מגן אבות חלק ב· רבי שלמה זלמן שניאורסון
מגן אבות על פרשת תבא
את הוי' האמרת היום להיות לך לאלקים וגו' ולשמור חוקיו ומצותיו וגו' והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. הנה בהאמרת יש ג' פירושים הא' לשון רוממות ושבח והוא מה שישראל נותנים לו רוממות ושבח של אמת בק"ש שאומרים הוי' אחד וכמארז"ל בגמרא (ברכות ד"ו ע"א) ובמד"ר (נשא פי"ב סי' ד') את הוי' האמרת כו' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. פי' הב' לשון לבוש כמ"ש בצע אמרתו וארז"ל (איכה רבתי פ"ב סי' כ"ו) בזע פורפירין דילי'. פורפירא הוא תרגום של לבוש. ופי' הג' כפשוטו לשון אמירה ודיבור. והנה כ"מ שנאמר היום קאי על ר"ה. וכל הפי' שייכים לר"ה. הפי' ל' שבח הו"ע פסוקי מלכיות שאומרים בר"ה כמאמר אמרו" לפני מלכיות כו' ומסיימין בפסוק שמע ישראל כו'. שבר"ה הוא בנין המל' עולם הדבור עליון והוא ע"י השבח של פסוקי מלכיות ממשיכים אותו שיתלבש בלבוש מל' ובבחי' אמירה ודיבור. ותחלה י"ל פי' הראשון של הגמ' דקאי על השבח של ק"ש. הנה בק"ש תחלה קבעומ"ש בפ' שמע כו' ואח"כ קבעומ"צ בפ' והא"ש וכמו"כ בפסוק זה כתיב ג"כ להיות לך לאלקים כו' ולשמור כל מצותיו והנה בפי' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שהו"ע ק"ש הוי' אחד הביא הערוך בשם המדרש (מד"ר נשא פ"י סי' י"ב) דענין השבח של הוי' אחד הוא שאין כיוצא בו. והוא כמו הפי' דצבאות אות הוא בצבא שלו. שניכר ומובדל מהצבאות עד שאין להם שום התחברות אליו ית' כלל לא כמו מלך בו"ד שמתערב עם הצבאות שלו עד שלא יכירו אותו כלל ונצרך לשאול מי הוא המלך אבל הקב"ה ניכר ומובדל כמ"ש קק"ק הוי' צבאות שהוא קדוש ומובדל מהצבאות כו'. ועד"ז הו"ע השבח דהוי' אחד שאין כיוצא בו. ולכאורה אין זה מובן מהו השבח בזה מה שאין הנבראים כיוצא בו להבורא ית' והענין ע"ד אנת הוא חד ולא בחושבן. חשבון הו"ע ערך. והנה חשבון וערך שייך רק בסדר השתלשלות. כי ענין סדר השתלשלות הוא כמו המספר יחידות עשירות מאות אלפים וכו'. שהמספר הקטן הוא מעשר מהמספר הגדול וכל סדר המספר מגדול לקטן הוא בדרך ערך כו'. וכמו"כ ענין השתלשלות בנפש שכל ומדות ומחדו"מ. שכאשר מתבונן בשכלו נולד אהבה הנה לא כל השכל מתלבש בהאהבה כ"א רק חלק עשירי. ועד"ז גם סדר השתלשלות העולמות שהעולם התחתון הוא מעשר של עולם העליון ממנו. והנה התחלת סדר השתלשלות הוא מעולם האצי'. כי אצי' הוא לשון ויאצל כו' הפרשה והתגלות הארה מא"ס ב"ה. דהיינו ע"ס. כי כדי שיהי' מאוא"ס ב"ה חיות לנבראים צ"ל ע"י עשר בחי' ומל' דאצי' מדה העשירית נעשית מקור לבריאה וכעד"ז מל' דבריאה עתיק ליצירה. והנה כל סדר השתלשלות יש להם ערך זל"ז. ואפי' שכל אנושי שהוא קטן מאד יש לו ערך אפי' לבחי' חכמה עילאה דאצי' שהיא מקור כל ההשתלשלות כיון שהוא נמשך משם ע"י ריבוי השתלשלות המדרגות. וכמו יודע לשער כמה טיפין בים הרי טפה באוקיינוס יש לה ערך וכמו מספר אחד לגבי רבוא רבבות. ועד"ז יש ערך גם לשכל אנושי עם חכ"ע כו' הגם ששכל אנושי הוא רחוק מאד אפי' מחכ' שבמל' דמל' דעשי' ומכש"כ מחכ"ע דאצי' שכדי שישתלשל שכל אנושי מחכ"ע דאצי' הוא ע"י רבוא רבבות השתלשלות מדרגות עד אין שיעור מ"מ נק' כיוצא בו כיון שמ"מ נשתלשל מחכ"ע. ולכן נק' האדם כללא ושלימותא דכולא (זח"ג מ"ח א') כמ"ש ורדו בדגת הים כו' תמשילהו במעשי ידך כו' וכ"ז הוא בסדר השתלשלות אבל לגבי עצמות אוא"ס הרי כללות כל ההשתלשלות מרכ"ד עד סוכ"ד אין ערוך כלל כי אפי' ע"ס דאצי' הגם שנק' אצי' מהעלם אל הגילוי ולא בריאה יש מאין כי ע"ס דאצי' הם אלקות מ"מ הם רק הארה בעלמא ואינם ערוך כלל לגבי עצמות אוא"ס יותר משאין ערוך שכל אנושי לחכ"ע שאעפ"כ איזה ערך יש לו ונק' כיוצא בו כנ"ל אבל כללות סדר ההשתלשלות מרכ"ד עד סוכ"ד אין ערוך כלל לעצמות אוא"ס ב"ה אפי' לא כטפה באוקיינוס ושכל אנושי וחכ"ע הם שוים לפניו ית' כמ"ש בחכמה עשית שחכ"ע נק' עשי' גופניית כו' וכתיב כ"י מ"י בשח"ק יערוך להוי' כו' כמ"ש במ"א. וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן. וזהו הפי' אין כיוצא בו שאין הכוונה שאין בדומה לו בעולם דא"ז רבותא. רק הכוונה שאין ערוך אליו כלל. כי כיוצא בו הו"ע ערך כמו טפה באוקיינוס או שכל אנושי לגבי חכ"ע נק' כיוצא בו כו'. אבל בחי' חד ולא בחושבן שאין ערוך כלל זהו"ע אין כיוצא בו וזהו הוי' אחד שהוא אחד לגמרי שאין כיוצא בו. ואפי' אצילות ע"ס שהו"ע הארה (וגילוי ההעלם) ולא כמו בריאה יש מאין כ"א אלקות ממש מ"מ הארה זו אין ערוך כלל. וזהו"ע חטיבה אחת. והו"ע את הוי' האמרת היום כו': ב והנה זהו פי' השבח דאין כיוצא בו לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה מהתלבשות בעולמות. ובאמת גם מצד הארתו והתפשטותו בעולמות הוא ג"כ אין כיוצא בו. ויש להבין תחלה הפסוק (חלים ק"ב) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו שאין מובן כלל איך שייך לומר ושנותיך כו' הלא א"ס ב"ה כמו שהוא למעלה מגדר מקום שהמקום נברא בשעת ברה"ע ומקודם לא הי' כלל. כמו"כ הזמן הוא ג"כ בריאה מאין ליש ואוא"ס הוא למעלה מגדר זמן. וא"כ מהו ושנותיך והרשב"א ז"ל תירץ שהוא רק כדי לשבר את האזן שהאדם אין משיג כלל למעלה מהזמן רק ע"י שמסבירים לו המשך שהוא בל"ג. והוא כמו אזני הוי' תהיינה אזניך קשובות (תלים ק"ל). עיני הוי' כו'. שהוא ג"כ רק לשבר את האזן. אך תירוץ זה אינו מספיק דמ"מ אין מובן הלשון ושנותיך איך שייך בו ית'. וכדי לשבר את האזן הי' לו לומר בלשון אחר כמו אתה הוא ראשון וכו'. אבל התירוץ האמיתי הוא באופן אחר. ויובן בהקדים מה שאנו אומרים בק"ש הוי' אחד ולא יחיד וכמבואר הקושיא בתו"א ד"ה וארא ע"ש. ונת' שם התירוץ כי יחיד הוא מצד מהוע"צ. אבל אחד היינו שמתלבש בחי' אלופו ש"ע בז' רקיעים וארץ וד"ר העולם כדי שהו"ק יהיו נכללים ג"כ בבחי' ביטול לגמרי ליחודו ית' דקמי' כל"ח ע"ש האריכות. נמצא אעפ"י שאוא"ס ב"ה הוא למעלה מגדר מקום מ"מ הוא נמשך ומתלבש בבחי' ו"ק שהו"ע אחד. ואזי המקום נכלל ג"כ בבחי' ביטול. ועד"ז ענין ושנותיך לא יתמו. דהנה זמן מצינו למעלה בבחי' מל' מלך מלך וימלוך עבר הוה ועתיד שזהו קוטב הזמן. והיינו לפי שאין מלך בלא עם שבחי' מלך יש לו התחברות עם העם וכיון שהעם הם נפרדים ותחת הזמן ע"כ מוכרח להיות בבחי' מל' ג"כ שרש להתהוות הזמן. משא"כ אוא"ס שלמעלה מבחי' מל' הוא למעלה מגדר זמן לגמרי ונק' שם הוי' הי' הוה ויהי' כאחד כו' וכמארז"ל (יבמות ט"ו ב') מי איכא זקנה קמי' קוב"ה והנה אעפ"י שאוא"ס הוא למעלה מגדר זמן מ"מ הוא נמשך ומתלבש בבחי' זמן ג"כ שיהי' השפעותו בבחי' זמן דוקא כו'. דהנה איתא בספר עבוה"ק כיון שאוא"ס הוא כל יכול שלימות מבלי שום חסרון מוכרח לומר שכחו הוא גם בגבול שאם אתה אומר שהוא רק א"ס ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו. וכח הגבול שלו זהו"ע הכלים דע"ס דאצי'. ועז"א בפרקי היכלות שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות פרסאות כמנין ורב כח. וכמו"כ אם נאמר שהוא רק למעלה מהזמן ואינו יכול להתלבש בבחי' זמן כלל זהו חסרון השלימות אלא עכצ"ל שאעפ"י שהוא למעלה מגדר זמן לגמרי מ"מ הוא נמשך ומתלבש בבחי' זמן ג"כ. וזהו יחוד הוי' ואד'. אד' לשון אדון זהו בחי' מל' שרש הזמן ושם הוי' הוא אוא"ס שלמעלה מגדר זמן. ומ"מ נעשה יחוד עליון דהוי' ואד'. ומזה נמשך החילוקים שיש למטה בין שבת לחול שהוי"ו ימים הם ימי החול. ושבת הוא בחי' וקראת לשבת ענג. ושמרתם את השבת כי קדש היא. קדש הוא בחי' חכ"ע מוחין דאבא שהוא למעלה מהזמן. וענג הוא בחי' עת"י המתנשא מימו"ע כו' שהוא למעלה מגדר הזמן לגמרי אפי' מסדר זמנים. ומ"מ הרי גילוי זה נמשך בבחי' זמן ביום השביעי דוקא כו'. וכמ"ש (יחזקאל מ"ו) שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח כו'. וכמו"כ במועדים נמשך ג"כ גילוי אלקות שלמעלה מהזמן בפסח קטנות דאבא. ובסוכות מקיפים דאימא. וביוכ"פ סליחה ומחילה שהוא מיגמה"ר שלמעלה מהזמן. ומ"מ הוא מאיר בזמן דוקא. בעשור לחדש יוכ"פ. ובחמשה עשר הוא סוכות כו'. (וכן בכל חצות לילה הוא עת רצון כו' מחמת התגלות רצוה"ע שלמעלה מהזמן. ומאיר ומתגלה בזמן דוקא). והיינו משום שאוא"ס ב"ה נמשך ומתלבש בבחי' זמן ג"כ. וזהו ואתה הוא ושנותיך כו'. כי אנו אומרים בתפלה אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון והוא ע"ש הפסוק אני ראשון ואני אחרון כו'. דפי' אני ראשון היינו ראשית ההמשכה מאוא"ס שנעשה כתר לאצי' שהוא בחי' סובב ומקיף. ואני אחרון הוא בחי' מל' סודכ"ד בחי' ממכ"ע שנמשך החיות לעולמות הנבראים בע"ג עד למטה מטה כמאמר הקב"ה יושב וזן מקרני ראמים עד כו'. ואתה מחי' את כולם. ומלכותו בכל משלה. וכמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. מלכותך הוא בחי' מל' דא"ס שנעשה כתר ועתיק לאצי'. ומלכות כל עולמים הוא מל' דאצי' ממכ"ע. ובבחי' אתה הוא אחרון מל' דאצי' יש ג' בחי'. אתה. הוא. ושנותיך. את"ה הוא בחי' מקור הזמן. היינו כי בעצם מדת מל' אין שייך עדיין זמן רק שהיא מקור הזמן עד"מ מקור השכל שאינו שכל עדיין או כמו מקור מעין ונהר שהמקור הוא כח רוחני למים ואינו מים. כן בחי' אתה הוא רק מקור הזמן ואינו זמן והוא ושנותיך הוא החיות של הזמן בבחי' מקיף ובבחי' פנימי כידוע שכל נברא יש לו ב' מיני חיות. האחד בבחי' מקיף והב' בבחי' פנימי. וזהו הכל יודוך והכל ישבחוך. שבח הוא מצד השגה וזהו באו"פ. ובאו"מ שייך רק הודאה. וכמו"כ בזמן יש ב' בחי' חיות הנ"ל הוא לשון העלם בחי' העלם המקיף של הזמן. כי מל' דאצי' היא בחי' מקיף וסובב לגבי בי"ע. ושנותיך הוא החיות הפנימי של הזמן שמתחלק לעתים וזמנים ושנים. וכמו ר"ה הוא כולל החיות של כל השנה. ואח"כ הוא מתחלק לי"ב חדשים ושבועות וימים ושעות ורגעים והו"ע צירופים כי יש צירוף שכולל החיות של כל השנה ויש שכולל החיות של החדש. ועד"ז בשבועות וימים. ובכל יום הוא י"ב שעות וכל שעה מתחלקת לתתר"ף חלקים לרגעים תבחננו שכל רגע מסתלק הצירוף ונמשך צירוף אחר. וזהו כל הנשמה תהלל י"ה על כל נשימה ונשימה כו' והחיות רו"ש. ופי' לא יתמו היינו שמצד אוא"ס שלמעלה, מהזמן הנמשך ומתלבש בבחי' מל' מקור הזמן יחוד הוי' ואד' אזי נעשה נצחיות בהזמן שיומשך לעד ולא יפסוק כלל לעדי עד ימלוך כו' וזהו הוי' אחד שאין כיוצא בו פי' שזהו שאין כיוצא בו שאעפ"י שהוא למעלה מגד מקום וזמן לגמרי מ"מ הוא נמשך ומתלבש בבחי' מקום וזמן ג"כ שזהו"ע פי' אחד כו' כנ"ל. ועז"א (מגילה ל"א א') במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. והנה יש ב' מיני יחודים בחי' יחו"ע ויחו"ת. יחו"ע הוא שהמקום והזמן הם בטלים במציאות וכמו שהי' בבהמ"ק מקום ארון אינו מן המדה. וכן היו עומדים צפופים ומשתחוים רוחים הרי ראו איך שהמקום הוא בטל. וכן בזמן הראה לו הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו כו'. וכמ"ש על האריז"ל שהשיג ברבע שעה מה שצריך לאמרו בשמונים שנה כו' ויחו"ת הוא שהזמן הוא זמן ממש כמו זמן שלנו. רק שהוא נצחי' כו'. וזהו פי' רוכב שמים כו' וכתיב סולו לרוכב בערבות פי' רוכב הוא עד"מ מי שרוכב על המרכבה שהוא מנהיג אותה לכל צד שירצה. כן הוא ית' רוכב שמים הם המדות וכן רוכב בערבות הוא ת"ת התכללות חו"ג שהוא מנהיג אותם כו' וזהו סולו לרוכב בערבות שהשבח הוא לעצמות אוא"ס אליו ולא למדותיו. וזהו פי' הגמ' את הוי' האמרת היום חטיבה אחת בעולם הוי' אחד שאין כיוצא בו בעולם שקאי על הרוממות ושבח של אמת שישראל נותנים להשי"ת בק"ש כו' כנ"ל. וזהו להיות לך לאלקים כי אלקים זהו כח ההשפעה למטה דוקא. דהנה אליהו אמר (מ"א י"ח) אם הוי' הוא האלקים לכו אחריו. ואם הבעל כו'. עד אח"כ אמרו כולם ב' פעמים הוי' הוא האלקים והיינו כי אלקים זהו כח ההשפעה למטה. וענין ע"ז שלהם הי' שאמרו כי אני הוי' ל"ש כו' ע"כ רם כו' ועזב הוי' את הארץ ביד ממוצעים ואמרו שהבעל הוא ממוצע. או שהי' בדעתם ענין שיתוף כו'. ולכן אח"כ כשחזרו בתשובה אמרו הוי' הוא האלקים שכח ההשפעה למטה הוא רק משם הוי' בעצמו וכל המלאכים הם רק שלוחי השפע וכגרזן ביד החוצב בו. וזהו את הוי' האמרת היום שהוא השבת דאחד שאין כיוצא בו וכנ"ל. להיות לך לאלקים שכל ההשפעה למטה ואפי' מה שאין אדם נוקף אצבעו אא"כ מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז' ב') נמשך הכל משם הוי' בעצמו. לפי שאין כיוצא בו. שאעפ"י שהוא למעלה מגדר זמן ומקום מ"מ הוא נמשך ומתלבש בזמן ומקום כו':
ג והנה להבין מ"ש את הוי' האמרת. נש"י דוקא. וכמארז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. מהו ישראל דוקא. הנה כתיב חלקי הוי' אמרה נפשי וארז"ל במד"ר איכה (פ"ג סי' כ"ב) למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואיפרכין כו' והיו גדולי המדינה יושבים באמצע המדינה ח"א אנא נסיב דוכסין לגבי וכו' וכו'. היה פקח אחד לשם אמר אנא נסיב למלכא דכולא מתחלפין ומלכא אינו מתחלף. כן עובדי כוכבים מהן עובדין לחמה כו' וכו' אבל ישראל אינן עובדין אלא להקב"ה הה"ד חלקי הוי' אמרה נפשי עכ"ל ע"ש. וצ"ל מהו הפקחות בזה דאדרבה להיפך זהו סכלות ליקח דוכס ולא את המלך בעצמו ועכצ"ל שיש איזה סברא אשר טוב יותר לקבל השרים מהמלך בעצמו:
הנה ארז"ל (שבת ע"ז ע"ב) מ"ט עיזי כו' כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וגם ארז"ל (ב"ר פ"ב סי' ד') מתחלה הי' העולם מתנהג באפילה כיון שבא אברהם התחיל להאיר. מי העיר כו' והענין ע"ד קליפה קדמה לפרי. כמו בגידול התבואה מתחלה גדל הקש והתבן. ואח"כ בסוף צומחים החטים. וכן באילנות מתחלה יוצא האילן עם עלין. ובסוף גדלים הפירות עליו. וכמו"כ בענין יצירת האדם מתחלה נוצרה השליא ואח"כ הולד. וכן בהשפעה רוחניות מרב לתלמיד מתחלה אומר לו משל ואח"כ אומר לו הנמשל אעפ"י שעיקר המכוון הוא הנמשל וכשמבין הנמשל א"צ כלל להמשל. מ"מ המשפיע מוכרח לומר תחלה המשל עם הצעות והקדמות. כי זהו הכלל כחותם המתהפך מה שבמשפיע ראשון ועיקר המכוון הוא יוצא אחרון. והו"ע יעקב ועשו שבאמת יעקב הבכור כו'. וכמו"כ אנו מוצאים בתורה. שאר"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה הראשונה וזהו עיקר המכוון. ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' (ילקוט בא רמז קפ"ז) שזהו כמו הקדמה. שמתחלה מודיע איך שברא השו"א והמאורות שמש וירח. וישראל מונין ללבנה ואח"כ נכתב המכוון שהו"ע המצות כו'. וכעד"ז הו"ע ברישא חשוכא. אעפ"י שהעיקר הוא והדר נהורא. מ"מ המכוון בא לבסוף דוקא כנ"ל וזהו שמתחלה הי' הנהגת העולם באפילה ואח"כ כשבא אברהם הי' הנהגת העולם באורה כו'. ולהבין זה הנה בענין השפעת חיות אלקות בעולמות יש שני הנהגות. הא' מה שאמרו בגמרא (ע"ז נ"ד ע"ב) עולם כמנהגו נוהג וכן מנהגו של עולם משמע שהעולם יש לו מנהגו. והיינו כמ"ש בראשית ברא אלקים. שבריאת העולמות הי' ע"י שם אלקים. אשר שם אלקים הוא מסתיר על השפעת החיות משם הוי' ושם אלקים בגימט' הטבע. כי משם אלקים נמשך השפעת החיות ע"י ע"ש שהם לבושי הטבע שיתראה רק טבע. אעפ"י שבאמת כתיב המכסה שמים כו' המכין לארץ כו' המצמיח כו' שהכל נשפע מאתו ית'. ובכל רגע מתחדש החיות מ"מ כיון שנמשך ע"י הע"ש הם מסתירים שיתראה רק כמו טבע. והנה הנהגה זו שמשם אלקים וע"י הע"ש נק' אפילה כיון שהוא הסתר אלקות לגמרי אבל יש עוד הנהגה שנק' בשם אור. והיינו כמ"ש (תלים כ"ז) לדוד הוי' אורי וישעי כו'. וארז"ל (מד"ר אחרי ר"פ כ"א) אורי על הים כמ"ש ויאר את הלילה. וישעי על הים ויושע ה' כו'. והיינו שעל הים הי' בחי' הוי' אורי. כיון שהי' התגלות אלקות היפך הטבע להיות הפך ים ליבשה. וגם שאמרו זה אלי כו' וראתה שפחה על הים כו' והנהגה זו הוא משם הוי' בעצמו שלא ע"י הסתר דשם אלקים ע"כ נמשך התגלות אלקות בעולמות שלא יסתירו כלל. והנהגה זו נק' בשם אור. הוי' אורי. והנה באמת שרש הנהגה דבחי' אפילה שע"י התלבשות בהע"ש נמשך ממקום גבוה מאד דהיינו מבחי' ישת חשך סתרו. וכמארז"ל (אבות פ"ה) עשרה דורות מאדם כו' וכולם מכעיסין ובאים להודיע כמה ארך אפים לפניו. הרי ששרש הנהגה זו שע"י ע"ש נמשך מבחי' ארך אפים מאריך אף כו' דהיינו מלמעלה מסדר השתלשלות אשר שם כחשיכה כאורה ע"כ נמשך השפע ע"י הע"ש דוקא. וזה הי' ענין גלות מצרים עבדים היינו לפרעה לפי שההשפעה הי' נמשך ממקום גבוה מבחי' עורף דא"א. ע"כ הי' נמשך כל השפע לפרעה. וכמ"ש (במדבר י"ז ה') אשר אכלנו במצרים חנם בלא מצות (רש"י בשם הספרי). אך באמת צ"ל דכחשיכה כאורה זהו תירוץ מה שיכולים הע"ש ג"כ לקבל השפע כמו נשמות ישראל. אבל עדיין אינו מובן כלל למה נמשך השפע דוקא להע"ש ולא לישראל כלל. שמזה נמשך הגלות. ויש מתרצים כיון דהכל שוה והם הרבים ע"כ מקבלים הם השפע. אבל זהו דוחק כו'. והענין כי בלמעלה מהשתל' יש שני השפעות. א' השפעה חיצוניות מרצה"ע. והשפעה זו נמשך שלא ע"י צמצום הע"ס דשם הוי'. ויכול להיות נמשך השפעה זו גם במי שהוא יש ודבר נפרד לגמרי ואינו בטל כלל כו' משום כי אם צדקת מה תתן לו כו' אך ההשפעה נמשך בבחי' מקיף ורוממות. והב' הוא השפעה מפנימיות רצה"ע. והשפעה זו נמשך דוקא ע"י הצמצום דשם הוי'. דהיינו שיאיר אור א"ס ב"ה בהתגלות ובמקום הביטול דוקא. והנה נש"י הם הפנימיות בכל עולם. וצריכים לקבל דוקא השפעה פנימיות ובבחי' גילוי דוקא. והיינו ע"י הצמצום דשם הוי'. ולפ"ע הביטול כך יהי' המשכת האור. וכמ"ש (עמוס ז' ב') מי יקום יעקב כי קטן הוא. אבל השפעה חיצוניות. שלא ע"י צמצום הנ"ל דשם הוי' אינו שייך להם כלל. משא"כ ע"ש שהם החיצוניות היותר אפשר בכל עולם כו'. ולכן כאשר נשפעה השפעה חיצוניות מלמעלה מהשתלשלות שלא ע"י הצמצום דשם הוי' אזי מקבלים הם השפע הנ"ל. ומזה נמשך הגלות. אך השפעה זו כיון שלא נמשכה ע"י צמצום דשם הוי' אינה מאירה בגילוי כלל כ"א בבחי' מקיף והעלם וכמ"ש (תלים קי"ג) רם על כל גוים ה' כו'. הנה נת' אשר שרש הנהגה דבחי' אפילה וחשך דהיינו מה שנמשך השפע ע"י הע"ש לבוש הטבע נמשך ממקום גבוה מאד. ובזה יובן מה שעו"כ בחרו להם הע"ש דוקא. כי הנה כדי לקבל מבחי' הוי' אורי שהוא התגלות אלקות שע"י שם הוי' ששרש שפע זו הוא מפנימיות רצה"ע ב"ה א"א לקבל כ"א ע"י ביטול במציאות. כי יש ג"כ שם הוי' בנפש כמ"ש בד"ה ראה. וכשיש גילוי שם הוי' שבנפש אזי יכולים לקבל משם הוי'. אבל הם רוצים לילך בשרירות לבם ואעפ"כ יומשך להם כל טוב. ע"כ בחרו להם ההנהגה דבחי' אפילה וחשך שמבחי' ע"ש כי מבחי' זו אפשר לקבל בלא ביטול כלל. כיון ששרש המשכה זו נמשך מלמעלה מהשתל' שלא ע"י צמצום שם הוי' אשר שם אין תופס מקום כלל מעשה התחתונים. אבל הי' שם פקח אחד אמר אנא נסיב מלכא דכולהון מתחלפין ומלכא אינו מתחלף. והיינו כי הבין שההשפעה חיצוניות הנ"ל שנמשך ע"י הע"ש זהו רק לפי שעה בעת הגלות. והמכוון כדי לברר מהע"ש כו'. אבל אח"כ יופסק ההשפעה חיצוניות הנ"ל. ויומשך השפע פנימיות דרצה"ע וע"י הצמצום דד"א הוי' דוקא. וכמו שהי' בעת יצי"מ שהלבישו או"א לזרועות דא"א. וע"ז כתיב (שה"ש ב' י"א) כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו כו' וזהו דכולהון מתחלפין. וכמ"ש (בראשית א' ב') והארץ היתה תהו כו' שבה"כ. ואח"כ ויאמר אלקים יהי אור דתיקון. הרי שההנהגה דבחי' חשך ואפילה אינה רק לשעה. ומלכא שהוא שם הוי' אינו מתחלף ח"ו לעד אפי' לע"ל שיהי' ההתגלות למעלה יותר משם הוי' אבל מ"מ יהי' כל ההתגלות ע"י שם הוי' דוקא. וזהו חלקי הוי' אמרה נפשי וכמ"ש (תלים ט"ז) הוי' מנת חלקי וכוסי. כוס גימט' אלקים שהוא מסתיר. אבל הוי' מנת חלקי וכוסי ע"ד כי הוי' הוא האלקים כו'. כי כל העמים הקדמונים אמרו עזב הוי' את הארץ. וההנהגה הוא רק משם אלקים לבד. אבל ישראל אומרים הוי' הוא האלקים שההנהגה משם הוי' בעצמו ע"י שם אלקים. וזהו הוי' מנת חלקי וכוסי. וגם פי' [הוי' מנת חלקי וכוסי]. להיות יחוד הוי' ואלקים בחי' הוי' אורי כנ"ל. והיינו דוקא ע"י הביטול ומס"נ בק"ש לבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן. שעי"ז ממשיכים השפעה פנימיות הנ"ל שיומשך בשם הוי' דוקא וזהו את הוי' האמרת נש"י דוקא. כי העכומ"ז אומרים רם כו' על השמים כבודו ואינם מאמינים שיוכל להיות התגלות אלקות למטה כיון שהוא השפלה אצלו. ורק על השמים כבודו ולכן קרו לי' אלקא דאלקייא. שהם קורין להע"ש אלקות. כי בדעתם הם פועלים בעצמם השפעה גשמיות כו' וזהו רם כו' שנותנים לו ג"כ רוממות אבל זהו רוממות של שקר. כי הם נותנים עולמות העליונים ערך אליו. אבל ישראל אומרים כי גאה גאה המגביהי כו' המשפילי כו' יותר מרם. כי להיות התגלות אלקות בעולמות עליונים זהו ג"כ השפלה כמו למטה בגשמיות כיון דאנת הוא חד ולא בחושבן וכנ"ל באריכות ע"כ יכול להיות התגלות גם למטה בגשמיות. וזהו את הוי' האמרת. שאתם נותנים לו רוממות ושבח של אמת. דהיינו השבח דק"ש הוי' אחד אנת הוא חד ולא בחושבן. והיום קאי על ר"ה כנ"ל שבר"ה הוא בנין המל' מחדש. לכן אומרים פסוקים של מלכיות שהוא שבח ורוממות להקב"ה והסיום הוא הוי' אחד שהוא עיקר הרוממות והשבח כנ"ל:
ד וכ"ז פי' א' דהאמרת הוא לשון רוממות ושבח. ופי' הב' דהאמרת הוא לשון לבוש היינו כמ"ש (תלים צ"ג א') הוי' מלך גאות לבש וכתיב (אסתר ו' ח') יביאו לבוש מלכות. שמדת מלכות היא לבוש לשם הוי'. והיינו כי הוי' אחד וכולא קמי' כל"ח. וע"כ מדת מל' על יש ודבר נפרד זהו רק לבוש לשם הוי' וכמו לבוש שמסתיר על גוף האדם. ולכן צריך להמשיכו בלבוש זה. כי העולמות אין יכולים לקבל כ"א ע"י לבוש מלכות. וכמו נשמות בג"ע יושבין ונהנין צריכים ללבוש הנעשה מתומ"צ. וכך להיות המשכות אלקות בעולמות מלמעלמ"ט הוא רק ע"י לבוש מל' הנ"ל ולבוש זה ממשיכים ע"י קיום המצות בקבעומ"ש. וע"ז כתיב (שיר ב' יו"ד) יפתי שעושים לבושים נאים להקב"ה. דהנה לפעמים כתיב (ישעי' נו"ן ג') אלביש שמים קדרות ושק כו'. והיינו גלות השכינה כשהמל' מתלבשת בע"ש שהם לבוש שק שמסתירים לגמרי שיתראה העולם דבר נפרד לגמרי כו'. משא"כ על בחי' מל' עצמה הרי אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך כו'. וכן בר"ה מלוך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כו'. וא"כ בחי' מל' עצמה היא לבוש נאה וזך שנמשך על ידה התגלות אלקות בעולמות. וכמ"ש (תלים ק"ד) הוד והדר לבשת. כי יש כמה מדרגות בבחי' לבושים. וכמו באדם בגדי חול ובגדי שבת לא יהא מלבושך של שבת כו' (שבת קי"ג ע"א). והיינו כי למעלה ג"כ בחול בחי' מל' מלובש בעשי' לבוש גס. אבל בשבת מתעלה המל' מעשי' ויצירה כי בו שבת השביתה מדבור ונמשך החיות רק ע"י לבוש המחשבה לבד. וזהו יפתי שעושים לבושים נאים דוקא להקב"ה וזהו שארז"ל (ר"ה ל"ד ע"ב) אמרו לפני מלכיות כו' פי' אמרו לשון שבח דהיינו להמשיך בחי' מלכיות של שבח. וכמו שאומרים ותמלוך אתה הוא הוי' לבדך. שכל הבחי'. אתה. הוא. הוי' כו'. יהיו מתגלים ע"י בחי' מל'. וזהו את הוי' האמרת היום. היום קאי על ר"ה שהמשכת אותו בלבוש מל':
ופי' הג' לשון אמירה ודיבור הוא ג"כ בבחי' המל'. כי בענין המלוכה יש ב' בחי' הא' רוממות והתנשאות של מדת המלוכה שעי"ז הוא מטיל אימה על העם. והוא ע"י שמתנשא ומרומם על העם שהו"ע הסתלקות. והב' בחי' דבר מלך שהו"ע הצוויים שעי"ז הוא הנהגת המלוכה. ועי"ז הוא התחברות המלך עם העם. וכמ"ש פרעה ליוסף ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. והיינו שהנהגת המלוכה נתן ליוסף ורוממות המלוכה לא נתן לו. וכמו"כ יובן למעלה שיש ב' בחי'. הא' בחי' רוממות המל' הוא בחי' כתר מל' שמזה נמשך אימה ופחד על כל העולמות והנבראים וכמאמר ומוראך עליהם. זעות מחיל כסא. עונים באימה ואומרים ביראה כו'. והב' בחי' דבר מלך שעי"ז הוא התחברות אלקות עם עולמות. ובר"ה ממשיכים ב' הבחי' שיתלבש בלבוש מל' כנ"ל. וגם ממשיכים אותו בבחי' אמירה ודיבור וזהו"ע ב' יו"ט של ר"ה. וזהו שאומרים בר"ה ודברך מלכנו אמת וקיים לעד כו': ה ועתה צ"ל ענין והוי' האמירך כו' גוי אחד בארץ שאין כיוצא בו. הענין כי ישראל לבד קיום המצות הנה גם ענינים הגשמיים שלהם ג"כ מעורר למעלה עד רום המעלות. וכמו ענין נשואין דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כו'. והטעם כי זווג חתן וכלה של ישראל הם דוגמת חתן וכלה שלמעלה שהו"ע היחוד דסוכ"ע וממכ"ע. כלה לשון כלתה נפשי זהו בחי' ממכ"ע. וחתן חות דרגא זהו ההמשכה והיחוד מבחי' סוכ"ע בממכ"ע. ושבע ברכות למעלה הוא המשכות מכל הז"מ להכלה העליונה כדי שתוכל לקבל היחוד כו'. וכיון שזווג תתן וכלה שלמטה מעורר למעלה ע"כ צ"ל למטה ג"כ שבע ברכות כו'. ועוד יובן ממה שאנו מברכים על הלבשת מנעל שעשה לי כל צרכי ולכאורה אין זה מובן מה שקבעו ברכה ע"ז. אך ע"י הלבשת נעל למטה מעוררים למעלה להיות מה יפו פעמיך בנעלים שהו"ע מט"ט שנק' נעל דשכינתא. וזהו שישראל הם גוי אחד בארץ. שאין כיוצא בו בשום אומה בעולם שגם כל ענינים הגשמיים שלהם יהי' הכל מעורר למעלה. וכ"ש קיום המצות. דהנה כתיב (ירמי' ב' כ"א) ואנכי נטעתיך שור"ק בגימט' תר"ו. יותר על ז' מצות שנצטוו בני נח והענין כי עם נח הי' כריתות ברית על קיום העולם כמ"ש (בראשית ח' כ"ב) עוד כל ימי הארץ כו' לא ישבתו והיינו על השפעת חיצוניות החיות להחיות העולמות שנמשך רק מחיצוניות המל'. ומ"מ נצטוו ז' מצות כנגד שבע מדות. ובמאו"א איתא כנגד ז' מלכים דחהו שנפלו בשבה"כ וזהו ענין הע' תלויה שבפסוק יכרסמנה חזיר מיער. שהיא השפעת החיות מחיצוניות המל' שנמשך בבחי' מקיף ע"י הע' תלויה. ולכן נצטוו רק ז' מצות אבל נש"י ניתן להם תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן שעולה תר"ך כדי להמשיך מבחי' כתר עליון בבחי' מלכות והיינו בחי' פנימיות המל' דכ"ע איהו כתר מל'. וא"כ נש"י שמקבלים מבחי' פנימיות המל' זהו ההמשכה מבחי' כ"ע ממש. וז"ש (דברים למ"ד ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. דהנה כתיב יהי רקיע כו'. כמו באדם יש חצר הכבד שמפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון ולמטה מהקרום המפסיק יש שם פסולת שיוצא לחוץ. כמ"כ עו"כ מקבלים מבחי' פסולת השפע שלמטה מהפרסא להיות רק קיום העולם. שע"ז הי' הכריתות ברית עם נח. אבל נש"י מקבלים פנימיות השפע מלמעלה מהפרסא שהוא מאוא"ס עצמו. וזהו גוי אחד שאין כיוצא בו כו'. גם כמ"ש חטא חטאה ירושלים. ואיתא במד"ר (איכה פ"א סי' ל"ז) וכי כל האומות אין חוטאים אלא אעפ"י שחוטאים אינן כלום. והיינו לפי שמקבלים רק חיצוניות השפע שע"ז הי' הכריתות ברית עם נח. ולכן אעפ"י שחוטאים אין נפסק השפעותם כלל. אבל ישראל שמקבלים מפנימיות השפע. לכן כמו שע"י מצוה ממשיכים ממקום גבוה מאד כמו"כ להיפך ע"י עבירות פוגמים מאד למעלה וגורמים שיופסק פנימיות השפע. ולכן חטא חטאה ירושלים דוקא. ובכ"ז יובן ענין גוי אחד שאין כיוצא בו. וזהו וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כמו הסגולה שאין זה עפ"י טעם. כמו"כ מה שנש"י ממשיכים ע"י קיום המצות זהו למעלה מסדר השתלשלות וטעמים דח"ע. סגולה כמו סגולתא שהנקודה למעלה זהו כתר ע"ג תו"ב:
ארי' שאג מי לא יירא (עמוס ג' ח'). ואיתא בשל"ה הקדמונים נתנו סימן ארי"ה ר"ת אלול ר"ה יוכ"פ הושענא רבא שנק' ימים נוראים וזהו מי לא יירא. וצ"ל מהו הענין שבימים האלו ארי' שאג. גם צ"ל ההפרש שבין מועדים לשמחה לימים נוראים. כתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב כו' והנה הפי' הפשוט לא עבדת בשמחה. ר"ל בזמן היותם בשמחה וטוב לבב דהיינו בשעת שהיו בתכלית השלוה. ובזת"א (דקט"ז א') פי' בשמחה בזמנא דכהני הוי קריבין קורבנין כו'. וטוב לבב אילין לואי. מרוב כל אילין ישראל דנטלי ברכאן מכל סטרין כו' ופי' זה הולך ג"כ ע"ד הנ"ל בפי' הפשוט דהיינו בשעת שהיו הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כו'. והאריז"ל פי' לא עבדת בשמחה אעפ"י שעבדת אך לא בשמחה. לכן בא העונש. כי אין צדיק כו' והשמחה ממתיק הדין לגמרי כו' וא"כ לפי' האריז"ל כתוב בתורה שהעבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב. דהיינו לא רק לצאת י"ת לבד. כי כשיהי' העבודה בשמחה וטוב לבב אזי יהי' העבודה לפנים משוה"ד יותר מהחיוב. וע"ד מדקדקים עד כזית כו' ועבודה זו היא מדרגת החסידים ע"ד איזהו חסיד המתחסד עם קונו כו' (זח"ג רפ"א ח"ו ג') דהיינו שהעבודה בבחי' חסד יותר מהחיוב. וצ"ל לפי' האריז"ל קשה איך יוכל כל אדם לבוא לזה שיהי' העבודה ע"ד מדרגת חסיד המתחסד עם קונו בבחי' חסד יותר מהחיוב. וכמו שאמרו בירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) לא דייך מה שאסרה תורה כו' הנה בתניא (פמ"ו) מבואר הערה והתעוררות על עבודה ע"ד כמים הפנים אל הפנים (משלי כ"ז י"ט) כו' ע"ש. ויש לבאר יותר כי למטה אין נמצא אהבה שיהי' חסד לגמרי. כמו אהבת האב לבן זהו טבעיות שהבן חלק ממנו ואפי' האהבה והשפעת טוב שמעשיר לעני (שאינו מקבל ממנו בחזרה כלום) א"ז ג"כ חסד לגמרי. שהרי יש בזה טובת עצמו ביותר כדי שיזכה לעוה"ב ויאכל פירותיהן בעוה"ז. וכמ"ש ברות (ב' י"ט) האיש אשר עשיתי עמו שהעני עושה תסד עם העשיר יותר כו' (כמ"ש במד"ר ויקרא פל"ד סי' יו"ד). גם כל מיני אהבה והשפעת חסד מאדם לחבירו. הרי חבירו ג"כ אדם כמותו ממש. הרי שלמטה אין נמצא חסד לגמרי אבל למעלה הוא חסד גמור כמו בריאת העולמות דכתיב (תלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. שברה"ע וחיותן וקיומם הוא רק נדבה וחסד גמור ממנו ית'. שאין לו ית' שום צורך בזה כלל ח"ו. וכמו"כ ההתקרבות עצומה והאהבה הגדולה שאהב ה' אותנו והוציאנו מארץ מצרים ערות הארץ. ואח"כ נתן לנו התורה שהיא בחי' נשיקין והתדבקות רוחא ברוחא ממש. וגם ע"י כל המצות שהוא מחבק אותנו חיבוק גמור בדביקה חשיקה וחפצה כמ"ש (שה"ש ב') וימינו תחבקני הכל כאשר לכל זהו רק טוב עליון וחסד גמור עמנו. והנה כאשר ישים המשכיל כ"ז ללבו אזי ממילא כמים הפנים לפנים כו' יתלהט ברוח נדיבה כו' לאהבה את ה' בכל לבו ונפשו ומאדו כמ"ש בתניא ספמ"ט ע"ש. וזהו הערה והתעוררות על עבודה. (שיהי' העבודה ע"ד מדרגת חסיד המתחסד עם קונו לא רק לצאת ידי חובתו לבד כ"א יותר מהחיוב לפמשוה"ד):
ב ועתה צ"ל איך שייך עבודה לגבי מעלה הלא אנת הוא שלימותא דכולא וכלום חסר כו' וא"כ מה שייך עבודה ותיקון כו'. כתיב (בראשית ב' ט"ו) ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה בשני ההי"ן דהפי' לעבוד ה' כו'. שהעבודה והתיקון שייך בבחי' ה' תתאה דשם הוי'. דהנה איתא בס' הבהיר (סי' מ"ד) עמוד א' יש כו' וצדיק שמו כו' והוא סובל העולם (שעליו העולם עומד) וכשיש צדיקים בעולם (היינו בזמן שישראל מקיימים כל המצות כמ"ש (ישעי' ס' כ"א) ועמך כולם צדיקים אזי) העמוד מתגבר ואם לאו מתחלש כו' ע"ש. והענין כי מלכותך מלכות כל עולמים (תלים קמ"ה י"ג) שמקור חיות כל עולמות הנבראים הוא מבחי' מל' שהוא רק הארה בעלמא כמ"ש (ישעי' כ"ו ד') בי"ה הוי' צור עולמים רק שתי אותיות (עי' ע"פ אחרי כו' כארי ישאג מה שהמל' נק' י"ה) אבל העמוד שצדיק שמו ממשיך המשכה והארה מאוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו בבחי' מל'. ולכן נק' וצדיק יסוד עולם (משלי יו"ד כ"ה) יסוד הוא דבר שיש בו ממש. ולא כמו המל' שרק הארה כו'. וזהו שעליו העולם עומד. כי מצד שרש ומקור החיות שמבחי' מל' בחי' נוק' תשישות כח כנקבה אין זה קיום נכון ואמיתי וכמ"ש ג"כ בלקו"ת פ' בלק בד"ה מה טובו ועיקר הקיום הוא על ידי בחי' וצדיק יסוד עולם וכמ"ש במ"א. והו"ע וינוחו בו ישראל מקדשי שמך. שמך הוא בשכמל"ו. והם ממשיכים מבחי' אתה קדוש בשמך קדוש. והמשכה זו הוא ע"י העמוד שצדיק שמו. ולכן נק' צדיק כי צדיק הוא ע"ש שהוא בעל צדקה והצדקה הוא להחיות רוח שפלים. והנה רוח שפלים זהו בחי' מל' שמחי' בי"ע שנעשים נפרדים כו' עד שנשפלת להחיות למטה בגשמיות שהוא בחי' חשך והסתר לגמרי כמ"ש (ישעי' ס' ב') החשך יכסה ארץ. והצדקה הוא להמשיך הגילוי מאוא"ס עצמותו ומהותו בבחי' מל'. וכיון שהמשכה זו הוא ע"י העמוד ע"כ צדיק שמו. וע"ז כתיב (בראשית ב' יו"ד) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. גן הוא בחי' מל'. כמו הגן הוא רק מקבל שכשזורעין בו וחורשין ומשקין אותו אזי דוקא נצמח בו כו'. וכמו האשה נק' שדה של הבעל בגמ' (כתובות י"ב ב') לטעם זה. כמו"כ בחי' מל' ללמג"כ (זח"א קפ"א א') ורק מקבלת מלמעלה כל מיני שפע. כידוע בענין שארה כסותה וענתה כו'. גם כמו הגן בו נצמח ריבוי מיני ענג. מינים ממינים שונים כמו"כ מבחי' מל' נמשך גילוי ענג העליון בג"ע העליון והתחתון. ומתחלק לרבוא רבבות מדרגות עד אין קץ. אבל ח"ע שמשם מקור ההשפעה במל' לפי שבחכמה שורה אוא"ס עצמותו ומהותו. מקור המשכת התענוג בגעה"ע. לכן נק' עד. ונהר הוא להיות נמשך המשכה מעדן בבחי' גן. ובחי' נהר זה הוא העמוד שצדיק שמו (וזהו כפי' המק"מ ר"פ נח שיסוד ז"א נק' נהר). וי"ל ההפרש בין כשנק' עמוד לכשנק' נהר. כי עמוד שעליו העולם עומד זהו רק סמך וקיום בההארה שמחי' עולמות שלא יהי' שינויים והיינו ע"י ההמשכה שמעצמותו ית' בבחי' מקיף על מל'. אבל כשנק' נהר שמשקה הגן היינו כשנמשך ע"י יסוד היחוד שהוא גילוי בפנימיות ממש כמו והרוה כו'. והנה כשועמך כולם צדיקים אזי העמוד מתחזק כו' כי רמ"ח פיקודין הם רמ"ח אבד"מ (ת"ז תיקון למ"ד) שממשיכים בחי' ועל דמות הכסא כו' כמראה אדם. כמו האבר שממשיך חיות הנפש. ולכן ארז"ל (זח"ג קי"ג א') ע"פ ועשיתם אתם כאילו עשאני כו'. ולכן העמוד מתחזק כי העמוד הוא התקשרות ההמשכה מבחי' כמראה אדם בבחי' מל'. כי מה שנז"ל שממשיך מעצמותו ומהותו ית' במל' היינו מעצמותו שמאיר בבחי' כמרא"ד דאצי'. וכן גם מה שנק' נהר שממשיך מעדן. חכ"ע. מ"מ ההמשכה צריך לימשך דרך רמ"ת אבד"מ עד"מ הטפה נמשכת דרך רמ"ח אברים כמשנ"ת בד"ה והי' לכם לציצית וזהו ויניחהו בג"ע לעבדה כו' לעבוד ה'. ה' תתאה הוא בחי' מל'. והעבודה הוא להמשיך בחי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כנ"ל שבחי' נהר הוא העמוד שצדיק שמו שממשיך מעצמות אוא"ס בבחי' מל'. (כי כל פרצופים דאצי' תיקן אותם המאציל העליון בעצמו להיות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. משא"כ המל' הניח על עבודה ותיקון של נש"י מצד כי חפץ חסד הוא אף שזהו עיקר רצונו ית' להיות דירה בתחתונים. והתיקון היינו שימשיכו נש"י הגילוי שבג' מדות דז"א גם בבחי' מל' שיהיו שוין בקומתן כמו קודם חטא עה"ד. והמשכה זו זהו חובה עלינו אך ידוע שהארת אוא"ס בחג"ת דז"א הוא ע"י ג"ר חב"ד. וזהו"ע המשכת מוחין שבע"ח. ע"י בינה מאיר בגבו'. וע"י חכ' בחסד. והנה מה שמאיר בינה בגבו' דז"א א"ז עצמיות בינה כ"א רק תבונה כו'. ולכן המשכת עצמיות ופנימיות בינה במל' זהו נק' עבודה ע"ד חסיד המתחסד עם קונו יותר מהחיוב). ולכן לעבדה ע"י רמ"ח מ"ע כנ"ל ולשמרה ע"י שס"ה ל"ת שהוא השמירה מן הפגמים כו':
ג ועתה צ"ל מהו העבודה הנה בדרך כלל ענין העבודה שייך בכל המצות כענין מצות צריכות כוונה (ר"ה כ"ט) דהיינו שיכוון בעשייתו כדי שיקבל עליו עומ"ש בקיום מצוה זו ויבטל רצונו לגבי רצוה"ע והו"ע עול מצות. וזהו ג"כ ענין עבודה דהיינו ביטול היש וקבעומ"ש. ושייך בכל המצות אך ארז"ל (תענית ב' א') ע"פ ולעבדו בכל לבבכם (עקב י"א י"ג) עבודה שהיא בלב כו' זו תפלה דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו' וזהו עבודת התפלה. כי תפלות כנגד תמידין תקנום (ברכות כ"ו ב') כבשים בני שנה שנים ליום (פנחס כ"ח ג') ובפי' כבשים הביא בילקוט (פנחס רמז תשע"ז) בשם המד"ר. כבשים ל' כיבוס שמכבסים עונותיהם של ישראל. דהנה כתיב בראשית מ"ט י"א) כבס ביין לבושו. דקאי על המצות שמהמצות נעשים לבושים והיינו המשכות מסובב כל עלמין בחי' מקיפים והלבושים צריכים לכבסם כמ"ש (קהלת ט' ח') בכל עת יהיו בגדיך לבנים דקאי על המצות כמארז"ל (שבת קנ"ג א'). דהנה גם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (חגיגה כ"ז ב') ואעפ"כ את פושעים נמנו שלבושי המצות שלהם הם עדיין בבחי' חשך והסתר אלקות. אבל הכיבוס הוא שיהיו לבנים דהיינו שיאיר על ידם התגלות אוא"ס ב"ה (עי' בתו"א פח"ש בד"ה יפה שעה א' ובלשון אדמו"ר נ"ע) וכיבוס זה הוא ע"י יין ושמחה של מצוה. והשמחה הוא מצד ההתבוננות מזה עצמו איך שהמצות הם המשכות מאוא"ס ב"ה עצמו. והו"ע ישמח ישראל בעושיו (חלים קמ"ט) כמ"ש בתו"א ע"פ אוסרי לגפן עירה ע"ש. והנה ע"י השמחה של מצוה נמשך מלמעלה ג"כ בחי' שמחה כמ"ש (תלים קכ"א ה') ה' צלך על יד ימינך. כמו הצל שפונה אחר האדם וכמו"כ כו'. וענין השמחה למעלה הוא גילוי ההעלם מבחי' פנימיות וסתים כו'. והשמחה הוא ממתיק כל הדינים. לא כמו במדה שאדם מודד מלמטה מודדין לו מלמעלה (סוטה ח' ב'). כי השמחה הוא התגלות הפנימיות שלמעלה מבחי' מדה כו' ולכן ממתיק כל הדינים. וזהו"ע אתם נצבים שאמר להם משה כששמעו צ"ח קללות והוריקו פניהם שאמר להם אעפ"כ אתם נצבים (ילקוט ר"פ נצבים) והיינו שיש בחי' שלמעלה מבחי' במדה שאדם מודד מודדין לו כו' ומצד בחי' זו אתם נצבים וזהו"ע השמחה למעלה שמתגלה בחי' זו ולכן ממתיק כל הדינים. והנה ע"י גילוי השמחה מלמעלה אזי מתכבס ג"כ לבושי המצות שיהי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים. כי בחי' זו שהלבושים יהיו שלמים בלא שום פגם זה הי' רק בהאבות שהיו מרכבה כמ"ש (ח"ש כ"ד א') ואברהם זקן בא בימים ופי' בזהר (ויחי וחיי שרה) אשלימו יומין כו' דהיינו לבושי המצות כמ"ש במ"א. משא"כ בכל אדם כתיב אין צדיק כו' (קהלת ז' כ') ובלתי אפשר שלא יפגום בשום יום כו'. וא"כ עפ"י קו המדה במדה שאדם מודד כו' א"א לו להשיג ע"י הלבושים כו' כיון שנפגמו כו'. אך ע"י שמחה של מצוה שממשיכים שמחה מלמעלה מבחי' קו המדה מתכבסים ומתתקנים הלבושים שיהיו בגדיך לבנים זכים ובהירים כו' וזהו כבס ביין לבושו. ונמצא ששמחה שמ"צ הוא מתקן המצוה דהיינו הלבוש של המצוה וזהו עבודה שבלב זו תפלה כי התפלה הוא לשון חיבור שהו"ע התחברות הנשמה לשרשה ליכלל באלקות ממש. וצ"ל בשמחה. והו"ע שמחה של מצוה. ולכן נק' עבודה ותיקון להמצות כנ"ל (יין בינה שבה התגלות עת"י שלמעלה מבחי' יומין עילאין דז"א שרש לבושי המצות שתלוים בימים. לכן משם נמשך להיות כבס ביין לבושו. ובינה נק' תשובה קדמה לעולם. וכמו"כ המתקת דינים ע"י התגלות עת"י שבבינה):
ד והנה בבחי' תורה יש ג"כ עבודה כמ"ש (מלאכי ג' י"ח) ושבתם וראיתם כו' ובין עובד אלקים לאשר לא עבדו. וארז"ל (חגיגה ט' ב') תרווייהו צדיקים גמורים נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מא"פ ואחד. וצ"ל כיון דתרווייהו צ"ג נינהו. א"כ מקיימים כל המצות וממשיכים בחי' העמוד שצדיק שמו שעליו העולם עומד כנ"ל וא"כ מהו עוד ענין עובד אלקים ואשר לא עבדו. ואיך השונה פרקו מאה פעמים נק' לא עבדו כו'. והענין כי מה שצדיקים ע"י קיום התומ"צ ממשיכים בחי' העמוד שצדיק שמו הוא בחי' ונהר יוצא מעדן כמשנת"ל והנה יש ג' בחי' עדן ונהר וגן. וזהו וקראת לשבת ענג (ישעי' נ"ח י"ג) ענ"ג ר"ת עדן נהר גן והו"ע הג' סעודות דשבת סעודתא דמעלי שבתא בחי' שמור לנוק' הוא בחי' גן מלכותך מלכות כ"ע כנ"ל. וסעודה שניה זכור לדכורא הוא המשכת בחי' נהר. וסעודה שלישית הוא המשכת בחי' עדן עצמו. והנה כתיב (ישעי' כ"ד) עין לא ראתה אלקים זולתיך. וארז"ל (ברכות ל"ד ב') דקאי על בחי' עדן. ועל יין המשומר בענביו משימ"ב. כי כל ההמשכות שממשיכים ע"י התומ"צ הוא רק בחי' נהר שהוא רק המשכה והארה מבחי' עדן שיומשך בגן. אבל בחי' עדן עצמו מקור התענוגים הוא למעלה מעלה מבחי' נהר ועז"נ עין לא ראתה. עין י"ל המדות דז"א שנק' שבעה אלה עיני ה'. אלקים זולתיך י"ל הבינה שנק' אלקים חיים והיינו לפי שחו"ב תרדל"מ. והנה ע"י העבודה והיגיעה בעסק התורה בבחי' אתכפי' יותר מרגילותו וכחו כו'. עי"ז ממשיכים התגלות בחי' עדן עצמו שלמעלה מעלה אין קץ על בחי' נהר. עד"ה האזינו הג' פ"ז בענין יעשה למחכה לו בשם הזהר דקאי על יגיעה בחורה בעיון ועומק גדול. וזהו פי' עובד אלקים שממשיך בחי' עין לא ראתה אלקים זולתיך כו' ולכן אעפ"י שתרוייהו צ"ג שממשיכים בחי' העמוד שצדיק שמו. הנה זהו רק בחי' נהר לבד. אבל ע"י יגיעה בתורה נק' עובד אלקים שממשיך בבאי' נהר. התגלות בחי' עדן עצמו. ונמצא שבעסק התורה יש ג"כ בחי' עבודה ותיקון שהו"ע עובד אלקים. וכמו"כ במעשה המצות. יש ג"כ בחי' עשיית המצות בסתם. ובחי' עבודה. כמ"ש (ישעי' ל"ב ט"ז) והי' מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. וכמשנ"ת באגה"ק ע"פ זה. ונמצא שבכל הג' קוין דתורה ועבודה וגמ"ח יש בחי' עבודה וזהו תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. שמחה הוא בחי' מלמעלמ"ט מדרגת הכהנים. ובטוב לבב הוא בחי' מלמטלמ"ע מדרגת הלוים ועבד הלוי הוא כל הוא מחבר ב' הבחי' והו"ע ג' קוין דתורה ועבודה וגמ"ח. ובכולם צ"ל עבדת את ה' אלקיך כנ"ל שבכל הג' קוין צ"ל בחי' עבודה ר"ל תיקון יותר מהחיוב לא רק לצאת י"ח לבד. והענין כמו שע"י תפלה קו השמאל נמשך מבינה ע"י הנהר במל'. שיצא י"ח בהמשכת הארת הבינה לבד ע"י הנהר שאזי אין מתגלה בינה עצמה כלל. אבל ענין העבודה ותיקון בקו השמאל היינו שע"י שמחה שבתפלה כנ"ל יומשך התגלות עצמות בינה ע"י הנהר כו' וכמו"כ מה שע"י התורה קו האמצעי ממשיכים מחכ"ע שנק' עדן יוכל לצאת י"ח בהמשכת הארה לבד מעדן ע"י הנהר. אבל ע"י עבודה בתורה שנק' עובד אלקים ממשיך התגלות בחי' עדן עצמו ע"י הנהר כו' וכן מה שע"י גמ"ח וצדקה מעוררים וממשיכים מדה"ר לייחד חו"ג להיות שלום בפמשמ"ע ושלמטה כמשנ"ת באגה"ק. זהו רק ממדת ת"ת דאצי'. אך ענין עבודה ותיקון בבחי' זו לעורר ולהמשיך מבחי' יגמה"ר שלמעלה מאצי' שנק' רחמים גדולים שנמשכים ממו"ס ומאוירא כו' (גבורה ות"ת דע"י) ומשם נמשך להיות השקט ובטח והמשכה זו ע"י עבודת הצדקה:
ח ועתה צ"ל כיון שנת"ל שבכל הג' קוין צ"ל בחי' עבודה בשמחה. א"כ מהו"ע ימים נוראים שהם ימי תשובה בבכיה ותחנונים ואומרים אשמנו בגדנו. היפך בחי' השמחה. ולמה לא יהי' גם בהם עבודה בשמחה. ולמה נק' ימים נוראים. והנה בפוסקים ראשונים יש מחלוקת אם לומר בהם מועדים לשמחה כיון דכתיב (בהעלתך יו"ד יו"ד) וביום שמחתכם כו' ותקעתם כו' וגם כתיב (נחמי' ת' יו"ד) חדות ה' היא מעוזכם דקאי על ר"ה ומ"מ נפסק הדין בשו"ע שלא להזכיר בהם שמחה וצ"ל למה. והענין דכתי' (חלים צ"ז) שמחו צדיקים בהוי'. רננו צדיקים בהוי' (שם ל"ג א'). כי צדיקים ע"י קיום התומ"צ ממשיכים בחי' ונהר יוצא מעדן הנ"ל שהוא בחי' העמוד שצדיק שמו. וע"י נהר זה הוא המשכת והתגלות שם הוי' ממש. וזהו מצוה אותיות שם הוי' כי מ"צ בא"ת ב"ש י"ה (ת"ז תכ"ט). ובגילוי שם הוי' שייך שמחה ולכן רננו צדיקים בהוי' שמחו צדיקים בהוי'. ולכן המועדים שנק' מועדי הוי' שבהם מאיר התגלות שם הוי' אנו אומרים בהם מועדים לשמחה ע"ד שמחו צדיקים בהוי'. אבל בימים נוראים כתיב (אחרי ט"ז ל') לפני הוי' תטהרו. למעלה משם הוי' דהנה כ"ז הוא כשמקיימים התומ"צ וממשיכים בחי' ונהר יוצא מעדן כו' וכמ"ש מרוב כל שמאיר בחי' כל. אבל כשאינם מקיימים התומ"צ ופוגמים כתיב (איוב י"ד) ונהר יחרב ויבש וכמ"ש (דברים כ"ח) ועבדת את אויביך בחוסר כל. וע"כ צריך להמשיך תיקון הפגם ומילוי החסרון מבחי' לפני הוי' כו'. וזהו"ע ימים נוראים ובבחי' זו אין שייך שמחה וכמשי"ת אי"ה. והענין דכתיב (בראשית ב') ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וכתיב בתרי' ונהר יוצא מעדן כו'. נמצא שיש בחי' עדן נהר גן. ויש עוד בחי' קדם שלמעלה גם מבחי' עדן. וזהו גן בעדן מקדם. והיינו כי יש בחי' ראשית וקדם. ראשית הוא בחי' ראשית ההשתלשלות אבל בחי' קדם הוא למעלה מהשתלשלות. וכמ"ש (בראשית י"א) ויהי בנסעם מקדם וארז"ל (ב"ר פל"ח סי' ז') שהסיעו עצמן מקדמונו ש"ע וקדמונו ש"ע הוא למעלה מכל סדר ההשתל' העולמות כו' וזהו בחי' והחכ' מאין תמצא. בחי' ראשית הוא בחי' ח"ע ראשית ההשתל'. ובחי' קדם זהו בחי' אין בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתל'. והנה עדן הוא בחי' ח"ע. כי ביו"ד נברא העוה"ב מקור המשכת ת"ע בג"ע וע"כ נק' עדן. והנה הנהר יוצא מעדן כנ"ל. אבל כשפוגמים בתומ"צ שאזי כתיב ונהר יחרב ויבש. אזי א"א להמשיך עוד הנהר מבחי' עדן כ"א שנצרך להמשיך תיקון הפגם ומילוי החסרון מבחי' קדם שלמעלה מבחי' עדן. וכמשל הנהר שנחרב אין העצה לחפור בנהר גופא. כיון שנחרב שם. אלא צריך לחפור בעומק מתחת לארץ עד שמגיעים להמקור ומשם יומשך למלאות הנהר כמו שהי'. וזהו"ע התשובה להמשיך מבחי' קדם. וז"ש (איכה ה') השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. מבחי' קדם דוקא. ולכן ארז"ל (פסחים נ"ד. ב"ר פ"א) תשובה קדמה לעולם שצריך להמשיך מבחי' קדם שלמעלה מהשתלשלות העולמות. וזהו בחי' לפני הוי תטהרו למעלה משם הוי'. וזהו"ע עשי"ת שהם יו"ד עומקים שמאיר מבחי' ימי קדם. ולכן נק' ימים נוראים. נורא הוא בחי' והנורא אל עליון. והנה בבחי' זו אין שייך שמחה. והעבודה רק בשופר שמטיל חרדה. והענין דכתיב (ישעי' ס"א יו"ד) שוש אשיש בהוי'. תגל נפשי באלקי. ההפרש בין שמחה לגילה. שמחה הוא כשמגלה השמחה לעין כל. וגילה הוא כשמטמין ומצפין השמחה בפנימיותו. כמ"ש (תלים ב') וגילו ברעדה. שהגילה מכוסה ברעדה וכמשל העומד לפני מלך שעומד בפחד ורעדה. ובודאי שהוא שמח אז. אלא שהשמחה מכוסה ברעדה. וזהו החילוק בין המועדים לימים נוראים. כי במועדים הוא התגלות שם הוי' ע"י קיום התומ"צ כנ"ל שנק' מועדי הוי'. ובגילוי שם הוי' שייך שמחה בהתגלות ע"ד שמחו צדיקים בהוי'. ולכן אומרים בהם מועדים לשמחה. אבל בימים נוראים הוא גילוי בחי' לפני הוי' בחי' קדם שלמעלה מהשתלשלות. ובגילוי בחי' זו אין שייך שמחה כ"א גילה. בחי' גילה ורעדה. שמבחוץ הוא חרדה ורעדה מפחד ה' ומהדר גאונו. ובפנימיותו ותוך תוכו הוא שש ושמח מאד. וכמ"ש וכל הלבבות יראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך שבחי' לב הוא יראה ופחד. אבל עמוק עמוק מהלב דהיינו בקרב וכליות שם הוא בחי' הזמרה והשמחה. וע"כ נק' ימים נוראים ואין אומרים בהם מועדים לשמחה. כיון שהוא רק בחי' גילה שהשמחה מכוסה בתרדה ורעדה. ולכן א"ש שאין הפי' כיון שהם ימי תשובה אין שייך שמחה. דאדרבה בבע"ח שייך יותר שמחה ע"ד מי שיוצא מאפילה לאורה ורחוק שנעשה קרוב. אלא שהשמחה והחדוה מכוסה ברעדה. נמצא שגם בתשובה צ"ל שמחה. אלא שהוא בחי' גילה וגילו ברעדה תגל נפשי באלקי:
וזהו ארי' שאג וגו' כי במד"ר (יתרו פכ"ט סי' ז') אמרו על דיבור אנכי כו' ארי' שאג כו'. והיינו כי ארי' גימט' גבורה וגימט' עומק. ובחי' זו למעלה היינו תגבורת הכח והחוזק בבחי' א"ס ממש הכל יכול. וזהו דוקא בבחי' כ"ע דאצי' שבחי' פנימיות הכתר עת"י נמשך ממל' דא"ס. ולכן אמרו על דיבור אנכי ארי' שאג כו' והנה בר"ה ויוכ"פ ההתגלות מבחי' לפני הוי' בחי' קדם שלמעלה מהשתלשלות שבבחי' זו שרש הכח והחוזק. ולכן נק' ארי' שאג והנה המועדים שהם מועדי הוי' נק' מועדים לשמחה. אבל בר"ה ויוכ"פ ארי' שאג. אנכי שלמעלה משם הוי'. מי לא יירא ולכן נק' ימים נוראים ורק בחי' גילה תגל נפשי כו':