס ב"ה למטה בבי"ע כמו למעלה באצי' ממש. וגם כיון שאותיות החקיקה הוא בבחי' כי לא אדם הוא שאין שייך שם זה כעו"ז כלל וע"כ משם דוקא נמשך להיות חירות מיניקת החיצונים וזהו"ע חרות וחירות שהחירות הן בקדושה עצמה והן חירות מיניקת החיצונים זהו בבחי' חרות אותיות החקיקה. ולכן גם על השופר כתי' כי חק כו' ל' חקיקה וגם במשוך היובל בחי' דרור וחירות שהכל ענין א' ממש:
ז בכסה ליום חגנו הנה בפי' בכסה י"ל שני פי'. הא' כמ"ש ברע"מ פ' שופטים (ער"ה א') דמכסי סהרא דהיינו המקטרג שע"י קטרוגו שאין מקבלים עומ"ש כדבעי ונמצא שאין גילוי מדת מלכותו ית' למטה כדבעי כו' עי"ז הוא מכסי הסיהרא מל' ומונע היחוד דזכרונות ומל'. כי כ"מ שנא' זכרונות צ"ל מלכיות עמהם. משא"כ כשאין קבעומ"ש כדבעי כו'. אבל ע"י השופר כי חק חקיקה וחירות מיניקת החיצונים שאין שייך שם לעו"ז כלל משם נמשך העברת המקטרג כו' ופי' הב' כדאיתא במד"ת כסית כל חטאתם כו' מכסה אני על עונותיכם. כי ע"י השופר מתמלאים כל הפגמים כו'. גם מחמת גילוי הענג כנ"ל. על כל פשעים תכסה אה' ושמחה כו' ופי' וענין בכסה ליום חגנו פי' בלק"ת בד"ה שוש אשיש דבכסה קאי על ר"ה ליום חגנו קאי על חג הסוכות. והיינו שכל ההמשכות שנמשך ע"י השופר בר"ה הוא בבחי' בכסה דהיינו בהתכסות עדיין ובחג הסוכות מתגלה ההמשכה שע"י השופר לעין כל כו' ונת"ל שההמשכה שע"י השופר הוא שני ענינים הא' העברת המקטרג כו' והב' המשכות פנימי' השפע של היחודים דזכרונות ומל'. וצ"ל איך המשכה זו שע"י השופר מתגלה בחג הסוכות לעין כל עד שע"ז כתי' בכסה ליום חגנו. והענין יובן ע"פ משארז"ל במד"ר אמור פ"ל ע"פ שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. שובע שמחות אלו שבע מצות שבחג כו' ד' מינים שבלולב וסוכה וחגיגה ושמחה כו'. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצח אלא מאן דנסיב באיי' בידי' אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל נכנסים לדין בר"ה כו' והמקטרגים באים ומקטרגי' לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל כו' לולביהן ואתרוגיהן בידן אנן ידעין דישראל נצוחיי'. וזהו נעימות בימינך נצח אם קיימתם מצות לולב שבימין שנק' נעים כו' עכ"ל מבואר מהמד"ר שמפרש נעימות בימינך נצח על הלולב ומיניו שאוחזין בימין. והענין כי הד' מינים הם מבחי' אין ביטול לגמרי שיש בהם ביטול יותר מבכל האילנות שכל האילנות הם ענפין מתפרדין. משא"כ הד' מינים הם באחדות גמור שהרי הלולב הוא כפות וערבות גדלים באחוה והדס תלתא בחד קינא כו' וזהו לפי שהם בחי' אין וביטול. וכיון שהם בחי' עץ ועכ"ז הם בחי' אין לכן על ידם ממשיכים מבחי' אין שלמעלה מע"ח בע"ח. דהיינו מבחי' ועל יובל ישלח שרשיו יובל שער הנו"ן כ"ע כנ"ל אשר המשכה זו אנו ממשיכים בר"ה ע"י השופר. רק שבר"ה הוא בכסה עדיין. ואעפ"י שלולב הוא המשכת הדעת אך דעת ממשיך מהכתר כידוע. שהו"ע שער הנו"ן. וזהו נעימות בחי' מתיקות ועונג דשעה"נ דבינה כו'. בימינך היינו בלולב ומיניו שבימין והעיקר מה שבימינך קאי על הלולב זהו לפי שהלולב ומיניו הם ו"ק דז"א כידוע וז"א רובו חסדים. וגם בפע"ח איתא שהלולב ומיניו הם החסדים המתפשטים בו"ק דז"א (ולא הו"ק עצמן) וע"כ א"ש מאד מה שהלולב נק' ימינך. וע"י נעימות שנמשך בימינך עי"ז נצח העברת המקטרג כו' שלא להיות בכסה כנ"ל וזהו המכוון של המשל שבמד"ר. וגם עוד עיקר הנצח כי ההולכה של הלולב ומיניו הוא המשכת הדעת בו"ק דז"א עצמן (שהו"ע ההמשכה מבחי' ועל יובל בע"ח) ואח"כ ההובאה כנגד הלב הוא שיומשך מהו"ק דז"א המשכת הדעת שהוא היחוד (כמו והאדם ידע כו' להיות ומלאה הארץ מל' דעה כו') בנוק' דז"א העומדת בחזה כו'. א"כ זהו היחוד דזכרונות ומלכיות כו' ההיפוך ממה שהמקטרג גורם בכסה ומונע היחוד כנ"ל. וזהו נעימות בימינך נצח דידן נצח כו'. ומזה יובן ענין בכסה ליום חגנו: